אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2126 16/01/2026 כ"ז טבת התשפ"ו

מאמרים

ד"ר עירית אמינוף

ה"נחותי"... [לתופעת הירידה מארץ ישראל]

"מה קורה לך אחי, אני מת על ישראל – אז אל תקרא לי יורד! אנחנו מתים על ישראל ועל המסורת, לא מוותרים על אף חג, אנחנו חוגגים כולנו ביחד, כל הישראלים במיאמי... איזה ליל סדר עשינו בפסח, אל תשאל, ביום העצמאות עשינו 'על האש' ושרנו את כל השירים, ובכלל אין כמו ישראל רק מה? עשינו איזה רילוקיישן קטן בשביל הילדים..."

*

הכול התחיל במאות הראשונות לספירה – בסוף תקופת התנאים וראשית ימי האמוראים, כשחכמים מבין אמוראי ארץ ישראל, ירדו לבבל, כדי להביא לישיבות שצמחו והתפתחו בה, את תורתה של ארץ ישראל, שנלמדה ונדונה בישיבותיה.

[סוכה מג' ע"ב: אמר ר' יוחנן:...כי אתא רבין וכל נחותי, אמר:

[כאשר בא רבין מא"י וכל נחותי וכל היורדים מא"י, אמר...]

וכן: חולין קכד' ע"א: כי אתא רבין וכל נחותי –

[כשבא רבין וכל החכמים היורדים מארץ ישראל לבבל]... חכם יחיד היה קרוי נחותא – היורד,

קבוצת חכמים שירדו מא"י לבבל נקראו נחותי – היורדים.

במשך השנים הלכה וגדלה תופעת החכמים העוברים מארץ ישראל לבבל, [ולהפך גם], ומאחר שהמעבר מארץ ישראל ההררית, אל בבל השוכנת על המים בעמק בין הנהרות, כונו העוברים מא"י לבבל - "נחותי" = היורדים. מגמתם היתה, לדייק בשמועות הנמסרות מפי חכמי א"י ופסיקותיהם, ולמסור את כל חידושיהם לחכמים בישיבות בבל.

ירושלמי, שקלים פ"ח ה"א נא' ע"א: אמר רב יוסף: מאן דאמר... אמר ליה רב אבודמא נחותא: – [אמר לו רב אבודמא היורד] [וכן: עולא נחותא– עולא היורד, ועוד ועוד.

ראשיתו של המושג ירידה, נבע, כאמור לעיל, מן הפעולה הפיסית של ירידה ממיקום של גובה אל מיקום נמוך. אולם, במשך עשרות ומאות השנים שלאחר המרידות ברומי, ובאופן מיוחד לאחר מרד בר כוכבא וגזירות אדריינוס שבאו בעקבותיו, התרחבה תופעת ירידת חכמים מן הארץ ומקורותינו מזכירים את התופעה, לא בשמחה רבה. במשך השנים שינתה תפיסת הירידה את מהותה, ומירידה גיאוגרפית הפכה אט אט לירידה ערכית. מי שיורד מארץ ישראל אל הגולה יורד אמנם פיסית, אבל יותר מכך יורד מוסרית. נוטש את ארצו לטובת כיסו, נוחיותו ונוחיות משפחתו.

בעידן העת החדשה, ובעיקר עם תקומת מדינת ישראל, נתפסה תופעת הירידה מן הארץ כתופעה המעידה על ערכם האנושי, הלאומי של היורדים.

*

בשנות הצנע שלאחר קום המדינה, עם הטפטוף של היורדים ממדינת ישראל לארצות השפע הכלכלי והשקט המדיני, התחלנו להרגיש בתופעה.

זכורה לי היטב בת כיתתי עדינה, שביום בת המצווה שלי, סיפרה לי שהוריה 'לוקחים' אותה לאוסטרליה וכי הם יגורו שם, על כן לא נוכל להתראות יותר. [מתנתה – הספר "האסופית" – שמורה עימי עד היום.]

איני זוכרת מי היה זה שהסביר לי, שעדינה והוריה יורדים לאוסטרליה. עד אז לא שמעתי את הביטוי הזה, והמילה יורדים – לרדת, נראתה לי מילה של שינוי מיקום. לא ממש הבנתי מדוע הם יורדים ולאן הם יורדים והיכן היא אוסטרליה? האם צריך להגיע אליה בירידה? מאז, למדנו את המושג הזה מהר מאוד, לדאבון ליבנו.

*

בשנות השבעים של המאה הקודמת, שהיתי עם בעלי וילדי, שנתיים באוסטרליה –1975- 1977, בשליחות הסוכנות היהודית, המחלקה לנוער וחלוץ. הוזמנתי ללמד באוניברסיטת מלבורן [שבמדינת ויקטוריה], במחלקה ל- Middle East Studies – ספרות עברית בת זמננו. [לבקשת יו"ר המחלקה – Reverand Dudly Hallam.]

בשנים אלה נפגשתי לא מעט, בקבוצות של ישראלים לשעבר, אשר ירדו מישראל לאוסטרליה הרחוקה – Down Under כלשון בני אמריקה. חלקם ירדו עוד בשנות העשרים, השלושים, והארבעים של המאה הקודמת. הם באו מצפת, מראש פינה וממקומות אחרים בצפון הארץ. אחרים באו מירושלים ומתל אביב, ונמנו על הקבוצה הרביזיוניסטית – ומפלגת "חירות". לדבריהם, נאלצו לזנוח את מדינת ישראל הצעירה, מאחר שממשלתה התנכרה להם ומנעה מהם להתפרנס כראוי. רובם הגיעו לעיר Perth אשר במערב אוסטרליה, ואחרים הגיעו לחופו המזרחי של האי, לערים סידני, מלבורן וגם לבריסביין.

הם התווספו על הקהילה היהודית המקומית שהגיעה לאוסטרליה מעט לפני מלחמת העולם השנייה, וגם במהלכה, היישר ממזרח אירופה או מבריטניה.

למדנו מפיהם על האיבה לרביזיוניסטים אשר אפיינה את שנות חייה הראשונות של המדינה. [יש שיגידו שעד היום שוררת איבה זו ואינה מניחה למחנות להתפשר.]

על אחד הלוחמים ממפקדי האצ"ל הבולטים בירושלים – נח וייס –ואשתו אלישבע חובב וייס – כתבתי במאמר: "לוחם האצ"ל הנשכח שנאלץ לרדת מן הארץ" – ["האומה" 223, אוגוסט 2021 תשפ"א.] ובכל זאת לא אהבתי את עובדת ירידתם מארץ ישראל, ולו בשל אותה סיבה.

*

במהלך אותן שנים יצא לנו להיפגש, גם עם יורדים אחרים מישראל – יורדי שנות החמישים, השישים והשבעים, שם היה הסיפור – אחר.

כמה עלובים הם נראו לי – לנו, בבואם להסביר ולנמק את סיבת עזיבתם את הארץ.

העובדה שכל אחד מהם חש מיד בצורך לנמק ולהסביר לשליחים מישראל, מדוע ירד ממדינת ישראל אל היבשת המעתירה אוסטרליה, עוררה את החושים שלי והעידה כאלף עדים שלהם עצמם מריח המעשה לא טוב. גם היום – בשנות העשרים של המאה ה-21 – כשאני פוגשת ביורדים המגיעים ארצה לביקור מולדת, [ויש לא מעטים כאלה לצערי הגדול], אני מרגישה רגשות סלידה.

*

כשהם עדויים בסממנים הטרנדיים של הארץ החדשה, הם מספרים ניסים ונפלאות על הסדר המופתי של בתי הספר בארץ החדשה, על ההתנהלות היומיומית מעוררת הכבוד וההשתאות. גם כשהם צודקים לחלוטין, עדיין נראים לי בעליבותם: במשכורותיהם הגבוהות יותר ממשכורותינו בארץ, בהשתלמויות ה'פוסט דוקטורט' שלהם הנמרחות על פני עשרות שנים, ובמעמדם החדש כאזרחי העולם הגדול ה'נפלא', כשהם ניצבים מולנו: אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות ללוחמים העזים שלנו – חיילי סדיר קבע ומילואים, שרבים מהם כבר שוכנים בבתי הקברות הצבאיים. מבחינה ערכית צועק ההבדל בינינו לבינם, אנו בעלייה והם בירידה ומאופיינים על ידי התואר: "נחותי".

מי היה מאמין אז בימי אמוראי ארץ ישראל, במאות השנייה והשלישית לספירה, שהתואר 'נחותי' יהפוך להיות שם תואר לנחיתות קומה אישית [ה'נחותי' הפך לנחות מבחינה ערכית].

הפטריוטים שבינינו מסתקרנים להבין את סיבת הירידה, למרות שבמעמקי לבנו אנו יודעים היטב מה גורם להם לרדת, לברוח, להימלט. מתוך מאות שעות שיחה עם יורדים למיניהם, [כשאיני טורחת להסתיר את תחושתי האמיתית כלפיהם], למדתי מבלי שיגידו דבר, את סיבותיה האמיתיות של הירידה.

*

הסיבה העיקרית היא השאיפה למנוע את גיוס הבנים לצבא. אלפי היורדים – והיום כבר אפשר לומר בצער – עשרות אלפי היורדים – אינם מוכנים שבניהם ישרתו בצבא. גם אלה המתפארים תדיר בעובדה שהיו חיילים קרביים, כולם היו גולני וגבעתי וצנחנים וכל היתר, אבל אינם רוצים שהבנים ילכו בעקבותיהם. [צבא היא מסגרת מסוכנת: אימונים, קרבות ומלחמות].

הפחד מפני השירות בצבא יכשיר את כל הסיבות האפשרויות כדי לברוח מן הגיוס ולמצוא מקלט בארצות בהן לא חלה חובת גיוס, בוודאי לא על הבאים החדשים.

חשוב לציין שחלק מן היורדים מבינים את הבושה שבדבר ומנסים להצניע ככל האפשר את הסיבה האמיתית הזו. אולם משיחות איתם יוצא, לאט אט, המרצע מן השק, ואתה מבין את כוונותיו של הבורח, ובעיקר את כוונותיה של אשתו – אם הבנים.

יורדת אחת מתל אביב שהגיעה לאוסטרליה בשנות השישים, אמרה לי בלי שמץ של בושה בזו הלשון: "אנחנו לא נשלח את הילדים שלנו לצבא, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו!"

"מה את אומרת?" לא התאפקתי: "את התגלית הזו אני שומעת לראשונה, כי אנו הישראלים לא סובלים מתופעות כאלה של אהבת ילדינו."

יותר לא יכולתי להסתכל בפניה של אותה גברת.

*

הסיבה השנייה – לפעמים ראשונה בחשיבותה – היא סיבת "הירוקים" ואפשרויות ההתעשרות הקלה הקורצת מעבר לים. כולנו למדנו בילדותנו כי ביבשת אמריקה צומחים מטבעות זהב על העצים. רק תתרומם על קצות אצבעותיך ותוכל לקטוף אותם. השכר היותר גבוה, והאפשרות להתעשר, ולחיות חיים קלים ונוחים יותר, קורצים לרבים המריחים את ההצלחה המסחררת באופק, ושום אהבת מולדת לא תחצוץ בינם לבין ההצלחה.

בימים אלה, מלחמת עזה, ומלחמת אירן, כשעולמנו חבול, מוכה, שרוף והרוס – כואב שבעתיים לעכל את הגל העצום של ירידה ובריחה מן הארץ – הפוקד אותנו, ולבלוע אותו. המיספר המפחיד של יורדים מן הארץ בשנה האחרונה, [מאז פרוץ המלחמה הארורה], מעיד כאלף עדים על אופי הירידה או אם נאמר בגלוי – על אופי הבריחה מן הארץ.

*

בין היורדים נמצא קבוצות בעלות אפיונים:

אני מדגישה כי אינני דמוגרפית, ולא סטטיסטיקאית, ואף לא היסטוריונית, פירטתי כל אשר ראיתי ושמעתי בעיניי, באוזניי ובתחושות ליבי – כפטריוטית ישראלית, שכל עוזב או בורח מעלה את חמתי.

קבוצה ראשונה היא זו שנמנים עליה כל מי שהמדינה "עוללה" להם עוולות:

מס הכנסה סידר אותם, ביטוח לאומי עשק אותם וגנב מהם, קופת חולים התעלמה מהם, בתי המשפט הפלו אותם לרעה, ונטו להרשיעם על עבירות של מה בכך, שאחרים יוצאים מהן חלק, המשטרה "דפקה" אותם ועוד ועוד...

למדתי את כל הטיעונים בעל פה, אני כבר מזהה אותם מן המלים הראשונות בכל שיחה. כל אלה ירדו, כמובן, רק בגלל המדינה שלא התחשבה בהם, והיא זו שדחפה אותם לעזוב ולרדת ממנה.

*

קבוצה שניה היא זו הטוענת שהמדינה הזו לא נתנה להם כלום. "ההורים שלי באו והמדינה דחפה אותם למעברות ונתנה להם אוהל או צריף דולף. מה נתנה לי המדינה? מה? שום דבר"!

"והמדינה אליה ירדת נתנה לך משהו רציני?" הקשיתי,

"המדינה הזו לא חייבת לי כלום."

"אבל מדינת ישראל חייבת לך?"

"כן כן, חייבת ולא נתנה לי כלום," פה גם גולשים הדברים, לא פעם, לסיפור האשכנזים והמזרחים ולכל האגדות הגזורות מאותו מקור. [לא אתייחס לתלונות הספציפיות הללו, כי אינן קשורות רק לירידה מן הארץ, אלא למכלול שלם של תופעות.]

*

קבוצה שלישית, מורכבת מעדיני הנפש שאינם יכולים לסבול את המנטליות הישראלית. ביניהם כאלה המדברים תמיד בשקט ובנימוס, אינם עוקפים לעולם את התור, מתנהגים למופת באוטובוס, בקולנוע ובשופרסל, ואינם יכולים לסבול את חבריהם הישראלים שאינם עושים כן. שם, בארץ החדשה אליה ירדו, הכול זהב מופז. כולם אדיבים ומנומסים, לא פוגעים בשום אופן וצורה בזולת, לא דוחפים להגיע לראש התור, מתנהגים בכל מקום בנימוס ובדרך תרבותית. וזו סיבה טובה ביותר למה לרדת מן הארץ ולהיטמע בארצות הגויים.

*

הקבוצה הרביעית – בנויה מאנשי הטכנולוגיה הגבוהה [היי טק] , שרואים בעיניים כלות איך חבריהם שהעזו, מצליחים ו"עושים סטארט-אפ אחר סטארט-אפ." ומה אני פחות מוצלח מהם? פה יש סיכוי להיות מיליארדר, ולמה שאפסיד את ההזדמנות הזו? אלה שהצליחו למדו איתי יחד והיו פחות מוכשרים ממני."

בגיל 17-18 כבר ירוצו ילדיהם לקולג', ובגיל 21 יהיו כולם נושאי תארים.

וכשילדינו הישראלים ירוצו על הג'בלאות [בלשון הדור], ויתחילו לחפש את עצמם בטיול הגדול, שאחרי הצבא, יהיו בני היורדים רופאים, מהנדסים, מנהלי מפעלים ופוליטיקאים מובילים.

*

הקבוצה הגרועה מכולם היא קבוצת הרופאים הקשה ביותר לעיכול.

אם ניקח בחשבון את כל אשר השקיעה המדינה בחינוכו, טיפוחו והשכלתו של כל אחד מהם מכספי המיסים של כולנו, נבין שכל ההשקעה הזו יורדת לטמיון, בעת שהם יורדים לארצות ההצלחה ותורמים את כל הידע שרכשו –לארצות אליהן ירדו. אלה כולם נשבעו לעזור לחולה, למסכן ולדך, ולפי מה שאומרים האנשים, הרי הם "טובי בנינו" – התגשמות המשאלה של האם היהודייה.

הסיבה המפורשת והגלויה לירידה היא כמובן השתלמות "פוסט דוקטורט".

כל הרופאים 'עושים' פוסט דוקטורט, כולם בעלי דיפלומות וחייבים עכשיו, ממש עכשיו, בהשתלמות כזו או אחרת, ובינתיים הולכת ומתארכת תקופת הפוסט דוקטורט, הילדים כבר הסתגלו לשפה הזרה ולבתי הספר הבינלאומיים, והם עצמם התרגלו לאורח החיים הקל והנוח. [לטוב מתרגלים מהר], ארץ ישראל נשארת מאחור.

ולא, אל נא נטעה, הם אינם עוזבים כדי לטפל בחולים באפריקה באסיה ובמקומות נידחים או בדרום אמריקה בארצות העוני, [למטרה זו מתארגנות כל השנים קבוצות של רופאים – אנשי מוסר ומעלה אמיתיים, ערכיים ואוהבי אדם, אשר נוסעים לארצות המתפתחות כדי להושיע את החולים שאין להם מושיע].

הרופאים היורדים, נושא מאמרנו, אינם עוזבים כדי לממש את הכתוב בשבועות הרופא, הם יורדים לארה"ב, לקנדה, לבריטניה, לאוסטרליה, או לארצות אירופה היותר מפותחות כמו גרמניה, אוסטריה ואחרות – שם, עם פוסט דוקטורט או בלעדיו - ה"לוקש" עגול יותר, שמן יותר ואין צורך להתרגז יום יום ולקנא בחברינו שבעולם הגדול, ועל משכורותיהם השמנות יותר.

ילדיהם לומדים בבתי ספר בינלאומיים, מקשקשים אנגלית מגיל הגן, 'מגעגעים' בעברית 'מגועגעת' ורצוצה [עלבון של ממש] אבל יש להם תנאי מחייה נהדרים.

*

אין ספק שהנחותי" שירדו מארץ ישראל בכוונה ברורה להפיץ ולפזר את תורת חכמי א"י בעולם הישיבות של בבל, לא חשבו שהמונח שאפיין אותם יהפוך לאבן בוחן ערכית, ובנסיבות מסוימות – לעלבון.

מי יסיר אבק מעיניך יצחק רבין, שהיית מכנה את היורדים: "נפולת של נמושות," ולא חלפו מאז יובלות ובמו עינינו אנו חוזים באמיתות דבריך. לא יכולתי שלא להזדהות עם יצחק רבין הי"ד, כי באותה עת – 1976 – שהיתי בשליחותי ביבשת הרחוקה – אוסטרליה וראיתי אותם מול עיני. כתבתי לו ממקום שליחותי כדי לחזק את ידיו באמירה זו. כך, לצערי הגדול ולכאב ליבי, אני חושבת גם היום.

*

בשבועות האחרונים היינו עדים לדיונים הרבים אודות גורלו של אחד החטופים החייל עידן אלכסנדר. סבתו נלחמה עבורו כל החדשים הארוכים הללו והרבתה להתארח באולפני הטלוויזיה. בראיון האחרון השבוע, [ימי מלחמת אירן], אמרה בשמחה רבה, בחיוך גדול ובאושר השפוך על פניה, כי עידן שב סוף סוף הביתה לניו גרסי שבאמריקה – וטוב שכך!

האמת, מלבד אנחת הרווחה על כך ששוחרר, החיל נעים ההליכות הזה שבא להתגייס לגולני, נחטף ושהה חדשים ארוכים וקשים מנשוא במנהרות עזה, הרגשתי צביטה בלב. שהרי אימו ואביו – שני ישראלים צברים קמו וירדו מן הארץ לארצות הברית, שם גדל עידן. [הבחור הזה הרגיש שעליו למלא את חובתו, קם ועלה והתגייס לצ.ה.ל], אבל משפחתו אינה חוששת לבטא את שמחתה על כך ששב הביתה [הביתה לאמריקה] הטלוויזיה משדרת "וכל העם רואים את הקולות" [שמות כ' 15]

איבדנו כבר את הבושה. היום אין מתביישים בירידה, היום מתגאים בה.

*

מסתובבת בקרבינו מחלה, [לעיתים תורשתית], התוקפת חלק מאיתנו. המחלה נקראת אהבת מולדת. מי שנדבק בה, בין אם בבית הוריו, בין אם בצבא, בין אם מאחרים שבקרבתו – לא יוכל להבין – היאך קמים אחינו ואחיותינו, אורזים את מטלטליהם, ויורדים מן הארץ לבבל המודרנית – ומותירים את הארץ יתומה מבניה. מי שהמחלה מקננת בגופו, ומפעמת ברוחו – לא יקום לעזוב, לא יטוש את ארצו, לא ירד ממנה לשום מדינה נפלאה שבעולם. [וללא ספק יש רבות כאלה].

הפטריוטים שבינינו לעולם לא יבינו, ולא ירצו להבין, את התופעה.

דמעות עולות בעינינו לשמע המילים:

"זכרי כי נשבענו ללכת קדימה – ליבנו יגל לך הסוד

אנחנו רוצים לאהוב אותך אימא, אנחנו רוצים בך לחיות..."

[יעקב אורלנד – "אנחנו שרים לך מולדת ואמא".]

*

"מעשה ברבי אלעזר בו שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים [שבבבל] אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה. והגיעו לציידן [צידון] וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה:

וירשתם אותה וישבתם בארצם ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים"[דברים י"ב כ"ט] חזרו ובאו להם למקומם [לארץ ישראל].

אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. [ספרי פרשת 'ראה' פיסקא פ'].

*

לא פשוט להיות פטריוט!!!

ד"ר עירית אמינוף

מוטי הרכבי

שאף אחד לא יעיז לחשוב אפילו

לא לקיים את פסיקת בג״״צ

יצחק הרצוג, האיש שבחר להיות נשיא קפלן, האיש שלא אמר מילה נגד תופעת הסרבנות, הסרבנות שהביאה על עם ישראל את אסון ה 7/10, האיש שבחר את זכות השתיקה. תארו לעצמכם לו איש ימין היה בוחר בזכות השתיקה, כמה פעמים היה עובר בדיקה רקטלית על ידי מח״ש המשטרה הפרטית של היועמ"שית. יצחק הרצוג יצא באזהרה, שאף אחד לא יעז לחשוב אפילו לא לקיים פסיקת בג״צ.

הרשה לי להסביר לך הרצוג, ואני מניח שאביך היה בוודאי מסכים איתי. כל אזרח במדינה, כל אזרח חייב לקיים את החוק, כן כן החוק שמחייב את כולנו. ואם מישהו דורך על החוק או פוסק בניגוד לחוק, או מתעלם מהחוק, הוא עבריין כמו כל עבריין אחר אפילו אם יש לו גלימה שחורה ומשכורת של כמיליון שקל בשנה. כל אזרח חייב לקיים את החוק, ולהתעלם לגמרי ממפירי החוק! אסור לאף אזרח לעבור על החוק או לקיים פסיקה שעוברת על החוק.

יצחק הרצוג יש לי אליך הערה ושאלה.

הערה: לפעמים העץ עומד על מדרון תלול מאד והתפוח מתגלגל רחוק רחוק מעץ.

שאלה: אני לגמרי מבין מדוע רונן בר, הרצי הלוי, חליווה, היועמ"שית, הפצ״רית ובג״צ, האנשים והגופים שהם האשמים העיקריים לטבח ה 7/10, רוצים ועדת טיוח בראשות יצחק עמית, ועדה שמיד מצאו לה שם ״ממלכתית״ שאין בה שום שביב של ממלכתיות, ועדה שבה האשמים יבקרו את עצמם והפלא ופלא ימצאו עצמם זכים כשלג.

אז כפי שאמרתי אותם אני מבין גם מבין. אבל למה אתה רוצה ועדת הסתרה וטיוח בראשות יצחק עמית? האם יש לזה קשר לעובדה שגם לקרוב משפחה שלך הפצ״ר הקודם שרון אפק, הפצ״ר שהפך את הפצ״ריה למוצב הקדמי של האנטישמים בהאג נגד חיילי צה"ל. האם גם לו יש איזה קשר ל-7/10? ועל זה נאמר בוודאי אין לך ניגוד עניינים!

ועוד שאלה כללית: אחרי ״הנשיאים״ ריבלין, קצב, הרצוג הבן, לא הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר שתורם רק לפגיעה בתדמיתה של ישראל?

עמנואל בן סבו

1. לאן נעלמו גרטה ואבירי זכויות האדם?

הגופות נערמות, בתי החולים קורסים, מכונות הירייה של הטובחים אינן פוסקות, האינטרנט נותק, הדיכוי בעיצומו, המוות אורב בכל פינה בטהרן, הטבח מתחולל בבוקר, בצהריים ובערב.
והעולם שותק ומי שמעז ללהג עושה זו מתחת לשפם, בשפה רפה, חרישית, סמויה, שפה של מי שחייב לומר משהו ולא לומר דבר.
מנהיגי העולם אשר יש להם הצהרה לכל עוולה, נדמו, ארגוני זכויות האדם המיליטנטים, נאלמו, בקמפוסים בעולם יצאו לחופשה לא מתוכננת, המשטים לאיראן טרם יצאו, מזכ"ל האו"ם לקה באלם מוחלט, מועצת הביטחון טרם התכנסה, ועדת זכויות האדם באו"ם לא שמעה, לא ראתה, לא מתכנסת, השמאל הליברלי והנאור ברחבי העולם בלע את לשונו ואינו מפיח רוח בגו המפגינים.
בית הדין הבינלאומי בהאג טרם התכנס להוציא צווי מעצר בינלאומי לאייתולות ולטובחי עמם באיראן.
ההנהגה האיראנית טובחת בבני עמה, הגופות נערמות, בתי הכלא מלאים באלפי עצורים פוליטיים שסופם הוצאה להורג, הדיכוי בעיצומו ואין הפגנות סוערות ברחבי העולם, אין מצעדי זעם, אין קריאות למעצר בינלאומי, אין זעקה לעצור את הטבח ולעצור את מבצעיו, אין זעזוע, אין.
עיני העם באיראן מופנות בתחינה ובתקווה לארה"ב ולמדינת ישראל, אל השטן הגדול והשטן הקטן, האזרחים האיראנים שמים את יהבם וחירותם על היהודים והאמריקנים, הדמונים שהנהגת האייתולות השניאה למעלה משנות דור בשיטתיות, בהתמדה ובעקשנות.
הצביעות העולמית במלא כיעורה, ערוותה נחשפת לעיני כל, זוהי הוכחה נוספת לרגישות הסלקטיבית, לצדק המעוות, לעוולה, לאנטישמיות.
די לזכור את עלילות הדם שטפלו על מדינת ישראל, ראשיה, מפקדיה, עלילות כזב ורמייה שהודהדו על ידי מנהיגים נאורים בעולם הליברלי, הנאור, שגרמו להבערת הקמפוסים באוניברסיטאות, שהובילו למצור על שגרירויות, מרדפים אחר יהודים, עלייה נוראית באנטישמיות, מצעדי זעם ועד להטלת אמברגו על מדינת ישראל היהודית הדמוקרטית, בעלת המוסר והערכים שאין להם אח ורע בעולם.
וכעת, נערמות הגופות ברחובות איראן, הטבח בעיצומו, התקווה והחירות, החופש והעתיד נמצא בהישג יד, הגיבורים האיראנים הניצבים מול הרוע, מול מכונות הירייה, מול המוות ומסרבים להשפיל מבטם, עד הניצחון, עד החלפת שלטון הרצח והטבח, עד השחרור.
והעולם השותק ייזכר לדיראון עולם, אות קין על מצחו, חרפה על ראשו, זיכרו את השותקים מול צרחות הנטבחים, זכרו את התומכים ברשע ובפשע, את ציר הרשע המתנגד להפלת משטר העריצות של האייתולות, אל מול בתי החולים הקורסים ואינם יכולים להושיע את אלפי הפצועים.
גרטה תונברג וחבריה שוחרי השלום, שוחרי הצדק, אוהבי האדם, מדוע קולם נדם, משט לאיראן מצטלם טוב, לפחות כמו משטי הנהי והבכי לעזה, באיראן נערמות גם בשעות אלה גופות של פטריוטים איראנים שנפלו בדרך לשחרור מעריצות המהפכה.
יברך האל את המפגינים האמיצים והגיבורים באיראן.

2. דרוש רק אחד, עם אומץ יושרה, אמת וצדק
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם." ויאמר האזרח הישראלי ההגון והנדהם אם אמצא צדיק אחד בתוך הארץ ונשאתי לכל המקום בעבורם.
הייתכן שאפילו אדם אחד לא נמצא בכל המערכות הציבוריות הנוגעות לחיי אזרחי מדינת ישראל, שיעמוד זקוף קומה, יביט נכוחה אל המציאות, ישיר מבט ויכריז בקול ברור: "עד כאן."
הייתכן שאפילו אדם אחד לא נמצא בקרב האנשים האחרים, אדוני הארץ, אשר יחשוף את ערוות אנשי הסדום ההופכים טהור לטמא, מותר לאסור, אור לחושך, אמת לשקר, השורפים ברחובה של עיר, במערכות השונות את הערכים המשותפים, את החוק והצדק.
הייתכן שאפילו אדם אחד לא נמצא במערכת המשפט, עליוני עבר, הווה ועתיד שיעצור את דהירתה חסרת השליטה של רכבת השדים המאיימת בכל רגע להתנפץ אל מול קיר התדהמה של אזרחי מדינת ישראל.
הייתכן שאפילו אדם אחד אינו רואה את העוול, את חוסר הצדק, את האכיפה הבררנית, את חוסר השיוון בפני הדין, את תחושת הציבור כי המשפט היה למשפח, את אובדן האמון במערכת המשפט.
הייתכן שאפילו אדם אחד אינו רואה את העיוורון הנוראי בו לקו חלק ממערכות התקשורת, את ההשתקה, את סתימת הפיות, את ה"תחקירים" המלווים במנגינת רקע מצמיתה, את הדיווחים שאפילו המילים: "פרבדה", תעמולה" פרופוגנדה" מסמיקות אל מולם, מחווירות, מבוישות.
הייתכן שאפילו אדם אחד אינו רואה את הסכנה העצומה לדמוקרטיה במדינת ישראל, את הכרסום הנוראי שחל בה, את הפיחות במעמדה, את ליקוי המאורות והעיוורון שלקו נושאיה לשווא, אלו הנוהגים בכל השיטות הדיקטטוריות והבולשביקיות בשם הדמוקרטיה.
הייתכן שאפילו אדם אחד אינו חש בסכנה לביטחון המדינה של מפרקי הצבא מבפנים, של הסרבנים ומנרמלי הסרבנות, של אנשי זרועות הביטחון השונים המיישרים קו איום ונורא נגד ביטחון ישראל.
הייתכן שאפילו אדם אחד אינו עוצר לרגע, לשנייה, לשבריר שנייה וזועק מהאמת שבליבו: "עד כאן" – עד כאן בהסתה הפושעת, עד כאן בעריצות המיעוט, עד כאן באהבת מדינת ישראל על תנאי, עד כאן בהפיכת שומר הסף, מבקר המדינה, למסוכן, עד כאן בחרמות, עד כאן בשנאות, עד כאן בשיסוי, עד כאן בביזוי, עד כאן בפעילות לסדיקת המכנה המשותף, עד כאן בשנאת חרדים, עד כאן בשנאת יהודים חלוצים ומתיישבים, עד כאן בחוסר הביטחון האישי בחברה הערבית, עד כאן בחיים על פי פוזיציה, עד כאן באקדמיה המוטה, עד כאן בהפצת עלילות דם נגד אריות האומה, נגד חיילי ומפקדי צה"ל, עד כאן לפוליטיקאים בעבר ובהווה, עד כאן לסוכני הכאוס, מחוללי השסע, עד כאן לשונאי הדת והחולמים על מדינת כל אזרחיה, עד כאן להיות אופוזיציה למדינה היהודית דמוקרטית, מדינת העם היהודי, מדינת ישראל.
לנו, המגינים על הדמוקרטיה, אנשי הממלכתיות, השואפים לחיבור ולמחלוקת מתוך כבוד ברור כי זכות בסיסית ויסודית במדינה דמוקרטית היא למחות, להפגין, להתנגד במסגרת החוק הגיעה השעה שיימצאו האמיצים במחנה האנטי, שיעמדו מול המיעוט הקיצוני המפיל חיתתו ואימתו על כלל הציבור החושב אחרת והינו שומר חוק, אוהב עמו ומולדתו.
הייתכן שלא יימצא הנחשון, החלוץ, אשר בתביעתו לצדק, ליושר, ולאמת יעמוד זקוף קומה וללא מורא יאמר: עד כאן, ואחריו, אם ישרוד את פגיעות האנרכיסטים – ינהרו אחריו רבים וטובים ממחנה הדעה האחרת ויוסיפו לעד כאן, "מחלוקת כן פגיעה במדינת ישראל, לא!"
עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. אליפלט

בבחירות האחרונות, הצבעתי למחנה הממלכתי, בהנהגת בני גנץ.

ב-11 בספטמבר 2023, ארבעה ימים אחרי הטבח, כאשר גנץ הצטרף ללא תנאי לממשלת החירום הלאומית, ידעתי שהצבעתי נכון. שיש תמורה לאגרה.

הבנתי שנתתי את קולי למפלגה ולמנהיג שמעמידים על ראש שמחתם את האחריות הלאומית.

נחזור 3.5 שנים אחורה, למאי 2020. מגפת הקורונה בשיאה. משבר בריאות קשה מכה בעולם כולו ובמדינת ישראל. המשבר הבריאותי מצטרף למשבר פוליטי כבד – מערכת של סבבי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה. המדינה עמדה להיזרק לעוד סבב בחירות, שסביר להניח שאף בו לא תהיה הכרעה. סיטואציה של מדינה על סף התפוררות.

בני גנץ החליט לעשות מעשה – לנהוג כמנהיג לאומי, אחראי. הוא נכנס תחת האלונקה והקים ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. האמת היא שנכון יותר לומר שהוא זינק על הרימון. הוא ידע שהוא ישלם מחיר כבד. הוא ידע שכחול לבן תתפרק והוא יאבד את מחצית כוחו הפוליטי. הוא גם ידע שהוא חתם על הסכם עם נוכל, אם כי האמין שההסכם חזק דיו כדי להחזיק מעמד. הוא נהג באומץ פוליטי נדיר.

המהלך כשל. נתניהו הנוכל רימה אותו, הונה אותו, לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם, הוא עקץ אותו, גנב את הרוטציה והממשלה נפלה. בדרך, הוא ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב.

רבים נדו לגנץ על תמימותו. אבל ברגע האמת, גנץ עשה את המעשה הנכון למען מדינת ישראל, בין החלופות, הגם שהוכש. אני מאמין, שאילו לפיד ויעלון, שותפיו של גנץ להנהגת כחול לבן, היו נוהגים כמותו ומצטרפים לממשלה בכוח מוגבר, נתניהו היה מתקשה לנהוג כפי שנהג.

אחרי הפארסה הזאת, היה ברור שאם יש אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שאין סיכוי שיצטרף לממשלה עם נתניהו, האיש הזה הוא גנץ, בעל הניסיון.

אבל ברגע הקשה ביותר בתולדות המדינה, אחרי טבח 7 באוקטובר, מחל גנץ על כבודו, בלע את עלבונו, ועשה את המעשה הלאומי, האחראי, הנכון והצטרף לממשלה. שוב הוא בלט באחריותו הלאומית, לעומת לפיד וליברמן, שהעדיפו חישובים פוליטיים קטנים ושיקולים זרים, ולא נהגו כמותו.

השבוע יצא בני גנץ, שמצבו בסקרים קשה מאוד, ברעיון פוליטי חדש. הוא דיבר על הצורך בממשלה יציבה, רחבה, ציונית, ללא הקיצונים משני הצדדים. הוא אמר שיעשה הכול כדי שנתניהו לא ייבחר, אולם אם נתניהו ייבחר, יש להצטרף אליו לממשלה ללא הקיצונים, כלומר בראש ובראשונה ללא בן גביר.

המסד הרעיוני של הצעתו של גנץ נכון. האיום הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע הפנימי ההולך וגדל. המערכת הפוליטית מקצינה ומחריפה את השנאה. ואף שבעיקר האחריות נושאים ראש הממשלה והממשלה, במדיניות ה"הפרד-ומשול", במסע הנקם וההרס נגד מערכת המשפט בישראל בשל משפטו של נתניהו, במנוסה הפחדנית של נתניהו מאחריותו לטבח ובסיכול חקירת הטבח, גם מתנגדיו של נתניהו נושאים באחריות, במאבק קיצוני ומקצין, בסיכול הצעות פשרה ובעיקר בפשע נגד מדינת ישראל והדמוקרטיה – האיום הנואל בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר. ההקצנה הזאת מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. 7 באוקטובר קרה בעיצומו של הקרע הנורא, ולא במקרה, ובמקום להפיק לקחים ולשמר את רוח ה"יחד ננצח", ההירתמות וההתנדבות הלאומית ב-8 באוקטובר, הידרדרנו בחזרה ל-6 באוקטובר, על סטרואידים.

מה שנחוץ להצלת מדינת ישראל הוא המרת פוליטיקת ההכנעה, בפוליטיקה של הסכמות, שתיצור פתרונות בהסכמה רחבה, לנושאים שקורעים את החברה הישראלית.

יש היגיון בהצעה להקמת ממשלת אחדות, ממשלה ציונית רחבה, ללא הקיצונים, כדי להוביל מהלך לאומי גדול של יצירת ההסכמות, הן בנושא המשפטי והן בנושאים האחרים שקורעים את החברה. כן, מה שדרוש היום למדינת ישראל הוא ממשלה רחבה, חוצת מחנות. השאלה היא אם הדבר אפשרי. או – האם יש פרטנר?

הליכוד של היום, אינו הליכוד של ממשלות האחדות בשנות ה-80. אז הנהיגו אותו אישים לאומיים אחראיים – יצחק שמיר, דוד לוי, אריק שרון, מישה ארנס, משה ניסים ושכמותם. לא זו בלבד שנתניהו אינו שמיר, הוא גם אינו נתניהו שלפני הסתבכותו בפלילים. והליכוד הולך ומאבד את דמותו, בתהליך שעמית סגל היטיב להגדיר – טלי גוטליביזציה של הליכוד. הליכוד הלאומי, ליברלי, ממלכתי, אחראי, שראוי היה לשותפות קואליציונית בלי הקיצונים, הפך לקיצוני בעצמו, עד שהולך ומיטשטש ההבדל בינו לבין כנופיית בן גביר.

גנץ מדבר על ממשלת אחדות, במקרה שבו לקואליציה של נתניהו יהיו 61 מנדטים. אם נתניהו במקרה כזה יסכים לממשלה עם בנט, לפיד, איזנקוט, ליברמן וגנץ ובלי בן גביר, סמוטריץ' והחרדים – אני קונה על המקום, בשתי ידיים, ממשלה כזו. אך זה לא יקרה. אין סיכוי שזה יקרה. נתניהו לא ייפרד ממי שנותנים גיבוי למלחמתו להרס מערכת המשפט כדי להצילו מאימת הדין. כך שלתוכנית של גנץ, שהיא יפה על הנייר, אין שום היתכנות במציאות.

ובכל זאת, טוב שהעלה לסדר היום את רעיון ממשלת האחדות, שהיא פתרון שאין לדחות אותו, בסיטואציה הפוליטית המסתמנת בכל הסקרים הרציניים (איני מתייחס, כמובן, ל"סקרים" של ערוץ 14) – העדר הכרעה. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע מתפרסמים 4-5 סקרים וכמעט תמיד תוצאתם היא שאין לאף צד קואליציה של 61 ח"כים, שתאפשר הקמת ממשלה. בסיטואציה הזאת, האפשרויות הן ממשלת אחדות לאומית או סבב בחירות נוסף. ולמה שבסבב בחירות נוסף התוצאה תהיה שונה? האם אנו רוצים לטלטל שוב את החברה הישראלית, במצבה הרעוע כל כך, לעוד ועוד סבבים? האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בכך? בסיטואציה כזו, רצוי לחתור לממשלת אחדות.

יתר על כן, נניח שהאופוזיציה תצליח להקים ממשלת 61 ח"כים – האם ממשלה כזו עדיפה על ממשלת אחדות? מסופקני. נכון, ממשלה כזו לא תהה בשום אופן השתקפות של ממשלת ה"מלא מלא". ממשלה שמשתרעת מבנט וליברמן עד יאיר גולן, היא ממשלה חוצת מחנות, שמבחינה אידיאולוגית יש בה ייצוג כמעט לכל קשת הדעות בחברה הישראלית. אך זו ממשלה צרה מאוד, שתתקשה לשלוט. במקרה כזה, הברירה אינה בין ממשלת אחדות לסבב בחירות נוסף, וממשלת האחדות לא תהיה רוטציונית, ולכן הליכה בסיטואציה כזו לממשלת אחדות תהיה מתוך עמדה של כוח.

ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד של היום אינה פתרון רצוי, אך הוא עשוי להיות הרע במיעוטו. אך יש להעמיד לה מספר תנאים, שספק אם הליכוד יסכים להם, אך אם הוא יסכים, תהיה זו ממשלה ראויה בהחלט. אלה התנאים:

א. בן גביר וכנופייתו מחוץ לתחום באופן טוטלי.

ב. אם עד אז יחוקק חוק ההשתמטות – הוא יבוטל, ובכל מקרה, ממשלת האחדות תוביל לגיוס החרדים, ולניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, כדי לרפא אותו ולאלץ אותו להשתלב במדינה.

ג. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, רחוקה מהמהפכה המשטרית.

ד. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת בשום אופן לא יהיו בידי הליכוד. גם אם המחיר הוא ויתור על תיקים נחשבים יותר, כמו ביטחון, חוץ ואוצר.

ה. ועדת חקירה ממלכתית.

ו. אם תהיה זו ממשלת רוטציה – נתניהו לא יהיה הראשון, כי אם הוא יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

האם יש סיכוי שהליכוד יקבל את התנאים הללו? אני בספק. אבל חובה לנסות, כי כל חלופה אחרת גרועה יותר.

לא ברור עדין מה תהיה תמונת המפלגות המתמודדות בבחירות. ייתכן מאוד, שיקום גוף פוליטי ציוני, ממלכתי, אחראי, שעיקר עולמו הוא החתירה לאחדות לאומית, להסכמה לאומית רחבה ולפתרון מוסכם לבעיות הליבה של ישראל. יכול להיות שגוף כזה יוכל לכפות ממשלת אחדות לאומית בתנאים כמו אלה שהזכרתי, או לחלופין להבטיח ממשלת תיקון מבנט עד יאיר גולן, שתהיה לא רק חוצת גבולות אלא גם רחבה ויציבה. אני שותף לניסיון להקים גוף כזה, ואם הניסיון יצלח, אתן לו את קולי.

נכון להיום, במערכת הפוליטית הקיימת, היחיד שמבטא את הסנטימנט הזה הוא בני גנץ. ואף שלדעתי הוא מציג רעיון בלתי ישים, טוב וחשוב שיש מי שנושא את הדגל הזה.

אני נוכח בגל השנאה, התיעוב והבוז המושלכים בידי אנשי 6 באוקטובר בבני גנץ, וליבי יוצא אליו. מכל מטיחי הבוץ, הנתעבת ביותר היא זהבה גלאון, שבפשקוויל איום ונורא שפרסמה ב"הארץ" הציגה את בני גנץ כגזען וכהניסט, כמעט כבן דמותו של בן גביר. האמת היא, שמי שדומה לבן גביר זו דווקא היא, תמונת הראי שלו, בפנאטיות, בקיצוניות, בשנאה, ברדיקליות, בהרסנות, בתיעוב המהותי לכל דבר קונסטרוקטיבי בחברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. בפשקוויל השנאה הנורא שלה, הגדירה הפנאטית את מלחמת "חרבות ברזל", מלחמת המגן הצודקת ביותר מאז המלחמה בנאצים, שפרצה בטבח 7 באוקטובר – "מלחמת שמד" שבה אנשים מתו בעזה "רק כי נולדו שם," בכך היא מהדהדת את עלילות הדם האנטישמיות הנוראות, השוטפות את העולם החל ב-7 באוקטובר.

מי שעוד יצא נגד גנץ היה אמנון אברמוביץ'. הוא דיבר עליו בבוז, שאותה הגדיר בציניות "חמלה." הוא כינה אותו "אליפלט."

אברמוביץ' רצה לקלל, לומר שאליפלט הוא ילד בלי אופי, אין בו אופי אפילו במיל. אבל אליפלט היה גיבור אמיתי, שברגע האמת, כשהעמדה הקדמית הייתה מנותקת ומלאי התחמושת אזל בה מכבר, הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש. בלי מדוע, ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה. אמנון אברמוביץ' רצה לקלל את גנץ ויצא מברך אותו.

כי בעידן הציני, עידן נתניהו, עידן הביביזם והרל"ביזם, מה שחסר לנו, הוא קצת אליפלט.

2. צרור הערות 18.1.26

* אבי העיר קצרין – ביום חמישי הקרוב תתכנס לראשונה ישיבת ועדת הנצחה והוקרה של המועצה האזורית גולן, בראשותי. רציתי להעביר בה הצעת החלטה להעניק למייסד העיר קצרין וראש המועצה עד 2013, סמי בר לב, את עיטור יקיר הגולן.

ידעתי שזה מרוץ נגד הזמן.

לצערי, במרוץ הזה הפסדנו.

סמי הלך בשבת לעולמו.

איש יקר. משכמו ומעלה.

בבניין הגולן וקצרין, בירת הגולן, ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* דונלד הישנוני? – אני מקווה שהאמירה של טראמפ על כך שהפסיקו להרוג מפגינים באיראן, היא חלק ממסך עשן ותוכנית הטעייה לקראת מתקפה.

כי אם לא – מה משמעות האמירה? טראמפ הבטיח לתקוף אם יירו במפגינים, והבטיח למפגינים שהעזרה בדרך. המשטר צפצף על איומיו וטבח באלפי מפגינים, אולי מעל לרבבה.

אם הפסיקו להרוג, זה כיוון שהצליחו לדכא את ההתקוממות.

אם ארה"ב לא תפעל, ייתכן שהמשמעות היא עוד עשרות שנות שלטון של האייאתולות, עם כל מה שכרוך בזה. זו סכנה לשלום העולם.

* מי יכול לתקן – אלמלא טראמפ הורה לנתניהו להחזיר את המטוסים שהיו בדרכם לאיראן בתום מבצע "עם כלביא", שלפי פירסומים זרים משימתם הייתה מכוונת לראש הנחש, אולי היינו עכשיו במקום אחר.

האם מי שהרס יתקן?

הלוואי.

* חידוש ידידותנו כקדם –בניגוד למדינות ערב ולטורקיה, אם באיראן תהיה מהפכה ויוחלף השלטון, איראן תהיה ידידה של ישראל. העם האיראני, המתעב את הרפובליקה האסלאמית, אוהב ומעריץ את ישראל. הם רואים באובססיה הג'יהאדיסטית של המשטר נגד ישראל, ובריקון כלכלת המדינה לטובת המלחמה בישראל והקמת הפרוקסיז – סמל לרשעות ולטירוף של המשטר השנוא עליהם. אבל כדי שהמהפכה תצליח, סליפי-דונלד צריך להתעורר, וכרגע נראה שהוא קיבל רגליים קרות.

* ובינתיים בסוריה – שעה שהעיניים נשואות לאיראן והאוזניים כרויות לבית הלבן, המיליציות של אל-ג'ולאני טובחות במיעוט הכורדי, כפי שטבחו בדרוזים ובעלאווים. אבל טראמפ ממשיך לחבק את המחבל בעניבה, "הגבר המושך", ומציין שהוא אוהב את פטרונו – ארדואן.

* וטו – על ישראל להטיל וטו מוחלט על מעבר לשלב ב' של הסכם הפסקת האש בעזה, בטרם בוצע שלב א'. ישראל מילאה את חלקה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב ושיחררה את המחבלים ובהם הרוצחים שהתחייבה.

חמאס לא מילא את חלקו. הוא התחייב לשחרר את כל החטופים, החיים והחללים, והוא ממשיך להחזיק בידיו את גופתו של רן גואילי כקלף מיקוח. אם נעבור לשלב ב', איזו סיבה תהיה להם להשיב אותו?

איני מקבל את שגעון הקטנות של האומרים שאין לישראל זכות וטו. ישראל הותקפה, בניה ובנותיה נרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם, היא נאלצה לצאת למלחמת מגן שבה שילמה מחיר דמים כבד והיא זאת שתמשיך לחיות בשכנות עם האויב הפלשתינאי, שאת טיבו למדנו על בשרנו. לישראל אין זכות וטו?!?! אם נמצמץ בדרישה המובנת מאליה שחמאס ימלא את חלקו, איך נעמוד בשלבים הבאים? אם נתקפל עכשיו, נזמין פתרון כפוי.

ישראל חייבת להטיל וטו על המעבר לשלב ב', עליה להטיל וטו על מעורבותן של פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר, עליה להטיל וטו על שיקום הרצועה בטרם חמאס התפרק מנשקו וסולק מהשלטון. אסור לנו להתקפל. אסור לנו להיכנע.

* למנוע את ניצחון חמאס – המלחמה עוד לא נגמרה, כי אסור שתסתיים ללא ניצחון ישראלי. מהו ניצחון? השגת מטרות המלחמה שהממשלה קבעה. היו שתי מטרות מרכזיות – החזרת החטופים ומיטוט חמאס. מה פירוש מיטוט חמאס? הפלתו מהשלטון ופירוקו מנשקו.

המטרה הראשונה כמעט הוגשמה. החטופים החיים חזרו וכך גם מרבית החללים. חמאס ממשיך להחזיק ברן גואילי, ואם לא נמצמץ ונסרב לעבור לשלב ב', גם הוא יוחזר.

ומה עם המטרה השנייה?

בטרם אכנס לכך, אני רוצה להציע יעד נוסף להגדרת הניצחון. שלילת הניצחון מהאוייב. מהו ניצחון בעיני חמאס? הישרדותו. אם חמאס ישרוד, יהיה זה ניצחונו, ובמשחק סכום אפס הזה, אין תיקו ואין שני מנצחים. אם חמאס ישרוד, לא רק הוא יראה בכך ניצחון, אלא כל העולם המוסלמי. הם יראו בכך את ניצחון טבח 7 באוקטובר. התובנה שחמאס שרד אחרי הטבח, תתדלק את העולם המוסלמי בניסיונות חיקוי.

איך מונעים מחמאס את הניצחון? מממשים את המטרה שטרם הושגה – הפלתו המוחלטת מהשלטון ופירוקו מנשק. הכוונה כמובן גם לנשק קל. חמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם שתצדיק תגובה ישראלית חריפה. ומי יקבע שחמאס פורק מנשקו? ישראל, ואך ורק ישראל.

נכון לעכשיו, חמאס לא רק שרד, אלא הוא שולט ביד רמה על מחצית שטח הרצועה, והוא משתקם ומתעצם ומתחמש. אל לנו לקבל זאת. אסור שהארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר ימשיך להתקיים. אז מה זה אומר? חידוש המלחמה?

כן. לא מיד. יש לתת צ'אנס לטראמפ להשיג את המטרה בדרכים דיפלומטיות. אבל כיוון שהסיכוי לכך שואף לאפס, לא יהיה מנוס מחידוש המלחמה. וכדאי שלא נסתיר זאת מעצמנו ומהעולם.

* עד החטוף האחרון – השבת גופתו של הדר גולדין לישראל, לפני שבועות אחדים, היוותה מעין קתרזיס של החברה הישראלית. האמירה הרווחת הייתה בקשת סליחה קולקטיבית של הישראלים ממשפ' גולדין, על שנים של ניכור והשלמה עם המשך החטיפה הברברית של גופת בנם. האם הייתה זו אמירה מהשפה אל החוץ או חשבון נפש אמיתי?

מתחילת המלחמה, ביום הטבח הנורא, המסר של החברה הישראלית כולה, על כל חלקיה, היה "עד החטוף האחרון". היתה מחלוקת, הן בקרב המשפחות, הן במערכת הפוליטית והן בקרב הציבור הרחב, על הדרך להשיג את המטרה.

והנה, השבוע נפל דבר בישראל. ארה"ב הכריזה על מעבר לשלב ב' בהסכם הפסקת האש, בלי השלמת שלב א' – החזרת כל החטופים. כלומר, בלי שהפלשתינאים ישלימו את שלב א', כי ישראל מילאה, על פי לוח הזמנים שנקבע, את כל מחויבויותיה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב והחזירה את המוני המחבלים ובהם רוצחים רבים שהתחייבה. אבל חמאס ממשיך להחזיק בחלל החטוף רן גואילי, כדי להמשיך להתעלל במשפחתו ובכל הישראלים ובעיקר כקלף מיקוח להמשך התהליך. וישראל לא הטילה על כך וטו ואפילו לא מחתה על כך. והציבור הישראלי שותק. לא הייתה אפילו הפגנה אחת נגד הכניעה המחפירה הזאת. ויתרנו על החטוף האחרון?

* הבעיוה, לא הפתרון – הנשיא טראמפ הכריז על הרכב "מועצת השלום" בעזה. ההרכב המטורלל כולל את שר החוץ של טורקיה האקאן פידאן והבכיר הקטארי עלי אל-ת'וואדי. טורקיה וקטאר הן הפטרוניות של חמאס, של טבח 7 באוקטובר. הן לא הפתרון. הן הבעייה. מועצת שלום אמיתית, הייתה צריכה לראות כמטרתה העיקרית את השמדת חמאס. מועצה עם פטרוניותיו של חמאס, לא תעשה זאת. הנציגים של טורקיה וקטאר ייצגו במועצה את האינטרסים של חמאס.

זהו כישלון מדיני חרוץ של נתניהו. זה החל בקשרים המושחתים, הרקובים, של לשכתו עם קטאר, המדינה ה"מורכבת". נמשך בהכרתו בקטאר כ"מתווכת", מה שדחה בשנתיים את שחרור החטופים, כי המטרה של קטאר היתה הצלת חמאס, וכל המו"מ מבחינתה נועד לקדם את המטרה הזאת. ובסופו של דבר, הוא לא הטיל וטו על מעורבותן של קטאר וטורקיה בתהליך. יש לקוות, לפחות, שהוא יטיל וטו על השתתפות חיילים מהמדינות הללו בכוח הרב לאומי בעזה. הצבת חיילים של האויב הטורקי בעזה, תביא במוקדם או במאוחר למלחמה בין ישראל לטורקיה.

* מבינות יותר מהרבנים – יש מחלוקות ש-7 באוקטובר היה אמור לשים להן קץ.

כזוהי סוגיית הלוחמות בצה"ל. הלוחמות גילו גבורה עילאית, חתירה למגע, נחישות ומקצוענות לא פחות מהלוחמים. זהו, נגמר הוויכוח. המציאות חזקה יותר מכל דעה קדומה.

והנה אנו בעיצומו של עוד קמפיין פונדמנטליסטי נגד שירות בנות בכלל וכלוחמות קרביות בפרט. סרטון מטורלל של עמותה חרד"לית, שמתמקד דווקא בפרמדיקיות הגיבורות, נאום הזוי של ינון מגל בערוץ התעמולה. כאילו לא היה 7 באוקטובר.

כפי שאחרי שבעה באוקטובר נשארו פונדמנטליסטים שדבקים בדעות וסיסמאות שהמציאות הפריכה; כאלה שאינם מבינים את ההכרח בגבולות בני הגנה וכאלה שאחרי שבעה באוקטובר עוד תומכים במדינה פלשתינאית, כך יש כאלה שממשיכים לנהל מלחמת מאסף מנותקת נגד בנות לוחמות. צה"ל הוא צבא העם, לא צבא חצי העם. אין צבא-עם ללא שירות מחצית מהציבור. ומי מתנגדים לשירות בנות? אלה שתומכים בהשתמטות חרדים. הם אפילו לא מודעים לאבסורד התמהוני שבעמדתם.

אבל אני מרוצה. למה? כי אני יודע שהקמפיין המרושע נגד הלוחמות נובע ממצוקה. זו מלחמת מאסף של הגורמים הפונדמנטליסטיים נגד המציאות שבורחת להם מן הידיים, לנוכח ההתנדבות ההמונית, ההולכת וגוברת, של הבנות הדתיות לצה"ל ובפרט לתפקידי לחימה. המדובר בבנות הרצינות ביותר באדיקותן הדתית. הן קוראות במקורותינו שלמלחמת מצווה גם כלה יוצאת מחופתה, ומבינות מה התורה דורשת מהן טוב יותר מהרבנים האוסרים זאת.

את המגמה הזאת הם לא יצליחו לעצור.

* אנטי ציוני – במהלך הדיונים על חוק הלאום, אמר ח"כ ישראל אייכלר פעמים אחדות שאין דבר כזה לאום יהודי. היהדות היא רק דת. אמנם הוא הצביע בעד החוק, כיוון שההצבעה בסוף היתה שבויה בידי הפוזיציה (כפי שח"כים ממפלגת העבודה ו"יש עתיד" שהיו חתומים על הצעת החוק, בגרסתה הקיצונית יותר, הצביעו נגד החוק שיזמו), אך זו דעתו האותנטית. האיש הזה ודומיו נחשבים חלק מהמחנה שמגדיר את עצמו בעזות מצח "המחנה הלאומי".

איש המחנה ה"לאומי", מכחיש הלאום היהודי, טוען שהחרדים ואנחנו איננו עם אחד. "מדובר בדו קיום בין שני עמים צאצאי היהודים החיים לפי שתי תרבויות זרות... אין יותר שום בסיס להיותנו עם אחד." את מדינת ישראל הוא הגדיר "מדינת אוייב."

כך כתב אייכלר שבועיים לפני 7 באוקטובר: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני. הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים. הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודנראט שיתפו פעולה עם הנאצים. חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. ההנהגה הציונית בארץ סירבה והכשילה 'תוכניות ההצלה'... חלק מהציונים אף קראו ליהודי הגטאות: 'אבק אדם – שילכו לגורלם.'

גם לאחר השואה, כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי. רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד." אייכלר, שונא הציונות, שונא מדינת ישראל, מונה לסגן שר התקשורת, כדי לאפשר את העברת חוק ההשתמטות האנטי ציוני. ממשלת המחנה ה..."לאומי".

* להכניס נמר לבית של אנשים – הפסיקה הגרועה ביותר והמזיקה ביותר של בג"ץ, מקום המדינה ועד היום, הייתה האישור לבן גביר וכנופייתו הגזענית-פשיסטית, לרוץ לכנסת. זו גם הפסיקה האקטיביסטית ביותר, כי היא מנוגדת לחוק נגד הגזענות שהתקבל בתמיכה מקיר לקיר (זולת "הרב" כהנא שר"י – מורו ורבו של ראש הכנופייה).

הייתה זו פסיקה מתייפייפת, של שופטים שהחליטו שערך חופש הביטוי עומד מעל כל ערך ומעל החוק. אבל השופטים שפסקו כך נהגו כאידיוטים שימושיים של אויבי הדמוקרטיה, והכניסו סוס טרויאני ללב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית, שמכלה בה כל חלקה טובה ומאיים על קיומה.

סביר להניח שהיו פוסקים אחרת לו העלו על דעתם שהקרימינל הסדרתי הזה יופקד על אכיפת החוק בישראל, וינצל את מעמדו להפיכת משטרת ישראל למיליציה פרטית חמושה, פשיסטית וגזענית. אבל ניתן לצפות משופטים לחשוב כמה צעדים קדימה, ולהביט על הנושא בפרספקטיבה רחבה. אם יחליטו לאשר הכנסת נמר לבית של בני אדם, בשם ערך "תנו לחיות לחיות", הם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם כשהנמר יטרוף את יושבי הבית.

כמובן שאין בכך כדי לנקות את נתניהו מהפשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה בהכנסת ראש הכנופייה לממשלה ובפרט בהפקרת ביטחון הפנים בידיו הטרוריסטיות והקרימינליות. אך אין במעשהו הנואל והשפל של נתניהו כדי לנקות את השופטים מהחלטתם חסרת האחריות.

אני מקווה שמצפונם של השופטים שידם היתה במעל מייסר אותם.

* למה דרעי נפסל – חן מענית תהה במאמר ב"הארץ": איך זה יתכן, שבג"ץ פסל את מינויו של דרעי לשר בממשלה כיוון שהורשע בעבר בשוחד ובעבירת מס, ולעומת זאת דחה את העתירות נגד מינוי בן גביר, שהורשע בהסתה לגזענות, הזדהות עם ארגון טרור, החזקת חומר תעמלה של ארגון טרור, הפרעה לשוטר, השתתפות בהתקהלות אסורה ובהתפרעות. קרולינה לנדסמן קפצה על המציאה כמוצאת שלל רב, והסבירה שהסיבה לכך היא שהיום בן גביר הוא המיינסטרים ומייצג את הקונצנזוס.

האמת הרבה יותר פרוזאית. הסיבה המרכזית לפסילה של דרעי, היתה התחייבותו לפרוש מן החיים הפוליטיים, כחלק מעסקת טיעון מפנקת שהצילה אותו מחזרה לכלא. דרעי הפר את העסקה כשרץ שוב לכנסת. כאשר מונה לשר, בג"ץ קיבל את העתירות נגד המינוי.

* לא לממשלה התלויה ברע"ם – חכ"ל בני בגין הביע תמיכה בממשלה עם רע"ם ויצא נגד השוללים אותה. כתבתי לו בתגובה:

בני היקר! עם כל ההערכה, ההוקרה והידידות, צר לי אך איני מסכים אתך הפעם. לא באשר לצביעות של נתניהו, שבשבתו כאבו-יאיר היה הפטרון של רע"ם שהיתה לפרוקסי שלו להקמת קואליציה, עד שסמוטריץ' הבריז לו, ולפתע בן טיפוחיו היה ל"תומך טרור"... אבל באשר לרע"ם, יש פער משמעותי בין מנסור עבאס לבין שאר חבריו לסיעה. ראינו זאת בממשלת השינוי, בהצבעות דרמטיות ובהמתנה המביכה למועצת השורה אם תבטל הקפאת ההצבעות בעד הקואליציה, בשל התנגדותה לעליית יהודים להר הבית ועוד. אילו מנסור עבאס היה פורש מרע"ם ומקים את מפלגת ההשתלבות – הוא היה שותף רצוי. אם יוסף חדאד יקים מפלגה ברוח עמדותיו, הוא יהיה יותר מראוי להיות שר בממשלה וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. זה לא המצב עם רע"ם. אנו בעיצומה של מלחמה קשה עם בני עמם, שתהיה חייבת להתחדש, כי אסור לנו להשלים עם המשך קיומו החמוש של חמאס ושליטתו בעזה. האם לדעתך ממשלה שתלויה ברע"ם תהיה חופשית לקבל את ההחלטות הביטחוניות החיוניות? אפשר אולי להסכים להצטרפות רע"ם לממשלה שיהיו לה מעל 61 מנדטים, אם תקבל את קווי היסוד הציוניים שלה, אבל בשום אופן לא להקים ממשלה שתלויה ברע"ם.

* זיקנתו של זובין מהטה מביישת את בחרותו.

* אוטוביוגרפיה הגותית – לפני כשבועיים הלך לעולמו, בגיל 97, חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. הערכתי מאוד את דרור – את חוכמתו, יצירתיותו, מקוריותו, מחויבותו והאכפתיות שלו למדינת ישראל, לעם היהודי ולשלום העולם. אמנם בנושאים רבים דעותינו חלוקות, אך אני אוהב לאתגר את דעותיי עם הגות חכמה שגורמת לי לחשוב ולבחון את עמדותיי. קראתי אחדים מספריו בעברית: "אסטרטגיה רבתי לישראל", שני כרכי "תזכיר לראש הממשלה", "חידוש הציונות", "מנהיג תהיה לנו" ו"איגרת למנהיג יהודי ציוני ישראלי", ואולי עוד אחזור לחלקם ולאחרים שטרם קראתי.

השבוע קראתי את ספרו האוטוביוגרפי "מתקן עולם אנוכי". כותרת המשנה שלו – אוטוביוגרפיה הגותית, הולמת את הספר, שעיקרו תיאור התפתחות הגותו. הספר הזה קל לקריאה בהשוואה לכתיבתו ההגותית המורכבת יותר, העמוסה במשפטים מפותלים, הגם שרוב הספר הוא הגותי. גם סיפור חייו, מילדותו באוסטריה, העלייה לארץ, הפעילות בתנועת הצופים, השירות בהגנה ובצה"ל, ההתקדמות והעבודה באקדמיה, תהליכי הייעוץ לממשלות ישראל וממשלות זרות, פעילותו תקופה מסוימת במפלגת העבודה, פעילותו להקמת גופי תכנון ומו"פ למדינת ישראל, הקמת מכון לתכנון מדיניות העם היהודי שהוא עמד בראשו בשנותיו הראשונות, חברותו בוועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה ועד שנותיו האחרונות שאותן הקדיש לחשיבה והגות על הצלת העולם מפני עצמו ומפני הסכנה שהתקדמות טכנולוגית בלתי מבוקרת עלולה להשמיד את האנושות – כל אלה הם נדבכים שעליהם הוא בנה את הגותו ודרכם הוא הציג אותה ואת התפתחותה. אגב, דרור ייעץ לממשלות ולמנהיגים לאו דווקא מהצד הפוליטי שלו, וראש הממשלה שזוכה מצדו לעיקר ההערכה הוא דווקא מהליכוד, יצחק שמיר.

מוטיב מרכזי מאוד בספר, הוא ניתוח עצמי בתום כל פרק ובסיכום, מה מהישגיו הם תוצאה של כישרון והחלטות נכונות ומה מהן תוצאה של מזל ומקריות. מסתבר שעל פי שיפוטו לא מעט מהישגיו נובעים ממזל. אף שהוא אינו לוקה בצניעות, נגדיר זאת כך, יש בו יושרה לשפוט את עצמו גם לחומרה, על שגיאות והחלטות שקיבל, כולל מבחינה מוסרית.

ציטוט יפה מספרו: "להיות מתקן עולם, ולו בקנה מידה קטן, מחייב אותי להכיר ולהבין את חלקי העולם אותם אני שואף לשפר, לפתח בראשי מצפן ערכי שיכוון את פעולותיי, לקדם תאוריות של תהליכים היסטוריים היכולים לשמש בסיס למאמצי תיקון עולם (בנוסף לחשיבותן כמוסיפות לידע האנושי), ולהרבות ככל שאוכל בפרקטיקה של תיקון עולם הלכה למעשה – שהיא מצידה משמשת בסיס להפקת לקחים על הבנת העולם, לבניית מודלים נכונים יותר ולגיבוש הערכים הראויים לקידום. לזה מתווספים מחקר והוראה הנועדים להוסיף לידע ולהכשיר וגם לחנך סטודנטים, כולל הכנתם והנעתם של אלה השואפים להתפתח למתקני עולם."

ובאחרית דבר הוא ציטט משפט של קאנט שהאיר את דרכו: "העז לחשוב בעצמך!" גם אני מקבל את הפסוק כמוטו.

* גדול מהחיים – אמיר הייטנר הוא אמנם אחי הקטן, אבל הוא גדול מהחיים! מאחוריו כבר כמה וכמה מרתונים ואולטרה מרתונים. אבל זה כנראה קטן עליו. לכבוד יום הולדתו ה-60, הוא העניק לעצמו מתנה – החזיקו היטב... ריצת 100 ק"מ. אומר שנית – לא 100 מ'. 100 ק"מ. לא טיסה, לא נהיגה, לא הליכה – ריצה. של 100 ק"מ, במסגרת מרוץ הספרטניון. התענוג לקח לו 14 שעות בדיוק. והוא גמע את המרחק הזה בחיוך. מישהי אמרה לי היום, שאנחנו משפחה של לא נורמלים. צודקת. איך אמר מורנו ורבנו מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" כל הכבוד, אמיר!

* ביד הלשון: תלמי יוסף – את הפינה האחרונה הקדשתי למועצה האזורית מעלה יוסף, המנציחה בשמה את יוסף וייץ, מראשי קק"ל, מייסד והמנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל ואחד מאבות ההתיישבות לפני ואחרי קום המדינה. גם היישוב תלמי יוסף נקרא על שמו של וייץ. תלמי יוסף הוא מושב עובדים, בחבל שלום שבצפון מערב הנגב, במועצה האזורית אשכול. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.

המושב נוסד ב-1977 בחבל ימית שבצפון סיני, ואוכלס בידי גרעין של עולים חלוצים מארה"ב ודרום אפריקה. בזמן בניית היישוב, התושבים התגוררו זמנית בשדה ניצן. מיד לאחר חתימת הסכם קמפ-דיוויד, שבו ישראל התחייבה לסגת מכל סיני ולעקור את תושביו, מיהרו התושבים לעזוב את שדה ניצן ולהתיישב על אדמתם, למרות שהיישוב טרם חובר לתשתיות חשמל, מים וביוב. חברי תלמי יוסף הגיעו להסכם עם הממשלה על מעבר היישוב לחבל שלום ועזבו ללא מאבק. אל המקום שהתפנה עלו אנשי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, שישבו בו עד עקירת היישובים ב-1982. רוב המשפחות התיישבו ביישוב החדש, ומיעוטן חזרו אחוזות אכזבה ותסכול למדינות מוצאן. ב-7 באוקטובר הגנה כיתת הכוננות על היישוב, מפני המחבלים שהגיעו לשער היישוב. בחילופי האש נרצח במרפסת ביתו תושב היישוב גיורא דובדבני, בן 81. המחבלים לא חדרו ליישוב אלא המשיכו הלאה ליישובים אחרים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

רוֹן גֵּרָא

מִשְׂחָק

בַּשָּׁמַיִם דִּמְדּוּמִים רַבִּים
יָמִים שׁוֹתְתִים בִּדְאָגָה,
רָקִיעַ שָׂרוּעַ תְּשִׁישׁוּת.
לֹא תַּשְׁמִיעִי מִלָּה,
רַק חִיּוּךְ אֵינְסוֹפִי עֲנָק.

אֲנִי עַל שְׂפַת יִסּוּרַי
אֵינִי מִתְלוֹנֵן עַל הָרוּחַ
הַסּוֹרֵר סְבִיבִי.
לֹא עַל הַמַּכְאוֹב הַחוֹדֵר
בָּאֲפֵלָה.
שׁוֹתֵק.

אַתְּ לֹא לִי
אֲנִי לֹא לָךְ
בִּתִּי אֲהוּבָתִי.
שְׁנֵינוּ מַמְרִיאִים
אֶל הַחֶדְוָה וְהַתִּקְוָה
בִּמְלוֹא מָעוֹף.

עדינה בר-אל

MAP בדרך לשיקום

סינטיה (סינדי) רסקין ממושב תלמי יפה היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמצעות אמנות. היא עצמה אלמנת צה"ל שבעלה נרצח באכזריות בעזה לפני למעלה משלושים שנה. עתה היא מטפלת בתושבים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה מיישובי העוטף. היא מספרת על שיטה מיוחדת MAP בה הוסמכה לטיפול במקרים אלו, ומציינת מאפיינים מסוימים שמצאה אצל מטופליה בעקבות השבעה באוקטובר.

סינטיה הגיעה למושב שלנו, ניר ישראל, כדי להעביר סדרת מפגשים תחת הכותרת "תרפיה באמנות". פגשנו אישה שהישרתה אווירה נעימה מאוד, שאיפשרה לנשים בגיל שישים פלוס לצייר, ליצור קולאז'ים ולשוחח על עצמן.

היא נולדה במדינת ויסקונסין בארצות הברית. "אימי הגיעה מגרמניה. אבי נולד בארצות הברית להורים שהגיעו מרוסיה. אני עליתי ארצה בשנת 1990 בעקבות האהבה." היא אומרת קצת בביישנות. בשנה הזו היא ילדה את בנה גדעון, אבל גם חוותה אסון נורא, כאשר בעלה הראשון, אמנון פומרנץ, נרצח באכזריות בעזה בדרכו למילואים, והיא נותרה אלמנה עם תינוק בן חודשיים.

כחמש שנים לאחר מכן היא הכירה את עמנואל (מנו) פלד, והגיעה בעקבותיו למושב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון בשנת 1996. שם נולדה בתם המשותפת עדי.

תלמי יפה הוא מושב שיתופי. עמנואל עבד במפעל במושב כמנהל תפעול ולוגיסטיקה ובעבודות נוספות, גם בחקלאות. עתה הוא בגמלאות. הוא עושה להנאתו בירה ביתית, ריבות שונות, זיתים וגבינות.

סינדי הגיעה ארצה עם תואר ראשון במחול שקיבלה באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי. בארץ היא המשיכה ללמוד ולהעשיר את עצמה.

"תמיד עסקתי באמנות פלסטית." היא מספרת, "התחלתי ללמוד ב'מכללת ספיר' אמנות כשעברתי לגור בתלמי יפה. למדתי פיסול וציור כלימודי חוץ. אחר כך למדתי בתל-אביב ציור אצל הצייר יעקב מישורי. "

בביתה ניתן לראות את התוצרים המרשימים, ציורים ופסלים שיצרה.

בנוסף לאמנות באותו הזמן, סינדי התעניינה והתעמקה גם בפסיכולוגיה. "אני קראתי המון ספרים בתחום," היא מעידה על עצמה, "ופעם הזדמן לי לקרוא על טיפול באמנות." וכמובן שהיא החליטה ללמוד את הנושא לעומק. "למדתי בסמינר הקיבוצים בתל-אביב קורס מבוא לטיפול באמנות, והבנתי שזה ממש 'תפור עלי'. משך הקורס היה שנה. שנים מאוחר יותר אני עצמי לימדתי בקורס זה."

בהמשך היא למדה בסמינר הקיבוצים שלוש שנים תראפיה באומנות ובקורס נוסף – טיפול באמצעות משחק בחול בגישה היונגיאנית. "בשיטה זו המטופל יוצר/משחק בחול באופן חופשי, ומשלב מיניאטורות ואובייקטים שונים. כך נוצרות סצנות שמשקפות את מצבו הפנימי, את הרגשות, אך ללא מילים. זה מאפשר לנפש הלא מודעת של המטופל להתקדם לקראת ריפוי ושלמות." היא מסבירה.

תוך כדי לימודים ובמסגרת ההכשרה המעשית החלה סינדי לעבוד ב"יחידה לילד ולמתבגר" בבית החולים "ברזילי" באשקלון. היא עבדה שם כחלק מצוות בית החולים במשך שמונה שנים.

אבל סינדי לא הסתפקה בזה ושאפה ללמוד עוד ועוד. לכן נרשמה לתואר שני בשלוחה הישראלית של לסלי קולג' האמריקאי – "הנחיית קבוצות בשילוב תראפיה באומנויות." בעבודת הגמר, התזה שלה, היא בנתה מודל בתראפיה באומנות למניעת התעללות מינית בילדים.

וסינדי המשיכה ללמוד. הפעם לימודי תעודה באוניברסיטת בר אילן בנושא "פסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד." נוסף לכך היא ממשיכה גם היום ללמוד, לקרוא מאמרים ולהתעניין בחידושים באמצעות האינטרנט. "היום אין צורך לנסוע לכנסים ברחבי העולם כדי לשמוע הרצאות ולהתחדש," היא מציינת. "הכול ניתן למצוא באינטרנט."

לימודיה לאורך השנים הובילו אותה לטפל בטראומה ובפוסט-טראומה במגוון שיטות.

יש לציין שבעבר עבדה סינדי כמטפלת בילדים ונוער שנפגעו מינית, במרכז "מאור" באשקלון. מסתבר שיש מעל עשרים מרכזים כאלה בארץ. הטיפול שם ניתן חינם, אבל צריך להגיע אליהם באמצעות הפניה ממשרד הרווחה.

טיפול בטראומה ובפוסט-טראומה

מזה 15 שנים סינדי עובדת במרכז "חוסן" של המועצה האזורית חוף אשקלון. תמיד היה צורך בטיפול בתושבים מן העוטף, שמתגוררים ליד הגבול וחווים תקופת של מתח בלתי פוסק. אבל ברור שאחרי השבעה באוקטובר מיספר האנשים שזקוקים לעזרה נפשית גדל פי כמה וכמה, ובהתאם לכך התרחב הצוות בעשרות מטפלים.

מטעם 'חוסן' סינדי מדריכה קבוצות ביישובי המועצה חוף אשקלון בתרפיה באמנות. "באמצעות ציור, הכנת קולאז'ים ועוד, אנשים מביעים את מחשבותיהם ורגשותיהם, במסגרת תומכת המשפרת את המודעות העצמית ובונה תחושת קהילה."

עבודתה העיקרית היא טיפול פרטני בקליניקה שלה במושב תלמי יפה. היא מתמקדת בטיפול בנוער ובמבוגרים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה ביישובי העוטף.

לצורך כך היא משתמשת כאמור בשיטות שונות, אותן למדה והתמחתה בהן. עם זאת היא חיפשה שיטה מיוחדת שתעזור בזמן קצר יחסית לנפגעי טראומה. ואכן יש שיטה אחת שסינדי למדה ופיתחה, והיא מתאימה במיוחד עבור נפגעי טראומה.

שמה של השיטה הוא MAP (Make Anything Possible) ומקורה בארצות הברית. היא מבוססת על חקר המוח ועיקרה טיפול בזיכרונות תת-מודעים בשילוב מיינדפולנס. בניגוד לטיפולים פסיכולוגיים אחרים, בשיטה הזו המטופלים לא חייבים לספר למטפלים את האירועים או החוויות הקשות שהם עברו, (ולמרות זאת רבים מהם בוחרים כן לספר), ובזה יש יתרון דווקא לנפגעי טראומה. המטפל לא צריך לשמוע את כל הפרטים, אך יכול להבין מה האדם מרגיש, וכך מסייעים בדרך עדינה לשנות את הנרטיב שהמטופל מספר לעצמו על מה שעבר.

מסתבר שבטיפול בשיטת MAP יש אפשרות לנטרל את הזיכרונות והרגשות הקשים ולאחד אותם עם זיכרונות ורגשות טובים יותר. כלומר, משתמשים בחוכמת הריפוי הטבעי שיש לכל מטופל. כך מצליחים להחליף את האמונות השליליות שהיו לאדם עם אמונות חיוביות יותר. בצורה זו הסיפור שהמטופל יספר לעצמו ישתנה לחיובי. במילים אחרות: יוצרים זיכרון אחר. סינדי מדגישה את העבודה שהמטופל עושה לגבי עצמו: "ברגע שהוא משנה את אמונתו לגבי מה שקרה לו, זו כבר הדרך לריפוי."

היא מציינת שלפעמים, בתחילת הטיפול, כאשר המטופלים מתחברים לזיכרונות כואבים, יש התעצמות של כאב. אבל לאחר עיבוד המטופלים עוברים למצב נוח יותר. הם חווים רגשות ניטרליים שהופכים בהדרגה לרגשות חיוביים. הרגשות שקשורים לזיכרונות טראומטיים מוחלפים ברגשות ובפרספקטיבות מעצימות. לעיתים קרובות המטופלים מפתחים תובנות והבנות חדשות לגבי זיכרונות הטראומה שלהם.

התמודדות של תושבי העוטף

סינדי מטפלת בעיקר בנוער ומבוגרים תושבי האזור. כאשר היא נשאלת מהן התופעות המשותפות שהיא מזהה אצל המטופלים, היא עונה: "ראשית כל, כל אחד קולט, מבין וזוכר אחרת את האירועים. שני אנשים שעברו אותו אירוע יכולים להגיב באופן שונה לגמרי זה מזה, אחד לא יכול לתפקד בכלל, ושני ממשיך בחייו כרגיל. זה קשור לדרך בה כל אחד מבין את הסיפור שלו – את מה שעבר עליו."

יחד עם זאת סינדי מוצאת תופעות משותפות אצל תושבי העוטף. "ראשית כל, אני מבחינה בהרבה אנשים שחווים התקפי חרדה. נוסף לזה יש כעס וזעם. כעס וזעם על הממשלה, על הצבא, טענות של 'איפה הייתם?' 'למה לא הגעתם לעזור?' נוסף לכך יש כמובן מתח רב, חרדה, אי ודאות וגם חוסר ביטחון. המתח וחוסר הביטחון גורמים לפעמים לחוסר ריכוז, לבעיות בשינה, הימנעות, שכחה, בדידות ומצב דיכאוני.

יש אנשים שקשה להם לשוב להרגלים הישנים, לפעמים קשה להם לנהוג במכונית למקומות רחוקים, יש דברים שהם עושים לאט יותר מבעבר. המצב הקשה עדיין נשאר פתוח אצל רוב האנשים." והיא מוסיפה: "אני עכשיו לא מטפלת בילדים, אבל אני רואה את ההורים שחלקם עצבניים וחסרי סבלנות, וזה בוודאי משפיע גם על הילדים."

היא מדברת על ההבדלים בתגובות ובהתנהגויות של אנשים שעברו את אירוע השבעה באוקטובר: "יש אנשים שלא מתפקדים בכלל, ויש אנשים שמבחוץ נראה שהם מסתדרים, מנהלים משפחה, מטפלים בילדים, אבל עצם זה שהם באים לטיפול אצלי, מוכיח שמאוד קשה להם."

במאמר שכתבה היא מביאה דוגמאות למטופלים שלה, וכיצד שיטת ה MAP גרמה להם להתגבר במידה רבה על הטראומות שחוו. אחד מהם הוא גבר, אשר סבל בילדותו מהתעללות פיזית ומילולית של אביו, והחליט שהוא לעולם לא יהיה כמוהו. והנה, כאשר שהה עם רעייתו וילדיו בחדר קטן במלון אליו הם פונו, הוא חש בשינויי ההתנהגות שלו עקב המתח והלחץ. הוא פנה לטיפול מסיבות רבות אך בעיקר הוא רצה לשפר את יחסיו עם ילדיו והמשפחה והוא הצליח לשנות את אופן מחשבתו ולמתן לגמרי את התנהגותו.

דוגמא נוספת היא צעירה זרה, אשר עבדה כסייעת באחד מיישובי העוטף. אחותה באה בעקבותיה עבדה כסייעת ביישוב אחר ונרצחה בשבעה באוקטובר. המטופלת חשה רגשי אשמה כבדים ביותר על מות אחותה, היא הצליחה לאחר הטיפול לשנות את אופן מחשבתה, רגשי האשמה פסקו, והיא מצאה דרך להמשיך בחייה למרות האבל, והחליטה להגשים את כל מה שאחותה לא הספיקה.

חיילת צעירה שמתגוררת באחד מיישוב העוטף חוותה התקפי חרדה קשים בעת התקפת המחבלים, כאשר שהתה במקלט בבית משפחתה. התקפים אלו נמשכו לאחר מכן בכל פעם ששמעה ירי של ארטילריה או רקטות. לאחר כמה מפגשים וטיפול ב-MAP – מבלי שסיפרה באופן מפורט על האירועים שחוותה – היא הצליחה להוריד את מפלס החרדה שלה לגמרי, והתקפי החרדה לא חזרו.

כל אדם מגיב אחרת לאירוע טראומתי. אחת הנשים, שנחשפה לסרטונים הנוראים של הנובה, במשך הטיפול נזכרה בהתעללות מינית שעברה בילדותה. הטיפול ב-MAP הועיל והיא לא חזרה להעלות את הזיכרון החזותי של ההתעללות.

חשבון פתוח עם עזה

סינדי רסקין, תושבת היישוב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון, מעורה היטב באוכלוסייה שסובלת מזה עשרות שנים עקב היותה קרובה לגבול. בכלים שלה, של פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות, היא תורמת את חלקה החשוב לרווחת האנשים בסביבתה.

אבל מסתבר שהמצב הביטחוני בדרום פגע בסינדי באופן אישי כבר לפני עשרות שנים, לאחר עלייתה ארצה, כאשר התגוררה במרכז הארץ.

"יש לי חשבון פתוח עם עזה." היא אומרת. מסתבר שהיא אלמנת צה"ל. בעלה הראשון – אמנון פומרנץ הי"ד – נרצח באופן אכזרי ביותר בשנת 1990.

אמנון, ממושב חבצלת השרון, נסע עם מכונית למילואים בעזה וטעה בדרך. הוא נקלע למחנה הפליטים אל-בוריג' ונרצח שם בלינץ' אכזרי. הוא נרגם באבנים בעודו יושב במכוניתו ומכוניתו הועלתה באש. זאת לעיניהם של עשרות או מאות תושבים, שעמדו מסביב והריעו.

בכנסת

ב-26 בספטמבר 1990 הקדישה הכנסת השתים-עשרה דיון מיוחד לאירוע. את הכנס פתח היו"ר דב שילנסקי. להלן קטעים מדבריו:

"עם כל הודעה על נפילת חייל מחסיר הלב פעימה וקופא הדם בעורקים. ובא המקרה האחרון, רציחתו של אמנון פומרנץ הי"ד, ועולה על כולם. לא היה זה מספר נוסף בסטטיסטיקה העקובה מדם של חללי צה"ל. [...] שריפת אדם היא צורת המוות האכזרית ביותר, שאין עליה כפרה ומחילה [...] דרך רציחתו של אמנון פומרנץ ז"ל מזכירה לנו את הימים השחורים והאפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשפה העברית טרם המציאה מילים מתאימות לגינויה."

וח"כ בנימין בן אליעזר כאילו ניבא את הבאות כאשר אמר בכנסת: "המקרה המזעזע הזה מוכיח שוב ומוסיף ללמדנו מתחת לפני איזה שטח אנחנו יושבים. מה שקרה באל-בוריג' שבעזה הוא תשקיף מדויק למה שעלול לקרות בכל רגע ובכל מקום בכל השטחים."

וכפי שידוע לכולנו, אכן הנבואה המצמררת הזו התקיימה בהיקף מזוויע בשבעה באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס מעזה פלשו וביצעו מעשי זוועה אכזריים בדרום.

על אמנון פומרנץ הי"ד

לזכר אמנון נכתב ב"דף נופל" של עיריית נתניה:

"אמנון, בן צפורה ומשה ז''ל נולד בכ''ו באב תש''ד (15.8.1944).בגיל 5 עברה המשפחה לחבצלת השרון שם עסקה בחקלאות. אמנון למד בביה"ס "ביאליק", סיים את "אורט" ובחיל הים שרת על המשחתת "יפו". בטכניון למד חשמל ובמשך 17 שנים עבד ב"רפא''ל" (משרד הבטחון).היה מהנדס אלקטרוניקה ומדען, חוקר ועסק בפיתוח. היה בעל חשיבה מקורית ויצירתית, תיאורטיקן ומעשי כאחד. ראה בעבודה אתגר. לא חיפש כבוד ולא נאבק על מעמד בחברה. ברפא"ל עסק בפיתוח טילים וברובוטיקה.במקביל לאהבתו לאלקטרוניקה ולמחקר, הוא היה ספורטאי מצטיין ואהב את הים באופן מיוחד. את שעות הפנאי בילה עם הים בסירות וגלשנים והיה בין מייסדי המועדון הימי בחבצלת-השרון. אמנון אהב את חיי הכפר ובעיקר את ריח ההדרים בצילם גדל. חלם על עתיד במושב ותכנן להשתלב בו."

יהי זכרו של אמנון פומרנץ ברוך. ונאחל לסינדי שתמשיך בבריאות טובה ובהצלחה לטפל ולעזור לתושבי העוטף.

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1398, 15.1.2026.

נסיה שפרן

בעקבות "פליטים" של רות אלמוג

ספרה האחרון של רות אלמוג יצא לאור לאחרונה (2025) באמצעות מכון "הקשרים" באוניברסיטת בן גוריון בנגב.


רות אלמוג

יש לי עניין מיוחד בספריה של רות אלמוג. למעשה, "אנחנו שתינו מאותו הכפר": רות אלמוג זוכרת ילדות מנדטורית במושבה פתח תקווה; אני זוכרת את פתח תקווה בתקופת המדינה, כבר לא מושבה, אבל עדיין לא עיר של ממש. על רות אלמוג שמעתי לראשונה עוד לפני שפירסמה את ספרה הראשון. הייתי אז תלמידת התיכון העירוני ע"ש ברנר בפ"ת. חברתי לתנועת הנוער, דינה, למדה בסמינר למורים ע"ש א. שיין. שתינו גרנו בצד המזרחי של העיר, והיינו חוזרות מפעולות התנועה ביחד. כדרך נערות היינו מספרות זו לזו על התלמידים, בעיקר אולי התלמידות, שלמדו איתנו, וכמובן גם על המורים והמורות שלימדו אותנו. דינה הירבתה להזכיר את שמה של המורה שלה לספרות: רות אלמוג. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמה. המורים שלימדו אותי בתיכון היו בסדר, הם הכינו אותי כראוי לבחינות הבגרות, אבל רות אלמוג הצטיירה כמורה מיוחדת במינה, גם בידענותה וגם באופן בו לימדה ספרות. קינאתי בדינה על כך שזכתה במורה כזאת. רות אלמוג לא התמידה בעבודתה כמורה לספרות. היא התחילה לעבוד בעיתון "הארץ" כעורכת המישנה של "תרבות וספרות", שם היא מפרסמת עד היום מפרי עטה.
ספריה הראשונים של רות אלמוג היו יצירות כמו-ממואריות: בית ההורים, ומה שדיבר אליי במיוחד, נופי המושבה פתח תקווה ומראות הטבע סביבה, שהיא ציירה במכחול רגיש ועדין כל כך. קראתי את כל ספריה הראשונים, וחלק ניכר מבין ספריה המאוחרים יותר. היתה לה תמיד נקודת מבט מיוחדת. גם כאשר עסקה בנושאים רחוקים מאוד מעולמה, היא טיפלה בהם באופן שונה. הכי הופתעתי כאשר גיליתי סיפור שלה העוסק בתופעת המסעות האסורים לפטרה משנות ה-50 של המאה שעברה. חקרתי אז את הנושא ("הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", יד יצחק בן צבי, 2013), וגיליתי סיפור של רות אלמוג בשם "סוסים" (בקובץ "תיקון אמנותי", כתר, 1993). תהיתי: מה לרות אלמוג ולמסעות האסורים לפטרה? ובכן, גיבור הסיפור איננו מאיר הר-ציון או גיבור צנחנים אחר. גם לא בן קיבוץ כמו גיבורו של עמוס עוז ברומן "מנוחה נכונה". גיבור הסיפור הוא ילד שואה מהונגריה. הוא נותר בחיים משום שאימו הצליחה בחשכת הלילה לחתוך נתחי בשר מגופתו של סוס גווֵע, ולהאכיל בהם את בנה. זהו גיבור לגמרי לא צפוי בהקשר של המסעות לפטרה: ילד ששרד את השואה ומנסה לכבוש את הישראליות הנכספת בכל דרך אפשרית. הוא אינו מגיע לפטרה, אך מוצא את מקומו בסופו של דבר.
לא כל ילדי השואה בספריה של רות אלמוג שרדו את העבר הנורא לאחר שהגיעו לא"י. וולדימיר/אליהו מן הסיפור שובר הלב "הילד" ("אחרי ט"ו בשבט", תרמיל, 1979), לא שרד. הוא תלה עצמו לילה אחד על מוט הברזל במקלחת, כאשר התברר לו שאימו לעולם לא תבוא לקחת אותו, כפי שהבטיחה לו לפני שנשלח אל אביו בארץ.

ביקורות על הספר
"פליטים" הוא ספר אישי מאוד, ספר העוסק במשפחתו של אביה של רות אלמוג, שנפטר בהיותה ילדה. ועם זאת, זה איננו ספר אישי בלבד. למעשה, כל ישראלי ויהודי שבני משפחתו הגיעו מאירופה יכול למצוא בו עניין. היבט זה של הספר עניין אותי במיוחד, ומשום כך לא הייתי מגדירה את מה שאני כותבת כאן כ"ביקורת" במובן הרגיל. יותר מכל, אלה הם הרהורים בעקבות קריאת הספר. להפתעתי, גיליתי רק שתי ביקורות של ממש שנכתבו על הספר הזה, שיצא לאור כבר בקיץ 2025. אני ממליצה על שתיהן. זה איננו ספר רגיל, והביקורות הללו עשויות לעזור לקוראים.
ביקורתו של משה גרנות התפרסמה ב"יקום תרבות" (25.8.25). אני אוהבת את ביקורות הספרים שמפרסם משה גרנות (גם בחב"ע). הביקורות שלו הן בגובה העיניים. הוא אינו מתבייש להקדיש מקום רב לתיאור עלילת הספר. גם בספר זה, שאין בו עלילה רגילה, מצליח משה גרנות להציג את ההתרחשויות העיקריות המופיעות בספר, וגם לשרטט את הדמויות הבולטות. הוא מתפעל מן התחקיר הענק שנמצא בבסיסו של הספר: "הקורא מוצא רשימות של שמות, שנת לידה, שנת פטירה, מאילו מחלות נפטרו, מה היתה כתובתם, מה היה מקצועם, היכן הם קבורים, מה קרה לצאצאים במלחמת העולם השנייה, באילו ארצות התפזרו אלה שלא נספו בטרזיינשטאדט ומיידנק... המחברת יודעת את קורות המשפחה חמישה דורות אחורה."
גם ביקורתה של לאה ענבל דור ("ידיעות אחרונות" 17.7.25) מומלצת. זוהי ביקורת רגישה מאוד, פיוטית לפרקים: "'פליטים' עשוי קטעים או סיפורים – ואולי מוטב לומר, שרידים – מתוך שלמות גדולה אחת, מתוך איזו הגדה נכחדת, אולי מתוך מיתולוגיה רבת-פנים ואירועים."
את שתי הביקורות ניתן למצוא בקלות באינטרנט, אם מקלידים את שם המבקר/ת ואת שמה של רות אלמוג.
מאחר שהספר "פליטים" הוא בעיניי ספר בעל חשיבות רבה, מעבר לחשיבות ספרותית, אנסה להציע כאן כמה הנחיות לקריאת הספר. זה לא ספר שאפשר לקרוא בנשימה אחת, למרות שיש בו רק 200 ומשהו עמודים לא גדולים. הספר בנוי למעשה מ-29 סיפורים בעלי אורך שונה, חלקם קצרצרים – בני עמוד אחד ואפילו מחצית העמוד. המידע המשפחתי אינו מופיע בסדר כרונולוגי. אין מוקדם ומאוחר. ישנו רק חוט אחד שמאחד את כל הסיפורים האלה: חיפושיה של הכותבת אחר משפחתו של אביה, משפחת לומפ, שמוצאה מגרמניה.
"מבצע" קריאת הספר הקטן הזה לא היה פשוט. קראתי כמה פרקים ומיד התחלתי להתבלבל: עשרות שמות של בני משפחה, חלקם חיים, רובם מתים. לא היתה שום אפשרות לזכור מיהו מי ואיך הוא קשור למשפחה. הינחתי את הספר בצד, מתוך מחשבה שכדאי לערוך רשימה של שמות על דף נייר, ולהיעזר בה במהלך הקריאה. חלף שבוע ואולי יותר ולא הגעתי לזה. החלטתי לנסות שוב לקרוא את הספר. התעלמתי מן השמות הרבים, ולא ניסיתי לזכור מיהו מי. לא התפתיתי גם לדפדף לאחור כדי למצוא מה כבר נכתב קודם לכן על אותם בני משפחה. לקראת סוף הספר, בחלק האמריקאי, ישנם מכתבים של אחת קָטינקָה וגם תצלום שלה. זהו שם מיוחד, שקשה לשכוח, אבל מי בדיוק מבין כל בני המשפחה הגדולה הזאת היתה קטינקה? האם לדפדף לאחור ולנסות לברר מי היתה קטינקה? החלטתי שלא. היא שייכת למשפחה באיזשהו אופן – וזה מספיק לי. בעמוד הבא מתברר שקטינקה היתה אחותו של האב, דודתה של הכותבת. היא התחתנה באמריקה עם גוי, ואביה של רות אלמוג, איש דתי, ישב עליה "שבעה".
באותו עמוד (166) מוזכר גם הדוד מקס. מי היה הדוד מקס שכחתי גם כן. בעמוד הבא לא היה שום מידע עליו. גם כשסיימתי את קריאת הספר עדיין לא ידעתי מיהו דוד מקס, אבל זה כבר לא נראה חשוב כל כך.
בקצרה, הקריאה בספר זה מחייבת גם את היכולת להשלים עם אי ודאות מסוימת. אבל כמעט כל שם שנזכר בספר הוא שם של בן/בת משפחה. לא כל כך חשוב מיהו בדיוק – אח, דוד, בן דוד, אבא, סבא, סבא רבא – הכול נשאר בתוך המשפחה. ועם זאת, כמה מהם נטבעו בזיכרוני בסופו של דבר. כמו הדוד ארווין, עליו אכתוב בהמשך, וגם כמה קרובי משפחה אחרים נתקבעו בזיכרון.
ועצה אחרונה: את רוב שמות הדמויות לא זכרתי אמנם גם בקריאה שנייה, אבל זכרתי הרבה יותר. והספר כתוב כל כך יפה, שבהחלט שווה לקרוא אותו פעם נוספת.

חיפוש שורשים
כאשר שמעתי על ספרה החדש של רות אלמוג מיהרתי להשיגו. מה שהריץ אותי להשיג את הספר מיד, מלבד כישרון הכתיבה הוודאי של רות אלמוג, היה נושאו: חיפושים אחר שורשי המשפחה. המצאת האינטרנט, לצד התפתחויות במחקר הגנטי, מאפשרים היום לכולם לחקור את תולדות המשפחה. מחקר מן הסוג הזה נפוץ במיוחד בארצות שהוקמו ע"י מהגרים, ארצות כמו ארה"ב, אוסטרליה, דרום אמריקה – וכמובן ישראל. השואה, אירוע ייחודי לעם היהודי, היא גורם נוסף לעניין המיוחד שיש ליהודים, שרבים מהם איבדו את רוב בני משפחתם, במחקר מן הסוג הזה. איני יודעת אם מחקר ארכיוני כלשהו מצוי בארצות ערב, וגם איני יודעת אם אפשר להגיע אליו. איני יודעת גם כמה מידע מצוי בארצות מהן הגיעו יהודי ספרד. כך שאני מתייחסת כאן ליהודים האשכנזים בעיקר. ערב השואה היוו היהודים האשכנזים למעלה מ-85 אחוזים מיהודי העולם.
התרשמתי מאוד מכמות ואיכות המידע בספרה של רות אלמוג. עם קריאת הספר הזה הבנתי פתאום שגם באירופה כמות ואיכות המידע אינה אחידה. אין גרמניה כפולין או ליטא, שתי הארצות שעניינו אותי במיוחד. אבי נולד בעיר הקטנה סוקולקה, כיום בצפון מזרח פולין. המידע האחרון שמצאתי באינטרנט על יהודי סוקולקה הוא מאמצע המאה ה-19. ביקור בעיירה עצמה לא העלה דבר. המכון היהודי בווארשה, בו ביקרתי אישית, לא העלה אף הוא דבר. מן הראוי אולי להוסיף: עד 1914 היתה סוקולקה חלק מן האימפריה הרוסית. במהלך מלחמת העולם הראשונה היא נכבשה ע"י גרמניה. ב-1918 היא נכבשה ע"י פולין. גם הצבא הסובייטי שהה שם לזמן קצר מיד אחרי המהפכה. זה מזכיר כמובן את הבדיחה הידועה על היהודי שנולד ברוסיה, חגג בר מצווה בגרמניה, התחתן בפולין, ובמשך כל אותן שנים מעולם לא עזב את עיר הולדתו... עם היסטוריה כזאת אולי זה לא מפתיע שהרבה לא נותר. ההשערה היא שהארכיון היהודי, שהיה בבית הכנסת או בבית הרב, עלה באש.
היה לי יותר מזל בחיפושים אחר שורשי המשפחה מצד אימי, ילידת העיירה הקטנה מֶרֶץ' בדרום ליטא. הארכיון בווילנה ערך עבורי חיפוש, וכיום אני מכירה את שמות בני המשפחה לאורך שלושה דורות: סבא רבא (ושמות הוריו), שמות שתי נשותיו (שהיו אחיות), ושמות עשרת הילדים שנולדו לשתי הנשים, אשר מתוכם הגיעו לבגרות שמונה. שמו של סבא בן ציון מופיע שם, וגם שמה של סבתא, על שמה אני נקראת (אם כי באיות שונה). לפי המידע בארכיון היו לסבי וסבתי שני ילדים: דודי יהודה, שהגיע לא"י לפני המלחמה; דודתי הקטנה מאשה, שמתה בגיל 11 מדלקת קרום המוח. היחידה שאיננה מופיעה באילן המשפחתי היא אימא שלי, הבת הבכורה של סבא וסבתא. אלמלא היתה אימא שלי, כך שהיה לי מידע קודם עליה ועל חלק מבני המשפחה, לא הייתי יודעת בכלל על קיומה. אני זוכרת סיפור עמום על עוד ילד במשפחה, שמת בילדותו, אבל הוא לא הופיע שם, ואין לי שום מושג אם הילד הקטן הזה, דוד שלי, היה או לא היה. אבל אימא שלי היתה גם היתה – גם אם הארכיון שכח אותה. זהו בעיקרו של דבר הניסיון שלי ב"חיפוש שורשים" בארכיונים.

החיפושים של רות אלמוג
רות אלמוג אינה מצרפת רשימת מקורות לספרה, וזה בהחלט מובן, זה איננו ספר מחקר במובנו המקובל. אבל מאחר שדווקא המידע הזה עניין אותי במיוחד, ניסיתי לבדוק מאין הידע הרב שלה על משפחתו של אביה, משפחת לומפ. היא נסעה ב-1994 לארכיון העירוני של העיר פולדה, שם גדל אביה בבית דודו, מפני שבעיר בה נולד לא היתה גימנסיה. היא לא מצאה שם הרבה (הרבה הוא כמובן מושג יחסי), מלבד דף ובו פירוט שמות ילדיו של הדוד ומשלח ידם. היא ביקרה בכל העיירות האחרות הקשורות למשפחה, לפעמים יותר מפעם אחת. באחת העיירות היא פגשה את ראש העיר, שהיה חייל בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, על אף שלא תמך בנאצים. בשבי הסובייטי הוא איבד רגל ועין. תיאור הפגישה איתו ועם אשתו, שהכינה עבור הפגישה הזאת מחקר על יהודי העיירה, מרגש מאוד.
הצעד הכי חשוב שעשתה, כנראה, הוא מציאת גנאולוג מקצועי, שאיתר מודעות אבל בעיתונים ישנים, פרסומות לחנות כובעים בבעלות בת משפחה, וגם המון מידע אחר שאפשר למצוא רק בארכיונים מקומיים. המילה רשומות חוזרת כמה פעמים: על פי הרשומות היו בכפר ויסטנזכסטן שני בנים למשפחת לומפ (עמ' 16); סוחר הנוצות מרדכי איציג היפליין, שבאחת הרשומות מצויין כסוחר ברזל... (עמ' 19). אני מניחה שהכוונה לרישומים מן הארכיונים המקומיים, בהם הופיע מידע על בני המשפחה: תאריכי לידה, נישואין, ילדים, משלח יד, כתובת, קבורה. במודעת אבל אחת משנת 1940, שמצא עבורה הגנאולוג, הוזכרו שמות בני משפחה מברלין, שנחאי, אנטוורפן וארצות הברית. בני המשפחה כבר היו אז מפוזרים בכל רחבי העולם. היא איתרה את תולדות משפחת לומפ מאז המאה ה-15. היא מצאה את רשימת 38 היהודים משנת 1817, וגם מי התחתן עם מי. המון פרטים על צאצאי משפחת לומפ. לפי מצבה מ-1841 בבית הקברות היא מגלה שבני משפחת לומפ היו כנראה כוהנים.
דפי העדות של "יד ושם" מוזכרים מיספר פעמים. מוזכר גם ספר זיכרון של אחת העיירות. ומאחר שבני המשפחה התפזרו ברחבי העולם לאחר עליית הנאצים לשלטון, היא הגיעה גם לשנחאי, ומצאה במוזיאון היהודי ספרון שהודפס ב-1939 ובו כתובות של הפליטים היהודים מגרמניה. הפליטים ניסו לבנות לעצמם חיים חדשים בשנחאי. הם פתחו שם הרבה עסקים, שכתובותיהם נרשמו בפנקס הכתובות הזה. היא מצאה שם גם את שמו של בן משפחה. היא פרצה בבכי, שלא היתה מסוגלת לעצור, למרות נוכחותם של המלווים הרשמיים מטעם אגודת הסופרים הסינית. הקהילה היהודית החזיקה מעמד "עד שבא הכובש היָפָני וסגר אותם במחנה גדול אחד" (עמ' 62).
מדובר בתחקיר ענק, הכולל לפחות שלושה דורות של בני משפחה. עולם שלם שהתקיים במשך מאות שנים. עולם שהתנפץ ורסיסיו התפזרו ברחבי העולם. הכותבת מנסה ללקט את הרסיסים האלה וזוהי משימה לא קלה. משום כך חוזרות לאורך הספר המילים הבאות: אין לדעת, ייתכן, כנראה, יכול להיות, יש להניח, ואולי, בדמיוני. וגם: עד כמה שניסיתי להתחקות אחריהם לא הצלחתי; כבר אין את מי לשאול.
רסיסיו של העולם השלם הזה, שהתנפץ במהלך שנות ה-30 של המאה שעברה, התפזרו ברחבי העולם, והגיעו גם לפינות הנידחות ביותר: שתי ילדות במשפחה הועברו לאנגליה באמצעות הקינדר-טרנספורט; קרובת משפחה הוסתרה ע"י המחתרת ההולנדית; במנילה שבפיליפינים היתה קהילה שוקקת של פליטים מגרמניה; לברזיל הגיעו יהודים בדרך לא דרך: בלגיה-צרפת-פירנאים-ליסבון-ברזיל; וכמובן: שנחאי.
בסופו של דבר רובם הגיעו לארצות הברית, לפני המלחמה או אחריה. פרקים אחדים מוקדשים לקרובי המשפחה האמריקאים. המרגש ביותר הוא אולי סיפורו של הדוד ארווין. הוא היה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, הוצב במצרים, ובחופשותיו היה מבקר את בני משפחתו בפתח תקווה. רות היתה אז ילדה קטנה, והדוד ארווין היה חייל צעיר ויפה תואר: כוכב הקולנוע שלי, אביר יערות העד, טרזן שלי. כאשר היא פוגשת אותו בניו יורק הוא כבר איש זקן, אך עדיין גבר נאה, הוא ואשתו לבושים בהידור רב. סיפורם עצוב: בתם היחידה התחתנה עם הודי סיקי, שפגשה בניו יורק, אשר נעלם יום אחד. לאחר חיפושים רבים התברר שהוא חזר להודו, שם יש לו אישה וילדים.
רות אלמוג כתבה בצעירותה סיפור על הדוד ארווין, אביר יערות העד שלה. אימא שלה תירגמה את הסיפור לגרמנית, ושלחה אותו בשעתו לדוד ארווין.
לפני נסיעתה מניו יורק הוא מטלפן למלון כדי להיפרד ממנה. כבר אין לו הרבה מה להגיד. הוא קורא באזניה את הסיפור שכתבה עליו, כפי שזכרה אותו כחייל צעיר, טרזן ואיש יערות עד, הוא קורא ובוכה, בוכה וקורא, והיא לא ידעה אם הוא קורא מן הדף או שמא הוא זוכר את הסיפור בע"פ. זהו רגע שובר לב, ויש רגעים רבים כאלה, במיוחד אולי בתיאורם של הפליטים שהגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
הכותבת נעזרת גם במכתבים המקוריים שכתבו הקרובים האמריקאיים לקרובים בישראל. לאורך הספר מופיעים גם תצלומיהם של בני המשפחה, המתים והחיים, קטעי עיתונות הקשורים למשפחה, וגם צילום מצבה של סבתא שהגיעה לניו יורק, וזכתה לקבורה יהודית בשנת 1942 הנוראה. בסיפורי ניו יורק, שם ביקרה הכותבת יותר מפעם אחת, בולטת הקירבה בין הפליטים, אשר יצרו קהילה אוהבת ותומכת בארצם החדשה. גם כאן קשה לזכור מיהו מי, וזה גם לא כל כך חשוב, חשובה היא התחושה של משפחה אוהבת, שנעקרה מביתה, ואנשיה בונים את חייהם מחדש, ותומכים זה בזה כמידת יכולתם.

אבא של רות
סיפורו של האב אינו מופיע בפרק נפרד, אלא מפוזר לאורך הספר. הוא היה ילד מוכשר מאוד, שנשלח לבית דודו בגיל 10, מכיוון שבעיר שלו לא היתה גימנסיה, וגדל עם הילדים הרבים של הדוד. הוא התגייס לצבא הגרמני בגיל 17, כי גרמניה העניקה מילגות לימודים באוניברסיטה לצעירים שהתגייסו לפני גיל הגיוס הרשמי. הוא שירת בחיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה למד רפואה.
ההורים, שניהם רופאים, הגיעו לא"י בשנת 1933. האונייה בה הפליגו היתה מלאה ברופאים. העלייה הגרמנית של שנות ה-30 הציפה את הארץ ברופאים. בלית ברירה למדו ההורים בארץ את מקצוע הדבוראות, ונדדו עם הכוורות בעקבות הפריחה. לאחר לידתה של רות הם חדלו מן הנדודים והציבו את הכוורות בקריית מטלון הסמוכה. היו להם חמור ושני פועלים. בסופו של דבר הם מכרו את הכוורות לקיבוץ גבעת השלושה.
האב, שרצה לעסוק במקצוע הרפואה, ירד לביר עסלוג' בדרום, שם הקימו הבריטים תחנת משטרה ומחנה צבאי. האב כבר לא היה איש צעיר, בבית היו לו תינוק וילדה, והוא הגיע הביתה פעם בחודש בלבד. אחר כך הוא נעשה רופא נודד בשותפות עם רופא עיניים ועם נהג. הם היו יוצאים יומיום אל הכפרים הערביים בסביבות המושבה. שמו התפרסם כרופא טוב ומסור, ואפילו ערבים מיפו הגיעו לביתם כדי לשאול בעצתו. בשנת 1948 קיבל האב מישרה במרפאה העירונית של פתח תקווה. גם האם, אף היא רופאה, עבדה במקצועה – "וכך רווח להוריי" (עמ' 212).
הפרק האחרון מוקדש לפתח תקווה. ההורים מצאו את מקומם, יש להם ידידים יֶקים כמותם, וגם בית כנסת יֶקי בקרבת מקום. יש להם אפילו סבתא, נדיר אצל משפחות יוצאות אירופה באותן שנים. פתח תקווה מצטיירת כמושבה פורחת עם בתי קפה ומסעדות. רובם אינם מוכרים לי, אבל את הגלידה של "קורסו" (חידוש בשבילי: הבעלים היו יוצאי גרמניה) גם אני זוכרת. גם את "הציפור הכחולה" אני זוכרת היטב. אביה של רות היה הולך לשם פעם בשבוע כדי לשחק ברידג' עם אנשים שלא הכירה. לפעמים המשפחה כולה הלכה לשם כדי לאכול גלידה או עוגה עם קצפת. ההורים גם הלכו מפעם לפעם לנשפי ריקודים שהתקיימו במקום המופלא שנקרא "הציפור הכחולה".
הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אך אז בריאותו של האב מתערערת. התקף לב ראשון, אחריו התקף לב שני, ובשנת 1950, אחרי ט"ו בשבט, התקף לב שלישי. האימא, רופאה בעצמה, סיפרה לה כבר קודם לכן, שאחרי התקף הלב השלישי – מתים.
הספר מסתיים בשיר (עם ניקוד מלא) הנקרא "קינה". השיר מוקדש לאביה: הוא היה בן עשרים וארבע / ולעולם לא יכול היה לנחש / שנותרו לו רק עשרים ושש שנות חיים." היא ממשיכה בכל אותם הדברים האחרים שהוא לא יכול היה לנחש: שבן הדוד האהוב עליו ימות בסין; שדודותיו ודודו יגיעו לטֶרֶזין; שבת דודו תשָלַח למות בלטביה; שבן הדוד שברח לצרפת ימות במָיידנק. הוא גם לא יכול היה לנחש שהמורה שלו בבית הספר לרפואה, ד"ר פלורי, ימציא את גז ציקלון בי. למרות שאביה התברך בכישרונות רבים – לא ניתנה לו ברכת הנבואה.
דבריה של המבקרת לאה ענבל דור מסכמים היטב את רוח הספר: "משתקפת בספר תרבות בת מאות שנים – עולם גדול של דת ומסורת והליכות-חיים וזמירות – על סף מלחמת העולם השנייה... הספר נושא קינה על עולם זה ואף משרטט את תמונת ההגירה והפליטות של בני משפחת האב באירופה, בישראל (פלשתינה) ובארה"ב אחרי המלחמה." ועוד היא כותבת: "מן המשפחה שלה עושה אלמוג קוסמוס שלם."
נסיה שפרן
המשך יבוא

בן-ציון יהושע

בית המלוכה הפרסי – ממה חי יורש העצר?

[שאלות לבינה המלאכותית]

הנסיך רזא פהלאווי (Reza Pahlavi) הוא בנו הבכור של מוחמד רזא פהלאווי (1980-1919), השאה האחרון של איראן, שנאלץ לברוח מאיראן בשנת 1879 בעקבות המהפכה האסלאמית.

מתוך דאגה לפרנסתו של הנסיך בגולת אמריקה ומתוך כוונה לתמוך בו כלכלית, שאלתי: ממה הוא חי? לפי דיווחים חלק מהונו נותר בידי המשפחה מאז נפילת השאה.

תשובה: הוא לא מחזיק בתפקיד ציבורי או בעסק גדול פעיל – הוא לא עובד בעבודה מסודרת בשוק העבודה.

שאלתי: אז ממה הוא חי?

תשובה: התמיכה העסקית והכספית שהתקבלה באה מחברים ובני משפחה ולא מעיסוק אחר. הוא מופיע לעיתים בהופעות, נאומים ופעילות של קהילות איראניות בגלות, אך זה לא מייצר הכנסה קבועה כמו 'עבודה רגילה'.

שאלתי: לפני המהפכה האסלאמית נחשבה משפחת פהלאווי לאחת המשפחות העשירות בעולם. נדל"ן נרחב באיראן, שכלל ארמונות, אחוזות, אלפי דונמים של קרקעות חקלאיות, יערות, בתי מלון, אחזקות תעשיות ופיננסיות, מניות בבנקים, חברות ביטוח, מפעלי מלט, פלדה, תחבורה ותקשורת – לאן נעלם הכול?

תשובה: הכול היה מנוהל דרך 'קרן פהלאווי', גוף חצי ציבורי.

שאלתי: בפועל הייתה זו זרוע כלכלית של המשפחה. ומה עם חשבונות בנק, תכשיטים, יצירות אמנות ושאר אוספים יקרי-ערך שהיו בבעלותו? דובר על עשרות מיליארדי דולרים בערכים של זמנם.

תשובה: עם נפילת השאה בשנת 1979 כל הנכסים בתוך איראן הוחרמו. הם הועברו ל'קרן המדוכאים', גוף הקשור למשמרות המהפכה. 'קרן המדוכאים' הפכה לאחד התאגידים הכלכליים הגדולים במזרח התיכון.

שאלתי: מה נותר בידי המשפחה מחוץ לאיראן? כזכור, חלק מההון הועבר בשעתו מחוץ לאיראן והושקע במדינות המערביות. היו אלה השקעות נושאות רווחים.

תשובה: רזא פהלאווי טוען כבר שנים שהוא לא מיליארדר, חי ברמה טובה אך לא יוצאת דופן.

באין בנים תיפול הממלכה

שאלתי: האם לשאה האחרון היו צאצאים חוץ מיורש העצר?

תשובה: לשאה היו צאצאים משלוש נשים. הידועה שבהן Fara Diba הקיסרית: הבן היחיד שלו הוא רזא פהלאווי שנולד בשנת 1960. מנישואיו לפאוזיה מלכת מצרים נולדה בשנת 1940 בתו הבכורה שאחנאז (כיום בת 86) רחוקה מאור הזרקורים. בתו פרחנאז (נולדה בשנת 1963) חיה בפרטיות רבה ורחוקה מפוליטיקה; בנו עלי רזא (נולד בשנת 1966) שם קץ לחייו בשנת 2011; בתו ליילא (נולדה בשנת 1970) נפטרה בשנת 2001 בלונדון ממנת יתר של כדורי שינה.

שאלתי: האם לשאה היו נכדים או נכדות?

תשובה: לשאה חמש נכדות. אין נכדים זכרים. לפי המסורת המלוכנית האיראנית, ירושת הכתר עוברת רק לצאצא זכר.

שאלה: למה לא לשנות את החוקה ולמנות, כמו באנגליה, גם יורשת עצר. הנכדה נור פהלאווי (נולדה בשנת 1992), בתו הבכורה של יורש העצר, יש לה נוכחות ציבורית. היא פעילה ציבורית בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט ובהחלט יכולה להיות מלכה ראויה אחרי יורש העצר.

תשובה: מסורת היא מסורת. בהעדר יורש זכר יגיע סופה של השושלת הפהלאווית.

בן-ציון יהושע

משה גרנות

קומפרסים לאליאנה

מילו חזר מהמחנות חצי מת, ובלומה טיפלה בו במסירות במשך חודשיים עד שהתאושש. הם גרו אצל הוריה של בלומה עוד מיספר חודשים, ואחר כך היא שכרה דירה קטנה קרוב למרכז העיר. מילו עבר קורס של מנהלי חשבונות, והתקבל לעבודה בבנק "לחקלאי", בנק שחווה עליות ומורדות, והיה אפילו על סף פשיטת רגל. העבודה בבנק היתה כאילו תפורה על מילו – הוא נשא חן בעיני הבעלים, וגם כאשר השלטון הקומוניסטי הלאים את הבנק, מילו אלטשולר נשאר על כנו. רמזו לו כי על מנת שתהיה לו חזקה על המשרה כדאי שיהיה חבר מפלגה. ללא שהיות ולבטים נכנס מילו לבית המפלגה והגיש מועמדות. הוא הצהיר שהוא, ואביו לפניו היו כל חייהם פרולטרים. בדקו ובדקו, והגיעו למסקנה שאין מניעה לקבלו לחיקה החם של המפלגה הקומוניסטית. אלה היו הימים בטרם נחשבו היהודים כאלמנט קונטרה-רבולציונרי.

אחרי שהתקבל למפלגה מילו קודם למשרת ראש מחלקת האשראי, והמשכורת שלו הוכפלה. סוף סוף חש הזוג אלטשולר מעט רווחה. אלא שאז קרה מה שתמיד קורה אצל גבר מצליח – הוא החל לאחר הביתה בתירוצים שונים, כשעל מקטורנו ריח של בושם לא מוכר – כל הבנליה המשעממת מאז ומעולם.

בלומה החליטה להתעלם – מה שאיננו יודעים איננו קיים. אלא שבאחת המסיבות שערכה הנהלת הבנק שמה לב איך איליאנה המזכירה עומדת מאחורי כיסאו של מילו ומשעינה את חזה הענק על כתפיו – מעשה פטרונות שבלומה לא יכלה לעבור על כך לסדר היום. בלה היתה בחורה שקופה – כל מה שחשבה בלב מייד בא לידי ביטוי בצבע פניה – היא האדימה עד קצות האוזניים, ויצאה מהחדר. אחרי מספר דקות, כשהיא נרגעה קצת, חזרה וניגשה לאליאנה מאחוריה שנשארה באותה הפוזה, ומילו ישב זחוח דעת, נהנה מן הכובד הרך המעיק על כתפיו, והוא מספר אנקדוטות לחבורה של פקידים ופקידות שהצטופפו סביבו. בלומה תפסה את מרפקה של איליאנה ומשכה אותה בחוזקה. איליאנה מעדה ופגעה בסנטרה בקודקודו של מילו.

"הי, איליאנה, זהירות! יש לי רק מוח אחד!"

אבל איליאנה כבר לא הייתה שם, בלומה משכה אותה בכוח אל החדר השני:

"תשמעי, כלבה, את תניחי למילו שלי, אם לא, אני מנקרת לך את שתי העיניים!"

וכדי להמחיש לה את מה שהיא מתכוונת לעשות אם לא תציית, היא תפסה ביד אחת בשערותיה של איליאנה, וביד השנייה היא קירבה אל עיניה את הציפורניים.

"תגידי אחריי: 'מילו הוא הבעל של בלומינקה, ורק של בלומינקה, כולו – כולו של בלומינקה!'"

איליאנה הייתה מבועתת, היא עצמה את העיניים חזק, וניסתה להתגונן בידיה מציפורניה של בלומה. בלומה היתה אחוזת טירוף, ולמרות שהיתה כולה רבע עוף, היא הצליחה להבהיל את איליאנה כהוגן.

"תגידי מה שאמרתי לך, אחרת אני נועצת את הציפורניים, אני לא מתבדחת."

"אבל באמת, בלומינקה, מניין לך הרעיון..."

"אל תזבלי לי עכשיו את השכל בהכחשות!" ובלומה נעצה את הציפורניים בשמורות עיניה העצומות של איליאנה.

"את משוגעת, או מה?! אני אצעק, כולם יגיעו לכאן. תניחי לי, פגע רע!"

איליאנה ניסתה להשתחרר, אך היא חשה שכל תנועה שלה גורמת לבלומה להיות יותר נחושה ולנעוץ עוד את הציפורניים לתוך שמורות העיניים.

"מילו הוא הבעל של בלומינקה, רק של בלומינקה, כולו של בלומינקה! עכשיו נרגעת?"

"אני רוצה שתדעי שמילו היה בעולם האמת, ואני החזרתי אותו לחיים. הוא היה שלד עצמות, ואני החייתי אותו. הוא ניסה להתאבד, ואבא שלי הוריד אותו מחבל התלייה. אני פירנסתי אותו כל הימים, ועכשיו כשסוף סוף נעשה בן אדם, אני צריכה להסתפק בפירורים שאת מואילה להשאיר לי?! שימי טוב לב: אני לא אסכים, לא אסכים, לא אסכים, נבלה אחת! הבנת מה שאמרתי לך? הבנת? תאספי את העטינים שלך, ושלא תעיזי להתקרב למילו!"

מילו קרא להן פנימה:

"מה קרה לכן שם? אנחנו פה רוצים לשתות לחיים!"

בלומה, כבת נאמנה להוריה רצתה שהכביסה המלוכלכת תישאר בבית פנימה. לא היה לה נוח שכל הפקידים יראו את האדמומית שהיתה על שמורות עיניה של איליאנה:

"עוד רגע, חמוד שלי, לאיליאנה יש כאב ראש, ואני שמה לה קומפרסים."

בלומה דחפה את איליאנה לכיוון הכיור שבשירותים, הרטיבה מגבת ולחצה על המצח. היא הספיקה לעשות זאת לפני שמילו נכנס, כשפניו מביעים דאגה. בלומה הביטה בו בכעס (תמיד שקופה!) אבל לא אמרה מילה. היתה לה דעה על גברים, וידעה שאם יש איזה סיכוי להפסיק את הרומן הזה, הרי שהוא יכול לבוא רק מהכיוון של איליאנה, ולא מהכיוון שלו.

אחרי חודשיים נודע לבלומה שאיליאנה בהריון, וחשה מובסת. נלו פטרסקו, בעלה של איליאנה, פקיד גבוה בעירייה, היה ברקיע השביעי – אחרי שמונה שנים של נישואין, ואחרי ששפכו כסף רב על רופאים ולרופאי אליל, סוף סוף הצלחה כזאת, הפתעה כזאת! כשהבהילו את איליאנה לבית חולים, ביקש פטרסקו ממילו, חברו הטוב, שיתלווה אליו, וכך עשה. נולדה בת חמודה, שכולם טענו בתוקף של מבינים שהיא דומה לנלו כמו שתי טיפות מים. בלומה לא יכלה להתנגד כאשר מילו החליט בתור בוס להעניק להורים המאושרים מיטת תינוק מצויצת, היקרה ביותר שמכרו ב"אקונום", רשת החנויות הממשלתית של אותם ימים. נלו עמד על כך שיקראו לתינוקת מילה על שמו של החבר הנאמן נלו אלטשולר שגילה יחס כל כך חם כלפי המזכירה שלו וגם כלפיו. מילו שלח זר פרחים גדול שהמתין ליולדת ליד המיטה החדשה של התינוקת.

בלומה החליטה לפעול – היא שמה על ראשה מטפחת צבעונית, כזאת שלובשות האיכרות היום השוק, ופנתה לביתם של הפטרסקואים. היא צלצלה בפעמון, ומייד הסתובבה. איליאנה הביטה בעד העינית, חשבה שאיכרה הביאה לה ביצים וגבינה, ופתחה את הדלת. בשנייה הזאת בלומה פלשה פנימה כמו רוח סערה.

"הי משוגעת, אם תיגעי בתינוקת, אני אנקר לך את העיניים! שלא תעיזי להתקרב אליה, את שומעת אותי?"

"אני רק רוצה לראות אותה..."

"בחלום! לא ארשה לך! עופי לי מהעיניים. זה עוד חסר לי שתטילי עליה עין רעה!"

איליאנה היתה ילידת כפר, שהוריה שלחו אותה ללמוד בעיר, והצליחה להינשא לפקיד עירייה.

"איליאנה, אני לא אטיל על מילה עין רעה, אני אהרוג אותה אם תרשי למילו להיכנס לכאן. את יכולה ללכת למשטרה להודיע שאני מאיימת ברצח הממזרה שלך! אם את רוצה לראות אותה גדלה ולרוות ממנה נחת, אל תרשי למילו להיכנס לכאן. אל תתקרבי אליו. אני לא מתבדחת!"

בלומה נתנה בה מבט מאיים, שתבין עד כמה היא רצינית באיומיה.

"אבל בלומינקה, באמת, איך אני יכולה? הוא הבוס שלי בבנק. אם הוא מבקר אותנו, איך אני אגיד לו? כלומר, איך אפשר להתנהג ככה? גם מילו לא יבין מה נפל עליי."

"נפל או לא נפל, אם אשמע שכף רגלו דרכה כאן, או שאת הגעת אליו באיזה אופן, תצטרכי לשים שמירה על התינוקת, כי אני אגיע אליה באש ובמים."

"את יצאת מדעתך, בלומינקה, מה את רוצה מהתינוקת האומללה? איזה אסון נפל עליי! איך נדבקת אליי כמו ספחת!"

"אני יוצאת עכשיו. שימי לב איליאנה, זאת הזהרה שנייה. הזהרה שלישית לא תהיה."

איליאנה הצליחה לשכנע את מילו לא לבוא אליה. היא סיפרה לו על האיומים, ומילו שהכיר את אופייה של בלומה החליט לא להסתכן. הוא לקח לעצמו מאהבת אחרת, את מריאנה, זו שהחליפה את איליאנה בחופשת הלידה, והחיים נמשכו על מי מנוחות, עד שקרה לו מה שקרה לרוב היהודים ברומניה הקומוניסטית, וכמו רבים אחרים הבין שהמוצא הוא רק עלייה לארץ ישראל, לפני שיחווה את עקיצות הפרעושים בקלבוש.

עברו השנים הקשות בארץ, מילו ובלומה הצליחו להגיע למנוחה ולנחלה, כמו רוב העולים. גם כאן עבד מילו בבנק – בבנק דיסקונט, אבל הוא היה מוכרח "להתאוורר", ומדי שנה נסע לרומניה. בלומה לא הצטרפה. היא ידעה שהוא מבקר אצל משפחת פטרסקו, שעברו לגור בבירה, בבוקרסט. מילה כבר למדה באוניברסיטה. דינה, חברתה הטובה של בלומה בארץ, סיפרה לה שפגשה את מילה בעיר הקיט סלאניק מולדוסה, והיא מוכנה להישבע שהיא דומה כשתי טיפות מים לנלו פטרסקו.

בלומה לא האמינה לה, אבל כבר לא היה איכפת לה.

משה גרנות

נעמן כהן

ולנו יש פלאפל

"סיים כל שיחה במילים 'עם ישראל חי'":
האיש שאכל פלאפל כסמל לניצחון
היום ב-18 בינואר ייצאו המונים בארץ ובעולם לאכול מנת פלאפל לזכרו של שורד השואה דוד (דוגו) לייטנר ז"ל, שצעד בצעדת המוות וחלם על לחמניות עגולות בארץ ישראל. השנה המיזם מקבל משמעות מיוחדת עם הנפקת בול לזכרו והולדת הנין שנקרא על שמו: "המשך ישיר למורשת ולטוב שהשאיר אחריו."
כשדוד (דוגו) לייטנר צעד כנער מורעב בשלג של ינואר 1945, הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים היה החלום על לחמניות עגולות בארץ ישראל. ביום ראשון הקרוב, החלום הפרטי הזה יהפוך שוב למפגן עוצמה לאומי. בפעם ה-11 יתקיים "מבצע דוגו", השנה בסימן ניצחון הרוח וחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות העולם.
לצד ההשתתפות הרחבה בארץ ובעולם, יתקיימו השנה פעילויות מיוחדות, בהן תחרות סרטונים ייעודית לדור הצעיר, כשהסרטון הזוכה יוקרן במסגרת אירועי המבצע. כמו כן, המבצע יצוין בפלוגות צה"ל השונות, ובמוסדות חינוך רבים בישראל ייפתח יום הלימודים במערך שיעור על סיפורו מעורר ההשראה של דוגו.
המבצע יצוין ביום ראשון הקרוב (18 בינואר), וגם השנה צפויים להצטרף אליו אלפי יהודים, בהם תלמידי מערכת החינוך, חיילים, חניכי תנועות נוער, עובדי חברות, קהילות יהודיות וישראלים בתפוצות. כולם יאכלו מנת פלאפל, יצטלמו וישתפו את התמונה כמחווה של זיכרון והוקרה לניצחון השורדים ולהנצחת זכרו של דוגו. הציבור הרחב מוזמן לגשת ביום ראשון לדוכן הפלאפל הקרוב, לאכול מנה, להצטלם ולשתף ברשתות החברתיות.
סיפורו של דוגו מתחיל באותו 18 בינואר גורלי, כאשר יצא כנער בן 14 יחד עם כ-60 אלף אסירי אושוויץ לצעדות המוות. כשהוא רעב, מותש וקופא מקור, נאחז בזיכרון אחד שסיפרה לו אימו על "הבילקעלך" – לחמניות עגולות וחמות שמחכות בארץ ישראל. אותו דימוי של אוכל, בית ועתיד נסך בו כוח להמשיך ולשרוד.
לאחר המלחמה עלה לישראל, וכשפגש לראשונה בכדורי הפלאפל – צורתם העגולה וצבעם הפכו עבורו לסמל מוחשי של אותו זיכרון מציל חיים. מאז, בכל שנה ב-18 בינואר, ציין דוגו את ניצחונו האישי והלאומי באכילת מנת פלאפל, שהפכה עבורו לסמל של ניצחון החיים. בשנת 2016 יזם מוזיאון השואה "בית העדות", שדוגו היה ממייסדיו, את "מבצע דוגו", והפך את המנהג הפרטי למסורת רחבת היקף.
השנה, לראשונה ולרגל 11 שנים למיזם, השירות הבולאי של דואר ישראל מנפיק בול מיוחד לזכרו של דוד (דוגו) לייטנר ז"ל, כחלק ממיזם הזיכרון. הנפקת הבול, שאיירו מישל קישקה ומירי ניסטור, מנציחה את דרכו של דוגו ואת המעשה הסמלי שיצר: תזכורת לכך שגם מתוך החושך הגדול ביותר יכולה לצמוח תקווה, המשכיות ואמונה באדם. הבול יונפק רשמית ב-10 בפברואר 2026.
השנה נולד דור חדש למבצע: לדוגו ז"ל נולד נין שנקרא דוד עמיחי. "כשנולד לנו בן," הוסיף יוחאי קור, נכדו של דוגו ואביו של דוד עמיחי. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים שימשיך את דרכו – את הטוב שבו, את אהבת התורה ואהבת ישראל ואת כל התכונות היפות האלה. לכן קראנו לו דוד, על שמו. בנוסף, סבא דוגו היה מסיים כל שיחה ומפגש משפחתי במילים 'עם ישראל חי', אז הוספנו את השם עמיחי. כך יצא השם דוד עמיחי, ואנחנו באמת שמחים וגאים להמשיך את המורשת והטוב שסבא דוגו השאיר אחריו."
(איריס ליפשיץ קליגר)
https://www.ynet.co.il/food/foodnews/article/s1vefilhzl

החלום שחלם דוד (דוגו) לייטנר ז"ל על הבולקעלעך שסיפרה לו אימו שיאכל בארץ ישראל, מזכיר את סיפור הקלאסי הנפלא של הסופר היהודי-ספרדי (בפולניה היו יותר יהודים-ספרדים מאשר במרוקו ובוודאי מאשר בעיראק), יצחק לייבוש פרץ, באנטשע שוויג (שתורגם לעברית בונצ'ה שתוק) היה גיבור הסיפור שתקן מופלג, ולכן הוא זכה בשמו.
בונצ'ה שתוק:
https://benyehuda.org/perets/oni15.html

בחייו בעולם הזה היה בונצ'ה איש עני ובודד כמו צל עובר. ההורים שלו לא אהבו אותו, אשתו לא אהבה אותו, אף אחד לא העריך אותו ולא העסיק אותו .
אבל בונצ'ה היה איש צנוע ולא אמר אף פעם אחת מילה רעה. הוא תמיד שתק, אפילו כשאנשים העליבו אותו.



כאשר מת בונצ'ה, אף אחד לא הספיד אותו ואף אחד לא בכה. אפילו את הסימן שהיה על הקבר שלו העלימו משם. בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.
אך לא כך היה הדבר בעולם הבא! שם עשה מותו של בּונצ'ה רושם גדול!
כאשר בונצ'ה שתוק הגיע לעולם הבא קיבלו אותו המלאכים באהבה ובשמחה. אור גדול ויפה היה בכל מקום, ובונצ'ה לא האמין שהוא במקום כל כך טוב. בגן העדן סיפרו המלאכים על האיש הטוב שהגיע, ועל כל הדברים הטובים שהוא הספיק לעשות בחיים. אפילו השטן לא הצליח לומר על בונצ'ה משהו רע, כי בונצ'ה היה צדיק אמיתי.
המלאכים שאלו אותו מה הוא רוצה , והבטיחו לתת לו כל מה שהוא יבקש.
בונצ'ה חשב וחשב ושתק.
"הכל שלך," אמר לו אב בית הדין, "כל מה שבשמיים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!"
"באמת?" שואל בּוֹנצה עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.
"באמת! באמת! באמת!" עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.
"נו אם כך," מחייך בּוֹנצה "רוצה אני באמת בכל יום בבוקר לחמנייה (בולקע) חמה עם חמאה טרייה!"
אז כשיגיע דוד (דוגו) לייטנר ז"ל לגן העדן, מעניין מה יבקש מהמלאכים האם בולקעלעך או פלאפל?
מכיוון שקל בארץ להשיג פלאפל מבולקעלעך, נאכל מחר כולנו פלאפל לזכרו.

הסנאטור לינדזי גרהם מתפכח מקטר וסעודיה הנוכלות:
גרהם, מעכשיו: "כל הכותרות הראשיות שמצביעות על כך שבעלי בריתנו-לכאורה הערבים התערבו בשם איראן, כדי למנוע פעולה צבאית מכרעת מצד הנשיא טראמפ – מטרידות מאוד. למשטר האייתוללה יש דם אמריקאי על ידיו. הם שוחטים אנשים ברחובות,"
"אם נכון שהתגובה הערבית היא 'פעולה נגד איראן אינה נחוצה' לאחר הרצח האכזרי הנוכחי של חפים מפשע, תהיה לי חשיבה מחודשת משמעותית לגבי טבע הבריתות האלה, כעת ובעתיד." (גיא בכור)
https://t.me/MyGPLANET/34274
למרבה הצער בינתיים נראה כי הכסף הקטארי והסעודי מעוור את עיני האמריקאים.

"מועצת השלום"
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חשף באופן רשמי את חברי "מועצת השלום" שלו, שאמורה לפקח על מימוש השלב השני בתוכניתו לסיום המלחמה בעזה, כלומר שיקום הרצועה ופירוקה מנשק. במקביל הוא הודיע על גוף נוסף שיפעל מתחת למועצת השלום – ומעל לממשלה הטכנוקרטית של פלסטינים שכבר הוכרזה ואמורה לנהל בפועל את המתרחש בשטח במקום ממשל חמאס. לפי הודעת הבית הלבן, גוף הביניים יכונה "המועצה המבצעת לעזה" (Gaza Executive Board), והיא תכלול בין היתר את איש העסקים הישראלי-קפריסאי יקיר גבאי לצד בכירים מקטאר, טורקיה, מצרים ואיחוד האמירויות.
אלו חברי "מועצת השלום" שהוכרזה הלילה, ובראשה עומד טראמפ עצמו: מזכיר המדינה מרקו רוביו; השליח סטיב וויטקוף; חתנו של הנשיא יֶרֶד קושנר; ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר; המיליארדר האמריקני-יהודי מארק רואן; נשיא הבנק העולמי אג'אי באנגה; ורוברט גבריאל, סגן היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב.
חברי גוף הביניים, אותה "מועצה מבצעת", הם: וויטקוף; קושנר; שר החוץ של טורקיה הקאן פידאן; הבכיר הקטארי עלי אל-ת'וואדי; ראש המודיעין המצרי חסן רשאד; טוני בלייר; המיליארדר מארק רואן; השרה האמירתית רים אל-האשימי; שר החוץ וההגנה לשעבר של בולגריה ניקולאי מלאדנוב, שכיהן גם כשליח האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון; איש העסקים הישראלי-קפריסאי יקיר גבאי, המתמחה בנדל״ן, טכנולוגיה והשקעות בינלאומיות; ונציגת האו"ם סיגריד קאג.
חברי מועצת השלום, הם אלו שיהיו אחראים על הפיקוח הכולל של תוכנית טראמפ ויתמקדו למעשה בקבלת ההחלטות גדולות– כגון גיוס משאבים בינלאומיים, תיאום בין מדינות וקביעת המדיניות הרחבה לשיקום עזה ולקידום שלום. הרשימה השנייה של חברי המועצה המבצעת אמורים לפקח על ההוצאה לפועל של התוכנית ושל השיקום הרצועה על ידי הגורמים בשטח. הם אחראים על ניהול השירותים, חיזוק מוסדות אזרחיים, ותיאום יומיומי עם השלטון המקומי – אותה "ועדה לאומית לניהול עזה" שחבריה הפלסטינים הוכרזו כבר ביום רביעי, ורבים מהם מזוהים עם פת"ח והרשות הפלסטינית. בראש הוועדה הפלסטינית עומד איש הרשות לשעבר עלי שעת'.
ניקולאי מלאדנוב, לצד חברותו ב"מועצה המבצעת", ישמש גם כ"נציג העליון של עזה" (High Representative for Gaza). בתפקיד זה הוא יפעל כמקשר בשטח בין מועצת השלום לבין הממשלה הטכנוקרטית הפלסטינית, שרשמית חמאס מצהיר על נכונות להעביר לה את השלטון – אך בפועל כלל לא ברור אם יסכים לוותר על שליטה מאחורי הקלעים, ומסרב בינתיים להתפרק מנשקו. מלאדנוב, כך לפי הבית הלבן, "יתמוך בפיקוח המועצה על כל היבטי הממשל, השיקום והפיתוח של עזה, תוך הבטחת תיאום בין עמודי התווך האזרחיים והביטחוניים."
בהודעה נמסר גם כי הגנרל האמריקני ג'ספר ג'פרס – מי שמוביל כיום את מנגנון הפיקוח הבינלאומי על הפסקת האש בלבנון – ימונה לראש כוח הייצוב הבינלאומי (ISF). בהודעה נכתב כי מטרתו היא "לבסס ביטחון, לשמור על השלום וליצור סביבה בת-קיימא ונטולת טרור," וכי הוא "יוביל פעולות ביטחון, יתמוך בפירוז מקיף ויאפשר אספקה ​​בטוחה של סיוע הומניטרי וחומרי שיקום." לפי שעה, נזכיר, אף מדינה לא הצהירה רשמית על הצטרפות לאותו כוח ייצוב בינלאומי, שאמור לפי תוכנית טראמפ להחליף את צה"ל בשטחים שבשליטתו ברצועה.
כאמור, בהודעה נמסר כי יוקם גוף ביניים, "המועצה המבצעת", שמטרתה לפי הבית הלבן לתמוך בפעילותם של "הנציג העליון" מלאדנוב ושל הממשלה הטכנוקרטית הפלסטינית. "לתמיכה במשרד הנציג העליון ובוועדת הלאומית לניהול עזה מוקמת מועצה מבצעת של עזה. המועצה תסייע לתמוך בממשל יעיל ובמתן שירותים מהשורה הראשונה המקדמים שלום, יציבות ושגשוג עבור תושבי עזה," נמסר.
לגבי פעילות "מועצת השלום", זו שבראשה עומד טראמפ עצמו, נכתב בהודעה כי "כל חבר במועצת המנהלים יפקח על תיק עבודות מוגדר, החיוני לייצוב עזה ולהצלחתה ארוכת הטווח." עוד נמסר כי "לתמיכה במודל פעולה זה, מינה היו"ר את אריה לייטסטון וג'וש גרינבאום כיועצים בכירים למועצת השלום, האחראים על הובלת האסטרטגיה והפעולות היומיומיות, ותרגום המנדט והסדרי העדיפויות הדיפלומטיים של המועצה לביצוע ממושמע."
בהודעת הבית הלבן היתה התייחסות גם לראש הוועדה הפלסטינית שאמורה לכאורה לקבל את השלטון בשטח מידי חמאס. מי שעומד בראשה, עלי שעת', תואר בהודעה כ"מנהיג טכנוקרטי מוערך אשר יפקח על שיקום שירותי הציבור המרכזיים, שיקום המוסדות האזרחיים וייצוב חיי היומיום בעזה, תוך הנחת היסודות לממשל ארוך טווח ובר-קיימא. ד"ר שעת' מביא עמו ניסיון רב במנהל ציבורי, פיתוח כלכלי ומעורבות בינלאומית, והוא זוכה להערכה רבה בזכות מנהיגותו הפרגמטית והטכנוקרטית והבנתו את המציאות המוסדית של עזה."
"ארה"ב נותרה מחויבת לחלוטין לתמוך במסגרת מעבר זו, תוך עבודה בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל, מדינות ערביות מרכזיות והקהילה הבינלאומית כדי להשיג את יעדי התוכנית המקיפה. הנשיא קורא לכל הצדדים לשתף פעולה באופן מלא עם ה-NCAG (הוועדה הפלסטינית לניהול עזה), מועצת השלום וכוח הייצוב הבינלאומי כדי להבטיח יישום מהיר ומוצלח של התוכנית המקיפה," מסרו עוד בבית הלבן, וציינו כי חברים נוספים בגופים החדשים יוכרזו במהלך השבועות הקרובים.
חבר מועצת השלום הישראלי גבאי מסר לאחר הכרזת הבית הלבן: "זהו כבוד גדול עבורי להתמנות כחבר במועצת השלום לעזה, אני מודה לנשיא טראמפ, לסטיב וויטקוף ולג׳ארד קושנר על האמון שנתנו בי. בכוונתי לפעול יחד עם חברי הבורד כדי לממש את חזון השלום של נשיא ארה"ב לפיתוח, בנייה, שגשוג וכלכלה חופשית של רצועת עזה, והרחבת הסכמי אברהם עם מדינות נוספות. פירוק מלא של החמאס מנשקו הוא תנאי מוקדם ליישום תוכנית הפיתוח. נמשיך במאמצים העליונים להחזרת לוחם משמר הגבול החטוף רן גואילי לקבורה בישראל."
במקביל, ה"פייננשל טיימס" הבריטי דיווח אמש כי בממשל האמריקני הועלה הרעיון להרחיב את פעילותה של מועצת השלום כך שתעסוק גם באוקראינה ובוונצואלה. דווח כי דיפלומטים מערביים וערבים הביעו דאגה מהטלת סמכות כזו על המועצה, בעוד שגורם המעורה בפרטים תיאר כי בממשל מאמינים שהיא עשויה להוות "תחליף אפשרי לאו"ם, שיעסוק בקונפליקטים מעבר למלחמה בעזה." עם זאת, גורם אמריקני סתר את הדיווח ואמר לפייננשל טיימס כי המועצה תעסוק רק עזה "ולא מעבר לכך."
(איתמר אייכנר, דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/news/article/bkqe84dhze#autoplay
ואפילו לא יאומן הנשיא טראמפ הזמין את נשיא טורקיה ארדואן להיות חבר מייסד במועצת השלום בעזה...
https://t.me/barakbetesh/10359
ועכשיו נותר לנו לראות איך תצליח "מועצת השלום" החדשה לפרק את החמאס, הג'יהאד, ואש"פ בעזה מנשקן. אם תצליח היא באמת תחליף את האו"ם ותביא שלום גם בין רוסיה לאוקראינה...
בינתיים לאחר פרסום חברי "הוועד המנהל לעזה" – שכולל בין היתר את שר החוץ הטורקי ובכיר קטארי. נתניהו יצא בהודעה חריגה ותקיפה נגד טראמפ: "הרכב הוועד המנהל לעזה מנוגד למדיניותנו. ההכרזה על ההרכב לא תואמה עם ישראל ומנוגדת למדיניותה," נתניהו הורה לשר החוץ סער לשוחח על כך עם מזכיר המדינה רוביו.
https://www.ynet.co.il/news/article/h16y7vtr11l
נחכה ונראה אם הכסף הקטארי והסעודי יגבר גם כאן?

נחשף מברק מסווג לשעבר המצטט ישיבה של הליגה הערבית בלבנון באוגוסט 1960, שבה החליטו מדינות ערב ליצור "יישות פלסטינית" שמטרתה לערער את ישראל
מברק מסווג לשעבר של מחלקת המדינה האמריקאית, המצטט ישיבה של הליגה הערבית בלבנון באוגוסט 1960, שבה החליטו מדינות ערב ליצור "ישות פלסטינית" שמטרתה לערער את ישראל באמצעות מניפולציה באו״ם ופעולה צבאית.
בעזרת הסובייטים, הדבר הוביל להקמת אש״ף בשנת 1964, ככלי לפעולה ערבית קולקטיבית נגד ישראל, בהתאם למאמצי רוסיה להתמודד עם הברית של ישראל עם המערב.
הבריתות הערביות-סובייטיות בתקופת המלחמה הקרה עיצבו את הלאומיות הפלסטינית המודרנית בעיקר כאסטרטגיה אנטי-ישראלית, ולא כתנועה ילידית שקדמה לשנת 1948.
המברק:
https://history.state.gov/historicaldocuments/frus1961-63v17/d34
מתורגם קטע אחד מתוך המברק (4)
בישיבת הליגה הערבית בשטאורה באוגוסט האחרון התקבלה החלטה להקים "אישיות" או "ישות" פלסטינית, ברמז למהלך בסגנון אלג׳יראי, שמטרתו הסופית היא חיסול מדינת ישראל. בעוד שהתוכניות ארוכות הטווח כוללות הקמת ארגון צבאי וממשלה פלסטינית, הערבים מתכננים לפעול בשלבים ובהדרגה.
בכינוס העצרת הכללית של האו״ם בסתיו האחרון קידמו נציגי ערב באו״ם את הרעיון של מינוי נאמן מטעם האו״ם לנכסים ערביים שנותרו בישראל, כנראה כמהלך פתיחה מתאים לאחר ישיבת שטאורה. הם עודדו בבירור מהרכבו החדש של האו״ם, מתוך אמונה שבאמצעות טקטיקות של גיבוי הדדי יוכלו למנף את קולות הגוש האפרו-אסייתי והגוש הסובייטי לשורה של הצבעות שיהפכו בהדרגה לעוינות יותר כלפי ישראל.
הנאום הפותח של נקרומה, שקרא למדינות המזרח הקרוב להיות "מציאותיות" ורמז שעל הערבים להסכים להסדר ערבי-ישראלי, עורר תרעומת. בעקבות זאת כל הנציגים הערבים פתחו במסעות נאומים ממושכים, שבהם חזרו וסקרו את כל סוגיית פלסטין במטרה "לחנך" את המשלחות החדשות.
https://rotter.net/forum/scoops1/929148.shtml
לא היינו צריכים הוכחה לכך שהערבים מעולם לא התכוונו להקים מדינה פלסטינית, כוונת הערבים היתה רק לחסל את מדינת היהודים, אבל הנה הוכחה.
הליגה הערבית בסיוע בריה"מ יכולה היתה להמליץ על הקמת מדינה ערבית (נוספת על עבר הירדן*) ביו"ש ובעזה, אבל לא עלה על דעתם לעשות כן, וגם היום אין זה עולה על דעתם.
היחידים התומכים בכך הם אידיוטים שימושיים ישראלים.

*התעמולה הערבית גורסת שיש "עם עבר ירדני" נפרד מ"העם הפלישתי", אבל למעשה אלו הם שני עמים שהומצאו מלאכותית ע"י הבריטים, ואין כל הבדל ביניהם.
ונניח, רק נניח שיש כן הבדל ביניהם הרי יכלו לתבוע להפוך את עבר הירדן לשתי מדינות לשני עמים...

על מוות והמשכיות – איתמר פרת ז"ל
"לנעמן שלום,
לאחר שתקופה ארוכה לא שמעתי ממנו, בדקתי וראיתי שאיתמר פרת הלך לעולמו באוגוסט האחרון. האם היית יכול לשלב כמה מילים לזיכרו?
אהוד."

מה אכתוב לזכרו? מעולם לא הכרתי אותו, מעולם לא נפגשתי איתו, או דיברתי איתו. קראתי את דבריו כאן ב"חדשות בן עזר". לעיתים הוא הגיב לדברי, לעתים הגבתי לדבריו, לעתים אף הגענו לוויכוח חריף.
כשהגבתי לדבריו נכנסתי לאינטרנט למצוא את שם משפחתו המקורי – פרמסלא, ודרכו קראתי על האיש ודרכו המופלאה. (הנה עוד סיבה לחשיבות השם המקורי של אדם המציג את חייו ומורשתו).
איתמר (איתקה) פרמסלא-פרת, נולד באמסטרדם למשפחה דתית (סבא רב ואב רופא) ב- 1933.
עלה ארץ עם משפחתו מטעמים ציוניים ב-1939 לאחר פתיחת מלחמת העולם ולפני כיבוש הולנד. היה משורר, עורך, סופר, מתרגם וגיאולוג.
הנה קראו על חייו ויצירתו:
https://he.wikipedia.org/wiki/איתמר_פרת
ת.נ.צ.ב.ה. תהיי נפשו צרורה בצרור החיים ובצרור גיליונות בן עזר.

מותו של איתמר פרמסלא-פרת, הביא אותי להרהורים על המשכיות.
בגיליון "חדשות בן עזר" 572 מתאריך 23.8.10 פורסם ראיון עם אהוד בן עזר:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00572.php
הנה קטעים מהראיון:
ש. מתי נולד "חדשות בן עזר"?
ת. הגיליון הראשון יצא לאור בפברואר 2005.
ש. מי הכותבים?
ת. תחילה היה לי קומץ כותבים נאמנים שתפסו נכונה את רוח המכתב העיתי, ובהם הסופר ד"ר יעקב זמיר, שפירסם אצלי עשרות פרקים וסיפורים מקסימים ונועזים על ילדותו בבגדד ועל התערותו בישראל. המשורר אלישע פורת (שני אלה היו נאמנים למכתב העיתי מתחילתו ותפסו מיד את ייחודו); יוסי גמזו גילה את המכתב העיתי ומאז הוא מפרסם בו פעמיים בשבוע והוא כמעיין המתגבר; אינני יודע אם היה עוד כלי ביטוי עברי שהיה יכול לקלוט ולעודד את כל השפע שלו. אורי הייטנר, הפובליציסט החרוץ, הצטרף אף הוא וכמעט אין גיליון שאין בו שניים או שלושה מאמרים שלו. תקופה מסויימת התלהב להשתתף גם משה דור, ואולם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חל בינינו קרע רעיוני והוא הפסיק לכתוב ולחצוב להבות, בין היתר גם אצלי נגדי, וכשהייתי עונה לו על עלבונותיו, היה נעלב.
מאחר שלא עשיתי שום פרסום למכתב העיתי, באו הקוראים בשיטת חבר מביא חבר, וכך גם המשתתפים. איליה בר זאב, אליהו הכהן, דן אלמגור, עוז אלמוג, מתי דוד, יואל נץ, דוד מלמד, משה גרנות, יוסף אורן, נעמן כהן, דודו אמיתי, מוטקה נאור, נורית יובל, עמוס כרמל, אברהם וולפנזון, מתי דוד, נגה מרון, שולה וידריך, ד"ר משה כהן מירושלים, יהודה דרורי, אביחי פאוזנר, עמוס גלבוע, שמאי גולן, ארנה גולן, יוסי אחימאיר, נעמן בלקינד, עדינה בר-אל, יצחק שויגר, מ. ד-ן, דבורה קוזוינר, דודו פלמה, ראובן ארגוב, אלי יזרעאלי, צפירה יונתן, יוסף דוריאל, יפה ברלוביץ, מנשה הראל, מוטי בן חורין, יהודה גור-אריה, נסיה שפרן, דורון גיסין, רון ביברמן, עמי עתיר, אילן בושם, אלי מייזליש, ישראל הר, רות ירדני כץ, יצחק אוורבוך-אורפז, נורית גוברין, אמציה פורת, יורם וולמן, פוצ'ו, מרק הסנר, יוסף חרמוני, שרה ורמי בן ראובן, רון וייס, זאב גלילי, דרור אידר, תקוה וינשטוק, ליטמן מור, איתמר פרת, ברוך תירוש, אסי דגני, יוסי דה ליאון, משה שפריר, חיים אנלין – ועוד עשרות כותבים, מי יותר ומי פחות, חלקם חד-פעמיים, לעיתים בעילום שם, שלעיתים גם אני כבר לא זוכר מיהו."
חלק נכבד מהכותבים ברשימה הלכו לעולמם. בימים עברו גם היו כותבים רבים מאלו שמכונים בישראל "שמאל". כל פעם שהייתי מזכיר את מאיר ולד-יערי, ובייחוד את חיים אורון-ג'מוס, הייתי מקבל מטר של שיקוצים מאנשי השומר הצעיר. (מעניין שעיתון "הארץ" מחק את הריאיון עם חיים אורון ג'מוס שבו סיפר שזה היה שמו המקורי בתנועה ולא ג'ומס), לא עוד. חלק נפטרו, וחלק עשו "ברוגז" עם העיתון. חסרונם מורגש.
השאלה שלנו מי יחליף את הנשארים לאחר שנלך לעולמנו?

זהירות שקר ותביעת דיבה
מרדכי הרכבי: "פלדשטיין, שלפי הפירסומים קיבל 1 מיליון שקל מכספנו מערוץ 11, מיליון שקל זה בערך משכורת של שופט עליון לשנה, משכורת של ראש ממשלה לשנתיים! אדם שאת האמינות ניתן לבחון על פי הכיפה. ברגע שנעצר ונגרר למרתפים הוא דאג להצטלם עם כיפה שחורה? בראיון כבר היה ללא כיפה." ("חדשות בן עזר", 2125).
תמהה אני על העורך אהוד בן עזר שצינזר לי בעבר דברים שכתבתי על מתים, מפחד תביעת דיבה (למרות שמתים אינם יכולים כלל לתבוע דיבה), והנה כאן מתפרסם שקר שעלול לגרור תביעת דיבה. (עוד יותר מהאתיופית שתבעה דיבה על שתיארו את יופיה...)
פלדשטיין לא קיבל שום תשלום עבור הריאיון בכאן 11. מה שנחשף הוא עלות ההפקה של סדרת הראיונות. שלושת פרקי התוכנית "יהיה טוב" עלו לתאגיד כאן כמיליון שקל בסך הכול, כלומר קצת מעל 300 אלף שקל לפרק. בתאגיד הדגישו שפלדשטיין לא קיבל כסף כלל עבור השתתפותו בראיון.
אכן זה מחיר מוגזם ומופרז שלקחו לכיסם מארגני הריאיון, אבל לא פלדשטיין קיבל את הכסף.
ניתן לתקוף את פלדשטיין ועדותו גם בלי להטיל בו דיבת מתנת כסף. הפרשה חמורה דיה. איך אדם ללא סיווג בטחוני מסתובב בקרבת ראש הממשלה תוך היותו מועסק ע"י קטאר ומהדהד את מדיניותה להיכנע לכל תנאי החמאס.
(זה שמגונים יותר הם אלו שפעלו לטובת קטאר והחמאס בחינם רבה יותר אינה רלוונטית).

זאב בנימין בגון-בגין – מנצור עבאס
תחילתה של ידידות נפלאה – תמיד תהיה לנו פלסטין
זאב בנימין בגון-בגין, בנו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, מתנאה בעצמו כממשיך מורשת אביו, והנה בהמשך לוויכוח על אפשרות הקמת ממשלה עם ראש התנועה האיסלמית מנצור עבאס הוא מפרסם בספר הפנים שלו פמפלט תמיכה בו.
"התיידדתי עם מנסור עבאס," כותב זאב בנימין בגין-בגון, "אני יודע – חברי הממשלה ותומכיה פשוט מפחדים מיום הבוחר. מקהלת הצבועים מייללת, אבל כבר בעבר נחשפה צביעותה. המתקפות נגד חבר כנסת עבאס לא מקריות – והן מתרחשות על רקע הסקרים שלא מחמיאים לממשלה המכהנת. במשך שנותיי הרבות בפוליטיקה ראיתי: רק יהודים הסוו את עצמם – עד ליום שבו חשפו את טבעם האמיתי.
"לפני שנים אחדות," הוא ממשיך, "שירתי בכנסת עם מנסור עבאס. שם התיידדנו ומאז לא השתנו יחסינו. שנינו תמכנו בממשלה בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, שפעלה בחריצות למען הציבור. באותם ימים ניהלה האופוזיציה בראשות מר נתניהו מסע שיסוי נגד חבר הכנסת עבאס – שמענו על הסכנה הטמונה בו, קראנו על צבעי ההסוואה שעטה על עצמו.
"מקהלת הצבועים המנומרים יללה ואז נחשפה צביעותה: התברר שמר נתניהו וחבריו הפצירו בעבאס באותם ימים ואף התחננו בפניו שיצטרף אליהם בהרכבת ממשלה בראשותם: רבנים הופעלו, היתרים ניתנו והמלצות חמות פורסמו מפי הקיצונים בתומכי הממשלה דהיום.
"אז מה קרה? מזה שלוש שנים, עשרות סקרים אינם מאירים פנים לממשלה המכהנת. חבריה ואוהדיה חוששים מאוד שמא ישובו למה שהם רואים כגלות דוויה על ספסלי האופוזיציה. לכן, בימים האחרונים הם מארגנים, שוב, מסע שיסוי נגד חבר הכנסת עבאס.
"הבוקר פרסם בעוז 'פורום' של משפחות שכולות, המתהדר בסיסמה 'בוחרים בחיים', מודעה ברשת: 'לא נופלים למשחקים של מנסור עבאס,' ומכריזים: 'נעצור את הסכנה.' שקוף, רבותיי, לגמרי שקוף.
"שימוש בשכול לקידום אישי ופוליטי כבר מקובל במקומותינו מזה שנים רבות, אך גם לאחר התבוננות רבת-שנים בתופעה זו לא מצאתי שיש בסיס להנחה, ששכול מוסיף חוכמה ואסון אישי מחדד את החשיבה המדינית. מי שדאג לפרסום ההודעה יודע זאת היטב, ולכן השימוש באמצעי זה מעיד כי חברי הממשלה ותומכיה פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם מיום הבוחר הקרב ובא.
"כחלק ממסע ההשחרה נגד חבר הכנסת מנסור עבאס, קראתי לאחרונה מאמר מלומד המזהיר כי עבאס מקיים עקרון המקובל באסלאם, 'תקיה', המתיר למוסלמי להסוות את דעתו המסוכנת ולהונות את סביבתו, עד ליום פקודה בו ייחשף טבעו המסוכן. עקב בורותי שאלתי מומחים ומהם למדתי כי עיקרון זה אכן מקובל – בתנאים מסוימים – באיסלם השיעי. אבל, מכיוון שמנסור עבאס הוא מוסלמי סוני, אין המשל דומה לנמשל, כך שאין הוא מעיד עליו אלא על מי שנזקק לשיטות הונאה כאלה. ניסיתי להיזכר בניסיון המצומצם שלי. במשך שנותיי הרבות כפוליטיקאי פעיל בישראל היו רק פעמים בודדות שבהן הבנתי שרומיתי על ידי אנשים שהסוו את עצמם עד ליום בו התגלה טבעם האמיתי. כולם היו יהודים."
https://www.mako.co.il/news-columns/2026_q1/Article-2e5d14663e7bb91026.htm
זאב בנימין בגון-בגין טועה ומטעה. נכון, תַּקִיַּה מזוהה במיוחד עם האסלאם השיעי, אך איננו ייחודי רק לו. גם במסורת הסונית קיימים מצבים שבהם מותר למאמין להסתיר את אמונתו כדי להינצל מסכנה. ההבדל הוא שהסונים אינם משתמשים במונח "תקיה" באופן רשמי, והוא פחות מפותח כעיקרון משפטי.
מקורות סוניים מציינים מקרים היסטוריים שבהם הותר למוסלמים להסתיר אמונתם תחת כפייה, אך לא כעיקרון מובנה כמו אצל שיעים. הפרקטיקה של הסתרת אמונה בעת סכנה מופיעה בקוראן ובמסורות מוקדמות, אך ללא שימוש במונח "תקיה" עצמו.
המונח "תקיה" עצמו אינו מופיע בקוראן, אבל העיקרון – כלומר היתר למאמין להסתיר את אמונתו בעת סכנה – כן מופיע בכמה פסוקים מרכזיים. שניים מהם נחשבים הבסיסיים ביותר.
1. סורת א-נחל (סורה 16:106)
פסוק זה נחשב המקור הישיר והחזק ביותר לעיקרון: "מִי שכפר באללה לאחר שהאמין – מלבד מי שנאנס וליבו סמוך באמונה..." הפסוק מתאר מצב שבו אדם נאלץ להכחיש את אמונתו תחת כפייה, אך ליבו נשאר מאמין. זהו בדיוק הבסיס ההלכתי לתקיה.
2. סורת א-על עִמראן (סורה 3:28) פסוק נוסף שמוזכר בהקשר זה: "אל יִקְחוּ המאמינים את הכופרים לבני-ברית... אלא אם כן תיראו מפניהם."
הביטוי "אִלא אם כן", מתפרש על ידי חלק מהפרשנים כמצב שבו מותר להסתיר את האמונה או לנהוג בזהירות כדי להימנע מפגיעה. במצבי סכנת חיים ממשית, ולא כעיקרון תיאולוגי רחב.
אך מעבר לזאת. זאב בנימין בגון-בגין שגילה לאחר הסכם אוסלו שמוחמד ערפאת השווה אותו להסכם "ההודנה" של חודיביה שמוחמד כרת עם שבט קורייש במטרה להפר אותו כשיתחזק, מתעלם לחלוטין מהמצע של התנועה האיסלמית בראשותו של מנצור עבאס, ובעובדה שמפלגתו מימנה באופן ישיר מכספה את החמאס? מוזר.
מנצור עבאס רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה מופת מוסרי ולא גזענות, האם זה הבסיס לידידות המופלאה של זאב בנימין בגון-בגין אליו? האם זו מורשת אביו?
השורה האחרונה, והמפורסמת בסרט "קזבלנקה" ("תחילתה של ידידות נפלאה" והתשובה: "תמיד תהיה לנו קזבלנקה") הוספה על ידי המפיק האל ואליס, לאחר סיום ההסרטה, ובוגרט נקרא שוב לאולפנים על מנת לדבב אותה.
נעשה עליה פרפרזה: זאב בנימין בגון-בגין – מנצור עבאס – תחילתה של ידידות נפלאה – תמיד תהיה לנו פלסטין. האם זה ייתכן?

געגועים לבגין?
אורי הייטנר: "אנשי השמאל שמתגעגעים לבגין ושמיר, מתגעגעים ליריב אידיאולוגי שהוא אדם ישר והגון, והם מתגעגעים לבגין ושמיר של מדינת החוק, עליונות המשפט ואחריות לאומית, בימים שבהם נתניהו וממשלתו מנהלים מלחמת חורמה בערכים הללו." ("חדשות בן עזר", 2125).
תמיד נראה לי מגוחך שלוקי מחלת הנפש ה"ביבפוביה" הרלבי"ם משמאל, מציגים את "געגועיהם" למייצ'סלב בגון-בגין ברצותם לשקץ את ביבי, בנימוק שהוא היה בעד שלטון החוק. משום מה הם שכחו את ניסיון הפוטש שביצע נגד הממשלה וצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש הערבי נמצא 3 ק"מ מתל אביב, ואת הסתערותו עם ביריוניו על הכנסת בהחלטה על השילומים, כאשר צעק בהפגנה: "זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות!" קרא למרי אזרחי ומרד מיסים, עודד את המפגינים ליידות אבנים על הכנסת, אמר לבן גוריון אתה רוצח ופושע!
https://www.youtube.com/watch?v=cQFnqjKsPAs
https://www.ynet.co.il/economy/article/HJGJTpuRD
לעומתו בנימין מיליקובסקי-נתניהו מעולם לא ניסה לתפוס את השלטון בפוטש מזויין, ומעולם לא ניסה להשתלט עם בריונים על הכנסת. האם לזה מתגעגעים?
ודוק: דווקא אלו המדברים על "שלטון החוק" כאהוד ברוג-ברק, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר גולדנר-גולן – יצאו כבגון-בגין בניסיון פוטש כאשר בעיצומה של המלחמה בעזה קראו לתפוס את השלטון בכוח ע"י מצור של מיליונים על הכנסת בהשראת המצעד על רומא של מוסוליני.

די למלחמת האזרחים המילולית
יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר צודק לחלוטין בתיאורו את המלחמה המילולית הקשה המקבלת ביטוי ב"ספר פנים". "מלחמת האזרחים בפייסבוק", ("חדשות בן עזר", 2125).
אין ספק מגונים לחלוטין ביטויי השנאה של רוחמה אלבג נגד נתניהו, שנגדם יצא גיסינוביץ-אחימאיר, ובצדק, ויפה, שהוא מגנה את ביטויי השנאה "גם בצד ימין, בין תומכי הממשלה והעומד בראשה."
קריאתו: "אנחנו משחקים באש. ישראל נמצאת בצומת של אירועים קריטיים באזורנו, איומים גוברים על קיומנו וביטחוננו, בעת שנדרשים יותר איפוק בלשון, יותר אחדות ופחות פלגנות. גם בעמוד הפייסבוק," נכונה. מחלות הנפש "הביביפוביה", והביביפיליה" שפשו בחברה הישראלית עומדות לכלותה.
דא עקא צריך אחריות. נשתמש בפרפרזה על שאלתו לרוחמה אלבג: "עד מתי תשפכי על נתניהו בוץ ורפש?" היתה אחת התגובות: "עד שימות." ונשאל: יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבלי "בבא בתרא ס', ב'). עד מתי תשפוך על רבין בוץ ורפש ותאמר שהוא רוצח?
יש להפסיק את מכונות הרעל בביטויי השנאה בין כל חלקי החברה הישראלית. ביקורת כן. ביטויי שנאה לא!

רוחמה אלבג רות קלדרון:
"השפה והמורשת שלנו נכחדו, וזו אשמתנו": הצגה חדשה שואפת לחבר ילדים לאידיש
אם גינינו את הפה המלוכלך של רוחמה אלבג, הנה נאמר עליה גם דבר זכות.
שתי נשים שהיידיש היא חלק בלתי נפרד מעולמן: פרופ' רוחמה אלבג, סופרת, חוקרת ספרות וראש המרכז להנחלת שפת היידיש ותרבותה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, בת להורים יוצאי עיראק, והדס קלדרון, מצד אאמהּ נכדת משורר האידיש אברהם סוצקובר, יוצרת, שחקנית והמנהלת האמנותית של תיאטרון היידישפיל. מעלות מחזה באידיש "טווס הזהב" המבוסס על ספר הילדים "נוצת הזהב" שכתב בני מר (2025, הקיבוץ המאוחד),
החזון שלהן: לחשוף ילדים לאידיש. שישמעו את הצלילים, ירחרחו את התרבות, וילמדו לזהות את המילים ביידיש שהם מכירים מהעברית היומיומית שלנו.
רוחמה אלבג (העיראקית): "החרדים הם אלה שמדברים אידיש, אבל השפה היא גם שלנו."
הצגת הילדים החדשה "טווס הזהב" מספרת על שני נוכלים, עניים מרודים ונטולי כל כישרון, מחליטים לקושש כמה מטבעות זהב בתחרות שירה. כשהם מבחינים בטווס מזמר, הם משכנעים אותו להשתתף בתחרות – מתוך כוונה לקחת את הפרס לכיסם. אלא שהוא מתחיל לזמר שיר נוגה באידיש, והשניים נבהלים ומבקשים ממנו להרים את האווירה.
טווס זהב, סמל מובהק של ספרות האידיש, היוצא למסע ברחבי העולם בחיפוש אחר בית וזהות. הוא עובר בין מדינות, עיירות, וקרקסים, נכלא בכלוב זהב, פוגש דמויות מוכרות מהאגדות, עד שיונה לבנה מובילה אותו אל ארץ ישראל. ההצגה, המיועדת לילדים בכיתות א' עד ד', מדוברת בעברית אך משלבת מילים רבות באידיש, אותן השחקנים מתרגמים לעברית. כך הילדים גם מגלים שהרבה מילים שהם מכירים בעברית מקורן למעשה באידיש – למשל נודניק ות'כלס.
"ילדים חשופים להרבה תרבויות ברשתות החברתיות, ורצינו שהם ייחשפו גם לתרבות המקור שלנו," מסבירה אלבג. "אידיש היא לא שפה זרה עבורנו. היא חלק מהחייאת העברית. רצינו לחשוף את הילדים לשפה שסבא וסבתא שלנו דיברו.
"אני רואה אנשים סביב גיל 40 שבאים ללמוד אידיש. אני שואלת אותם למה, והם אומרים משהו על סבא שלהם, על הספרות, על שלום עליכם. אחרי כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות, אנשים מתחילים לחפש שורשים."
עבור קלדרון, נכדתו של משורר האידיש הנודע אברהם סוצקובר, הנחלת האידיש היא שליחות אישית. "כשהסבים והסבות שלנו הגיעו לישראל, עיברתו להם את השם. לא נתנו להם לדבר אידיש ולשמר את הזהות והמורשת שלהם. השפה הזאת נכחדת כי לא נתנו לה מקום, לא שימרנו אותה וגם לא לימדנו ילדים אידיש. זו היתה הבחירה שלנו. כשסבא שלי חי בווילנה, הוא לא האמין שיכול להיות מקום שלא מדברים בו אידיש, ואז הוא הגיע לישראל ופתאום אסרו עליו לדבר בה. יש בדיחה על כך שפקחים שהגיעו למופעים של הצמד הקומי דז'יגאן ושומאכר דיברו בעצמם אידיש, אז הם היו נהנים מההופעה, חיכו שהיא תיגמר – ואז תקעו להם קנס. השפה והמורשת שלנו נכחדו, וזו אשמתנו. אין לילדים גישה אליה. לכן יצרנו את ההצגה הזאת. אני," אומרת קלדרון, "חצי אשכנזייה וחצי מזרחית. (קצת התבלבלה בגיאוגרפיה נ.כ.) כל מה שאני אומרת על החשיבות של האידיש נכון גם ללדינו ואצלנו ספציפית – גם לערבית."
לדברי אלבג, קשה לאפיין את האנשים שמתעניינים באידיש. "אני רואה אנשים סביב גיל 40 שבאים ללמוד אידיש. אני שואלת אותם למה, והם אומרים משהו על סבא שלהם, על הספרות, על שלום עליכם. הצעירים נמצאים באובדן דרך, לא מוצאים את עצמם. אחרי כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות, אנשים מתחילים לחפש שורשים; הם שואלים את עצמם אם להישאר, או לנדוד מכאן."
קלדרון אומרת כי ילדים כיום לא מתעסקים בנושא העדתי, ואף לא יודעים מאיזה מוצא הם, אולם צעירים מושפעים מההסתה והתכנים הרעילים והמקטבים המופצים ברשתות.
"הטווס בהצגה חוזר לישראל אחרי שהוא נדד בכל העולם, אבל כמעט 80 אלף איש עזבו את ישראל. העניין ביידיש קושר אנשים לכאן, בתור המקום שבו דוברי האידיש התקבצו. אנשים נמשכים ליידישקייט, לתרבות הזאת, היא גורמת להם להרגיש שייכים למקום הזה."
אולי הם שייכים למקום שבו האידיש נוצרה?
קלדרון: "כבר אין מקום כזה, זה היופי של האידיש. היא נוצרה במזרח אירופה, אבל היא כבר לא מזוהה עם מקום. שפה היא דבר שנודד, כמו הטווס בהצגה. כל הזהות שלנו מיטלטלת עכשיו. החרדים הם אלה שמדברים אידיש, אבל השפה היא גם שלנו – לא רק שלהם. והיא נכנסת מהדלת האחורית, דרך הבמה, המסך, הספרים."
זו הדרך של חילונים לנכס אותה בחזרה?
"לא באופן מוצהר, אבל כמו הפריחה של לימודי יהדות בקרב חילונים, יש רצון להראות שגם העגלה שלנו מלאה. זה מנגנון של חיפוש עצמי – גמרנו לכבוש, לייבש ביצות, לבנות מגדלים, והתרבות הזאת עונה על הצורך בחיפוש זהות. היא סותמת את החורים."
רוחמה אלבג:"כל מי שמדבר כל הזמן על אשכנזים, גם בהקשר של פרשת הפצ"רית, הוא בושה למדינה. אני אומרת את זה וגם כותבת את זה בפייסבוק. אני לא עושה חשבון לאף אחד. אני דודה של לירי אלבג (התצפיתנית החטופה ששוחררה מהשבי), אני מיליטנטית והייתי בחזית המאבק כדי שתהיה פה חברה נורמלית. זה העתיד שלנו."
אלבג היא הבת הבכורה של שני עולים מעיראק, אך המחקר שלה ופעילותה משוקעים עמוק בספרות ותרבות יהודית מזרח-אירופית. "שואלים אותי הרבה פעמים למה אני לא מלמדת סופרים מזרחים ותיקים, ולפעמים גם מתקיפים אותי על כך. אני אומרת שכשיהיו ביאליק וטשרניחובסקי, כשתהיה ספרות איכותית ומעולה, אלמד אותה בשמחה."
אבל יש ספרות כזאת שנוצרה על ידי כותבים מזרחים. (אצל יהודים-ערבים נ.כ.)
"אני מלמדת אותם, אבל לא ברמת המחקרים שאני עושה על אחרים. יקום כאן עוד דור ולאט לאט יהיה כאן שוויון. רק שיפסיקו להתקרבן, אני מזרחית ויש לי את הפריבילגיה לומר את זה."
קלדרון מסרבת לדבר על הנושא העדתי ועל הקיטוב בחברה הישראלית. "התפקיד של ההצגה הוא לעשות טוב, בגלל זה יצרתי הצגה לילדים, כדי לברוח מהדברים האלה ולחבר את כולם דרך היופי המרפא של הדמויות. הילדים הם לא חלק מהשיח המפלג הזה בכלל."
בסיומו של מסע תלאות, שבו טווס הזהב היה צריך לשנות את שמו ולדבר בכל פעם בשפה אחרת בכל מדינה שהוא הגיע אליה עם הנוכלים, הוא מגיע לבסוף לארץ ישראל. הוא נדהם לגלות בה אדם שיודע קצת אידיש. "סבא וסבתא שלי מדברים אידיש, וסבתא שלי מהצד השני מדברת תימנית," אומר לו אותו אדם. "פה מדברים צרפתית, רוסית, ערבית, פה מדברים את כל השפות, פה זה ארץ ישראל, שרים פה באיזו שפה שתרצו, ומקבלים פה את כולם, מגדול ועד קטן."
קלדרון: "בישראל לא שופטים את הטווס, כי יש פה אנשים מכל הסוגים והמינים. סבא שלי דיבר יידיש ואבא שלי לדינו, אני קו התפר – לא מזרחית ולא אשכנזית. אני החיבור, כמו שישראל היא החיבור של כולם. הדברים האלה לא מעניינים ילדים, ולכן אני עוסקת בהם, הם התקווה שלנו כאן."
(נתנאל גאמס, "השפה והמורשת שלנו נכחדו, וזו אשמתנו": הצגה חדשה שואפת לחבר ילדים ליידיש, "אל-ארצ'", 14.1.26).
https://www.haaretz.co.il/family/2026-01-14/ty-article-magazine/.premium/0000019a-c1a1-d824-ad9e-ebfffe200000

קשה לומר שהצגת הילדים באידיש תקים לתחייה את השפה, אבל היום כששפת האידיש קמה לתחייה אצל יהודים אנטי ציונים חילונים בארה"ב המנסים לשחזר את מורשת מפלגת "הבונד" האנטי ציונית, הניסיון לשייך את מורשת האידיש לציונות הוא בהחלט חיובי. מוזר לי רק למה בעוד שהציונים תמיד השתמשו במילה אידיש, והבונד האנטי ציוני השתמש במילה יידיש, שתיהן משתמשות במושג של הבונד "יידיש". (אני בכוונת מכוון שיניתי למושג הציוני "אידיש").
ואם התחלנו בכך שכתבנו שנאמר מילת זכות על רוחמה אלבג, דומה שבימינו קשה למצוא אחת ממוצא יהודי-ערבי כמוה, שלא רק שאינה שונאת אשכנזים, אלא מעריצה את תרבותם.
בינתיים תיהנו מהשיר המפורסם "די גאלדענע פאווע" מייק בורשטיין ומשפחת בורשטיין די מגילה מילים איציק מאנגר ,לחן דובי זלצר 1965.
https://www.youtube.com/watch?v=wlIAPrzhN4M

ברוכים המתקבלים לבריטניה
ערבי אזרח ישראל שחי באנגליה קיבל מקלט מדיני לאחר שטען שמסוכן עבורו לחזור לישראל שהיא 'מדינת אפרטהייד המבצעת רצח עם.' האיש היום בן 26 חי באנגליה מאז שהוא תינוק וטוען שלא יחזור לישראל כי יאונה לו רע מאחר וישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת רצח עם. תחליה בקשתו נדחתה והוא קיבל מעמד של פליט אך בעקבות התערבות שר הפנים לשעבר הליברלי הוא קיבל מקלט מדיני כי מסוכן עבורו לחזור לישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/928915.shtml
נאחל לכל אזרחי המדינה הערבים השונאים את המדינה להגר לבריטניה ולקבל בה אזרחות. (את אוהבי המדינה נחבק) ולבריטניה הגדולה מאחל הצלחה עם האזרחים הערבים החדשים.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005

בעלך מרקיב בשדות, נערה

בַּעְלֵךְ מַרְקִיב בַּשָּׂדוֹת, נַעֲרָה
וְהַלַּיְלָה קָשֶׁה, דַּגְדְּגָן וּקְבוּרָה –
תּוֹלְעֵי יִשְׂרָאֵל לוֹחֲכוֹת בְּלִבּוֹ
בַּחֲלוֹם זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ –

אַל תִּצְעֲקִי בְּשָׁעָה שֶׁל חֶמְדָּה
אֶרֶץ שְׁלֵמָה לִכְבוֹדֵךְ נִבְגְּדָה
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, הָאֶצְבַּע לַפֶּה –
בְּקִיא וּדְמָמָה תִּמְצְאִי לָךְ מַרְפֵּא.

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה מְנַחֶמֶת אוֹתָךְ
מִי יְהוּדִי? – בָּשָׂר שֶׁל תּוֹתָח,
שַׂר בִּטָּחוֹן דּוֹאֵג לִבְשָׂרֵךְ
מָה שֶׁתֵּלְדִי הוּא יִפְשֹׁט מֵעוֹרֵךְ –

לְאַט לָךְ בָּאֵבֶל, צָעֹק וְקַלֵּל
לֹא כָּל יְלָדַיִך יִקַּח יִשְׁמָעֵאל
אֶחָד לְפָחוֹת עוֹד כְּדַאי לְהָכִין
שֶׁמָּא יָמוּת בִּתְאוּנָה בַּדְּרָכִים –

הַלַּיְלָה מָלֵא בְּחֶמְדָּה תּוֹלָעִית,
הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר מֵת שׁוּב אֵינֶנּוּ מַבְעִית
לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ כְּבָר מוּכָן צַו-קְרִיאָה –
עַל כָּל מַחְמַדַּיִךְ אוֹנְנִי בִּקְרִיעָה.

מרס 1974

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחי היקר, התרגשתי לקרוא את כתבתה של דבוישה על עין גדי. מה שלומה כיום? זוכרת אותה מצוין.

יש לי כל כך הרבה זיכרונות מהשנים הראשונות שהקמתם את הקיבוץ למטה.
כשעליתם לפלטו, כבר לא הגעתי. נדמה לי שאז עזבת...
מסתבר שהייתי ילדה בשנת ה-12 שלה והורינו היקרים שלחו אותי אליך בכל חופש כמעט... לא בטוחה ששמחת כל כך... זכורה לי נסיעה עם עזריאל רייקין, אביו של עודד, שלקח אותי תחת חסותו מפתח תקווה לבאר שבע במונית, שם עשינו חניית ביניים במסעדה "מוריס" ואכלנו חומוס שהיה מעדן. לאחר מכן עלינו/טיפסנו על משאית ה"מק", והיה לנו מסע מאתגר עד עין גדי, על שקי המזון שהועמסו על ה"מק" ישבנו למעלה... נסענו בדרך לא דרך... לא יאומן איזו סכנה!
זוכרת גם את הטיולים המקסימים שלנו בסביבת עין גדי: נחל ערוגות, מפלי המים, בריכות, "שערות שולמית" שקישטו את המערה ליד המפל הגדול, נחל דוד ועוד. נופים קסומים ואהובים עלי עד היום.
זוכרת איך הייתי מעבירה את היום כשאתה היית עסוק. אירחת אותי בצריף שלך לכמה ימים, והייתה זו חוויה מופלאה. פעם גם הצטרפתי לשרגא רבין חברך, שלקח אותי תחת חסותו עד עין גדי... כילדה התאהבתי בו...
את החגיגה הרשמית לכבוד העלייה על הקרקע זוכרת במדויק. הגעתי בהסעה מאורגנת עם אבא ואימא.
חוויה שנחרטה לי לכל החיים: לצפות בהופעה על במה מאולתרת בחוץ, של להקת הנח"ל דאז. את חבריה הערצתי שנים אחרי שהתפרקו והופיעו והתפרסמו לחוד: חיים טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל, עליזה קאשי, גליה (לימים טופול), ברקו, איתמר האקורדיוניסט, ואולי עוד כמה שאת שמם איני זוכרת. הם היו ממש הרכב מיוחד.
לפני המופע נאם ראש הממשלה דאז לוי אשכול, נאום נלהב ומפרגן. גם זו הייתה חוויה עבורי כילדה, כי ראיתי ראש ממשלה פעם ראשונה.
ועוד ועוד... טוב שיש בינינו הפרש שנים כזה, שאתה כבר היית מבוגר (חייל) ואני רק ילדה... כך יכולתי ליהנות מחייך הבוגרים...
שתהיה לכם שבת שלום,
אחותך האוהבת,
[לאה שורצמן בן עזר]

* שלום לאהוד. קראתי היום את "עיתונך" האחרון (2024?) ושם בפרק הנקרא "משחקי הפלסטלינה" סיפרת משהו על המקטרת שלך ועל העישון.
החלטתי לספר לך מדוע אני איני מעשן. כשהיינו ילדים קטנים לא יכולתי "לסחוב" סיגריה מההורים שלי, כי הם לא עישנו. אבל בין הילדים האחרים בשכונה היו כאלה שיכלו להשיג "בגניבה" סיגריה מהוריהם. כשהם עישנו, היו מנדבים לי "מציצה" אחת או שתיים.
אזכיר לך שממש לפני שהתגייסנו לנח"ל היינו במחנה עבודה בקיבוץ מצובה. שם היינו קמים בבוקר, מסדרים את המיטות, מקפלים שתיים שלוש שמיכות ומניחים אותן ב"ערימה יפה" למראשותיי המיטה, ויוצאים לעבודה.
אחר כך, כשהיינו חוזרים מהעבודה היינו מוצאים על ערימת השמיכות שתיים או שלוש סיגריות (מתנה מהקיבוץ). אז אולי "עישנתי" אחת או שתיים.
ממחנה העבודה חזרנו הביתה כמה ימים לפני הגיוס. אתה זוכר את יום הגיוס? אני זוכר:  10/10/1954. ובכן באחד מאותם ימים לפני הגיוס היה לי ויכוח עם דוד חָרִי, אחיה של אימי. אסביר את עניין השם. הרומנים לא אומרים הרי, הם אומרים חרי. (אלדה, רעייתי, מספרת שפעם שאלה אותה אימי "כיצד אתם מרהטים את ה"חוֹל"?)
דוד חרי אמר לי "אתה לא יודע לעשן" ואני עניתי "בטח שאני יודע לעשן."
"תראה לי," אמר הדוד חרי, והוציא מכיסו חפיסת סיגריות "נלסון" חריפות מאוד, נתן לי סיגריה אחת ואמר "תעשן."
לקחתי שתיים או שלוש מציצות, אבל הדוד חרי אמר שזה לא באמת עישון.
"למה?" שאלתי. והוא אמר "אתה לא לוקח לריאות."
לקחתי שלוש ארבע שאיפות לריאות, וחשבתי שהנה אני כבר הולך למות. נשכבתי כל עוד רוחי בי על כיסוי ה"מוזאיקה" של מעקה המרפסת. שכבתי שם דקות רבות עד שהתאוששתי.
מאז ועד היום לא נגעתי בסיגריה.
ברכות.
עמי עתיר
נ.ב.
קראתי היום גם את מה שכתבה לך דבוישה ושאלתי את עצמי (שוב) כמה מחברינו בגרעין שדמות עדיין חיים שם בעין גדי?

* אהוד היקר, שמחתי לקרוא שבחים על הריאיון עם שמואל הוגו ברגמן ממקלדתם של נעמן כהן ושל ב"צ יהושע. מדובר באמת באבן דרך תרבותית.
נעמן כהן צודק שיאיר גולן מדבר שטויות (סגירת ערוץ 14, רצח ילדים כתחביב).
אהוד מתקומם נגד ביטול פרס ע"ש לוי אשכול – באמת החלטה שערורייתית.
אני בהחלט מסכים עם יוסי אחימאיר כי ויכוח פוליטי צריך להיות ענייני, חף מגידופים.
אורי הייטנר צודק שההתמהמהות של טראמפ, לאחר שהתחייב בתגובה על רצח מפגינים – מוזרה.
וכן בוודאי שהייטנר צודק כאשר החרדים מוכנים לקבל תקציבי עתק, אבל שומרים על זכותם להשתין על מוסדות המדינה שמעניקה להם תקציבים אלה.
שלך –
משה גרנות

* בוקר טוב לך אהוד! אני מצרפת רשימה על היורדים מן הארץ, סיבותיהם ותירוציהם. הרשימה ראתה אור ברבעון "האומה". ברשותו של עורך "האומה", ובשל חשיבות העניין, שאין כואב  וחשוב ממנו, בימים אלה, אני מבקשת לפרסמו בחב"ע, ואולי יעשה נפשות מפה לאוזן.
אני מבקשת להזדהות עם דבריו של נעמן כהן לגבי הענקת פרס ישראל ליעקב אגם. אני מזדהה עם כל מילה שכתב. אגם – אמן דגול – ראוי לכל פרס אמנותי – ללא ספק! אבל מי שיורד ממדינת ישראל וזונח אותה בשעותיה הקשות, אינו ראוי שיוענק לו פרס ישראל. זה אינו נושא לפולמוס!
תודה רבה, ולהשתמע, שבת שלום,
עירית אמינוף

* דבר האורך  /  פוצ'ו : בחב''ע האחרון הופיעה בקשתו של אהוד בן עזר הפונה אל אורי הייטנר בתחינה האומרת:
"אהוד: רחם עלינו בכתבות הבאות. קצר. קוראים מתלוננים על האורך!"
על כך אני רוצה להעיר לזכותו של הייטנר שהוא כותב בצורה מעניינת עד כי אפשר ליחס אליו את הפסוק שאצלו האורך לא קובע ולגבי המתלוננים  אני חושב שמותר לך אהוד להשתמש בזכות העורך ולקחת אחריות על האורך, כשהוא נקבע לפי נקודות האור הבוקעות מהתוכן ומכאן המושג דבר האורך.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • ד"ר עירית אמינוף: ה"נחותי"... [לתופעת הירידה מארץ ישראל]
  • מוטי הרכבי: שאף אחד לא יעיז לחשוב אפילו
  • עמנואל בן סבו: 1. לאן נעלמו גרטה ואבירי זכויות האדם?
  • אורי הייטנר: 1. אליפלט
  • רוֹן גֵּרָא: מִשְׂחָק
  • עדינה בר-אל: MAP בדרך לשיקום
  • נסיה שפרן: בעקבות "פליטים" של רות אלמוג
  • בן-ציון יהושע: בית המלוכה הפרסי – ממה חי יורש העצר?
  • משה גרנות: קומפרסים לאליאנה
  • נעמן כהן: ולנו יש פלאפל
  • אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אחי היקר, התרגשתי לקרוא את כתבתה של דבוישה על עין גדי. מה שלומה כיום? זוכרת אותה מצוין.
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+