חִסַּלְתֶּם אֶת הַשָּׂכְוִי –
בִּינָתוֹ הַנַּעֲלָה
קְרִיאַת-גֶּבֶר –
בַּחֲצוֹת:
אִיצְטַגְנִין בּוֹדֵד –
חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים
חָשׁ אִוְשַׁת-גּוֹרָלוֹת:
צוֹפֶה, מְחוֹגִים רְחוֹקִים –
בְּדַלְתוֹת שַׁחַר מַפְצִיעַ.
גֵּרַשְׁתֶּם נְעִירַת-חֲמוֹר –
תַּמָּה וַאֲרֻכָּה –
בַּחֲצוֹתָהּ אֶת הַלֵּיל –
לִשְׁנַיִם;
עֵת תִּרְמֹז
לְכָל חֵלְכָה
וְדוֹאֵב –
לְהִתְהַפֵּךְ לְצִדּוֹ
לְיַשֵּׁר גַּבּוֹ –
הָעוֹבֵד בְּפָרֶךְ.
שִׁעְבַּדְתֶּם –
אֶת הַכְּלָבִים –
יְדִידֵינוּ,
הַנּוֹשְׂאִים צַעַר עוֹלָם
בְּקִרְבָּם,
וּכְמֵהִים לִפְתֹּחַ בִּילָלָה
עֲמֻקָּה –
עַל אָבְדַן אָדָם –
מוּל שָׁמַיִם נְעוּלִים;
דּוֹמְמִים, וּכְנוּעִים בַּלֵּילוֹת –
הֵם מְרַחְרְחִים: "מוֹרִיחַנְיָה",
צַחֲנַת-גְּנֵבוֹת
וְרֵיחַ דָּם נָקִי
נִסְפָּג בְּעֶצֶב בָּאֲדָמָה.
גּוּרֵי-חֲתוּלִים
יָצַר הַאֵל –
בְּרֶגַע-שֶׁל-חִיּוּךְ
לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם –
לְבַב-אֱנוֹשׁ מִסְכֵּן
וּמִלֵּא עֵינֵיהֶם
הַגְּדוֹלוֹת –
תְּמִיהָה רַבָּה
וּמְשׁוּבַת-חֵן
וְאֶת אִמּוֹתֵיהֶם
הַמְהַלְּכוֹת
כִּמְלָכוֹת גֵּאוֹת,
כְּמוֹרוֹת לִתְנוּעוֹת
אֲצִילוֹת –
הִרְעַלְתֶּם!
אֶת עוּגַב-גְּרוֹנוֹ
שֶׁל הַשַּׁחְרוּר
הַמְחַלְחֵל טָלוּל –
חֲנַקְתֶּם –
שִׁירַת-מַלְאָכִים –
לְאַחַר גֶּשֶׁם קַל,
פּוֹרֵט, עָצוּר,
עַל מַחֲטֵי-אֳרָנִים –
עִם רֶדֶת-עֶרֶב.
1978
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: עַל אָבְדַן הַחַיִּים הַמְּתוּקִים
- איליה בר זאב: רחוֹבוֹת חסֵרים
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.6.25
- רוֹן גֵּרָא: אוֹר יַלְדוּת
- אודי מנור: תגובה לפמפלט 'האחוסלים' של מנחם רהט
- צביקה זליקוביץ: בֵּין לְבֵין
- אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת
- עדינה בר-אל: שׁרים על נשים בעמק יזרעאל
- אהוד בן עזר: ערב עם בן-גוריון
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: פוגרום קישינב אנטישמיות וציונות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד, לסיכום הוויכוח עם נעמן כהן, בעניין הפשיזם, אביא ציטוט מספרו של חיים ישראלי ("מגילת חיים", עמ' 192), שבו הוא מספר על שיחותיו עם הבוס שלו, דוד בן-גוריון, וכותב:
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
עַל אָבְדַן הַחַיִּים הַמְּתוּקִים
איליה בר זאב
רחוֹבוֹת חסֵרים
אֲנִי סוֹפֵר חֲשֵׁכוֹת, גָּדֵל מֵהֶעָפָר. צוֹעֵק מֵצִפָּרְנֵי רַגְלַי
בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים.
אַתְּ מְחָפֶּשֶׂת נִיחוֹחֵי גֶּבֶר. בֵּין בָּתִּים לֹא לָךְ מְטַלְטֶלֶת דַּעְתֵּךְ בְּמַרְתְּפֵי הָאַלְכּוֹהוֹל,
בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים מְדַדָּה אֶל שׁוּם מָקוֹם.
בַּת מִי אַתְּ?*
תִּקוּן חֲצוֹת בַּמָסַךְ הַמְרַצֵּד,שַׁדְּרָן פּוֹתֵחַ אֶת הַזֹּהַר,
מִתְפַּלְפֵּל.
קוֹל הַמוּסִיקָה בָּאֲפֵלָה –
קִינוֹת.
תַּצְפִּיתָנִיּוֹת כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, בְּעוֹלַם שֶּׁהָיָה –
עוֹלַם הַגּוּפוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת.
קוֹל הַמוּסִיקָה – אִישׁ זוֹעֵק, וְאִישׁ רוֹעֵד.
קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.
בִּרְחִי בְּטֶרֶם תַּרוּצִי עֵירֻמָּה לִגְסֹס ,לִרְקֹד כְּסָלוֹמֶה
בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר, לְבַקֵּשׁ אֶת בְּשָׂרו הַלָּבָן
שֶׁל יוֹחָנָן-עַל טַס שֶׁל כֶּסֶף.
עוֹד חָטוּף זוֹעֵף...
*בראשית כ"ד, כ"ג.
**סיפורה של בתו החורגת של הורדוס שרואה את יוחנן המטביל במרתפו של אביה ורוצה אותו בכל מאודה. אופרה של ריכרד שטראוס ע"פ מחזהו של אוסקר ויילד.
אורי הייטנר
צרור הערות 1.6.25
* פתרון אלים או פתרון טיפש – אם מישהו מאמין שנתניהו עמד לאשר תקיפה באיראן, הוא אינו מכיר את נתניהו, גם כמעט שלושים שנה מאז בחירתו הראשונה לראשות הממשלה. לכל היותר, היה זה עוד תרגיל של "החזיקו אותי."
העובדה שהגענו למצב הנוכחי, שבו איראן קרובה כל כך לנשק גרעיני, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר של נתניהו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שנתניהו הוא האחראי לו.
טראמפ דוהר באובססיביות לעסקת גרעין עם איראן, שתהיה תבוסה צורבת של מעצמת העל העולמית לשלטון האייתולות, ברוח שסימֵן בהסכם השערורייתי עם הטרוריסטים החות'ים, שאיפשר להם להמשיך לתקוף את ישראל. במסיבת העיתונאים, שבה עשה שיימינג לנתניהו ואישר שהזהיר אותו מפני תקיפה באיראן, דיבר טראמפ בשבח עסקת הגרעין, ואמר שהבחירה היא בין פתרון חכם לפתרון אלים. לא, הבחירה היא בין פתרון אלים, לפתרון טיפש או ליתר דיוק לאי-פתרון. החכם כאן הוא חמינאי, לא טראמפ.
נתניהו, שכראש האופוזיציה תקף בחריפות את בנט ולפיד בטענה שקרית שהבטיחו לארה"ב לא להפתיע אותה, אף שהדבר לא היה ולא נברא, התחייב בפני טראמפ לא להפתיע אותו.
* שלוש ערי אוהלים – אספקת מזון לאזרחי עזה נכונה וחיונית מבחינה מוסרית, מדינית, הסברתית ומבצעית. זאת, בתנאי שהיא מגיעה ישירות לאזרחים ולא באמצעות חמאס.
במשך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות אספקה ביום. רוב האספקה הגיעה לחמאס. חמאס מילא את מחסניו ואת צרכי המחבלים, השתמש באספקת המזון להעמקת תלות האזרחים בו ושליטתו בהם, סיפסר במחירים וחמס את האוכלוסייה כדי למלא את קופתו. בסכום הזה גייס עשרות אלפי מחבלים חדשים, שילם משכורות והתחמש. ושעה שפינקנו אותו במאות משאיות ביום, עמוסות כל טוב כך, הוא הרעיב את חטופינו. באופן הכושל שבו ניהל ראש הממשלה את מלחמת הדשדוש, יצרנו במו ידינו את המכשול הגדול ביותר בפני הניצחון.
כעת, באיחור אופנתי של עשרים חודשים, השתנתה שיטת החלוקה. אין לי ספק שחמאס יעשה הכול כדי לשבש אותה, ואני מקווה שצה"ל ערוך לסיכול המזימה.
בעיניי, אין די באזורים לחלוקת מזון. נכון היה לבנות שלוש ערי אוהלים לתושבים, בפיקוח שלנו על הכניסה אליהם, ובכך להפריד בינם לבין חמאס. כך, ניתן יהיה להטיל מצור מוחלט על שאר שטח הרצועה, ולהילחם ביתר עוצמה בחמאס תוך מזעור דרמטי של הפגיעה בבלתי מעורבים.
* כן, אבל – על ישראל להיענות למתווה וויטקוף. לא כי זה מתווה טוב. נהפוך הוא, הוא מתווה רע. רע מאוד. אך כל הסכם עם הטרוריסטים הוא בהכרח הסכם רע, ואחרי למעלה מ-600 יום יש לנצל את ההזדמנות לשחרור מחצית החטופים.
בהצעת וויטקוף, כפי שהודלפה, אם הפרטים מדויקים, נאלץ לבלוע הרבה צפרדעים. יש סעיף אחד שעליו יש להתעקש. אין להסכים לחזרה לשיטת אספקת המזון הקודמת, שמעצימה את שלטון חמאס ומאריכה בלי סוף את המלחמה. על הנקודה הזאת יש להתעקש. על ישראל להודיע שהיא מקבלת את כל שאר התנאים כמות שהם, ללא כל ויכוח, אך מתעקשת על הסעיף הזה.
* תמונת ניצחון לטבח – צרפת וסעודיה רוקחות את תמונת הניצחון הגדולה של טבח 7 באוקטובר – ועידה בינלאומית בניו-יורק שתסתיים בהכרה במדינה פלשתינאית, או לפחות בהצהרת תמיכה במדינה כזו. ארה"ב, בראשות המשיח טראמפ, אינה נוקפת אצבע כדי לסכל את הפיגוע.
טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הימצאות מדינה פלשתינאית עצמאית ברצועת עזה. בשנים שבין אוסלו ל"חומת מגן", כאשר שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון היו מדינה עצמאית, זה עלה לנו ב-1,500 נרצחים.
מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67, תהפוך את ריכוז האוכלוסייה הישראלי הגדול והצפוף בישראל ל"עוטף מדינת הטרור הפלשתינאית", כאשר בכמה מקומות המרחק מן הגבול לים הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים לטבוח ב-7 באוקטובר.
טבח כמו 7 באוקטובר, שבו אלפי "מחבלים עם כפכפים" יפשטו על גוש דן, יעלה לנו בחיי עשרות אלפי ישראלים ויסכן את קיום המדינה.
יהיה המחיר המדיני אשר יהיה – אסור לנו לעולם להסכים לקיומה של מדינה פלשתינאית נוספת בין הירדן והים. הירדן יהיה גבולה המזרחי של ישראל והגבול בינינו לבין ירדן/פלשתין. כל פתרון לאוכלוסויה הפלשתינאית ביהודה ושומרון וברצועת עזה, יהיה כפוף לעקרון העל הזה. כי בנפשנו הדבר.
* לפי התנהגותו של מקרון, כנראה שאשתו לא מכה אותו מספיק.
* מבחן הידידות – טבח 7 באוקטובר הסעיר ושילהב את רוחות האנטישמיות בעולם ועורר את גל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה, שנמשך כבר עשרים חודשים.
הטבח גם יצר הרבה מאוד תגובות של סולידריות עם ישראל ואהדה אליה.
אבל מבחן הידידות איתנו אינו רחמים עלינו כאשר שוחטים אותנו, אלא תמיכה גורפת בנו כאשר אנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית. תמיכה בלתי מסויגת במלחמתנו עד שחרור החטופים ומיטוט חמאס. אילו, למשל, כל הצבועים שלוחצים עלינו ותוקפים אותנו, היו מפעילים סנקציות קשות וחרם כלכלי על קטאר, הפטרון של חמאס, עד שחרורם ללא תנאי של כל החטופים, הם היו משוחררים כבר לפני שנה ויותר.
אף מדינה מקרב המדינות הצבועות שתוקפות אותנו, אילו הותקפה כמונו ב-7 באוקטובר, לא הייתה עוצרת לפני השמדה טוטלית של האוייב או לפחות כניעתו. ולבטח עם הרג של הרבה יותר בלתי מעורבים מאשר במלחמתנו.
* היפוכו של המחדל – כמי שמרבה למתוח ביקורת על נתניהו, מן ההגינות שכאשר הוא ראוי לשבח – אשבח אותו.
חצי שנה חלפה מאז הפסקת האש בלבנון, והאופן שבו ישראל אוכפת אותו ראויה לכל שבח.
המדיניות הנוכחית היא היפוכה המוחלט של מדיניות המחדל, שהובילה לשבעה באוקטובר, ועוד יותר מכך, מהמחדל החמור אף יותר בלבנון, שאילו חיזבאללה היה תוקף, התוצאות היו קשות לאין ערוך מאשר בנגב המערבי.
מה היה המחדל? ההבלגה וההכלה מול היווצרות איום טרוריסטי חמור על גבולנו, והימנעות מיוזמה התקפית, מחשש משתק מפני הסלמה. במילים אחרות – התמכרות לשקט.
ומה אנו עושים היום בלבנון? היוזמה בידינו, ואנו נוקטים בפעולה התקפית מתמדת, שמקשה מאוד על חיזבאללה להשתקם. צה"ל נשאר בנקודות מפתח בדרום לבנון, תוקף כל התארגנות חיזבאללה, הרג כבר יותר מ-200 מחבלים. חיזבאללה המוכה אינו יורה לעברנו, אך הוא מנסה להשתקם ולהתארגן ואיננו מאפשרים זאת.
וכשאנחנו פועלים כך, גם צבא לבנון חש יותר ביטחון להשליט את ריבונותו ואינו עוד אסקופה נדרסת של חיזבאללה, כפי שהיה.
יש לקוות שישראל תתמיד בדרך זו. זה גם נותן מרחב תמרון להסכם עם חמאס, בהנחה שאחרי ההסכם נפעל כפי שאנו פועלים בלבנון.
* קודשי חייהם ופרי עמלם – ב-15 באוגוסט 1949 הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מעצב תורת הביטחון של ישראל, את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.
בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם."
כל תחקירי הקרבות בקיבוצים ב-7 באוקטובר מעידים למה התכוון בן גוריון בדברו על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי חייהם ופרי עמלם. קומץ לוחמים בכל יישוב נלחמו בעוז רוח ועקשנות, בנחיתות מספרית, בנחיתות בנשק ותחמושת, חתרו למגע, הסבו אבדות כבדות לאוייב, הצילו חיי מאות ישראלים ורבים מהם נפלו בקרב, כשהם נלחמים עד נשמת אפם האחרונה.
כך, למרות שכיתות הכוננות היו קטנות, מדוללות, עם מעט נשק שאופסן בנשקיה ובלתי מאומנות. אם צה"ל ימשיך ויעצים את המגמה שהחלה מאז הטבח – מחלקת הגנת יישוב גדולה בכל יישוב, חמושה ומצוידת היטב, עם הנשק וכל ציוד הלוחמה בבית, עם אימונים ושמירת כשירות, לצד יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) אזוריות ויחידות התערבות, תהיה זו תוספת כוח משמעותית להגנת המדינה. אילו כך היה ב-7 באוקטובר, התוצאות היו אחרות לגמרי.
* הצעת חוק חדשה – אני מציע בזאת הצעת חוק חדשה – לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
אם ראש הממשלה אינו אחראי על הביטחון הלאומי של ישראל, אינו אחראי למנוע אסון כמו טבח שבעה באוקטובר, "אין לו בדל של אחריות" כפי שכתב אחד מחסידיו השוטים, וכל האחריות היא על הכפופים לו, חבל על המשכורת שאנו משלמים לו, ועל לשכתו, עוזריו, יועציו, נהגיו, מאבטחיו וכנף ציון.
* ד"ר מוות – בראיון לתוכנית "עובדה" סיפרה אורי מגידיש, התצפיתנית שנחטפה וחולצה כעבור כשלושה שבועות, שחברתה נועה מרציאנו נרצחה ביד הרופא שאמור היה לטפל בה בבית החולים "שיפא". אני שמעתי על כך מאביה בתצפית נחל עוז, לפני חודשים אחדים. אך הסיפור לא קיבל הד ולא השתרש בתודעה.
האם כבר חיסלנו את המנגלה הזה?
ישראל חייבת להפיץ את הסיפור הזה, כך שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו, כאשר העולם הצבוע תוקף אותנו על שאנו מפציצים בתי חולים.
* נאמבר 1 – רצונה של פדויית השבי לירי אלבג לחזור לשרת בצה"ל, הוא ניצחון רוח האדם, רוח האישה, הרוח היהודית, הרוח הציונית, הרוח הישראלית.
אני מצפה מצה"ל לאשר לה לשוב להתגייס לשירות משמעותי.
* תת אלוף שהוא אלוף – תפקידו הפיקודי האחרון של משה פלד, חבר בית השיטה, היה מפקד חטיבה 847 – חטיבת מרכבות הפלדה.
מאז, במשך למעלה משלושים שנה, משה ממשיך לשרת במילואים כנהג מוביל טנקים. מדי שנה, גם כאשר כיהן כח"כ וסגן שר, עלה משה על מוביל טנקים ושירת במשך חודש כנהג. מאז המלחמה שירת חודשים רבים במילואים בתפקיד זה, גם בהיותו בן 80!
משה אינו עונד דרגות. הפעם היחידה מאז תחילת המלחמה שהוא ענד את דרגות האל"מ, הייתה בטקס הוקרה שנערך בבית הנשיא למילואימניקים, שעל פי גילם הכרונולוגי הם אמורים להיות זקנים. השבוע הוענקה למשה דרגת תת-אלוף! הוא ראוי לה. והוא ימשיך לשרת כנהג, ולא יענוד את הדרגות.
* יו"ר הרבעון הרביעי – ביום חמישי בחרו חברי תנועת הרבעון הרביעי את יו"ר התנועה.
שני מועמדים מצוינים עמדו לבחירה - ד"ר יואב הלר ועו"ד משה תורג'מן.
בחרתי ביואב הלר, מייסד הרבעון הרביעי, מנהיג חכם, יצירתי וכריזמטי, שמחויב לרעיון הלכידות הלאומית והחתירה להסכמות כהכרח קיומי לישראל.
יואב הלר נבחר ברוב של 79.5% מהמצביעים.
* ניצחון הביביזם – תופעות כמו סרבנות, עלילות דם על המדינה א-לה אולמרט, יעלון לשעבר ויאיר גולן, דיבורים על ירידה מהארץ או העברת כספים לחו"ל, הם ניצחון עומק היסטורי של הביביזם.
אין כוונתי רק למישור הפוליטי; לכך שתופעות כאלו משרתות את נתניהו, והן עלולות להשאיר אותו, חלילה, בשלטון, למרות מחדל 7 באוקטובר.
אני מתכוון לדבר מה הרבה יותר עמוק. לניצחון תודעתי.
הדיבר הראשון בדת הביביסטית, הוא: המדינה היא ביבי. לא בכדי, הם רואים במי שמתנגד לנתניהו או מבקר אותו, כמי שפוגע במדינה ואפילו בוגד.
התובנה הזאת חילחלה עמוק כל כך, עד כדי כך שהקיצונים בשונאיו של נתניהו הפנימו אותה, וכדי לפגוע בנתניהו הם פוגעים במדינה, שאותה הם מזהים איתו. כדי לפגוע בנתניהו הם מעלילים עלילות דם על המדינה. הם אינם רואים בצה"ל את צבא העם, שהחוזה של חייליו הוא עם אזרחי ישראל שעליהם הם מגינים, אלא כצבא הוד מלכותו, שאותו אינם רוצים לשרת.
הם הצד השני של מטבע הביביזם.
* מיהו מנהיג אמיץ – אני שומע את הבייס המאתרג של יאיר גולן, והמסר הוא שסוף סוף יש כאן מנהיג אמיץ, שאומר את האמת שאחרים מפחדים לומר, זו האמת המנהיגותית שאנחנו רוצים ולא רכיכות כמו גנץ, לפיד ובוז'י.
הם מוצאים בו אמת ואומץ, ואני מציע לבחון את הדברים.
אמת?! אני שואל אותם: האם ישראל באמת הורגת תינוקות כתחביב?
וראו זה פלא. אף אחד אינו משיב בחיוב. "פשוט לא הבנתם אותו." ופתאום האיש הישיר, הדוגרי, שמטיח את האמת היישר בפרצוף, זקוק להסברים, למדרשים ולמפרשים, לראשונים ואחרונים, לרש"י ומצודת דוד ולתרגום אונקלוס.
אומץ?! האומץ הוא לא לתת לבייס המתלהם את מה שהוא רוצה. כאלה יש לנו מספיק. אחד מהם הוא ראש הממשלה. מנהיג אמיץ, מנהיג אמת, הוא מי שעומד מול הבייס, מציג לו את האמת המורכבת, תובע אחריות, מרסן את היצרים.
מנהיג שמשלהב את היצרים בבייס אינו אמיץ. דודי אמסלם אינו אמיץ, שלמה קרעי אינו אמיץ, טלי גוטליב אינה אמיצה, יאיר נתניהו אינו אמיץ. ניסים ואטורי לא... טוב הוא טמבל. הרי מה אומר הבייס הביביסטי? "טלי גוטליב היא היחידה שיש לה אומץ לומר את האמת שאחרים מפחדים להשמיע." האם החבורה המפוקפקת הזאת, היא מודל המנהיגות שיש להעמיד כאלטרנטיבה לביביזם?
* הבו לנו מנהיגים מגמגמים – "סוף סוף יש לנו מנהיג שלא מגמגם," שמעתי את אחד ממעריצי יאיר גולן.
וחשבתי על שני מנהיגים. על משה, שהיה "כבד פה וכבד לשון," והיה גדול המנהיגים, כי היה בדיוק האיש שתבע מעמו ולא שילהב אותו במה שרצה לשמוע. היפוכו של הדמגוג הפופוליסט שמחניף לבייס.
ועל לוי אשכול, שנאמר עליו שגמגם בנאום לאומה בתקופת ההמתנה (מה שלא היה נכון), והוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר אחרי בן גוריון, שהוביל את מדינת ישראל לגדול בניצחונותיה, אם כי את התהילה נטל שלא בצדק כריזמטור שלא גמגם. אשכול הצטיין כאיש הפשרה, שהשכיל לגשר על תהומות של איבה בחברה הישראלית והשכיל ליצור הסכמות רחבות. הוא נהג לומר "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שרציתי מלכתחילה," ללמדך שפוליטיקה של הסכמות היא אפקטיבית.
הבו לנו מנהיגים מגמגמים. מגמגמים במובן של "גם וגם". כאלה שרואים את התמונה המורכבת, שאינה חד חד ערכית, אלא מגלמים ומקדמים עולם ערכים מורכב.
* קרנף מלא מלא – גדעון סער התקרנף מלא-מלא. הוא מדקלם בטבעיות את כל סיסמאות תעשיית השקרים וההסתה, שנגדן הוא יצא בכל כוחו.
בקרוב נשמע אותו אומר: די לאכיפה הבררנית. למה לא חוקרים את 2014?
* השוקניה מגוונת את דף המסרים – דאגה מסתמנת ברחוב שוקן. חשש שהם עלולים לשעמם את קוראיהם. כמה אפשר לכתוב שישראל נאצית ולהשוות את המלחמה בעזה לשואה? רוצים גיוון.
עורך השוקניה אלוף בן הרים את הכפפה. בפשקוויל שפירסם, הוא השווה את המלחמה לרצח העם הארמני. וכמו הטורקים, כך גם אנחנו מכחישים את רצח העם.
ויש הוכחה. למה ישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני (שזו שערורייה בפני עצמה, אך אינה קשורה להזייה השוקניסטית החולנית הזו)? ברור, כי מה שהטורקים עשו במאה ה-20 אנחנו עושים במאה ה-21. בטח אם ישראל תתעשת ותכיר ברצח העם הארמני עורך השוקניה יכתוב שהדבר נועד להסיח את הדעת מרצח העם בעזה.
הוא סיפר על ביקור שערך לפני שנים אחדות במוזיאון אטאטורק באיסטנבול. שם הוצגו תמונות מטבח שערכו ארמנים בטורקים. המסר ברור. הנה, גם אנחנו מציגים תמונות מאיזה פיגוע שהיה, לטענתנו, בשבעה באוקטובר, כתירוץ להצדקת הג'נוסייד בעזה.
* את מי הם מעניינים – קבוצת נשים הפגינה בכניסה לבסיס חיל האוויר רמת דוד, בקריאות המרדה לטייסים לערוק מהמלחמה ולסרב להפציץ בעזה. הן נשאו תמונות של ילדים – מגינים אנושיים של המחבלים, שנהרגו בעזה.
הן לא אחזו בתמונות של ילדי בארי, ניר עוז, שדרות, כפר עזה, נחל עוז, חולית, ונתיב העשרה. את מי הם מעניינים?
* אנשי רוח-נכאים – 160 סופרים ואנשי רוח חתמו על גילוי דעת נגד המלחמה. אם בעבר הפסקת המלחמה הוצגה כמחיר שעלינו לשלם למען שחרור החטופים, הרי שכעת החטופים מוזכרים כבדרך אגב ועיקר המיקוד הוא בהתנגדות למלחמה, המוגדרת בסיסמה השחוקה והעבשה "מלחמת שולל".
הם מנסים לעשות הפרדה בין המלחמה הצודקת בעקבות 7 באוקטובר למלחמה היום. אך זו אותה המלחמה שטרם השיגה את יעדיה.
הפסקת המלחמה עכשיו היא הישארות חמאס בשלטון ברצועת עזה ובכך ניצחון אדיר לחמאס, לטבח, ומסר ברור, שיהדהד מקצה העולם המוסלמי ועד קצהו, שהנה נמצאה הדרך להביס את ישראל – מעשי טבח בנוסח 7 באוקטובר ובעיקר חטיפות המוניות.
הם לא למדו דבר מ-7 באוקטובר. אותם מסרים חלולים ועייפים שקדמו ל-7 באוקטובר והובילו אליו. במקום שאנשי הרוח ישיבו רוח במפרשי האומה, יהיו מים צוננים למי שעייפו וכשלו, במקום לחזק את רוח העם, אותם אנשים משדרים רוח נכאים, עייפות, בעיקר עייפות רוחנית ותרבותית, תבוסתנות וחוסר נחישות להיאבק על קיומנו בארצנו.
* הגיברת – כמו אותם לשעברים שאצים רצים לתקשורת הזרה כדי לתקוף את ישראל, כך גם אשתו המפלצתית של ראש הממשלה, בראיון חזירי לתקשורת הזרה, מפיצה את הרעל הביביסטי, את עלילות הדם הזדוניות על איזה שמיפ-סטייט "שמופעל בידי מדינות זרות," נגד מערכת המשפט והצדק הישראלי. אישה [-----] נפש שמעולם לא עשתה דבר חיובי.
* ביד הלשון: וחג שבועות תעשה לך – שיבוש נפוץ למדיי בשנים האחרונות, הוא שירת "בחג שבועות תעשה לך". יש בשיבוש הזה היגיון לוגי – את ביכורי קציר החיטים תעשה בחג השבועות.
אך השיר הוא "וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים," שהוא ציטוט מספר שמות ל"ד, כ"ב.
השיר הוא צירוף של ארבעה חלקי פסוקים מן התנ"ך שליקט והלחין ידידיה אדמון ב-1927.
בנוסף לפסוק הפותח, צירף אדמון לשיר את הפסוקים הבאים:
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ – תהילים קכ"ו, ה'.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ – תהלים ס"ז, ז'.
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ – ביטוי המופיע בתנ"ך פעמים רבות, ובפעם הראשונה בשמות ג', ח'.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
העובדה שהגענו למצב הנוכחי, שבו איראן קרובה כל כך לנשק גרעיני, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר של נתניהו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שנתניהו הוא האחראי לו.
טראמפ דוהר באובססיביות לעסקת גרעין עם איראן, שתהיה תבוסה צורבת של מעצמת העל העולמית לשלטון האייתולות, ברוח שסימֵן בהסכם השערורייתי עם הטרוריסטים החות'ים, שאיפשר להם להמשיך לתקוף את ישראל. במסיבת העיתונאים, שבה עשה שיימינג לנתניהו ואישר שהזהיר אותו מפני תקיפה באיראן, דיבר טראמפ בשבח עסקת הגרעין, ואמר שהבחירה היא בין פתרון חכם לפתרון אלים. לא, הבחירה היא בין פתרון אלים, לפתרון טיפש או ליתר דיוק לאי-פתרון. החכם כאן הוא חמינאי, לא טראמפ.
נתניהו, שכראש האופוזיציה תקף בחריפות את בנט ולפיד בטענה שקרית שהבטיחו לארה"ב לא להפתיע אותה, אף שהדבר לא היה ולא נברא, התחייב בפני טראמפ לא להפתיע אותו.
* שלוש ערי אוהלים – אספקת מזון לאזרחי עזה נכונה וחיונית מבחינה מוסרית, מדינית, הסברתית ומבצעית. זאת, בתנאי שהיא מגיעה ישירות לאזרחים ולא באמצעות חמאס.
במשך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות אספקה ביום. רוב האספקה הגיעה לחמאס. חמאס מילא את מחסניו ואת צרכי המחבלים, השתמש באספקת המזון להעמקת תלות האזרחים בו ושליטתו בהם, סיפסר במחירים וחמס את האוכלוסייה כדי למלא את קופתו. בסכום הזה גייס עשרות אלפי מחבלים חדשים, שילם משכורות והתחמש. ושעה שפינקנו אותו במאות משאיות ביום, עמוסות כל טוב כך, הוא הרעיב את חטופינו. באופן הכושל שבו ניהל ראש הממשלה את מלחמת הדשדוש, יצרנו במו ידינו את המכשול הגדול ביותר בפני הניצחון.
כעת, באיחור אופנתי של עשרים חודשים, השתנתה שיטת החלוקה. אין לי ספק שחמאס יעשה הכול כדי לשבש אותה, ואני מקווה שצה"ל ערוך לסיכול המזימה.
בעיניי, אין די באזורים לחלוקת מזון. נכון היה לבנות שלוש ערי אוהלים לתושבים, בפיקוח שלנו על הכניסה אליהם, ובכך להפריד בינם לבין חמאס. כך, ניתן יהיה להטיל מצור מוחלט על שאר שטח הרצועה, ולהילחם ביתר עוצמה בחמאס תוך מזעור דרמטי של הפגיעה בבלתי מעורבים.
* כן, אבל – על ישראל להיענות למתווה וויטקוף. לא כי זה מתווה טוב. נהפוך הוא, הוא מתווה רע. רע מאוד. אך כל הסכם עם הטרוריסטים הוא בהכרח הסכם רע, ואחרי למעלה מ-600 יום יש לנצל את ההזדמנות לשחרור מחצית החטופים.
בהצעת וויטקוף, כפי שהודלפה, אם הפרטים מדויקים, נאלץ לבלוע הרבה צפרדעים. יש סעיף אחד שעליו יש להתעקש. אין להסכים לחזרה לשיטת אספקת המזון הקודמת, שמעצימה את שלטון חמאס ומאריכה בלי סוף את המלחמה. על הנקודה הזאת יש להתעקש. על ישראל להודיע שהיא מקבלת את כל שאר התנאים כמות שהם, ללא כל ויכוח, אך מתעקשת על הסעיף הזה.
* תמונת ניצחון לטבח – צרפת וסעודיה רוקחות את תמונת הניצחון הגדולה של טבח 7 באוקטובר – ועידה בינלאומית בניו-יורק שתסתיים בהכרה במדינה פלשתינאית, או לפחות בהצהרת תמיכה במדינה כזו. ארה"ב, בראשות המשיח טראמפ, אינה נוקפת אצבע כדי לסכל את הפיגוע.
טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הימצאות מדינה פלשתינאית עצמאית ברצועת עזה. בשנים שבין אוסלו ל"חומת מגן", כאשר שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון היו מדינה עצמאית, זה עלה לנו ב-1,500 נרצחים.
מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67, תהפוך את ריכוז האוכלוסייה הישראלי הגדול והצפוף בישראל ל"עוטף מדינת הטרור הפלשתינאית", כאשר בכמה מקומות המרחק מן הגבול לים הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים לטבוח ב-7 באוקטובר.
טבח כמו 7 באוקטובר, שבו אלפי "מחבלים עם כפכפים" יפשטו על גוש דן, יעלה לנו בחיי עשרות אלפי ישראלים ויסכן את קיום המדינה.
יהיה המחיר המדיני אשר יהיה – אסור לנו לעולם להסכים לקיומה של מדינה פלשתינאית נוספת בין הירדן והים. הירדן יהיה גבולה המזרחי של ישראל והגבול בינינו לבין ירדן/פלשתין. כל פתרון לאוכלוסויה הפלשתינאית ביהודה ושומרון וברצועת עזה, יהיה כפוף לעקרון העל הזה. כי בנפשנו הדבר.
* לפי התנהגותו של מקרון, כנראה שאשתו לא מכה אותו מספיק.
* מבחן הידידות – טבח 7 באוקטובר הסעיר ושילהב את רוחות האנטישמיות בעולם ועורר את גל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה, שנמשך כבר עשרים חודשים.
הטבח גם יצר הרבה מאוד תגובות של סולידריות עם ישראל ואהדה אליה.
אבל מבחן הידידות איתנו אינו רחמים עלינו כאשר שוחטים אותנו, אלא תמיכה גורפת בנו כאשר אנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית. תמיכה בלתי מסויגת במלחמתנו עד שחרור החטופים ומיטוט חמאס. אילו, למשל, כל הצבועים שלוחצים עלינו ותוקפים אותנו, היו מפעילים סנקציות קשות וחרם כלכלי על קטאר, הפטרון של חמאס, עד שחרורם ללא תנאי של כל החטופים, הם היו משוחררים כבר לפני שנה ויותר.
אף מדינה מקרב המדינות הצבועות שתוקפות אותנו, אילו הותקפה כמונו ב-7 באוקטובר, לא הייתה עוצרת לפני השמדה טוטלית של האוייב או לפחות כניעתו. ולבטח עם הרג של הרבה יותר בלתי מעורבים מאשר במלחמתנו.
* היפוכו של המחדל – כמי שמרבה למתוח ביקורת על נתניהו, מן ההגינות שכאשר הוא ראוי לשבח – אשבח אותו.
חצי שנה חלפה מאז הפסקת האש בלבנון, והאופן שבו ישראל אוכפת אותו ראויה לכל שבח.
המדיניות הנוכחית היא היפוכה המוחלט של מדיניות המחדל, שהובילה לשבעה באוקטובר, ועוד יותר מכך, מהמחדל החמור אף יותר בלבנון, שאילו חיזבאללה היה תוקף, התוצאות היו קשות לאין ערוך מאשר בנגב המערבי.
מה היה המחדל? ההבלגה וההכלה מול היווצרות איום טרוריסטי חמור על גבולנו, והימנעות מיוזמה התקפית, מחשש משתק מפני הסלמה. במילים אחרות – התמכרות לשקט.
ומה אנו עושים היום בלבנון? היוזמה בידינו, ואנו נוקטים בפעולה התקפית מתמדת, שמקשה מאוד על חיזבאללה להשתקם. צה"ל נשאר בנקודות מפתח בדרום לבנון, תוקף כל התארגנות חיזבאללה, הרג כבר יותר מ-200 מחבלים. חיזבאללה המוכה אינו יורה לעברנו, אך הוא מנסה להשתקם ולהתארגן ואיננו מאפשרים זאת.
וכשאנחנו פועלים כך, גם צבא לבנון חש יותר ביטחון להשליט את ריבונותו ואינו עוד אסקופה נדרסת של חיזבאללה, כפי שהיה.
יש לקוות שישראל תתמיד בדרך זו. זה גם נותן מרחב תמרון להסכם עם חמאס, בהנחה שאחרי ההסכם נפעל כפי שאנו פועלים בלבנון.
* קודשי חייהם ופרי עמלם – ב-15 באוגוסט 1949 הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מעצב תורת הביטחון של ישראל, את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.
בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם."
כל תחקירי הקרבות בקיבוצים ב-7 באוקטובר מעידים למה התכוון בן גוריון בדברו על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי חייהם ופרי עמלם. קומץ לוחמים בכל יישוב נלחמו בעוז רוח ועקשנות, בנחיתות מספרית, בנחיתות בנשק ותחמושת, חתרו למגע, הסבו אבדות כבדות לאוייב, הצילו חיי מאות ישראלים ורבים מהם נפלו בקרב, כשהם נלחמים עד נשמת אפם האחרונה.
כך, למרות שכיתות הכוננות היו קטנות, מדוללות, עם מעט נשק שאופסן בנשקיה ובלתי מאומנות. אם צה"ל ימשיך ויעצים את המגמה שהחלה מאז הטבח – מחלקת הגנת יישוב גדולה בכל יישוב, חמושה ומצוידת היטב, עם הנשק וכל ציוד הלוחמה בבית, עם אימונים ושמירת כשירות, לצד יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) אזוריות ויחידות התערבות, תהיה זו תוספת כוח משמעותית להגנת המדינה. אילו כך היה ב-7 באוקטובר, התוצאות היו אחרות לגמרי.
* הצעת חוק חדשה – אני מציע בזאת הצעת חוק חדשה – לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
אם ראש הממשלה אינו אחראי על הביטחון הלאומי של ישראל, אינו אחראי למנוע אסון כמו טבח שבעה באוקטובר, "אין לו בדל של אחריות" כפי שכתב אחד מחסידיו השוטים, וכל האחריות היא על הכפופים לו, חבל על המשכורת שאנו משלמים לו, ועל לשכתו, עוזריו, יועציו, נהגיו, מאבטחיו וכנף ציון.
* ד"ר מוות – בראיון לתוכנית "עובדה" סיפרה אורי מגידיש, התצפיתנית שנחטפה וחולצה כעבור כשלושה שבועות, שחברתה נועה מרציאנו נרצחה ביד הרופא שאמור היה לטפל בה בבית החולים "שיפא". אני שמעתי על כך מאביה בתצפית נחל עוז, לפני חודשים אחדים. אך הסיפור לא קיבל הד ולא השתרש בתודעה.
האם כבר חיסלנו את המנגלה הזה?
ישראל חייבת להפיץ את הסיפור הזה, כך שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו, כאשר העולם הצבוע תוקף אותנו על שאנו מפציצים בתי חולים.
* נאמבר 1 – רצונה של פדויית השבי לירי אלבג לחזור לשרת בצה"ל, הוא ניצחון רוח האדם, רוח האישה, הרוח היהודית, הרוח הציונית, הרוח הישראלית.
אני מצפה מצה"ל לאשר לה לשוב להתגייס לשירות משמעותי.
* תת אלוף שהוא אלוף – תפקידו הפיקודי האחרון של משה פלד, חבר בית השיטה, היה מפקד חטיבה 847 – חטיבת מרכבות הפלדה.
מאז, במשך למעלה משלושים שנה, משה ממשיך לשרת במילואים כנהג מוביל טנקים. מדי שנה, גם כאשר כיהן כח"כ וסגן שר, עלה משה על מוביל טנקים ושירת במשך חודש כנהג. מאז המלחמה שירת חודשים רבים במילואים בתפקיד זה, גם בהיותו בן 80!
משה אינו עונד דרגות. הפעם היחידה מאז תחילת המלחמה שהוא ענד את דרגות האל"מ, הייתה בטקס הוקרה שנערך בבית הנשיא למילואימניקים, שעל פי גילם הכרונולוגי הם אמורים להיות זקנים. השבוע הוענקה למשה דרגת תת-אלוף! הוא ראוי לה. והוא ימשיך לשרת כנהג, ולא יענוד את הדרגות.
* יו"ר הרבעון הרביעי – ביום חמישי בחרו חברי תנועת הרבעון הרביעי את יו"ר התנועה.
שני מועמדים מצוינים עמדו לבחירה - ד"ר יואב הלר ועו"ד משה תורג'מן.
בחרתי ביואב הלר, מייסד הרבעון הרביעי, מנהיג חכם, יצירתי וכריזמטי, שמחויב לרעיון הלכידות הלאומית והחתירה להסכמות כהכרח קיומי לישראל.
יואב הלר נבחר ברוב של 79.5% מהמצביעים.
* ניצחון הביביזם – תופעות כמו סרבנות, עלילות דם על המדינה א-לה אולמרט, יעלון לשעבר ויאיר גולן, דיבורים על ירידה מהארץ או העברת כספים לחו"ל, הם ניצחון עומק היסטורי של הביביזם.
אין כוונתי רק למישור הפוליטי; לכך שתופעות כאלו משרתות את נתניהו, והן עלולות להשאיר אותו, חלילה, בשלטון, למרות מחדל 7 באוקטובר.
אני מתכוון לדבר מה הרבה יותר עמוק. לניצחון תודעתי.
הדיבר הראשון בדת הביביסטית, הוא: המדינה היא ביבי. לא בכדי, הם רואים במי שמתנגד לנתניהו או מבקר אותו, כמי שפוגע במדינה ואפילו בוגד.
התובנה הזאת חילחלה עמוק כל כך, עד כדי כך שהקיצונים בשונאיו של נתניהו הפנימו אותה, וכדי לפגוע בנתניהו הם פוגעים במדינה, שאותה הם מזהים איתו. כדי לפגוע בנתניהו הם מעלילים עלילות דם על המדינה. הם אינם רואים בצה"ל את צבא העם, שהחוזה של חייליו הוא עם אזרחי ישראל שעליהם הם מגינים, אלא כצבא הוד מלכותו, שאותו אינם רוצים לשרת.
הם הצד השני של מטבע הביביזם.
* מיהו מנהיג אמיץ – אני שומע את הבייס המאתרג של יאיר גולן, והמסר הוא שסוף סוף יש כאן מנהיג אמיץ, שאומר את האמת שאחרים מפחדים לומר, זו האמת המנהיגותית שאנחנו רוצים ולא רכיכות כמו גנץ, לפיד ובוז'י.
הם מוצאים בו אמת ואומץ, ואני מציע לבחון את הדברים.
אמת?! אני שואל אותם: האם ישראל באמת הורגת תינוקות כתחביב?
וראו זה פלא. אף אחד אינו משיב בחיוב. "פשוט לא הבנתם אותו." ופתאום האיש הישיר, הדוגרי, שמטיח את האמת היישר בפרצוף, זקוק להסברים, למדרשים ולמפרשים, לראשונים ואחרונים, לרש"י ומצודת דוד ולתרגום אונקלוס.
אומץ?! האומץ הוא לא לתת לבייס המתלהם את מה שהוא רוצה. כאלה יש לנו מספיק. אחד מהם הוא ראש הממשלה. מנהיג אמיץ, מנהיג אמת, הוא מי שעומד מול הבייס, מציג לו את האמת המורכבת, תובע אחריות, מרסן את היצרים.
מנהיג שמשלהב את היצרים בבייס אינו אמיץ. דודי אמסלם אינו אמיץ, שלמה קרעי אינו אמיץ, טלי גוטליב אינה אמיצה, יאיר נתניהו אינו אמיץ. ניסים ואטורי לא... טוב הוא טמבל. הרי מה אומר הבייס הביביסטי? "טלי גוטליב היא היחידה שיש לה אומץ לומר את האמת שאחרים מפחדים להשמיע." האם החבורה המפוקפקת הזאת, היא מודל המנהיגות שיש להעמיד כאלטרנטיבה לביביזם?
* הבו לנו מנהיגים מגמגמים – "סוף סוף יש לנו מנהיג שלא מגמגם," שמעתי את אחד ממעריצי יאיר גולן.
וחשבתי על שני מנהיגים. על משה, שהיה "כבד פה וכבד לשון," והיה גדול המנהיגים, כי היה בדיוק האיש שתבע מעמו ולא שילהב אותו במה שרצה לשמוע. היפוכו של הדמגוג הפופוליסט שמחניף לבייס.
ועל לוי אשכול, שנאמר עליו שגמגם בנאום לאומה בתקופת ההמתנה (מה שלא היה נכון), והוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר אחרי בן גוריון, שהוביל את מדינת ישראל לגדול בניצחונותיה, אם כי את התהילה נטל שלא בצדק כריזמטור שלא גמגם. אשכול הצטיין כאיש הפשרה, שהשכיל לגשר על תהומות של איבה בחברה הישראלית והשכיל ליצור הסכמות רחבות. הוא נהג לומר "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שרציתי מלכתחילה," ללמדך שפוליטיקה של הסכמות היא אפקטיבית.
הבו לנו מנהיגים מגמגמים. מגמגמים במובן של "גם וגם". כאלה שרואים את התמונה המורכבת, שאינה חד חד ערכית, אלא מגלמים ומקדמים עולם ערכים מורכב.
* קרנף מלא מלא – גדעון סער התקרנף מלא-מלא. הוא מדקלם בטבעיות את כל סיסמאות תעשיית השקרים וההסתה, שנגדן הוא יצא בכל כוחו.
בקרוב נשמע אותו אומר: די לאכיפה הבררנית. למה לא חוקרים את 2014?
* השוקניה מגוונת את דף המסרים – דאגה מסתמנת ברחוב שוקן. חשש שהם עלולים לשעמם את קוראיהם. כמה אפשר לכתוב שישראל נאצית ולהשוות את המלחמה בעזה לשואה? רוצים גיוון.
עורך השוקניה אלוף בן הרים את הכפפה. בפשקוויל שפירסם, הוא השווה את המלחמה לרצח העם הארמני. וכמו הטורקים, כך גם אנחנו מכחישים את רצח העם.
ויש הוכחה. למה ישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני (שזו שערורייה בפני עצמה, אך אינה קשורה להזייה השוקניסטית החולנית הזו)? ברור, כי מה שהטורקים עשו במאה ה-20 אנחנו עושים במאה ה-21. בטח אם ישראל תתעשת ותכיר ברצח העם הארמני עורך השוקניה יכתוב שהדבר נועד להסיח את הדעת מרצח העם בעזה.
הוא סיפר על ביקור שערך לפני שנים אחדות במוזיאון אטאטורק באיסטנבול. שם הוצגו תמונות מטבח שערכו ארמנים בטורקים. המסר ברור. הנה, גם אנחנו מציגים תמונות מאיזה פיגוע שהיה, לטענתנו, בשבעה באוקטובר, כתירוץ להצדקת הג'נוסייד בעזה.
* את מי הם מעניינים – קבוצת נשים הפגינה בכניסה לבסיס חיל האוויר רמת דוד, בקריאות המרדה לטייסים לערוק מהמלחמה ולסרב להפציץ בעזה. הן נשאו תמונות של ילדים – מגינים אנושיים של המחבלים, שנהרגו בעזה.
הן לא אחזו בתמונות של ילדי בארי, ניר עוז, שדרות, כפר עזה, נחל עוז, חולית, ונתיב העשרה. את מי הם מעניינים?
* אנשי רוח-נכאים – 160 סופרים ואנשי רוח חתמו על גילוי דעת נגד המלחמה. אם בעבר הפסקת המלחמה הוצגה כמחיר שעלינו לשלם למען שחרור החטופים, הרי שכעת החטופים מוזכרים כבדרך אגב ועיקר המיקוד הוא בהתנגדות למלחמה, המוגדרת בסיסמה השחוקה והעבשה "מלחמת שולל".
הם מנסים לעשות הפרדה בין המלחמה הצודקת בעקבות 7 באוקטובר למלחמה היום. אך זו אותה המלחמה שטרם השיגה את יעדיה.
הפסקת המלחמה עכשיו היא הישארות חמאס בשלטון ברצועת עזה ובכך ניצחון אדיר לחמאס, לטבח, ומסר ברור, שיהדהד מקצה העולם המוסלמי ועד קצהו, שהנה נמצאה הדרך להביס את ישראל – מעשי טבח בנוסח 7 באוקטובר ובעיקר חטיפות המוניות.
הם לא למדו דבר מ-7 באוקטובר. אותם מסרים חלולים ועייפים שקדמו ל-7 באוקטובר והובילו אליו. במקום שאנשי הרוח ישיבו רוח במפרשי האומה, יהיו מים צוננים למי שעייפו וכשלו, במקום לחזק את רוח העם, אותם אנשים משדרים רוח נכאים, עייפות, בעיקר עייפות רוחנית ותרבותית, תבוסתנות וחוסר נחישות להיאבק על קיומנו בארצנו.
* הגיברת – כמו אותם לשעברים שאצים רצים לתקשורת הזרה כדי לתקוף את ישראל, כך גם אשתו המפלצתית של ראש הממשלה, בראיון חזירי לתקשורת הזרה, מפיצה את הרעל הביביסטי, את עלילות הדם הזדוניות על איזה שמיפ-סטייט "שמופעל בידי מדינות זרות," נגד מערכת המשפט והצדק הישראלי. אישה [-----] נפש שמעולם לא עשתה דבר חיובי.
* ביד הלשון: וחג שבועות תעשה לך – שיבוש נפוץ למדיי בשנים האחרונות, הוא שירת "בחג שבועות תעשה לך". יש בשיבוש הזה היגיון לוגי – את ביכורי קציר החיטים תעשה בחג השבועות.
אך השיר הוא "וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים," שהוא ציטוט מספר שמות ל"ד, כ"ב.
השיר הוא צירוף של ארבעה חלקי פסוקים מן התנ"ך שליקט והלחין ידידיה אדמון ב-1927.
בנוסף לפסוק הפותח, צירף אדמון לשיר את הפסוקים הבאים:
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ – תהילים קכ"ו, ה'.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ – תהלים ס"ז, ז'.
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ – ביטוי המופיע בתנ"ך פעמים רבות, ובפעם הראשונה בשמות ג', ח'.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רוֹן גֵּרָא
אוֹר יַלְדוּת
כְּשֶׁאַתָּה צָעִיר
תִּינוֹקְךָ עַל כַּפַּיִם
מְאֻשָּׁר שָׂמֵחַ
אֶצְבָּעוֹת מַרְנִינוֹת מְרַתְּקוֹת
בְּסִפּוּרֵי לַיִל.
עֵינַיִם מַבִּיטוֹת בְּהֵיכָל אוֹר
עָצוּם.
עִם הַזְּמַן הַיֶּלֶד הוּא נַעַר
פְּחָדִים צוֹעֲקִים מוּל כְּרָזָה
מֵעַל קִיר.
הַיֶּלֶד בַּחֲזִית בְּתוֹךְ הַלְמוּת
פִּיצוּצִים רוֹעֶמֶת.
הָאוֹר מִצְטַעֵף בְּמָוֶת חֲרִישִׁי
קָטָן.
עָיֵף מֵאַרְצוֹ מוֹגַת הַלֵּב וְהַבַּרְבָּרִית
מְבַקֵּשׁ לְהַרְחִיק
לֹא לִרְאוֹת בְּחֶרְפָּתָו שֶׁל
שֶׂה נֶעְקַד.
לִפְנֵי
סָפוּן בְּחַדְרוֹ עִם סְפָרָיו
מְצוּקוֹת נֶפֶשׁ שִׁירָיו וְסִפּוּרָיו.
עֲלָמוֹת לֹא פּוֹרְחוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו
לֹא מְפַתּוֹת
גַּם לֹא נָשִׁים בְּשֵׁלוּת.
לֵילוֹת לְלֹא לַיְלָה
צְפוּנוֹתָיו בְּמַכְאוֹבָיו.
כְּשִׂיחַ בְּמַעֲרֻמָּיו
בֵּין זְמוֹרוֹתָיו
אֵינְסוֹף עָמֹק קָפוּא
לִפְנֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִטָּמַע
בְּעָפָר לַח.
רון גרא
תִּינוֹקְךָ עַל כַּפַּיִם
מְאֻשָּׁר שָׂמֵחַ
אֶצְבָּעוֹת מַרְנִינוֹת מְרַתְּקוֹת
בְּסִפּוּרֵי לַיִל.
עֵינַיִם מַבִּיטוֹת בְּהֵיכָל אוֹר
עָצוּם.
עִם הַזְּמַן הַיֶּלֶד הוּא נַעַר
פְּחָדִים צוֹעֲקִים מוּל כְּרָזָה
מֵעַל קִיר.
הַיֶּלֶד בַּחֲזִית בְּתוֹךְ הַלְמוּת
פִּיצוּצִים רוֹעֶמֶת.
הָאוֹר מִצְטַעֵף בְּמָוֶת חֲרִישִׁי
קָטָן.
עָיֵף מֵאַרְצוֹ מוֹגַת הַלֵּב וְהַבַּרְבָּרִית
מְבַקֵּשׁ לְהַרְחִיק
לֹא לִרְאוֹת בְּחֶרְפָּתָו שֶׁל
שֶׂה נֶעְקַד.
לִפְנֵי
סָפוּן בְּחַדְרוֹ עִם סְפָרָיו
מְצוּקוֹת נֶפֶשׁ שִׁירָיו וְסִפּוּרָיו.
עֲלָמוֹת לֹא פּוֹרְחוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו
לֹא מְפַתּוֹת
גַּם לֹא נָשִׁים בְּשֵׁלוּת.
לֵילוֹת לְלֹא לַיְלָה
צְפוּנוֹתָיו בְּמַכְאוֹבָיו.
כְּשִׂיחַ בְּמַעֲרֻמָּיו
בֵּין זְמוֹרוֹתָיו
אֵינְסוֹף עָמֹק קָפוּא
לִפְנֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִטָּמַע
בְּעָפָר לַח.
רון גרא
אודי מנור
תגובה לפמפלט 'האחוסלים' של מנחם רהט
על דברי מנחם רהט (חב"ע 2059) יש לומר כי הם מהווים 'פסילה במומו': מה אצל הרל"ביסטים אי אפשר ואף אסור לומר מלה אחת טובה על נתניהו (למשל: מיגור החיזבאללה, השמדת הצבא הסורי, פגיעה אנושה ביכולת ההגנה האווירית של איראן) – הנה אצל הביביסטים אסור להכניס את השכל להילוך ראשון ולהבחין בין מחאה לגיטימית של אזרחים כנגד מדיניות ממשלתם, לבין היותם של רוב האזרחים הללו – כולל יאיר גולן – פטריוטים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל.
בהנחה שמנחם רהט או כל ביביסט אחר הצליחו להתאושש מהקביעה שסגרה את הפיסקה הראשונה, אומר כאן את דעתי כדי ליישר קו עם הדברים החשובים:
א. לי אין ספק שאויבי ישראל יושבים קודם כל בטהראן, ואחר כך בעזה, ואחר כך ברמאללה, ואחר כך בכמה בתים בהם יושבים חברי הכנסת הערביים בעלי אזרחות ישראלית, ואחר כך בקמפוסים במערב, ובוודאי שלא בירושלים, לא בגבעת רם וגם לא בקיסריה.
ב. שמחתי, כמו רבים מאזרחי ישראל, על הידיעה לפיה דוד זיני הולך להתמנות למפקד השב"כ, זאת בזכות העובדה שאם לשפוט על פי מה שהתפרסם על הבנתו את המצב, הוא, בשונה מיאיר גולן של היום ה-600, סבור כמו יאיר גולן של השבוע הראשון למלחמה, שהאוייב יושב בעזה ולא בקיסריה.
ג. כמו רבים בקרב אזרחי ישראל התעצבתי מאד לראות כי גם סביב המינוי הזה מתחולל מחול שדים, שלמרבה הצער אחראים עליו שני הצדדים, אבל הואיל וראש ממשלה הוא ראש ממשלה, אחרת הוא לא היה ראש ממשלה, האחריות עליו גדולה יותר משל אחרים. כי כאמור בסעיפים הקודמים, ולגבי נתניהו אין לי ספק שהוא יודע, האוייב יושב בעזה ובטהראן ובתימן, ושם – ולא בהתקוטטויות והתגוששויות משפטיות – יש להשקיע את מירב המאמצים.
אז אחרי שחשפתי את ערוותי לפיה גם אני, אשכנזי לא-עלינו, קיבוצניק בעברי ר"ל, ועוד בעל 'פרצוף מערך' כהגדרתו הקולעת של מלך מלכי האחוס"לים, הלא הוא הרע"ע (רבנו עמוס עוז), מסוגל, למרות שאני חלק מה-WASPים, להבחין בין עיקר לבין תפל, בין אוייב לבין אוהב, ואני עושה זאת בכוחותיי הדלים מראשית המלחמה (ועוד לפניה בהינתן היכרותי עם העובדות, עליהן כתבתי לא מעט, שחמאס לא נולד ב-7 באוקטובר ושהוא לא יותר מהמשך משוכלל ויעיל יותר של משנת המופתי ושל האמנה הפלסטינית מ-1964), הנה דעתי על דעתו של רהט:
כמה קל להתגולל על 'הקפלניסטים' ולצייר אותם בדמותה של פק"פ, 'מצפן' וגרוע מכך: בדמות המבולבלים של השומר הצעיר שאי אז במרץ 1953 ביטלו את מסיבת הפורים כי 'שמש העמים' הלך לעולמו. קפלניסטים=סוציאליסטים=סטליניסטים, מש"ל.
כפי שניסח זאת ידידי אורי הייטנר, מתקיים בדברי הבלע הללו 'חוק הרדיקלים השלובים', שאין מסוכן ממנו, שהרי הוא מזין את הקצוות, כל קצה לחוד כמובן, במזון רעיל של צדקנות שחצנית ונבובה, שמילא היא נבובה ושחצנית, מילא היא מסוכנת בשל היותה איום על כללי המשחק, היא סותרת באופן מעורר תדהמה את העובדה – וזו עובדה – שאלו ואלו, נתניהו וגולן, דוד זיני ורונן בר, מנחם רהט ואמנון אברמוביץ', אנשי 'צו 9' ומפגיני קפלן, פטריוטים כולם.
עצם השימוש בכסילות הפסיבדו-אקדמית הזו: אחוסלי"ם. והרי כל מי שמכיר את החברה בישראל, יודע שיש בה אזרחים למיניהם, המתאפיינים בשלל מרכיבי זהות, כמו מוצא, השכלה, תרבות, ערכים, וכן הלאה: רגישויות, ידיעות, דעות, עמדות, שבהינתן מצב משברי – וישראל נתונה ב'עומס יתר' כהגדרתם של סוציולוגים ראויים לשמם, ליסק והורוביץ – חלקן מתגבשות בתוך מחנה מסויים, שבדרך כלל (בוודאי כרגע!) פועל ביחס למה שפועל המחנה שכנגד.
כמה קל להציג את המחנה שמנגד כטועה וחמור מכך: כבוגד. כמה קשה לזכור כי מדובר בשותפים לאותו חלום ציוני, לאותה מציאות ישראלית שרובנו רוצים את טובתה שהיא הרי טובתנו.
מפגיני קפלן, בוודאי כל עוד הם פועלים על פי חוק, אינם בוגדים ואינם סוכנים זרים עושי דברם של קונספירטורים נכלוליים במערב (ג'ורג' סורוס על פי גירסא ידועה). אכן כן, גם לדעתי ולהבנתי הקפלניזם פוגע בביטחון ישראל ובמעמדה הבינלאומי (ויוכיחו מסמכי סינוואר ותעשיית השקרים של האג); לדעתי הוא פוגע בסיכוי לראות אי פעם את החטופים כאן בבית (באשר הם מלמדים את המתועבים שבאויבינו שחלק מהישראלים מציעים 'הכול' ולכן הם, השובים, מחוייבים לכלום); ולדעתי המחנה הזה המתיימר להמשיך את מפעלם של דב"ג, אשכול, גולדה, אלון ורבין, מקטין בהתנהגותו את הסיכוי האלקטוראלי של הקו המדיני והחברתי-כלכלי שפעם הנהיג את המדינה. אבל להציגם כ"אליטה שוקעת" המנסה – לשווא – לשמר את כוחה, זו נבזות.
אגב, ביקורת עניינית דומה יש להפנות אל הצד השני, שהוא למעשה הצד הראשון, בהינתן שבידיו השלטון: אכן כן, יציבות הקואליציה היא עניין חשוב בכלל ובפרט בהינתן המציאות האובייקטיבית, אך היא באה על חשבון תחושת צדק בסיסית בכל הנוגע לנטל המאמץ הבטחוני. על אחת כמה וכמה שלצד הסרבנות של רוב החרדים לקיים מצוות מלחמת קיום, מנהיגיהם מתגוללים על החברה הישראלית ומאיימים בעזיבתה (כאילו שהם אי פעם היו חלק ממנה). שתיקת רוב אם לא כל תומכי הקואליציה בנקודה זו, לא מוסיפה כבוד לאף אחד, ונזקה המתמשך עמוק.
ויש עוד כמה דברים שיש לומר על הקואליציה, כמו למשל הקפדתה המשונה להמשיך עם הקישקוש של 'המהפכה המשפטית', כאילו שהרכב השופטים הוא המכשול האחרון העומד בדרך להשמדת פרוייקט הגרעין האיראני, או מיטוטו ההכרחי של שלטון חמאס ברצועת עזה. ובאשר לטענה שהיועמ"שית חוסמת את דרכו של זיני למקומו הרצוי – יתכבד ראש הממשלה (כי הוא ראש ממשלה) ויעשה את הנחוץ במסגרת החוק.
ומה שנכון לגבי הכוחות הפועלים בשטח – אם בקפלן ובצמתים ובשלטי החוצות ואם, להבדיל, בממשלה (ושוב: אין ולא יכולה להיות סימטריה בין יאיר גולן לנתניהו, ומנתניהו, בכלל – כי לשיטת מעריציו אין גדול ממנו מאז צ'רצ'יל – ובפרט – כי הוא ראש ממשלה – מצופה ליותר מאשר מ'מזהה התהליכים' המהולל, נכון באופן דומה לגבי אלו, כמו מנחם רהט, המשפיעים על דעת הקהל.
על זה שאפילו את ערוץ הספורט גייסו למעשה לטובת החמאס ונגד החטופים, אין מה להתפלא. כך פועלת ולא מאתמול ולא משלשום התקשורת הראשית, המשטיחה את הדיון אפילו בנושאים טריוויאליים כמו מזג אוויר.
אבל מי שנגזר עליו לפרסם את עמדותיו בספסלים האחוריים של הפובליציסטיקה הישראלית, וחב"ע בהחלט עונה על ההגדרה הזו, אין סיבה שיכנע לַדָקְלֶמת המשמימה של העיתונות הראשית.
מה כן? אם לעשות שימוש בפרפרזה על נוסחה שכוחה של 'אחוס"ל' (כביכול) ותיק, א.ד. גורדון, שאמר "בעבודה לקינו – בעבודה נירפא": "בַּאֵמֶת לקינו, בַּאֵמֶת נירפא."
כי ל-7 באוקטובר הגענו בשל הונאה עצמית בקנה מידה לאומי גורף: 'ימין' ו'שמאל', עיתונאים ו'עיתונאים', אקדמאים ו'אקדמאים', שלושה ראשי ממשלה (שוב, אחד מהם עמד בראש המערכת פי 15 מהשניים האחרים) חברי כנסת, שרי ביטחון, אנשי שב"כ, קצינים בכירים יותר או פחות, תושבים במערב הנגב ובמזרח בית שאן, את כולם כמעט נשאה הרוח, את כולם כמעט נטש האור, ומכאן – ושוב תודה לגורדון – "בַּאֵמֶת לקינו, בַּאֵמֶת נירפא."
אודי מנור
בהנחה שמנחם רהט או כל ביביסט אחר הצליחו להתאושש מהקביעה שסגרה את הפיסקה הראשונה, אומר כאן את דעתי כדי ליישר קו עם הדברים החשובים:
א. לי אין ספק שאויבי ישראל יושבים קודם כל בטהראן, ואחר כך בעזה, ואחר כך ברמאללה, ואחר כך בכמה בתים בהם יושבים חברי הכנסת הערביים בעלי אזרחות ישראלית, ואחר כך בקמפוסים במערב, ובוודאי שלא בירושלים, לא בגבעת רם וגם לא בקיסריה.
ב. שמחתי, כמו רבים מאזרחי ישראל, על הידיעה לפיה דוד זיני הולך להתמנות למפקד השב"כ, זאת בזכות העובדה שאם לשפוט על פי מה שהתפרסם על הבנתו את המצב, הוא, בשונה מיאיר גולן של היום ה-600, סבור כמו יאיר גולן של השבוע הראשון למלחמה, שהאוייב יושב בעזה ולא בקיסריה.
ג. כמו רבים בקרב אזרחי ישראל התעצבתי מאד לראות כי גם סביב המינוי הזה מתחולל מחול שדים, שלמרבה הצער אחראים עליו שני הצדדים, אבל הואיל וראש ממשלה הוא ראש ממשלה, אחרת הוא לא היה ראש ממשלה, האחריות עליו גדולה יותר משל אחרים. כי כאמור בסעיפים הקודמים, ולגבי נתניהו אין לי ספק שהוא יודע, האוייב יושב בעזה ובטהראן ובתימן, ושם – ולא בהתקוטטויות והתגוששויות משפטיות – יש להשקיע את מירב המאמצים.
אז אחרי שחשפתי את ערוותי לפיה גם אני, אשכנזי לא-עלינו, קיבוצניק בעברי ר"ל, ועוד בעל 'פרצוף מערך' כהגדרתו הקולעת של מלך מלכי האחוס"לים, הלא הוא הרע"ע (רבנו עמוס עוז), מסוגל, למרות שאני חלק מה-WASPים, להבחין בין עיקר לבין תפל, בין אוייב לבין אוהב, ואני עושה זאת בכוחותיי הדלים מראשית המלחמה (ועוד לפניה בהינתן היכרותי עם העובדות, עליהן כתבתי לא מעט, שחמאס לא נולד ב-7 באוקטובר ושהוא לא יותר מהמשך משוכלל ויעיל יותר של משנת המופתי ושל האמנה הפלסטינית מ-1964), הנה דעתי על דעתו של רהט:
כמה קל להתגולל על 'הקפלניסטים' ולצייר אותם בדמותה של פק"פ, 'מצפן' וגרוע מכך: בדמות המבולבלים של השומר הצעיר שאי אז במרץ 1953 ביטלו את מסיבת הפורים כי 'שמש העמים' הלך לעולמו. קפלניסטים=סוציאליסטים=סטליניסטים, מש"ל.
כפי שניסח זאת ידידי אורי הייטנר, מתקיים בדברי הבלע הללו 'חוק הרדיקלים השלובים', שאין מסוכן ממנו, שהרי הוא מזין את הקצוות, כל קצה לחוד כמובן, במזון רעיל של צדקנות שחצנית ונבובה, שמילא היא נבובה ושחצנית, מילא היא מסוכנת בשל היותה איום על כללי המשחק, היא סותרת באופן מעורר תדהמה את העובדה – וזו עובדה – שאלו ואלו, נתניהו וגולן, דוד זיני ורונן בר, מנחם רהט ואמנון אברמוביץ', אנשי 'צו 9' ומפגיני קפלן, פטריוטים כולם.
עצם השימוש בכסילות הפסיבדו-אקדמית הזו: אחוסלי"ם. והרי כל מי שמכיר את החברה בישראל, יודע שיש בה אזרחים למיניהם, המתאפיינים בשלל מרכיבי זהות, כמו מוצא, השכלה, תרבות, ערכים, וכן הלאה: רגישויות, ידיעות, דעות, עמדות, שבהינתן מצב משברי – וישראל נתונה ב'עומס יתר' כהגדרתם של סוציולוגים ראויים לשמם, ליסק והורוביץ – חלקן מתגבשות בתוך מחנה מסויים, שבדרך כלל (בוודאי כרגע!) פועל ביחס למה שפועל המחנה שכנגד.
כמה קל להציג את המחנה שמנגד כטועה וחמור מכך: כבוגד. כמה קשה לזכור כי מדובר בשותפים לאותו חלום ציוני, לאותה מציאות ישראלית שרובנו רוצים את טובתה שהיא הרי טובתנו.
מפגיני קפלן, בוודאי כל עוד הם פועלים על פי חוק, אינם בוגדים ואינם סוכנים זרים עושי דברם של קונספירטורים נכלוליים במערב (ג'ורג' סורוס על פי גירסא ידועה). אכן כן, גם לדעתי ולהבנתי הקפלניזם פוגע בביטחון ישראל ובמעמדה הבינלאומי (ויוכיחו מסמכי סינוואר ותעשיית השקרים של האג); לדעתי הוא פוגע בסיכוי לראות אי פעם את החטופים כאן בבית (באשר הם מלמדים את המתועבים שבאויבינו שחלק מהישראלים מציעים 'הכול' ולכן הם, השובים, מחוייבים לכלום); ולדעתי המחנה הזה המתיימר להמשיך את מפעלם של דב"ג, אשכול, גולדה, אלון ורבין, מקטין בהתנהגותו את הסיכוי האלקטוראלי של הקו המדיני והחברתי-כלכלי שפעם הנהיג את המדינה. אבל להציגם כ"אליטה שוקעת" המנסה – לשווא – לשמר את כוחה, זו נבזות.
אגב, ביקורת עניינית דומה יש להפנות אל הצד השני, שהוא למעשה הצד הראשון, בהינתן שבידיו השלטון: אכן כן, יציבות הקואליציה היא עניין חשוב בכלל ובפרט בהינתן המציאות האובייקטיבית, אך היא באה על חשבון תחושת צדק בסיסית בכל הנוגע לנטל המאמץ הבטחוני. על אחת כמה וכמה שלצד הסרבנות של רוב החרדים לקיים מצוות מלחמת קיום, מנהיגיהם מתגוללים על החברה הישראלית ומאיימים בעזיבתה (כאילו שהם אי פעם היו חלק ממנה). שתיקת רוב אם לא כל תומכי הקואליציה בנקודה זו, לא מוסיפה כבוד לאף אחד, ונזקה המתמשך עמוק.
ויש עוד כמה דברים שיש לומר על הקואליציה, כמו למשל הקפדתה המשונה להמשיך עם הקישקוש של 'המהפכה המשפטית', כאילו שהרכב השופטים הוא המכשול האחרון העומד בדרך להשמדת פרוייקט הגרעין האיראני, או מיטוטו ההכרחי של שלטון חמאס ברצועת עזה. ובאשר לטענה שהיועמ"שית חוסמת את דרכו של זיני למקומו הרצוי – יתכבד ראש הממשלה (כי הוא ראש ממשלה) ויעשה את הנחוץ במסגרת החוק.
ומה שנכון לגבי הכוחות הפועלים בשטח – אם בקפלן ובצמתים ובשלטי החוצות ואם, להבדיל, בממשלה (ושוב: אין ולא יכולה להיות סימטריה בין יאיר גולן לנתניהו, ומנתניהו, בכלל – כי לשיטת מעריציו אין גדול ממנו מאז צ'רצ'יל – ובפרט – כי הוא ראש ממשלה – מצופה ליותר מאשר מ'מזהה התהליכים' המהולל, נכון באופן דומה לגבי אלו, כמו מנחם רהט, המשפיעים על דעת הקהל.
על זה שאפילו את ערוץ הספורט גייסו למעשה לטובת החמאס ונגד החטופים, אין מה להתפלא. כך פועלת ולא מאתמול ולא משלשום התקשורת הראשית, המשטיחה את הדיון אפילו בנושאים טריוויאליים כמו מזג אוויר.
אבל מי שנגזר עליו לפרסם את עמדותיו בספסלים האחוריים של הפובליציסטיקה הישראלית, וחב"ע בהחלט עונה על ההגדרה הזו, אין סיבה שיכנע לַדָקְלֶמת המשמימה של העיתונות הראשית.
מה כן? אם לעשות שימוש בפרפרזה על נוסחה שכוחה של 'אחוס"ל' (כביכול) ותיק, א.ד. גורדון, שאמר "בעבודה לקינו – בעבודה נירפא": "בַּאֵמֶת לקינו, בַּאֵמֶת נירפא."
כי ל-7 באוקטובר הגענו בשל הונאה עצמית בקנה מידה לאומי גורף: 'ימין' ו'שמאל', עיתונאים ו'עיתונאים', אקדמאים ו'אקדמאים', שלושה ראשי ממשלה (שוב, אחד מהם עמד בראש המערכת פי 15 מהשניים האחרים) חברי כנסת, שרי ביטחון, אנשי שב"כ, קצינים בכירים יותר או פחות, תושבים במערב הנגב ובמזרח בית שאן, את כולם כמעט נשאה הרוח, את כולם כמעט נטש האור, ומכאן – ושוב תודה לגורדון – "בַּאֵמֶת לקינו, בַּאֵמֶת נירפא."
אודי מנור
צביקה זליקוביץ
בֵּין לְבֵין
2023
בֵּין רְחוֹב נוֹרְדְאוֹ לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן
בֵּין קֻפַּת חוֹלִים וְ"הַהִסְתַּדְּרוּת"
בֵּין קוֹלְנוֹעַ "הֵיכָל" לְ"הָדָר"
בֵּין הַבַּיִת לַ"קֵּן"
בֵּין חָצֵר לְחָצֵר
בֵּין הַקְּיוֹסְק שֶׁל פְרִידְמָן לְקָלִינְסְקִי
בֵּין הַגָּזוֹז וְהַגְּלִידָה
בֵּין הַלֶּדֶר וְהַפָלָאפֶל
בֵּין הַשָּדֶה לַפַּרְדֵּס
בֵּין הַ"וָאדִי" לַחֻרְשָׁה
בֵּין "הַפּוֹעֵל" לְ"מַכַּבִּי"
בֵּין הַבְּרֵכָה לְמִקְשַׁת הָאֲבָטִיחִים
בֵּין "אִחוּד רֶגֶב" לַחֲצַר הָעֶגְלוֹנִים
בֵּין הַיֶּקֶב לְגַן הַמְּיַסְּדִים
בֵּין מְחַלְּקֵי הַנֶּפְט וְהַקֶּרַח
בֵּין הַשִּׁעוּר לְהַפְסָקָה
בֵּין "בֵּן לוֹקֵחַ בָּת" לְקַרְקוֹבְיָאק
בֵּין הָעֹצֶר וְהַ"כַּלָּנִיּוֹת"
בֵּין הַחַמְסִין וְהַיּוֹרֶה
בֵּין אָבִי שֶׁאֵינוֹ וְאִמִּי שֶׁבּוֹכָה
בֵּינִי לְבֵינָהּ
וְהִנֵּה הִיא אֵינָה.
בֵּינִי לְבֵינָהּ וּבֵינִי לבֵינִי
בֵּין פֶּתַח לְתִקְוָוה.
צביקה זליקוביץ
בֵּין רְחוֹב נוֹרְדְאוֹ לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן
בֵּין קֻפַּת חוֹלִים וְ"הַהִסְתַּדְּרוּת"
בֵּין קוֹלְנוֹעַ "הֵיכָל" לְ"הָדָר"
בֵּין הַבַּיִת לַ"קֵּן"
בֵּין חָצֵר לְחָצֵר
בֵּין הַקְּיוֹסְק שֶׁל פְרִידְמָן לְקָלִינְסְקִי
בֵּין הַגָּזוֹז וְהַגְּלִידָה
בֵּין הַלֶּדֶר וְהַפָלָאפֶל
בֵּין הַשָּדֶה לַפַּרְדֵּס
בֵּין הַ"וָאדִי" לַחֻרְשָׁה
בֵּין "הַפּוֹעֵל" לְ"מַכַּבִּי"
בֵּין הַבְּרֵכָה לְמִקְשַׁת הָאֲבָטִיחִים
בֵּין "אִחוּד רֶגֶב" לַחֲצַר הָעֶגְלוֹנִים
בֵּין הַיֶּקֶב לְגַן הַמְּיַסְּדִים
בֵּין מְחַלְּקֵי הַנֶּפְט וְהַקֶּרַח
בֵּין הַשִּׁעוּר לְהַפְסָקָה
בֵּין "בֵּן לוֹקֵחַ בָּת" לְקַרְקוֹבְיָאק
בֵּין הָעֹצֶר וְהַ"כַּלָּנִיּוֹת"
בֵּין הַחַמְסִין וְהַיּוֹרֶה
בֵּין אָבִי שֶׁאֵינוֹ וְאִמִּי שֶׁבּוֹכָה
בֵּינִי לְבֵינָהּ
וְהִנֵּה הִיא אֵינָה.
בֵּינִי לְבֵינָהּ וּבֵינִי לבֵינִי
בֵּין פֶּתַח לְתִקְוָוה.
צביקה זליקוביץ
אהוד בן עזר
בפתח תקווה אחרת
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.
ינואר 1973
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005. אזל. ניתן לקבלו בקובץ וורד.
עדינה בר-אל
שׁרים על נשים בעמק יזרעאל
שלושה אנשים צעירים שמתגוררים במושבים בעמק יזרעאל, מעלים מופע שמציג מסע בזמן של האישה בזמר העברי. שלושתם – זהר ופסי, רינת מאירי-ערבה ורון אלפסי – שמעו מוסיקה בבית החל מימי הילדות, וכאשר בגרו הפכו למוסיקאים והקדישו רבות לחינוך באמצעות מוסיקה. עתה הם מעלים את ניחוח השירים הישראליים במופע "אל תקנה לי ורד".
זהר ופסי
זהר ופסי מגדירה את עצמה בילדותה כ"ילדת בסיסים". כבת לתא"ל עמוס עמיר, טייס קרב וסגן מפקד חיל האוויר, אשר שירת שנים רבות גם בקבע, היא עברה עם משפחתה לגור בבסיסים שונים. רק בשנות הנעורים שלה היתה איזו שהיא קביעות בחייה. המשפחה הגיעה להתגורר בהרצליה, בה למדה זהר בבית הספר התיכון. אחר כך התגייסה לחיל האוויר בהתאם למסורת המשפחתית. עם השחרור היא עברה לגור בחיפה עם בן זוגה, לימים בעלה, עודד.
"את הפן האמנותי קיבלתי כנראה מאימא שלי, שרה עמיר, שהיא בוגרת להקת הנח"ל, מתקופתם של אריק איינשטיין, יהורם גאון ואחרים." מספרת זהר. "לצערה היא נאלצה לעזוב את הבמה בגלל הצורך לחיות בבסיסים צבאיים ו'לנדוד' כל הזמן."
מגיל צעיר זהר מנגנת בפסנתר. זה התחיל בבסיס הצבאי בחצור. פעם בשבוע היתה מגיעה לבסיס מורה לפסנתר מרחובות. "אחר כך למדתי הוראת מוסיקה במכללת אורנים." היא מציינת. "קיבלתי תעודת הוראה והמשכתי להשתלם במשך שנתיים במכללת לוינסקי. שם הוכשרתי בניצוח מקהלות ובחינוך מוסיקלי בבתי ספר יסודיים. עם התמחויות אלו הייתי שנים רבות מורה למוסיקה ומנצחת מקהלות."
עם הזמן היא התחילה גם לכתוב מילים ולחנים. "בהתחלה זה היה לצורך מסיבות, כגון מסיבת סיום לכיתה ו', או טקס חג בשבועות במושב. ואז, בשלב די מאוחר יחסית, בערך בגיל ארבעים, התחלתי פתאום לכתוב רק מהמוזה שלי, בלי סיבה חיצונית או הזמנה מיוחדת. עד עתה הוצאתי כבר שני אלבומים: 'שיר לרוח ערב (2014), 'פשוט' (2016)."
ברור שהיא התפתחה כמלחינה, כי היתה מוסיקה בבית, אבל מאין הרצון והכישרון לכתוב מילים? מסתבר שגם בנושא זה היתה השפעה מן הבית והמשפחה. כאן המקום לציין שזהר היא נכדתה של המשוררת הידועה והמוכרת בעיקר בשירי הילדים שלה – אנדה עמיר (פינקרפלד), שנדפסו בספרים "הדובון בלע סבון", "דוד ירח בשמיים", "סחרחרת הפלא" ועוד.
לשאלה אם היתה השפעה של סבתא אנדה על כתיבתה, עונה זהר: "אני מניחה שזה עובר במשפחה כחוט השני גם מסבתי ואולי גם מאבי, שחיבר שני ספרים: רומן אוטוביוגרפי "אש בשמיים" וספר ילדים "נמו החולד".
סבתא אנדה נפטרה כאשר זהר היתה בת שלוש-עשרה "לכן לא זכיתי לשנים רבות של היכרות איתה. אבל בשנים האחרונות אני מעלה מופע מחווה לה בשם 'יושבת, מביטה בפרחים', ובאמצעותו אני חשה קרובה אליה אפילו יותר ממה שהייתי בחיי כילדה."
זהר מפתיעה כשהיא מציינת ששירי הילדים של אנדה אינם דווקא עיקר המופע. אמנם היא היתה מפורסמת כמשוררת לילדים, אך זהר מציינת שרוב יצירותיה הם שירים למבוגרים דווקא. "לא הרבה יודעים על כתיבתה למבוגרים", היא אומרת "ואני מתקנת את זה במופע, בו אני מספרת את סיפור חייה המעניין מאוד, ומשלבת בזה שירים שכתבה סבתי. לחלק מהם כתבתי לחנים."
זהר מתגוררת במושב מרחביה כעשרים שנה עם ארבעת ילדיה ובעלה עודד, שהוא רופא, מנהל יחידת כאב בבית החולים "העמק".
רינת מאירי ערבה
במושב רם און, גם הוא בעמק יזרעאל, מתגוררת אישה צעירה בשם רינת מאירי ערבה. רינת היא בתו של הזמר עוזי מאירי, שרבים זוכרים את קולו החם בשירים ישראליים יפהפיים, כגון השיר "בצֵל כפות תמר, בארץ הכינרת...", "עוד נשוב מחר", "ציון תמתי" ועוד. המאירי זכה לכינוי "המושבניק המזמר".
"הבית שלנו היה תמיד מלא במוסיקה ובשירה ישראלית." מספרת רינת, שנולדה בשנת 1968 במושב רם-און. "הוריי, עוזי ובינה, הם מוותיקי המושב. אנחנו שתי בנות ושלושה בנים במשפחה וכולנו גדלנו פה."
כבר בילדותה החלה רינת להופיע בטקסים במושב, ומשם הדרך להתפתח כזמרת היתה סלולה. בעת השירות הצבאי היתה רינת בלשכת אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד.
"למדתי בבית ספר 'רימון' ובתקופת לימודיי התקבלתי להשתתף במחזמר 'כנר על הגג'. בהפקת פשנל. אז הופיעו בו חיים טופול ושלמה וישינסקי בתפקידים ראשיים. זו היתה התנסות ראשונה שלי במחזמר ובהפקה כזו גדולה."
במשך כמה שנים הופיעה רינת עם הפסנתרנית שלומית שרף בערבים של שירי משוררים ובהפקות מזדמנות אחרות, כמו של אמנון ברנזון, דיבוב שירה ב'רחוב סומסום' ועוד. "אני זמרת פעילה במופעים אזוריים קבועים בתחומי המועצה עמק יזרעאל. בנוסף יש לי שיתופי פעולה עם זמרים והרכבים שונים, כמו דואט עם אורי הרפז, הופעה עם נתן סלור, מתארחת בערבי שירה של 'הגרשונים' ועוד."
נוסף להיותה זמרת הקדישה רינת שנים רבות לחינוך באמצעות מוסיקה ותנועה. "במשך שמונה עשרה שנה עבדתי בחינוך מוסיקלי לטף ובהנחיית קבוצות של הורים וילדים. בשנים האחרונות אני עובדת יותר עם הגיל השלישי גם במוסיקה בתנועה וגם בתיפוף גוף. "תיפוף גוף," היא מסבירה, "זו שיטה המבוססת על זיכרון תנועתי וקואורדינציה. בשיטה משלבים מקצבים, טקסטים, קטעי מוסיקה במגוון סגנונות. מעגל תיפוף טומן בחובו הדדיות ואינטראקציה חברתית דרך תדר ייחודי של חווית מגע וצליל."
בנוסף להשפעה של אביה על דרכה המוסיקלית, מציינת רינת גם את משפחתה של אימה: "אימי היתה מאוד מוסיקלית ושרה במקהלות. הורים שלה, סבי וסבתי, עלו מבולגריה וגרו בכפר חיטים. שניהם שרו במקהלות וסבתי ניגנה על כינור. מוסיקה קלאסית, למשל, שמעתי אצל סבתי בכפר חיטים." גם אחיה של האם – אריה ברכה ממושב רמות ברמת הגולן – הוא מוסיקאי, מנצח ומנהל חבורות זמר.
רינת נשואה לתדמור ערבה (על תדמור ראו: "קו למושב", גיליון 1337, 13.6.2024) והם הורים לשלושה. כאמור, הם מתגוררים במושב בו נולדה, ברם און, בו חיים גם הוריה, אחותה נעמי, שגם היא מוסיקאית, ושני אחים שלה.
רון אלפסי
הצלע הגברית בהרכב הוא רון אלפסי, מורה ומחנך בבית הספר התיכון "העמק במערבי" ביפעת. מזה שבע הוא מתגורר במושב מרחביה עם רעייתו ירדן, שהיא עובדת סוציאלית.
"הוריי היו עולים חדשים ממרוקו ושניהם הגיעו למעברות: אבי לגדעונה ואימי לגבעת המורה. המשפחה של אבי שמרה מסורת וסבי היה רב. אני נולדתי בשנת 1994 בעפולה ושם למדתי בילדותי ובנעוריי."
לשאלה ממי קיבל את האהבה למוסיקה, הוא עונה: "אחי הגדול, ערן, שהוא עתה סקספוניסט בחסד, הוא שהשפיע עליי בתחום הזה. הוא הביא הביתה דיסקים עם סוגי מוסיקה שונים, ביניהם שירים אמריקאיים ועוד חומרים שאחרים פחות נחשפו אליהם במקום בו גדלתי, בעפולה."
רון למד בקונסרבטוריון העירוני אצל בצלאל קופרוואסר. הוא מנגן על גיטרה קלאסית וגיטרה חשמלית. בסוף כיתה י"ב הוא הכין רסיטל ג'ז במסגרת עבודת גמר במוסיקה לתעודת הבגרות. לאחר מכן ניגן בתזמורת הג'ז "ביג-בן". בצבא רון היה קצין לוגיסטיקה בחיל הים בעתלית ובאשדוד. כמורה לאנגלית בבית הספר התיכון, הוא משלב נגינה בשיעורים אלו.
ממופע חד-פעמי לקבוע
שלושת המושבניקים הנ"ל – זהר, רינת ורון – מהווים את ההרכב של המופע "אל תקנה לי ורד".
כיצד נוצר הרכב זה? על כך עונה זהר: "רינת ואני לא היכרנו זו את זו, אבל חברים משותפים תמיד אמרו לי: 'את חייבת להכיר את רינת, אתן ממש תתאימו זו לזו' וגם לרינת הציעו להכיר אותי." הפעם הראשונה בה נפגשו השתיים היתה בהפגנה למען החזרת החטופים שנערכה בצומת עפולה. רינת ואחותה שרו שם, וזהר הגיעה למקום ויזמה היכרות ביניהן. "ומאז נמשך הקשר." מציינת זהר.
מתי התחיל שיתוף הפעולה המוסיקלי ביניהן? כאן נכנסת לתמונה מושבניקית נוספת ממרחביה בשם יסמין סרטני. יסמין קיבלה על עצמה לנהל את המוזיאון ואת מרכז המבקרים של מרחביה ב"חצר הגדולה", והיא ביקשה מזהר להעלות בחלל המוזיאון ערב חד-פעמי. זהר נרתמה למשימה, "אני בחרתי את השירים וכתבתי קטעי קישור, אבל אני לא זמרת וירטואוזית." היא מעידה על עצמה. "והכי טבעי היה לי לשאול את רינת, שיש לה קול נפלא, אם היא תרצה להשתתף בערב הזה כזמרת."
רינת הסכימה כמובן, אבל אז היה חסר מישהו אשר ילווה את השירים בנגינה. והנה הבחור נמצא גם הוא במושב מרחביה. ומעשה שהיה כך היה: "פגשתי יום אחד את רון בצרכנייה מושב," מספרת זהר, "ראיתי אותו בתור לקופה ובלי לתכנן מראש אמרתי לו: 'רון, אני מכינה ערב חד פעמי במוזיאון בקיבוץ השכן, אולי אתה רוצה להצטרף אלינו וללוות את רינת בנגינה על הגיטרה?" רון הסכים מיד. אחר כך, במחשבה שנייה היו קצת חששות, כיוון שרון לא הכיר את רינת ואנחנו אף פעם לא שמענו אותו מנגן ערב שלם. אבל כבר בחזרה הראשונה היה 'קליק' ונוצרה בין שלושתנו כימייה נהדרת."
ההצלחה היתה מיידית. ההרשמה למופע נסגרה בתוך פחות מעשרים וארבע שעות, והמקום התמלא באנשים. כבר בסיומו הזמינה יסמין את השלושה להופעה נוספת. השמועה עברה מפה לאוזן והם קיבלו הזמנות נוספות. וכך הפך המופע החד פעמי למופע קבוע, שעולה במקומות שונים בארץ.
האישה בזמר העברי
"המופע שלנו מספר את סיפור מעמד האישה בארץ משנות ה-20 וה-30 במאה הקודמת ועד ימינו באמצעות טקסטים של שירים.
מספרת זהר: "זה מבוסס על מופע ספרותי, שאני מופיעה איתו כמה שנים. יחד עם רון ורינת הרחבנו אותו לאחר שחקרנו את הרקע ההיסטורי של שירים שעוסקים בנשים, שנכתבו על ידי נשים וגברים כאחד, ומשקפים את מעמד האישה בחברה הישראלית לאורך השנים. אני כתבתי קטעי הנחייה שמספר פרטים על אופן כתיבת השירים ומרחיבה לגבי הנושאים שלהם, והתקבל סוג של מסע בזמן."
יש לציין שהמילים של השירים מוקרנות על מסך והקהל משתתף בשירה. "יש רגעים מרגשים. הרבה פעמים באים אלינו אנשים בסוף המופע ואומרים שהם קיבלו ערך מוסף. וזה באמת חשוב לנו." מציינת זהר.
אחד הקטעים בו הקהל מאוד מתרגש הוא לשמע השיר "מה שלומך, אחות" של נעמי שמר. "אנחנו גם מספרים על המכתב שנעמי שמר כתבה בזמנו לאידה נודל, כאשר היתה עדיין אסירת ציון בברית המועצות, וקוראים את המכתב בפני הקהל. אנחנו מקדישים את השיר לחטופים וזה מעורר רגש רב."
מוסיפה רינת: "יש גם רגעים משעשעים במופע. זוהר מחברת את תכני השירים למה שקורה היום. לפעמים היא מכניסה טוקבקים הומוריסטיים עכשוויים שהתפרסמו ברשתות החברתיות כתגובות על שירים שונים וזה מעורר צחוק בקהל."
לדוגמא, אחד הטוקבקים מתייחס לשיר של נתן אלתרמן בביצוע יהורם גאון: "חח איזה בית אחרון פצצה, כל השיר הוא דואג לה, ואם היא תבגוד בו אז הוא ישרוף את הבית עליה, והוא עוד שר "להלהלהלהלהה" היא בלהבות, והוא כזה "להלהלהלהל" חחחחחחח מלך יהורם גאון, אני מת רק עליך!!!!!"
לסיכום, נהוג לומר שזוכרים את מי שכתב את ההיסטוריה. הנשים מראשית ההתיישבות בארץ עשו גדולות, אבל אולי לא כתבו על עצמן. אבל למזלנו נכתבו עליהן שירים. ובזכות שלושה מושבניקים מעמק יזרעאל לא ישכחו אותן.
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1382, 29 במאי 2025.
**להזמנת המופע: זהר 052-5722025.
עדינה בר-אל
זהר ופסי
זהר ופסי מגדירה את עצמה בילדותה כ"ילדת בסיסים". כבת לתא"ל עמוס עמיר, טייס קרב וסגן מפקד חיל האוויר, אשר שירת שנים רבות גם בקבע, היא עברה עם משפחתה לגור בבסיסים שונים. רק בשנות הנעורים שלה היתה איזו שהיא קביעות בחייה. המשפחה הגיעה להתגורר בהרצליה, בה למדה זהר בבית הספר התיכון. אחר כך התגייסה לחיל האוויר בהתאם למסורת המשפחתית. עם השחרור היא עברה לגור בחיפה עם בן זוגה, לימים בעלה, עודד.
"את הפן האמנותי קיבלתי כנראה מאימא שלי, שרה עמיר, שהיא בוגרת להקת הנח"ל, מתקופתם של אריק איינשטיין, יהורם גאון ואחרים." מספרת זהר. "לצערה היא נאלצה לעזוב את הבמה בגלל הצורך לחיות בבסיסים צבאיים ו'לנדוד' כל הזמן."
מגיל צעיר זהר מנגנת בפסנתר. זה התחיל בבסיס הצבאי בחצור. פעם בשבוע היתה מגיעה לבסיס מורה לפסנתר מרחובות. "אחר כך למדתי הוראת מוסיקה במכללת אורנים." היא מציינת. "קיבלתי תעודת הוראה והמשכתי להשתלם במשך שנתיים במכללת לוינסקי. שם הוכשרתי בניצוח מקהלות ובחינוך מוסיקלי בבתי ספר יסודיים. עם התמחויות אלו הייתי שנים רבות מורה למוסיקה ומנצחת מקהלות."
עם הזמן היא התחילה גם לכתוב מילים ולחנים. "בהתחלה זה היה לצורך מסיבות, כגון מסיבת סיום לכיתה ו', או טקס חג בשבועות במושב. ואז, בשלב די מאוחר יחסית, בערך בגיל ארבעים, התחלתי פתאום לכתוב רק מהמוזה שלי, בלי סיבה חיצונית או הזמנה מיוחדת. עד עתה הוצאתי כבר שני אלבומים: 'שיר לרוח ערב (2014), 'פשוט' (2016)."
ברור שהיא התפתחה כמלחינה, כי היתה מוסיקה בבית, אבל מאין הרצון והכישרון לכתוב מילים? מסתבר שגם בנושא זה היתה השפעה מן הבית והמשפחה. כאן המקום לציין שזהר היא נכדתה של המשוררת הידועה והמוכרת בעיקר בשירי הילדים שלה – אנדה עמיר (פינקרפלד), שנדפסו בספרים "הדובון בלע סבון", "דוד ירח בשמיים", "סחרחרת הפלא" ועוד.
לשאלה אם היתה השפעה של סבתא אנדה על כתיבתה, עונה זהר: "אני מניחה שזה עובר במשפחה כחוט השני גם מסבתי ואולי גם מאבי, שחיבר שני ספרים: רומן אוטוביוגרפי "אש בשמיים" וספר ילדים "נמו החולד".
סבתא אנדה נפטרה כאשר זהר היתה בת שלוש-עשרה "לכן לא זכיתי לשנים רבות של היכרות איתה. אבל בשנים האחרונות אני מעלה מופע מחווה לה בשם 'יושבת, מביטה בפרחים', ובאמצעותו אני חשה קרובה אליה אפילו יותר ממה שהייתי בחיי כילדה."
זהר מפתיעה כשהיא מציינת ששירי הילדים של אנדה אינם דווקא עיקר המופע. אמנם היא היתה מפורסמת כמשוררת לילדים, אך זהר מציינת שרוב יצירותיה הם שירים למבוגרים דווקא. "לא הרבה יודעים על כתיבתה למבוגרים", היא אומרת "ואני מתקנת את זה במופע, בו אני מספרת את סיפור חייה המעניין מאוד, ומשלבת בזה שירים שכתבה סבתי. לחלק מהם כתבתי לחנים."
זהר מתגוררת במושב מרחביה כעשרים שנה עם ארבעת ילדיה ובעלה עודד, שהוא רופא, מנהל יחידת כאב בבית החולים "העמק".
רינת מאירי ערבה
במושב רם און, גם הוא בעמק יזרעאל, מתגוררת אישה צעירה בשם רינת מאירי ערבה. רינת היא בתו של הזמר עוזי מאירי, שרבים זוכרים את קולו החם בשירים ישראליים יפהפיים, כגון השיר "בצֵל כפות תמר, בארץ הכינרת...", "עוד נשוב מחר", "ציון תמתי" ועוד. המאירי זכה לכינוי "המושבניק המזמר".
"הבית שלנו היה תמיד מלא במוסיקה ובשירה ישראלית." מספרת רינת, שנולדה בשנת 1968 במושב רם-און. "הוריי, עוזי ובינה, הם מוותיקי המושב. אנחנו שתי בנות ושלושה בנים במשפחה וכולנו גדלנו פה."
כבר בילדותה החלה רינת להופיע בטקסים במושב, ומשם הדרך להתפתח כזמרת היתה סלולה. בעת השירות הצבאי היתה רינת בלשכת אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד.
"למדתי בבית ספר 'רימון' ובתקופת לימודיי התקבלתי להשתתף במחזמר 'כנר על הגג'. בהפקת פשנל. אז הופיעו בו חיים טופול ושלמה וישינסקי בתפקידים ראשיים. זו היתה התנסות ראשונה שלי במחזמר ובהפקה כזו גדולה."
במשך כמה שנים הופיעה רינת עם הפסנתרנית שלומית שרף בערבים של שירי משוררים ובהפקות מזדמנות אחרות, כמו של אמנון ברנזון, דיבוב שירה ב'רחוב סומסום' ועוד. "אני זמרת פעילה במופעים אזוריים קבועים בתחומי המועצה עמק יזרעאל. בנוסף יש לי שיתופי פעולה עם זמרים והרכבים שונים, כמו דואט עם אורי הרפז, הופעה עם נתן סלור, מתארחת בערבי שירה של 'הגרשונים' ועוד."
נוסף להיותה זמרת הקדישה רינת שנים רבות לחינוך באמצעות מוסיקה ותנועה. "במשך שמונה עשרה שנה עבדתי בחינוך מוסיקלי לטף ובהנחיית קבוצות של הורים וילדים. בשנים האחרונות אני עובדת יותר עם הגיל השלישי גם במוסיקה בתנועה וגם בתיפוף גוף. "תיפוף גוף," היא מסבירה, "זו שיטה המבוססת על זיכרון תנועתי וקואורדינציה. בשיטה משלבים מקצבים, טקסטים, קטעי מוסיקה במגוון סגנונות. מעגל תיפוף טומן בחובו הדדיות ואינטראקציה חברתית דרך תדר ייחודי של חווית מגע וצליל."
בנוסף להשפעה של אביה על דרכה המוסיקלית, מציינת רינת גם את משפחתה של אימה: "אימי היתה מאוד מוסיקלית ושרה במקהלות. הורים שלה, סבי וסבתי, עלו מבולגריה וגרו בכפר חיטים. שניהם שרו במקהלות וסבתי ניגנה על כינור. מוסיקה קלאסית, למשל, שמעתי אצל סבתי בכפר חיטים." גם אחיה של האם – אריה ברכה ממושב רמות ברמת הגולן – הוא מוסיקאי, מנצח ומנהל חבורות זמר.
רינת נשואה לתדמור ערבה (על תדמור ראו: "קו למושב", גיליון 1337, 13.6.2024) והם הורים לשלושה. כאמור, הם מתגוררים במושב בו נולדה, ברם און, בו חיים גם הוריה, אחותה נעמי, שגם היא מוסיקאית, ושני אחים שלה.
רון אלפסי
הצלע הגברית בהרכב הוא רון אלפסי, מורה ומחנך בבית הספר התיכון "העמק במערבי" ביפעת. מזה שבע הוא מתגורר במושב מרחביה עם רעייתו ירדן, שהיא עובדת סוציאלית.
"הוריי היו עולים חדשים ממרוקו ושניהם הגיעו למעברות: אבי לגדעונה ואימי לגבעת המורה. המשפחה של אבי שמרה מסורת וסבי היה רב. אני נולדתי בשנת 1994 בעפולה ושם למדתי בילדותי ובנעוריי."
לשאלה ממי קיבל את האהבה למוסיקה, הוא עונה: "אחי הגדול, ערן, שהוא עתה סקספוניסט בחסד, הוא שהשפיע עליי בתחום הזה. הוא הביא הביתה דיסקים עם סוגי מוסיקה שונים, ביניהם שירים אמריקאיים ועוד חומרים שאחרים פחות נחשפו אליהם במקום בו גדלתי, בעפולה."
רון למד בקונסרבטוריון העירוני אצל בצלאל קופרוואסר. הוא מנגן על גיטרה קלאסית וגיטרה חשמלית. בסוף כיתה י"ב הוא הכין רסיטל ג'ז במסגרת עבודת גמר במוסיקה לתעודת הבגרות. לאחר מכן ניגן בתזמורת הג'ז "ביג-בן". בצבא רון היה קצין לוגיסטיקה בחיל הים בעתלית ובאשדוד. כמורה לאנגלית בבית הספר התיכון, הוא משלב נגינה בשיעורים אלו.
ממופע חד-פעמי לקבוע
שלושת המושבניקים הנ"ל – זהר, רינת ורון – מהווים את ההרכב של המופע "אל תקנה לי ורד".
כיצד נוצר הרכב זה? על כך עונה זהר: "רינת ואני לא היכרנו זו את זו, אבל חברים משותפים תמיד אמרו לי: 'את חייבת להכיר את רינת, אתן ממש תתאימו זו לזו' וגם לרינת הציעו להכיר אותי." הפעם הראשונה בה נפגשו השתיים היתה בהפגנה למען החזרת החטופים שנערכה בצומת עפולה. רינת ואחותה שרו שם, וזהר הגיעה למקום ויזמה היכרות ביניהן. "ומאז נמשך הקשר." מציינת זהר.
מתי התחיל שיתוף הפעולה המוסיקלי ביניהן? כאן נכנסת לתמונה מושבניקית נוספת ממרחביה בשם יסמין סרטני. יסמין קיבלה על עצמה לנהל את המוזיאון ואת מרכז המבקרים של מרחביה ב"חצר הגדולה", והיא ביקשה מזהר להעלות בחלל המוזיאון ערב חד-פעמי. זהר נרתמה למשימה, "אני בחרתי את השירים וכתבתי קטעי קישור, אבל אני לא זמרת וירטואוזית." היא מעידה על עצמה. "והכי טבעי היה לי לשאול את רינת, שיש לה קול נפלא, אם היא תרצה להשתתף בערב הזה כזמרת."
רינת הסכימה כמובן, אבל אז היה חסר מישהו אשר ילווה את השירים בנגינה. והנה הבחור נמצא גם הוא במושב מרחביה. ומעשה שהיה כך היה: "פגשתי יום אחד את רון בצרכנייה מושב," מספרת זהר, "ראיתי אותו בתור לקופה ובלי לתכנן מראש אמרתי לו: 'רון, אני מכינה ערב חד פעמי במוזיאון בקיבוץ השכן, אולי אתה רוצה להצטרף אלינו וללוות את רינת בנגינה על הגיטרה?" רון הסכים מיד. אחר כך, במחשבה שנייה היו קצת חששות, כיוון שרון לא הכיר את רינת ואנחנו אף פעם לא שמענו אותו מנגן ערב שלם. אבל כבר בחזרה הראשונה היה 'קליק' ונוצרה בין שלושתנו כימייה נהדרת."
ההצלחה היתה מיידית. ההרשמה למופע נסגרה בתוך פחות מעשרים וארבע שעות, והמקום התמלא באנשים. כבר בסיומו הזמינה יסמין את השלושה להופעה נוספת. השמועה עברה מפה לאוזן והם קיבלו הזמנות נוספות. וכך הפך המופע החד פעמי למופע קבוע, שעולה במקומות שונים בארץ.
האישה בזמר העברי
"המופע שלנו מספר את סיפור מעמד האישה בארץ משנות ה-20 וה-30 במאה הקודמת ועד ימינו באמצעות טקסטים של שירים.
מספרת זהר: "זה מבוסס על מופע ספרותי, שאני מופיעה איתו כמה שנים. יחד עם רון ורינת הרחבנו אותו לאחר שחקרנו את הרקע ההיסטורי של שירים שעוסקים בנשים, שנכתבו על ידי נשים וגברים כאחד, ומשקפים את מעמד האישה בחברה הישראלית לאורך השנים. אני כתבתי קטעי הנחייה שמספר פרטים על אופן כתיבת השירים ומרחיבה לגבי הנושאים שלהם, והתקבל סוג של מסע בזמן."
יש לציין שהמילים של השירים מוקרנות על מסך והקהל משתתף בשירה. "יש רגעים מרגשים. הרבה פעמים באים אלינו אנשים בסוף המופע ואומרים שהם קיבלו ערך מוסף. וזה באמת חשוב לנו." מציינת זהר.
אחד הקטעים בו הקהל מאוד מתרגש הוא לשמע השיר "מה שלומך, אחות" של נעמי שמר. "אנחנו גם מספרים על המכתב שנעמי שמר כתבה בזמנו לאידה נודל, כאשר היתה עדיין אסירת ציון בברית המועצות, וקוראים את המכתב בפני הקהל. אנחנו מקדישים את השיר לחטופים וזה מעורר רגש רב."
מוסיפה רינת: "יש גם רגעים משעשעים במופע. זוהר מחברת את תכני השירים למה שקורה היום. לפעמים היא מכניסה טוקבקים הומוריסטיים עכשוויים שהתפרסמו ברשתות החברתיות כתגובות על שירים שונים וזה מעורר צחוק בקהל."
לדוגמא, אחד הטוקבקים מתייחס לשיר של נתן אלתרמן בביצוע יהורם גאון: "חח איזה בית אחרון פצצה, כל השיר הוא דואג לה, ואם היא תבגוד בו אז הוא ישרוף את הבית עליה, והוא עוד שר "להלהלהלהלהה" היא בלהבות, והוא כזה "להלהלהלהל" חחחחחחח מלך יהורם גאון, אני מת רק עליך!!!!!"
לסיכום, נהוג לומר שזוכרים את מי שכתב את ההיסטוריה. הנשים מראשית ההתיישבות בארץ עשו גדולות, אבל אולי לא כתבו על עצמן. אבל למזלנו נכתבו עליהן שירים. ובזכות שלושה מושבניקים מעמק יזרעאל לא ישכחו אותן.
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1382, 29 במאי 2025.
**להזמנת המופע: זהר 052-5722025.
עדינה בר-אל
אהוד בן עזר
ערב עם בן-גוריון
מתוך היומן, 1966
25.8.66. ט' באלול תשכ"ו. ירושלים. ערב עם דוד בן-גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו-במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך. בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, [נכנסה עם כוס חלב בידה] ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי ללכת. אך הוא לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש.
השיחה היתה די משעשעת. "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן [של…] וכולי וכולי."
היא: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"
וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."
כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו, ויצלצל אליי כאשר יסיימן. [לצורך הראיון בסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שלימים נדפסה בספרי האנגליUnease in Zion בשנת 1974 בהוצאת קוואדראנגל, ניו-יורק, , ובעברית בספר "אין שאננים בציון" בשנת 1986, בהוצאת "עם עובד"]. שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.
תולדות המשפחה, מה ששמעתי מאבא, וכל אשר קראתי אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות [כולל "התלם הראשון" שליווה אותי ככתב-יד של המשפחה מילדותי] – שימשו לי חומר-רקע מצויין כך שדובבתי אותו, וכל עניין שהזכיר או שכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה.
הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.
כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמליזאציה, פרי הציונות. השפעת שנאת הערבים כלפי עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכולי – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסדרה, כמו הכנעניות (וקשרו אליה, אותו הכחיש בתוקף) – התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות.
לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.
על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב. כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוֹק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד לידו, בסג'רה. מאוחר יותר, היה לו ידיד ערבי שלמד איתו בקושטא וחזר ב-1914 לארץ יחד עימו. כאשר נאסר בי.ג'י. על-ידי התורכים בירושלים (וגורש מאוחר יותר) פגשוֹ אותו ידיד ערבי, עלי פואד כמדומני, ושאלוֹ מה הוא עושה כאן. כשענה שהוא אסור וצפוי לגירוש, אמר לו הערבי: "כידידך אני מצטער על כך, אך כערבי אני שמח שמגרשים אותך."
ומקרה נוסף שקרהו עם מוסא עלמי, דומני בשנות השלושים, אחר שנבחר ליו"ר ההנהלה הציונית, ועדיין האמין בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים וכולי, ושעל כן עליהם לקבל אותנו. וכשחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי, אמר לו הלה:
"לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד כמה דורות – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."
ואז, אומר בי.ג'י., הבין שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון הזה אינו עומד במִבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כך כלפינו – היהודים.
מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.
כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא [בן-גוריון] שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד [מלכת] ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. מדי פעם אף תקע נאדות בחופשיות יתירה, כאילו היינו יושבים בפרדס אחר יום עבודה. [תקע בהתרוממו מעט עם מרפקיו על מסעדי הכורסה, כמתואר להלן], לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.
אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משכוֹ באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים, ונראים לפניו, אותם נעימות ודברים בהם חפץ. על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה." ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה עליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה בכל התמימות האפשרית בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.
ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וֵרת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.
יהושע כהן בשדה בוקר הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.
המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, (שהיו רוכלים).
דיין שטִלפן אליו באמצע הלילה בליל פעולת התגמול על קלקיליה ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו," אמר בי.ג'., "שטִלפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? לוּ לא מצא אותי בטלפון?"
פשוט לא העלה על דעתו שהטנקים נשלחו זה מכבר, וצִלצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.
ועוד, הוא ניראה אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.
על הכנעניות אמר שאינו מבין מה זה, בביטול, והכחיש כל שייכות אליו. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ.
אהוד בן עזר
25.8.66. ט' באלול תשכ"ו. ירושלים. ערב עם דוד בן-גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו-במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך. בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, [נכנסה עם כוס חלב בידה] ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי ללכת. אך הוא לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש.
השיחה היתה די משעשעת. "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן [של…] וכולי וכולי."
היא: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"
וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."
כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו, ויצלצל אליי כאשר יסיימן. [לצורך הראיון בסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שלימים נדפסה בספרי האנגליUnease in Zion בשנת 1974 בהוצאת קוואדראנגל, ניו-יורק, , ובעברית בספר "אין שאננים בציון" בשנת 1986, בהוצאת "עם עובד"]. שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.
תולדות המשפחה, מה ששמעתי מאבא, וכל אשר קראתי אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות [כולל "התלם הראשון" שליווה אותי ככתב-יד של המשפחה מילדותי] – שימשו לי חומר-רקע מצויין כך שדובבתי אותו, וכל עניין שהזכיר או שכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה.
הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.
כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמליזאציה, פרי הציונות. השפעת שנאת הערבים כלפי עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכולי – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסדרה, כמו הכנעניות (וקשרו אליה, אותו הכחיש בתוקף) – התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות.
לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.
על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב. כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוֹק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד לידו, בסג'רה. מאוחר יותר, היה לו ידיד ערבי שלמד איתו בקושטא וחזר ב-1914 לארץ יחד עימו. כאשר נאסר בי.ג'י. על-ידי התורכים בירושלים (וגורש מאוחר יותר) פגשוֹ אותו ידיד ערבי, עלי פואד כמדומני, ושאלוֹ מה הוא עושה כאן. כשענה שהוא אסור וצפוי לגירוש, אמר לו הערבי: "כידידך אני מצטער על כך, אך כערבי אני שמח שמגרשים אותך."
ומקרה נוסף שקרהו עם מוסא עלמי, דומני בשנות השלושים, אחר שנבחר ליו"ר ההנהלה הציונית, ועדיין האמין בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים וכולי, ושעל כן עליהם לקבל אותנו. וכשחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי, אמר לו הלה:
"לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד כמה דורות – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."
ואז, אומר בי.ג'י., הבין שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון הזה אינו עומד במִבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כך כלפינו – היהודים.
מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.
כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא [בן-גוריון] שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד [מלכת] ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. מדי פעם אף תקע נאדות בחופשיות יתירה, כאילו היינו יושבים בפרדס אחר יום עבודה. [תקע בהתרוממו מעט עם מרפקיו על מסעדי הכורסה, כמתואר להלן], לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.
אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משכוֹ באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים, ונראים לפניו, אותם נעימות ודברים בהם חפץ. על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה." ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה עליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה בכל התמימות האפשרית בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.
ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וֵרת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.
יהושע כהן בשדה בוקר הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.
המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, (שהיו רוכלים).
דיין שטִלפן אליו באמצע הלילה בליל פעולת התגמול על קלקיליה ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו," אמר בי.ג'., "שטִלפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? לוּ לא מצא אותי בטלפון?"
פשוט לא העלה על דעתו שהטנקים נשלחו זה מכבר, וצִלצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.
ועוד, הוא ניראה אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.
על הכנעניות אמר שאינו מבין מה זה, בביטול, והכחיש כל שייכות אליו. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ.
אהוד בן עזר
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
ארבע ביוגרפיות
הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשפ"ה
המרצה – ד"ר משה גרנות
ההרצאה תתמקד בארבע קורות חיים של אישים שהשאירו חותם על ההוויה הישראלית: אריאל שרון, רפאל איתן, נעמי שמר, אילן רמון
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום ב', 9.6.2025 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
אהוד בן עזר
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 36
השיחה הטלפונית המוזרה עם חיימסון הותירה באורי בן עמי איזו הרגשה עמומה ומרגיזה, מעין אדמה חרוכה, מבחינה נפשית, שהיתה נשכחת במשך הזמן אלמלא שב ופגש מדי פעם בדמותו הגמלונית, כבדת-הבשר ופזורת-הרגליים של חיימסון המהלך ברחוב בעיניים בוהות ועיתון-צהריים מקומט תחת זרועו, ומוצץ סוכריה.
הם היו חולפים זה על פני זה מבלי לומר שלום, כל אחד סבור שהשני אינו זוכר אותו, ומעדיף להתעלם מזולתו. ומאחר ששום דפים מודפסים גם לא הגיעו בדואר, חש אורי בן עמי את עצמו משוחרר מבחינה מצפונית מפנייה זו ומן ההבטחה שבאה בעקבותיה.
אלא שמראה הידרדרותו של חיימסון בכל זאת הציק לו. ואף שלא החמיא לעצמו עד כדי לחשוב כי אם היה שומע אז את חיבור-המפיות של חיימסון היה גואל אותו ומונע את הידרדרותו, בכל זאת –
משום כך התגבר על רתיעתו ויום אחד הרים טלפון והתקשר לדירתה של מירה.
מירה, להפתעתו, היתה במצב-רוח מרומם, ומאוד ידידותית כלפיו.
"מזל שאתה מוצא אותי בדירה, אורי. רק במקרה קפצתי לכאן. ממחר היא מושכרת."
"ברצינות?"
"כן."
"ולאן אתם עוברים?"
"לארהַ"בּ-הברית."
"ברצינות?"
"כן. תאר לעצמך – יוסטון. טקסאס."
אורי נשמע קצת מהסס בטלפון. זה לא הסתדר לו עם דמותו של חיימסון, בבגדיו הלא-נקיים, משוטט ברחובות בנפש כבוייה.
"קצת חם שם, לא?" אמר כדי להרוויח זמן.
"מה, לא קראת בעיתון? כל עם-ישראל שמע על כך!"
"לא. מה? סאדאת ובגין?"
"אל תצחיק אותי. טוב, שמע – כל זה התחיל כשרמי נרשם לשליחות בסוכנות – "
"רגע," אורי היה כבר לגמרי מבולבל. "אתם נוסעים עם רמי?"
"מי זה אתם?"
היתה דממה חוטית. פתאום פרצה מירה בצחוק יבש.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?"
"לא. מה?"
"שמע, אל תיעלב, אבל אתה חלש מאוד בפסיכולוגיה. וזה גם מה שאיה... היתה אומרת תמיד עליך, שאני מקווה שזה לא מתסכל אותך, קצת?"
"לא נורא. פרופסור שלום אומר שאילו היינו יודעים יותר היסטוריה היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה. אז לפחות היסטוריה אני יודע, קצת – "
"אז תשמע, בשביל ההיסטוריה, אתה יודע שחיימסון ואני התגרשנו?"
"ברצינות?"
"כן."
"מתי?"
"ברוך-השם לפני כחודשיים וחצי. עשינו את זה צִ'יק-צַ'ק, כמו שאומרים. דרך-אגב ראיתי שהכניסו את 'קטורת ירושלים' שלך לתוכנית-הלימודים."
"נו מה אפשר לעשות? לאט-לאט כולנו נעשים קלאסיים, עולים דרגה בזכות הוותק ולא חשוב אם יש לקורא עניין לקרוא את הספרים שלנו או לא. ואולי גם מפני שאין סופרים אחרים, כי צעירים מוכשרים כמעט כבר לא כותבים רומאנים, רק עושים סרטים או נבלעים בעיתונים ובטלוויזיה."
"אל תהיה צנוע כל כך, אורי. הצלחת לא רע. התפרסמת. אפילו אימא שלי קוראת אותך. תאר לעצמך!"
"מה זה להצליח? מדפיסים רומאן, שעליו עבדת שנתיים-שלוש – באלפיים, שלושת אלפים עותקים, והספרים בקושי מגיעים לקוראים ואחרי חודש-חודשיים כבר לא תוכלי למצוא אותם כמעט בשום חנות. פרנסה אין מזה. אבל כל שטות מתורגמת, כל ספר-בישול טיפשי, כל אלבום חסר-ערך, כל ספר אידיוטי של איזה מדינאי או עיתונאי – זוכים לתפוצה טובה יותר. ואם כבר ישנה הוצאה אחת שתפוצתה ספריהָ ענקית – אז טעם עורכיה כה שמרני ומהוגן עד שהיא מסרסת את רוב כותבי הפרוזה העברית שחולמים בסתר-ליבם לכתוב כך שספריהם יתאימו למתכונתה. אני, על כל פנים..."
"רגע אחד, כאן השריקה של רידינג מפריעה לשמוע אותך..."
– – –
"נו, בסדר?"
"קצת – "
"אז ספרי סוף-סוף מה אצלך. מספיק עם הספרות."
"כן, נו, אז רמי נרשם לשליחות בסוכנות לפני כשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד במועצת-הדבש. קראו לו אז לראיון, המפא"יניקים האלה, אמרו תודה רבה. ושום-דבר. הוא אפילו שכח מזה. בסך-הכול, בוא נאמר היו לו מספיק צרות בינתיים – "
"כן – "
"ובינתיים, איה... וכול מה שקרה, בינתיים..."
"כן – "
"פתחו קורס-שליחים חדש, אפילו לא קראו לו. אבל, אתה יודע איך זה, לכל כלב יש יום. זאת אומרת, כמו בהגרלה. פתאום כל עם-ישראל שומע שפירקו את קורס-השליחים ושלחו אותם, אם תסלח לי על הביטוי – קיבינימאט!"
"כן," אמר אורי בחיוך חמוץ. "ככה זה אצל היהודים. מתקרנפים."
"אוֹ.קַי.," אמרה מירה. "הלא לא נתחיל עכשיו בוויכוח פוליטי – "
"לא. פשוט, אני מתחיל להבין – "
"שלוש נקודות. כמו שיובלי אומר. אתה, אל תיעלב, תמיד היתה לך הצתה קצת מאוחרת, אם אני זוכרת נכון – "
"זה תמיד קצת ככה, אצל אנשים שחלשים בפסיכולוגיה – "
"העיקר, אתה שומע? – יום אחד מגיע מכתב אל רמי ממחלקת-העלייה של הסוכנות, אתה, עם האישה והילדים, תוך חודשיים קורס-שליחים חדש, בצִי'ק, ליוסטון, טקסאס. שנתיים מינימום. טוב. זה היה די עצוב בהתחלה. אתה מבין, בלי איה... והסבתות בוכות, וכל השאר. בהתחלה רמי כמעט ויתר על הרעיון. אבל היתה כאן עוד נקודה חשובה, שאי אפשר להתעלם ממנה. הרגל של אורית'לה. שם, ביוסטון, אפשר להגיע אל הרופאים הטובים ביותר. הקהילה בטח תעזור. בסך-הכול, בוא נאמר, הלא הבריאות היא העיקר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. ורמי כל כך מסור לילדים, הוא ממש מעריץ את אורית'לה. ואני, זה קרה בדיוק אז כשהתגרשנו, אמרתי לו – שמע, ככה זה בחיים. לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, אבל אם צריך אימא לילדים, ואישה בשביל הסוכנות, טוב, אל תצחק, אתה הלא יודע שגם אצל רמי ואיה, זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה. אז בקיצור, אנחנו יכולים בשקט לנסוע ולייצג את ישראל בכבוד. אני לא צריכה להגיד לך באיזה עמדות נמצאים כיום אלה שהיו חברים של רמי באוניברסיטה. וזה בהחלט הגיע לו. ומה שקשור אליי, אני אלמֵד שם עברית, גם ספרות, ואולי אפילו אמשיך לדוקטוראט, משהו כמו – רידוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון, שהתחלתי אצל אביגדור ברנע, האח של ראובן. אם זאת שליחות לאומית אז אפילו שומרים לך את הוותק במשרד-החינוך. ורמי התחיל ללכת לבית-כנסת ולקבל שיעורים לעלות לתורה, בשביל שנלמד להיות יהודים ואולי גם קצת בגלל... אתה מבין... וחוץ מזה מוכרחים בשביל השליחות לאמריקה."
"והילדים?"
"כן. זאת הבעייה. ליובלי הקטן יש עכשיו תקופה של סיוטים בלילה. הוא מתגעגע מאוד לאימא שלו. וגם אורית'לה מתעוררת בלילות ואומרת שכל מיני אנשים מטיילים בחדר שלה, ואמרת גם שאיה... תבוא אליה לילה אחד עטופה בסדין כמו הנביא אימאל'ה... ויובלי כל-כך מתוק. למד, אני-לא-יודעת-איפה, להגיד: אִיצִיק-שְׁפִּיצִיק גְרִינֵע גַ'אבֶּה, חַאפְּט אַשְׁטִיקֶן אַקְט אַבַּבֶּה – וחוזר על זה כל היום, בפני הסבתות שלו. הכי קשה זה יהיה לסבתות, ובייחוד לאימא-של-איה המסכנה. אבל הן החליטו שבאביב הן תבאנה לבקר אותנו, כול השלוש בבת-אחת. תאר לך! תאר לעצמך שהן אפילו ממשיכות להיפגש עם אימא של חיימסון. הן התרגלו לשחק יחד פעם בשבוע קלפים ולא רצו לצער את אימא של חיימסון כשהתגרשנו. אתה יודע שהתגרשנו? אחרי הכול מה היא אשמה? אה, כן, אני כבר קצת מבולבלת. מהנסיעה. אוֹ.קַי. אז אתה יודע איך זה עם ילדים – לא קל גם כשהם שלך, ואם לא היו כל הַפוֹרְמַאלִיטִיס האלה של הוויזות הייתי מעדיפה טוּ בִּי מֶארִיד סוּן אַפְטֵר שיובלי ואורית'לה יתרגלו קצת יותר לרעיון, אבל רמי עמד על כך שהכול יהיה גמור עוד לפני שנוציא את הדרכונים. אז עד להודעה חדשה אנחנו קדומי אִין יוסטון, טקסאס. בחנוכה כבר נהיה שם. נו טוב, אתה יודע איך זה, אף פעם לא נגמר, כל יום גדלים ומתבגרים, אז תסלח לי אם פתאום אני נזכרת, בשביל מה בעצם הכבוד הזה שצילצלת אליי?"
"טוב, זה כבר בטח לא אקטואלי. חיימסון, טילפן אליי לפני כמה חודשים בקשר לאיזה מפיות שהוא כתב, ומאז – "
"כן, הוא באמת כעס אז מאוד שזרקתי אותן בלי-כוונה לזבל." היא צחקה. "פאראפראזה על ברנר! תאמין לי, אִיט וַאז נוֹט הפסד גדול בשביל האנושות."
תל-אביב, 1976-1978
סוף
אהוד בן עזר
תל אביב, 1979
פרק 36
השיחה הטלפונית המוזרה עם חיימסון הותירה באורי בן עמי איזו הרגשה עמומה ומרגיזה, מעין אדמה חרוכה, מבחינה נפשית, שהיתה נשכחת במשך הזמן אלמלא שב ופגש מדי פעם בדמותו הגמלונית, כבדת-הבשר ופזורת-הרגליים של חיימסון המהלך ברחוב בעיניים בוהות ועיתון-צהריים מקומט תחת זרועו, ומוצץ סוכריה.
הם היו חולפים זה על פני זה מבלי לומר שלום, כל אחד סבור שהשני אינו זוכר אותו, ומעדיף להתעלם מזולתו. ומאחר ששום דפים מודפסים גם לא הגיעו בדואר, חש אורי בן עמי את עצמו משוחרר מבחינה מצפונית מפנייה זו ומן ההבטחה שבאה בעקבותיה.
אלא שמראה הידרדרותו של חיימסון בכל זאת הציק לו. ואף שלא החמיא לעצמו עד כדי לחשוב כי אם היה שומע אז את חיבור-המפיות של חיימסון היה גואל אותו ומונע את הידרדרותו, בכל זאת –
משום כך התגבר על רתיעתו ויום אחד הרים טלפון והתקשר לדירתה של מירה.
מירה, להפתעתו, היתה במצב-רוח מרומם, ומאוד ידידותית כלפיו.
"מזל שאתה מוצא אותי בדירה, אורי. רק במקרה קפצתי לכאן. ממחר היא מושכרת."
"ברצינות?"
"כן."
"ולאן אתם עוברים?"
"לארהַ"בּ-הברית."
"ברצינות?"
"כן. תאר לעצמך – יוסטון. טקסאס."
אורי נשמע קצת מהסס בטלפון. זה לא הסתדר לו עם דמותו של חיימסון, בבגדיו הלא-נקיים, משוטט ברחובות בנפש כבוייה.
"קצת חם שם, לא?" אמר כדי להרוויח זמן.
"מה, לא קראת בעיתון? כל עם-ישראל שמע על כך!"
"לא. מה? סאדאת ובגין?"
"אל תצחיק אותי. טוב, שמע – כל זה התחיל כשרמי נרשם לשליחות בסוכנות – "
"רגע," אורי היה כבר לגמרי מבולבל. "אתם נוסעים עם רמי?"
"מי זה אתם?"
היתה דממה חוטית. פתאום פרצה מירה בצחוק יבש.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?"
"לא. מה?"
"שמע, אל תיעלב, אבל אתה חלש מאוד בפסיכולוגיה. וזה גם מה שאיה... היתה אומרת תמיד עליך, שאני מקווה שזה לא מתסכל אותך, קצת?"
"לא נורא. פרופסור שלום אומר שאילו היינו יודעים יותר היסטוריה היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה. אז לפחות היסטוריה אני יודע, קצת – "
"אז תשמע, בשביל ההיסטוריה, אתה יודע שחיימסון ואני התגרשנו?"
"ברצינות?"
"כן."
"מתי?"
"ברוך-השם לפני כחודשיים וחצי. עשינו את זה צִ'יק-צַ'ק, כמו שאומרים. דרך-אגב ראיתי שהכניסו את 'קטורת ירושלים' שלך לתוכנית-הלימודים."
"נו מה אפשר לעשות? לאט-לאט כולנו נעשים קלאסיים, עולים דרגה בזכות הוותק ולא חשוב אם יש לקורא עניין לקרוא את הספרים שלנו או לא. ואולי גם מפני שאין סופרים אחרים, כי צעירים מוכשרים כמעט כבר לא כותבים רומאנים, רק עושים סרטים או נבלעים בעיתונים ובטלוויזיה."
"אל תהיה צנוע כל כך, אורי. הצלחת לא רע. התפרסמת. אפילו אימא שלי קוראת אותך. תאר לעצמך!"
"מה זה להצליח? מדפיסים רומאן, שעליו עבדת שנתיים-שלוש – באלפיים, שלושת אלפים עותקים, והספרים בקושי מגיעים לקוראים ואחרי חודש-חודשיים כבר לא תוכלי למצוא אותם כמעט בשום חנות. פרנסה אין מזה. אבל כל שטות מתורגמת, כל ספר-בישול טיפשי, כל אלבום חסר-ערך, כל ספר אידיוטי של איזה מדינאי או עיתונאי – זוכים לתפוצה טובה יותר. ואם כבר ישנה הוצאה אחת שתפוצתה ספריהָ ענקית – אז טעם עורכיה כה שמרני ומהוגן עד שהיא מסרסת את רוב כותבי הפרוזה העברית שחולמים בסתר-ליבם לכתוב כך שספריהם יתאימו למתכונתה. אני, על כל פנים..."
"רגע אחד, כאן השריקה של רידינג מפריעה לשמוע אותך..."
– – –
"נו, בסדר?"
"קצת – "
"אז ספרי סוף-סוף מה אצלך. מספיק עם הספרות."
"כן, נו, אז רמי נרשם לשליחות בסוכנות לפני כשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד במועצת-הדבש. קראו לו אז לראיון, המפא"יניקים האלה, אמרו תודה רבה. ושום-דבר. הוא אפילו שכח מזה. בסך-הכול, בוא נאמר היו לו מספיק צרות בינתיים – "
"כן – "
"ובינתיים, איה... וכול מה שקרה, בינתיים..."
"כן – "
"פתחו קורס-שליחים חדש, אפילו לא קראו לו. אבל, אתה יודע איך זה, לכל כלב יש יום. זאת אומרת, כמו בהגרלה. פתאום כל עם-ישראל שומע שפירקו את קורס-השליחים ושלחו אותם, אם תסלח לי על הביטוי – קיבינימאט!"
"כן," אמר אורי בחיוך חמוץ. "ככה זה אצל היהודים. מתקרנפים."
"אוֹ.קַי.," אמרה מירה. "הלא לא נתחיל עכשיו בוויכוח פוליטי – "
"לא. פשוט, אני מתחיל להבין – "
"שלוש נקודות. כמו שיובלי אומר. אתה, אל תיעלב, תמיד היתה לך הצתה קצת מאוחרת, אם אני זוכרת נכון – "
"זה תמיד קצת ככה, אצל אנשים שחלשים בפסיכולוגיה – "
"העיקר, אתה שומע? – יום אחד מגיע מכתב אל רמי ממחלקת-העלייה של הסוכנות, אתה, עם האישה והילדים, תוך חודשיים קורס-שליחים חדש, בצִי'ק, ליוסטון, טקסאס. שנתיים מינימום. טוב. זה היה די עצוב בהתחלה. אתה מבין, בלי איה... והסבתות בוכות, וכל השאר. בהתחלה רמי כמעט ויתר על הרעיון. אבל היתה כאן עוד נקודה חשובה, שאי אפשר להתעלם ממנה. הרגל של אורית'לה. שם, ביוסטון, אפשר להגיע אל הרופאים הטובים ביותר. הקהילה בטח תעזור. בסך-הכול, בוא נאמר, הלא הבריאות היא העיקר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. ורמי כל כך מסור לילדים, הוא ממש מעריץ את אורית'לה. ואני, זה קרה בדיוק אז כשהתגרשנו, אמרתי לו – שמע, ככה זה בחיים. לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, אבל אם צריך אימא לילדים, ואישה בשביל הסוכנות, טוב, אל תצחק, אתה הלא יודע שגם אצל רמי ואיה, זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה. אז בקיצור, אנחנו יכולים בשקט לנסוע ולייצג את ישראל בכבוד. אני לא צריכה להגיד לך באיזה עמדות נמצאים כיום אלה שהיו חברים של רמי באוניברסיטה. וזה בהחלט הגיע לו. ומה שקשור אליי, אני אלמֵד שם עברית, גם ספרות, ואולי אפילו אמשיך לדוקטוראט, משהו כמו – רידוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון, שהתחלתי אצל אביגדור ברנע, האח של ראובן. אם זאת שליחות לאומית אז אפילו שומרים לך את הוותק במשרד-החינוך. ורמי התחיל ללכת לבית-כנסת ולקבל שיעורים לעלות לתורה, בשביל שנלמד להיות יהודים ואולי גם קצת בגלל... אתה מבין... וחוץ מזה מוכרחים בשביל השליחות לאמריקה."
"והילדים?"
"כן. זאת הבעייה. ליובלי הקטן יש עכשיו תקופה של סיוטים בלילה. הוא מתגעגע מאוד לאימא שלו. וגם אורית'לה מתעוררת בלילות ואומרת שכל מיני אנשים מטיילים בחדר שלה, ואמרת גם שאיה... תבוא אליה לילה אחד עטופה בסדין כמו הנביא אימאל'ה... ויובלי כל-כך מתוק. למד, אני-לא-יודעת-איפה, להגיד: אִיצִיק-שְׁפִּיצִיק גְרִינֵע גַ'אבֶּה, חַאפְּט אַשְׁטִיקֶן אַקְט אַבַּבֶּה – וחוזר על זה כל היום, בפני הסבתות שלו. הכי קשה זה יהיה לסבתות, ובייחוד לאימא-של-איה המסכנה. אבל הן החליטו שבאביב הן תבאנה לבקר אותנו, כול השלוש בבת-אחת. תאר לך! תאר לעצמך שהן אפילו ממשיכות להיפגש עם אימא של חיימסון. הן התרגלו לשחק יחד פעם בשבוע קלפים ולא רצו לצער את אימא של חיימסון כשהתגרשנו. אתה יודע שהתגרשנו? אחרי הכול מה היא אשמה? אה, כן, אני כבר קצת מבולבלת. מהנסיעה. אוֹ.קַי. אז אתה יודע איך זה עם ילדים – לא קל גם כשהם שלך, ואם לא היו כל הַפוֹרְמַאלִיטִיס האלה של הוויזות הייתי מעדיפה טוּ בִּי מֶארִיד סוּן אַפְטֵר שיובלי ואורית'לה יתרגלו קצת יותר לרעיון, אבל רמי עמד על כך שהכול יהיה גמור עוד לפני שנוציא את הדרכונים. אז עד להודעה חדשה אנחנו קדומי אִין יוסטון, טקסאס. בחנוכה כבר נהיה שם. נו טוב, אתה יודע איך זה, אף פעם לא נגמר, כל יום גדלים ומתבגרים, אז תסלח לי אם פתאום אני נזכרת, בשביל מה בעצם הכבוד הזה שצילצלת אליי?"
"טוב, זה כבר בטח לא אקטואלי. חיימסון, טילפן אליי לפני כמה חודשים בקשר לאיזה מפיות שהוא כתב, ומאז – "
"כן, הוא באמת כעס אז מאוד שזרקתי אותן בלי-כוונה לזבל." היא צחקה. "פאראפראזה על ברנר! תאמין לי, אִיט וַאז נוֹט הפסד גדול בשביל האנושות."
תל-אביב, 1976-1978
סוף
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
המושבה שלי
אסטרולוג, 2001
פרק שלושים ושלושה
מותו הנורא של אביתר ירקוני
בהתנפלות הגדולה על המושבה
הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.
"שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!
וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.
אך נסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.
בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.
באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.
הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.
מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.
גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.
יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.
מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.
בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.
בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.
הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.
שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:
"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"
"לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:
"ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!
לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.
בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.
אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"
אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"
ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:
"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."
כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."
אהוד בן עזר
המשך יבוא
נעמן כהן
פוגרום קישינב אנטישמיות וציונות
לפני שנה בדיוק ביקרתי בעיר ההריגה קישינב. הופתעתי מאד מיופייה של העיר שבדמיוני הצטיירה כעיירה חשוכה ע"פ תיאורי ביאליק. הנה מה שכתבתי עליה?
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01966.php
השנה יצא לאור בתרגום לעברית ספר על פוגרום קישינב והשפעתו וכמובן שמיהרתי לקראו. ספר מרתק עם תובנות רבות.
(סטיבן ג' זיפרשטיין, פוגרום קישינב ונפתולי ההיסטוריה, ת"א 2018)
מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת עם עובד, 230 עמודים
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=113957435
באפריל 1903, בשלהי עידן הצאר ברוסיה, בתוך שלושה ימים נרצחו 49 יהודים, 600 נאנסו או נפצעו ויותר מאלף בתים וחנויות נפגעו או נהרסו כליל.
המחבר האמריקאי-יהודי סטיבן ג' זיפרשטיין (באידיש ציפרשטיין), מתאר את מהלך הפוגרום והשפעתו בצורה מרתקת אם כי מנקודת מוצא אמריקו-צנטרית, ואנטי ציונית, בעיקר איך השפיע הפוגרום על אמריקה.
אני ממליץ לקרא את הספר המרתק הנכתב כמחקר בלשי, אך אכתוב רק על התובנות של זיפרשטיין ממנו.
לפני הכול קצת פרופורציות:
מקנס
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי. מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. למקנס לא היה משורר כביאליק, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
קישינב בשואה
בעת פלישת הרומנים והגרמנים לעיר היו בה לפחות 60,000 יהודים. הכוחות הרומנים והגרמנים רצחו יהודים: גברים נשים וילדים, שדדו אותם, התעללו בהם, אנסו נשים יהודיות ואת הנותרים ריכזו בגטו מאולתר. את יהודי הגטו פינו מהעיר במשלוחים אל מחוצה לה, שחלקם היו אל הוצאות להורג מאורגנות, ובסוף התהליך נשארו בעיר 99 בני "דם יהודי", שהיו למעשה מומרים ובני מומרים.
פוגרום ה-7 באוקטובר
בפוגרום שמחת תורה 2023 שבוצע ע"י ארגוני הטרור הפלשתינאים החמאס, הג'יהאד האיסלמי, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, ואש"פ, נרצחו כ־1,163 ישראלים, רובם אזרחים, ונפצעו כ־1,940, והיו מקרי אונס רבים, ושוד. (רק בקיבוץ בארי נרצחו 99 חברי קיבוץ ונחטפו 30)
הסיבה להשפעת פוגרום קישינב בעולם
בפעם הראשונה צולם מקרה אלימות ביהודים, טבח, אונס נשים, שוד רכוש. והתמונות התפרסמו בעיתונות העולם כולו. השם "פוגרום" נהפך לידוע בכל העולם. העיתונים התחרו בפרסום תמונות זוועה של עשרות גופות של יהודים בתכריכים על רצפת בית החולים, בייחוד בעיתונים האמריקאיים. תיאורי האונס הוסיפו לעניין הרב שגילה הציבור האמריקאי לקורבנות. אפילו הקהילה הסינית באמריקה הזדהתה עם היהודים. נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט הכריז כי הוא מזדהה עם קורבנות הפוגרום.
הגורמים לפוגרום
עד הפוגרום היתה קישינב עיר שבה התקיימו יחסי שכנות טובים למדי בין יהודי קישינב לשכניהם הרוסים והרומנים. מה היתה הסיבה ששכנים טבחו בשכניהם, ואנסו את נשותיהם? פעמים רבות הקורבנות הכירו את הטובחים בשמותיהם. מה גרם להתפרצות השנאה ליהודים, לפוגרום ולטבח?
זיפרשטיין שולל לחלוטין את הסברה שהאלימות באה מלמעלה. וקובע שוויאצ'סלב פלבה שר הפנים האנטישמי (שהרצל נפגש עימו לאחר הטבח) לא אירגן את הפוגרום, ואף המכתב שפורסם בשמו בעיתוני העולם שלכאורה נכתב שבועיים לפני הפוגרום שכלל פרטים מסוימים על הפוגרום היה מזויף. למרות האנטישמיות הבוטה שלו לא היה לו קשר לליבוי הפוגרום. (עמ' 94).
זיפרשטיין קובע שהגורם המכריע שהביא לפוגרום היה התעמולה האנטישמית והפצת עלילות דם שהאשימה את היהודים ברצח ילדים פולחני, (הוא היה קופץ משמחה כמוצא שלל רב על דברי גולדנר-גולן כי היהודים רוצחים ילדים לא יהודים כתחביב) – שהופצה בקישינב באופן שיטתי בעיתון הפופולרי "Bessarabets" :ע"י העיתונאי האנטישמי-רוסי ממוצא רומני, פאבל קרוּשבאנוּ. (עמ'96)
השפעת הפוגרום על הציונות ותפקידו של ביאליק
התנועה הציונית ראתה בפוגרום סימן אזהרה ליהודים והכרח בהקמת מדינה ליהודים כמקלט בטוח.
התורם העיקרי להפיכת פוגרום קישינב לכלי תעמולה ציוני היה המשורר חיים נחמן ביאליק.
ביאליק הגיע לקישינב במשימה לתעד את הפוגרום. הוא ראיין עדים רבים, קורבנות הפוגרום, וסיכם בחמש מחברות את כל העדויות שאסף ובהן תיעוד מפורט של הזוועות כולל מקרי האונס הרבים. השיר "על השחיטה", שנכתב מיד אחרי הפוגרום, והפואמה "בעיר ההרגה", (במהדורה הראשונה "משא נמירוב") שכתב ב-1903 על בסיס החקירה, הפכו לטקסטים מכוננים של הספרות העברית החדשה, ונטבעו בהם ביטויים שמלווים אותנו עד היום, ובראשם "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן."
זיפרשטיין ביחסו המסתייג לציונות (משתמש רק בשם פלשתינה ולא בשם "ארץ ישראל" כפי שהגו היהודים דוברי האידיש בקישינב, ולספרות העברית הוא קורא "פלשתינית-יהודית עמ' 120) קובע שביאליק סילף ביצירתו את המציאות, והיתה לו אף תרומה שלילית על ישראל. "בישראל," הוא כותב, "ניעורו ויכוחים בין מחנכים יהודים על התפקיד הציבורי שהוענק לשירתו. חוקר הספרות הבולט בישראל דן מיזוץ'-מירון טען כי השפעתה הרעילה של שירת הפוגרום של ביאליק על תלמידי בית הספר בשל התיאור המעוות של החיים היהודיים בתפוצות היא סיבה מספקת להסרת הפואמה מרשימות הקריאה מבתי הספר בישראל." (עמ' 105).
ביאליק העמיד את פחדנותם של הגברים היהודים בקישינב בלב ליבה של הפואמה שלו (עמ' 106) הוא מתאר דברים שלא היו למשל, המשפט "מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלְאוּהָ נוֹצוֹת" (עמ' 123) ואין בפואמה שום אזכור להגנה עצמית מטעם היהודים למרות שבראיונות תיעד אותם.
השפעת פוגרום קישינב על עליית האנטישמיות בעולם
קרושבאנו והפרוטוקולים של זקני ציון
דווקא הפרסום הגדול שנלווה לטבח בקישינב בעולם התהודה הרחבה שלו העלה את מפלס האנטישמיות בעולם. (תופעה דומה קרתה גם בעקבות טבח ה-7 באוקטובר).
בעיני האנטישמים הרוסים והרומנים תשומת הלב חסרת התקדים שהורעפה על היהודים לאחר הפוגרום חשפה את יכולתם המסוכנת של היהודים לתמרן אחרים ולשלוט בהם. פחד זה יצר את "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אחד הטקסטים האנטישמיים הארסיים ביותר בהיסטוריה, המתאר קונספירציה יהודית לשליטה בדעת הקהל. ומי שעמד מאחורי הטקסט הזה היה פאבל קרושבאנו, שעמד גם מאחורי ההסתה נגד היהודים ברצח פולחני שהובילה לפוגרום.
פאבל קרושבאנו (ברומנית: Pavel Crușeveanu וברוסית: Павел Александрович Крушеван; 27 בינואר 1860 - 18 ביוני 1909) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך עיתונים ופוליטיקאי רוסי ממוצא רומני. הוא התייתם מאמו ואביו נשא אישה שלפי אחיינו היתה יהודייה, ואחותו למחצה, שרה בורנשטיין (נולדה בשם אנסטסיה קרושבאנו), התגיירה ונישאה לחיים בורנשטיין. עיתונו של קרושבאנו פירסם התקפות יומיות על שרה וחיים, האשים את הקהילה היהודית בחטיפת שרה, והציע פרס כספי לכל מי שיכול לאתר את אחותו "מתה או חיה." שרה וחיים ברחו מרוסיה עקב האיומים, והתיישבו בבולטימור, מרילנד, ארצות הברית וחיו כיהודים אורתודוכסיים.
(מעניין שגם פרדריך וילהלם אדולף מאר, יוצר המונח "אנטישמיות" היה נשוי לשתי נשים יהודיות)
אחיינו של קרושבאנו היה מאושפז שנים רבות בבית חולים פסיכיאטרי ליד קישינב וסבל מאי שפיות תורשתי. כשמת מסר מנהל בית החולים את היומן שכתב פאבל קרושבאנו בנעוריו, ונשמר בידי אחיינו, לעיתונאי מיכאל חזין, והוא הביאו אותו עימו כשהיגר בשנות התשעים לארה"ב, ומסר אותו לזיפרשטיין. בין השאר הוא כותב ביומן הוא שרצה להיוולד "גברת", והיה מאוהב ברוב להט בקוזק שאותו תיאר קְרָסָבִיצָה (היפהפיה). (עמ' 143).
אחותו טענה שהאנטישמיות שלו התפרצה לאחר שנערה יהודייה דחתה אותו. (עמ' 146) אבל לאור התאהבותו בקוזק אין לזה הוכחות.
בשנים 1903-1904, הוא ייסד והוציא לאור בסנקט פטרבורג, את כתב העת Знамя (הדגל) ופרסם בו את "הפרוטוקולים של זקני ציון". קרוב לוודאי קובע זיפרשטיין, שהוא עצמו, ולא האוכרנה המשטרה החשאית של הצאר, כתב את החיבור, או שהיה שותף לכתיבתו, בתגובה למהומה שנוצרה בעקבות פוגרום קישינב. (עמ' 136). זיפרשטיין מביא סקירה מפורטת להוכחת טענתו. (עמ' 155).
השפעת הציונות. קרושבאנו (ואחרים בימין הקיצוני ברוסיה) ראו את הציונות כאחד הניסיונות ההרסניים ביותר של היהודים להשתלט על העולם. (עמ' 160) לדברי אחיינו הוא לא שנא מעולם יהודים, אלא רק ציונים, ותנועתו של הרצל היא שהטילה עליו אימה מכל דבר אחר. (עמ' 161). (נשמע מוכר היום. כמובן שלא היה נכון אז, ולא נכון היום).
הדמות שייצגה לקרושבאנו את הציונות בקישינב היתה דמותו של יעקב ברנשטיין-כהן שהיה חברו ללימודים בגימנסיה בקישינב.
https://he.wikipedia.org/wiki/יעקב_ברנשטיין-כהן
ברנשטיין-כהן היה רופא שעלה לא"י וחזר לקישינב, ובעת הפוגרום עמד בראש המאמצים לשיקום הנפגעים ולהפצת זוועות הפוגרום בעולם. בעקבות פעולתו הוא קיבל תרומות מכל העולם. קרושבאנו לקח את דמותו כמקור השראה ל"זקן ציון" יהודי המפחיד ביותר בעולם. (עמ' 167).
השפעת הפוגרום על אמריקה: זיפרשטיין מקדיש חלק מספרו על השפעת הפוגרום בקישינב על אמריקה. לדבריו הזעזוע מהפוגרום הביא להשוואת מצב היהודים ברוסיה למצב הכושים באמריקה* וזה הביא ב-1909 להקמת "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" שהגן על זכויות הכושים. (עמ' 171) ואף אמה גולדמן האנארכיסטית האמריקאית ילידת רוסיה, התחילה את הקריירה שלה כאמרגנית תיאטרון שהעלה מחזה על הפוגרום בקישינב (עמ' 173).
*. (אני לא משתמש בהגדרתו "אפרו-אמריקאים" משתי סיבות. האחת גם יהודי ממרוקו המהגר לארה"ב הוא "אפרו-אמריקאי". השנייה כושים בעברית אינו כינוי גנאי).
ארכיון ביאליק
בית ביאליק פירסם מודעה על ביקור בארכיון ביאליק הכולל ראיית המחברות שכתב ביאליק ובהן סיכום העדויות שאסף מקישינב. הסתקרנתי ובאתי.
יום שישי. יום ה-9 במאי יום הניצחון על הנאצים ברוסיה, יום אביב נאה, וקול הדררות והמיינות ימ"ש נשמע בארצנו. נעים לשבת בגן הפתוח של בית ביאליק. אני נכנס ומבקר בבית המפואר והיפה. בניגוד לבתים אחרים של אישים בארץ ובעולם, (כמו בבית בן גוריון, או בית חיים וייצמן) בבית ביאליק אין מטבח וחדר שירותים. משפצי הבית רצו להקימו כמקדש לביאליק וסברו כי מטבח ושירותים יפגעו בקדושת ביאליק. חבל. אני שואל את היושבת בקופה היכן בדיוק היו בבית המטבח והשירותים, היא אינה יודעת.
אני גם שם לב שמסכת המוות של ביאליק הוסרה מהתצוגה. מאוחר יותר יוסבר לי שזה כדי לא להפחיד ילדים. מוזר. אני לא זוכר שזה הפחיד אותי כילד.
בדיוק ב-11:00 נאמר לנו לפתוח את הדלת ליד הקופה ולרדת במדרגות למטה לארכיון. פותחים את הדלת ויורדים. למטה במרתף שולחן ארוך בדוגמת שולחן הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י, ובראשו יושבת מנהלת הארכיון יהודית דנון.
https://www.instagram.com/beit_bialik_museum/reel/DBy3lkqNc-E/
ובאמת כמו בסעודה האחרונה נרשמו 12 אנשים לביקור. וכנהוג אצלנו ממתינים למאחרים. בינתיים היא מבקשת מל אחד לומר מאין הוא בארץ. הרוב מתל אביב אבל גם מהצפון והדרום.
ניכר ביהודית דנון הנחמדה המרצה בלהט ובידע רב על ביאליק את אהבתה הרבה למשורר. היא מתחילה בסיפור ששואלים אותה אם ביאליק שכתב בעל השחיטה: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן" היה בעד נקמה? היום היא ממשיכה, החבר של הבן שלי ישי אורבך המוסיקאי שהתחתן לאחרונה נהרג בעזה.
https://rotter.net/forum/scoops1/898407.shtml
היא ממשיכה ללא תשובה, ומראה לנו את המכתב הראשון שכתב ביאליק לחברו מישיבת וולוז'ין בו לראשונה השיר "אל הציפור". וכך ממשיכה להראות ולהציג מסמכים שונים מחייו. (הרצאה מרתקת ממליץ לכולם).
היא מדגישה את אנושיותו של ביאליק כשנזף בו עגנון על סגנון דיבורו אמר לו ביאליק "אדם אינו צריך להיות מלאך." חבל שאינה יודעת אידיש מפני שבאידיש זה נשמע טוב יותר.
הסיפור המקורי: "לילה אחד טיילנו בחוצות יפו," סיפר עגנון, "נכנסה רגלו לתוך צואה של גמל. התחיל לדרוש על כל מיני צואה ועל צואת גמל שריחה רע ביותר. הפסקתיו ואמרתי לו שלא כדאי לדבר בזה. אמר לי 'מדארף זיך נישט מלאך'ן' כלומר אדם אינו צריך לשים עצמו מלאך."
והנה מגיע סיפור הפוגרום בקישינב, והיא מציגה לנו שתי מחברות שכתב ביאליק עם העדויות שאסף. מהעברית לא ניכר שזה המשורר הגדול. (ראו בצילום בקובץ המצ"ב). אני שואל האם אפשר לראות את המחברות הגנוזות עם מעשי האונס שביאליק לא פרסם. הן בכספת, השיבה ולא ניתן לראותם. חבל.
בסיום ההרצאה המרתקת הודיתי ליהודית דנון ואמרתי לה שבהקשר לשאלה שהציגה בתחילת דבריה, אין ספק שביאליק היה בעד נקמה. הוא כתב:
מִשִּׁירֵי בַר-כּוֹכְבָא / חיים נחמן ביאליק
אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,
אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,
וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה
אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,
אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם
וַיֹּאמַר: נָקָם!
תרנ"ט, ל"ג בעמר.
היא עונה לי שאכן היא תמיד אומרת שביאליק היה בעד נקם.
*
[ציטוט מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים", נחום גוטמן, אהוד בן עזר, 1980:
יום אחד ביאליק ואבא (ש. בן-ציון) נעלמו לפתע. התלמידים לא באו לבית-הספר. אימא הלכה בבית מחדר לחדר בחוסר מנוחה. אלה היו ימי הפרעות בקישינוב.
ובאחד הלילות, באמצע הלילה, דפיקות בדלת. אימא התעוררה ופתחה את הדלת – אבא! הוא חזר עייף, כמו הזדקן בכמה שנים; חזר מקישינוב, לשם נסע עם ביאליק מיד לאחר הפרעות. וזמן רב שמעתי את קולו של אבא בוקע מחדר-השינה, כשהוא מדבר ומספר ארוכות לאימא על קורותיו. ולפתע נדם, וראיתי אותו יוצא למסדרון, פותח את המזוודה שהניח על אחד הכיסאות, מוציא מתוכה לבנה שבורה עטופה נייר – ועל הלבנה כתמים שחורים של דם.
שנים רבות היתה הלבנה השבורה מונחת בארון הספרים של אבא, גם בארץ-ישראל. לאחר מותו, כשהעברנו את הארכיון שלו לבית אחד-העם, מסרנו לשם גם את הלבנה מקישינוב, ובוודאי הלכה לאיבוד, יחד עם שאר ספרים ומחברות שלו, כפי שנוכחתי לאחר שחקרתי בדבר.
על אותה נסיעה סיפר לנו אבא כי בלילה, כשישנו הוא וביאליק ספה מול ספה במלון קטן בקישינוב – קם ביאליק מספתו באמצע הלילה, התנפל על אבא, שישן, השקיע את ברכו בבטן אבי והתחיל לשאוג, לטש עיניים וחנק אותו בצווארו.
אבא שלח שתי ידיים כדי לפרוק מעליו את לפיתת אצבעותיו של ביאליק, וקרא לעומתו:
"חיים נחמן! חיים נחמן!"
עד שעיניו של ביאליק כהו פתאום, הוא חזר להכרתו, הירפה מאבא, ושב נכלם לישון על ספתו. לאחר זמן קצר הופיע "בעיר ההריגה" של ביאליק].
*
[המשך נעמן כהן]
בזמן שבמגזר הערבי מאשימים את המשטרה בפשיעה שלהם –
המון תקף שוטרים שעצרו חשוד חמוש בטייבה והבריחו אותו
שוטרי השיטור העירוני בתחנת טייבה זיהו לפני כשבוע במהלך פעילות שגרתית בעיר חשוד, כשהוא חמוש באקדח ובכוונתו לבצע ירי לעבר אדם אחר. הצוות פרק מהרכב ועצר אותו במקום תוך שהוא מצליח לאתר בקרבת מקום את האקדח שהחשוד השליך מידו.
במהלך מעצר החשוד התקרב המון אספסוף ערבי זועם לעבר צוות השיטור העירוני והחל לתקוף אותם בפראות וזאת במטרה להבריח את החשוד בניסיון ביצוע הירי.
לבסוף החשוד – תושב טייבה כבן 32 נמלט מהמקום בסיוע אחרים. לוחמי הימ"מ בסיוע בלשי תחנת טייבה היו בפעילות בקלקיליה במהלכה עצרו לוחמי הימ"מ את החשוד שהוברח מהזירה והוא הועבר לחקירה בתחנת המשטרה בטייבה.
מהמשטרה נמסר כי יותר מתמוה שבשעה שהשוטרים נאבקים תוך סיכון חייהם על מנת להיאבק בעבירות הנשק והשימוש בו על מנת למנוע פגיעה בחיי אדם, בוחרים עשרות פורעים ערבים לתקוף את אותם שוטרים ולפגוע בהם.
https://rotter.net/forum/scoops1/901156.shtml
אין גבול לצביעות הערבית, מתלוננים על אי טיפול המשטרה בפשע הערבי, ובה בעת ותומכים בפושעים. וח"כ איימן עודה מביע תביעות רבות למשטרה בעוד הוא מנהל מאבק נגד גיוס ערבים למשטרה.
איימן עודה – עזה תנצח את ישראל
בהפגנה בחיפה נגד מלחמת ההרעבה וההשמדה אמר ח"כ מחד"ש איימן עאדל עודה החמדי: "עזה ניצחה ועזה תנצח את ישראל!"
https://news.walla.co.il/item/3754077
לא הופתענו. אבל מה שמפתיע הוא שיאיר גולדנר-גולן רואה בו שותף פוליטי לממשלתו.
איימן עודה תומך החמאס בעד השמדת כל היהודים (ואחמדים בני עדתו) ע"פ דברי מוחמד, לא כתחביב, אלא כמצווה דתית.
העבריין המשטין אהוד אולמרט – אוייב
ראש הממשלה לשעבר, העבריין אהוד אולמרט ממשיך במסעו המופקר להוצאת דיבתה של ישראל רעה, ולהשטין עליה איפה שהוא רק יכול, והפעם החליט לרחוץ במיץ הרפש המרוכז ביותר: אלג'זירה של קטר מממנת החמאס, בראיון שם בין השאר כינה הערב שני שרים מכהנים "טרוריסטים". אולמרט בראיון לאל ג'זירה: ''סמוטריץ' ובן גביר – אויבי ישראל האמיתיים'' ישראל עושה פשעי מלחמה.
העבריין המשטין אולמרט, כך נראה, שואף להעניק לאויבים המרים ביותר שלנו תחמושת תודעתית ברמת ישראל "הורגת תינוקות כתחביב" של גולדנר-גולן.
https://rotter.net/forum/scoops1/900983.shtml
נראה שהעבריין המשטין אולמרט בדבריו הוא הוא האוייב של ישראל.
רשימת הבוגדים של יאיר גולדנר-גולן מתארכת
יאיר גולדנר-גולן אינו מסתפק בקריאת בוגד לנתניהו וקורא גם לצבי האוזר ויועז הנדל: ''שני בוגדים עלובים."
https://rotter.net/forum/scoops1/900792.shtml
הגדרת בוגדים התוקעים סכין בגב מצידו של גולדנר-גולן זה בהחלט מזכיר לנו את שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה.
דאגה במערכת הביטחון: ערבים ישראלים מקימים תאי דאעש בישראל
דאגה במערכת הביטחון: עלייה חדה במעורבות של ערבים ישראלים בפעילות טרור של דאעש וכן בפעילות של ערבים ישראלים בגדודי הטרור בצפון השומרון. בחמשת החודשים האחרונים חשף ועצר השב"כ למעלה מ-15 תאי טרור והתארגנויות של ערבים ישראלים. מרביתם נשבעו אמונים לדאעש.
על פי גורם ביטחוני, ישנם שני מישורים של הפעילות שבה לוקחים חלק בשבועות ובחודשים האחרונים קבוצות טרור בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל: הראשון – חברה צעירים המקימים תאי טרור של דאעש בישראל, לרוב מדובר בבני נוער או צעירים בשנות העשרים לחייהם. הם נחשפים לפרסומי האינטרנט והדיווחים של ערוצי הטלוויזיה הערביים ובראשם אל ג'זירה, שאומנם היא לא משודרת באופן רשמי בישראל אבל היא נקלטת באפליקציות. המקדם המרכזי של המהלך הזה שמצית את הדמיון של הצעירים הערבים הישראלים הוא ההצלחה של אל-ג'וליאני ואנשיו הנחשבים בעיני האוכלוסייה הערבית בישראל כג'יהאדיסטים. ההצלחה של המהפכה בסוריה נתפסת בקרב צעירים ערבים ישראלים כהשראה.
המישור השני הוא ההצטרפות ללחימה ולפעילות בגדודי הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון. בשב"כ זיהו פעילות של ערבים ישראלים שיש להם גישה להגיע לג'נין ולאזורים נוספים בצפון השומרון, שם הם חוברים לגדודי הטרור במטרה לסייע להם בלחימה. על פי גורמי הביטחון הפעילות כוללת ניסיונות להבריח אמצעי חבלה וכלי נשק, ביצוע תצפיות ודיווח על תנועת כוחות של צה"ל במרחבים השונים במטרה לסייע לגדודי הטרור להוציא פיגועים נגד הכוחות.
במקרה זה אומרים במערכת הביטחון התמונות היוצאות מעזה מתסיסות את הרחוב הערבי, כאן מדובר בדיווחים של רשתות חברתיות ותחנות שידור אירופאיות וערביות. הצילומים של ילדים רעבים, הרס ותצלומי גופות יוצרים תסיסה ודחף של ילדים וקבוצות לפעול נגד ישראל תוך הצטרפות לגדודי החמאס והג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון.
כאמור, בשב"כ אומרים כי בחמשת החודשים האחרונים נחשפו יותר מ-15 התארגנויות של ערבים ישראלים שפעלו תחת דאעש וגדודי הטרור בשומרון.
על פי הפרסום, בפעילות משותפת של שב"כ, שוטרי מחוז חוף והיחידה ללוחמה בפשיעה במרחב מנשה נעצרו 3 חשודים – 2 בגירים וקטין, אזרחי ישראל תושבי ערערה, שנשבעו אמונים לדאעש, ותיכננו לבצע פעילות טרור בישראל. בשם ארגון הטרור "המדינה האיסלאמית" - דאעש. במהלך חודש ינואר התעמתו השלושה עם שוטרי מג"ב ובעקבות העימות יצרו קשר עם סוכן זר והחליטו לפגוע ביהודים. עוד עלה בחקירתם שקיבלו הדרכה מגורמי דאעש בסוריה על אופן הכנת מטעני חבלה ואף ערכו ניסוי בפיצוץ מטענים בשטח פתוח, מתוך כוונה לייצר מטען רב עוצמה ובאמצעותו לפגוע בכוחות הביטחון.
בתום פעולות החקירה של שב"כ ושוטרי מחוז חוף, הגישה פרקליטות מחוז חיפה נגד החשודים כתב אישום חמור לצד בקשת מעצרם עד לתום ההליכים.
https://www.maariv.co.il/news/military/article-1200261
ישראל עשתה טעות גדולה בעבר שהסכימה לחזרתם של ערבים אזרחי ישראל שהצטרפו לדעא"ש במלחמתם בסוריה. כל הנשבע אמונים לדעא"ש יש לגרשו מיידית לעזה.
אלי שרעבי: "בשבי ניסו לשחד אותנו שנקרא מהקוראן תמורת אוכל"
שורד השבי אלי שרעבי חשף את הניסיונות הכושלים של מחבלי חמאס ברצועת עזה לקרב אותו ואת החטופים ששהו איתו ברצועת עזה לאמונה המוסלמית. "בימים שהיינו רעבים באמצע הלילה החוטפים ניסו לשחד אותנו," הוא נזכר, "היינו כחושים, אחרי המון ימים שאכלנו מנה אחת ביום – פסטה או פיתה וחצי ביום. הם ניסו לשחד אותנו שייתנו לנו אוכל בתנאי שנקרא פסוקים מהקוראן, ולמרות שכולם היו מאוד רעבים פשוט סירבנו. באמת באמת האמנו שזה עניין של זמן, שעושים הכול כדי להוציא אותנו וברוך השם אני בחוץ,"
את הדברים אמר שרעבי באירוע ההשקה לספרו "חטוף" (הוצאת סלע מאיר) במוזיאון "אנו" בתל אביב. צופית גרנט ראיינה אותו במסגרת האירוע, והזמרת יובל דיין הופיעה בהשקה. שרעבי סיפר עוד שהמחבלים אמרו לו שאשתו ובנותיו עומדות בהפגנה ומרימות את תמונתו בקריאה שישחררו אותו – אף שאשתו ליאן ובנותיו נויה (16) ויהל (13) נרצחו בטבח 7 באוקטובר. לשאלה האם החוטפים רצו להתעלל בו כשסיפרו את זה או שבאמת לא ידעו, שרעבי אמר שהוא לא יודע למה עשו לו את זה. "אני יכול לשער שכל השרעביות נראות אותו דבר. אבל זה מה שנתן לי תקווה בשבי," אמר.
במהלך השבי שהה שרעבי לצד אור לוי ואלי-ה כהן, שהשתחררו גם כן במסגרת עסקה, ואלון אהל שעדיין מוחזק בשבי ברצועת עזה. שרעבי בן ה-52 שוחרר בחודש פברואר אחרי 491 ימים בשבי. הוא נחטף ביום הטבח מביתו שבקיבוץ בארי לצד אחיו יוסי, שנהרג בשבי בתחילת השנה שעברה. את הבשורה המרה על רצח אשתו ובנותיו הוא קיבל רק כשחזר לישראל, וכך גם את הבשורה המרה על מותו של אחיו.
עוד סיפר שרעבי שב-7 באוקטובר מג"ד עזה בחמאס נתן הוראה בקשר לא להביא עוד נשים וילדים ישראלים חטופים, כי לא היו עוד מכוניות שבהן אפשר להסיע אותם או מקומות שבהם אפשר להחזיק אותם – ולכן הוא הורה שיש לרצוח אותם במקום, ולהביא רק גברים עד גיל 40 בלבד. שרעבי סיפר שמה שהחזיק אותם בשבי וחיבר אותם לאמונה היה שירי שבת שהחטופים ששהו איתו שרו.
https://www.ynet.co.il/news/article/hy0hyqwzxg#autoplay
אלי שרעבי עשה טעות גדולה שלא הסכים לאכול. בשעת מצוקה מותר לקרא פסוקים מהקוראן, ומותר אפילו להודות בנבואת מוחמד. הרמב"ם הגדול לא רק שקרא, את הקוראן, אלא בצוק העיתים גם התאסלם למראית עין.
את הדברים כתב הרמב"ם ב"איגרת השמד". האיגרת נכתבה כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור.
הנה נוסח האיגרת בו הרמב"ם עונה על השאלה האם מותר להודות בנביאות מוחמד כדי להינצל?
https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/kidush-2.htm
מלבד זאת יכול היה לבקש לקרא את סורה 7 פסוק 137 שבו נאמר שכל ארץ ישראל שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לערבים ופלסטין אינה מוזכרת כלל בקוראן.
מיליארדר ההייטק ניר צוק – האזהרות שהשמיעו אנשי מחאת ההייטק מפני ההפיכה המשטרית, הן אלה שגרמו להרחקת משקיעים מישראל, ולא המצב הפוליטי עצמו
מיליארדר ההייטק ניר צוק, מייסד פאלו אלטו נטוורקס, אמר כי האזהרות שהשמיעו אנשי מחאת ההייטק מפני ההפיכה המשטרית, שלפיהן ההייטק עומד להיפגע קשות — הן אלה שגרמו להרחקת משקיעים מישראל, ולא המצב הפוליטי עצמו.
"המחאה צריכה להיות מחאה של כולם, וההייטק לא יכול להפריד את עצמו,״ אמר בוועידה של דה מרקר. ״ההייטקיסטים צריכים לסתום את הפה. הם נהנים מהעושר שיש פה. מחאת ההייטקיסטים נתפסת כפריווילגית על ידי האנשים שלא נהנים מההייטק.
"בתחילת המהפכה המשפטית, היו אנשים שיצאו לעולם וסיפרו שיהיה נורא ואיום, ושיפסיקו להשקיע פה. כשמספרים למשקיעים בחו"ל שיהיה רע, הם מפסיקים להשקיע. אנחנו לא יודעים מה יהיה. אפילו בדיקטטורות, חס וחלילה, יש הייטק. במבחן המציאות הם טעו, אבל זה הוביל לכך שקשה לגייס לכל סטארט־אפ שהוא לא סייבר.״
https://rotter.net/forum/scoops1/900717.shtml
מלבד הנזק הבטחוני והמדיני, הנזק הכלכלי שגרמו הפרוטסטנטים לישראל בתעמולתם הוא עצום. מצידם שישראל תתמוטט ותיפול בלבד שגם נתניהו ייפול.
זעם בקרב פעילים פרוטסטנטים נגד ראשי המחאה: ''מכשילים את המאבק'' צריך לעבור ''ממחאה להתנגדות'' על מנת להביא לנפילת ''הרודן'' ו''ממשלת הדמים''
קבוצה של פעילים בתנועה הפרוטסטנטית, ביניהם אמיר השכל, ד"ר יולנדה יבור, גונן בן יצחק, מאשימים את ראשי המחאה, משה רדמן-אבוטבול, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, "אחים לנשק", ואחרים, בפגיעה במחאה ובהכשלתה. ד"ר יבור טענה כי ראשי המחאה מעוניינים לרוץ בפריימריס ולא להיאבק נגד נתניהו. לדעתם המחאה נכשלה והיא לא מגיעה להישגים משמעותיים, אם בכלל.
לכן לטענת הקבוצה הזו צריך לעבור "ממחאה להתנגדות" ("מוקאוומהה"), לבטל את ההפגנות בקפלן ובשאר המוקדים ברחבי הארץ, ולעבור למה שהם מגדירים כ"מצור על בית ראש הממשלה" שיכפה את נפילת ראש הממשלה בכוח.
אותה קבוצה פונה לאחרונה במכתב פומבי לראשי המחאה והם כותבים להם כי "המחאה בפורמט הנוכחי מיצתה את עצמה וחייבת לעלות מדרגה על מנת להגיע להכרעה והפלת הרודן וממשלת הדמים. אנו פונים למטה 'חופשי בארצנו' ולמובילי המחאה הבולטים בדרישה להתעלות לגודל השעה."
הם טוענים שמה מעניין את אותה הנהגת מחאה זה הרצון לרוץ לכנסת, והם מאשימים אותם בהכשלת המחאה. והסיבה שהם פונים לראשי המחאה היא כי בסופו של דבר הם אלו שמחזיקים את התקציבים הגדולים של המחאה, והם אלו שמנווטים את ההפגנות.
ראו בקישור את דבריהם:
https://rotter.net/forum/scoops1/901170.shtml
המשפיעים העיקריים עליהם הם ודאי מעכירי ישראל המשטינים עליה, אהוד ברוג-ברק, התובע הפיכה בנוסח המצעד על רומא של מוסוליני, ועמיתו משה סמולינסקי-יעלון.
החטא ועונשהּ של הסרטנית, דנאי שטרנבך-אלון
הסרטנית הקנדית-קוויבקאית ממוצא ישראלי, דנאי שטרנבך-אלון, בתו של העיתונאי, היינריך שטרנבך-עמוס אלון, יצרה סרט בשם "חוק האבן" העוסק בארכיטקטורה של ירושלים אחרי ששת הימים, ובאופן שנועדה לבסס את הכיבוש היהודי של העיר. "ירושלים," היא אומרת, "היא בירת הדיכוי. זה העמיק ככל שהבנייה התכערה."
"אבי" (היינריך שטרנבך-עמוס אלון), היא מספרת, "לא היה מוכן לבקר בגילה בזמנו. דיברנו הרבה על פוליטיקה וארכיטקטורה, ואיך הארכיטקטורה היא בעצם הביטוי המובהק ביותר של המצב האנושי. טיילנו הרבה ברגל בעיר והיינו נעצרים ליד בניינים ומדברים עליהם. הרגשתי שהיה סיפור מאוד חזק, סיפור של ירושלים שהולכת וכובשת יותר ויותר שטח, ומתעמקת יותר ויותר בתוך הכיבוש, דרך נקודת מבט של אבן וארכיטקטורה. ראיתי את זה גדל וגדל וגדל. ירושלים של שנות ה-2000 כבר נראתה לי כמפלצת.
"אחרי כיבוש מזרח העיר ירושלים הפכה למרכז שממנו מתפשטים החוצה. ממילא, כשכונה שמובילה אל העיר העתיקה, היא המתחם שבעצם נותן לגיטימציה ליהודים להרגיש שהם יכולים להיכנס לעיר ולהרגיש בעלי הבית. זה גם הולך יד ביד עם הטיהור האתני בעיר, עם הרצון לשמור על מאזן דמוגרפי שיש בו משמעותית יותר יהודים מערבים."
"בתחילת שנות ה–90," היא מספרת בסרט, "ביקרתי בפארק האחרון שקולק תיכנן, עוד פארק שלום בתוך האזורים הכביכול ירוקים שנועדו לחסום בנייה פלסטינית, בין רמת רחל לצור בהר. נסעתי לשם עם אופנוע ותהיתי מה באמת המשמעות של המרחב הזה. נכנסתי לשם בחמש אחר הצהריים, והותקפתי על ידי פלסטיני שהסתובב שם. נכנסתי לשם עם נאיביות וסקרנות מסוימת, לחקור מקום שהיה אמור להיות דבר אחד, אבל הוא היה דבר אחר. וזה היה הרגע שבו הותקפתי. חיפשתי במרחב הזה משמעות, והדבר שהכי הפחיד אותי תוך כדי שנלחמתי בתוקף זה שהעיניים שלו היו ריקות. זה היה מבט של כמעט שעמום. את רק גוף שאני עכשיו הולך לתקוף. הצלחתי לברוח ממנו, וזה נקשר לי לתוך ההוויה שלי בירושלים, להוויה של המרחב, להוויה של האשלייה, להוויה של חוסר הצדק, להוויה שלי כאישה לבנה בתוך האזורים האלה."
והנה למרות היותו של הסרט אנטי-ישראלי, דווקא במונטריאול, העיר שבה דנאי שטרנבך-אילון חיה ויוצרת, הסרט שכבר התקבל לפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי של מונטריאול (RIDM) נזרק מהפסטיבל בלחץ ה־BDS.
"בכל מקום שאני רוצה להקרין בו את הסרט מפחדים, בגלל שלא רוצים מהומה. בתי קולנוע במונטריאול לא מוכנים להקרין את הסרט."
והכל באמתלה שהסרט קיבל תמיכה גם מקרנות ישראליות. "העולם אומר לי שכיהודייה או ישראלית או אישה לבנה, אין לי לגיטימיות."
(שני ליטמן, "ירושלים היא בירת הדיכוי. זה העמיק ככל שהבנייה התכערה", "אל-ארצ'", 26.5.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/docaviv/2025-05-26/ty-article-magazine/.premium/00000197-0c5b-d165-a9ff-1dff364f0000
הנה כי כן החטא שנאת ישראל, ותמיכתה בכיבוש ערבי של ירושלים, הביא לסרטנית דנאי שטרנבך-אלון את העונש – החרמה במולדתה החדשה.
הפיליסטיניות שלא תיאמן של זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב
"ישנם אזרחים ישראלים המגיבים באדישות על מלחמת ההשמדה שמדינת ישראל מנהלת בעזה, שבה נהרגו עד כה כ-50 אלף עזתים, בהם כ-18 אלף ילדים. לעומתם מביע זוהיר בהלול את משאלתו 'לא להיוולד כלל.' הוא אינו יחיד במשאלה זו. יש ישראלים רבים המבקשים את מותם נוכח הפיכתה של מדינתנו למדינה כובשת, מרעיבה-מצמיאה — הורסת והורגת.
"אלבר ממי מתאר בספרו מ-1957 'דיוקן הנכבש ולפני זה דיוקן הכובש' את מלחמות הטרור של תוניסיה ואלג'יריה נגד צרפת הכובשת. מההיסטוריה הרחוקה והקרובה ברור לכל מי שעיניו בראשו שיש סוף לכל כיבוש. אבל עד בואו יישפכו דם ודמעות לדורות הבאים. נכבשים יילחמו עד בוא הקץ לכיבושם. ותיקי המדינה, שחיו לפני הקמתה, זוכרים את השפעת ארגוני הטרור (ברית הבריונים, אצ"ל, לח"י וההגנה) שנלחמו בכובש הבריטי, כיצד דחף הטרור את הבריטים לצאת מהארץ. ברור שהטרור הפלסטיני יימשך למרות הפעילות הפושעת של צה"ל ו'נוער הזוועות' (כהתבטאותו של אהוד אולמרט), עד שיביא לסוף הכיבוש.
"ברור שעלינו לסיים את הכיבוש ולהחליט על הידברות מדינית (לא שקרית!) בין ישראל ופלסטין. הודות למשא ומתן מדיני יימצא הפתרון לקיומם של שני העמים על כברת ארץ קטנה וצפופה, ותיפסק מלחמת-דמים, מלחמת-השווא, שישראל מנהלת כיום"
(זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, "כמו שראה אלבר ממי", "אל-ארצ'", 30.5.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-05-29/ty-article-opinion/.premium/00000197-1ad9-d97f-afb7-5edd25440000
זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, בתו של אבא שאול גיסינביץ'-אחימאיר, היא אקטיביסטית פרו-איסלמית ותיקה הנאבקת שנים רבות בעד כיבוש הערבי, ועכשיו היא נאבקת למען הפסקת הלחימה בחמאס כדי להציל את שלטונו בעזה ולשקמו. זכותה.
למזלה ישראל מדינה דמוקרטית ולא פשיסטית, ומותר לה להביע את דעתה. מה שמתמיה הוא רק הפיליסטיניות שלה. הבורות שלה בהיסטוריה. בורות שבטוחני שלא קיבלה לא מבית אבא הרוויזיוניסטי, ולא מבית אמא הציוני-סוציאליסטי.
זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, המתנאה להיסטוריונית קובעת חוק היסטורי (האם אינה יודעת שבהיסטוריה אין חוקים?) ש"יש סוף לכל כיבוש," ואת זה היא לומדה מאלבר ממי שכתב על מרד הערבים נגד הכיבוש הצרפתי. האם היא אינה יודעת שהבֶּרְבֶּרִים נאנקים עדיין תחת הכיבוש הערבי, והם לא רואים לו סוף? האם בבורותה אינה יודעת שהעם המצרי נאנק עדיין תחת כיבוש ערבי? האם אינה יודעת שהכורדים נאנקים עדיין תחת כיבוש ערבי?
ובכלל האם אינה יודעת שאין ספור עמים נכבשו ונעלמו מההיסטוריה, למשל הפלישתים (המקוריים) או העם הרומאי ששלט בעולם שנכבש ונעלם מההיסטוריה (ועוד מעט אולי גם העם האנגלי ששלט בעולם ייעלם גם הוא).
האם שני אחיה המשכילים אינם יכולים ללמדה את עובדות ההיסטוריה?
ודוק: אין מדובר בדעות, אותן היא יכולה להמשיך להחזיק, אלא רק בעובדות.
דו''ח צרפתי מזהיר מפני ''היטמעות'' אסלאמית
כסיכון ללכידות הלאומית
אם זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב מצטטת את אלבר ממי על המאבק הערבי בצרפת, בצרפת עצמה מודאגים מכיבוש ערבי.
"איסלאמיסטים מסתננים למוסדות הרפובליקנים של צרפת ומהווים איום על הלכידות הלאומית," כך עולה מדו"ח שהוגש לנשיא עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן.
הדו"ח, שחובר על ידי שני עובדי ציבור בכירים, טוען כי הוא מוצא ראיות למדיניות של "כניסה" של האחים המוסלמים לגופים ציבוריים כמו בתי ספר ושלטון מקומי.
לאחר ישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני ביקש מקרון מהממשלה להעלות "הצעות חדשות" עד תחילת החודש הבא לאור חומרת מסקנות הדו"ח.
החילוניות היא עיקרון מרכזי בזהותה הלאומית של צרפת.
לדברי בכיר באליזה שדיבר אוף דה רקורד, יש "תופעה חדשה – אנטריזם – השונה מבדלנות." בעוד שבדלנות רמזה על מוסלמים החיים בחברה מקבילה בצרפת, "אנטריזם פירושו להיות מעורב בתשתיות רפובליקניות... כדי לשנות את זה מבפנים. זה דורש הטעייה... וזה עובד מלמטה למעלה," אמר הבכיר.
בעותק של הדו"ח שפורסם בעיתון לה פיגארו, זיהו המחברים את הפדרציה המוסלמית של צרפת (FMF) כמקור הצרפתי העיקרי של האחים המוסלמים ההיסטוריים, שנוסדו לפני 100 שנה כדי לקדם חזרה לערכי הליבה האסלאמיים.
לדבריהם, ה-FMF שולט ב-139 מקומות פולחן בצרפת, ו-68 נוספים קשורים אליהם – בסך הכל כ-7% מכלל המקומות הללו. הארגון ניהל גם כ-280 אגודות, בספורט, בחינוך, בצדקה ובתחומים אחרים, כמו גם 21 בתי ספר.
מטרת התנועה היתה להקים "מערכות אקולוגיות ברמה המקומית" כדי "לבנות את חייהם של מוסלמים מלידה ועד מוות."
"בכירי התנועה, שהם פעילים קשוחים, נכנסים למערכת יחסים עם הרשות המקומית... נורמות חברתיות – רעלה, זקנים, לבוש, צום – נכפות בהדרגה ככל שהמערכת האקולוגית מצטמקת," כותבים המחברים.
"מה שקורה הוא שהמנהגים הדתיים מחמירים יותר, עם רמה גבוהה של נערות הלובשות עבאיה (גלימה ארוכה) ויש עלייה מסיבית וגלויה במספר הנערות הצעירות הלובשות כיסוי ראש אסלאמי. חלקן בנות חמש או שש."
הפדרציה דחתה בכעס "כל טענה שקושרת אותנו לתוכנית פוליטית זרה, או לאסטרטגיה של 'אנטריזם'." "בלבול בין אסלאם לאסלאמיזם פוליטי וקיצוניות הוא לא רק מסוכן, אלא גם לא מועיל לרפובליקה עצמה," נמסר מהארגון. "מאחורי ההאשמות חסרות הבסיס הללו יש תוכנית להטיל סטיגמה על האיסלאם ועל המוסלמים."
הדו"ח נתפס על ידי תומכי אכיפה קפדנית של החוקים החילוניים של צרפת, שנועדו להוציא כל דת מהחיים הציבוריים.
שר הפנים ברונו ריטיילו, שנבחר ביום ראשון למנהיג המפלגה השמרנית, הזהיר אתמול מפני "איסלאמיזם מתחת לרדאר שמנסה לחדור למוסדות, שמטרתם הסופית היא להטות את החברה הצרפתית כולה תחת חוקי השריעה."
הבחירות המוניציפליות בצרפת אמורות להתקיים בשנה הבאה, וריטיילו – שזכה למוניטין של קיצוני – אמר כי הוא מודאג מהאפשרות של רשימות מועמדים איסלאמיות.
מנהיג השמאל הקיצוני ז'אן-לוק מלנשון הזהיר כי "איסלאמופוביה חצתה את הגבול," והאשים את הקבינט הביטחוני של הנשיא באימוץ "התיאוריות ההזויות" של ריטיילו ושל מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן.
מחברי הדו"ח, שביקרו בעשרה אזורים שונים בצרפת ובארבע מדינות אירופיות נוספות, הגיעו למסקנה שהאחים המוסלמים מאבדים את השפעתם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ולכן הם מכוונים לאירופה, בגיבוי כספים מטורקיה וקטאר. "לאחר שנתנו חזות מערבית לאידיאולוגיה כדי לשתול את עצמם באירופה, (האחים המוסלמים) מנסים להכות שורשים במסורת המזרח תיכונית תוך הסתרת פונדמנטליזם חתרני," כתבו.
https://rotter.net/forum/scoops1/900816.shtml
דומה שצרפת כבר איחרה את המועד, והיא הולכת להיכבש ע"י הערבים מבפנים.
מעניין מה דעתה של זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב בנושא?
ואלה שמות בני ישראל
עלי מר-מוהר, יליד תל אביב, 1948 בנם של עדינה והפזמונאי יחיאל מר-מוהר שעלה מברלין ("מול הר סיני", "רוח סתיו", "הורה היאחזות") בוגר "א"ד גורדון" ו"תיכון חדש" חניך המחנות העולים אוהד הפועל תל אביב חייל בגדוד 50, נח"ל מוצנח השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, סמל העבריות החדשה.
בראיון עימו, ("והנה הקימונו גם עיר" "הארץ" 22.9.06 )
https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-21/ty-article/0000017f-e6e6-da9b-a1ff-eeef508d0000
הוא קונן על התדרדרות העברית: "גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם," הוא אומר, "את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת."
הסמל המובהק של התדרדרות העברית והעבריות מוזכר בראיון רק במרומז. בתו שרון שקיבלה לדבריה חינוך לאהבת צרפת ירדה מיד עם התבגרותה לצרפת ונישאה לצרפתי. נכדו של מוהר, מחבר השיר האלמותי "שיעור מולדת", איננו יותר ישראלי-עברי. נכדו של מוהר הוא צרפתי שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על שמו של קדוש נוצרי, אחד מהאפוסטולים – תומא, שם צרפתי שכיח. האם סיפור קטן זה אינו מעיד על ראשית סופה של העבריות?
מה זה אומר על העבריות ועל החברה הישראלית?
מינוי זיני
יורם כהן, ומאיר בן שבת, מגחכים וודאי לטענת מנחם רהט (האם הוא מעלים את שם משפחתו המקורי לבל ייוודע שהוא אשכנזי?) שההתנגדות למינויו של זיני היא בגלל היותו מערבי-מוגרבי ולא רוסי-פולני-מזרחי.
(מנחם רהט, "פרשת זיני: מלחמת החיסול של האחוס"לים", "חדשות בן עזר", 2059).
טעות. ההתנגדות לזיני היא רק בגלל שהוא מינוי של נתניהו (הרוסי-פולני-מזרחי). כל מינוי של רוסי-פולני-מזרחי אחר היה נתקל באותה מידה בהתנגדות. וגם קימרלינג הרומני בעל תורת הגזע "האחוסלים", לו היה חי היה וודאי מתנגד לו ככזה.
קימרלינג היגר לארץ מרומניה כנער. (כנכה לא יכול היה להגר לארה"ב) אני בכוונה משתמש במילה "היגר" ולא "עלה", כי קימרלינג תיעב ושנא את העולים לארץ, שהם לדבריו "קולוניאליסטים" גזענים שנישלו את הערבים.
קימרלינג היה מראשוני הסוציולוגים הישראלים שניתחו את החברה בישראל באמצעות גישת "הפוסט-קולוניאליזם". הוא תיאר את הגעתם של יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל כמתיישבים שבאו לקולוניה מערבית רחוקה. אותם מתיישבים החלו, באמצעות אמצעים שונים, להדיר את הילידים – קרי, הערבים שגרו בארץ ישראל – מהשטחים שבהם גרו ושאותם עיבדו. לגבי סוגיית לאומיותם של אותם ערבים.
יהודה ראב-בן עזר שהתנחל במלאבס היה לדידו קולוניאליסט גזען שהדיר את הערבים.
קימירלינג עוד הגדיל לעשות כאשר המציא, בניגוד לעזמי בשארה שטען שאין כלל עם פלסטיני, את היווצרות העם הפלסטיני – במרד נגד השלטון המצרי ב-1834, מרד המכונה גם "מרד האיכרים בסוריה."
החל מתקופת היישוב, וביתר-שאת מִקוּם המדינה, טען קימרלינג קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, ביקשה לשמר את כוחה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. לכן הוא כינה את חברי קבוצת המייסדים אחוס"לים, ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. זאת על בסיס המונח WASP באנגלית אמריקאית, שמשמעותו לבן, אנגלו-סקסי, פרוטסטנטי. לטענת קימרלינג, היא עשתה זאת בעזרת אידאולוגיה דורסנית של כור היתוך, במסגרתה לא היתה חשיבות לזכויות הפרט ולתרבויות של קבוצת המהגרים (עולי ארצות האסלאם). לטענתו, ההגמוניה איבדה את הדומיננטיות שלה בשנות ה-70, בעקבות אירועים כמו מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מייצסלב-בגון-מנחם בגין הרוסי-פולני-מזרחי לשלטון, והיום עם בנימין מילקובסקי-נתניהו הרוסי-פולני-מזרחי. שני האחרונים כידוע הם דווקא אשכנזים טהורים.
הללו... יש מישהו בבית? ד"ר משה לבקוביץ לא השיב
ד"ר משה לבקוביץ'-לביא לא השיב לשאלותיי. מן הסתם אין לו זמן להשיב כי הוא טרוד בהפגנה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו ממניעים דתיים, כמובן על פי התיאולוגיה שהמציא.
אברמוביץ' משחית ומושחת
[אהוד: היכן נמחקו הקישורים? לא אצלי]. ("חדשות בן עזר ", 2059).
ברור שלא אצלך. נמחקו מהרשת. כנראה שאברמוביץ' דאג לכך.
נעמן כהן
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01966.php
השנה יצא לאור בתרגום לעברית ספר על פוגרום קישינב והשפעתו וכמובן שמיהרתי לקראו. ספר מרתק עם תובנות רבות.
(סטיבן ג' זיפרשטיין, פוגרום קישינב ונפתולי ההיסטוריה, ת"א 2018)
מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת עם עובד, 230 עמודים
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=113957435
באפריל 1903, בשלהי עידן הצאר ברוסיה, בתוך שלושה ימים נרצחו 49 יהודים, 600 נאנסו או נפצעו ויותר מאלף בתים וחנויות נפגעו או נהרסו כליל.
המחבר האמריקאי-יהודי סטיבן ג' זיפרשטיין (באידיש ציפרשטיין), מתאר את מהלך הפוגרום והשפעתו בצורה מרתקת אם כי מנקודת מוצא אמריקו-צנטרית, ואנטי ציונית, בעיקר איך השפיע הפוגרום על אמריקה.
אני ממליץ לקרא את הספר המרתק הנכתב כמחקר בלשי, אך אכתוב רק על התובנות של זיפרשטיין ממנו.
לפני הכול קצת פרופורציות:
מקנס
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי. מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. למקנס לא היה משורר כביאליק, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
קישינב בשואה
בעת פלישת הרומנים והגרמנים לעיר היו בה לפחות 60,000 יהודים. הכוחות הרומנים והגרמנים רצחו יהודים: גברים נשים וילדים, שדדו אותם, התעללו בהם, אנסו נשים יהודיות ואת הנותרים ריכזו בגטו מאולתר. את יהודי הגטו פינו מהעיר במשלוחים אל מחוצה לה, שחלקם היו אל הוצאות להורג מאורגנות, ובסוף התהליך נשארו בעיר 99 בני "דם יהודי", שהיו למעשה מומרים ובני מומרים.
פוגרום ה-7 באוקטובר
בפוגרום שמחת תורה 2023 שבוצע ע"י ארגוני הטרור הפלשתינאים החמאס, הג'יהאד האיסלמי, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, ואש"פ, נרצחו כ־1,163 ישראלים, רובם אזרחים, ונפצעו כ־1,940, והיו מקרי אונס רבים, ושוד. (רק בקיבוץ בארי נרצחו 99 חברי קיבוץ ונחטפו 30)
הסיבה להשפעת פוגרום קישינב בעולם
בפעם הראשונה צולם מקרה אלימות ביהודים, טבח, אונס נשים, שוד רכוש. והתמונות התפרסמו בעיתונות העולם כולו. השם "פוגרום" נהפך לידוע בכל העולם. העיתונים התחרו בפרסום תמונות זוועה של עשרות גופות של יהודים בתכריכים על רצפת בית החולים, בייחוד בעיתונים האמריקאיים. תיאורי האונס הוסיפו לעניין הרב שגילה הציבור האמריקאי לקורבנות. אפילו הקהילה הסינית באמריקה הזדהתה עם היהודים. נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט הכריז כי הוא מזדהה עם קורבנות הפוגרום.
הגורמים לפוגרום
עד הפוגרום היתה קישינב עיר שבה התקיימו יחסי שכנות טובים למדי בין יהודי קישינב לשכניהם הרוסים והרומנים. מה היתה הסיבה ששכנים טבחו בשכניהם, ואנסו את נשותיהם? פעמים רבות הקורבנות הכירו את הטובחים בשמותיהם. מה גרם להתפרצות השנאה ליהודים, לפוגרום ולטבח?
זיפרשטיין שולל לחלוטין את הסברה שהאלימות באה מלמעלה. וקובע שוויאצ'סלב פלבה שר הפנים האנטישמי (שהרצל נפגש עימו לאחר הטבח) לא אירגן את הפוגרום, ואף המכתב שפורסם בשמו בעיתוני העולם שלכאורה נכתב שבועיים לפני הפוגרום שכלל פרטים מסוימים על הפוגרום היה מזויף. למרות האנטישמיות הבוטה שלו לא היה לו קשר לליבוי הפוגרום. (עמ' 94).
זיפרשטיין קובע שהגורם המכריע שהביא לפוגרום היה התעמולה האנטישמית והפצת עלילות דם שהאשימה את היהודים ברצח ילדים פולחני, (הוא היה קופץ משמחה כמוצא שלל רב על דברי גולדנר-גולן כי היהודים רוצחים ילדים לא יהודים כתחביב) – שהופצה בקישינב באופן שיטתי בעיתון הפופולרי "Bessarabets" :ע"י העיתונאי האנטישמי-רוסי ממוצא רומני, פאבל קרוּשבאנוּ. (עמ'96)
השפעת הפוגרום על הציונות ותפקידו של ביאליק
התנועה הציונית ראתה בפוגרום סימן אזהרה ליהודים והכרח בהקמת מדינה ליהודים כמקלט בטוח.
התורם העיקרי להפיכת פוגרום קישינב לכלי תעמולה ציוני היה המשורר חיים נחמן ביאליק.
ביאליק הגיע לקישינב במשימה לתעד את הפוגרום. הוא ראיין עדים רבים, קורבנות הפוגרום, וסיכם בחמש מחברות את כל העדויות שאסף ובהן תיעוד מפורט של הזוועות כולל מקרי האונס הרבים. השיר "על השחיטה", שנכתב מיד אחרי הפוגרום, והפואמה "בעיר ההרגה", (במהדורה הראשונה "משא נמירוב") שכתב ב-1903 על בסיס החקירה, הפכו לטקסטים מכוננים של הספרות העברית החדשה, ונטבעו בהם ביטויים שמלווים אותנו עד היום, ובראשם "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן."
זיפרשטיין ביחסו המסתייג לציונות (משתמש רק בשם פלשתינה ולא בשם "ארץ ישראל" כפי שהגו היהודים דוברי האידיש בקישינב, ולספרות העברית הוא קורא "פלשתינית-יהודית עמ' 120) קובע שביאליק סילף ביצירתו את המציאות, והיתה לו אף תרומה שלילית על ישראל. "בישראל," הוא כותב, "ניעורו ויכוחים בין מחנכים יהודים על התפקיד הציבורי שהוענק לשירתו. חוקר הספרות הבולט בישראל דן מיזוץ'-מירון טען כי השפעתה הרעילה של שירת הפוגרום של ביאליק על תלמידי בית הספר בשל התיאור המעוות של החיים היהודיים בתפוצות היא סיבה מספקת להסרת הפואמה מרשימות הקריאה מבתי הספר בישראל." (עמ' 105).
ביאליק העמיד את פחדנותם של הגברים היהודים בקישינב בלב ליבה של הפואמה שלו (עמ' 106) הוא מתאר דברים שלא היו למשל, המשפט "מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלְאוּהָ נוֹצוֹת" (עמ' 123) ואין בפואמה שום אזכור להגנה עצמית מטעם היהודים למרות שבראיונות תיעד אותם.
השפעת פוגרום קישינב על עליית האנטישמיות בעולם
קרושבאנו והפרוטוקולים של זקני ציון
דווקא הפרסום הגדול שנלווה לטבח בקישינב בעולם התהודה הרחבה שלו העלה את מפלס האנטישמיות בעולם. (תופעה דומה קרתה גם בעקבות טבח ה-7 באוקטובר).
בעיני האנטישמים הרוסים והרומנים תשומת הלב חסרת התקדים שהורעפה על היהודים לאחר הפוגרום חשפה את יכולתם המסוכנת של היהודים לתמרן אחרים ולשלוט בהם. פחד זה יצר את "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אחד הטקסטים האנטישמיים הארסיים ביותר בהיסטוריה, המתאר קונספירציה יהודית לשליטה בדעת הקהל. ומי שעמד מאחורי הטקסט הזה היה פאבל קרושבאנו, שעמד גם מאחורי ההסתה נגד היהודים ברצח פולחני שהובילה לפוגרום.
פאבל קרושבאנו (ברומנית: Pavel Crușeveanu וברוסית: Павел Александрович Крушеван; 27 בינואר 1860 - 18 ביוני 1909) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך עיתונים ופוליטיקאי רוסי ממוצא רומני. הוא התייתם מאמו ואביו נשא אישה שלפי אחיינו היתה יהודייה, ואחותו למחצה, שרה בורנשטיין (נולדה בשם אנסטסיה קרושבאנו), התגיירה ונישאה לחיים בורנשטיין. עיתונו של קרושבאנו פירסם התקפות יומיות על שרה וחיים, האשים את הקהילה היהודית בחטיפת שרה, והציע פרס כספי לכל מי שיכול לאתר את אחותו "מתה או חיה." שרה וחיים ברחו מרוסיה עקב האיומים, והתיישבו בבולטימור, מרילנד, ארצות הברית וחיו כיהודים אורתודוכסיים.
(מעניין שגם פרדריך וילהלם אדולף מאר, יוצר המונח "אנטישמיות" היה נשוי לשתי נשים יהודיות)
אחיינו של קרושבאנו היה מאושפז שנים רבות בבית חולים פסיכיאטרי ליד קישינב וסבל מאי שפיות תורשתי. כשמת מסר מנהל בית החולים את היומן שכתב פאבל קרושבאנו בנעוריו, ונשמר בידי אחיינו, לעיתונאי מיכאל חזין, והוא הביאו אותו עימו כשהיגר בשנות התשעים לארה"ב, ומסר אותו לזיפרשטיין. בין השאר הוא כותב ביומן הוא שרצה להיוולד "גברת", והיה מאוהב ברוב להט בקוזק שאותו תיאר קְרָסָבִיצָה (היפהפיה). (עמ' 143).
אחותו טענה שהאנטישמיות שלו התפרצה לאחר שנערה יהודייה דחתה אותו. (עמ' 146) אבל לאור התאהבותו בקוזק אין לזה הוכחות.
בשנים 1903-1904, הוא ייסד והוציא לאור בסנקט פטרבורג, את כתב העת Знамя (הדגל) ופרסם בו את "הפרוטוקולים של זקני ציון". קרוב לוודאי קובע זיפרשטיין, שהוא עצמו, ולא האוכרנה המשטרה החשאית של הצאר, כתב את החיבור, או שהיה שותף לכתיבתו, בתגובה למהומה שנוצרה בעקבות פוגרום קישינב. (עמ' 136). זיפרשטיין מביא סקירה מפורטת להוכחת טענתו. (עמ' 155).
השפעת הציונות. קרושבאנו (ואחרים בימין הקיצוני ברוסיה) ראו את הציונות כאחד הניסיונות ההרסניים ביותר של היהודים להשתלט על העולם. (עמ' 160) לדברי אחיינו הוא לא שנא מעולם יהודים, אלא רק ציונים, ותנועתו של הרצל היא שהטילה עליו אימה מכל דבר אחר. (עמ' 161). (נשמע מוכר היום. כמובן שלא היה נכון אז, ולא נכון היום).
הדמות שייצגה לקרושבאנו את הציונות בקישינב היתה דמותו של יעקב ברנשטיין-כהן שהיה חברו ללימודים בגימנסיה בקישינב.
https://he.wikipedia.org/wiki/יעקב_ברנשטיין-כהן
ברנשטיין-כהן היה רופא שעלה לא"י וחזר לקישינב, ובעת הפוגרום עמד בראש המאמצים לשיקום הנפגעים ולהפצת זוועות הפוגרום בעולם. בעקבות פעולתו הוא קיבל תרומות מכל העולם. קרושבאנו לקח את דמותו כמקור השראה ל"זקן ציון" יהודי המפחיד ביותר בעולם. (עמ' 167).
השפעת הפוגרום על אמריקה: זיפרשטיין מקדיש חלק מספרו על השפעת הפוגרום בקישינב על אמריקה. לדבריו הזעזוע מהפוגרום הביא להשוואת מצב היהודים ברוסיה למצב הכושים באמריקה* וזה הביא ב-1909 להקמת "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" שהגן על זכויות הכושים. (עמ' 171) ואף אמה גולדמן האנארכיסטית האמריקאית ילידת רוסיה, התחילה את הקריירה שלה כאמרגנית תיאטרון שהעלה מחזה על הפוגרום בקישינב (עמ' 173).
*. (אני לא משתמש בהגדרתו "אפרו-אמריקאים" משתי סיבות. האחת גם יהודי ממרוקו המהגר לארה"ב הוא "אפרו-אמריקאי". השנייה כושים בעברית אינו כינוי גנאי).
ארכיון ביאליק
בית ביאליק פירסם מודעה על ביקור בארכיון ביאליק הכולל ראיית המחברות שכתב ביאליק ובהן סיכום העדויות שאסף מקישינב. הסתקרנתי ובאתי.
יום שישי. יום ה-9 במאי יום הניצחון על הנאצים ברוסיה, יום אביב נאה, וקול הדררות והמיינות ימ"ש נשמע בארצנו. נעים לשבת בגן הפתוח של בית ביאליק. אני נכנס ומבקר בבית המפואר והיפה. בניגוד לבתים אחרים של אישים בארץ ובעולם, (כמו בבית בן גוריון, או בית חיים וייצמן) בבית ביאליק אין מטבח וחדר שירותים. משפצי הבית רצו להקימו כמקדש לביאליק וסברו כי מטבח ושירותים יפגעו בקדושת ביאליק. חבל. אני שואל את היושבת בקופה היכן בדיוק היו בבית המטבח והשירותים, היא אינה יודעת.
אני גם שם לב שמסכת המוות של ביאליק הוסרה מהתצוגה. מאוחר יותר יוסבר לי שזה כדי לא להפחיד ילדים. מוזר. אני לא זוכר שזה הפחיד אותי כילד.
בדיוק ב-11:00 נאמר לנו לפתוח את הדלת ליד הקופה ולרדת במדרגות למטה לארכיון. פותחים את הדלת ויורדים. למטה במרתף שולחן ארוך בדוגמת שולחן הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י, ובראשו יושבת מנהלת הארכיון יהודית דנון.
https://www.instagram.com/beit_bialik_museum/reel/DBy3lkqNc-E/
ובאמת כמו בסעודה האחרונה נרשמו 12 אנשים לביקור. וכנהוג אצלנו ממתינים למאחרים. בינתיים היא מבקשת מל אחד לומר מאין הוא בארץ. הרוב מתל אביב אבל גם מהצפון והדרום.
ניכר ביהודית דנון הנחמדה המרצה בלהט ובידע רב על ביאליק את אהבתה הרבה למשורר. היא מתחילה בסיפור ששואלים אותה אם ביאליק שכתב בעל השחיטה: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן" היה בעד נקמה? היום היא ממשיכה, החבר של הבן שלי ישי אורבך המוסיקאי שהתחתן לאחרונה נהרג בעזה.
https://rotter.net/forum/scoops1/898407.shtml
היא ממשיכה ללא תשובה, ומראה לנו את המכתב הראשון שכתב ביאליק לחברו מישיבת וולוז'ין בו לראשונה השיר "אל הציפור". וכך ממשיכה להראות ולהציג מסמכים שונים מחייו. (הרצאה מרתקת ממליץ לכולם).
היא מדגישה את אנושיותו של ביאליק כשנזף בו עגנון על סגנון דיבורו אמר לו ביאליק "אדם אינו צריך להיות מלאך." חבל שאינה יודעת אידיש מפני שבאידיש זה נשמע טוב יותר.
הסיפור המקורי: "לילה אחד טיילנו בחוצות יפו," סיפר עגנון, "נכנסה רגלו לתוך צואה של גמל. התחיל לדרוש על כל מיני צואה ועל צואת גמל שריחה רע ביותר. הפסקתיו ואמרתי לו שלא כדאי לדבר בזה. אמר לי 'מדארף זיך נישט מלאך'ן' כלומר אדם אינו צריך לשים עצמו מלאך."
והנה מגיע סיפור הפוגרום בקישינב, והיא מציגה לנו שתי מחברות שכתב ביאליק עם העדויות שאסף. מהעברית לא ניכר שזה המשורר הגדול. (ראו בצילום בקובץ המצ"ב). אני שואל האם אפשר לראות את המחברות הגנוזות עם מעשי האונס שביאליק לא פרסם. הן בכספת, השיבה ולא ניתן לראותם. חבל.
בסיום ההרצאה המרתקת הודיתי ליהודית דנון ואמרתי לה שבהקשר לשאלה שהציגה בתחילת דבריה, אין ספק שביאליק היה בעד נקמה. הוא כתב:
מִשִּׁירֵי בַר-כּוֹכְבָא / חיים נחמן ביאליק
אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,
אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,
וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה
אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,
אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם
וַיֹּאמַר: נָקָם!
תרנ"ט, ל"ג בעמר.
היא עונה לי שאכן היא תמיד אומרת שביאליק היה בעד נקם.
*
[ציטוט מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים", נחום גוטמן, אהוד בן עזר, 1980:
יום אחד ביאליק ואבא (ש. בן-ציון) נעלמו לפתע. התלמידים לא באו לבית-הספר. אימא הלכה בבית מחדר לחדר בחוסר מנוחה. אלה היו ימי הפרעות בקישינוב.
ובאחד הלילות, באמצע הלילה, דפיקות בדלת. אימא התעוררה ופתחה את הדלת – אבא! הוא חזר עייף, כמו הזדקן בכמה שנים; חזר מקישינוב, לשם נסע עם ביאליק מיד לאחר הפרעות. וזמן רב שמעתי את קולו של אבא בוקע מחדר-השינה, כשהוא מדבר ומספר ארוכות לאימא על קורותיו. ולפתע נדם, וראיתי אותו יוצא למסדרון, פותח את המזוודה שהניח על אחד הכיסאות, מוציא מתוכה לבנה שבורה עטופה נייר – ועל הלבנה כתמים שחורים של דם.
שנים רבות היתה הלבנה השבורה מונחת בארון הספרים של אבא, גם בארץ-ישראל. לאחר מותו, כשהעברנו את הארכיון שלו לבית אחד-העם, מסרנו לשם גם את הלבנה מקישינוב, ובוודאי הלכה לאיבוד, יחד עם שאר ספרים ומחברות שלו, כפי שנוכחתי לאחר שחקרתי בדבר.
על אותה נסיעה סיפר לנו אבא כי בלילה, כשישנו הוא וביאליק ספה מול ספה במלון קטן בקישינוב – קם ביאליק מספתו באמצע הלילה, התנפל על אבא, שישן, השקיע את ברכו בבטן אבי והתחיל לשאוג, לטש עיניים וחנק אותו בצווארו.
אבא שלח שתי ידיים כדי לפרוק מעליו את לפיתת אצבעותיו של ביאליק, וקרא לעומתו:
"חיים נחמן! חיים נחמן!"
עד שעיניו של ביאליק כהו פתאום, הוא חזר להכרתו, הירפה מאבא, ושב נכלם לישון על ספתו. לאחר זמן קצר הופיע "בעיר ההריגה" של ביאליק].
*
[המשך נעמן כהן]
בזמן שבמגזר הערבי מאשימים את המשטרה בפשיעה שלהם –
המון תקף שוטרים שעצרו חשוד חמוש בטייבה והבריחו אותו
שוטרי השיטור העירוני בתחנת טייבה זיהו לפני כשבוע במהלך פעילות שגרתית בעיר חשוד, כשהוא חמוש באקדח ובכוונתו לבצע ירי לעבר אדם אחר. הצוות פרק מהרכב ועצר אותו במקום תוך שהוא מצליח לאתר בקרבת מקום את האקדח שהחשוד השליך מידו.
במהלך מעצר החשוד התקרב המון אספסוף ערבי זועם לעבר צוות השיטור העירוני והחל לתקוף אותם בפראות וזאת במטרה להבריח את החשוד בניסיון ביצוע הירי.
לבסוף החשוד – תושב טייבה כבן 32 נמלט מהמקום בסיוע אחרים. לוחמי הימ"מ בסיוע בלשי תחנת טייבה היו בפעילות בקלקיליה במהלכה עצרו לוחמי הימ"מ את החשוד שהוברח מהזירה והוא הועבר לחקירה בתחנת המשטרה בטייבה.
מהמשטרה נמסר כי יותר מתמוה שבשעה שהשוטרים נאבקים תוך סיכון חייהם על מנת להיאבק בעבירות הנשק והשימוש בו על מנת למנוע פגיעה בחיי אדם, בוחרים עשרות פורעים ערבים לתקוף את אותם שוטרים ולפגוע בהם.
https://rotter.net/forum/scoops1/901156.shtml
אין גבול לצביעות הערבית, מתלוננים על אי טיפול המשטרה בפשע הערבי, ובה בעת ותומכים בפושעים. וח"כ איימן עודה מביע תביעות רבות למשטרה בעוד הוא מנהל מאבק נגד גיוס ערבים למשטרה.
איימן עודה – עזה תנצח את ישראל
בהפגנה בחיפה נגד מלחמת ההרעבה וההשמדה אמר ח"כ מחד"ש איימן עאדל עודה החמדי: "עזה ניצחה ועזה תנצח את ישראל!"
https://news.walla.co.il/item/3754077
לא הופתענו. אבל מה שמפתיע הוא שיאיר גולדנר-גולן רואה בו שותף פוליטי לממשלתו.
איימן עודה תומך החמאס בעד השמדת כל היהודים (ואחמדים בני עדתו) ע"פ דברי מוחמד, לא כתחביב, אלא כמצווה דתית.
העבריין המשטין אהוד אולמרט – אוייב
ראש הממשלה לשעבר, העבריין אהוד אולמרט ממשיך במסעו המופקר להוצאת דיבתה של ישראל רעה, ולהשטין עליה איפה שהוא רק יכול, והפעם החליט לרחוץ במיץ הרפש המרוכז ביותר: אלג'זירה של קטר מממנת החמאס, בראיון שם בין השאר כינה הערב שני שרים מכהנים "טרוריסטים". אולמרט בראיון לאל ג'זירה: ''סמוטריץ' ובן גביר – אויבי ישראל האמיתיים'' ישראל עושה פשעי מלחמה.
העבריין המשטין אולמרט, כך נראה, שואף להעניק לאויבים המרים ביותר שלנו תחמושת תודעתית ברמת ישראל "הורגת תינוקות כתחביב" של גולדנר-גולן.
https://rotter.net/forum/scoops1/900983.shtml
נראה שהעבריין המשטין אולמרט בדבריו הוא הוא האוייב של ישראל.
רשימת הבוגדים של יאיר גולדנר-גולן מתארכת
יאיר גולדנר-גולן אינו מסתפק בקריאת בוגד לנתניהו וקורא גם לצבי האוזר ויועז הנדל: ''שני בוגדים עלובים."
https://rotter.net/forum/scoops1/900792.shtml
הגדרת בוגדים התוקעים סכין בגב מצידו של גולדנר-גולן זה בהחלט מזכיר לנו את שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה.
דאגה במערכת הביטחון: ערבים ישראלים מקימים תאי דאעש בישראל
דאגה במערכת הביטחון: עלייה חדה במעורבות של ערבים ישראלים בפעילות טרור של דאעש וכן בפעילות של ערבים ישראלים בגדודי הטרור בצפון השומרון. בחמשת החודשים האחרונים חשף ועצר השב"כ למעלה מ-15 תאי טרור והתארגנויות של ערבים ישראלים. מרביתם נשבעו אמונים לדאעש.
על פי גורם ביטחוני, ישנם שני מישורים של הפעילות שבה לוקחים חלק בשבועות ובחודשים האחרונים קבוצות טרור בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל: הראשון – חברה צעירים המקימים תאי טרור של דאעש בישראל, לרוב מדובר בבני נוער או צעירים בשנות העשרים לחייהם. הם נחשפים לפרסומי האינטרנט והדיווחים של ערוצי הטלוויזיה הערביים ובראשם אל ג'זירה, שאומנם היא לא משודרת באופן רשמי בישראל אבל היא נקלטת באפליקציות. המקדם המרכזי של המהלך הזה שמצית את הדמיון של הצעירים הערבים הישראלים הוא ההצלחה של אל-ג'וליאני ואנשיו הנחשבים בעיני האוכלוסייה הערבית בישראל כג'יהאדיסטים. ההצלחה של המהפכה בסוריה נתפסת בקרב צעירים ערבים ישראלים כהשראה.
המישור השני הוא ההצטרפות ללחימה ולפעילות בגדודי הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון. בשב"כ זיהו פעילות של ערבים ישראלים שיש להם גישה להגיע לג'נין ולאזורים נוספים בצפון השומרון, שם הם חוברים לגדודי הטרור במטרה לסייע להם בלחימה. על פי גורמי הביטחון הפעילות כוללת ניסיונות להבריח אמצעי חבלה וכלי נשק, ביצוע תצפיות ודיווח על תנועת כוחות של צה"ל במרחבים השונים במטרה לסייע לגדודי הטרור להוציא פיגועים נגד הכוחות.
במקרה זה אומרים במערכת הביטחון התמונות היוצאות מעזה מתסיסות את הרחוב הערבי, כאן מדובר בדיווחים של רשתות חברתיות ותחנות שידור אירופאיות וערביות. הצילומים של ילדים רעבים, הרס ותצלומי גופות יוצרים תסיסה ודחף של ילדים וקבוצות לפעול נגד ישראל תוך הצטרפות לגדודי החמאס והג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון.
כאמור, בשב"כ אומרים כי בחמשת החודשים האחרונים נחשפו יותר מ-15 התארגנויות של ערבים ישראלים שפעלו תחת דאעש וגדודי הטרור בשומרון.
על פי הפרסום, בפעילות משותפת של שב"כ, שוטרי מחוז חוף והיחידה ללוחמה בפשיעה במרחב מנשה נעצרו 3 חשודים – 2 בגירים וקטין, אזרחי ישראל תושבי ערערה, שנשבעו אמונים לדאעש, ותיכננו לבצע פעילות טרור בישראל. בשם ארגון הטרור "המדינה האיסלאמית" - דאעש. במהלך חודש ינואר התעמתו השלושה עם שוטרי מג"ב ובעקבות העימות יצרו קשר עם סוכן זר והחליטו לפגוע ביהודים. עוד עלה בחקירתם שקיבלו הדרכה מגורמי דאעש בסוריה על אופן הכנת מטעני חבלה ואף ערכו ניסוי בפיצוץ מטענים בשטח פתוח, מתוך כוונה לייצר מטען רב עוצמה ובאמצעותו לפגוע בכוחות הביטחון.
בתום פעולות החקירה של שב"כ ושוטרי מחוז חוף, הגישה פרקליטות מחוז חיפה נגד החשודים כתב אישום חמור לצד בקשת מעצרם עד לתום ההליכים.
https://www.maariv.co.il/news/military/article-1200261
ישראל עשתה טעות גדולה בעבר שהסכימה לחזרתם של ערבים אזרחי ישראל שהצטרפו לדעא"ש במלחמתם בסוריה. כל הנשבע אמונים לדעא"ש יש לגרשו מיידית לעזה.
אלי שרעבי: "בשבי ניסו לשחד אותנו שנקרא מהקוראן תמורת אוכל"
שורד השבי אלי שרעבי חשף את הניסיונות הכושלים של מחבלי חמאס ברצועת עזה לקרב אותו ואת החטופים ששהו איתו ברצועת עזה לאמונה המוסלמית. "בימים שהיינו רעבים באמצע הלילה החוטפים ניסו לשחד אותנו," הוא נזכר, "היינו כחושים, אחרי המון ימים שאכלנו מנה אחת ביום – פסטה או פיתה וחצי ביום. הם ניסו לשחד אותנו שייתנו לנו אוכל בתנאי שנקרא פסוקים מהקוראן, ולמרות שכולם היו מאוד רעבים פשוט סירבנו. באמת באמת האמנו שזה עניין של זמן, שעושים הכול כדי להוציא אותנו וברוך השם אני בחוץ,"
את הדברים אמר שרעבי באירוע ההשקה לספרו "חטוף" (הוצאת סלע מאיר) במוזיאון "אנו" בתל אביב. צופית גרנט ראיינה אותו במסגרת האירוע, והזמרת יובל דיין הופיעה בהשקה. שרעבי סיפר עוד שהמחבלים אמרו לו שאשתו ובנותיו עומדות בהפגנה ומרימות את תמונתו בקריאה שישחררו אותו – אף שאשתו ליאן ובנותיו נויה (16) ויהל (13) נרצחו בטבח 7 באוקטובר. לשאלה האם החוטפים רצו להתעלל בו כשסיפרו את זה או שבאמת לא ידעו, שרעבי אמר שהוא לא יודע למה עשו לו את זה. "אני יכול לשער שכל השרעביות נראות אותו דבר. אבל זה מה שנתן לי תקווה בשבי," אמר.
במהלך השבי שהה שרעבי לצד אור לוי ואלי-ה כהן, שהשתחררו גם כן במסגרת עסקה, ואלון אהל שעדיין מוחזק בשבי ברצועת עזה. שרעבי בן ה-52 שוחרר בחודש פברואר אחרי 491 ימים בשבי. הוא נחטף ביום הטבח מביתו שבקיבוץ בארי לצד אחיו יוסי, שנהרג בשבי בתחילת השנה שעברה. את הבשורה המרה על רצח אשתו ובנותיו הוא קיבל רק כשחזר לישראל, וכך גם את הבשורה המרה על מותו של אחיו.
עוד סיפר שרעבי שב-7 באוקטובר מג"ד עזה בחמאס נתן הוראה בקשר לא להביא עוד נשים וילדים ישראלים חטופים, כי לא היו עוד מכוניות שבהן אפשר להסיע אותם או מקומות שבהם אפשר להחזיק אותם – ולכן הוא הורה שיש לרצוח אותם במקום, ולהביא רק גברים עד גיל 40 בלבד. שרעבי סיפר שמה שהחזיק אותם בשבי וחיבר אותם לאמונה היה שירי שבת שהחטופים ששהו איתו שרו.
https://www.ynet.co.il/news/article/hy0hyqwzxg#autoplay
אלי שרעבי עשה טעות גדולה שלא הסכים לאכול. בשעת מצוקה מותר לקרא פסוקים מהקוראן, ומותר אפילו להודות בנבואת מוחמד. הרמב"ם הגדול לא רק שקרא, את הקוראן, אלא בצוק העיתים גם התאסלם למראית עין.
את הדברים כתב הרמב"ם ב"איגרת השמד". האיגרת נכתבה כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור.
הנה נוסח האיגרת בו הרמב"ם עונה על השאלה האם מותר להודות בנביאות מוחמד כדי להינצל?
https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/kidush-2.htm
מלבד זאת יכול היה לבקש לקרא את סורה 7 פסוק 137 שבו נאמר שכל ארץ ישראל שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לערבים ופלסטין אינה מוזכרת כלל בקוראן.
מיליארדר ההייטק ניר צוק – האזהרות שהשמיעו אנשי מחאת ההייטק מפני ההפיכה המשטרית, הן אלה שגרמו להרחקת משקיעים מישראל, ולא המצב הפוליטי עצמו
מיליארדר ההייטק ניר צוק, מייסד פאלו אלטו נטוורקס, אמר כי האזהרות שהשמיעו אנשי מחאת ההייטק מפני ההפיכה המשטרית, שלפיהן ההייטק עומד להיפגע קשות — הן אלה שגרמו להרחקת משקיעים מישראל, ולא המצב הפוליטי עצמו.
"המחאה צריכה להיות מחאה של כולם, וההייטק לא יכול להפריד את עצמו,״ אמר בוועידה של דה מרקר. ״ההייטקיסטים צריכים לסתום את הפה. הם נהנים מהעושר שיש פה. מחאת ההייטקיסטים נתפסת כפריווילגית על ידי האנשים שלא נהנים מההייטק.
"בתחילת המהפכה המשפטית, היו אנשים שיצאו לעולם וסיפרו שיהיה נורא ואיום, ושיפסיקו להשקיע פה. כשמספרים למשקיעים בחו"ל שיהיה רע, הם מפסיקים להשקיע. אנחנו לא יודעים מה יהיה. אפילו בדיקטטורות, חס וחלילה, יש הייטק. במבחן המציאות הם טעו, אבל זה הוביל לכך שקשה לגייס לכל סטארט־אפ שהוא לא סייבר.״
https://rotter.net/forum/scoops1/900717.shtml
מלבד הנזק הבטחוני והמדיני, הנזק הכלכלי שגרמו הפרוטסטנטים לישראל בתעמולתם הוא עצום. מצידם שישראל תתמוטט ותיפול בלבד שגם נתניהו ייפול.
זעם בקרב פעילים פרוטסטנטים נגד ראשי המחאה: ''מכשילים את המאבק'' צריך לעבור ''ממחאה להתנגדות'' על מנת להביא לנפילת ''הרודן'' ו''ממשלת הדמים''
קבוצה של פעילים בתנועה הפרוטסטנטית, ביניהם אמיר השכל, ד"ר יולנדה יבור, גונן בן יצחק, מאשימים את ראשי המחאה, משה רדמן-אבוטבול, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, "אחים לנשק", ואחרים, בפגיעה במחאה ובהכשלתה. ד"ר יבור טענה כי ראשי המחאה מעוניינים לרוץ בפריימריס ולא להיאבק נגד נתניהו. לדעתם המחאה נכשלה והיא לא מגיעה להישגים משמעותיים, אם בכלל.
לכן לטענת הקבוצה הזו צריך לעבור "ממחאה להתנגדות" ("מוקאוומהה"), לבטל את ההפגנות בקפלן ובשאר המוקדים ברחבי הארץ, ולעבור למה שהם מגדירים כ"מצור על בית ראש הממשלה" שיכפה את נפילת ראש הממשלה בכוח.
אותה קבוצה פונה לאחרונה במכתב פומבי לראשי המחאה והם כותבים להם כי "המחאה בפורמט הנוכחי מיצתה את עצמה וחייבת לעלות מדרגה על מנת להגיע להכרעה והפלת הרודן וממשלת הדמים. אנו פונים למטה 'חופשי בארצנו' ולמובילי המחאה הבולטים בדרישה להתעלות לגודל השעה."
הם טוענים שמה מעניין את אותה הנהגת מחאה זה הרצון לרוץ לכנסת, והם מאשימים אותם בהכשלת המחאה. והסיבה שהם פונים לראשי המחאה היא כי בסופו של דבר הם אלו שמחזיקים את התקציבים הגדולים של המחאה, והם אלו שמנווטים את ההפגנות.
ראו בקישור את דבריהם:
https://rotter.net/forum/scoops1/901170.shtml
המשפיעים העיקריים עליהם הם ודאי מעכירי ישראל המשטינים עליה, אהוד ברוג-ברק, התובע הפיכה בנוסח המצעד על רומא של מוסוליני, ועמיתו משה סמולינסקי-יעלון.
החטא ועונשהּ של הסרטנית, דנאי שטרנבך-אלון
הסרטנית הקנדית-קוויבקאית ממוצא ישראלי, דנאי שטרנבך-אלון, בתו של העיתונאי, היינריך שטרנבך-עמוס אלון, יצרה סרט בשם "חוק האבן" העוסק בארכיטקטורה של ירושלים אחרי ששת הימים, ובאופן שנועדה לבסס את הכיבוש היהודי של העיר. "ירושלים," היא אומרת, "היא בירת הדיכוי. זה העמיק ככל שהבנייה התכערה."
"אבי" (היינריך שטרנבך-עמוס אלון), היא מספרת, "לא היה מוכן לבקר בגילה בזמנו. דיברנו הרבה על פוליטיקה וארכיטקטורה, ואיך הארכיטקטורה היא בעצם הביטוי המובהק ביותר של המצב האנושי. טיילנו הרבה ברגל בעיר והיינו נעצרים ליד בניינים ומדברים עליהם. הרגשתי שהיה סיפור מאוד חזק, סיפור של ירושלים שהולכת וכובשת יותר ויותר שטח, ומתעמקת יותר ויותר בתוך הכיבוש, דרך נקודת מבט של אבן וארכיטקטורה. ראיתי את זה גדל וגדל וגדל. ירושלים של שנות ה-2000 כבר נראתה לי כמפלצת.
"אחרי כיבוש מזרח העיר ירושלים הפכה למרכז שממנו מתפשטים החוצה. ממילא, כשכונה שמובילה אל העיר העתיקה, היא המתחם שבעצם נותן לגיטימציה ליהודים להרגיש שהם יכולים להיכנס לעיר ולהרגיש בעלי הבית. זה גם הולך יד ביד עם הטיהור האתני בעיר, עם הרצון לשמור על מאזן דמוגרפי שיש בו משמעותית יותר יהודים מערבים."
"בתחילת שנות ה–90," היא מספרת בסרט, "ביקרתי בפארק האחרון שקולק תיכנן, עוד פארק שלום בתוך האזורים הכביכול ירוקים שנועדו לחסום בנייה פלסטינית, בין רמת רחל לצור בהר. נסעתי לשם עם אופנוע ותהיתי מה באמת המשמעות של המרחב הזה. נכנסתי לשם בחמש אחר הצהריים, והותקפתי על ידי פלסטיני שהסתובב שם. נכנסתי לשם עם נאיביות וסקרנות מסוימת, לחקור מקום שהיה אמור להיות דבר אחד, אבל הוא היה דבר אחר. וזה היה הרגע שבו הותקפתי. חיפשתי במרחב הזה משמעות, והדבר שהכי הפחיד אותי תוך כדי שנלחמתי בתוקף זה שהעיניים שלו היו ריקות. זה היה מבט של כמעט שעמום. את רק גוף שאני עכשיו הולך לתקוף. הצלחתי לברוח ממנו, וזה נקשר לי לתוך ההוויה שלי בירושלים, להוויה של המרחב, להוויה של האשלייה, להוויה של חוסר הצדק, להוויה שלי כאישה לבנה בתוך האזורים האלה."
והנה למרות היותו של הסרט אנטי-ישראלי, דווקא במונטריאול, העיר שבה דנאי שטרנבך-אילון חיה ויוצרת, הסרט שכבר התקבל לפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי של מונטריאול (RIDM) נזרק מהפסטיבל בלחץ ה־BDS.
"בכל מקום שאני רוצה להקרין בו את הסרט מפחדים, בגלל שלא רוצים מהומה. בתי קולנוע במונטריאול לא מוכנים להקרין את הסרט."
והכל באמתלה שהסרט קיבל תמיכה גם מקרנות ישראליות. "העולם אומר לי שכיהודייה או ישראלית או אישה לבנה, אין לי לגיטימיות."
(שני ליטמן, "ירושלים היא בירת הדיכוי. זה העמיק ככל שהבנייה התכערה", "אל-ארצ'", 26.5.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/docaviv/2025-05-26/ty-article-magazine/.premium/00000197-0c5b-d165-a9ff-1dff364f0000
הנה כי כן החטא שנאת ישראל, ותמיכתה בכיבוש ערבי של ירושלים, הביא לסרטנית דנאי שטרנבך-אלון את העונש – החרמה במולדתה החדשה.
הפיליסטיניות שלא תיאמן של זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב
"ישנם אזרחים ישראלים המגיבים באדישות על מלחמת ההשמדה שמדינת ישראל מנהלת בעזה, שבה נהרגו עד כה כ-50 אלף עזתים, בהם כ-18 אלף ילדים. לעומתם מביע זוהיר בהלול את משאלתו 'לא להיוולד כלל.' הוא אינו יחיד במשאלה זו. יש ישראלים רבים המבקשים את מותם נוכח הפיכתה של מדינתנו למדינה כובשת, מרעיבה-מצמיאה — הורסת והורגת.
"אלבר ממי מתאר בספרו מ-1957 'דיוקן הנכבש ולפני זה דיוקן הכובש' את מלחמות הטרור של תוניסיה ואלג'יריה נגד צרפת הכובשת. מההיסטוריה הרחוקה והקרובה ברור לכל מי שעיניו בראשו שיש סוף לכל כיבוש. אבל עד בואו יישפכו דם ודמעות לדורות הבאים. נכבשים יילחמו עד בוא הקץ לכיבושם. ותיקי המדינה, שחיו לפני הקמתה, זוכרים את השפעת ארגוני הטרור (ברית הבריונים, אצ"ל, לח"י וההגנה) שנלחמו בכובש הבריטי, כיצד דחף הטרור את הבריטים לצאת מהארץ. ברור שהטרור הפלסטיני יימשך למרות הפעילות הפושעת של צה"ל ו'נוער הזוועות' (כהתבטאותו של אהוד אולמרט), עד שיביא לסוף הכיבוש.
"ברור שעלינו לסיים את הכיבוש ולהחליט על הידברות מדינית (לא שקרית!) בין ישראל ופלסטין. הודות למשא ומתן מדיני יימצא הפתרון לקיומם של שני העמים על כברת ארץ קטנה וצפופה, ותיפסק מלחמת-דמים, מלחמת-השווא, שישראל מנהלת כיום"
(זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, "כמו שראה אלבר ממי", "אל-ארצ'", 30.5.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-05-29/ty-article-opinion/.premium/00000197-1ad9-d97f-afb7-5edd25440000
זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, בתו של אבא שאול גיסינביץ'-אחימאיר, היא אקטיביסטית פרו-איסלמית ותיקה הנאבקת שנים רבות בעד כיבוש הערבי, ועכשיו היא נאבקת למען הפסקת הלחימה בחמאס כדי להציל את שלטונו בעזה ולשקמו. זכותה.
למזלה ישראל מדינה דמוקרטית ולא פשיסטית, ומותר לה להביע את דעתה. מה שמתמיה הוא רק הפיליסטיניות שלה. הבורות שלה בהיסטוריה. בורות שבטוחני שלא קיבלה לא מבית אבא הרוויזיוניסטי, ולא מבית אמא הציוני-סוציאליסטי.
זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב, המתנאה להיסטוריונית קובעת חוק היסטורי (האם אינה יודעת שבהיסטוריה אין חוקים?) ש"יש סוף לכל כיבוש," ואת זה היא לומדה מאלבר ממי שכתב על מרד הערבים נגד הכיבוש הצרפתי. האם היא אינה יודעת שהבֶּרְבֶּרִים נאנקים עדיין תחת הכיבוש הערבי, והם לא רואים לו סוף? האם בבורותה אינה יודעת שהעם המצרי נאנק עדיין תחת כיבוש ערבי? האם אינה יודעת שהכורדים נאנקים עדיין תחת כיבוש ערבי?
ובכלל האם אינה יודעת שאין ספור עמים נכבשו ונעלמו מההיסטוריה, למשל הפלישתים (המקוריים) או העם הרומאי ששלט בעולם שנכבש ונעלם מההיסטוריה (ועוד מעט אולי גם העם האנגלי ששלט בעולם ייעלם גם הוא).
האם שני אחיה המשכילים אינם יכולים ללמדה את עובדות ההיסטוריה?
ודוק: אין מדובר בדעות, אותן היא יכולה להמשיך להחזיק, אלא רק בעובדות.
דו''ח צרפתי מזהיר מפני ''היטמעות'' אסלאמית
כסיכון ללכידות הלאומית
אם זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב מצטטת את אלבר ממי על המאבק הערבי בצרפת, בצרפת עצמה מודאגים מכיבוש ערבי.
"איסלאמיסטים מסתננים למוסדות הרפובליקנים של צרפת ומהווים איום על הלכידות הלאומית," כך עולה מדו"ח שהוגש לנשיא עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן.
הדו"ח, שחובר על ידי שני עובדי ציבור בכירים, טוען כי הוא מוצא ראיות למדיניות של "כניסה" של האחים המוסלמים לגופים ציבוריים כמו בתי ספר ושלטון מקומי.
לאחר ישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני ביקש מקרון מהממשלה להעלות "הצעות חדשות" עד תחילת החודש הבא לאור חומרת מסקנות הדו"ח.
החילוניות היא עיקרון מרכזי בזהותה הלאומית של צרפת.
לדברי בכיר באליזה שדיבר אוף דה רקורד, יש "תופעה חדשה – אנטריזם – השונה מבדלנות." בעוד שבדלנות רמזה על מוסלמים החיים בחברה מקבילה בצרפת, "אנטריזם פירושו להיות מעורב בתשתיות רפובליקניות... כדי לשנות את זה מבפנים. זה דורש הטעייה... וזה עובד מלמטה למעלה," אמר הבכיר.
בעותק של הדו"ח שפורסם בעיתון לה פיגארו, זיהו המחברים את הפדרציה המוסלמית של צרפת (FMF) כמקור הצרפתי העיקרי של האחים המוסלמים ההיסטוריים, שנוסדו לפני 100 שנה כדי לקדם חזרה לערכי הליבה האסלאמיים.
לדבריהם, ה-FMF שולט ב-139 מקומות פולחן בצרפת, ו-68 נוספים קשורים אליהם – בסך הכל כ-7% מכלל המקומות הללו. הארגון ניהל גם כ-280 אגודות, בספורט, בחינוך, בצדקה ובתחומים אחרים, כמו גם 21 בתי ספר.
מטרת התנועה היתה להקים "מערכות אקולוגיות ברמה המקומית" כדי "לבנות את חייהם של מוסלמים מלידה ועד מוות."
"בכירי התנועה, שהם פעילים קשוחים, נכנסים למערכת יחסים עם הרשות המקומית... נורמות חברתיות – רעלה, זקנים, לבוש, צום – נכפות בהדרגה ככל שהמערכת האקולוגית מצטמקת," כותבים המחברים.
"מה שקורה הוא שהמנהגים הדתיים מחמירים יותר, עם רמה גבוהה של נערות הלובשות עבאיה (גלימה ארוכה) ויש עלייה מסיבית וגלויה במספר הנערות הצעירות הלובשות כיסוי ראש אסלאמי. חלקן בנות חמש או שש."
הפדרציה דחתה בכעס "כל טענה שקושרת אותנו לתוכנית פוליטית זרה, או לאסטרטגיה של 'אנטריזם'." "בלבול בין אסלאם לאסלאמיזם פוליטי וקיצוניות הוא לא רק מסוכן, אלא גם לא מועיל לרפובליקה עצמה," נמסר מהארגון. "מאחורי ההאשמות חסרות הבסיס הללו יש תוכנית להטיל סטיגמה על האיסלאם ועל המוסלמים."
הדו"ח נתפס על ידי תומכי אכיפה קפדנית של החוקים החילוניים של צרפת, שנועדו להוציא כל דת מהחיים הציבוריים.
שר הפנים ברונו ריטיילו, שנבחר ביום ראשון למנהיג המפלגה השמרנית, הזהיר אתמול מפני "איסלאמיזם מתחת לרדאר שמנסה לחדור למוסדות, שמטרתם הסופית היא להטות את החברה הצרפתית כולה תחת חוקי השריעה."
הבחירות המוניציפליות בצרפת אמורות להתקיים בשנה הבאה, וריטיילו – שזכה למוניטין של קיצוני – אמר כי הוא מודאג מהאפשרות של רשימות מועמדים איסלאמיות.
מנהיג השמאל הקיצוני ז'אן-לוק מלנשון הזהיר כי "איסלאמופוביה חצתה את הגבול," והאשים את הקבינט הביטחוני של הנשיא באימוץ "התיאוריות ההזויות" של ריטיילו ושל מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן.
מחברי הדו"ח, שביקרו בעשרה אזורים שונים בצרפת ובארבע מדינות אירופיות נוספות, הגיעו למסקנה שהאחים המוסלמים מאבדים את השפעתם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ולכן הם מכוונים לאירופה, בגיבוי כספים מטורקיה וקטאר. "לאחר שנתנו חזות מערבית לאידיאולוגיה כדי לשתול את עצמם באירופה, (האחים המוסלמים) מנסים להכות שורשים במסורת המזרח תיכונית תוך הסתרת פונדמנטליזם חתרני," כתבו.
https://rotter.net/forum/scoops1/900816.shtml
דומה שצרפת כבר איחרה את המועד, והיא הולכת להיכבש ע"י הערבים מבפנים.
מעניין מה דעתה של זאבה גסיינביץ'-אחימיאר-זבידוב בנושא?
ואלה שמות בני ישראל
עלי מר-מוהר, יליד תל אביב, 1948 בנם של עדינה והפזמונאי יחיאל מר-מוהר שעלה מברלין ("מול הר סיני", "רוח סתיו", "הורה היאחזות") בוגר "א"ד גורדון" ו"תיכון חדש" חניך המחנות העולים אוהד הפועל תל אביב חייל בגדוד 50, נח"ל מוצנח השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, סמל העבריות החדשה.
בראיון עימו, ("והנה הקימונו גם עיר" "הארץ" 22.9.06 )
https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-21/ty-article/0000017f-e6e6-da9b-a1ff-eeef508d0000
הוא קונן על התדרדרות העברית: "גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם," הוא אומר, "את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת."
הסמל המובהק של התדרדרות העברית והעבריות מוזכר בראיון רק במרומז. בתו שרון שקיבלה לדבריה חינוך לאהבת צרפת ירדה מיד עם התבגרותה לצרפת ונישאה לצרפתי. נכדו של מוהר, מחבר השיר האלמותי "שיעור מולדת", איננו יותר ישראלי-עברי. נכדו של מוהר הוא צרפתי שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על שמו של קדוש נוצרי, אחד מהאפוסטולים – תומא, שם צרפתי שכיח. האם סיפור קטן זה אינו מעיד על ראשית סופה של העבריות?
מה זה אומר על העבריות ועל החברה הישראלית?
מינוי זיני
יורם כהן, ומאיר בן שבת, מגחכים וודאי לטענת מנחם רהט (האם הוא מעלים את שם משפחתו המקורי לבל ייוודע שהוא אשכנזי?) שההתנגדות למינויו של זיני היא בגלל היותו מערבי-מוגרבי ולא רוסי-פולני-מזרחי.
(מנחם רהט, "פרשת זיני: מלחמת החיסול של האחוס"לים", "חדשות בן עזר", 2059).
טעות. ההתנגדות לזיני היא רק בגלל שהוא מינוי של נתניהו (הרוסי-פולני-מזרחי). כל מינוי של רוסי-פולני-מזרחי אחר היה נתקל באותה מידה בהתנגדות. וגם קימרלינג הרומני בעל תורת הגזע "האחוסלים", לו היה חי היה וודאי מתנגד לו ככזה.
קימרלינג היגר לארץ מרומניה כנער. (כנכה לא יכול היה להגר לארה"ב) אני בכוונה משתמש במילה "היגר" ולא "עלה", כי קימרלינג תיעב ושנא את העולים לארץ, שהם לדבריו "קולוניאליסטים" גזענים שנישלו את הערבים.
קימרלינג היה מראשוני הסוציולוגים הישראלים שניתחו את החברה בישראל באמצעות גישת "הפוסט-קולוניאליזם". הוא תיאר את הגעתם של יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל כמתיישבים שבאו לקולוניה מערבית רחוקה. אותם מתיישבים החלו, באמצעות אמצעים שונים, להדיר את הילידים – קרי, הערבים שגרו בארץ ישראל – מהשטחים שבהם גרו ושאותם עיבדו. לגבי סוגיית לאומיותם של אותם ערבים.
יהודה ראב-בן עזר שהתנחל במלאבס היה לדידו קולוניאליסט גזען שהדיר את הערבים.
קימירלינג עוד הגדיל לעשות כאשר המציא, בניגוד לעזמי בשארה שטען שאין כלל עם פלסטיני, את היווצרות העם הפלסטיני – במרד נגד השלטון המצרי ב-1834, מרד המכונה גם "מרד האיכרים בסוריה."
החל מתקופת היישוב, וביתר-שאת מִקוּם המדינה, טען קימרלינג קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, ביקשה לשמר את כוחה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. לכן הוא כינה את חברי קבוצת המייסדים אחוס"לים, ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. זאת על בסיס המונח WASP באנגלית אמריקאית, שמשמעותו לבן, אנגלו-סקסי, פרוטסטנטי. לטענת קימרלינג, היא עשתה זאת בעזרת אידאולוגיה דורסנית של כור היתוך, במסגרתה לא היתה חשיבות לזכויות הפרט ולתרבויות של קבוצת המהגרים (עולי ארצות האסלאם). לטענתו, ההגמוניה איבדה את הדומיננטיות שלה בשנות ה-70, בעקבות אירועים כמו מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מייצסלב-בגון-מנחם בגין הרוסי-פולני-מזרחי לשלטון, והיום עם בנימין מילקובסקי-נתניהו הרוסי-פולני-מזרחי. שני האחרונים כידוע הם דווקא אשכנזים טהורים.
הללו... יש מישהו בבית? ד"ר משה לבקוביץ לא השיב
ד"ר משה לבקוביץ'-לביא לא השיב לשאלותיי. מן הסתם אין לו זמן להשיב כי הוא טרוד בהפגנה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו ממניעים דתיים, כמובן על פי התיאולוגיה שהמציא.
אברמוביץ' משחית ומושחת
[אהוד: היכן נמחקו הקישורים? לא אצלי]. ("חדשות בן עזר ", 2059).
ברור שלא אצלך. נמחקו מהרשת. כנראה שאברמוביץ' דאג לכך.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד, לסיכום הוויכוח עם נעמן כהן, בעניין הפשיזם, אביא ציטוט מספרו של חיים ישראלי ("מגילת חיים", עמ' 192), שבו הוא מספר על שיחותיו עם הבוס שלו, דוד בן-גוריון, וכותב:
"באחת הפעמים אמר לי בן-גוריון, שבין העיתונאים העבריים בארץ, היה אחד שהוא מבחינה אינטלקטואלית משכמו ומעלה, הוא אמנם חתם על הכתבות 'מפנקסו של פשיסטן', ברם מושג הפשיזם שלו היה שונה מהמציאות הגרמנית (הכוונה לאבא אחימאיר)".
יוסי אחימאיר
* חברות וחברים, בשעה טובה יש לי אתר חדש, שבו יש חומר רב על יהודי אפגניסטן ומרכז אסיה ולא מעט בתחום הספרות העברית.
אתם מוזמנים להיכנס לאתר למצוא את החומר המגוון שהוא מפעל חיים. אשמח אם תביאו את כתובת האתר גם למכותבים שלכם.
תודה, שבת שלום וחג שבועות שמח.
בן-ציון-דוד יהושע-רז
בברכת שבת שלום וחג שבועות שמח.
כתובת האתר:
https://www.benzionyehoshua.com/
* לאהוד שלום. תודה עבור העיתון. חבל שאורי הייטנר מקבל מקום בעיתון – אבל החופש לדלג עליו שמור לקוראים. אשמח לקבל את הצרופה "אין שאננים בציון".
תודה,
טליה מ.
* אהוד: אם "מפגיני המחאה" הפראים ואכולי השינאה יתפרעו ויפריעו בחתונת אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, בחוות רונית ב-16 לחודש – הם יוסיפו שניים עד שלושה מנדטים לרשימה בראשות נתניהו בכנסת הבאה – כי העם לא טיפש ולא שוכח ומרביתו תומכת בנתניהו!
* האם הח"כית נעמה לזימי עברה מבחנים של מנת משכל [אי. קיו.] כדי לקבוע אם היא מבינה מספיק עברית כדי לקרוא את הנאומים העלובים שהיא לוזמת בכנסת?
* דבר האסטרטג נביא-הזעם חביב התקשורת יצחק בריק על צ'רצ'יל: "בניגוד לסימני השאלה לגבי מעשי נירון, ששלט ברומא לפני כאלפיים שנה, אין לנו צורך בהיסטוריונים שיספרו לנו על מעשיו של בנימין נתניהו. אנו רואים במו עינינו כיצד הוא שורף את המדינה שלנו ומחריב עד כלות –את הנורמות, הערכים והחוקים, את הדמוקרטיה, את כל תחומי החיים ואת דמות המדינה בעיני העולם. היו בהיסטוריה של האנושות מנהיגים שהחריבו את מדינותיהם – ולעיתים גם מדינות רבות אחרות – ונתניהו תופס מקום של כבוד ברשימה. הוא עושה זאת ביד רמה, כאשר עדת לקקנים, מתקרנפים, חסרי חוט שדרה ומלחכי פנכה סוגדים לו ללא בושה, ומממשים את המשפט הידוע (במשמעותו המשובשת, לא זו המקורית): "מחריבייך ומהרסייך ממך יֵצאוּ." ["הארץ", 30.5].
* דבר המנאצת נרי לבנה, בשירות החמאס והשוקניה: "...כן, אני בהחלט בעד שאנשים ידעו מה קרה, ועוד יותר בעד שמדינת ישראל תפיק את הלקחים האמיתיים מהשואה, כשהראשון שבהם הוא הצורך להילחם בכל דרך בגזענות. זהו לקח שמעולם לא נלמד כאן, וממשלת השכול והכישלון שלנו היא דווקא דוגמה נוראה להאדרת הגזענות ולהצלחתה. המלחמה הנוראה ופשעי המלחמה המבוצעים באופן קבוע בעזה ואולי גם בשטחים הכבושים הם ההוכחה דווקא לכך שלמדנו להזדהות עם התוקפן. שרים ושרות בממשלה מכחישים את העובדה שאנחנו מרעיבים באופן שיטתי גם זקנים, נשים וילדים בעזה, בשעה שהתמונות שמוצגות בכלי התקשורת בעולם מראות ילדים שנראים כמו מוזלמנים. מתברר שלא למדנו כלום, ואילו העולם ששונא אותנו עכשיו דווקא כן למד." ["הארץ", 30.5].
* המיליארדר ניר צוק, יזם ההייטק מפאלו אלטו שבנה ב-20 השנים האחרונות את אחת מחברות ההייטק המצליחות בהיסטוריה, לא חידש שום דבר שלשום כשהכריז בוועידת ההייטק של The Marker בטכניון ש"לפני הרשתות החברתיות היתה תרבות שקר, אבל היא לא היתה נפוצה. את עיקר המידע צרכנו מעיתונים שמחויבים חוקית לאמת. שם יודעים מי כתב משהו ומי עומד מאחורי זה. רשתות חברתיות לא מחויבות לזה. אין לי מושג מי כתב משהו. רשתות חברתיות הן נוראות. הן הרסו את עולם האמת, הן עושות כסף משקרים, נועדו לקדם שקרים, והאמת לא מעניינת אף אחד. אסור לנו לנרמל את זה." ["הארץ", "דה מרקר", באינטרנט, 31.5].
אהוד: מצד אחד אני מסכים לדבריו של ניר צוק, מצד שני לולא הפתיחוּת של עולם האינטרנט לא הייתי יכול, כמעט באפס השקעה כספית, להחזיק כבר יותר מעשרים שנה מכתב עיתי שבו דבריי ודברי אחרים מתפרסמים לאלפי קוראים פעמיים בשבוע ללא ההגבלה, הגובלת גם בצנזורה של דעות, הקיימת בעיתונות המודפסת, דוגמת "הארץ" למשל.
* "160 סופרים ואנשי רוח חתמו היום (שבת) על מסמך גילוי דעת נגד המלחמה בעזה, שכותרתו "נתניהו הוא לא ישראל – ממשלתו לא מייצגת אותנו."
לפי המסמך, "מלחמה שאינה מלווה ביעדים מדיניים היא מלחמת שולל. מלחמה שבה נהרגו למעלה מ-15,600 ילדים אינה מוסרית. זו מלחמה שדגל שחור מתנוסס מעליה. מלחמה זו מנוגדת לרצון הרוב בישראל ולערכיו. לראש הממשלה אין מנדט מוסרי להמשיך במלחמה. אנו נחושים להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולשמר תקווה לשני העמים."
עם הסופרים החתומים על המסמך נמנים דויד גרוסמן, יהודית קציר, יהושע סובול, אורלי קסטל-בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו, סמי ברדוגו ורבים אחרים. את ההצהרה יזמה התאגדות של סופרים האחראית לפעולות מחאה נוספות קודמות, הפועלת תחת השם "מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים". ההצהרה הופצה היום על ידי המשורר אילן שיינפלד שנמנה עם מובילי המחאה, לשורה של גופי תקשורת בעולם. ["הארץ" באינטרנט, 31.5].
אהוד: אני לא חתמתי על דברי הבלע הבזויים האלה של תומכי טרור החמאס, של כת נביאי השקר הפלצנים, תומכי יאיר גולן, האידיוטים השימושיים, לקקני התחת של התקשורת העולמית!
ומה המשקל ההיסטורי של דבריי? שאני הייתי הסופר העברי היחיד שתמך בפומבי ברבין לפני הירצחו כאשר לא רק מהימין אלא גם מהשמאל האינטלקטואלי הספרותי שלנו לא הפסיקו ללכלך אותו!
יוסי אחימאיר
* חברות וחברים, בשעה טובה יש לי אתר חדש, שבו יש חומר רב על יהודי אפגניסטן ומרכז אסיה ולא מעט בתחום הספרות העברית.
אתם מוזמנים להיכנס לאתר למצוא את החומר המגוון שהוא מפעל חיים. אשמח אם תביאו את כתובת האתר גם למכותבים שלכם.
תודה, שבת שלום וחג שבועות שמח.
בן-ציון-דוד יהושע-רז
בברכת שבת שלום וחג שבועות שמח.
כתובת האתר:
https://www.benzionyehoshua.com/
* לאהוד שלום. תודה עבור העיתון. חבל שאורי הייטנר מקבל מקום בעיתון – אבל החופש לדלג עליו שמור לקוראים. אשמח לקבל את הצרופה "אין שאננים בציון".
תודה,
טליה מ.
* אהוד: אם "מפגיני המחאה" הפראים ואכולי השינאה יתפרעו ויפריעו בחתונת אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, בחוות רונית ב-16 לחודש – הם יוסיפו שניים עד שלושה מנדטים לרשימה בראשות נתניהו בכנסת הבאה – כי העם לא טיפש ולא שוכח ומרביתו תומכת בנתניהו!
* האם הח"כית נעמה לזימי עברה מבחנים של מנת משכל [אי. קיו.] כדי לקבוע אם היא מבינה מספיק עברית כדי לקרוא את הנאומים העלובים שהיא לוזמת בכנסת?
* דבר האסטרטג נביא-הזעם חביב התקשורת יצחק בריק על צ'רצ'יל: "בניגוד לסימני השאלה לגבי מעשי נירון, ששלט ברומא לפני כאלפיים שנה, אין לנו צורך בהיסטוריונים שיספרו לנו על מעשיו של בנימין נתניהו. אנו רואים במו עינינו כיצד הוא שורף את המדינה שלנו ומחריב עד כלות –את הנורמות, הערכים והחוקים, את הדמוקרטיה, את כל תחומי החיים ואת דמות המדינה בעיני העולם. היו בהיסטוריה של האנושות מנהיגים שהחריבו את מדינותיהם – ולעיתים גם מדינות רבות אחרות – ונתניהו תופס מקום של כבוד ברשימה. הוא עושה זאת ביד רמה, כאשר עדת לקקנים, מתקרנפים, חסרי חוט שדרה ומלחכי פנכה סוגדים לו ללא בושה, ומממשים את המשפט הידוע (במשמעותו המשובשת, לא זו המקורית): "מחריבייך ומהרסייך ממך יֵצאוּ." ["הארץ", 30.5].
* דבר המנאצת נרי לבנה, בשירות החמאס והשוקניה: "...כן, אני בהחלט בעד שאנשים ידעו מה קרה, ועוד יותר בעד שמדינת ישראל תפיק את הלקחים האמיתיים מהשואה, כשהראשון שבהם הוא הצורך להילחם בכל דרך בגזענות. זהו לקח שמעולם לא נלמד כאן, וממשלת השכול והכישלון שלנו היא דווקא דוגמה נוראה להאדרת הגזענות ולהצלחתה. המלחמה הנוראה ופשעי המלחמה המבוצעים באופן קבוע בעזה ואולי גם בשטחים הכבושים הם ההוכחה דווקא לכך שלמדנו להזדהות עם התוקפן. שרים ושרות בממשלה מכחישים את העובדה שאנחנו מרעיבים באופן שיטתי גם זקנים, נשים וילדים בעזה, בשעה שהתמונות שמוצגות בכלי התקשורת בעולם מראות ילדים שנראים כמו מוזלמנים. מתברר שלא למדנו כלום, ואילו העולם ששונא אותנו עכשיו דווקא כן למד." ["הארץ", 30.5].
* המיליארדר ניר צוק, יזם ההייטק מפאלו אלטו שבנה ב-20 השנים האחרונות את אחת מחברות ההייטק המצליחות בהיסטוריה, לא חידש שום דבר שלשום כשהכריז בוועידת ההייטק של The Marker בטכניון ש"לפני הרשתות החברתיות היתה תרבות שקר, אבל היא לא היתה נפוצה. את עיקר המידע צרכנו מעיתונים שמחויבים חוקית לאמת. שם יודעים מי כתב משהו ומי עומד מאחורי זה. רשתות חברתיות לא מחויבות לזה. אין לי מושג מי כתב משהו. רשתות חברתיות הן נוראות. הן הרסו את עולם האמת, הן עושות כסף משקרים, נועדו לקדם שקרים, והאמת לא מעניינת אף אחד. אסור לנו לנרמל את זה." ["הארץ", "דה מרקר", באינטרנט, 31.5].
אהוד: מצד אחד אני מסכים לדבריו של ניר צוק, מצד שני לולא הפתיחוּת של עולם האינטרנט לא הייתי יכול, כמעט באפס השקעה כספית, להחזיק כבר יותר מעשרים שנה מכתב עיתי שבו דבריי ודברי אחרים מתפרסמים לאלפי קוראים פעמיים בשבוע ללא ההגבלה, הגובלת גם בצנזורה של דעות, הקיימת בעיתונות המודפסת, דוגמת "הארץ" למשל.
* "160 סופרים ואנשי רוח חתמו היום (שבת) על מסמך גילוי דעת נגד המלחמה בעזה, שכותרתו "נתניהו הוא לא ישראל – ממשלתו לא מייצגת אותנו."
לפי המסמך, "מלחמה שאינה מלווה ביעדים מדיניים היא מלחמת שולל. מלחמה שבה נהרגו למעלה מ-15,600 ילדים אינה מוסרית. זו מלחמה שדגל שחור מתנוסס מעליה. מלחמה זו מנוגדת לרצון הרוב בישראל ולערכיו. לראש הממשלה אין מנדט מוסרי להמשיך במלחמה. אנו נחושים להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולשמר תקווה לשני העמים."
עם הסופרים החתומים על המסמך נמנים דויד גרוסמן, יהודית קציר, יהושע סובול, אורלי קסטל-בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו, סמי ברדוגו ורבים אחרים. את ההצהרה יזמה התאגדות של סופרים האחראית לפעולות מחאה נוספות קודמות, הפועלת תחת השם "מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים". ההצהרה הופצה היום על ידי המשורר אילן שיינפלד שנמנה עם מובילי המחאה, לשורה של גופי תקשורת בעולם. ["הארץ" באינטרנט, 31.5].
אהוד: אני לא חתמתי על דברי הבלע הבזויים האלה של תומכי טרור החמאס, של כת נביאי השקר הפלצנים, תומכי יאיר גולן, האידיוטים השימושיים, לקקני התחת של התקשורת העולמית!
ומה המשקל ההיסטורי של דבריי? שאני הייתי הסופר העברי היחיד שתמך בפומבי ברבין לפני הירצחו כאשר לא רק מהימין אלא גם מהשמאל האינטלקטואלי הספרותי שלנו לא הפסיקו ללכלך אותו!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: עַל אָבְדַן הַחַיִּים הַמְּתוּקִים
- איליה בר זאב: רחוֹבוֹת חסֵרים
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.6.25
- רוֹן גֵּרָא: אוֹר יַלְדוּת
- אודי מנור: תגובה לפמפלט 'האחוסלים' של מנחם רהט
- צביקה זליקוביץ: בֵּין לְבֵין
- אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת
- עדינה בר-אל: שׁרים על נשים בעמק יזרעאל
- אהוד בן עזר: ערב עם בן-גוריון
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: פוגרום קישינב אנטישמיות וציונות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד, לסיכום הוויכוח עם נעמן כהן, בעניין הפשיזם, אביא ציטוט מספרו של חיים ישראלי ("מגילת חיים", עמ' 192), שבו הוא מספר על שיחותיו עם הבוס שלו, דוד בן-גוריון, וכותב:
- שאר הגליון