"מה קורה לך אחי, אני מת על ישראל – אז אל תקרא לי יורד! אנחנו מתים על ישראל ועל המסורת, לא מוותרים על אף חג, אנחנו חוגגים כולנו ביחד, כל הישראלים במיאמי... איזה ליל סדר עשינו בפסח, אל תשאל, ביום העצמאות עשינו 'על האש' ושרנו את כל השירים, ובכלל אין כמו ישראל רק מה? עשינו איזה רילוקיישן קטן בשביל הילדים..."

*

הכול התחיל במאות הראשונות לספירה – בסוף תקופת התנאים וראשית ימי האמוראים, כשחכמים מבין אמוראי ארץ ישראל, ירדו לבבל, כדי להביא לישיבות שצמחו והתפתחו בה, את תורתה של ארץ ישראל, שנלמדה ונדונה בישיבותיה.

[סוכה מג' ע"ב: אמר ר' יוחנן:...כי אתא רבין וכל נחותי, אמר:

[כאשר בא רבין מא"י וכל נחותי וכל היורדים מא"י, אמר...]

וכן: חולין קכד' ע"א: כי אתא רבין וכל נחותי –

[כשבא רבין וכל החכמים היורדים מארץ ישראל לבבל]... חכם יחיד היה קרוי נחותא – היורד,

קבוצת חכמים שירדו מא"י לבבל נקראו נחותי – היורדים.

במשך השנים הלכה וגדלה תופעת החכמים העוברים מארץ ישראל לבבל, [ולהפך גם], ומאחר שהמעבר מארץ ישראל ההררית, אל בבל השוכנת על המים בעמק בין הנהרות, כונו העוברים מא"י לבבל - "נחותי" = היורדים. מגמתם היתה, לדייק בשמועות הנמסרות מפי חכמי א"י ופסיקותיהם, ולמסור את כל חידושיהם לחכמים בישיבות בבל.

ירושלמי, שקלים פ"ח ה"א נא' ע"א: אמר רב יוסף: מאן דאמר... אמר ליה רב אבודמא נחותא: – [אמר לו רב אבודמא היורד] [וכן: עולא נחותא– עולא היורד, ועוד ועוד.

ראשיתו של המושג ירידה, נבע, כאמור לעיל, מן הפעולה הפיסית של ירידה ממיקום של גובה אל מיקום נמוך. אולם, במשך עשרות ומאות השנים שלאחר המרידות ברומי, ובאופן מיוחד לאחר מרד בר כוכבא וגזירות אדריינוס שבאו בעקבותיו, התרחבה תופעת ירידת חכמים מן הארץ ומקורותינו מזכירים את התופעה, לא בשמחה רבה. במשך השנים שינתה תפיסת הירידה את מהותה, ומירידה גיאוגרפית הפכה אט אט לירידה ערכית. מי שיורד מארץ ישראל אל הגולה יורד אמנם פיסית, אבל יותר מכך יורד מוסרית. נוטש את ארצו לטובת כיסו, נוחיותו ונוחיות משפחתו.

בעידן העת החדשה, ובעיקר עם תקומת מדינת ישראל, נתפסה תופעת הירידה מן הארץ כתופעה המעידה על ערכם האנושי, הלאומי של היורדים.

*

בשנות הצנע שלאחר קום המדינה, עם הטפטוף של היורדים ממדינת ישראל לארצות השפע הכלכלי והשקט המדיני, התחלנו להרגיש בתופעה.

זכורה לי היטב בת כיתתי עדינה, שביום בת המצווה שלי, סיפרה לי שהוריה 'לוקחים' אותה לאוסטרליה וכי הם יגורו שם, על כן לא נוכל להתראות יותר. [מתנתה – הספר "האסופית" – שמורה עימי עד היום.]

איני זוכרת מי היה זה שהסביר לי, שעדינה והוריה יורדים לאוסטרליה. עד אז לא שמעתי את הביטוי הזה, והמילה יורדים – לרדת, נראתה לי מילה של שינוי מיקום. לא ממש הבנתי מדוע הם יורדים ולאן הם יורדים והיכן היא אוסטרליה? האם צריך להגיע אליה בירידה? מאז, למדנו את המושג הזה מהר מאוד, לדאבון ליבנו.

*

בשנות השבעים של המאה הקודמת, שהיתי עם בעלי וילדי, שנתיים באוסטרליה –1975- 1977, בשליחות הסוכנות היהודית, המחלקה לנוער וחלוץ. הוזמנתי ללמד באוניברסיטת מלבורן [שבמדינת ויקטוריה], במחלקה ל- Middle East Studies – ספרות עברית בת זמננו. [לבקשת יו"ר המחלקה – Reverand Dudly Hallam.]

בשנים אלה נפגשתי לא מעט, בקבוצות של ישראלים לשעבר, אשר ירדו מישראל לאוסטרליה הרחוקה – Down Under כלשון בני אמריקה. חלקם ירדו עוד בשנות העשרים, השלושים, והארבעים של המאה הקודמת. הם באו מצפת, מראש פינה וממקומות אחרים בצפון הארץ. אחרים באו מירושלים ומתל אביב, ונמנו על הקבוצה הרביזיוניסטית – ומפלגת "חירות". לדבריהם, נאלצו לזנוח את מדינת ישראל הצעירה, מאחר שממשלתה התנכרה להם ומנעה מהם להתפרנס כראוי. רובם הגיעו לעיר Perth אשר במערב אוסטרליה, ואחרים הגיעו לחופו המזרחי של האי, לערים סידני, מלבורן וגם לבריסביין.

הם התווספו על הקהילה היהודית המקומית שהגיעה לאוסטרליה מעט לפני מלחמת העולם השנייה, וגם במהלכה, היישר ממזרח אירופה או מבריטניה.

למדנו מפיהם על האיבה לרביזיוניסטים אשר אפיינה את שנות חייה הראשונות של המדינה. [יש שיגידו שעד היום שוררת איבה זו ואינה מניחה למחנות להתפשר.]

על אחד הלוחמים ממפקדי האצ"ל הבולטים בירושלים – נח וייס –ואשתו אלישבע חובב וייס – כתבתי במאמר: "לוחם האצ"ל הנשכח שנאלץ לרדת מן הארץ" – ["האומה" 223, אוגוסט 2021 תשפ"א.] ובכל זאת לא אהבתי את עובדת ירידתם מארץ ישראל, ולו בשל אותה סיבה.

*

במהלך אותן שנים יצא לנו להיפגש, גם עם יורדים אחרים מישראל – יורדי שנות החמישים, השישים והשבעים, שם היה הסיפור – אחר.

כמה עלובים הם נראו לי – לנו, בבואם להסביר ולנמק את סיבת עזיבתם את הארץ.

העובדה שכל אחד מהם חש מיד בצורך לנמק ולהסביר לשליחים מישראל, מדוע ירד ממדינת ישראל אל היבשת המעתירה אוסטרליה, עוררה את החושים שלי והעידה כאלף עדים שלהם עצמם מריח המעשה לא טוב. גם היום – בשנות העשרים של המאה ה-21 – כשאני פוגשת ביורדים המגיעים ארצה לביקור מולדת, [ויש לא מעטים כאלה לצערי הגדול], אני מרגישה רגשות סלידה.

*

כשהם עדויים בסממנים הטרנדיים של הארץ החדשה, הם מספרים ניסים ונפלאות על הסדר המופתי של בתי הספר בארץ החדשה, על ההתנהלות היומיומית מעוררת הכבוד וההשתאות. גם כשהם צודקים לחלוטין, עדיין נראים לי בעליבותם: במשכורותיהם הגבוהות יותר ממשכורותינו בארץ, בהשתלמויות ה'פוסט דוקטורט' שלהם הנמרחות על פני עשרות שנים, ובמעמדם החדש כאזרחי העולם הגדול ה'נפלא', כשהם ניצבים מולנו: אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות ללוחמים העזים שלנו – חיילי סדיר קבע ומילואים, שרבים מהם כבר שוכנים בבתי הקברות הצבאיים. מבחינה ערכית צועק ההבדל בינינו לבינם, אנו בעלייה והם בירידה ומאופיינים על ידי התואר: "נחותי".

מי היה מאמין אז בימי אמוראי ארץ ישראל, במאות השנייה והשלישית לספירה, שהתואר 'נחותי' יהפוך להיות שם תואר לנחיתות קומה אישית [ה'נחותי' הפך לנחות מבחינה ערכית].

הפטריוטים שבינינו מסתקרנים להבין את סיבת הירידה, למרות שבמעמקי לבנו אנו יודעים היטב מה גורם להם לרדת, לברוח, להימלט. מתוך מאות שעות שיחה עם יורדים למיניהם, [כשאיני טורחת להסתיר את תחושתי האמיתית כלפיהם], למדתי מבלי שיגידו דבר, את סיבותיה האמיתיות של הירידה.

*

הסיבה העיקרית היא השאיפה למנוע את גיוס הבנים לצבא. אלפי היורדים – והיום כבר אפשר לומר בצער – עשרות אלפי היורדים – אינם מוכנים שבניהם ישרתו בצבא. גם אלה המתפארים תדיר בעובדה שהיו חיילים קרביים, כולם היו גולני וגבעתי וצנחנים וכל היתר, אבל אינם רוצים שהבנים ילכו בעקבותיהם. [צבא היא מסגרת מסוכנת: אימונים, קרבות ומלחמות].

הפחד מפני השירות בצבא יכשיר את כל הסיבות האפשרויות כדי לברוח מן הגיוס ולמצוא מקלט בארצות בהן לא חלה חובת גיוס, בוודאי לא על הבאים החדשים.

חשוב לציין שחלק מן היורדים מבינים את הבושה שבדבר ומנסים להצניע ככל האפשר את הסיבה האמיתית הזו. אולם משיחות איתם יוצא, לאט אט, המרצע מן השק, ואתה מבין את כוונותיו של הבורח, ובעיקר את כוונותיה של אשתו – אם הבנים.

יורדת אחת מתל אביב שהגיעה לאוסטרליה בשנות השישים, אמרה לי בלי שמץ של בושה בזו הלשון: "אנחנו לא נשלח את הילדים שלנו לצבא, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו!"

"מה את אומרת?" לא התאפקתי: "את התגלית הזו אני שומעת לראשונה, כי אנו הישראלים לא סובלים מתופעות כאלה של אהבת ילדינו."

יותר לא יכולתי להסתכל בפניה של אותה גברת.

*

הסיבה השנייה – לפעמים ראשונה בחשיבותה – היא סיבת "הירוקים" ואפשרויות ההתעשרות הקלה הקורצת מעבר לים. כולנו למדנו בילדותנו כי ביבשת אמריקה צומחים מטבעות זהב על העצים. רק תתרומם על קצות אצבעותיך ותוכל לקטוף אותם. השכר היותר גבוה, והאפשרות להתעשר, ולחיות חיים קלים ונוחים יותר, קורצים לרבים המריחים את ההצלחה המסחררת באופק, ושום אהבת מולדת לא תחצוץ בינם לבין ההצלחה.

בימים אלה, מלחמת עזה, ומלחמת אירן, כשעולמנו חבול, מוכה, שרוף והרוס – כואב שבעתיים לעכל את הגל העצום של ירידה ובריחה מן הארץ – הפוקד אותנו, ולבלוע אותו. המיספר המפחיד של יורדים מן הארץ בשנה האחרונה, [מאז פרוץ המלחמה הארורה], מעיד כאלף עדים על אופי הירידה או אם נאמר בגלוי – על אופי הבריחה מן הארץ.

*

בין היורדים נמצא קבוצות בעלות אפיונים:

אני מדגישה כי אינני דמוגרפית, ולא סטטיסטיקאית, ואף לא היסטוריונית, פירטתי כל אשר ראיתי ושמעתי בעיניי, באוזניי ובתחושות ליבי – כפטריוטית ישראלית, שכל עוזב או בורח מעלה את חמתי.

קבוצה ראשונה היא זו שנמנים עליה כל מי שהמדינה "עוללה" להם עוולות:

מס הכנסה סידר אותם, ביטוח לאומי עשק אותם וגנב מהם, קופת חולים התעלמה מהם, בתי המשפט הפלו אותם לרעה, ונטו להרשיעם על עבירות של מה בכך, שאחרים יוצאים מהן חלק, המשטרה "דפקה" אותם ועוד ועוד...

למדתי את כל הטיעונים בעל פה, אני כבר מזהה אותם מן המלים הראשונות בכל שיחה. כל אלה ירדו, כמובן, רק בגלל המדינה שלא התחשבה בהם, והיא זו שדחפה אותם לעזוב ולרדת ממנה.

*

קבוצה שניה היא זו הטוענת שהמדינה הזו לא נתנה להם כלום. "ההורים שלי באו והמדינה דחפה אותם למעברות ונתנה להם אוהל או צריף דולף. מה נתנה לי המדינה? מה? שום דבר"!

"והמדינה אליה ירדת נתנה לך משהו רציני?" הקשיתי,

"המדינה הזו לא חייבת לי כלום."

"אבל מדינת ישראל חייבת לך?"

"כן כן, חייבת ולא נתנה לי כלום," פה גם גולשים הדברים, לא פעם, לסיפור האשכנזים והמזרחים ולכל האגדות הגזורות מאותו מקור. [לא אתייחס לתלונות הספציפיות הללו, כי אינן קשורות רק לירידה מן הארץ, אלא למכלול שלם של תופעות.]

*

קבוצה שלישית, מורכבת מעדיני הנפש שאינם יכולים לסבול את המנטליות הישראלית. ביניהם כאלה המדברים תמיד בשקט ובנימוס, אינם עוקפים לעולם את התור, מתנהגים למופת באוטובוס, בקולנוע ובשופרסל, ואינם יכולים לסבול את חבריהם הישראלים שאינם עושים כן. שם, בארץ החדשה אליה ירדו, הכול זהב מופז. כולם אדיבים ומנומסים, לא פוגעים בשום אופן וצורה בזולת, לא דוחפים להגיע לראש התור, מתנהגים בכל מקום בנימוס ובדרך תרבותית. וזו סיבה טובה ביותר למה לרדת מן הארץ ולהיטמע בארצות הגויים.

*

הקבוצה הרביעית – בנויה מאנשי הטכנולוגיה הגבוהה [היי טק] , שרואים בעיניים כלות איך חבריהם שהעזו, מצליחים ו"עושים סטארט-אפ אחר סטארט-אפ." ומה אני פחות מוצלח מהם? פה יש סיכוי להיות מיליארדר, ולמה שאפסיד את ההזדמנות הזו? אלה שהצליחו למדו איתי יחד והיו פחות מוכשרים ממני."

בגיל 17-18 כבר ירוצו ילדיהם לקולג', ובגיל 21 יהיו כולם נושאי תארים.

וכשילדינו הישראלים ירוצו על הג'בלאות [בלשון הדור], ויתחילו לחפש את עצמם בטיול הגדול, שאחרי הצבא, יהיו בני היורדים רופאים, מהנדסים, מנהלי מפעלים ופוליטיקאים מובילים.

*

הקבוצה הגרועה מכולם היא קבוצת הרופאים הקשה ביותר לעיכול.

אם ניקח בחשבון את כל אשר השקיעה המדינה בחינוכו, טיפוחו והשכלתו של כל אחד מהם מכספי המיסים של כולנו, נבין שכל ההשקעה הזו יורדת לטמיון, בעת שהם יורדים לארצות ההצלחה ותורמים את כל הידע שרכשו –לארצות אליהן ירדו. אלה כולם נשבעו לעזור לחולה, למסכן ולדך, ולפי מה שאומרים האנשים, הרי הם "טובי בנינו" – התגשמות המשאלה של האם היהודייה.

הסיבה המפורשת והגלויה לירידה היא כמובן השתלמות "פוסט דוקטורט".

כל הרופאים 'עושים' פוסט דוקטורט, כולם בעלי דיפלומות וחייבים עכשיו, ממש עכשיו, בהשתלמות כזו או אחרת, ובינתיים הולכת ומתארכת תקופת הפוסט דוקטורט, הילדים כבר הסתגלו לשפה הזרה ולבתי הספר הבינלאומיים, והם עצמם התרגלו לאורח החיים הקל והנוח. [לטוב מתרגלים מהר], ארץ ישראל נשארת מאחור.

ולא, אל נא נטעה, הם אינם עוזבים כדי לטפל בחולים באפריקה באסיה ובמקומות נידחים או בדרום אמריקה בארצות העוני, [למטרה זו מתארגנות כל השנים קבוצות של רופאים – אנשי מוסר ומעלה אמיתיים, ערכיים ואוהבי אדם, אשר נוסעים לארצות המתפתחות כדי להושיע את החולים שאין להם מושיע].

הרופאים היורדים, נושא מאמרנו, אינם עוזבים כדי לממש את הכתוב בשבועות הרופא, הם יורדים לארה"ב, לקנדה, לבריטניה, לאוסטרליה, או לארצות אירופה היותר מפותחות כמו גרמניה, אוסטריה ואחרות – שם, עם פוסט דוקטורט או בלעדיו - ה"לוקש" עגול יותר, שמן יותר ואין צורך להתרגז יום יום ולקנא בחברינו שבעולם הגדול, ועל משכורותיהם השמנות יותר.

ילדיהם לומדים בבתי ספר בינלאומיים, מקשקשים אנגלית מגיל הגן, 'מגעגעים' בעברית 'מגועגעת' ורצוצה [עלבון של ממש] אבל יש להם תנאי מחייה נהדרים.

*

אין ספק שהנחותי" שירדו מארץ ישראל בכוונה ברורה להפיץ ולפזר את תורת חכמי א"י בעולם הישיבות של בבל, לא חשבו שהמונח שאפיין אותם יהפוך לאבן בוחן ערכית, ובנסיבות מסוימות – לעלבון.

מי יסיר אבק מעיניך יצחק רבין, שהיית מכנה את היורדים: "נפולת של נמושות," ולא חלפו מאז יובלות ובמו עינינו אנו חוזים באמיתות דבריך. לא יכולתי שלא להזדהות עם יצחק רבין הי"ד, כי באותה עת – 1976 – שהיתי בשליחותי ביבשת הרחוקה – אוסטרליה וראיתי אותם מול עיני. כתבתי לו ממקום שליחותי כדי לחזק את ידיו באמירה זו. כך, לצערי הגדול ולכאב ליבי, אני חושבת גם היום.

*

בשבועות האחרונים היינו עדים לדיונים הרבים אודות גורלו של אחד החטופים החייל עידן אלכסנדר. סבתו נלחמה עבורו כל החדשים הארוכים הללו והרבתה להתארח באולפני הטלוויזיה. בראיון האחרון השבוע, [ימי מלחמת אירן], אמרה בשמחה רבה, בחיוך גדול ובאושר השפוך על פניה, כי עידן שב סוף סוף הביתה לניו גרסי שבאמריקה – וטוב שכך!

האמת, מלבד אנחת הרווחה על כך ששוחרר, החיל נעים ההליכות הזה שבא להתגייס לגולני, נחטף ושהה חדשים ארוכים וקשים מנשוא במנהרות עזה, הרגשתי צביטה בלב. שהרי אימו ואביו – שני ישראלים צברים קמו וירדו מן הארץ לארצות הברית, שם גדל עידן. [הבחור הזה הרגיש שעליו למלא את חובתו, קם ועלה והתגייס לצ.ה.ל], אבל משפחתו אינה חוששת לבטא את שמחתה על כך ששב הביתה [הביתה לאמריקה] הטלוויזיה משדרת "וכל העם רואים את הקולות" [שמות כ' 15]

איבדנו כבר את הבושה. היום אין מתביישים בירידה, היום מתגאים בה.

*

מסתובבת בקרבינו מחלה, [לעיתים תורשתית], התוקפת חלק מאיתנו. המחלה נקראת אהבת מולדת. מי שנדבק בה, בין אם בבית הוריו, בין אם בצבא, בין אם מאחרים שבקרבתו – לא יוכל להבין – היאך קמים אחינו ואחיותינו, אורזים את מטלטליהם, ויורדים מן הארץ לבבל המודרנית – ומותירים את הארץ יתומה מבניה. מי שהמחלה מקננת בגופו, ומפעמת ברוחו – לא יקום לעזוב, לא יטוש את ארצו, לא ירד ממנה לשום מדינה נפלאה שבעולם. [וללא ספק יש רבות כאלה].

הפטריוטים שבינינו לעולם לא יבינו, ולא ירצו להבין, את התופעה.

דמעות עולות בעינינו לשמע המילים:

"זכרי כי נשבענו ללכת קדימה – ליבנו יגל לך הסוד

אנחנו רוצים לאהוב אותך אימא, אנחנו רוצים בך לחיות..."

[יעקב אורלנד – "אנחנו שרים לך מולדת ואמא".]

*

"מעשה ברבי אלעזר בו שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים [שבבבל] אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה. והגיעו לציידן [צידון] וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה:

וירשתם אותה וישבתם בארצם ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים"[דברים י"ב כ"ט] חזרו ובאו להם למקומם [לארץ ישראל].

אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. [ספרי פרשת 'ראה' פיסקא פ'].

*

לא פשוט להיות פטריוט!!!

ד"ר עירית אמינוף

לא לקיים את פסיקת בג״״צ

יצחק הרצוג, האיש שבחר להיות נשיא קפלן, האיש שלא אמר מילה נגד תופעת הסרבנות, הסרבנות שהביאה על עם ישראל את אסון ה 7/10, האיש שבחר את זכות השתיקה. תארו לעצמכם לו איש ימין היה בוחר בזכות השתיקה, כמה פעמים היה עובר בדיקה רקטלית על ידי מח״ש המשטרה הפרטית של היועמ"שית. יצחק הרצוג יצא באזהרה, שאף אחד לא יעז לחשוב אפילו לא לקיים פסיקת בג״צ.

הרשה לי להסביר לך הרצוג, ואני מניח שאביך היה בוודאי מסכים איתי. כל אזרח במדינה, כל אזרח חייב לקיים את החוק, כן כן החוק שמחייב את כולנו. ואם מישהו דורך על החוק או פוסק בניגוד לחוק, או מתעלם מהחוק, הוא עבריין כמו כל עבריין אחר אפילו אם יש לו גלימה שחורה ומשכורת של כמיליון שקל בשנה. כל אזרח חייב לקיים את החוק, ולהתעלם לגמרי ממפירי החוק! אסור לאף אזרח לעבור על החוק או לקיים פסיקה שעוברת על החוק.

יצחק הרצוג יש לי אליך הערה ושאלה.

הערה: לפעמים העץ עומד על מדרון תלול מאד והתפוח מתגלגל רחוק רחוק מעץ.

שאלה: אני לגמרי מבין מדוע רונן בר, הרצי הלוי, חליווה, היועמ"שית, הפצ״רית ובג״צ, האנשים והגופים שהם האשמים העיקריים לטבח ה 7/10, רוצים ועדת טיוח בראשות יצחק עמית, ועדה שמיד מצאו לה שם ״ממלכתית״ שאין בה שום שביב של ממלכתיות, ועדה שבה האשמים יבקרו את עצמם והפלא ופלא ימצאו עצמם זכים כשלג.

אז כפי שאמרתי אותם אני מבין גם מבין. אבל למה אתה רוצה ועדת הסתרה וטיוח בראשות יצחק עמית? האם יש לזה קשר לעובדה שגם לקרוב משפחה שלך הפצ״ר הקודם שרון אפק, הפצ״ר שהפך את הפצ״ריה למוצב הקדמי של האנטישמים בהאג נגד חיילי צה"ל. האם גם לו יש איזה קשר ל-7/10? ועל זה נאמר בוודאי אין לך ניגוד עניינים!

ועוד שאלה כללית: אחרי ״הנשיאים״ ריבלין, קצב, הרצוג הבן, לא הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר שתורם רק לפגיעה בתדמיתה של ישראל?

בבחירות האחרונות, הצבעתי למחנה הממלכתי, בהנהגת בני גנץ.

ב-11 בספטמבר 2023, ארבעה ימים אחרי הטבח, כאשר גנץ הצטרף ללא תנאי לממשלת החירום הלאומית, ידעתי שהצבעתי נכון. שיש תמורה לאגרה.

הבנתי שנתתי את קולי למפלגה ולמנהיג שמעמידים על ראש שמחתם את האחריות הלאומית.

נחזור 3.5 שנים אחורה, למאי 2020. מגפת הקורונה בשיאה. משבר בריאות קשה מכה בעולם כולו ובמדינת ישראל. המשבר הבריאותי מצטרף למשבר פוליטי כבד – מערכת של סבבי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה. המדינה עמדה להיזרק לעוד סבב בחירות, שסביר להניח שאף בו לא תהיה הכרעה. סיטואציה של מדינה על סף התפוררות.

בני גנץ החליט לעשות מעשה – לנהוג כמנהיג לאומי, אחראי. הוא נכנס תחת האלונקה והקים ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. האמת היא שנכון יותר לומר שהוא זינק על הרימון. הוא ידע שהוא ישלם מחיר כבד. הוא ידע שכחול לבן תתפרק והוא יאבד את מחצית כוחו הפוליטי. הוא גם ידע שהוא חתם על הסכם עם נוכל, אם כי האמין שההסכם חזק דיו כדי להחזיק מעמד. הוא נהג באומץ פוליטי נדיר.

המהלך כשל. נתניהו הנוכל רימה אותו, הונה אותו, לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם, הוא עקץ אותו, גנב את הרוטציה והממשלה נפלה. בדרך, הוא ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב.

רבים נדו לגנץ על תמימותו. אבל ברגע האמת, גנץ עשה את המעשה הנכון למען מדינת ישראל, בין החלופות, הגם שהוכש. אני מאמין, שאילו לפיד ויעלון, שותפיו של גנץ להנהגת כחול לבן, היו נוהגים כמותו ומצטרפים לממשלה בכוח מוגבר, נתניהו היה מתקשה לנהוג כפי שנהג.

אחרי הפארסה הזאת, היה ברור שאם יש אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שאין סיכוי שיצטרף לממשלה עם נתניהו, האיש הזה הוא גנץ, בעל הניסיון.

אבל ברגע הקשה ביותר בתולדות המדינה, אחרי טבח 7 באוקטובר, מחל גנץ על כבודו, בלע את עלבונו, ועשה את המעשה הלאומי, האחראי, הנכון והצטרף לממשלה. שוב הוא בלט באחריותו הלאומית, לעומת לפיד וליברמן, שהעדיפו חישובים פוליטיים קטנים ושיקולים זרים, ולא נהגו כמותו.

השבוע יצא בני גנץ, שמצבו בסקרים קשה מאוד, ברעיון פוליטי חדש. הוא דיבר על הצורך בממשלה יציבה, רחבה, ציונית, ללא הקיצונים משני הצדדים. הוא אמר שיעשה הכול כדי שנתניהו לא ייבחר, אולם אם נתניהו ייבחר, יש להצטרף אליו לממשלה ללא הקיצונים, כלומר בראש ובראשונה ללא בן גביר.

המסד הרעיוני של הצעתו של גנץ נכון. האיום הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע הפנימי ההולך וגדל. המערכת הפוליטית מקצינה ומחריפה את השנאה. ואף שבעיקר האחריות נושאים ראש הממשלה והממשלה, במדיניות ה"הפרד-ומשול", במסע הנקם וההרס נגד מערכת המשפט בישראל בשל משפטו של נתניהו, במנוסה הפחדנית של נתניהו מאחריותו לטבח ובסיכול חקירת הטבח, גם מתנגדיו של נתניהו נושאים באחריות, במאבק קיצוני ומקצין, בסיכול הצעות פשרה ובעיקר בפשע נגד מדינת ישראל והדמוקרטיה – האיום הנואל בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר. ההקצנה הזאת מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. 7 באוקטובר קרה בעיצומו של הקרע הנורא, ולא במקרה, ובמקום להפיק לקחים ולשמר את רוח ה"יחד ננצח", ההירתמות וההתנדבות הלאומית ב-8 באוקטובר, הידרדרנו בחזרה ל-6 באוקטובר, על סטרואידים.

מה שנחוץ להצלת מדינת ישראל הוא המרת פוליטיקת ההכנעה, בפוליטיקה של הסכמות, שתיצור פתרונות בהסכמה רחבה, לנושאים שקורעים את החברה הישראלית.

יש היגיון בהצעה להקמת ממשלת אחדות, ממשלה ציונית רחבה, ללא הקיצונים, כדי להוביל מהלך לאומי גדול של יצירת ההסכמות, הן בנושא המשפטי והן בנושאים האחרים שקורעים את החברה. כן, מה שדרוש היום למדינת ישראל הוא ממשלה רחבה, חוצת מחנות. השאלה היא אם הדבר אפשרי. או – האם יש פרטנר?

הליכוד של היום, אינו הליכוד של ממשלות האחדות בשנות ה-80. אז הנהיגו אותו אישים לאומיים אחראיים – יצחק שמיר, דוד לוי, אריק שרון, מישה ארנס, משה ניסים ושכמותם. לא זו בלבד שנתניהו אינו שמיר, הוא גם אינו נתניהו שלפני הסתבכותו בפלילים. והליכוד הולך ומאבד את דמותו, בתהליך שעמית סגל היטיב להגדיר – טלי גוטליביזציה של הליכוד. הליכוד הלאומי, ליברלי, ממלכתי, אחראי, שראוי היה לשותפות קואליציונית בלי הקיצונים, הפך לקיצוני בעצמו, עד שהולך ומיטשטש ההבדל בינו לבין כנופיית בן גביר.

גנץ מדבר על ממשלת אחדות, במקרה שבו לקואליציה של נתניהו יהיו 61 מנדטים. אם נתניהו במקרה כזה יסכים לממשלה עם בנט, לפיד, איזנקוט, ליברמן וגנץ ובלי בן גביר, סמוטריץ' והחרדים – אני קונה על המקום, בשתי ידיים, ממשלה כזו. אך זה לא יקרה. אין סיכוי שזה יקרה. נתניהו לא ייפרד ממי שנותנים גיבוי למלחמתו להרס מערכת המשפט כדי להצילו מאימת הדין. כך שלתוכנית של גנץ, שהיא יפה על הנייר, אין שום היתכנות במציאות.

ובכל זאת, טוב שהעלה לסדר היום את רעיון ממשלת האחדות, שהיא פתרון שאין לדחות אותו, בסיטואציה הפוליטית המסתמנת בכל הסקרים הרציניים (איני מתייחס, כמובן, ל"סקרים" של ערוץ 14) – העדר הכרעה. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע מתפרסמים 4-5 סקרים וכמעט תמיד תוצאתם היא שאין לאף צד קואליציה של 61 ח"כים, שתאפשר הקמת ממשלה. בסיטואציה הזאת, האפשרויות הן ממשלת אחדות לאומית או סבב בחירות נוסף. ולמה שבסבב בחירות נוסף התוצאה תהיה שונה? האם אנו רוצים לטלטל שוב את החברה הישראלית, במצבה הרעוע כל כך, לעוד ועוד סבבים? האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בכך? בסיטואציה כזו, רצוי לחתור לממשלת אחדות.

יתר על כן, נניח שהאופוזיציה תצליח להקים ממשלת 61 ח"כים – האם ממשלה כזו עדיפה על ממשלת אחדות? מסופקני. נכון, ממשלה כזו לא תהה בשום אופן השתקפות של ממשלת ה"מלא מלא". ממשלה שמשתרעת מבנט וליברמן עד יאיר גולן, היא ממשלה חוצת מחנות, שמבחינה אידיאולוגית יש בה ייצוג כמעט לכל קשת הדעות בחברה הישראלית. אך זו ממשלה צרה מאוד, שתתקשה לשלוט. במקרה כזה, הברירה אינה בין ממשלת אחדות לסבב בחירות נוסף, וממשלת האחדות לא תהיה רוטציונית, ולכן הליכה בסיטואציה כזו לממשלת אחדות תהיה מתוך עמדה של כוח.

ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד של היום אינה פתרון רצוי, אך הוא עשוי להיות הרע במיעוטו. אך יש להעמיד לה מספר תנאים, שספק אם הליכוד יסכים להם, אך אם הוא יסכים, תהיה זו ממשלה ראויה בהחלט. אלה התנאים:

א. בן גביר וכנופייתו מחוץ לתחום באופן טוטלי.

ב. אם עד אז יחוקק חוק ההשתמטות – הוא יבוטל, ובכל מקרה, ממשלת האחדות תוביל לגיוס החרדים, ולניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, כדי לרפא אותו ולאלץ אותו להשתלב במדינה.

ג. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, רחוקה מהמהפכה המשטרית.

ד. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת בשום אופן לא יהיו בידי הליכוד. גם אם המחיר הוא ויתור על תיקים נחשבים יותר, כמו ביטחון, חוץ ואוצר.

ה. ועדת חקירה ממלכתית.

ו. אם תהיה זו ממשלת רוטציה – נתניהו לא יהיה הראשון, כי אם הוא יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

האם יש סיכוי שהליכוד יקבל את התנאים הללו? אני בספק. אבל חובה לנסות, כי כל חלופה אחרת גרועה יותר.

לא ברור עדין מה תהיה תמונת המפלגות המתמודדות בבחירות. ייתכן מאוד, שיקום גוף פוליטי ציוני, ממלכתי, אחראי, שעיקר עולמו הוא החתירה לאחדות לאומית, להסכמה לאומית רחבה ולפתרון מוסכם לבעיות הליבה של ישראל. יכול להיות שגוף כזה יוכל לכפות ממשלת אחדות לאומית בתנאים כמו אלה שהזכרתי, או לחלופין להבטיח ממשלת תיקון מבנט עד יאיר גולן, שתהיה לא רק חוצת גבולות אלא גם רחבה ויציבה. אני שותף לניסיון להקים גוף כזה, ואם הניסיון יצלח, אתן לו את קולי.

נכון להיום, במערכת הפוליטית הקיימת, היחיד שמבטא את הסנטימנט הזה הוא בני גנץ. ואף שלדעתי הוא מציג רעיון בלתי ישים, טוב וחשוב שיש מי שנושא את הדגל הזה.

אני נוכח בגל השנאה, התיעוב והבוז המושלכים בידי אנשי 6 באוקטובר בבני גנץ, וליבי יוצא אליו. מכל מטיחי הבוץ, הנתעבת ביותר היא זהבה גלאון, שבפשקוויל איום ונורא שפרסמה ב"הארץ" הציגה את בני גנץ כגזען וכהניסט, כמעט כבן דמותו של בן גביר. האמת היא, שמי שדומה לבן גביר זו דווקא היא, תמונת הראי שלו, בפנאטיות, בקיצוניות, בשנאה, ברדיקליות, בהרסנות, בתיעוב המהותי לכל דבר קונסטרוקטיבי בחברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. בפשקוויל השנאה הנורא שלה, הגדירה הפנאטית את מלחמת "חרבות ברזל", מלחמת המגן הצודקת ביותר מאז המלחמה בנאצים, שפרצה בטבח 7 באוקטובר – "מלחמת שמד" שבה אנשים מתו בעזה "רק כי נולדו שם," בכך היא מהדהדת את עלילות הדם האנטישמיות הנוראות, השוטפות את העולם החל ב-7 באוקטובר.

מי שעוד יצא נגד גנץ היה אמנון אברמוביץ'. הוא דיבר עליו בבוז, שאותה הגדיר בציניות "חמלה." הוא כינה אותו "אליפלט."

אברמוביץ' רצה לקלל, לומר שאליפלט הוא ילד בלי אופי, אין בו אופי אפילו במיל. אבל אליפלט היה גיבור אמיתי, שברגע האמת, כשהעמדה הקדמית הייתה מנותקת ומלאי התחמושת אזל בה מכבר, הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש. בלי מדוע, ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה. אמנון אברמוביץ' רצה לקלל את גנץ ויצא מברך אותו.

כי בעידן הציני, עידן נתניהו, עידן הביביזם והרל"ביזם, מה שחסר לנו, הוא קצת אליפלט.

2. צרור הערות 18.1.26

* אבי העיר קצרין – ביום חמישי הקרוב תתכנס לראשונה ישיבת ועדת הנצחה והוקרה של המועצה האזורית גולן, בראשותי. רציתי להעביר בה הצעת החלטה להעניק למייסד העיר קצרין וראש המועצה עד 2013, סמי בר לב, את עיטור יקיר הגולן.

ידעתי שזה מרוץ נגד הזמן.

לצערי, במרוץ הזה הפסדנו.

סמי הלך בשבת לעולמו.

איש יקר. משכמו ומעלה.

בבניין הגולן וקצרין, בירת הגולן, ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* דונלד הישנוני? – אני מקווה שהאמירה של טראמפ על כך שהפסיקו להרוג מפגינים באיראן, היא חלק ממסך עשן ותוכנית הטעייה לקראת מתקפה.

כי אם לא – מה משמעות האמירה? טראמפ הבטיח לתקוף אם יירו במפגינים, והבטיח למפגינים שהעזרה בדרך. המשטר צפצף על איומיו וטבח באלפי מפגינים, אולי מעל לרבבה.

אם הפסיקו להרוג, זה כיוון שהצליחו לדכא את ההתקוממות.

אם ארה"ב לא תפעל, ייתכן שהמשמעות היא עוד עשרות שנות שלטון של האייאתולות, עם כל מה שכרוך בזה. זו סכנה לשלום העולם.

* מי יכול לתקן – אלמלא טראמפ הורה לנתניהו להחזיר את המטוסים שהיו בדרכם לאיראן בתום מבצע "עם כלביא", שלפי פירסומים זרים משימתם הייתה מכוונת לראש הנחש, אולי היינו עכשיו במקום אחר.

האם מי שהרס יתקן?

הלוואי.

* חידוש ידידותנו כקדם –בניגוד למדינות ערב ולטורקיה, אם באיראן תהיה מהפכה ויוחלף השלטון, איראן תהיה ידידה של ישראל. העם האיראני, המתעב את הרפובליקה האסלאמית, אוהב ומעריץ את ישראל. הם רואים באובססיה הג'יהאדיסטית של המשטר נגד ישראל, ובריקון כלכלת המדינה לטובת המלחמה בישראל והקמת הפרוקסיז – סמל לרשעות ולטירוף של המשטר השנוא עליהם. אבל כדי שהמהפכה תצליח, סליפי-דונלד צריך להתעורר, וכרגע נראה שהוא קיבל רגליים קרות.

* ובינתיים בסוריה – שעה שהעיניים נשואות לאיראן והאוזניים כרויות לבית הלבן, המיליציות של אל-ג'ולאני טובחות במיעוט הכורדי, כפי שטבחו בדרוזים ובעלאווים. אבל טראמפ ממשיך לחבק את המחבל בעניבה, "הגבר המושך", ומציין שהוא אוהב את פטרונו – ארדואן.

* וטו – על ישראל להטיל וטו מוחלט על מעבר לשלב ב' של הסכם הפסקת האש בעזה, בטרם בוצע שלב א'. ישראל מילאה את חלקה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב ושיחררה את המחבלים ובהם הרוצחים שהתחייבה.

חמאס לא מילא את חלקו. הוא התחייב לשחרר את כל החטופים, החיים והחללים, והוא ממשיך להחזיק בידיו את גופתו של רן גואילי כקלף מיקוח. אם נעבור לשלב ב', איזו סיבה תהיה להם להשיב אותו?

איני מקבל את שגעון הקטנות של האומרים שאין לישראל זכות וטו. ישראל הותקפה, בניה ובנותיה נרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם, היא נאלצה לצאת למלחמת מגן שבה שילמה מחיר דמים כבד והיא זאת שתמשיך לחיות בשכנות עם האויב הפלשתינאי, שאת טיבו למדנו על בשרנו. לישראל אין זכות וטו?!?! אם נמצמץ בדרישה המובנת מאליה שחמאס ימלא את חלקו, איך נעמוד בשלבים הבאים? אם נתקפל עכשיו, נזמין פתרון כפוי.

ישראל חייבת להטיל וטו על המעבר לשלב ב', עליה להטיל וטו על מעורבותן של פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר, עליה להטיל וטו על שיקום הרצועה בטרם חמאס התפרק מנשקו וסולק מהשלטון. אסור לנו להתקפל. אסור לנו להיכנע.

* למנוע את ניצחון חמאס – המלחמה עוד לא נגמרה, כי אסור שתסתיים ללא ניצחון ישראלי. מהו ניצחון? השגת מטרות המלחמה שהממשלה קבעה. היו שתי מטרות מרכזיות – החזרת החטופים ומיטוט חמאס. מה פירוש מיטוט חמאס? הפלתו מהשלטון ופירוקו מנשקו.

המטרה הראשונה כמעט הוגשמה. החטופים החיים חזרו וכך גם מרבית החללים. חמאס ממשיך להחזיק ברן גואילי, ואם לא נמצמץ ונסרב לעבור לשלב ב', גם הוא יוחזר.

ומה עם המטרה השנייה?

בטרם אכנס לכך, אני רוצה להציע יעד נוסף להגדרת הניצחון. שלילת הניצחון מהאוייב. מהו ניצחון בעיני חמאס? הישרדותו. אם חמאס ישרוד, יהיה זה ניצחונו, ובמשחק סכום אפס הזה, אין תיקו ואין שני מנצחים. אם חמאס ישרוד, לא רק הוא יראה בכך ניצחון, אלא כל העולם המוסלמי. הם יראו בכך את ניצחון טבח 7 באוקטובר. התובנה שחמאס שרד אחרי הטבח, תתדלק את העולם המוסלמי בניסיונות חיקוי.

איך מונעים מחמאס את הניצחון? מממשים את המטרה שטרם הושגה – הפלתו המוחלטת מהשלטון ופירוקו מנשק. הכוונה כמובן גם לנשק קל. חמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם שתצדיק תגובה ישראלית חריפה. ומי יקבע שחמאס פורק מנשקו? ישראל, ואך ורק ישראל.

נכון לעכשיו, חמאס לא רק שרד, אלא הוא שולט ביד רמה על מחצית שטח הרצועה, והוא משתקם ומתעצם ומתחמש. אל לנו לקבל זאת. אסור שהארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר ימשיך להתקיים. אז מה זה אומר? חידוש המלחמה?

כן. לא מיד. יש לתת צ'אנס לטראמפ להשיג את המטרה בדרכים דיפלומטיות. אבל כיוון שהסיכוי לכך שואף לאפס, לא יהיה מנוס מחידוש המלחמה. וכדאי שלא נסתיר זאת מעצמנו ומהעולם.

* עד החטוף האחרון – השבת גופתו של הדר גולדין לישראל, לפני שבועות אחדים, היוותה מעין קתרזיס של החברה הישראלית. האמירה הרווחת הייתה בקשת סליחה קולקטיבית של הישראלים ממשפ' גולדין, על שנים של ניכור והשלמה עם המשך החטיפה הברברית של גופת בנם. האם הייתה זו אמירה מהשפה אל החוץ או חשבון נפש אמיתי?

מתחילת המלחמה, ביום הטבח הנורא, המסר של החברה הישראלית כולה, על כל חלקיה, היה "עד החטוף האחרון". היתה מחלוקת, הן בקרב המשפחות, הן במערכת הפוליטית והן בקרב הציבור הרחב, על הדרך להשיג את המטרה.

והנה, השבוע נפל דבר בישראל. ארה"ב הכריזה על מעבר לשלב ב' בהסכם הפסקת האש, בלי השלמת שלב א' – החזרת כל החטופים. כלומר, בלי שהפלשתינאים ישלימו את שלב א', כי ישראל מילאה, על פי לוח הזמנים שנקבע, את כל מחויבויותיה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב והחזירה את המוני המחבלים ובהם רוצחים רבים שהתחייבה. אבל חמאס ממשיך להחזיק בחלל החטוף רן גואילי, כדי להמשיך להתעלל במשפחתו ובכל הישראלים ובעיקר כקלף מיקוח להמשך התהליך. וישראל לא הטילה על כך וטו ואפילו לא מחתה על כך. והציבור הישראלי שותק. לא הייתה אפילו הפגנה אחת נגד הכניעה המחפירה הזאת. ויתרנו על החטוף האחרון?

* הבעיוה, לא הפתרון – הנשיא טראמפ הכריז על הרכב "מועצת השלום" בעזה. ההרכב המטורלל כולל את שר החוץ של טורקיה האקאן פידאן והבכיר הקטארי עלי אל-ת'וואדי. טורקיה וקטאר הן הפטרוניות של חמאס, של טבח 7 באוקטובר. הן לא הפתרון. הן הבעייה. מועצת שלום אמיתית, הייתה צריכה לראות כמטרתה העיקרית את השמדת חמאס. מועצה עם פטרוניותיו של חמאס, לא תעשה זאת. הנציגים של טורקיה וקטאר ייצגו במועצה את האינטרסים של חמאס.

זהו כישלון מדיני חרוץ של נתניהו. זה החל בקשרים המושחתים, הרקובים, של לשכתו עם קטאר, המדינה ה"מורכבת". נמשך בהכרתו בקטאר כ"מתווכת", מה שדחה בשנתיים את שחרור החטופים, כי המטרה של קטאר היתה הצלת חמאס, וכל המו"מ מבחינתה נועד לקדם את המטרה הזאת. ובסופו של דבר, הוא לא הטיל וטו על מעורבותן של קטאר וטורקיה בתהליך. יש לקוות, לפחות, שהוא יטיל וטו על השתתפות חיילים מהמדינות הללו בכוח הרב לאומי בעזה. הצבת חיילים של האויב הטורקי בעזה, תביא במוקדם או במאוחר למלחמה בין ישראל לטורקיה.

* מבינות יותר מהרבנים – יש מחלוקות ש-7 באוקטובר היה אמור לשים להן קץ.

כזוהי סוגיית הלוחמות בצה"ל. הלוחמות גילו גבורה עילאית, חתירה למגע, נחישות ומקצוענות לא פחות מהלוחמים. זהו, נגמר הוויכוח. המציאות חזקה יותר מכל דעה קדומה.

והנה אנו בעיצומו של עוד קמפיין פונדמנטליסטי נגד שירות בנות בכלל וכלוחמות קרביות בפרט. סרטון מטורלל של עמותה חרד"לית, שמתמקד דווקא בפרמדיקיות הגיבורות, נאום הזוי של ינון מגל בערוץ התעמולה. כאילו לא היה 7 באוקטובר.

כפי שאחרי שבעה באוקטובר נשארו פונדמנטליסטים שדבקים בדעות וסיסמאות שהמציאות הפריכה; כאלה שאינם מבינים את ההכרח בגבולות בני הגנה וכאלה שאחרי שבעה באוקטובר עוד תומכים במדינה פלשתינאית, כך יש כאלה שממשיכים לנהל מלחמת מאסף מנותקת נגד בנות לוחמות. צה"ל הוא צבא העם, לא צבא חצי העם. אין צבא-עם ללא שירות מחצית מהציבור. ומי מתנגדים לשירות בנות? אלה שתומכים בהשתמטות חרדים. הם אפילו לא מודעים לאבסורד התמהוני שבעמדתם.

אבל אני מרוצה. למה? כי אני יודע שהקמפיין המרושע נגד הלוחמות נובע ממצוקה. זו מלחמת מאסף של הגורמים הפונדמנטליסטיים נגד המציאות שבורחת להם מן הידיים, לנוכח ההתנדבות ההמונית, ההולכת וגוברת, של הבנות הדתיות לצה"ל ובפרט לתפקידי לחימה. המדובר בבנות הרצינות ביותר באדיקותן הדתית. הן קוראות במקורותינו שלמלחמת מצווה גם כלה יוצאת מחופתה, ומבינות מה התורה דורשת מהן טוב יותר מהרבנים האוסרים זאת.

את המגמה הזאת הם לא יצליחו לעצור.

* אנטי ציוני – במהלך הדיונים על חוק הלאום, אמר ח"כ ישראל אייכלר פעמים אחדות שאין דבר כזה לאום יהודי. היהדות היא רק דת. אמנם הוא הצביע בעד החוק, כיוון שההצבעה בסוף היתה שבויה בידי הפוזיציה (כפי שח"כים ממפלגת העבודה ו"יש עתיד" שהיו חתומים על הצעת החוק, בגרסתה הקיצונית יותר, הצביעו נגד החוק שיזמו), אך זו דעתו האותנטית. האיש הזה ודומיו נחשבים חלק מהמחנה שמגדיר את עצמו בעזות מצח "המחנה הלאומי".

איש המחנה ה"לאומי", מכחיש הלאום היהודי, טוען שהחרדים ואנחנו איננו עם אחד. "מדובר בדו קיום בין שני עמים צאצאי היהודים החיים לפי שתי תרבויות זרות... אין יותר שום בסיס להיותנו עם אחד." את מדינת ישראל הוא הגדיר "מדינת אוייב."

כך כתב אייכלר שבועיים לפני 7 באוקטובר: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני. הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים. הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודנראט שיתפו פעולה עם הנאצים. חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. ההנהגה הציונית בארץ סירבה והכשילה 'תוכניות ההצלה'... חלק מהציונים אף קראו ליהודי הגטאות: 'אבק אדם – שילכו לגורלם.'

גם לאחר השואה, כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי. רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד." אייכלר, שונא הציונות, שונא מדינת ישראל, מונה לסגן שר התקשורת, כדי לאפשר את העברת חוק ההשתמטות האנטי ציוני. ממשלת המחנה ה..."לאומי".

* להכניס נמר לבית של אנשים – הפסיקה הגרועה ביותר והמזיקה ביותר של בג"ץ, מקום המדינה ועד היום, הייתה האישור לבן גביר וכנופייתו הגזענית-פשיסטית, לרוץ לכנסת. זו גם הפסיקה האקטיביסטית ביותר, כי היא מנוגדת לחוק נגד הגזענות שהתקבל בתמיכה מקיר לקיר (זולת "הרב" כהנא שר"י – מורו ורבו של ראש הכנופייה).

הייתה זו פסיקה מתייפייפת, של שופטים שהחליטו שערך חופש הביטוי עומד מעל כל ערך ומעל החוק. אבל השופטים שפסקו כך נהגו כאידיוטים שימושיים של אויבי הדמוקרטיה, והכניסו סוס טרויאני ללב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית, שמכלה בה כל חלקה טובה ומאיים על קיומה.

סביר להניח שהיו פוסקים אחרת לו העלו על דעתם שהקרימינל הסדרתי הזה יופקד על אכיפת החוק בישראל, וינצל את מעמדו להפיכת משטרת ישראל למיליציה פרטית חמושה, פשיסטית וגזענית. אבל ניתן לצפות משופטים לחשוב כמה צעדים קדימה, ולהביט על הנושא בפרספקטיבה רחבה. אם יחליטו לאשר הכנסת נמר לבית של בני אדם, בשם ערך "תנו לחיות לחיות", הם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם כשהנמר יטרוף את יושבי הבית.

כמובן שאין בכך כדי לנקות את נתניהו מהפשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה בהכנסת ראש הכנופייה לממשלה ובפרט בהפקרת ביטחון הפנים בידיו הטרוריסטיות והקרימינליות. אך אין במעשהו הנואל והשפל של נתניהו כדי לנקות את השופטים מהחלטתם חסרת האחריות.

אני מקווה שמצפונם של השופטים שידם היתה במעל מייסר אותם.

* למה דרעי נפסל – חן מענית תהה במאמר ב"הארץ": איך זה יתכן, שבג"ץ פסל את מינויו של דרעי לשר בממשלה כיוון שהורשע בעבר בשוחד ובעבירת מס, ולעומת זאת דחה את העתירות נגד מינוי בן גביר, שהורשע בהסתה לגזענות, הזדהות עם ארגון טרור, החזקת חומר תעמלה של ארגון טרור, הפרעה לשוטר, השתתפות בהתקהלות אסורה ובהתפרעות. קרולינה לנדסמן קפצה על המציאה כמוצאת שלל רב, והסבירה שהסיבה לכך היא שהיום בן גביר הוא המיינסטרים ומייצג את הקונצנזוס.

האמת הרבה יותר פרוזאית. הסיבה המרכזית לפסילה של דרעי, היתה התחייבותו לפרוש מן החיים הפוליטיים, כחלק מעסקת טיעון מפנקת שהצילה אותו מחזרה לכלא. דרעי הפר את העסקה כשרץ שוב לכנסת. כאשר מונה לשר, בג"ץ קיבל את העתירות נגד המינוי.

* לא לממשלה התלויה ברע"ם – חכ"ל בני בגין הביע תמיכה בממשלה עם רע"ם ויצא נגד השוללים אותה. כתבתי לו בתגובה:

בני היקר! עם כל ההערכה, ההוקרה והידידות, צר לי אך איני מסכים אתך הפעם. לא באשר לצביעות של נתניהו, שבשבתו כאבו-יאיר היה הפטרון של רע"ם שהיתה לפרוקסי שלו להקמת קואליציה, עד שסמוטריץ' הבריז לו, ולפתע בן טיפוחיו היה ל"תומך טרור"... אבל באשר לרע"ם, יש פער משמעותי בין מנסור עבאס לבין שאר חבריו לסיעה. ראינו זאת בממשלת השינוי, בהצבעות דרמטיות ובהמתנה המביכה למועצת השורה אם תבטל הקפאת ההצבעות בעד הקואליציה, בשל התנגדותה לעליית יהודים להר הבית ועוד. אילו מנסור עבאס היה פורש מרע"ם ומקים את מפלגת ההשתלבות – הוא היה שותף רצוי. אם יוסף חדאד יקים מפלגה ברוח עמדותיו, הוא יהיה יותר מראוי להיות שר בממשלה וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. זה לא המצב עם רע"ם. אנו בעיצומה של מלחמה קשה עם בני עמם, שתהיה חייבת להתחדש, כי אסור לנו להשלים עם המשך קיומו החמוש של חמאס ושליטתו בעזה. האם לדעתך ממשלה שתלויה ברע"ם תהיה חופשית לקבל את ההחלטות הביטחוניות החיוניות? אפשר אולי להסכים להצטרפות רע"ם לממשלה שיהיו לה מעל 61 מנדטים, אם תקבל את קווי היסוד הציוניים שלה, אבל בשום אופן לא להקים ממשלה שתלויה ברע"ם.

* זיקנתו של זובין מהטה מביישת את בחרותו.

* אוטוביוגרפיה הגותית – לפני כשבועיים הלך לעולמו, בגיל 97, חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. הערכתי מאוד את דרור – את חוכמתו, יצירתיותו, מקוריותו, מחויבותו והאכפתיות שלו למדינת ישראל, לעם היהודי ולשלום העולם. אמנם בנושאים רבים דעותינו חלוקות, אך אני אוהב לאתגר את דעותיי עם הגות חכמה שגורמת לי לחשוב ולבחון את עמדותיי. קראתי אחדים מספריו בעברית: "אסטרטגיה רבתי לישראל", שני כרכי "תזכיר לראש הממשלה", "חידוש הציונות", "מנהיג תהיה לנו" ו"איגרת למנהיג יהודי ציוני ישראלי", ואולי עוד אחזור לחלקם ולאחרים שטרם קראתי.

השבוע קראתי את ספרו האוטוביוגרפי "מתקן עולם אנוכי". כותרת המשנה שלו – אוטוביוגרפיה הגותית, הולמת את הספר, שעיקרו תיאור התפתחות הגותו. הספר הזה קל לקריאה בהשוואה לכתיבתו ההגותית המורכבת יותר, העמוסה במשפטים מפותלים, הגם שרוב הספר הוא הגותי. גם סיפור חייו, מילדותו באוסטריה, העלייה לארץ, הפעילות בתנועת הצופים, השירות בהגנה ובצה"ל, ההתקדמות והעבודה באקדמיה, תהליכי הייעוץ לממשלות ישראל וממשלות זרות, פעילותו תקופה מסוימת במפלגת העבודה, פעילותו להקמת גופי תכנון ומו"פ למדינת ישראל, הקמת מכון לתכנון מדיניות העם היהודי שהוא עמד בראשו בשנותיו הראשונות, חברותו בוועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה ועד שנותיו האחרונות שאותן הקדיש לחשיבה והגות על הצלת העולם מפני עצמו ומפני הסכנה שהתקדמות טכנולוגית בלתי מבוקרת עלולה להשמיד את האנושות – כל אלה הם נדבכים שעליהם הוא בנה את הגותו ודרכם הוא הציג אותה ואת התפתחותה. אגב, דרור ייעץ לממשלות ולמנהיגים לאו דווקא מהצד הפוליטי שלו, וראש הממשלה שזוכה מצדו לעיקר ההערכה הוא דווקא מהליכוד, יצחק שמיר.

מוטיב מרכזי מאוד בספר, הוא ניתוח עצמי בתום כל פרק ובסיכום, מה מהישגיו הם תוצאה של כישרון והחלטות נכונות ומה מהן תוצאה של מזל ומקריות. מסתבר שעל פי שיפוטו לא מעט מהישגיו נובעים ממזל. אף שהוא אינו לוקה בצניעות, נגדיר זאת כך, יש בו יושרה לשפוט את עצמו גם לחומרה, על שגיאות והחלטות שקיבל, כולל מבחינה מוסרית.

ציטוט יפה מספרו: "להיות מתקן עולם, ולו בקנה מידה קטן, מחייב אותי להכיר ולהבין את חלקי העולם אותם אני שואף לשפר, לפתח בראשי מצפן ערכי שיכוון את פעולותיי, לקדם תאוריות של תהליכים היסטוריים היכולים לשמש בסיס למאמצי תיקון עולם (בנוסף לחשיבותן כמוסיפות לידע האנושי), ולהרבות ככל שאוכל בפרקטיקה של תיקון עולם הלכה למעשה – שהיא מצידה משמשת בסיס להפקת לקחים על הבנת העולם, לבניית מודלים נכונים יותר ולגיבוש הערכים הראויים לקידום. לזה מתווספים מחקר והוראה הנועדים להוסיף לידע ולהכשיר וגם לחנך סטודנטים, כולל הכנתם והנעתם של אלה השואפים להתפתח למתקני עולם."

ובאחרית דבר הוא ציטט משפט של קאנט שהאיר את דרכו: "העז לחשוב בעצמך!" גם אני מקבל את הפסוק כמוטו.

* גדול מהחיים – אמיר הייטנר הוא אמנם אחי הקטן, אבל הוא גדול מהחיים! מאחוריו כבר כמה וכמה מרתונים ואולטרה מרתונים. אבל זה כנראה קטן עליו. לכבוד יום הולדתו ה-60, הוא העניק לעצמו מתנה – החזיקו היטב... ריצת 100 ק"מ. אומר שנית – לא 100 מ'. 100 ק"מ. לא טיסה, לא נהיגה, לא הליכה – ריצה. של 100 ק"מ, במסגרת מרוץ הספרטניון. התענוג לקח לו 14 שעות בדיוק. והוא גמע את המרחק הזה בחיוך. מישהי אמרה לי היום, שאנחנו משפחה של לא נורמלים. צודקת. איך אמר מורנו ורבנו מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" כל הכבוד, אמיר!

* ביד הלשון: תלמי יוסף – את הפינה האחרונה הקדשתי למועצה האזורית מעלה יוסף, המנציחה בשמה את יוסף וייץ, מראשי קק"ל, מייסד והמנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל ואחד מאבות ההתיישבות לפני ואחרי קום המדינה. גם היישוב תלמי יוסף נקרא על שמו של וייץ. תלמי יוסף הוא מושב עובדים, בחבל שלום שבצפון מערב הנגב, במועצה האזורית אשכול. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.

המושב נוסד ב-1977 בחבל ימית שבצפון סיני, ואוכלס בידי גרעין של עולים חלוצים מארה"ב ודרום אפריקה. בזמן בניית היישוב, התושבים התגוררו זמנית בשדה ניצן. מיד לאחר חתימת הסכם קמפ-דיוויד, שבו ישראל התחייבה לסגת מכל סיני ולעקור את תושביו, מיהרו התושבים לעזוב את שדה ניצן ולהתיישב על אדמתם, למרות שהיישוב טרם חובר לתשתיות חשמל, מים וביוב. חברי תלמי יוסף הגיעו להסכם עם הממשלה על מעבר היישוב לחבל שלום ועזבו ללא מאבק. אל המקום שהתפנה עלו אנשי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, שישבו בו עד עקירת היישובים ב-1982. רוב המשפחות התיישבו ביישוב החדש, ומיעוטן חזרו אחוזות אכזבה ותסכול למדינות מוצאן. ב-7 באוקטובר הגנה כיתת הכוננות על היישוב, מפני המחבלים שהגיעו לשער היישוב. בחילופי האש נרצח במרפסת ביתו תושב היישוב גיורא דובדבני, בן 81. המחבלים לא חדרו ליישוב אלא המשיכו הלאה ליישובים אחרים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

סינטיה (סינדי) רסקין ממושב תלמי יפה היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמצעות אמנות. היא עצמה אלמנת צה"ל שבעלה נרצח באכזריות בעזה לפני למעלה משלושים שנה. עתה היא מטפלת בתושבים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה מיישובי העוטף. היא מספרת על שיטה מיוחדת MAP בה הוסמכה לטיפול במקרים אלו, ומציינת מאפיינים מסוימים שמצאה אצל מטופליה בעקבות השבעה באוקטובר.

סינטיה הגיעה למושב שלנו, ניר ישראל, כדי להעביר סדרת מפגשים תחת הכותרת "תרפיה באמנות". פגשנו אישה שהישרתה אווירה נעימה מאוד, שאיפשרה לנשים בגיל שישים פלוס לצייר, ליצור קולאז'ים ולשוחח על עצמן.

היא נולדה במדינת ויסקונסין בארצות הברית. "אימי הגיעה מגרמניה. אבי נולד בארצות הברית להורים שהגיעו מרוסיה. אני עליתי ארצה בשנת 1990 בעקבות האהבה." היא אומרת קצת בביישנות. בשנה הזו היא ילדה את בנה גדעון, אבל גם חוותה אסון נורא, כאשר בעלה הראשון, אמנון פומרנץ, נרצח באכזריות בעזה בדרכו למילואים, והיא נותרה אלמנה עם תינוק בן חודשיים.

כחמש שנים לאחר מכן היא הכירה את עמנואל (מנו) פלד, והגיעה בעקבותיו למושב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון בשנת 1996. שם נולדה בתם המשותפת עדי.

תלמי יפה הוא מושב שיתופי. עמנואל עבד במפעל במושב כמנהל תפעול ולוגיסטיקה ובעבודות נוספות, גם בחקלאות. עתה הוא בגמלאות. הוא עושה להנאתו בירה ביתית, ריבות שונות, זיתים וגבינות.

סינדי הגיעה ארצה עם תואר ראשון במחול שקיבלה באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי. בארץ היא המשיכה ללמוד ולהעשיר את עצמה.

"תמיד עסקתי באמנות פלסטית." היא מספרת, "התחלתי ללמוד ב'מכללת ספיר' אמנות כשעברתי לגור בתלמי יפה. למדתי פיסול וציור כלימודי חוץ. אחר כך למדתי בתל-אביב ציור אצל הצייר יעקב מישורי. "

בביתה ניתן לראות את התוצרים המרשימים, ציורים ופסלים שיצרה.

בנוסף לאמנות באותו הזמן, סינדי התעניינה והתעמקה גם בפסיכולוגיה. "אני קראתי המון ספרים בתחום," היא מעידה על עצמה, "ופעם הזדמן לי לקרוא על טיפול באמנות." וכמובן שהיא החליטה ללמוד את הנושא לעומק. "למדתי בסמינר הקיבוצים בתל-אביב קורס מבוא לטיפול באמנות, והבנתי שזה ממש 'תפור עלי'. משך הקורס היה שנה. שנים מאוחר יותר אני עצמי לימדתי בקורס זה."

בהמשך היא למדה בסמינר הקיבוצים שלוש שנים תראפיה באומנות ובקורס נוסף – טיפול באמצעות משחק בחול בגישה היונגיאנית. "בשיטה זו המטופל יוצר/משחק בחול באופן חופשי, ומשלב מיניאטורות ואובייקטים שונים. כך נוצרות סצנות שמשקפות את מצבו הפנימי, את הרגשות, אך ללא מילים. זה מאפשר לנפש הלא מודעת של המטופל להתקדם לקראת ריפוי ושלמות." היא מסבירה.

תוך כדי לימודים ובמסגרת ההכשרה המעשית החלה סינדי לעבוד ב"יחידה לילד ולמתבגר" בבית החולים "ברזילי" באשקלון. היא עבדה שם כחלק מצוות בית החולים במשך שמונה שנים.

אבל סינדי לא הסתפקה בזה ושאפה ללמוד עוד ועוד. לכן נרשמה לתואר שני בשלוחה הישראלית של לסלי קולג' האמריקאי – "הנחיית קבוצות בשילוב תראפיה באומנויות." בעבודת הגמר, התזה שלה, היא בנתה מודל בתראפיה באומנות למניעת התעללות מינית בילדים.

וסינדי המשיכה ללמוד. הפעם לימודי תעודה באוניברסיטת בר אילן בנושא "פסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד." נוסף לכך היא ממשיכה גם היום ללמוד, לקרוא מאמרים ולהתעניין בחידושים באמצעות האינטרנט. "היום אין צורך לנסוע לכנסים ברחבי העולם כדי לשמוע הרצאות ולהתחדש," היא מציינת. "הכול ניתן למצוא באינטרנט."

לימודיה לאורך השנים הובילו אותה לטפל בטראומה ובפוסט-טראומה במגוון שיטות.

יש לציין שבעבר עבדה סינדי כמטפלת בילדים ונוער שנפגעו מינית, במרכז "מאור" באשקלון. מסתבר שיש מעל עשרים מרכזים כאלה בארץ. הטיפול שם ניתן חינם, אבל צריך להגיע אליהם באמצעות הפניה ממשרד הרווחה.

טיפול בטראומה ובפוסט-טראומה

מזה 15 שנים סינדי עובדת במרכז "חוסן" של המועצה האזורית חוף אשקלון. תמיד היה צורך בטיפול בתושבים מן העוטף, שמתגוררים ליד הגבול וחווים תקופת של מתח בלתי פוסק. אבל ברור שאחרי השבעה באוקטובר מיספר האנשים שזקוקים לעזרה נפשית גדל פי כמה וכמה, ובהתאם לכך התרחב הצוות בעשרות מטפלים.

מטעם 'חוסן' סינדי מדריכה קבוצות ביישובי המועצה חוף אשקלון בתרפיה באמנות. "באמצעות ציור, הכנת קולאז'ים ועוד, אנשים מביעים את מחשבותיהם ורגשותיהם, במסגרת תומכת המשפרת את המודעות העצמית ובונה תחושת קהילה."

עבודתה העיקרית היא טיפול פרטני בקליניקה שלה במושב תלמי יפה. היא מתמקדת בטיפול בנוער ובמבוגרים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה ביישובי העוטף.

לצורך כך היא משתמשת כאמור בשיטות שונות, אותן למדה והתמחתה בהן. עם זאת היא חיפשה שיטה מיוחדת שתעזור בזמן קצר יחסית לנפגעי טראומה. ואכן יש שיטה אחת שסינדי למדה ופיתחה, והיא מתאימה במיוחד עבור נפגעי טראומה.

שמה של השיטה הוא MAP (Make Anything Possible) ומקורה בארצות הברית. היא מבוססת על חקר המוח ועיקרה טיפול בזיכרונות תת-מודעים בשילוב מיינדפולנס. בניגוד לטיפולים פסיכולוגיים אחרים, בשיטה הזו המטופלים לא חייבים לספר למטפלים את האירועים או החוויות הקשות שהם עברו, (ולמרות זאת רבים מהם בוחרים כן לספר), ובזה יש יתרון דווקא לנפגעי טראומה. המטפל לא צריך לשמוע את כל הפרטים, אך יכול להבין מה האדם מרגיש, וכך מסייעים בדרך עדינה לשנות את הנרטיב שהמטופל מספר לעצמו על מה שעבר.

מסתבר שבטיפול בשיטת MAP יש אפשרות לנטרל את הזיכרונות והרגשות הקשים ולאחד אותם עם זיכרונות ורגשות טובים יותר. כלומר, משתמשים בחוכמת הריפוי הטבעי שיש לכל מטופל. כך מצליחים להחליף את האמונות השליליות שהיו לאדם עם אמונות חיוביות יותר. בצורה זו הסיפור שהמטופל יספר לעצמו ישתנה לחיובי. במילים אחרות: יוצרים זיכרון אחר. סינדי מדגישה את העבודה שהמטופל עושה לגבי עצמו: "ברגע שהוא משנה את אמונתו לגבי מה שקרה לו, זו כבר הדרך לריפוי."

היא מציינת שלפעמים, בתחילת הטיפול, כאשר המטופלים מתחברים לזיכרונות כואבים, יש התעצמות של כאב. אבל לאחר עיבוד המטופלים עוברים למצב נוח יותר. הם חווים רגשות ניטרליים שהופכים בהדרגה לרגשות חיוביים. הרגשות שקשורים לזיכרונות טראומטיים מוחלפים ברגשות ובפרספקטיבות מעצימות. לעיתים קרובות המטופלים מפתחים תובנות והבנות חדשות לגבי זיכרונות הטראומה שלהם.

התמודדות של תושבי העוטף

סינדי מטפלת בעיקר בנוער ומבוגרים תושבי האזור. כאשר היא נשאלת מהן התופעות המשותפות שהיא מזהה אצל המטופלים, היא עונה: "ראשית כל, כל אחד קולט, מבין וזוכר אחרת את האירועים. שני אנשים שעברו אותו אירוע יכולים להגיב באופן שונה לגמרי זה מזה, אחד לא יכול לתפקד בכלל, ושני ממשיך בחייו כרגיל. זה קשור לדרך בה כל אחד מבין את הסיפור שלו – את מה שעבר עליו."

יחד עם זאת סינדי מוצאת תופעות משותפות אצל תושבי העוטף. "ראשית כל, אני מבחינה בהרבה אנשים שחווים התקפי חרדה. נוסף לזה יש כעס וזעם. כעס וזעם על הממשלה, על הצבא, טענות של 'איפה הייתם?' 'למה לא הגעתם לעזור?' נוסף לכך יש כמובן מתח רב, חרדה, אי ודאות וגם חוסר ביטחון. המתח וחוסר הביטחון גורמים לפעמים לחוסר ריכוז, לבעיות בשינה, הימנעות, שכחה, בדידות ומצב דיכאוני.

יש אנשים שקשה להם לשוב להרגלים הישנים, לפעמים קשה להם לנהוג במכונית למקומות רחוקים, יש דברים שהם עושים לאט יותר מבעבר. המצב הקשה עדיין נשאר פתוח אצל רוב האנשים." והיא מוסיפה: "אני עכשיו לא מטפלת בילדים, אבל אני רואה את ההורים שחלקם עצבניים וחסרי סבלנות, וזה בוודאי משפיע גם על הילדים."

היא מדברת על ההבדלים בתגובות ובהתנהגויות של אנשים שעברו את אירוע השבעה באוקטובר: "יש אנשים שלא מתפקדים בכלל, ויש אנשים שמבחוץ נראה שהם מסתדרים, מנהלים משפחה, מטפלים בילדים, אבל עצם זה שהם באים לטיפול אצלי, מוכיח שמאוד קשה להם."

במאמר שכתבה היא מביאה דוגמאות למטופלים שלה, וכיצד שיטת ה MAP גרמה להם להתגבר במידה רבה על הטראומות שחוו. אחד מהם הוא גבר, אשר סבל בילדותו מהתעללות פיזית ומילולית של אביו, והחליט שהוא לעולם לא יהיה כמוהו. והנה, כאשר שהה עם רעייתו וילדיו בחדר קטן במלון אליו הם פונו, הוא חש בשינויי ההתנהגות שלו עקב המתח והלחץ. הוא פנה לטיפול מסיבות רבות אך בעיקר הוא רצה לשפר את יחסיו עם ילדיו והמשפחה והוא הצליח לשנות את אופן מחשבתו ולמתן לגמרי את התנהגותו.

דוגמא נוספת היא צעירה זרה, אשר עבדה כסייעת באחד מיישובי העוטף. אחותה באה בעקבותיה עבדה כסייעת ביישוב אחר ונרצחה בשבעה באוקטובר. המטופלת חשה רגשי אשמה כבדים ביותר על מות אחותה, היא הצליחה לאחר הטיפול לשנות את אופן מחשבתה, רגשי האשמה פסקו, והיא מצאה דרך להמשיך בחייה למרות האבל, והחליטה להגשים את כל מה שאחותה לא הספיקה.

חיילת צעירה שמתגוררת באחד מיישוב העוטף חוותה התקפי חרדה קשים בעת התקפת המחבלים, כאשר שהתה במקלט בבית משפחתה. התקפים אלו נמשכו לאחר מכן בכל פעם ששמעה ירי של ארטילריה או רקטות. לאחר כמה מפגשים וטיפול ב-MAP – מבלי שסיפרה באופן מפורט על האירועים שחוותה – היא הצליחה להוריד את מפלס החרדה שלה לגמרי, והתקפי החרדה לא חזרו.

כל אדם מגיב אחרת לאירוע טראומתי. אחת הנשים, שנחשפה לסרטונים הנוראים של הנובה, במשך הטיפול נזכרה בהתעללות מינית שעברה בילדותה. הטיפול ב-MAP הועיל והיא לא חזרה להעלות את הזיכרון החזותי של ההתעללות.

חשבון פתוח עם עזה

סינדי רסקין, תושבת היישוב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון, מעורה היטב באוכלוסייה שסובלת מזה עשרות שנים עקב היותה קרובה לגבול. בכלים שלה, של פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות, היא תורמת את חלקה החשוב לרווחת האנשים בסביבתה.

אבל מסתבר שהמצב הביטחוני בדרום פגע בסינדי באופן אישי כבר לפני עשרות שנים, לאחר עלייתה ארצה, כאשר התגוררה במרכז הארץ.

"יש לי חשבון פתוח עם עזה." היא אומרת. מסתבר שהיא אלמנת צה"ל. בעלה הראשון – אמנון פומרנץ הי"ד – נרצח באופן אכזרי ביותר בשנת 1990.

אמנון, ממושב חבצלת השרון, נסע עם מכונית למילואים בעזה וטעה בדרך. הוא נקלע למחנה הפליטים אל-בוריג' ונרצח שם בלינץ' אכזרי. הוא נרגם באבנים בעודו יושב במכוניתו ומכוניתו הועלתה באש. זאת לעיניהם של עשרות או מאות תושבים, שעמדו מסביב והריעו.

בכנסת

ב-26 בספטמבר 1990 הקדישה הכנסת השתים-עשרה דיון מיוחד לאירוע. את הכנס פתח היו"ר דב שילנסקי. להלן קטעים מדבריו:

"עם כל הודעה על נפילת חייל מחסיר הלב פעימה וקופא הדם בעורקים. ובא המקרה האחרון, רציחתו של אמנון פומרנץ הי"ד, ועולה על כולם. לא היה זה מספר נוסף בסטטיסטיקה העקובה מדם של חללי צה"ל. [...] שריפת אדם היא צורת המוות האכזרית ביותר, שאין עליה כפרה ומחילה [...] דרך רציחתו של אמנון פומרנץ ז"ל מזכירה לנו את הימים השחורים והאפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשפה העברית טרם המציאה מילים מתאימות לגינויה."

וח"כ בנימין בן אליעזר כאילו ניבא את הבאות כאשר אמר בכנסת: "המקרה המזעזע הזה מוכיח שוב ומוסיף ללמדנו מתחת לפני איזה שטח אנחנו יושבים. מה שקרה באל-בוריג' שבעזה הוא תשקיף מדויק למה שעלול לקרות בכל רגע ובכל מקום בכל השטחים."

וכפי שידוע לכולנו, אכן הנבואה המצמררת הזו התקיימה בהיקף מזוויע בשבעה באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס מעזה פלשו וביצעו מעשי זוועה אכזריים בדרום.

על אמנון פומרנץ הי"ד

לזכר אמנון נכתב ב"דף נופל" של עיריית נתניה:

"אמנון, בן צפורה ומשה ז''ל נולד בכ''ו באב תש''ד (15.8.1944).בגיל 5 עברה המשפחה לחבצלת השרון שם עסקה בחקלאות. אמנון למד בביה"ס "ביאליק", סיים את "אורט" ובחיל הים שרת על המשחתת "יפו". בטכניון למד חשמל ובמשך 17 שנים עבד ב"רפא''ל" (משרד הבטחון).היה מהנדס אלקטרוניקה ומדען, חוקר ועסק בפיתוח. היה בעל חשיבה מקורית ויצירתית, תיאורטיקן ומעשי כאחד. ראה בעבודה אתגר. לא חיפש כבוד ולא נאבק על מעמד בחברה. ברפא"ל עסק בפיתוח טילים וברובוטיקה.במקביל לאהבתו לאלקטרוניקה ולמחקר, הוא היה ספורטאי מצטיין ואהב את הים באופן מיוחד. את שעות הפנאי בילה עם הים בסירות וגלשנים והיה בין מייסדי המועדון הימי בחבצלת-השרון. אמנון אהב את חיי הכפר ובעיקר את ריח ההדרים בצילם גדל. חלם על עתיד במושב ותכנן להשתלב בו."

יהי זכרו של אמנון פומרנץ ברוך. ונאחל לסינדי שתמשיך בבריאות טובה ובהצלחה לטפל ולעזור לתושבי העוטף.

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1398, 15.1.2026.

[שאלות לבינה המלאכותית]

הנסיך רזא פהלאווי (Reza Pahlavi) הוא בנו הבכור של מוחמד רזא פהלאווי (1980-1919), השאה האחרון של איראן, שנאלץ לברוח מאיראן בשנת 1879 בעקבות המהפכה האסלאמית.

מתוך דאגה לפרנסתו של הנסיך בגולת אמריקה ומתוך כוונה לתמוך בו כלכלית, שאלתי: ממה הוא חי? לפי דיווחים חלק מהונו נותר בידי המשפחה מאז נפילת השאה.

תשובה: הוא לא מחזיק בתפקיד ציבורי או בעסק גדול פעיל – הוא לא עובד בעבודה מסודרת בשוק העבודה.

שאלתי: אז ממה הוא חי?

תשובה: התמיכה העסקית והכספית שהתקבלה באה מחברים ובני משפחה ולא מעיסוק אחר. הוא מופיע לעיתים בהופעות, נאומים ופעילות של קהילות איראניות בגלות, אך זה לא מייצר הכנסה קבועה כמו 'עבודה רגילה'.

שאלתי: לפני המהפכה האסלאמית נחשבה משפחת פהלאווי לאחת המשפחות העשירות בעולם. נדל"ן נרחב באיראן, שכלל ארמונות, אחוזות, אלפי דונמים של קרקעות חקלאיות, יערות, בתי מלון, אחזקות תעשיות ופיננסיות, מניות בבנקים, חברות ביטוח, מפעלי מלט, פלדה, תחבורה ותקשורת – לאן נעלם הכול?

תשובה: הכול היה מנוהל דרך 'קרן פהלאווי', גוף חצי ציבורי.

שאלתי: בפועל הייתה זו זרוע כלכלית של המשפחה. ומה עם חשבונות בנק, תכשיטים, יצירות אמנות ושאר אוספים יקרי-ערך שהיו בבעלותו? דובר על עשרות מיליארדי דולרים בערכים של זמנם.

תשובה: עם נפילת השאה בשנת 1979 כל הנכסים בתוך איראן הוחרמו. הם הועברו ל'קרן המדוכאים', גוף הקשור למשמרות המהפכה. 'קרן המדוכאים' הפכה לאחד התאגידים הכלכליים הגדולים במזרח התיכון.

שאלתי: מה נותר בידי המשפחה מחוץ לאיראן? כזכור, חלק מההון הועבר בשעתו מחוץ לאיראן והושקע במדינות המערביות. היו אלה השקעות נושאות רווחים.

תשובה: רזא פהלאווי טוען כבר שנים שהוא לא מיליארדר, חי ברמה טובה אך לא יוצאת דופן.

באין בנים תיפול הממלכה

שאלתי: האם לשאה האחרון היו צאצאים חוץ מיורש העצר?

תשובה: לשאה היו צאצאים משלוש נשים. הידועה שבהן Fara Diba הקיסרית: הבן היחיד שלו הוא רזא פהלאווי שנולד בשנת 1960. מנישואיו לפאוזיה מלכת מצרים נולדה בשנת 1940 בתו הבכורה שאחנאז (כיום בת 86) רחוקה מאור הזרקורים. בתו פרחנאז (נולדה בשנת 1963) חיה בפרטיות רבה ורחוקה מפוליטיקה; בנו עלי רזא (נולד בשנת 1966) שם קץ לחייו בשנת 2011; בתו ליילא (נולדה בשנת 1970) נפטרה בשנת 2001 בלונדון ממנת יתר של כדורי שינה.

שאלתי: האם לשאה היו נכדים או נכדות?

תשובה: לשאה חמש נכדות. אין נכדים זכרים. לפי המסורת המלוכנית האיראנית, ירושת הכתר עוברת רק לצאצא זכר.

שאלה: למה לא לשנות את החוקה ולמנות, כמו באנגליה, גם יורשת עצר. הנכדה נור פהלאווי (נולדה בשנת 1992), בתו הבכורה של יורש העצר, יש לה נוכחות ציבורית. היא פעילה ציבורית בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט ובהחלט יכולה להיות מלכה ראויה אחרי יורש העצר.

תשובה: מסורת היא מסורת. בהעדר יורש זכר יגיע סופה של השושלת הפהלאווית.

בן-ציון יהושע

מילו חזר מהמחנות חצי מת, ובלומה טיפלה בו במסירות במשך חודשיים עד שהתאושש. הם גרו אצל הוריה של בלומה עוד מיספר חודשים, ואחר כך היא שכרה דירה קטנה קרוב למרכז העיר. מילו עבר קורס של מנהלי חשבונות, והתקבל לעבודה בבנק "לחקלאי", בנק שחווה עליות ומורדות, והיה אפילו על סף פשיטת רגל. העבודה בבנק היתה כאילו תפורה על מילו – הוא נשא חן בעיני הבעלים, וגם כאשר השלטון הקומוניסטי הלאים את הבנק, מילו אלטשולר נשאר על כנו. רמזו לו כי על מנת שתהיה לו חזקה על המשרה כדאי שיהיה חבר מפלגה. ללא שהיות ולבטים נכנס מילו לבית המפלגה והגיש מועמדות. הוא הצהיר שהוא, ואביו לפניו היו כל חייהם פרולטרים. בדקו ובדקו, והגיעו למסקנה שאין מניעה לקבלו לחיקה החם של המפלגה הקומוניסטית. אלה היו הימים בטרם נחשבו היהודים כאלמנט קונטרה-רבולציונרי.

אחרי שהתקבל למפלגה מילו קודם למשרת ראש מחלקת האשראי, והמשכורת שלו הוכפלה. סוף סוף חש הזוג אלטשולר מעט רווחה. אלא שאז קרה מה שתמיד קורה אצל גבר מצליח – הוא החל לאחר הביתה בתירוצים שונים, כשעל מקטורנו ריח של בושם לא מוכר – כל הבנליה המשעממת מאז ומעולם.

בלומה החליטה להתעלם – מה שאיננו יודעים איננו קיים. אלא שבאחת המסיבות שערכה הנהלת הבנק שמה לב איך איליאנה המזכירה עומדת מאחורי כיסאו של מילו ומשעינה את חזה הענק על כתפיו – מעשה פטרונות שבלומה לא יכלה לעבור על כך לסדר היום. בלה היתה בחורה שקופה – כל מה שחשבה בלב מייד בא לידי ביטוי בצבע פניה – היא האדימה עד קצות האוזניים, ויצאה מהחדר. אחרי מספר דקות, כשהיא נרגעה קצת, חזרה וניגשה לאליאנה מאחוריה שנשארה באותה הפוזה, ומילו ישב זחוח דעת, נהנה מן הכובד הרך המעיק על כתפיו, והוא מספר אנקדוטות לחבורה של פקידים ופקידות שהצטופפו סביבו. בלומה תפסה את מרפקה של איליאנה ומשכה אותה בחוזקה. איליאנה מעדה ופגעה בסנטרה בקודקודו של מילו.

"הי, איליאנה, זהירות! יש לי רק מוח אחד!"

אבל איליאנה כבר לא הייתה שם, בלומה משכה אותה בכוח אל החדר השני:

"תשמעי, כלבה, את תניחי למילו שלי, אם לא, אני מנקרת לך את שתי העיניים!"

וכדי להמחיש לה את מה שהיא מתכוונת לעשות אם לא תציית, היא תפסה ביד אחת בשערותיה של איליאנה, וביד השנייה היא קירבה אל עיניה את הציפורניים.

"תגידי אחריי: 'מילו הוא הבעל של בלומינקה, ורק של בלומינקה, כולו – כולו של בלומינקה!'"

איליאנה הייתה מבועתת, היא עצמה את העיניים חזק, וניסתה להתגונן בידיה מציפורניה של בלומה. בלומה היתה אחוזת טירוף, ולמרות שהיתה כולה רבע עוף, היא הצליחה להבהיל את איליאנה כהוגן.

"תגידי מה שאמרתי לך, אחרת אני נועצת את הציפורניים, אני לא מתבדחת."

"אבל באמת, בלומינקה, מניין לך הרעיון..."

"אל תזבלי לי עכשיו את השכל בהכחשות!" ובלומה נעצה את הציפורניים בשמורות עיניה העצומות של איליאנה.

"את משוגעת, או מה?! אני אצעק, כולם יגיעו לכאן. תניחי לי, פגע רע!"

איליאנה ניסתה להשתחרר, אך היא חשה שכל תנועה שלה גורמת לבלומה להיות יותר נחושה ולנעוץ עוד את הציפורניים לתוך שמורות העיניים.

"מילו הוא הבעל של בלומינקה, רק של בלומינקה, כולו של בלומינקה! עכשיו נרגעת?"

"אני רוצה שתדעי שמילו היה בעולם האמת, ואני החזרתי אותו לחיים. הוא היה שלד עצמות, ואני החייתי אותו. הוא ניסה להתאבד, ואבא שלי הוריד אותו מחבל התלייה. אני פירנסתי אותו כל הימים, ועכשיו כשסוף סוף נעשה בן אדם, אני צריכה להסתפק בפירורים שאת מואילה להשאיר לי?! שימי טוב לב: אני לא אסכים, לא אסכים, לא אסכים, נבלה אחת! הבנת מה שאמרתי לך? הבנת? תאספי את העטינים שלך, ושלא תעיזי להתקרב למילו!"

מילו קרא להן פנימה:

"מה קרה לכן שם? אנחנו פה רוצים לשתות לחיים!"

בלומה, כבת נאמנה להוריה רצתה שהכביסה המלוכלכת תישאר בבית פנימה. לא היה לה נוח שכל הפקידים יראו את האדמומית שהיתה על שמורות עיניה של איליאנה:

"עוד רגע, חמוד שלי, לאיליאנה יש כאב ראש, ואני שמה לה קומפרסים."

בלומה דחפה את איליאנה לכיוון הכיור שבשירותים, הרטיבה מגבת ולחצה על המצח. היא הספיקה לעשות זאת לפני שמילו נכנס, כשפניו מביעים דאגה. בלומה הביטה בו בכעס (תמיד שקופה!) אבל לא אמרה מילה. היתה לה דעה על גברים, וידעה שאם יש איזה סיכוי להפסיק את הרומן הזה, הרי שהוא יכול לבוא רק מהכיוון של איליאנה, ולא מהכיוון שלו.

אחרי חודשיים נודע לבלומה שאיליאנה בהריון, וחשה מובסת. נלו פטרסקו, בעלה של איליאנה, פקיד גבוה בעירייה, היה ברקיע השביעי – אחרי שמונה שנים של נישואין, ואחרי ששפכו כסף רב על רופאים ולרופאי אליל, סוף סוף הצלחה כזאת, הפתעה כזאת! כשהבהילו את איליאנה לבית חולים, ביקש פטרסקו ממילו, חברו הטוב, שיתלווה אליו, וכך עשה. נולדה בת חמודה, שכולם טענו בתוקף של מבינים שהיא דומה לנלו כמו שתי טיפות מים. בלומה לא יכלה להתנגד כאשר מילו החליט בתור בוס להעניק להורים המאושרים מיטת תינוק מצויצת, היקרה ביותר שמכרו ב"אקונום", רשת החנויות הממשלתית של אותם ימים. נלו עמד על כך שיקראו לתינוקת מילה על שמו של החבר הנאמן נלו אלטשולר שגילה יחס כל כך חם כלפי המזכירה שלו וגם כלפיו. מילו שלח זר פרחים גדול שהמתין ליולדת ליד המיטה החדשה של התינוקת.

בלומה החליטה לפעול – היא שמה על ראשה מטפחת צבעונית, כזאת שלובשות האיכרות היום השוק, ופנתה לביתם של הפטרסקואים. היא צלצלה בפעמון, ומייד הסתובבה. איליאנה הביטה בעד העינית, חשבה שאיכרה הביאה לה ביצים וגבינה, ופתחה את הדלת. בשנייה הזאת בלומה פלשה פנימה כמו רוח סערה.

"הי משוגעת, אם תיגעי בתינוקת, אני אנקר לך את העיניים! שלא תעיזי להתקרב אליה, את שומעת אותי?"

"אני רק רוצה לראות אותה..."

"בחלום! לא ארשה לך! עופי לי מהעיניים. זה עוד חסר לי שתטילי עליה עין רעה!"

איליאנה היתה ילידת כפר, שהוריה שלחו אותה ללמוד בעיר, והצליחה להינשא לפקיד עירייה.

"איליאנה, אני לא אטיל על מילה עין רעה, אני אהרוג אותה אם תרשי למילו להיכנס לכאן. את יכולה ללכת למשטרה להודיע שאני מאיימת ברצח הממזרה שלך! אם את רוצה לראות אותה גדלה ולרוות ממנה נחת, אל תרשי למילו להיכנס לכאן. אל תתקרבי אליו. אני לא מתבדחת!"

בלומה נתנה בה מבט מאיים, שתבין עד כמה היא רצינית באיומיה.

"אבל בלומינקה, באמת, איך אני יכולה? הוא הבוס שלי בבנק. אם הוא מבקר אותנו, איך אני אגיד לו? כלומר, איך אפשר להתנהג ככה? גם מילו לא יבין מה נפל עליי."

"נפל או לא נפל, אם אשמע שכף רגלו דרכה כאן, או שאת הגעת אליו באיזה אופן, תצטרכי לשים שמירה על התינוקת, כי אני אגיע אליה באש ובמים."

"את יצאת מדעתך, בלומינקה, מה את רוצה מהתינוקת האומללה? איזה אסון נפל עליי! איך נדבקת אליי כמו ספחת!"

"אני יוצאת עכשיו. שימי לב איליאנה, זאת הזהרה שנייה. הזהרה שלישית לא תהיה."

איליאנה הצליחה לשכנע את מילו לא לבוא אליה. היא סיפרה לו על האיומים, ומילו שהכיר את אופייה של בלומה החליט לא להסתכן. הוא לקח לעצמו מאהבת אחרת, את מריאנה, זו שהחליפה את איליאנה בחופשת הלידה, והחיים נמשכו על מי מנוחות, עד שקרה לו מה שקרה לרוב היהודים ברומניה הקומוניסטית, וכמו רבים אחרים הבין שהמוצא הוא רק עלייה לארץ ישראל, לפני שיחווה את עקיצות הפרעושים בקלבוש.

עברו השנים הקשות בארץ, מילו ובלומה הצליחו להגיע למנוחה ולנחלה, כמו רוב העולים. גם כאן עבד מילו בבנק – בבנק דיסקונט, אבל הוא היה מוכרח "להתאוורר", ומדי שנה נסע לרומניה. בלומה לא הצטרפה. היא ידעה שהוא מבקר אצל משפחת פטרסקו, שעברו לגור בבירה, בבוקרסט. מילה כבר למדה באוניברסיטה. דינה, חברתה הטובה של בלומה בארץ, סיפרה לה שפגשה את מילה בעיר הקיט סלאניק מולדוסה, והיא מוכנה להישבע שהיא דומה כשתי טיפות מים לנלו פטרסקו.

בלומה לא האמינה לה, אבל כבר לא היה איכפת לה.

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!