בערוץ 14 ערכו סקר בחברה החרדית, ואחת השאלות שנשאלה, האם אתה חש שינאה או עוינות?
93% מהנשאלים ענו כן!
נזכרתי שלפני שנים, כשגרתי בבייג׳ין נתקלתי בתופעה באופן אישי.
רקע: ראשית אני חילוני יותר נכון להגדיר אותי כלא מאמין , אני מאמין שכתושב סיני ותיק אכלתי יותר חיות מוזרות מרוב הישראלים. אבל נהגתי כמעט כל שבת לבוא לתפילה בבית חב״ד. נפגשנו 3 חברים בבית קפה ליד בית חב״ד שתינו קפה, אכלנו לא כל כך כשר. ב-10:30 נכנסנו לבית חב״ד, פגשנו ישראלים ותיירים מישראל וב-11:00 התחילה התפילה שתמיד שנמשכה שעה בדיוק. לא כל כך הצלחתי לעקוב אחרי התפילה אבל החזקתי סידור ביד, קמתי כשכולם קמו והתיישבתי כשכולם התישבו ואמרתי אמן כשכולם אמרו אמן. כישראלי ותיק בבייג׳ין אפילו זכיתי להחזיק את התורה מיספר פעמים. בסוף התפילה כולם הוזמנו לארוחת צהריים במסעדה של בית חב״ד על חשבון בית חב״ד, על החלק הזה פסחתי. כשנגמרה התפילה חזרתי הביתה.
חוזר לשנאה לחרדים. בבית חב״ד היו שני רבנים אחד מבוגר יותר ואחד צעיר יותר. הרב הצעיר שירת שרות מלא בצה״ל והיה ללא ספק ישראלי לדוגמא. פעם שמעתי אותו מזמין טיסה לישראל ולהפתעתי הוא הזמין את הטיסה בחברה זרה. שאלתי בתדהמה מלאה "אתה לא טס באל-על?" הרב הצעיר השיב, "לא, לעולם אינני טס באל על. בכל חברה אחרת אני עוד נוסע עם כובע מוזר וזקנקן, כמוני יש אנשים בלבוש מוזר נוסעים מכל חלקי תבל. מתייחסים אליי כאל עוד נוסע חסר שם. אבל באל-על רואים חרדי, הם ממש עוינים, ודואגים ברוב המקרים לוודא שאני יודע שאני לא רצוי." אז כן יש כנראה שינאה לחרדים.
מוטי הרכבי
עמנואל בן סבו
1. הצלילים הצורמים של זובין מהטה
לפני 21 שנים במסגרת מסע שנת בר המצווה של בני בכורי, ביקרנו בבתי גדולי ישראל, בבתי סופרים ומשוררים, בבית המשפט העליון, כולל פגישה עם נשיא העליון, בלשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כל מפגש כזה השלים פאזל של הישראליות מעצבת הזהות.
גולת הכותרת של שנת בר המצווה הייתה ללא ספק הפגישה עם המנצח הבינלאומי, זובין מהטה, בהיכל התרבות על שם צ'רלס ברונפמן בתל אביב, בחזרה של הפילהרמונית, הצלילים הענוגים, ההרמוניה המופלאה ליוותה אותי שנים אחרי הפגישה.
ההתרגשות היתה בשיאה מאחר ובני בכורי מוזיקאי מחונן, ניהל שיחה בשפה האנגלית עם זובין מהטה שביקש לדעת מהו טקס בר המצווה, לאחר השיחה, הצילומים, נהנינו מנגינת הפילהרמונית, מיחסו הלבבי של זובין, חתן פרס ישראל, זוכה עיטור נשיא המדינה, חתן פרס דן דוד, מנצח הפילהרמונית הישראלית במשך יובל שנים.
לכן מה היתה גדולה האכזבה שזובין בן ה-89, אשר גם בעתות מלחמה תמך בעם היהודי, בחר לאחר טבח שבת שמחת תורה ומלחמת התקומה, צד וזה לא הצד של מדינת ישראל, בחר להצטרף למחרימים את מדינת ישראל, הודיע על עצירת כל הפרויקטים בישראל, בשל עמדת ראש הממשלה ביחסו לסוגייה הפלשתינאית.
חיפשתי התבטאויות של זובין מהטה בעקבות טבח שבת שמחת תורה ולא מצאתי, חיפשתי התבטאות של הזדהות ולא מצאתי, תרתי אחר גינוי לארגוני הטרור על הטבח שביצעו ולא מצאתי, נברתי כדי להעלות בחכתי הבעת צער, אמפתיה לחללי הטבח, לחטופים ובני משפחותיהם ולא מצאתי.
לא גינוי, לא צער, לא כאב, לא הזדהות, לא ניחומים לעם בישראל, אלם, דממה, שקט, כמו לא אירע כאן גדול הפוגרומים והטבח הנורא מאז ימי הסופה והסער, השואה, כמו לא נחטפו תינוקות, קשישים, צעירות וצעירים, חיילות וחיילים, בני לאומים שונים.
נזכרתי בפגישה ההיא והצטערתי מאוד, האם האיש המוכשר הזה אינו מודע למציאות, אינו מודע לטבח שבת שמחת תורה, אינו מודע למלחמת התקומה, אינו מודע למלחמות הקיום בשבע חזיתות, אינו מודע למחירים הנוראים ששילם העם שוחר השלום, העם שגירש חלק מבניו כדי להעניק חבלי מולדת פורחים למחבלי החמאס?
הגעתי למסקנה העצובה שזובין מהטה חי עדיין בימים ההם, הימים בהם קורבנות השלום, התפוצצו, נקברו ויהודים חולמי פיוס ושלום התייפחו על חיים שנגדעו בלהט השלום, ימים בהם קורבנות השלום נטשו חלקי מולדת למען "שוחרי השלום ולוחמי החירות" הפלשתינאים שייסדו על חורבות היישובים היהודים מבצרים ומעוזים מנהרות ומפעלי מוות ומלחמת מוות בישראל.
פרט לקומץ בדלני, הזוי וקיצוני בשולי החברה הישראלית, רוב העם מתנגד להקמת יישות פלשתינאית בשערי הערים, הקיבוצים, המושבים.
זובין מהטה לא יודע כנראה שרוב מוחלט, 68 חברי כנסת ישראל, הצביעו נגד הקמת מדינה פלשתינאית, אינו יודע כי 99 חברי כנסת, הצביעו נגד הכרה חד צדדית במדינה פלשתינאית על ידי גופים בינלאומיים. האם שוחר השלום זובין מהטה אינו יודע שהקמת מדינה על גדרות ישראל תוביל לטבח נוסף, בו יהודים יאנסו, ירצחו, ישחטו, ישרפו, יחטפו?
שלום לך זובין מהטה, בין הבחירה להתענג על הופעה שלך בישראל לבין החיים, אני בוחר בחיים.
[אהוד: אני מניח שזובין מהטה עמד בפני הבחירה להחרים את ישראל או להיות מוחרם בשארית הופעותיו בעולם פרו-פלסטיני ואנטישמי].
עמנואל בן סבו
2. המאבק על אופי הצבא
המאבק על אופיו של הצבא כהמשך למאבק על אופייה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.
ההדתה שבה במלא עוזה, במלא שנאתה, במלא הנדסת תודעתה, מעוררי המאבק הדתי בין חלקי החברה הישראלית הם דווקא נושאי לפיד גיוס החרדים המאיים להצית את החברה הישראלית, נושאי דגלי הפלגנות, הבדלנות, דגלי ה-ייקוב הדין את ההר.
ההדתה שוב יצאה מחוריה, מרימה ראשה לאחר שנדחקה לשוליים הקיצוניים מאז טבח שבת שמחת תורה ומלחמת התקומה בה הרוח היהודית מנשבת מאז במלא תפארתה, התעוררות וצימאון ליהדות שנדמה כי לא התחוללו במדינת ישראל מיום היוסדה.
סוכני שנאת הדת היהודית ניעורו מחדש, המלחמה ביהדות, כעורה, מאיימת, מתריסה, מטרידה ומתעצמת אל מול סוגיית הגיוס לצבא הלובשת צורה של מאבק פוליטי מובהק המנוצל לזרוע מחלוקות, שנאות, מלחמת דת, להוביל לימים של לפני טבח שבת שמחת תורה בה יד איש באחיו.
התביעה הצודקת לגיוס כלל אזרחי מדינת ישראל, תיקון העיוות ההיסטורי, בן 77 השנים, מחייב לכידות, מחייב חיבורים בחברה הישראלית כדי להניע את התיקון הגדול, באופן מושכל ומדורג.
מחייב התאמת הצבא לחייל היהודי-חרדי, ללא פשרות, ללא הנחות, ללא ויתור על ערכיו ואמונותיו.
אחד החסמים המרכזיים בהתנגדות חלקים בחברה החרדית לגיוס הוא החשש והחרדה האמיתית שמא בני הישיבות יעברו חילון בצבא, מחנות החינוך מחדש שהציע סגן הרמטכ"ל לשעבר אינם מרגיעות את החרדים לדבר האל.
תיקון העיוות ההיסטורי החל, חוק הגיוס שיש מי שמתעקשים לכנותו בשמות משמות שונים שמטרתם אחת היא, לחבל בתהליך, למנוע את קיומו כדי שיהיה אפשר לעשות בתביעה זו שימוש פוליטי לפחות לעוד 77 שנות מחלוקת.
חובה להישיר מבט למציאות, להיגיון, לתהליך המתחולל לנגד עינינו, התמורות בחברה החרדית, לפלגיה השונים, מבשרות תקווה וטוב, כאשר ברור כי לאור הצלחת מודל חטיבת החשמונאים ייפתחו אפשרויות גיוס נוספים בקרב צעירים חרדים, אשר אין תורתם אומנותם.
לצד ההצהרות, לצד המילים הגבוהות, לצד הנפת דגלי השיוויון, לצד נשיאת לפיד הגיוס, לצד השימוש הציני בסוגייה חשובה זו לצרכים פוליטיים, כדי לפרק את החברה החרדית מבפנים, ניבטים ניצני המאבק על אופי הצבא היהודי-ישראלי-חרדי.
חלק ממבעירי אש השנאה, ממלבי המחלוקת, מזורעי הפירוד, ממפיחי רוח הייאוש, תובעים גיוס חרדים מחד ומאידך תובעים גיוס מעורב של חיילות וחיילים, מזדעזעים כשלוחמים דתיים נוטשים מופעים בהם נשמעת שירת נשים, תמונות לא צנועות, בשרם נעשה חידודין חידודין כשראש השב"כ מודיע בנימוס מופלג כי אינו לוחץ ידי לוחמות בארגון בראשו הוא עומד, ותהום הארץ.
גיוס בני החברה החרדית היא זכות מוסרית, ברם, חובת גיוס החברה החרדית מציב מראה לתובעי הגיוס המוכנים "למסור את הנפש" בכל ראיון כדי שהחברה החרדית תתגייס ובמקביל מסרבים להעניק למתגייסי החברה החרדית את הזכות הבסיסית לשמור על אמונתם וערכיהם.
אני מקווה שגם בשעה זו יושבות קבוצות עבודה הכותבות הוראות מטכ"ל בהתאמה לשינוי המתחולל בצבא, הוראות מחייבות שאינן תלויות בהחלטת המפקד בשטח.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. סיפורו של סמי
היכרותי עם סמי בר לב, משתרעת על ארבעה עשורים. שיאה, בתשע שנות המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן". שירתי אז כדובר ועד יישובי הגולן, והקשר בינינו היה על בסיס יומיומי. בשנים הראשונות מטה הוועד ישב במועצה המקומית. גם לאחר מכן, רוב ישיבות הוועד היו בחדר הישיבות של המועצה. העבודה עם סמי היתה צמודה, הרבה טלפונים, הרבה פגישות, נסיעות משותפות למרכז ועוד. גם לאחר הניצחון במאבק נשארנו בקשר. מדי פעם סמי ביקש ממני לכתוב לו נאום או ברכה לאירוע (הוא הבין שהנאומים האלה הם חלק מתפקידו, אך הם היו עליו לטורח והוא ביקש את עזרתי). את המהלך להענקת פרס ישראל ליהודה הראל הובלנו אלי זיו מקשת, סמי ואני (ללא ידיעתו של יהודה). בקיצור, יש לי הרבה שעות סמי. במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, ראיינתי אותו שלוש פעמים. אביא כאן קטעים נבחרים מדבריו בשלושת הראיונות, ואתמקד בסיפורי בראשית של הקמת קצרין.
אחרי מלחמת ששת הימים חש סמי, שעבד בבנק בחיפה, צורך עז לעשות משהו חשוב ומשמעותי למען המדינה. בתחילת 1968 הוא עלה לגולן, והצטרף לחלוצי מרום גולן, שישבו אז בנקודה הזמנית השנייה שלהם, בקונייטרה. "כיוון שהיה לי רישיון נהיגה," מספר סמי, "סידור העבודה שיבץ אותי לעבוד בסקר הארכיאולוגי. קיבלתי מינוי של עוזר קצין מטה לארכיאולוגיה בממשל הצבאי. בשל היותי עובד הממשל יכולתי לקבל בית נטוש, כשל פקידי מטה מטעם הממשלה. אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ. אהבתי את הקיבוצניקים. אבל רמונה, שהיתה חברה שלי, התנגדה בתוקף לקיבוץ. מנהל מקרקעי ישראל החל לשפץ רחוב בקונייטרה, והחלו לרשום אנשים שיבואו לגור בקונייטרה, כיישוב עירוני. התכוונתי להתיישב שם. אבל אלוף הפיקוד מוטה גור ביטל את התוכנית, בטענה שליד הגבול צריך להיות צבא, לא אזרחים." אגב, מי שדחף להפיכת קונייטרה לעיר עברית היה ראש הממשלה לוי אשכול, אך מערכת הביטחון התנגדה בתוקף להקמת עיר בסמוך לגבול, בניגוד ליישובים חקלאיים. ב-1972 מרום גולן עברה לנקודת הקבע בלוע של הר בנטל. "יהודה הראל, חברי הטוב, ניסה לשכנע אותי כמה חשוב להישאר בקיבוץ, אך אנו נשארנו בקונייטרה. שמרתי על קשר טוב עם יהודה ועם חבריי בקיבוץ. לצד אנשי הצבא, רמונה ואני היינו האזרחים היחידים בקונייטרה". רמונה וסמי הם היחידים שבתעודת הזהות שלהם מקום המגורים הוא קונייטרה.
שיבוצו של סמי לסקר הארכיאולוגי היה מקרי, אך סמי התאהב בארכיאולוגיה. גם אחרי שסיים את העבודה בארכיאולוגיה וכיהן כראש המועצה היתה לו זיקה עמוקה לארכיאולוגיה; הוא התעניין, קרא הרבה וסייר באתרים. הוא טיפח את פארק קצרין העתיקה ואת שחזור בית הכנסת העתיק, הקים את מוזיאון עתיקות הגולן, יזם את כנס קצרין לארכיאולוגיה והיה דירקטור ברשות העתיקות. את תקופת עיסוקו בארכיאולוגיה הוא זכר מאוד לטובה. "עשינו סקר של הכפרים הסוריים. עבדנו בשלוש חוליות, בכל חוליה שני אנשים עם ג'יפ ומצלמה. כדי לשחרר את הכפרים הנטושים להריסה, היה צורך באישור של אגף העתיקות במשרד החינוך. הארכיאולוג דני אורמן היה הממונה על סקר הכפרים הערביים. אני ומשה הרטל קלמנובסקי עברנו בכפרים עם מפה, לבדוק האם יש עתיקות, לתעד את הכפרים. תיעדנו 150 כפרים ומזרעות. איפה שלא היו עתיקות – הרסו. איפה שהיו עתיקות – לא אישרנו הריסה, ואספנו את הממצאים, גם כדי למנוע שוד עתיקות. כל העתיקות הועברו למחסנים בקונייטרה. רוב הכפרים נהרסו. לחלק – לא נתנו לטרקטור להיכנס, בשל העתיקות. היתה גם תאוות הריסה. למשל, הכפר צ'רקסי מנסורה. השאירו רק את המסגדים, אחרי כן גם אותם הרסו." באחד הימים, סמי ושותפו וחברו מוני בן ארי נסעו לביתו של שר הביטחון הכל יכול משה דיין. הם נכנסו לאוסף העתיקות שלו, הצביעו על משקוף ש"נלקח" מהגולן, הבהירו לו ש"זה שלנו," העמיסו על הרכב והחזירוהו אחר כבוד למחסן העתיקות בקוניטרה, לימים התשתית למוזיאון העתיקות בקצרין.
שלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים, נולד בנם הבכור של רמונה וסמי, גור. רמונה נסעה עימו אחרי הלידה לבית הוריה. "בערב יום כיפור טסתי לת"א והיה לי כרטיס ליום ראשון בבוקר. אולם בשבת גויסתי למילואים בפיקוד צפון." סמי שירת, בסדיר ובמילואים, כצפן – מפענח טקסטים מוצפנים. רמונה נשארה בזמן המלחמה אצל הוריה.
שירות המילואים של סמי נמשך חודשים אחדים, ועם שחרורו לא יהיה יכול כבר לחזור לקונייטרה, שישראל נסוגה ממנה בהסכם הפרדת הכוחות. סמי עבר לראש פינה והמשיך לעבוד בממשל הצבאי של הגולן כקצין ארכיאולוגיה. בנובמבר 1973, מיד לאחר המלחמה, הממשלה החליטה על הקמת מרכז עירוני בגולן. "ידעתי," אומר סמי, "שאני אחד מאלה שיישמו אותה." סמי ורמונה גרו בשכירות בראש פינה וחלמו לחזור לגולן.
"לא קרה כלום עם הרעיון הזה. הייתי בקשר עם ועד יישובי הגולן. ראינו שגוש אמונים מקים גרעיני התיישבות וכאן לא קורה כלום. יהודה ואני פנינו לחנן פורת, לבקש הקמת גרעין לעיר הגולן. חנן השיב: 'אתם חושבים שיש לנו אנשים? אתם רוצים גרעין, תקימו גרעין,' רציתי מאוד לחזור לגולן, גרתי קרוב, עבדתי בגולן, הכרתי את הגולן והיה טבעי שאקים את הגרעין ואזום את המהלך. נעזרתי ביהודה ובחברי מוני בן ארי שהקים את הגרעין למעלה אדומים.
בהתייעצות עם יהודה ובעזרתו, החלטנו להקים את הגרעין. איך מוצאים אנשים? פירסמנו מודעה בעיתון, ובה בישרנו שמקימים עיר בגולן, ומי שרוצה מוזמן להירשם. הרעיון נשמע מטורף. איך מפרסמים מודעה בעיתון? מאיפה הכסף? ליהודה היו קשרים באגף הארגון של ההסתדרות. הוא שיכנע אותם לממן את המודעה. יהודה השיג חדר בבית הקיבוץ המאוחד ברח' סוטין בתל-אביב למפגש הראשון עם המתעניינים.
הגענו לשם, היו שם כעשרים וחמישה איש. כמה מהם חיים עד היום בקצרין. סיפרתי שאנו מקימים גרעין. בחרנו ועד. אני נבחרתי ליו"ר הוועד ואתי ועוד ארבעה אנשים. אחרי הפגישה פירסמנו חוברת עם המטרות להקמת קצרין, ובראשן: להבטיח שהגולן יהיה חלק בלתי נפרד מישראל.
בסוף 1974 קם גרעין קצרין. "כולם היו בקשר איתי. היו צריכים לשלם 25 ל"י לחודש. פתחתי ת.ד. של הגרעין בראש פינה. כל הפעילות הזאת היתה בהתנדבות, לצד עבודתי באגף העתיקות. הישיבות היו אצלי בג'יפ. יזמתי טיול של הגרעין לגולן, נטיעות ט"ו בשבט ופעילויות נוספות.
אברהם עופר היה אז שר השיכון. כשהחלה הבניה, לחצנו כל הזמן לזרז אותה. חשבנו שעופר מעכב את הבנייה, כי הוא היה יונה, ולא תמך בהתיישבות מעבר לקו הירוק. על שלט של משרד השיכון כתבנו גרפיטי: 'עופר בלופר'." הסיפור המפורסם בנוגע למאבק על הקמת קצרין הוא "סיפור הגפרור", שעליו כתבתי במאמרי בטור הזה בשבוע שעבר.
שאלתי את סמי, האם בדיעבד הוא חושב שאכן עופר ניסה להכשיל את הקמת קצרין. "ברור שהוא לא אהב את ההחלטה. אבל כשאני חושב על כך היום... בסוף 1973 הממשלה קיבלה החלטה. אנו הגענו ביולי 1977. בתוך שלוש שנים וחצי מהחלטה עד שראשון התושבים נכנס לגור, זה סביר לגמרי. הרי לוקח זמן לתכנן, לבנות. לא היתה באמת בלימה, גם אם הם לא רצו כסוסים דוהרים. היום לוקח 7-8 שנים לתכנן שכונה. בדיעבד, בחירת מקום, תוכנית מיתאר, תיכנון שכונות, תיכנון הבתים, שנתיים לבנות. היום זה לא היה קורה. אפילו לא בעשר שנים. היתרון של צעירים, הוא דווקא בכך שאיננו מכירים ומבינים את המורכבות של תיכנון העיר. נראה לנו שהיה עיכוב מכוון. זה היה הראש שלנו, וטוב שזה היה הראש. צעקנו, לא כהצגה, אלא האמנו שהעסק תקוע. וכך הזזנו וזירזנו את המהלך. אבל היום אני רואה את זה אחרת."
ביתו של סמי בראש פינה והג'יפ שלו היו "קצרין שבדרך." משם הוא הניע את כל המהלך. משם הוא יצא לכל המהלכים מול משרד השיכון וכל מוסדות המדינה וההתיישבות. כל מי שקצת התעניין בהתיישבות בקצרין הגיע לסמי. "אנשים באו למשרד השיכון להתעניין, והיו אומרים להם ש'יש אחד בראש פינה, הוא יספר לכם.' אני הייתי מרכז המידע של הכול ושל כולם. זה היה העיסוק העיקרי שלי, בהתנדבות. נפגשתי עם כל מי שהתעניין. נסעתי אליהם לכל הארץ, לספר להם מה זה קצרין. הכול היה בפגישות פרונטליות. הכול, כדי לאסוף כמה שיותר אנשים. זה היה עיקר עיסוקי, לצד העבודה מול משרד השיכון. כמו כן, פעלתי מול התקשורת, טפטפתי הודעות לעיתונות והתראיינתי אצל הכתבים בצפון."
קצרין נוסדה בקיץ 1977. "ביולי הגענו, ראשוני התושבים. משרד השיכון מינה צוות הקמה, שקלט את האנשים, דאג לשירותים המוניציפליים. בראשו עמד מנחם הייט, איש משרד השיכון. מונתה ועדה בינמשרדית, שניהלה את המקום, בראשות מנחם. ועד התושבים בראשותי הוכר בידי משרד השיכון, ואני ייצגתי את התושבים בוועדה."
המועצה המקומית קצרין קמה באפריל 1980, בצו של האלוף יאנוש בן גל. זה היה כשנה וחצי לפני החלת החוק על הגולן. "ישראל קניג, מנהל המחוז במשרד הפנים רצה למנות אותי לראש המועצה, אך לא רציתי להתמנות ללא בחירות, ומנחם הייט היה ראש המועצה. לאחר זמן קצר, עשינו בחירות לא רשמיות של תושבי קצרין, נבחרתי, וקניג מינה אותי. ב-1983 נערכו בחירות מוניציפליות ראשונות. התמודדתי על התפקיד ונבחרתי."
לאורך כל השנים, מרגע שהקים את הגרעין ולאורך 34 שנותיו כראש המועצה, התפיסה של סמי לא היתה רק מקומית קצרינאית, אלא אזורית גולנית. הוא ראה בקצרין את העוגן המרכזי של ההתיישבות בגולן, שתיצור את המסה הקריטית שתבטיח את ריבונות ישראל על הגולן לעד.
"ראינו את קצרין כבירת הגולן; המקום שיהיו בו שירותי התרבות, המסחר, המוניציפלי, משרדי הממשלה." השותפות בין קצרין לבין המועצה האזורית גולן היתה משמעותית ביותר, גם אם היו עליות ומורדות ביחסים בין סמי לבין ראשי המועצה האזורית. היו שיתופי פעולה רבים, הן בפיתוח הגולן ובעיקר בוועד יישובי הגולן, ובמאבקים – תחילה להחלת הריבונות הישראלית על הגולן ואח"כ במאבק נגד הנסיגה. "התפיסה שלי הייתה כמה שיותר לשתף. לנצל את היתרון לגודל. דגלתי במקסימום שיתוף פעולה וזו גם היתה התפיסה של המקבילים שלי במועצה האזורית. וכך היו לנו הרבה מיזמים משותפים, כמו בית הספר 'נופי גולן', החברה לפיתוח הגולן, מוזיאון עתיקות הגולן והעיתון 'ארץ הגולן', שרמונה היתה העורכת הראשונה שלו."
הסיפורים רבים והיריעה קצרה, והסתפקתי כאן בהצגת סיפורי הקמת קצרין. בחזונו ובכושר הביצוע יוצא הדופן שלו, בנה סמי את קצרין. הישגיו עצומים. ומורשתו היא המשך פיתוחה של קצרין עד הפיכתה לעיר ואם בישראל, בירת הגולן.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 25.1.26
* מהמוח עד קצות האצבעות – המחדל בצפון, בגבול לבנון, היה חמור יותר מאשר המחדל בדרום, בגבול עזה. אילו הותקפנו מצפון, המחיר היה גדול שבעתיים. אילו הותקפנו במקביל מעזה ומלבנון, היינו בסכנה קיומית. אין המדובר בשני מחדלים. מדובר במחדל אחד. מחדל ההתמכרות לשקט. מחדל שהוא בראש ובראשונה מדיני, והאחראי לו הוא ראש הממשלה בעשור וחצי שקדמו ל-7 באוקטובר, אך הוא יורד למטה, לדרג הצבאי, מהמטכ"ל ועד הדרגים הנמוכים. פרשת המאחז שחיזבאללה הקים על אדמתה הריבונית של מדינת ישראל, היא הסימפטום המלמד על עומק המחדל. כמובן שהעובדה שבמשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, נתניהו לא עשה דבר כדי לסלק את הפולש מארצנו, היא הכשל הנוראי. די בכך כדי להבין שהאיש הזה אינו כשיר להיות ראש ממשלה. אבל מדובר בנושא שכלל לא היה צריך להגיע אליו. גם לא לרמטכ"ל. גם לא לאלוף הפיקוד. אפילו לא למג"ד. מדובר באירוע שצריך היה להסתיים ברמת המ"מ. התחנכנו בצה"ל שאם יש אוייב בשטחנו קודם כל מחסלים אותו ואח"כ מדווחים לחמ"ל. העובדה שלא כך נעשה, אלא שהנושא גולגל מעלה מדרג לדרג והועבר לדרג המדיני שבחר להרשות לחיזבאללה להשתלט על שטח ריבוני של ישראל, מעידה עד כמה התפיסה החולה של התמכרות לשקט חלחלה עמוק, מהראש עד קצות האצבעות. הניסיון לגמד את המחדל, לא להבין את מהותו ומשמעותו, ולהציג אותו ככשל מקומי שקרה בבוקר בהיר אחד, לא יאפשר לנו להפיק את הלקחים כדי למנוע את המחדל הבא. חבל שבשל שיקולים פוליטיים ופרסונליים, של ראש ממשלה שמסרב ליטול אחריות וציבור שנוהה אחריו בעיוורון, לא נפיק לקחים ונסכן את עתיד המדינה.
* אילו הוא היה מנהיג – אילו היה לנתניהו שמץ מנהיגות, קורטוב של הגינות, מושג באחריות, ב-7 באוקטובר הוא היה מתייצב בפני האומה, לוקח את מלוא האחריות על מחדלו הנורא, שהמיט על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. הוא היה כורע ברך, מכה "על חטא" על חזהו, מבקש סליחה ומחילה מהמשפחות השכולות, מהפצועים, מתושבי הנגב המערבי ומעם ישראל, ומודיע על התפטרותו. הוא היה מסתגר בביתו עד יומו האחרון ולא מראה את פניו בציבור. כך היה נוהג כל אדם אחר במקומו, בישראל או בכל מקום אחר בעולם. ביפן הוא לא היה מסתפק בכך.
* מהמקפצה – מהם שיאי האגוצנטריות והנרקיסיזם? כשנשיא מעצמה אומר וכותב שכיוון שלא קיבל פרס נובל לשלום, לא מעניין אותו יותר לקדם שלום ולכן ישתלט על גרינלנד. מה שמפתיע כאן הוא שנשיא המעצמה אפילו לא מנסה לייפות את המניע. כך, ישר, מהמקפצה. האם זה ביטוי לחוסר מודעות? או שמא זה ביטוי לכנות וגילוי לב? כך או כך, אולי עדיף גילוי הלב הזה. נתאר לעצמנו גילוי לב דומה של ראש ממשלה של מדינה מזרח תיכונית, שהיה אומר וכותב בגלוי, מהמקפצה: כיוון שהוגש נגדי כתב אישום, אני נחוש להחריב את הרשות השופטת ולהשתלט עליה ולבטל את העבירות שבהן אני נאשם. או: כדי לסכל את חקירת 7 באוקטובר, ממשלתי לא תכיר בנשיא בית המשפט העליון ותוביל מסע של דה-לגיטימציה ושקרים על אודותיו.
* שישראל לא תהיה– בצילום הקבוצתי של "מועצת השלום" בלטה ישראל בהיעדרה. היתה לכך סיבה – נתניהו לא טס לדאבוס, בשל צו המעצר. אבל הרצוג היה בדאבוס. וארה"ב הזמינה אותו לטקס. נתניהו עמד על הרגליים האחוריות ורב עם האמריקאים כדי שהרצוג לא יהיה בתמונה. אם לא הוא – שישראל לא תהיה. אם לא הוא – שישראל לא תהיה. זאת מהותו של האיש הקטן הזה. עסקנצ'יק עלוב.
* שנאת הרצוג – האיש השנוא ביותר באזור חיוג קפלן, אחרי נתניהו, הוא הנשיא הרצוג. השנאה אליו מזכירה את שנאת הימין לנשיא ריבלין. זו בדיוק אותה תופעה, הנובעת מאותם שורשים. הנשיא, מעצם מהות תפקידו, הוא סמל של כלל ישראל, הוא מבטא את הממלכתיות, את החתירה לאחדות. ובעידן של שנאה, קרע ומחנאות, הוא הולך נגד הזרם, ומעורר תיעוב בקרב הקיצונים במחנה שלו. הם מאוכזבים, כי ציפו ממנו להשתמש בסמכותו המוסרית כנשיא כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם. ומשאינו עושה כן, הוא בוגד ועריק והוא שייך למחנה השני, השנוא. ושעה שהרצוג הוא האיש השני הכי שנוא בקפלן, בעיניי הימננים הקיצונים הוא תמיד יישאר ססס000מולן. הנה, קראתי איזה פנאט ימנן, עובד אלילים בכת פולחן האישיות של נתניהו, שמכנה אותו... "נשיא קפלן."
* פרנויה הזויה – כשאני שומע את ההפחדות מכך שנתניהו יבטל את הבחירות, או יזייף את הבחירות, או לא יכיר בתוצאות הבחירות, אני מגחך. איזו פרנויה הזויה. האנשים האלה חיים בסרט רע. אם לפני שנתיים הייתי שומע הפחדות, כמו שהממשלה תודיע שאינה מכירה בנשיא בית המשפט העליון ושרים יקראו לא לבצע פסיקות בג"ץ הייתי מגחך, וכותב: איזו פרנויה הזויה. האנשים האלה חיים בסרט רע.
* מיירטת כל דבר טוב – הקואליציה הפילה במליאה הצעת חוק של ח״כ רם בן ברק מיש עתיד, שנועדה לאפשר להורים של לוחמים שנפצעו במלחמה, לנצל ימי מחלה כדי להיות עם הילד הפצוע בבית חולים. קואליציית הפיגולים מקדשת כל מה שרע, כל מה שהזוי ושלילי, ומיירטת כל דבר טוב, חיובי, שנועד לקדם את מדינת ישראל, לחזק את החברה הישראלית, לשרת את אזרחי ישראל. זו קואליציה מטורללת שמתיישרת עם כל גחמה של פנאטים מטורללים. כך, לדוגמה, יוזמתה המטורפת של הח"כהניסטית מכחישת המדע סון הר מלך, שעל פי כללי הקקיסטוקרטיה שובצה דווקא לתפקיד יו"ר ועדת הבריאות, לפרוש מארגון הבריאות העולמי, צעד שיפגע קשות בבריאותם של אזרחי ישראל ובמדע הישראלי. אבל הצעות מסוג ההצעה של רם בן ברק, שלא הייתה סיבה בעולם שאפילו ח"כ אחד לא יתמוך בה, נופלת, כי הכול פוזיציה ופוליטיקת זהויות מצחינה. ממשלת שבעה באוקטובר היא ממשלה אוטואימונית, שמכלה כל חלקה טובה במדינת ישראל.
* הקונספירטורים – הח"כהניסט אלמוג כהן התקנא בח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, שבדתה מלבה עלילת דם על איש שב"כ, כאילו שיתף פעולה עם חמאס בטבח 7 באוקטובר, ואף חשפה את שמו וסיכנה במזיד את חייו, וכל זאת רק כי הוא נשוי לשקמה ברסלר. ולכן, הח"כהניסט בדה קונספירציה, שעל פיה "הקצין המתחזה" הוא פעיל אחים לנשק, שהוחדר לפעולות ריגול במפקדות סודיות במלחמה. כיוון ששמו לא הותר לפרסום במשך שנתיים ורבע, הח"כהניסט צירף לקונספירציה את מערכת המשפט, שמסתירה את זהותו כדי לגונן עליו. ביום חמישי התפרסמה זהותו של אסף שמואלביץ'. שום קשר לאחים לנשק. שום קשר למחאה. סתם, ישב הח"כ בן העוולה וכמו עמיתתו ה[---]ת בדה מלבו עלילה. כל סיפור איסור הפרסום על זהותו של הנאשם מוזר מאוד. לכאורה, איזו סיבה יש להסתיר את זהותו, ועוד כל כך הרבה זמן? וכעת, כשפורסמה זהותו, הסתבר גם שהבדיקות הפסיכיאטריות העלו שהוא לא היה אחראי למעשיו, ולכן כנראה לא יורשע. הרקע הפסיכיאטרי יכול להסביר את הסתרת הזהות – לא שיקולי ביטחון מידע, אלא שיקולי הגנה על הפרט. אם כך, מדוע השם הותר לפרסום, דווקא כאשר נמסר הרקע הפסיכיאטרי? השופטת הסבירה זאת – בגלל הקונספירציות. כדי לעצור את מחול השדים. איזה [---] האלמוג כהן הזה, שמככב בסקרים של הפריימריז בליכוד, לצד ח"כית ה[---]ת (כנראה שהוא יעבור לליכוד). והדבר הגרוע ביותר – אני בטוח שהפרסום לא יעצור את הקונספירציות. שאלמוג כהן לא יתנצל. להיפך, הם יטענו שבית המשפט מטייח את הפרשה. (כתבתי את הדברים מיד לאחר פרסום שמו של שמואלביץ'. ואכן, הקונספירטורים המתועבים ממשיכים להפיץ את הקונספירציה בכל כוחם).
* בשם האב – הילדז, היורד מהארץ, ששעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא גירבץ בגולת התפנוקים המאובטחת מהמיסים שאני משלם ושימש כגיס חמישי נגד צה"ל השנוא עליו וכמכונת הסתה ועלילות דם, הוא אחד הרשעים מרושעים, ה[--- ---] שהפיצו את תאוריית הקונספירציה המתועבת על שמואלביץ'. נציג מעלה יוסף למרכז הליכוד.
* החרותניק האחרון – יוסי אחימאיר מציג את בני בגין כ"נסיך" שכביכול שינה את דעותיו, והציב אותו לצד אהוד אולמרט. אולמרט אכן התהפך בדעותיו מן הקצה אל הקצה. מי שהיה לצד שמואל תמיר במרכז החופשי, שהגתה את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר," הציע כראש ממשלה מדינה פלשתינאית על כל יהודה ושומרון והיה לאחד ממובילי הקו המדיני של השמאל הרדיקלי בישראל. בנוסף לכך, הוא [--- --- --- --- ---], בניגוד לאתוס "הצנע לכת" שאיפיין את מנהיגי הליכוד המקורי. כמו נתניהו. וכמו נתניהו, גם הוא, אחרי שנתפס בקלקלתו, ניסה להפיץ קונספירציות על "תפירת תיקים", אלא שבניגוד לנתניהו הוא לא הוקף בעובדי אלילים ששיתפו אתו פעולה בהפצת הרעל והשקרים, אלא באנשים הגונים שהראו לו את הדלת. בני בגין, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא החירותניק האחרון. הוא מגלם בהשקפת עולמו בצורה מובהקת את דרכה של תנועת החירות, תנועה לאומית ליברלית. הוא איש ארץ ישראל השלמה מובהק, הוא דבק בהשקפת עליונות המשפט (אקטיביזם שיפוטי) של אביו ושל תנועת החירות, ואורח חייו האישי הוא של יושרה, צניעות וניקיון, ללא רבב. בני בגין הוא מתנגד חריף לנתניהו, כיוון שהוא נאמן לערכי תנועת החירות ולדרכו של הליכוד. בניגוד ליוסי אחימאיר.
* חוק פרסונלי שדינו פסילה – הצעת החוק הפופוליסטית המטורללת החדשה, היא הצעתו של הח"כ הגאון ניסים ואטורי לשלול את ההטבות לראשי ממשלה שכיהנו פחות משלוש שנים בתפקידם. כמובן שמדובר בחוק פרסונלי לחלוטין, שנועד לשלול את זכויותיהם של בנט ולפיד. סביר להניח שוועדת השרים לחקיקה תאשר את ההצעה והיא תזכה לתמיכת הקואליציה. כיוון שמדובר בחקיקה פרסונלית, דינה להיפסל בבג"ץ. אין זה מן הנמנע שוואטורי, או מי שמתח את הקפיץ והפעיל אותו, עשה זאת כדי שעוד חוק ייפסל בבג"ץ, וכך להעצים את המשבר החוקתי, שממנו הם נבנים. וכמובן, זה עוד חוק פריימריז פופוליסטי.
* דבר המרגלת – המרגלת ענת קם פרסמה רשומה בזו הלשון: "יידע הציבור וייזהר: השימוש בביטוי 'הבוגדת המורשעת' ביחס אליי עולה 10,000 שקלים + הוצאות, וגם זה רק כי הלכתי לתביעות קטנות ולא לערכאה גבוהה יותר." אכן, המרגלת המורשעת לא הורשעה בבגידה, ולכן לא נכון לכנותהּ "הבוגדת המורשעת." היא הורשעה בריגול חמור, ולכן נכון לכנות אותה המרגלת המורשעת.
* הפרטנר של צחי הנגבי – כוחותיו הג'יהאדיסטים של המחבל הקנאי בחליפה אחמד א-שרע (אל ג'ולאני) מבצעים טיהור אתני אכזרי ברחבי סוריה. הם ביצעו מעשי טבח נוראים בדרוזים, בעלאווים, בנוצרים וכעת בכורדים. אל ג'ולאני הוא פרוקסי של ארדואן, הרודן הטורקי, שמנסה להחיות את האימפריה העות'מאנית כאימפריה של האחים המוסלמים, תחת סולטנותו. הבעייה היא שטראמפ הוא חבר של ארדואן, מאוהב בו, ומתלהב גם מהחתיך – אותו מחבל בחליפה. ולא רק טראמפ. גם צחי הנגבי, מי שהיה עד לאחרונה ראש המל"ל. במאמר ל"וויינט", הנגבי מספר שבתוקף תפקידו נפגש עם בכירים סוריים, במסגרת מו"מ על הסדר ביטחוני, וגם הוא נפל בפח העניבות והחליפות: "התרשמתי שהאינטרסים המשותפים רבים יותר מן המפריד. אחמד א-שרע, נשיא סוריה, קשר את גורל ארצו עם ארצות-הברית ועם המערב. בעולם הערבי הוא שותף לציר הסוני המתון בהובלת סעודיה." והוא מציע להעמיד בראש סדר היום המדיני של ישראל הסדרי ביטחון עם סוריה, כולל נסיגה בשלבים לקווי הפרדת הכוחות מ-1974. עלינו להפנים שסוריה של אל-ג'ולאני היא מדינת טרור איסלמיסטית קנאית, ולכן עלינו להישאר באזורים שבידינו בגולן המזרחי ועל כתר החרמון. אם תהיה בסוריה ממשלה יציבה ושוחרת שלום, שתכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובגבולותיה הריבוניים, כולל הריבונות על הגולן, במסגרת הסכם שלום ונורמליזציה, תהיה הצדקה לנסיגה מדורגת על בסיס קווי הפרדת הכוחות.
* מתי יפתח מעבר רפיח – עלי שעת, ראש הוועדה הלאומית לניהול עזה ("ממשלת הטכנוקרטים" הפלשתינאית), אמר כי מעבר רפיח בין עזה למצרים ייפתח בשבוע הבא. בתגובה אמר בכיר ישראלי ש "עד שרן גואילי לא חוזר – מעבר רפיח לא ייפתח." נקווה מאוד ששניהם צודקים – שרן גואילי יחזור בראשית השבוע ורק לאחר מכן יפתח המעבר. אם גואילי לא יחזור, אני מקווה מאוד שהפעם ישראל תעמוד על שלה.
* הקץ לנשק – טראמפ: "יש שלום במזרח התיכון, אף אחד לא חשב שזה אפשרי." עזבו חוקי גיוס. אפשר לסגור את צה"ל. יש שלום במזרח התיכון.
* האש ומכבי האש – יהודים מארה"ב, המגדירים את עצמם "ציונים ליברלים", באים לישראל כדי להגן על פלשתינאים ביו"ש מפני פורעים בן גבירניקים. יקירת השוקניה חנן מג'אדלה יוצאת נגדם בחריפות, כיוון שהם מגדירים את עצמם ציונים. "הרי אלמלא הציונות לא היינו נזקקים ל'נוכחות יהודית ציונית מגינה' מפני יהודים ציונים אחרים. אם לא פרויקט ההתנחלות, ששורשיו ב-1948 ועוד קודם לכן, לא היה צורך במתנדבים שיגנו על פלסטינים מפני מי שבאו בשם אותה אידיאולוגיה." כלומר, הבעייה בעיניה אינה האלימות של הפורעים, אלא עצם העובדה שיהודים מתיישבים ביהודה ושומרון, אבל לא רק הם, שבניגוד לפורעים הבן גבירניקים אכן מגשימים בישיבתם שם את הציונות, אלא גם את אלה שהתיישבו בארץ ישראל מאז 1948 ועוד לפני כן. זו האידיאולוגיה שלה – אין זכות ליהודים לשבת בארץ ישראל. לא זו בלבד שאין להם זכות למדינה יהודית, אלא אין להם גם זכות פשוט לחיות בארץ ישראל. הציונות, לדידה, היא "אידיאולוגיה שייסדה עליונות טריטוריאלית ואתנית, שמיסדה אפלייה, משטר הפרדה וקולוניאליזם התיישבותי." ולכן היא סולדת מציונים שבאים להגן על פלשתינאים, כאילו הציונות היא "האש וגם מכבי-האש." מבחינתה הציונות היא רק האש. את האש הזאת צריך לכבות. זו האידיאולוגיה שמאחורי טבח 7 באוקטובר.
* החזר את המפתח – אנו זוכרים ומזכירים את סמי בר לב, והסיפורים רבים. הנה, אחד מהם. זמן קצר לאחר עליית קצרין לקרקע ערך ראש הממשלה מנחם בגין ביקור בגולן, ובמרכזו – ביקור בקצרין הצעירה, בירת הגולן. הוא קיבל מסמי בר לב את מפתח העיר. לאחר החלטתו של בגין בהסכם קמפ-דיוויד לעקור את ימית ואת היישובים בסיני, שיגר לו סמי מכתב, ובו דרש את המפתח בחזרה.
* סמי מלכה – כאשר שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, במאבק "העם עם הגולן", הרביתי להופיע בטלוויזיה והייתי דמות מוכרת בציבור. פעם אחת עליתי על מונית. הנהג זיהה אותי ואמר: "אני יודע מי אתה. אתה מהגולן, נכון? קוראים לך... סמי מלכה." היתה זו הכלאה של סמי בר לב, יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ושלי.
* והרשימה מתארכת – ביום חמישי נערכה הישיבה הראשונה של ועדת הנצחה והוקרה של המועצה האזורית גולן, בראשותי. ודווקא באותו יום, נוספה למשפחת השכול הגולנית משפחה חדשה, משפחת באב"ד מנוב, שבנה עשהאל, שנפצע בעזה, מת מפצעיו. בדברי הפתיחה שלי בישיבה הזכרתי רשומה שכתבתי ביום הזיכרון תשפ"ד (2024), שבה ציינתי את העובדה שנוספו בשנה הזאת, שנת המלחמה, עשרה שמות חדשים. הרשימה נעולה! פסקתי. כעבור חודשיים נרצחו נועה וניר ברנס, ועכשיו נפל עשהאל ז"ל. וכל כך גדול הכאב.
* קור פינגווינים – ביום שלישי עבדנו בסבבה במינוס שלוש מעלות. ביום רביעי עבדנו במינוס מעלה אחת. ממש קיץ. אבל ביום רביעי היו רוחות מזרחיות עזות. ולכן היה הרבה הרבה הרבה יותר קר. עבדתי עם חניכים מ"אדם ואדמה" וחברי גרעין. גיבורים אמיתיים. אבל ב-10:30 סיימנו חלקה והתקפלנו. נדירים הימים שבהם אנו מתקפלים בגלל הקור. יום רביעי היה אחד מהם.
* ביד הלשון: בני אדם – לוחם המילואים אלישע באב"ד, בן מושב נוב שבגולן ותושב היישוב בני אדם שבבנימין, שנפצע לפני חודשים אחדים בקרב ברצועת עזה, מת מפצעיו לאחר חודשים של מאבק על חייו. יהי זכרו ברוך! רשמית, אין יישוב ששמו בני אדם. ועדת השמות הממשלתי לא הכירה בשם ושמו הרשמי הוא סֶנֶּה. אך הוא מוכר כבני אדם. למה בני אדם? כי הוא סמוך ליישוב אדם. אלא שגם שמו של היישוב אדם אינו שמו הרשמי. השם הרשמי הוא גבע בנימין. היישוב אדם נקרא על שמו של אלוף יקותיאל (קותי) אדם, סגן הרמטכ"ל ומי שהיה מיועד להיכנס לתפקיד ראש המוסד, שנפל בקרב במלחמת שלום הגליל. בני אדם הוא יישוב קהילתי, אך מעמדו הרשמי הוא עדיין של שכונה בגבע בנימין (אדם). הוא ממוקם מצפון לירושלים, על גבעה הצופה לים המלח ולבקעת הירדן. עלה תחילה כמאחז בלתי חוקי ופונה, ולאחר מוכן הורשה לעלות כשכונה של גבע בנימין, בשנת 2004, בעקבות החלטת המנהל האזרחי להרחיב את שטח השיפוט של גבע בנימין. שמו הרשמי, סנה, נובע מקרבתו למצוק סנה, המוכר מהתנ"ך. בתיאור הקרב של יונתן, בנו של שאול המלך, במצב פלישתים, נאמר: "וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁן-הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה; וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ, וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה" (שמואל א' י"ד, ד'). אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
מיכל סנונית / מרוב אהבות
פוצ'ו / מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים שמצליח להגיע לראש ההר ואז הוא רואה לפניו עוד ראש הר.
נמר, אני צריכה נמר
נמר, אני צריכה נמר
הביאו לי אותו מהר,
לפני שאגמר,
בכל שעה, בכל מצב
אני צריכה נמר
עכשיו.
"חסר נמר
במצב טוב"
אם תמצאו אחד ברחוב
אני בבית מחכה,
בכל מצב בכל שעה.
רק עם נמר אוכל להירגע
ריחות הטרף, המגע
לא, שום דבר אחר
איני צריכה.
נמר
ושיהיה מהר.
קראתי ומיד רציתי להסתער
כולי אהבה, כולי אש
אבל אז נזכרתי שאני בן תשעים ושש.
אהבה לילית
הלילה אהבתי אותך מחדש
עד השמיים
מכושף מהם לזרועותיי.
ואהבתי וצחקתי
עד אובדן עשתונותיי.
לבקר פרח מלחיי
זוג יונים.
מכשף שכמותך
שוב אני פרח ניחוח
וזרועותיך
חוחים.
אם חושייך חשים
שזרועותיי חוחים
זה רק בגלל המחוכים.
חיבוק
חיבוק בעיניים
חיבוק בלב
השולחן בינינו
מרחיק עד כאב.
כדי לסלק מהלב
כאב ודאגות
הורידי מהשולחן את כל המזלגות.
רכות
רכות, אמרת, רכות.
רכות גופי תחתיך
רכות שפתי עליך
רכות השמיים
רכות היקום
איך אשא פניי ללכת?
האוכל בלעדיך לקום?
יחד נשאבנו לתוהו
בקענו מרחם צמודים
בזוך הבשר וזוך הפנים
רך מיני רך
רכות מבפנים.
לבקש רכות
איזו שטות.
הרי אז יש צורך בנס
כדי להיכנס.
אבל אני
אבל אני דמעה גדולה כים
שירה ברוח
מתכתבת באוויר עם אלוהים.
אם את דמעה ושירה ברוח
הרי באשמתך הים שלנו מלוח.
משה גרנות
איך באים ילדים לעולם?
בגיל שמונה נודע לי מאחותי הגדולה איך באים ילדים לעולם – אני זוכרת שהייתי בשוֹק, לא תיארתי לעצמי שאנשים מבוגרים ורציניים עושים מעשים כאלה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מוטרדת ממה שקורה שם בשיפולי הבטן, מהמקום המבהיל והמהנה ההוא. והיו לי כל מיני סודות אפלים, כמו למשל להראות להירשל, לאחר שהוא הראה לי... הוא הראה לי מלפנים, ודרש שגם אני אראה לו. התחכמתי והראיתי לו את הטוסיק, הוא הסתכל, וגם נגע, אבל עמד בתוקף שאראה לו גם מלפנים, לא היתה לי ברירה... ויצאתי מזה טמבלית, כפי שסילביה, אחותי הגדולה נהגה לכנות אותי. זה נראה לי חסר שחר לחלוטין שמבוגרים, נגיד אבא ואימא שלי, עושים דברים כאלה – הם הרי אנשים רציניים, וממש לא מתאים להם מעשי ילדות כמו שאנחנו עשינו בהיחבא ובשוּשוּ. אבא יושב כל היום ליד מכונת התפירה, ובערב הוא יושב על החשבונות, מתלונן על כל אלה שלקחו ממנו סחורה בהקפה ושכחו לשלם. ואימא? הרי לא נחה רגע: בישול ואפייה, שטיפת כלים, שטיפת רצפות, הטיפול בפייגלה הקטנה, שאנו קראנו לה פיפי. אינני יודעת מתי היא בכלל ישנה – וסילביה רוצה להגיד לי שהם עשו את זה, לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים! "מה 'שלוש פעמים', סימה? – את יודעת מה – את ממש טמבלית." הבנתי שדווקא סילביה היא טמבלית, כי איך אפשר לתאר מין מצב מופרך שכזה, ולהגיד שזאת המציאות. עשיתי פרצוף של נעלבת, ויצאתי מהבית כדי לדבר עם קריסטינה, חברתי הגויה שגרה בקצה העיירה. אהבתי לבקר אצלה, כי בחצר שלהם היתה רפת, ובה שלוש פרות ועגל קטן חמוד, היו שם חזירים, אווזים ותרנגולות ואפרוחים צהבהבים כאלה. "זה כן, מה? לא ידעת?" "את צוחקת עליי..." "מה פתאום, סימה, אני ראיתי את אימא ואבא שלי... בחיי שראיתי... כמו הפרות, כשפרה דורשת, מביאים את הפר של גיורגי, והוא עולה עליה..." "מה היא 'דורשת', קריסטינה?" לקריסטינה דווקא היתה סבלנות: "הפרה דורשת שפר יעלה עליה וייתן לה זרע כדי שתיכנס להריון ותמליט עגל. אם לא מביאים לה פר, היא משתוללת, מטפסת על פרות אחרות, ורוצה שהפרות יעלו עליה... ככה זה אצל הפרות, אצל התרנגולות, וגם אצל אבא ואימא שלך..." לסילביה לא כל כך האמנתי, כי היא בכלל אוהבת להתל בי ולקרוא לי בשמות, אבל איזה אינטרס יכול להיות לקריסטינה לשקר לי? חשבתי שכדאי לי להיות לילה אחד ערה כדי לבדוק את העניין, אבל ההורים שלי ישנו בחדר נפרד, ולא כמו אצל קריסטינה שכל הבית הוא חדר אחד גדול, בו ישנים יחד ההורים והילדים, ולפעמים, כשקפוא בחוץ, מכניסים פנימה גם את העגל. אבל בכל זאת ניתנה לי הזדמנות להיווכח שיש תוקף של אמת לדברים ששמעתי מפי סילביה ומפיה של קריסטינה. מעשה שהיה – כך היה: בפרומושיקה, העיירה שבה נולדתי, ובה גרתי עד הגירוש הגדול בקיץ 1941, היה נוהג שאחרי בית הספר למדו ב'חידר' בנים ובנות יחד. נדמה לי שזה היה נוהג מיוחד לעיירה שלנו. המלמד, רב יוסל איצקוביץ', היה אדם רך שמעולם לא היכה ילד, כפי שהיה נהוג בחינוך של אותם ימים, ובזכותו ידעתי לפטפט מעט עברית כשעליתי ארצה לאחר שנים רבות. ובכן, למדנו יחד, אבל הבנים הם עם שונה ומשונה, הם הציקו לנו, משכו לנו בצמות, צבטו בישבן, הרימו לנו את שולי השמלות – למה הם צריכים את זה – עד היום, כשאני זקנה מופלגת, אינני מבינה – מה, הם חשבו שאם ימשכו בצמות, אנחנו ניפול לרגליהם מרוב תשוקה? שאם יצבטו לנו בטוסיק, אנחנו נתאהב בהם נואשות? צריך להודות – הם עוררו בנו סקרנות, אבל גם הרבה כעס. החלטנו לייסד קבוצה סודית של בנות, שבה נתכנן איך להתנקם בהם. המקום הכי מתאים להתכנסות של הקבוצה היה עליית הגג של ביתנו. וכאן צריך לציין שהבתים בעיירה שלנו פרומושיקה היו צמודים זה לזה, ורק בפסיעה קטנה יכולת לעבור מעליית גג אחת לפתח של השנייה, לכן כשפרצה שריפה בעיירה – היו עולים לשמיים, אחד אחרי השני, כל הבתים שהיו צמודים זה לזה. ובכן, התחלנו להתכנס בעליית הגג שלנו אני, דבורצ'ה, פרומה, קתי, מלכה ושיינדיל, הסתתרנו מאחורי שידה ישנה שנזרקה לעלייה, "אולי יזדקקו לה פעם," ישבנו שם תכננו תוכניות שטניות ממש, שאילו הצלחנו לבצע עשירית מהן היינו נידונות על כך לשנים רבות בכלא. אבל מה? זה חימם לנו את הלב כשאנחנו רואות בדמיוננו את הבנים תלויים על ענפי עצים עם הראש למטה, או טבועים ב"ביצה" הלא הוא הנחל הקטן הזורם ליד פרוור העיירה. באחת ההתכנסויות הסודיות האלו שמענו רחש מצידו של בית איציקוביץ', שם גרו בניומין, אישתו פרלה ושני ילדיהם – יוס'לה ורוב'לה. מייד השתוחחנו מאחורי השידה, מציצות משני צידיה, לגלות מי מסיג גבול לאחוזה שלנו – זה היה בניומין בעצמו, שכל לבושו – תחתונים ארוכים, גופייה, ועליה טלית קטן. לא ברור איך לא שמנו לב שמהצד השני של העלייה נכנסה ציפה ליבוביץ', אישתו של מנדל, שגם להם שני ילדים: גיטל ורבקה'לה. גם עליה לא היה לבוש אחר חוץ מכותנת לילה פרחונית. השניים נפגשו באמצע העלייה, כרעו על ברכיהם כדי לא להיתקל בקורות של התקרה הנמוכה, ובאחת התחבקו והתנשקו בתשוקה מטורפת... אני זוכרת שנפערו לי העיניים והפה – לא מאמינה למה שאני רואה. היא נשכבה על מחצלת שהייתה מונחת על רצפת העלייה (היא היתה מוכנה להם שם, כנראה, מפגישות קודמות), הפשילה את הכותונת כלפי מעלה, והוא גחן עליה. כעבור שניות ראינו את הישבן שלו עולה ויורד, שמענו התנשפויות, ואפילו קצת גניחות. ואני לוחשת לשיינדיל: "נכון שהם עכשיו עושים תינוק? אבל למי יהיה שייך – לאיצקוביץ', או לליבוביץ'?" שיינדיל כמעט התפקעה מצחוק. היא לחצה חזק על הפה שלא יישמע קול. כעבור כמה דקות עזבו השניים – הוא לכיוון הדירה שלו, והיא לכיוון הדירה שלה, ואנחנו נשארנו במקום אולי עוד רבע שעה בלי להוציא מילה מהפה, ואז שמעתי את קולה של אימא: "סילביה, סימה, לשולחן, ארוחת ערב! פייגלה מחכה..." ירדנו מעליית הגג דרך הסולם החיצוני, וכל אחת פנתה לבית שלה. כעבור שנים נודע לי שבניומין וציפה היו מאוהבים מגיל צעיר, אבל באותם ימים נשמעו הילדים למצוות הוריהם, וכך שהאיצקוביצ'ים חיתנו את בניומין עם פרלה מירקין, כי היו להם עסקים משותפים, וציפה כץ חותנה עם מנדל ליבוביץ' משום שכך קבע בויום שמרלינג השדכן. אבל האהבה והתשוקה התגברה על כל המכשולים, והם היו נפגשים בהיחבא בעליית הגג ונותנים דרור למאווייהם האסורים, עד שאחת הילדות פלטה משהו, ומישהו העמיד מארב לזוג הנאהבים... כל זה נודע לי מאוחר מאוד, כשאני בעצמי כבר הייתי כלה, אבל באותם ימים רחוקים שמעתי מתלחשים שבניומין נקרא אל רב העיירה, שדרש ממנו במפגיע לגרש את 'האישה הרעה', ואני רצתי חסרת נשימה לשיינדיל ושאלתי אותה מדוע ציפה היא אישה רעה, הרי כולנו ראינו שדווקא בניומין גחן עליה מלמעלה, והיא הייתה שם על המחצלת, וגנחה, אולי בכלל לא רצתה... "אני לא מבינה," אמרתי לה. אינני זוכרת מה שיינדיל ענתה לי, אבל גם עכשיו שזקנתי ושֹבתי – אני עדיין לא מבינה. משה גרנות
שלום אהוד, היום, 25 בינואר, הוא יום השנה להיעלמותה של הצוללת "דקר" ושישים ותשעה צוללניה. לציון תאריך זה, הנה שירי – "השישים ותשעה – הבלדה על הצוללת 'דקר'." עקיבא נוף
משה גרנות
הנצחה
על "פליטים" מאת רות אלמוג
בית הסופרים על שם עמוס עוז 2025, 224 עמ'.
מי שעניין לו בביקורת ספרים מתוודע מיד בקריאת ספר זה לתחקיר הענק שנמצא בבסיסו: לאורך עשרות עמודים המחברת שוזרת את קורותיה של יהדות גרמניה מלפני מסעות הצלב, ובעיקר מסוף המאה ה-18, כאשר ראשי משפחת לומפ (שם משפחתה של המחברת) ישבו בגרמניה, וגם לפני ארבע מאות שנים, כאשר נסיך הסה העניק חסות ליהודים בחבל הרון (עמ' 172), ביניהם מאבותיה של המחברת, שעסקו, לא רק במקצועות יהודיים, אלא גם בחקלאות.
כאמור עשרות עמודים בספר, ולא רק בפתיח, אלא גם במפוזר בספר כולו, הקורא מוצא רשימות של שמות, שנת לידה, שנת פטירה, מאילו מחלות נפטרו, מה היתה כתובתם, מה היה מקצועם, היכן הם קבורים, מה קרה לצאצאים במלחמת העולם השנייה, באילו ארצות התפזרו אלה שלא נספו בטרזיינשאדט ומיידנק – בעיקר ארצות הברית, אבל גם שווייץ, הולנד, צרפת, פורטוגל, ברזיל, פרגוואי, קובה, דרום אפריקה, סין, אנגליה (הכוונה לילדים שניצלו ב"קינדרטרנספורט" – עמ' 213). המחברת יודעת קורות המשפחה חמישה דורות אחורה: אביה יקוב, הוא בנו של לזרוס, בנו של יואל, בנו של אליעזר, בנו של בן-יוסף, בנו של יואל לומפ (עמ' 33).
הקורא מתוודע אל הגיחות של המחברת לארצות שונות כדי להשיג את הידע שהיה בסיס לספר זה: היא מבקרת בארכיון העיר פולדה, מתארחת אצל מי שהיה ראש העיר גרספלד (איבד רגל ועין בשבי הרוסי). ב-1999 מוזמנת רות אלמוג בליווי בתה לאגודת הסופרים בסין – בנסיעה זאת היא מוצאת ספרון אדום בגרמנית, ובו כתובות הפליטים היהודים בסין. מתוארות בספר גם שתי נסיעות לניו-יורק, באחת מהן מוזמנת כסופרת, נסיעות בהן היא מתוודעת לקורות בני משפחתה בארצות הברית (על כך בהמשך).
בספר משובצים סיפוריהם של בני המשפחה, ביניהם שלושה גברים מקסימים: הראשון הוא אביה יקוב לומפ, רופא, הנשוי למטה, שגם היא רופאה, בנם של לזרוס ונעמי מהכפר שמלנאו בחבל הרון. בגיל עשר הוא נשלח לדוד ברנהרד בעיר פולדה ללמוד בגימנסיה. הוא מתפרנס משיעורים פרטיים במתמטיקה ודקדוק גרמני. מאחר שלהוריו לא היו אמצעים לשלם עבור לימוד הרפואה שלו, הוא מתגייס גיוס מוקדם לצבא (פרש, צלף), כי למתגייסים מובטחת סטיפנדיה ללימודים גבוהים. לאחר לימודיו הוא ממונה לרופא מחוזי, ומופקד על בריאותם של פרחי טיס.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הזוג יקוב ומטה מהגרים לפלסטינה, וכאן הם נתקלים בהווי לבנטיני, כאשר המלון, בו שכרו חדר בחיפה, הבעלות הרשתה לעצמה להשכיר את אותו החדר לעוד אדם, בהמשך האם ננשכת על ידי תן שוטה, אירוע המצריך טיפול פולשני כואב, ובחום הבלתי נסבל בארץ נאבקים עם תליית סדינים רטובים בפתחים. אין להם שום סיכוי לעבוד במקצועם (הרבה רופאים עולים לארץ), והזוג מתפרנס מדבוראות, ענף שנכשל בעטיין של מחלות הדבורים, ובעישון דגים. רק ב-1944 האב מקבל משרת רופא בנגב, בביר עסלוג', משרה שמרחיקה אותו מהבית לאורך חודשים. יקוב מתואר כאיש שמח ומלבב, לעומת האם (המסודרת מאוד – ייקית!) שהייתה נוגה וזעפנית. גם בגיל 88 חשה המספרת געגועים גדולים אל אביה.
גבר מקסים אחר הוא הדוד ארווין, בן דודו של אבא, שהיה משובץ כחייל בקנטרה שבמצרים, לאחר שירות באפריקה. כל זאת כאשר הכותבת היתה ילדה קטנה, והוא היה מגיע לבית הוריה בחופשות. האיש הצעיר נראה בעיניה כשחקן קולנוע, והילדה קינאה כאשר הוא הזמין בחורה לקולנוע. ארווין מפנק את הילדה בשוקולדים ובגומי לעיסה, וכאשר השתחרר מהצבא, הוא שלח לה בובה מדברת ועוצמת עיניים כפי שהבטיח. מטה, אימא של רות אלמוג מתרגמת לגרמנית שני סיפורים של רות, בהם מככב ארווין הנערץ, ושולחת לו. הוא מתרגש עד דמעות, ובביקורה של המחברת בניו יורק היא נפגשת עם ארווין ורעייתו מולי, כשהם זקנים וחולים (מולי חולת סרטן כרתו לה את שדיה), והם עדיין יפים, אוהבים, לבושים בטוב טעם. בתם היחידה, אליס התאהבה בהודי סיקי, שהיה מעוניין בגרין קארד, ואשר נוטש אותה, וחוזר להודו, שם יש לו אישה וילדים.
גבר מקסים שלישי הוא טדי, רופא כירורג, אותו פוגשת רות בניו יורק.
הבטחתי להזכיר על פגישות של הסופרת עם קרוביה בארצות הברית – אזכיר שתי דמויות – לאדי (שם חיבה ללודוויג) עובד במפעל ענק של בשר, משתכר ברווחה, מגיע לפגישה עם מכונית שחונה במקום אסור בביטחה, כי לאדי שיחד שוטר. האיש מתפאר שאיננו קורא ספרים, ואף אם יתרגמו את רות אלמוג לאנגלית, לא יקרא. יש לו שיניים רקובות, ופיו לועס סיגר נצחי, בהיותו בנייבי האמריקאי, היתה לו בחורה בכל נמל, ועתה בניו-יורק, שבעיניו היא גן עדן, יש לו בחורות "כמו זבל". בנו הרולד היה שבע שנים במוסד לאורך כל ההתדיינות של לאדי עם גרושתו על משמורת על בנם היחיד, הרולד. הרולד בן 27, אבל נראה כמו בן שש-עשרה, והוא גם בעל מנטליות של בן שש-עשרה, מפונק מאוד, בעיניו ניו-יורק היא מקום של פשע, גיהינום. בניגוד לאביו, אין לו שום עניין בנשים, והוא מתגעגע לנופים של פילדלפיה, שם חי במוסד ליתומים עד גיל שבע.
הספר משובץ בסיפוריהם המרתקים של בני המשפחה, ואזכיר רק את סיפורה של פאולה, אחותו הגדולה של יקוב, אביה של המחברת, ועל נסיעתה לאמריקה לבד בגיל שבע-עשרה בשנת 1914. הנסיעה מתוארת כמעין אודיסיאה, והרי התחנות: מהכפר לעיר פולדה, משם לפרנקפורט, מץ, פריז, שרבורג, שם היא עולה על אניית פאר (12 קומות, 6000 נוסעים, ארבע מחלקות). בין הנוסעים באנייה הקוסם הודיני ונשיא ארצות הברית לשעבר תיאודור רוזוולט. כדי שלא תצטרך לשלם על הנסיעה, פאולה משכירה עצמה כעובדת במטבח, אבל זוכה לראות את הפאר של מחלקה ראשונה, וזכתה אפילו להגיש לשולחנו של הקברניט הלבוש במדים מפוארים. היא עוברת בדיקות רפואיות לפני עלייתה לאנייה, וגם כאשר יורדת בנמל ניו יורק, עוברת סדרה שלמה של תחנות כדי שתוכל להתאזרח.
בהמשך אנחנו מתוודעים לנשואיה לווילהלם פודווין, שמתגייר למענה. אחותה קטינקה מתחתנת גם כן עם גוי, ואביה לא סלח לה, ואף ישב עליה שבעה (עמ' 166). כאן המקום לציין כי בני המשפחה הזאת היו דתיים, לא שתו יין נסך, ונזהרו בכשרות (עד כי שלחו עם פאולה אוכל כשר שתאכל באנייה).
לפני שאפרט מה נראה בעיניי כסגולותיו של הספר הזה, אציין כי למרות ההתפעלות שלי מהתחקיר הענק שהסופרת נזקקה לו לחיבור הספר, הנה הרשימה הגדולה של שמות, שנות לידה, שנות פטירה, כתובות, מקצועות, מחלות וכו' של אינספור דמויות שאין לקורא שום נגיעה אליהן – אין לי מושג מה חשבה הסופרת שהיא עשויה לעניין את הקורא. וכן, מצוטטים בספר מספר מכתבים במלואם, אלא שלפעמים הקורא צריך לנחש מי המחבר/ת שלהם.
ובאשר לסגולות – יש לרות אלמוג יכולת תיאור מעוררת התפעלות: בעמ' 101 מתואר אופן הדיבור של ארווין: "ארווין דיבר לאט, צבע הקול שלו היה כבצק רך, והצלילים לשו אותו בתנועות רפות וחדלות כוח, לוחצות ומרפות, נפתחות ונסגרות, וזה גם הדבר שקולו עשה לליבי. הוא עיסה אותו עד שנשימתי נעתקה..." – יש כאן גם סינאסתזיה, וגם דימוי ייחודי. ודוגמה נוספת של כתיבה פיוטית מאוד : "הדמדומים פלשו ובאו מעבר להמולה הדועכת של היום והיסו אותה, ובתוך הדממה הזאת שהרעיפו על נפשי דמדומים ענוגי צבע אלה, שמעתי פתאום..." (עמ' 124). בעמ' 109 מתבוננת המספרת בתמונותיו של ארווין הצעיר, החייל, כשהיא מתעכבת בתיאור חזהו הערום, אצבעותיו וציפורניו, ומבקשת ללמוד מפרטי התמונה על הדמות שכל כך העריצה בילדותה.
אחד המוטיבים בספריה של רות אלמוג הוא האובדנות, והשאיפה אל החידלון. אנו מוצאים מוטיב זה אצל גיבורים שונים, כמו מרגריטה ב"בארץ גזירה", אלישבע ב"את הזר והאוייב", המשורר קריין ב"מוות בגשם", נועה ב"הילד", חזקל ב"שורשי אוויר", ועוד.
מוטיב זה מופיע גם בספרנו: לאליס, בתם היחידה של ארווין ומולי, יש מחשבות אובדניות משתי סיבות: אהוב ליבה הסיקי מתגלה כנוכל בעל משפחה בהודו, וכן העובדה שהיא כותבת שירה כל חייה, ושום דבר לא מתפרסם. גם הסופרת עצמה מזכירה ניסיון התאבדות, שלא צלח משום שבנותיה הצילו אותה. מחשבות אובדניות יש מן הסתם לכל בני האדם ברגעים של משבר ומצוקה, ובעיקר בימיה הקשים והרעים (על הרוב) של הזיקנה. אבל מסתבר שהרצון להמשיך לחיות למרות הכול – על הרוב מתגבר.
אני מניח שאהרן אלמוג, האיש של רות אלמוג, שנפטר ב-2021, סופר עטור פרסים (פרס ברנר ופרס ביאליק), איננו מוזכר בספר, כי הספר מוקדש רק ליוצאי גרמניה, שבעטיו של שלטון הנאצים התפזרו בכל העולם.
משה גרנות
נסיה שפרן
בעקבות "פליטים" של רות אלמוג
[המשך] הבורות ביערות ותאי הגזים בחלק הראשון של רשימה זו (חב"ע 16.1.2016), ציינתי כבר עד כמה התפעלתי מן המידע הנרחב שהשיגה רות אלמוג על בני משפחתה, שחיו מאות שנים בגרמניה. עניין נוסף שהפליא אותי: מיספרם הגדול של בני המשפחה שנותרו בחיים לאחר המלחמה. שוב, קנה המידה העיקרי שלי הוא מיספר בני המשפחה של הוריי אשר שרדו את השואה. אף אחד מבני משפחתו של אבי לא שרד – מלבד קוזינה אחת. היא עזבה את פולין כמעט ברגע האחרון. בעלה היה כבר בארה"ב והצליח להביא את אשתו ושלושת ילדיו. את הבן הבכור לא עלה בידו להביא. הבן היה כבר נשוי ואב לילדים, ולא נחשב כחלק מן המשפחה. הוא הותיר אחריו מחברת שירים שכתב בעברית, אותה מסר לי לימים אחיו הצעיר. הפקדתי אותה בשעתו במוזיאון התפוצות, המוכר כיום בשם "אנו". את הקוזינה פגשתי פעם אחת בלבד. היא היתה זקנה מאוד, היא התגוררה עם בתה היחידה ובני משפחתה באזור שיקגו, והיתה משוכנעת שאני אחותו של אבי (שלא שרדה). כל ההסברים שלי ושל הבת לא הועילו. היא היתה היחידה בעולם שיכלה לספר לי על אבי כאיש צעיר. מבין בני המשפחה של אימי שנותרו בליטא אף אחד לא שרד. ארבעה בני משפחה, שהיו חברי תנועות נוער חלוציות, הגיעו לא"י באמצעות סרטיפיקטים בשנות ה-30. אחת מהם היתה אימי. אח של סבא שלי, ששירת בצבא הצאר בתחילת המאה ה-20, הצליח להימלט מליטא, ולאחר טלטולים רבים הגיע ב-1905 לאמריקה. הצלחתי לגלות את שלושת נכדיו לפני 5 שנים בלבד. גיליתי אז גם את הבת הבכורה של סבא רבא, שהגיעה לאמריקה הרבה לפני המלחמה. חלק מצאצאיה אני פוגשת במפגש זום שהתחלנו לקיים מאז, ומשתתפים בו מדי שנה צאצאי המשפחה מישראל ומאמריקה. המפגש נערך ביום השנה בו נרצחו יהודי העיירה בליטא. כמעט כל מי שנשאר בליטא נטבח. מחנות מוות עדיין לא היו אז. בכל עיירה ועיירה נצטוו היהודים לחפור בורות במעבה היער. למחרת בבוקר הם הובלו אל הבורות האלה ונורו אחד אחד. רוב היורים היו ליטאים. הגרמנים השגיחו, פיקחו וגם צילמו. ליטא היתה למעשה ה"בית ספר" של הגרמנים. האוכלוסייה היהודית בליטא מנתה כ-250 אלף בני אדם בלבד. הליטאים קיבלו את פני הצבא הגרמני באהדה. הגרמנים הבינו כמה קשה יהיה להשמיד 3 מיליון יהודים ביריות לתוך בורות בפולין, מה גם שלא היתה מובטחת להם תמיכה מצד האוכלוסייה הפולנית. עד מהרה הם פיתחו את המוות התעשייתי. הרוב הגדול של 6 מיליון היהודים שנרצחו באירופה מצאו את מותם במחנות המוות. זה כלל גם את יהודי גרמניה. גורלם של יהודי גרמניה שהגיעו אל מחנות המוות לא היה שונה מגורלם של יהודי אירופה האחרים. גם העובדה שחלק מהם נלחמו עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כמו אביה של רות, לא היטיבה עימם. רות אלמוג מונה את בני משפחתה שמצאו את מותם במחנות המוות: הדוד ברנהרד היה אח של סבא של רות. אביה של רות גדל בביתו מגיל 10. בכפר הקטן בו חיו הוריו לא היתה גימנסיה. הוא היה תלמיד מצטיין והוריו שלחו אותו לבית הדוד, שם גדל עם 11 ילדיו של הדוד. הילדים הקטנים במשפחה לא ידעו אפילו שהוא לא היה אחיהם. הדוד ברנהרד הסתתר בברלין, שם חיה הבת שלו. הוא נתפס כנראה עקב הלשנה. הוא גורש לטרזיינשטאדט במאי 1943. הוא היה בן 71 במותו. ליאופולד, בנו הצעיר של הדוד ברנהרד, ברח לצרפת. הוא "שם פעמיו אל הפירנאים כדי להציל נפשו בספרד, אבל נתפס על ידי השוטרים הצרפתים ונשלח למחנה הריכוז דרנסי (Drancy). ביוני 1943 הוא נשלח משם למיידנק, המחנה שבו נספה." (עמ' 51). רוזי-רוזט כהן, הבת של ברנהרד, ובעלה ליאו, הסתתרו בברלין. הם גורשו לאושוויץ ב-29 באוקטובר 1943. שתי בנותיהם ניצלו הודות לקינדר-טרנספורט שהעביר ילדים יהודים לאנגליה. הן הועברו אחר כך לארה"ב, שם התגוררו כמה מילדיו של ברנהרד. זלמה-אמה, דודתו של אביה של רות, היתה בעלת חנות כובעים מצליחה. היא ובעלה מקס נעצרו ע"י הגסטפו ב-3 ביוני 1942. הם הוסעו לטרזיישטאדט ובכניסה למחנה הפרידו ביניהם. מקס החזיק מעמד 7 שבועות בלבד. כמעט שנתיים לאחר מכן גורשה זלמה-אמה לאושוויץ. במפעל ההנצחה של "יד ושם" מופיע שמה, וסמוך לו גם שם בתו של מקס מנישואים קודמים. גם אחותה של זלמה-אמה, רגינה, ובעלה האנס לקס, גורשו למזרח ושם מצאו את מותם. דורה היפליין-בכרך, קרובת משפחה אשר מוזכרת בספר הזיכרון של יהודי במברג, נשלחה עם בעלה לגיא ההריגה בעיר ריגה, בירת לטביה.
השורדים כמו במקרה של יהודי ליטא ופולין, כמעט כל יהודי גרמניה ששרדו היו כבר מחוץ לגרמניה בזמן המלחמה. אבל אחוז השורדים בגרמניה היה גבוה יותר מאשר בארצות מזרח אירופה. בשנת 1933 היו בגרמניה כחצי מיליון יהודים. בספטמבר 1939 נותרו רק מחציתם בגרמניה. המחצית שעזבה ניצלה ברובה. סימני האזעקה בגרמניה הלכו וגברו מאז עלייתו של היטלר לשלטון, והגיעו לשיאם ב"ליל הבדולח" (1938). ליהודי ליטא ופולין לא היו סימנים ברורים כאלה. יהודי פולין וליטא מעולם לא זכו בשיוויון זכויות של ממש. הם היו רגילים להיות אזרחים מדרגה שנייה או שלישית. יהודי גרמניה נלחמו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הם ראו עצמם כ"גרמנים בני דת משה". הזעזוע שלהם היה עמוק יותר. והסכנה היתה מיידית יותר. אף אחד לא יכול היה אז לדעת שגרמניה תכבוש בקרוב את רוב מדינות אירופה. ליהודי גרמניה היו גם כמה יתרונות מעשיים: הם היו משכילים יותר ואמידים יותר. הם היו גם "אירופאיים" יותר, ויכלו להשתלב ביתר קלות בארצות אחרות. ואכן, חלק ניכר מבני משפחתה של רות אלמוג הצליחו להימלט מגרמניה בזמן: לודוויג לומפ, בנו של ברנהרד, היה הכי קרוב בגילו לאביה של רות אלמוג, אשר כזכור גדל בביתם. גם לודוויג היה תלמיד מצטיין, והיה לעורך דין בבגרותו. לודוויג הצליח להגיע לשנחאי, אליה הגיעו פליטים רבים באותן שנים. הוא חלה שם בטיפוס ומת כנראה ב-1940. הוא נקבר בבית הקברות בקירבת המוזיאון היהודי, אחד מארבעת בתי הקברות של שנחאי. בית הקברות כבר לא קיים, כיום זהו פארק אליו באים זקנים לעשות טאי-צ'י, אבל במרכז הפארק יש מצבה לזכר הקהילה היהודית. בנוסף ללודוויג הגיעו לשנחאי גם כמה ילדים אחרים של ברנהרד: מקס, יוליוס, ברתה סלומון. שלושתם שרדו. יוליוס שלח לימים מכתב או שניים מארה"ב, ויש להניח שם אחיו ואחותו הגיעו לאמריקה. משה היפליין, דוד של אבא של רות, נמלט דרך פורטוגל למנילה, בירת הפיליפינים, בה היתה כבר קהילה שוקקת של פליטים מגרמניה. (לפי ויקיפדיה היו אז במנילה 2500 פליטים). קלרה קוהנשטאם היתה דודתו של אביה של רות. היא נמלטה מיד אחרי "יום החרם" (1 באפריל 1933) לאמסטרדם עם הבת שלה ובעלה. שם נולד הנכד שלה. לאחר כיבוש הולנד ע"י הגרמנים ירדה קלרה למחתרת. הבת והנכד עברו את הגבול לבלגיה, ומשם לצרפת, והגיעו דרך הפירנאים לליסבון. משם הפליגו לברזיל. המסע כולו נמשך שנה תמימה. קלרה, שהוסתרה ע"י המחתרת בהולנד, נסעה אחרי המלחמה אל הבת בברזיל, ושם חייתה עד מותה. דינה, האחות הבכירה של קלרה, היגרה לארה"ב כבר בסוף המאה ה-19. קרובי משפחה רבים מאיזור הכפר שמלנאו (שם נולד אביה של רות) היגרו לארה"ב, כולל נעמי, הסבתא של רות מצד האב, שהגיעה עם ילדיה לאמריקה. הבן שלה מקס הגיע בן 16. גם עמליה, אחות של נעמי, דודה של אביה של רות, היגרה לאמריקה בשלב מוקדם. לדודתה של רות פאולה, אחות של אביה, מוקדש פרק שלם. פאולה הפליגה ב-1914 באונייה המפוארת "אימפרטור" בה הפליגו גם תיאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב לשעבר, וגם הקוסם הודיני. היא לא היתה אחת מן הנוסעים באונייה המפוארת, אלא עובדת מטבח. קטינקה, גם היא אחות האב, הגיעה גם כן לאמריקה. בני משפחה רבים אחרים היגרו לאמריקה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. כידוע, עד 1924, השנה בה נקבעה מיכסת ההגירה, שערי ארה"ב היו פתוחים למהגרים. נידחו רק אלה שלא היו במצב בריאות תקין, בעיקר אם לקו במחלות עיניים. לא את כולם פגשה רות אלמוג בנסיעותיה לניו יורק. חלק ניכר מביניהם כבר לא היו בחיים, ואחרים היא לא הצליחה לאתר. מכל מקום, הם היו חלק מגל ענק של מהגרים יהודים, יהודי גרמניה הגיעו לפני יהודי מזרח אירופה, גל שהפך את הקהילה היהודית באמריקה לקהילה היהודית הגדולה בעולם – עד לאחרונה.
סטטיסטיקות רות אלמוג מביאה מיספרים מוצקים המעידים על מה שקרה בעיר פולדה, שם חי אביה מגיל 10 בבית דודו ברנהרד. לפני עליית היטלר לשלטון חיו שם 1119 יהודים. כעבור שנה נותרו 961 יהודים. ב-1940 נותרו 265 יהודים. ב-1941: 115 יהודים. פולדה היתה עיר קתולית אדוקה. ההתנכלויות ליהודים החלו מיד, בשנת 1933. השיא היה כמובן ב"ליל הבדולח", הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. יהודים לא נרצחו בעיר פולדה עצמה. לפי ויקיפדיה: היה שם מחנה עבודה לצוענים. אני מביאה לצד הסטטיסטיקה הנוראה של יהודי פולדה סטטיסטיקה נוראה עוד יותר: 5 אחוזים מיהודי ליטא שרדו. 10 אחוזים מיהודי פולין שרדו (ברובם אלה שנמלטו לברית המועצות). 20 אחוזים מיהודי הולנד שרדו. 75 אחוזים שרדו מיהודי בולגריה, צרפת, איטליה. בגרמניה חיו לפני 1933 כחצי מיליון יהודים (מיספרים שונים נקובים במקורות שבדקתי. חלק מהם כוללים את יהודי אוסטריה). כמחציתם נמלטו לפני פרוץ המלחמה. אלה שהצליחו להימלט ניצלו. זה לא שונה בהרבה מן המצב בליטא ובפולין: קרובי המשפחה שלי ששרדו כבר היו מחוץ לאירופה עם פרוץ המלחמה. ההבדל בין גרמניה לבין ארצות אחרות נבע מכך, שגרמניה היתה המדינה היחידה בה צילצלו פעמוני האזעקה בשלב מוקדם מאוד. אף אחד לא יכול היה לנבא שתוך זמן לא רב יכבשו הגרמנים את רוב ארצות אירופה. על "הפיתרון הסופי" אפילו הגרמנים עדיין לא חשבו אז. רות אלמוג חקרה גם את היעדים אליהם פנו יהודי פולדה: 212 יהודים הצליחו להגיע לפלשתינה; 187 יהודים הגיעו לאנגליה, ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, קובה, דרום אפריקה; 92 יהודים ברחו להולנד ולצרפת. בנוסף ליהודים שהיו אזרחי גרמניה, גורשו ב-1938 47 יהודים חסרי אזרחות ממוצא פולני. הם הובאו בתוך יום אחד ברכבת לעיר קאסל ומשם גורשו לפולין. בדצמבר 1941 גורשו מזרחה 66 יהודים נוספים חסרי אזרחות. רות אלמוג נוקבת בשמות המשפחה של היהודים המגורשים. אחת מהן היתה משפחת קוגלמן. זה היה שם משפחתה של המורה שלי לאנגלית בבית הספר התיכון. השם קוגלמן נזכר פעם נוספת בספר, כמשפחה שהתיישבה בפתח תקווה. המורה קוגלמן (את שמה הפרטי לא ידענו) היתה אישה שחבשה שביס, יקית קפדנית, והתלמידים פחדו ממנה פחד מוות. היא כבר לא היתה אישה צעירה כאשר לימדה אותנו, ועכשיו אני תוהה אם גם היא היתה קשורה לעיר פולדה.
פלשתינה א"י העולם לא התעלם לחלוטין ממצבם של יהודי גרמניה. נשיא ארה"ב פרנקלין דילאנו רוזוולט, הזמין את מדינות אירופה ודרום אמריקה לוועידה בעניין פליטי גרמניה. הוועידה התקיימה ביולי 1938 בעיירת הקיט הצרפתית אוויאן, הסמוכה לגבול שווייץ. השתתפו נציגים של 32 מדינות. אף מדינה לא הסכימה לקלוט את הפליטים היהודים מגרמניה מלבד מדינה אחת: הרפובליקה הדומיניקנית שהסכימה לקבל 100,000 פליטים. אירועי "ליל הבדולח" אירעו חודשים ספורים לאחר תום הוועידה, והביאו לפעולות מסוימות: אנגליה הסכימה לקלוט ילדים יהודים, מבצע הזכור כקינדר-טרנספורט. שתי ילדות בנות משפחתה של רות אלמוג ניצלו הודות לכך. גם צרפת, הולנד ושווייץ הסכימו לקלוט ילדים. ועידת אוויאן היתה בדיעבד המבוא הבלתי רשמי לפיתרון הסופי. היה ברור שאף אחד איננו מוכן לקלוט את הפליטים היהודים מגרמניה. ועם זאת, יש לזכור שאיש לא יכול היה אז לחזות את "הפיתרון הסופי" – לא היהודים ואפילו לא הנאצים. השאלה המתבקשת: מה עם פלשתינה-א"י? אנגליה הסכימה להשתתף בוועידת אוויאן בתנאי שלא ידונו בכלל בשאלה זו. ההסתדרות הציונית עמדה במצב חסר תקדים. ממשלת המנדט, כידוע, הגבילה את העלייה היהודית. בעקבות "יום החרם" ב-1933 הוקצו ליהודי גרמניה יותר סרטיפיקטים. אלה לא היו סרטיפיקטים נוספים – הם נלקחו מרישיונות העלייה שיועדו ליהודי מזרח אירופה. הנדיבות שגילתה ממשלת המנדט כלפי יהודי גרמניה "לא הגדילה את סך כל הרישיונות, אלא יצרה חלוקה שונה של אותה עוגה, כשמתן פרוסה גדולה יותר לגרמניה הקטין באופן אוטומטי את הפרוסות לארצות אחרות." (פרופ' אביבה חלמיש, "במירוץ כפול נגד הזמן, מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים", יד יצחק בן צבי 2006, עמ' 313. ספר מומלץ גם ל"מחפשי שורשים" אשר הוריהם או סביהם עלו בשנות ה-30). בשנת 1935, למשל, מתוך 1000 הסרטיפיקטים שאושרו ע"י הבריטים, הועברו 750 מהם ליהודי גרמניה. סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי (מארס 1938) הגביר את המצוקה. ומאידך, חלה גם החמרה במצבם של יהודי פולין לאחר מותו של מנהיג פולין יוזף פילסודסקי ב-1935, אשר יחסו ליהודים היה הוגן יחסית. נוצר מצב נורא של יהודים כנגד יהודים, והיה צורך להחליט אילו מבין עניי עמך קודמים. איני יודעת אם למדיניות הזאת היתה השלכה כלשהי על בני משפחתי. ידוע לי רק שאימי, שהיתה בהכשרה בעיר קובנה בליטא, חיכתה זמן רב לקבלת הסרטיפיקט שאיפשר לה להגיע לא"י – ובדיעבד הציל את חייה.
ערי המקלט איני יודעת אם נערך אי פעם מחקר על המקומות בהם התיישבו הפליטים היהודים מגרמניה ברחבי העולם. רות אלמוג ציינה כמה מקומות אליהם נמלטו בני משפחתה. אני מניחה שהיו הרבה יותר. אני רוצה להזכיר שני מקומות כאלה אליהם הגעתי באופן די מקרי. אחד מהם היה אולי צפוי, אם כי לא שמעתי עליו קודם לכן. מדובר במקום בצפון הרפובליקה הדומיניקנית שנקרא סוסואה (Sosua). כזכור, זו היתה הארץ היחידה שהסכימה לקלוט פליטים יהודים מגרמניה בוועידת אוויאן. הרודן טרוחיו, שרצה לקדם את ארצו הנחשלת, ואולי גם "להלבין" את האוכלוסייה, הסכים לקלוט מאה אלף יהודים. בפועל הונפקו כ-5000 אשרות בלבד, ולא כל הפליטים הצליחו להגיע לשם. הסיפור של סוסואה לא היה ידוע לי אז. האטרקציה העיקרית של סוסואה, ושל הרפובליקה הדומיניקנית בכלל, היא שפת הים המרהיבה שלה. תוך כדי הכנה לנסיעה גיליתי את הסיפור המדהים של סוסואה. זה היה בתחילת המאה ה-21, ורוב המתיישבים המקוריים כבר לא היו שם. הגענו למלון שהקימה אישה בשם סילבי, ילידת 1942, בת למתיישבים המקוריים. משפחתה, כמו רוב המתיישבים האחרים, עזבה את המקום מזמן, והיא החליטה בבגרותה לחזור למקום בו בילתה את שנות ילדותה. ביקרתי במוזיאון הקטן שהוקם שם, וגם בבית הקברות, שהיו בו כמאה מצבות. כמעט לא היו על המצבות מילים בעברית, והן זוהו בעיקר באמצעות מגן דויד. ייחודה של סוסואה בכך שהוקמה ע"י יהודים. אין הרבה מקומות מחוץ לא"י שהוקמו מן היסוד ע"י יהודים. המקום האחר אליו נקלעתי, עדיין בשלהי המאה ה-20, היה בעיר סוקרֶה, בירת בוליביה. זה היה בית קברות במרכז העיר, ומאחר שאני אוהבת בתי קברות היסטוריים, נכנסנו לשם. הספיקה לי השורה הראשונה של המצבות כדי להבין מי האנשים הקבורים שם. כולם היו יהודים וכולם נולדו בגרמניה. לפי התאריכים היה ברור שמדובר ביהודים גרמנים שהגיעו לבוליביה לפני המלחמה. מה שהפתיע אותי במיוחד היתה העובדה שכל הקברים, כולם עד אחד, היו מכוסים בזרי פרחים. לא זו בלבד: זרי הפרחים היו טריים. איתרתי את שומר בית הקברות, ושאלתי אותו מי מניח את זרי הפרחים על הקברים. תוך כמה דקות הוא הזמין מונית, ונסע איתנו לביתה של היהודייה האחרונה בעיר סוקרה. היא הגיעה למקום עם הוריה כילדה. כל היהודים האחרים עזבו מזמן. היא נישאה לאיש בוליביאני, פרופסור באוניברסיטה המקומית – ונשארה. אלה האנשים ביניהם גדלה, היא הסבירה לי. כל הילדים שלהם עזבו מזמן. אין מי שיניח פרחים על קברם. וכך, אחת לשבוע, היא דואגת לכך שעל כל קבר יונח זר פרחים רענן. זה היה בשנת 1989. לא עלה בידי למצוא שום מידע על אותו בית קברות, ואת שמו כבר איני זוכרת. אני בטוחה שישנם ברחבי העולם בתי קברות נוספים של יהודי גרמניה, אבל לא בטוח שיש מי שישמור עליהם.
נסיעת ההורים לפלשתינה-א"י למי שגדל כמוני על סיפורי ההכשרות החלוציות, על הציפיה לקבלת הסרטיפיקט, עלייתם של הוריה של רות אלמוג לא"י נראית כמעט כסיפור לא יאומן. אימא של רות היתה כבר בסוף לימודי הרפואה שלה. ב-1 באפריל 1933 היא הגיעה בבוקר אל בית החולים בו התמחתה – ולא נתנו לה להיכנס. זה היה "יום החרם" נגד היהודים. היא הלכה לקליניקה של האהוב שלה, לימים אביה של רות, וראתה שלט בו כתוב: כאן גר רופא יהודי. היא טילפנה מיד להוריה בעיר קמניץ, והודיעה להם שהם באים בקרוב לביקור: קודם כל כדי להתחתן, ואז הם נוסעים לפלשתינה. ההורים לא אהבו את הרעיון שהבת המוכשרת מתחתנת עם רופא עני ונוסעת לארץ רחוקה במדבר. אבל השניים ארזו את חפציהם, כולל רהיטים, והפקידו הכול בנמל המבורג. משם נסעו לעיר קמניץ. רב העיר היה רפורמי, אביה של רות בא מבית דתי, והוחלט לערוך את החופה אצל הרב קרליבך בלייפציג הסמוכה. "ימים אחדים אחרי החופה, יצאו הוריי ברכבת לטריאסט." משם הפליגו לא"י. פשוט ככה. אני מניחה שבתחילת 1933 רוב היהודים עדיין לא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם. הוריה של האם הביעו בפירוש אי שביעות רצון מהנסיעה של בתם לארץ מדבר. הודות לאינסטינקטים החדים שלהם, הודות לכך שפעלו כל כך מהר, הם זכו להגיע לא"י. הם היו היחידים מקרב בני המשפחה הגדולה הזאת שהגיעו לא"י. על הקרובים שהשתקעו בארצות אחרות, בעיקר בארה"ב, היא כותבת: "אני שומרת על קשר איתם ואת חלקם פגשתי. אבל ארצות הברית רחוקה ואין לי כאן משפחה." אילו היתה לה, אולי לא היתה כותבת את הספר היפה הזה. נסיה שפרן
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק עשרים ושישה
רומאן כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור נכתב בעקבות הרומאן (שאזל) "לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987 נדפס בישראל 2009 פרק עשרים ושישה סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה בקשר לתִגרות. אני מילדותי ראיתי עצמי כגיבור מלחמת המעטים נגד הרבים. אולי מפני שהייתי ילד חלש, והגיבור שלי, יוחנן מגוש-חלב, גופו היה חלש גם הוא, כך קראתי על אודותיו בספר "כשאומה נלחמת על חירותה" מאת פרופ' יוסף קלוזנר. גם מלחמת דוד בגוליית מצאה חן בעיניי, אף כי מעולם לא הצלחתי לקלוע בציפורים או בכל מטרה אחרת במַקְלֵעַ שלי. מעודי לא היכיתי ילד חלש או צעיר מגילי, אבל פעמים אחדות הייתי מעורב בתִגרות עם גדולים וחזקים ממני, דווקא, להרגיז, ובחמת-זעם ובידיים חלשות. זה היה אולי איזה קו באופי שלי שהייתי חש עצמי צודק דווקא בהיאבקי עם כוח רב ועצום ממני, ואף פעם לא הייתי מודה שזו היתה סתם טיפשות מצידי לצאת למאבק. ואולי נבע הדבר, בצורה די עקומה, מן החינוך שקיבלנו בבית-הספר. ההיסטוריה של עם ישראל. היוונים, הרומאים, התורכים, הבריטים, הערבים. אנחנו תמיד מעטים מול רבים.
יום אחד יצאנו לטייל, שתיים-שלוש כיתות של בית-הספר, לקיבוץ השכן למושבה. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה. הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז. הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי-חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ-ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים-להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי-אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם. פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית-הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי. המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט. עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך. פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי. אמרתי לו: "עתידי, עזוב אותי!" דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת-זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו-אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי. ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה. עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו. באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד. עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:
והופיעו בסך כל הכיתות, עם המורים, וחיים-צימוקי בראשם. וצבי הצועד בטור מתבונן בי כאילו זו לו הפעם הראשונה לראותני היום. (לפני זמן-מה ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז סיימתי את בית-הספר. ואילו בקיבוץ, רמת הכובש, כבר נמצא אז ידידי הטוב, שכמובן טרם היכרתי אותו, שמאי גולן, שהעפיל ארצה בהיותו נער וגם נכלא במחנות המעצר בקפריסין).
ושנים אחדות קדימה. בגרתי מעט. בחופש הגדול הייתי כחודשיים בקורס מ"מ-כ"פים של הגדנ"ע בראש הנקרה. יריתי ברובה. ירדתי באומגה. חציתי נחל בהליכת-זיקית על חבל ובהליכה באמצעות שני חבלים מקבילים. והנה אני באולם הקולנוע של המושבה. ונער בריון אחד, פגע-רע, גדעון שמו, משתולל כדרכו, מכה, דוחף ברגליו המורמות את גב המושב שלי, מאחוריי, ומטיל פחד על סביבותיו. קמתי ואמרתי לו: "תפסיק להשתולל, ולא – אני אכה אותך!" טְרַאחחח... תקע לי אגרוף בפרצוף. ועד שהצלחתי לפלס לי דרך בידיי לעומתו, ושורת המושבים מפרידה בינינו, כבר החטיף לי עוד כמה מכות-אגרוף קשות. היו לו פרקי אצבעות קשוחים כאגרופנים. הלכתי לשבֶת במקום אחר, מובס ומוכה. וחזרתי הביתה בפנים נפוחים. מ"ם-כ"ף שכמוני! ונשארתי, בצבא, טוראי. ורק העלו אותי לבסוף לדרגת רב"ט כדי שיהיה אפשר לקרוא לי יותר למילואים.
ועוד שנה-שנתיים קדימה. אני כבר תלמיד בגימנסיה שבמושבה, אחר שנכשל הניסיון לשלוח אותי ללמוד מקצוע-של-ממש בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. הגימנסיה פרועה, תלמידיה הוללים ורמת הלימודים בינונית. רק על התעלולים היה אפשר לכתוב איזו "רפובליקת שְׁקִיד" או "הפואמה הפדגוגית", ואני מאוד ממליץ על שני הספרים האלה למי שטרם קרא אותם. יום אחד, בשיעור לפיסיקה, קורא אותי אליו ללוח המורה לפיסיקה, כַּשְׂדַאי שמו, בחור צעיר, עולה מעיראק, שאינו מצליח להשתלט עלינו במִבטאו הגרוני החנוק-קמעה, כאילו בֵּיצה תקועה במיתרי-הקול שלו... וטראחחח...... מעיף לי סטירת-לחי קשה, גרמית, לעיני כל הכיתה. והאמת, כלל לא הפרעתי קודם. אבל התנהגותה של הכיתה כולה הוציאה אותו כנראה מדעתו, ועליי פרק את זעמו. הייתי קורבן. חוש-הצדק שלי התקומם. יצאתי מחדר הפיסיקה, לקחתי את ילקוטי, והלכתי הביתה. "לגימנסיה הזאת אני לא חוזר. מה הוא חושב לעצמו, כשדאי? כאן בַּגְדד?" מאז סטר לי אבא בפרשת הקרוניות בפרדס, לא סטר לי איש על פניי. אילו הייתי סופרת הייתי יכול להוסיף על שתי הסטירות הללו ולרקום סיפור קורע-לב על מסכת ההתעללויות שעברתי בילדותי ובנעוריי אצל הוריי, ועוד היה נישאר לי עודף לכתבת-שער במוסף השבועי של אחד הצהרונים או להופעה בטלוויזיה. "תעשה עוד ניסיון," הפציר אבא. ויכוחים ושידולים, ואני מסרב. לוקח את אופניי ויוצא לטייל במשעולי הפרדסים ומגיע עד לטחנות שֵׁיח' אַבּוּ-רַבַּח, על הירקון, שם אני יושב ומהרהר על חיי, ועל כך שמאז עזבה נלי את המושבה אני כבר לא מוצא מישהי שאפשר לאהוב אותה. נעשיתי ביישן גדול. אפילו עם איה, השכנה שלי, שלומדת איתי יחד בכיתה, כמעט שאינני מדבר מפני שהיא מפותחת מאוד וצחקנית ומטלטלת את הציצים שלה לעיניי ואני מתבייש בפניה. טיילתי בחורשת האיקליפטוסים רמי הקומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות-אבן, באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריאה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק היה בנוי כסכר על פני הנחל ועצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הבריכה נכבשו בסבך קָנֶה וָסוּף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים. היום כבר מתו כולם. גם הירקון. גם הפרדסים. והלא השמוטי היה אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו בארץ-ישראל. ריח קליפתו כאשר מפשילים אותה לפי חריצי הסכין האלכסוניים טוב בעיניי מכל התבשילים שבעולם. ערב מלחמת העולם הראשונה כבר הביאו פרדסי השמוטי את המושבה לעצמאות כלכלית ואפילו לרווחה. יש מאמינים באלוהים, יש מאמינים שרק רשעותנו מונעת שלום עם הערבים, יש מאמינים בספרות של נשים, אני מאמין שאם אוכלים הרבה תפוזי שמוטי בחורף והרבה אבטיחים בקיץ, וזיתים ושמן זית כל השנה, וגבינה לבנה – לא חולים לעולם רק מתים מזִקנה. התבוננתי בשרידי טורבינת-המים, גלגלים ומוטות של ברזל שהיו מפעילים את הרֵחיים. כאן עברה פעם, בתקופת התורכים, דרך-החוף המרכזית, עד שבנו הבריטים, במלחמת העולם הראשונה, את גשר-הברזל המסומר הניצב על הירקון הזורם של נעוריי (וגם הוא כבר מזמן פורק ונעלם). ישבתי על שפת הנחל והרהרתי על חיי וגם על אהבתי הראשונה, למורה שושנה. היא היתה בחורה שחורת-שיער ולה עיניים מבריקות ונאות. מקלעת שיער כבדה לראשה, ושביל באמצע, כפני מאדונה. היא לימדה אותי קרוא וכתוב. למדנו בצריף, בשעות אחר-הצהריים, כי מפני המלחמה העולמית לא בנו במשך שנים אחדות כיתות חדשות. היא לימדה אותנו את השיר של לֵוִין קִיפּנִיס:
"גינה לי, גינה לי, גינה לי חמודה. כל פרח בה פורח, כל צמח בה צומח – "
יום אחד הסתגרה המורה שושנה בחדר-המורים, וסיפרו שראו אותה יושבת שם ובוכה. הכיתה נפוצה בחצר כצאן בלי רועה. חיים-צימוקי, המנהל, הרים עלינו קול ואסף אותנו. הוא ניראה בעיניי כאשם בסבלה. והנה בא הרגע המשכר והמרגש: מראה פניה הסמוקות של המורה שושנה היוצאת מחדר-המורים החוצה לרגע קט. היא ניסתה לטמון את פניה במחבוא זרועה המורמת. זה היה זעזוע. היום האפור. שעת אחר-צהריים חורפית. ואני עומד בין שני עצי האיקליפטוס הגבוהים, ליד סוללת ברזי-השתייה, ובי מפרכסת הידיעה המכאיבה, המשכרת, כי אפשר להזיק ולגרום למורה שושנה סבל עד שתפרוץ בבכי ממש. יום קודר ומעונן, כבר אמרתי, כמעט החשיך. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה ולמדנו במשמרת שנייה. ברחתי הביתה ובאוזניי מתנגן השיר "גינה לי – " כשיר עצוב מאוד, וכך הוא מאז בזיכרוני, במתיקות כמוסה ונוגה. באחד מחלומותיי הראשונים שאני זוכר יושבת המורה שושנה ומחכה לי בסוכה דלה על דרך-עפר, כאחת הסוכות אשר בהן מוכרים הערבים ירקות. בהיכנסי אל הסוכה היא מאמצת אותי אל ליבה, מחבקת ומנשקת אותי. ולי חם וטוב בחיקה כי זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאוהבים אותי, והיא בעיניי יפה מכולן. הייתי בטוח כי כל הסובבים אותה סוגדים לה בליבם, כמוני. ביום שבכתה הרגשתי כי אהבתי אליה התחזקה אך נפגם החלום על אודותיה. אם יכולים לפגוע במורה שושנה – כי אז אין דבר בטוח בעולם, והחלומות שווא ידברו, כמו שכתוב בתנ"ך. ביופי אין מפלט ובאהבה אין ביטחון.
[לאחר שנים גיליתי כי המורה, שקראתי לה בספר בשם שושנה, היתה יהודית טריגוֹדָה מירושלים, קרובת-משפחה של מנהל בית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, דוד חיון, שאיננו חיים-צימוקי מבית הספר בצופית].
ישבתי על שפת הירקון וריחמתי על עצמי. חזרתי הביתה ובליבי התגבשה תוכנית-לעתיד. באתי לידי הסכם עם אבא: "טוב. אני חוזר. אבל אם מישהו יעז להכות אותי פעם נוספת – אכה בחזרה!" הלא כך חינך אותי, להחזיר מכה תחת מכה!
לפני שנים אחדות הזמינו אותי לבית-הספר במושבה (שהיום היא כמובן עיר) להרצות על הסופר יוסף חיים ברנר. ומי יושב בקהל ומחייך עם התלמידים כמו חבר בין חברים? כשדאי. ומי העיף פעם סטירת-לחי למורה מכובד בירושלים, אשר האשים את אחיו בנימין בגניבה? הסופר יוסף חיים ברנר. טוב, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא הסְטירות היו נושא הרצאתי. אהוד בן עזר
* משה גרנות: אורי הייטנר מזכיר ליאיר גולן את בג"ץ קול העם, בנוגע לאימרה המטומטמת שלו שיסגור את ערוץ 14. זה לא הדבר המטומטם היחיד שיצא מפיו. נעמן כהן מזכיר את כל פשעי מנצור עבאס ורע"ם. אני מודה שלא הייתי מודע לכך, וסברתי שהוא ומפלגתו, שמכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית – ראויים להיות חלק מהממשלה. מעניין אם יאיר גולן מודע לכך.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת". עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי * את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840]. עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939 * את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" בשנים 2005-2009! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
מוטי הרכבי:
האם יש שינאה לחרדים?
עמנואל בן סבו:
1. הצלילים הצורמים של זובין מהטה
עמנואל בן סבו:
2. המאבק על אופי הצבא
אורי הייטנר:
1. סיפורו של סמי
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 25.1.26
מיכל סנונית / מרוב אהבות :
פוצ'ו / מרוב הזיות
קראתי ומיד רציתי להסתער:
כולי אהבה, כולי אש
אם חושייך חשים:
שזרועותיי חוחים
כדי לסלק מהלב:
כאב ודאגות
לבקש רכות:
איזו שטות.
אם את דמעה ושירה ברוח:
הרי באשמתך הים שלנו מלוח.
משה גרנות:
איך באים ילדים לעולם?
עקיבא נוף:
הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה
משה גרנות:
הנצחה
נסיה שפרן:
בעקבות "פליטים" של רות אלמוג
אהוד בן עזר:
ספר הגעגועים - פרק עשרים ושישה
אהוד בן עזר:
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, :
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":