אזעקה משבשת את מנוחת השבת. המיקלט – בבית הספר הסמוך. אבוי, הכניסה מוצפת מים. טוב, עדיף לטבול הרגליים מאשר "לתפוס" רסיס. הכול מטלפנים למוקד החירום של העירייה, והתשובה: "הנושא בטיפול". באזעקה הבאה הכניסה אכן היתה יבשה.
*
שכנה מספרת לי: "נעמדתי ליד הקיר, לפתע ניגשה אלי אישה והזיזה אותי: 'סליחה,' אמרה, – זה המקום שלי." אם תימשך המלחמה, אנשים ירשמו בטאבו את תחום התמקמותם הקבוע במיקלט הציבורי.
*
הכלבים רצים ראשונים. מאומנים היטב למשמע האזעקות, מכירים את הסיטואציה. מושכים את בעליהם אל המיקלט מטה. רק כלב אחד סירב להיכנס. בלית ברירה הושאר בחוץ. אוסף הכלבים בשכונתנו – מרהיב. המיפגש עימם עושה טוב לנשמה. גם שובבותם של הילדים.
*
כשאני הולך למיקלט, אני משאיר מאחורי את הארכיון ההיסטורי רב החשיבות שלי – בית אבא״, מפעל חי, והדאגה רבה. מאות תיקים, אלפי מיסמכים.
*
"מה נשמע?״ שאלה כתבת ערוץ 15 את אחד הממהרים לתפוס מחסה בחניון התרבות בתל אביב. שאלת המחץ! למרגלות המדרגות הנעות מטה תמיד ניצבים איזה נודניק אחד או שניים, כדי להיכנס לפריים של המצלמה."
4 לפנות בוקר. דמויות מכווצות, עטופות, מגיחות בחשיכה מכל הכיוונים לעבר המיקלט. עוד כמה שניות והאזעקה תישמע. נדחסים לרדת פנימה, חצי מנומנמים. שנת הלילה שוב הופרעה. בפנים יוצא בחור מתוך האוהל שלו וקורא: "שקט שיהיה, תנו לישון!"
*
"אתה בא?" – מאיצה בי האישה. כן, אני בא, אבל אין מה למהר. מתארגן ויוצא. עם כל בליסטיוטם של טילי איראן, לוקח להם כמה דקות עד לנחיתה אצלנו – אם לא יורטו קודם לכן. אז אני מגיע בניחותא, נושם אוויר צח, מחכה לאזעקה ואץ פנימה לנשום אוויר דחוס.
*
שח לי חבר למיקלט, איש תיאטרון: "תראה את האיראנים האלה, במכוון הם יורים טילים על מטרות אזרחיות, ואילו אנחנו תוקפים מטרות ממוקדות, צבאיות או מימשליות. ממה השנאה שלהם?"
*
פיקוד העורף כנראה לא מכיר ביו״ש. בשבילו זו הגדה המערבית. כך זה על מפת האיומים המסומנים באדום. שכחו שאנחנו 57 אחרי מלחמת ששת הימים. הגדה – זו אגדה אורבנית.
*
אני נוסע ברכבי, מאזין ברדיו לשקטה והקולחת מבין הסימפוניות הנפלאות של ברהמס, מיספר שתיים. כל כמה שניות ההשמעה מופסקת בהודעות על אתרעות בישובי הצפון. מתי כבר חיזבאללה יעוף לנו מן החיים?
יוסי אחימאיר
ד"ר רון בריימן
בכייה לדורות
המושג "בכייה לדורות" הפך לאחד המונחים הטעונים והמשמעותיים ביותר בשיח האסטרטגי וההיסטורי של מדינת ישראל. מקורו של הביטוי אמנם תלמודי (מתייחס לחטא המרגלים), אך בהקשר הציוני העכשווי הוא מזוהה עם דוד בן-גוריון ועם תחושת ההחמצה המרה שליוותה אותו בסיום מלחמת הקוממיות.
בשלהי המלחמה, כאשר צה"ל הצעיר היה מותש אך חדור תנופה, עמדה על הפרק שאלת שחרור יהודה ושומרון, הלב ההיסטורי של ארץ ישראל. בן-גוריון הבין את המשמעות הגיאו-פוליטית והביטחונית של השארת רכסי ההרים והמקומות הקדושים בידי הכובש ממזרח, ממלכת עבר-הירדן. הוא חשש כי יצירת "מותניים צרים" למדינת ישראל והפקרת השטח החולש על מישור החוף יהוו איום ביטחוני קבוע. חוסר היכולת הצבאית ו/או המדינית המורכבת באותה עת להשלים את המלאכה בשנת 1948-1949, נתפס בעיניו כטעות היסטורית שתהדהד דורות קדימה.
19 שנים מאוחר יותר, כאשר הגיע השחרור המיוחל במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמה שיש הרואים בה המשך למלחמת השחרור, הוא התרחש במציאות דמוגרפית ופוליטית שונה. אותה "בכייה לדורות" שבן-גוריון התריע מפניה, לבשה פנים חדשות: המדינה נאלצה להתמודד עם ניהול אוכלוסייה אזרחית גדולה ועוינת, עם "קו ירוק" פתלתל, עם לחצים מבית ומחוץ, ועם מחלוקת פנימית עמוקה ומתמשכת בחברה הישראלית לגבי עתידם של חבלי יהודה ושומרון. כאן ראוי להזכיר שכמו שלכל אדם יש שם, כך גם לכל שטח יש שם. השמות יהודה ושומרון אינם פוליטיים אלא גאוגרפיים והיסטוריים, והיו קיימים לפני שנוצרו "קו ירוק", כיבוש" ו"שטחים".
השלכות אותן 19 שנים (חצי אחוז בלבד מתולדות עם ישראל!) שבהן יהודה ושומרון לא היו בידינו ניכרות עד היום, כולל במציאות שבה כבר כמעט מיליון יהודים חיים מעבר ל"קו הירוק" (כולל במזרח ירושלים). עדיין יש שמאלנים-משיחיים השואפים לגרש יהודים (טרנספר) כדי להקים מדינה לאוייב.
המלחמה הנוכחית, אינה רק אסון ביטחוני חסר תקדים. היא הביאה גם לקריסת תפישות יסוד לפיהן ניתן לנהל את הסכסוך ולקנות שקט באמצעות תשלום במטבע של נתחי מולדת (אסון אוסלו) או במטבע ממש (דולרים לחמאס), תוך השכחת העובדה שאין מחבלים טובים ומחבלים רעים. אלה ואלה (הרשות והחמאס) חותרים לאותו יעד: סילוק עם ישראל מארץ ישראל, כלומר חיסול החזון הציוני. רוב עם ישראל התפכח בעקבות האסון הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד (07.10.23).
למרבה הצער, קיים מיעוט קולני ומתוקשר, לרבות אלופים במילואים המוזמנים לאולפנים כדי להציג פרשנות צבאית, אבל מנצלים את הבמה שהועמדה לרשותם כדי לקדם את רעיון העוועים, אפילו אחרי ה- 7 באוקטובר השחור. אלה לא הפיקו את הלקח המתבקש ולא התפכחו מנושא הבכייה לדורות, וממשיכים לשווק את "האל שהכזיב", "הפתרון" המשיחי והשקרי – "פתרון שתי המדינות" – גם אם הם מסווים את מטרתם במילים כמו "הצורך באסטרטגיית יציאה", או "רגל מדינית", או "היום שאחרי". אסור לחזור שוב על אותה איוולת.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
יורם אטינגר
המציאות הדמוגרפית ב-2026 חושפת טעויות והטעיות
מספר הלידות היהודיות בישראל ב-2025 (139,676) היה גבוה ב-74% ממספר הלידות ב-1995 (80,400), בעוד מספר הלידות הערביות (44,029) היה גבוה ב-21% מלידות 1995 (36,500). ב-2025 היה מספר הלידות היהודיות 76% מסך הלידות בהשוואה ל-69% ב-1995.
ב-2024 (הנתון המעודכן ביותר) שיעור הפריון היהודי (3.09 לידות לאישה) גבוה משיעור הפריון המוסלמי (2.51) ב"קו הירוק", וגבוה מכל מדינות האסלאם חוץ מעיראק, תימן והתת-סהרה. הגידול בשיעור הפריון היהודי נובע מרמה גבוהה של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, אווירת-ספר (אתגר ביטחוני), יחס חיובי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות (צמצום של 34% בהשוואה ל-1990). שיעור פריון גבוה-יחסית (כמעט כפול מ- OECD) מאיץ צמיחה וביטחון ומצמצם תלות בעובדים זרים.
*ב-2026, ישראל היא החברה המודרנית היחידה המאופיינת על ידי התאמה-חיובית נדירה בין שיעור הפריון לבין רמת העיור, חינוך, הכנסה וגיל הנישואין. כמו כן, מאז שנות ה-90' קיים גידול בפריון החילוני, במקביל לירידה מתונה בפריון החרדי (עקב השתלבות בשוק העבודה) ויציבות הפריון הדתי.
בשנות ה-60' היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות לאישה משיעור הפריון היהודי. ב-2015 נעלם הפער - 3.13 לידות לאישה יהודייה וערביה – כתוצאה מהתמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית מערבית לירדן: מעבר מחברה כפרית לעירונית, שדרוג מעמד האישה, גיל נישואין גבוה יותר, השתלבות נשים בחינוך גבוה ובשוק העבודה, תקופת פריון קצרה יותר, שימוש גובר באמצעי מניעה והגירת צעירים.
ב-2025 היו 44,127 פטירות יהודיות בישראל בהשוואה ל-31,575 ב-1996: גידול של 40%, המאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2025 היו 6,784 פטירות ערביות בישראל בהשוואה ל-3,089 ב-1996; גידול של 120% המאפיין מגמת הזדקנות.
התמערבות דרמטית של שיעור הפריון ב"קו הירוק" וביו"ש מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' לפחות מ-3 לידות היא תוצאה של מעבר סוחף ביו"ש מ-70% כפריים ב-1967 ל-78% עירוניים ב-2026, הרחבת השכלת הנשים (יותר מהגברים), עלייה בגיל הנישואין מ-15 ל-24, הרחבת השימוש באמצעי מניעה (70% מהנשים הערביות ביו"ש), קיצור תקופת הפריון מגיל 16 עד 55 לגיל 25 עד 45 והגירת צעירים. גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.
*ב-2025 מאפיינת ההתמערבות הדמוגרפית את כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה. לפי Seattle-based Macrotrends: ירדן (דומה ליו"ש) – 2.5 לידות לאישה, איראן – 2, סעודיה – 2.1, מרוקו – 2.3, עיראק - 3.4, מצרים – 3, תימן – 3.3, איחוד האמירויות – 1.3, וכו.
ב-2026 הממסד הישראלי ממשיך להדהד את נתוני הלמ"ס הפלסטינית ללא בדיקת-נאותות, ולהתעלם מניפוח מלאכותי של 110% במספר ערביי יו"ש, הנובע מהוספת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה; ספירה כפולה של ערביי ירושלים וערביי יו"ש ועזה הנשואים לערביי ישראל; התעלמות ממאזן הגירה שלילי; ניפוח נתוני לידה וכיווץ נתוני פטירה כפי שמפורט להלן:
*500,000 תושבי חוץ השוהים בחו"ל למעלה משנה, כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לנוהל המקובל בעולם, הגורע ממפקד האוכלוסין תושבים השוהים מחוץ למדינת-הבית למעלה משנה.
*380,000 ערביי ירושלים וכ-200,000 ערביי יו"ש (במיוחד) ועזה הנשואים לערביי ישראל, נספרים פעמיים ע"י ישראל וע"י הרשות הפלסטינית.
*447,00 ערבים שהיגרו מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין של 1997 לא נוכו ממפקד האוכלוסין הפלסטיני. מאזן הגירה שלילי מאפיין את ערביי יו"ש מאז הסיפוח לירדן באפריל 1950. לדוגמא, 18,847 ב-2025, 15,039 ב-2024, 23,445 ב-2023 ו-26,357 ב-2019 לפי "רשות האוכלוסין וההגירה.
*32% ניפוח מלאכותי של נתוני-לידה ע"י הרשות הפלסטינית תועדו ב-2006 ע"י דו"ח "הבנק העולמי" (עמ' 8 סעיף 6).
השורה התחתונה היא שקיים ניפוח מלאכותי של 1.75 מיליון, מיספר ערביי יו"ש הוא 1.5 מיליון ולא 3.25, והרוב היהודי (8 מיליון) בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" מוצק ונהנה מרוח גבית של פריון ומאזן הגירה.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
עד הניצחון המוחלט
וכשננצח והאיום הקיומי על העם היהודי יוסר, וכשנביס את מבקשי נפשנו, וכשישובו אחינו גיבורי התהילה משדות המערכה ועטרת ניצחון על ראשם, וכששחר חדש יאיר את העולם, אור חדש יפציע ופצעי הפצועים בגוף ובנפש יחלו בתהליכי החלמה ושיקום.
וכשהאחדות תכסה על הפלגנות, כשה-ביחד יביס את המפלג והמפריד, כשהמחלוקות תישארנה, תתחדדנה ותתבהרנה מתוך כבוד, וכשייתמו שנות ראינו רעה, נדע כי ניצחנו, ניצחון מוחלט, ניצחון של העם היהודי, ניצחון אמת.
מדינת ישראל, כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המתנבאים במחנה ומהלכים אימים המשתקים מפעולה, כנגד רואה השחורות ונושאי הבשורה הרעה, מנצחת בשבע חזיתות, בעוז ובעוצמה.
תודות לאמונה גדולה, לאריות האומה גיבורי הרוח, הודות לעורף איתן, הודות לידידה מעבר לים, הודות לצור ישראל וגואלו והודות להנהגה מדינית והנהגה צבאית הרואות עין בעין את גודל השעה, הכותבות יד ביד פרק מפואר בהיסטוריה של תקומת העם היהודי.
בשדות המערכה גיבורי ישראל מנצחים, לעיתים במחירים כואבים, מייסרים, מטלטלים, דור הניצחון של גיבורי העל כתב ועודנו כותב פרק של גבורה רבת הוד ומלמד בפועל את מהות הפכת מספדי, מספד טבח שבת שמחת תורה, למחול לי, מחול הניצחון וההכרעה, מחול מיגור הרוע וסילוק האיום הקיומי.
גיבורי הרוח היהודית–הישראלית כתבו ועודם כותבים פרק נפלא בתולדות תחיית העם היהודי, פרק על ערבות הדדית, על ה-יחד הישראלי-יהודי, על עוז הרוח, על המסירות, על ההקרבה, על התקווה.
הניצחון יושלם רק אם ייגנזו פרקי המשטמה והאיבה, פרקי חרון האף והשנאה, פרקי ההחרמות והנידויים, פרקי הפירוק והכמעט חורבן.
יכולנו ונוכל, מול אויבי עמנו בשבע חזיתות יכולנו ונוכל מול מחוללי שנאת היהודים בכל מקום שהם בעולם, יכולנו ונוכל מול המייחלים להשמדתנו, יכולנו ונוכל.
לא נוכל מול מלחמת האחים הפנימית, לא נוכל מול הרי השנאה ותילי האיבה, לא נוכל מול צונאמי של היפרדות, לא נוכל מול ההם והאנחנו, לא נוכל מול ההיפרדות, ההתנתקות, ההתכנסות, לא נוכל כי אחים אנחנו.
דווקא בימים בהם נרשם פרק מזהיר בספר התקומה הלאומית, דווקא בימים אלה בהם גיבורי האומה מוסרים נפשם, פשוטו כמשמעו, למען הדורות הבאים, הגיעה העת להתפטר משיח הגרדומים, לאפסן את שיח הגרזנים, להשליך את שיח הקלשונים, יכול נוכל כי אחים אנחנו.
הניצחון המוחלט יתקיים רק ניבחר לא להכריע את האחים, לא להכניע את האחים, לא להביס את האחים, הניצחון המוחלט יושג בשיח של כבוד ואהבה, באמונה שהדבר אפשרי, במחלוקות, גם כאלה שתהום פעורה ביניהם, מתוך אחריות וערבות, ביחד ננצח, ראשית את עצמנו ובמקביל את מבקשי נפשנו.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 18.3.26
* מלחמה ברוע המוחלט – המלחמה באיראן ובחיזבאללה, שהיא המשך ישיר למלחמה שפרצה עם פלישת חמאס ב-7 באוקטובר, היא מלחמה בין טוב לרע. אנחנו נלחמים ברוע המוחלט. אין מלחמה מוסרית יותר וצודקת יותר מהמלחמה הזאת. במלחמה הזאת אנחנו חייבים לנצח, גם אם ייקח זמן, וגם אם הדבר כרוך בסבל.
* לחשוק שיניים – אם נשארו לאיראנים רק 30% מארסנל הטילים שלה, כפי שאמר דובר צה"ל, איך זה שהם מצליחים מדי יום להכניס מיליוני ישראלים למקלטים? התשובה – בגוף השאלה. הספקנו עד כה למלא 70% מהמטרה. מה משמעות הדבר בנוגע אלינו, האזרחים? שאסור לנו להתעייף, אסור לנו למצמץ, אסור לנו לגמגם. על אף הקושי, עלינו לשחוק שיניים, לגלות אורך רוח, ולתת את מלוא הגיבוי לממשלה ולצה"ל להשלים את המלאכה. מה פירוש להשלים את המלאכה? בחזית הבליסטית יש להשמיד את מערך הטילים ואת יכולות ייצור הטילים. ויש חזיתות נוספות, שבהן עלינו לכתוש את האוייב. זה לא יהיה "זבנג וגמרנו", אך הפעם אסור לנו לעצור בטרם הכרעה.
* צדק פואטי – בהזדמנות חגיגית זו, שאיראן משגרת טילים על קטאר, נדמה לי שיהיה זה נחמד אם יפגעו בטעות בהנהגת חמאס ויהרגו אותה. כך, לצד הזעם האפי יהיה גם צדק פואטי.
* מוג'תבא חמינאי עדיין חי.
* חוצפה צרפתית – צרפת הציעה הצעה לפתרון מדיני והסכם בין ישראל ללבנון. ההצעה אינה רק גרועה, אלא גם חצופה. נכון, יש שם מס שפתיים לפירוק חיזבאללה. אך מדובר שם על כך, שתוך חודש ישראל תיסוג לקווים שקדמו ל"שאגת הארי", כלומר לוח הזמנים אינו קשור כלל לפירוק חיזבאללה. בשלב הבא, תמורת הסכם אי לוחמה, ישראל תיסוג גם מהנקודות שבידיה מאז "חרבות ברזל", כלומר לקווי הנסיגה בשנת 2000. ושיא החוצפה, הוא שלאחר מכן יחל מו"מ על סימון גבולות הקבע בין ישראל ללבנון ובין לבנון לסוריה. נשמע תמים. אסביר מדוע זה שיא החוצפה. מקובל לומר שהנסיגה הישראלית בשנת 2000 הייתה חד-צדדית. זה נכון חלקית. נכון, כי זה לא היה בהסכם עם לבנון או עם חיזבאללה. לא נכון, כי הנסיגה הייתה בהסכם עם האו"ם. על פי ההסכם הזה, הנסיגה הישראלית תהיה לגבול הבינלאומי, כפי שיסומן וייקבע בידי משקיפי האו"ם. ישראל התחייבה מראש, שתקבל את פסיקת האו"ם. וכך היה. במקומות שונים לאורך הגבול עם לבנון, פסיקת האו"ם היתה שונה מעמדת ישראל. לדוגמה, על פי פסיקת האו"ם חלק משטחי המטעים של משגב עם נמצאים בלבנון. ישראל לא התווכחה, לא ניסתה לשנות. קיבלה את הסימון של האו"ם כמות שהוא ונסוגה לשטח הזה. ההקפדה על נסיגה על פי החלטת האו"ם, נועדה ליצור מצב שלא יהיה בידי חיזבאללה תירוץ כלשהו להמשיך את הסכסוך ולפעול נגדנו. אבל הם קצת יותר חכמים. הם הודיעו שהגבול אינו מקובל עליהם, והמציאו דרישות מעבר לו. וממשלת לבנון אימצה את התביעה. עכשיו הצרפתים רוצים לקיים מו"מ על ויתורים טריטוריאליים ישראליים בתוך שטחה הריבוני, כפי שנקבע על פי האו"ם, כפרס לתוקפנות מלבנון לאורך השנים. ומה פירוש המילים המכובסות "הגבול בין לבנון לסוריה"? כאן מדובר בהר דב, שטח ריבוני ישראלי. ההמצאה הראשית של חיזבאללה, היתה דרישה לנסיגה ישראלית מ"חוות שבעא", הווה אומר – הר דב. במקום להודיע שמדובר בשטח ריבוני ישראלי, הממשלה הודיעה שהשטח הזה נכבש מדי סוריה, והוא נתון למו"מ בין ישראל לסוריה. כעת לבנון, בגיבוי צרפת, מתייחסת להר דב כשטח במחלוקת בין לבנון לסוריה. חוצפה צרפתית. חוצפה ועזות מצח. על ישראל להתייצב על הליטני ולנהל מלחמת חורמה בחיזבאללה. במקביל, עליה להודיע על רצונה בחוזה שלום ונורמליזציה בינה לבין לבנון. התנאי הראשון לשלום הוא פירוק חיזבאללה וארגוני הטרור הפלשתינאיים בלבנון, כלומר הסכם עם לבנון הוא רק עם מדינה ריבונית שמממשת את ריבונותה וניתן לסמוך על התחייבותה. שנית, בהסכם השלום, יקבע גבול הקבע בין המדינות. שלישית, עד הסכם השלום, ישראל לא תזוז אף שעל מן הליטני. רביעית, נקודת המוצא למו"מ היא ישיבת ישראל על הליטני, וגבול הקבע ייקבע בינו לבין גבולה הריבוני של ישראל. על שטחיה הריבוניים של ישראל, ובהם הר דב, לא יתקיים כל מו"מ. הנסיגה לקו הגבול שייקבע, תעשה אחרי 5 שנים שבהן יוכח שממשלת לבנון מממשת את ריבונות ושהגבול שקט ובטוח. לבנון תידרש לשלם בשטח על תוקפנותה רבת השנים נגד ישראל. הדרישה שישראל תידרש לשלם בשטח ריבוני שלה, אחרי שהותקפה שוב ושוב, מאז 1948, נסוגה שוב ושוב, מאז 1949, ושוב ושוב הותקפה, היא שיא החוצפה.
* ובינתיים בעזה –מעיינינו נתונים כעת לנעשה באיראן ובלבנון, אך גם בגזרת עזה יש התפתחויות. בתחילת השבוע נמסר, שבתחילת מאי יחל להיכנס הכוח הרב לאומי לרצועת עזה. אלה חדשות רעות מאוד. הכוח הרב לאומי לא ילחם בחמאס ולא יפרק אותו מנשקו. וכאשר הכוח הרב לאומי נמצא בעזה, ישראל תתקשה לממש את חובתה לפרק את חמאס מנשקו, מחשש לחיכוך עם חיילים מאינדונזיה, מרוקו וכו'. יתר על כן, מדובר על כך שבשלב הבא ייכנס הכוח הרב לאומי גם לשטחים שבידי ישראל, כלומר אפילו בשטח שבצד הישראלי של הקו הצהוב, השליטה שלנו לא תהיה מלאה. לכאורה, אחרי שיתוף הפעולה המופלא עם ארה"ב וטראמפ, ישראל תתקשה לומר "לא" לטראמפ. אבל זה יכול להיות הפוך. אחרי שיתוף הפעולה המופלא בין המדינות, יש לישראל יותר עוצמה והשפעה על טראמפ. יש להגיע איתו להסכמה על לוח זמנים להתפרקות חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, כולל השמדת המנהרות, לשביעות רצונה של ישראל, ואור ירוק לחידוש הלחימה לפירוק חמאס בתום האולטימטום, בהנחה שהוא לא יתפרק מרצונו. כמו כן, יש להבהיר שכל עוד חמאס לא התפרק מנשקו, ישראל לא תזוז מהקו הצהוב, לא תאפשר תחילת שיקום של הרצועה ולבטח לא תסכים לכניסת כוחות זרים לשטח שבשליטתה. הסירוב של נתניהו לגבש במהלך המלחמה את "היום שאחרי", מסיבות פוליטיות זרות (הפחד מסמוטגביר), גרם לכך שזרים עיצבו את "היום שאחרי". הפתרון הרצוי, הרע במיעוטו, הוא שליטה אזרחית של הרש"פ על רוב רצועת עזה ושליטה צבאית שלנו. בכל פתרון אחר, לא יהיה לנו חופש פעולה. האם באזור שבשליטת כוח רב לאומי, צה"ל והשב"כ יוכלו לבצע מעצרים מדי לילה, ולהגיע אל המחבל למיטתו לפני שיבצע פיגוע רצחני, כפי שהדבר נעשה בשטח הרש"פ ביו"ש? ברור שלא. לא מאוחר לתקן.
* חבלה חמורה במאמץ המלחמתי – במסיבת העיתונאים שערך, דיבר נתניהו גבוהה גבוהה על החוסן הלאומי ועל הלכידות בשעת מלחמה. ובמקביל, בעיצומה של מלחמה קשה, שעה שאזרחי ישראל רצים פעמים אחדות בלילה למקלטים, ובאזורים רבים בארץ יש פגיעות קשות ברכוש ובנפש, הוא ממשיך לדחוף בכל כוחו את חוקי המריבה, הקורעים את העם, מפרקים את הלכידות, שוחקים את החוסן. הממשלה מחבלת ביודעין, חבלה חמורה, במאמץ המלחמתי.
* דה-לגיטימציה לבחירות – האם יש סכנה לתרחיש טראמפ-2020 – אי הכרה בהפסד בבחירות מצד נתניהו? יש סימנים מבשרי רעה. זה החל בדה לגיטימציה לממשלת בנט והתנהגות ברית ביביטיבי כאופוזיציה למדינה. זה נמשך בתעלול האנרכיסטי הקרימינלי של "אי הכרה" בנשיא בית המשפט העליון עמית, ובקריאת שרים להפר פסיקות בג"ץ. ויש סימנים מטרימים לדה-לגיטימציה לוועדת הבחירות המרכזית. בעיצומה של מלחמה, ראש הממשלה מוצא זמן להתעסק בניסיון לסכל את מינוי היועמ"שית של הוועדה, ובעצם לעשות לה מראש דה-לגיטימציה. הכוונה למנות כנציגת הליכוד לוועדת הבחירות את ח"כית [----] והקונספירטורית ההזויה גוטליב, נועדה מצד אחד לשבש את פעולתה התקינה של הוועדה ומצד שני, לבדות כהרגלה קונספירציות מטורללות, הפעם כביכול מבפנים. יש לפקח בשבע עיניים על ההתנהלות הזאת כדי להגן על הדמוקרטיה.
* שטיח אדום – האם בדומה לקבלת הפנים המלכותית (והפאתטית) לאוריך בלשכת רוה"מ צפויה לו קבלת פנים דומה אצל מעסיקיו בדוחא?
* מופת של פטריוטיות – מעל 300 צעירים מהכפרים הדרוזים בגולן התנדבו בשנתיים האחרונות לשירות בצה"ל. זה מהפך אדיר, בלתי נתפס. אין ביטוי יפה יותר לתהליכי הישראליזציה של הדרוזים בגולן. המהלך עוד לא הושלם. ראינו זאת השבוע, כאשר הלווייתו של רס"ל מאהר חטאר לא היתה צבאית, כי יש עדיין רגישות. אבל האלפים הרבים, ובהם רבים מאוד מהכפרים, שליוו אותו לדרכו האחרונה, וערכו ביקורי תנחומים אצל משפחתו, ביטאו הזדהות עם הדרך, שכאשר הוא פרץ אותה הוא היה בודד. ביקרתי, עם משלחת קהילת הגולן של תנועת הרבעון הרביעי, אצל המשפחה. יסמינה, אלמנתו של מאהר, היא מופת של פטריוטיות ישראלית.
* לא הכל פוליטיקת זהויות – לפוליטיקת הזהויות המחנאית אין גבולות. גם טרגדיה נוראה כמו מות בתה של אורית סטרוק הופך לשיח פוליטי מחנאי אוטומטי, המציף את הרשת. לאלה ברור לחלוטין שאורית סטרוק ובעלה התעללו לאורך שנים בבתם – התעללות טקסית, ואף יודעים בוודאות שהיא לא התאבדה אלא נרצחה, כדי להשתיקה. אין קונספירציה שהיא מטורפת מדי בעבורם והם לא יאמצו אותה על אוטומט, בלי לבדוק. ומנגד, מי שקופצים לגונן על-אוטומט על סטרוק, אף שאין להם שום מידע שעליו הם מבססים את קביעותיהם הנחרצות. החומרה של הזוועות המיוחסות לה, אינה מזיזה להם כהוא זה, כי ברור שהכול עלילה קפלניסטית, אלא מה? אלה ואלה, משוכנעים בצדקתם, ובזעמם הקדוש על הצד השני, והכל פוליטיקה ויצרים פוליטיים עזים. החשדות וההאשמות כלפי סטרוק חמורים מאוד. אין לי שמץ של מושג אם יש בהם אמת, וכמה אמת. ברור לי שהחשדות חייבים להיחקר ביסודיות, ללא משוא פנים, כדי להגיע לחקר האמת. ואין כאן שום קשר לזהות פוליטית.
* הקוקו והסרפן – רועי סטאר, הבריון הפשיסט עם הקוקו והסרפאן, הוא התגלמות הישראלי המכוער. עקף בסיבוב את האיש המיותר מרדכי דוד, בתחרות על התואר. למי שמתכחש לכך, שראש הכנופייה הופך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, אני ממליץ לצפות בסרטון על ההתפרעות הבהמית של הסופר-סטאר והתנהגות הפרחחים במדים. ראש הכנופייה לא היה צריך להגיד להם במפורש את מי לעצור. הם מבינים לבד את רוח הדוצ'ה. ואיך אני מסביר את העובדה שאותה משטרה שחררה מיד, ללא תנאי, את האיש שנעצר על לא עוול בכפו? תהליך הבן-גביריזציה והשמדת המשטרה לא הושלם. יש עדין בארגון שרידים של משטרה. את התהליך הזה חייבים לעצור. העובדה שבן גביר, ראש כנופיה פשיסטית אלימה, הוא שר בממשלת ישראל, היא כתם נצחי על ההיסטוריה של העם היהודי.
* מחבל בן 5 – כאשר חיילי צה"ל מדווחים שחשו סכנה מפני רכב שהאיץ לעברם וירו לעברו, ואנו יודעים שהיו הרבה פיגועי דריסה, אני מאמין להם, כל עוד לא הוכח אחרת. כמובן שחייבת להיפתח חקירה. אבל גם אם החקירה תוכיח שהכוח פעל ללא דופי, ועשה בדיוק את המצופה ממנו, אין זה משנה את העובדה שהתוצאה – הרג של הורים ושני ילדים, בני 5 ו-7, היא תוצאה טרגית ומזעזעת. אבל אלישע ירד, המנהיג המקומי של הנוח'בות היהודיות ביו"ש, פרסם הודעת שמחה על חיסול "משפחת המחבלים". מחבל בן 5, מחבל בן 7. ובעוד המשפחה הנ"ל נהרגה, כנראה, בשל טעות, הוא ונוח'בותיו מבצעים פיגועי טרור גזעניים במזיד. איך זה שאלישע ירד מסתובב חופשי, מסית חופשי, כותב חופשי ללא חשש, במקום שישב מאחורי סורג ובריח? כי הדוצ'ה שלו הוא השר ל"ביטחון" לאומני. לכן, הוא ונוח'בותיו חשים ש"אל-דאולה מענא", "הממשלה אתנו", כפי שצרחו פורעי תרפ"ט. וכאשר ירד כותב "מחבל בן 5" ו"מחבל בן 7", ברור לגמרי למה מתכוון הדוצ'ה שלו, ראש הכנופיה, כאשר הוא מדבר על "מוות למחבלים". הוא מתכוון בדיוק למה שהתכוון כאשר הכנופיה שלו שאגה "מוות לערבים". הוא מתכוון שכל ערבי הוא מחבל ולכן הוא בן מוות. גם אם הוא ילד בן 5.
* קין – חייל צה"ל נפצע בידי קין. נערי זוועות שפונו ממאחז פורע חוק באזור חברון יידו סלעים לעבר חיילי צה"ל וחייל נפגע בראשו. מי שתוקף את חיילי צה"ל, הוא אוייב של מדינת ישראל ושל העם היהודי. הנוח'בות היהודיות הן גיס חמישי. מי שלא נלחם בהם כשהם מבצעים פרעות ופיגועים נגד ערבים, נושא באחריות לכך שהם נלחמים גם בצה"ל. מתי נתעורר? כשהם ירצחו חייל?
* בין החוות למאחזים הבלתי חוקיים – אלה שמשליכים את זוועת הטרור הבן גבירי על ציבור תושבי יו"ש, ציבור של מאות אלפי אזרחים טובים, שומרי חוק, משלמים מיסים, משרתים במילואים, תורמים לחברה, ועצם קיומם חיוני מאוד לביטחון ישראל, בדיבורים שקריים וחסרי אחריות כמו "טרור המתנחלים", עושים מעשה נבלה. הם עושים זאת מתוך שיקול ציני של הבאשת ציבור שהם עוינים אותו, כי במלחמה הפוליטית הכול מותר, ובפוליטיקה של זהויות, מי ששייך ל"הם" צריך להשחיר אותו ורצוי לטנף אותו. אבל מעבר לעובדה שמדובר בשקר, ומעבר לעובדה שמדובר בפגיעה מכוערת בציבור גדול, הדיבור הזה גם משחק לידי הפורעים והמחבלים היהודים ומחזק אותם. במקום לבודד אותם, להוקיע אותם, להוציא אותם אל מחוץ לגדר, הם מאדירים את כוחם ומציגים אותם כמי שמייצגים את הציבור ביו"ש, למרות שהרוב המוחלט של התושבים מתעב אותם וסולד מהתנהגותם. לא זו בלבד שהם אינם מייצגים את ההתיישבות ביו"ש, הם גם אינם מייצגים את החוות. בעניין החוות יש חוסר היכרות וחוסר הבנה בציבור. חשוב להבחין בין החוות לבין המאחזים הבלתי חוקיים, שמהם יוצאים הפורעים והמחבלים. החוות חוקיות, הן פרוסות בשטח בתאום מלא עם הממשלה וצה"ל, מתוך תפיסה אסטרטגית של בלימת ההשתלטות הבלתי חוקית של פלשתינאים על שטחי C, שעל פי הסכמי אוסלו הם בשליטה ישראלית מלאה. המתיישבים בחוות הם חלוצים המבצעים משימה לאומית התיישבותית חשובה מאוד, בתנאי קיום קשים. המאחזים הבלתי חוקיים הם סיפור אחר לגמרי. הם הוקמו ללא תאום, ללא אישור, בניגוד לעמדת צה"ל, והם גורמים עוינים המערערים את הביטחון ואת החוק והסדר. רבים מהם נמצאים בשטח B, שהשליטה האזרחית בו היא של רש"פ, מתוך רצון להביא להסלמה ולפיצוץ עם הפלשתינאים. מהמאחזים הללו יוצאים הפורעים לבצע פרעות בכפרים ערבים וכבר בכמה מקרים זה הסתיים ברצח. די בכך כדי לעשות הכול כדי לגדוע את התופעה, גם אלמלא הם נלחמו גם בצה"ל. קל וחומר, כאשר הם נלחמים גם בצה"ל. את המאחזים הללו צריך לפרק, לשטח, לעצור את הפולשים ולמוטט את ארגונם. יש להתייחס אליהם כאל קני מחבלים. לא עושים זאת, כי המנהיג שלהם הוא השר ל"ביטחון" לאומני, וראש הממשלה מפחד ממנו.
לאורי בוקר טוב, אנא, אל תתרשם מהעלבונות של אהוד בן עזר. הוא טוען שאי אפשר לענות לדבריך, אך האמת היא שאין בכוחו לענות לדבריך, כי אין לו הנתונים, הכלים והתחמושת הדרושים להתמודדות אתך ועם הידע הרב שלך. הוא מדבר מהבטן ולא מהראש. אב"ע גם מתעלם מהעובדה שאם היית מפסיק לפרסם אצלו את דבריך רבי-הערך, היו קוראיו נשארים עם חומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם. מה כבר אפשר לצפות מאדם שכתב לפני חודשים אחדים שהוא לעולם לא ישנה את דעתו?! על-כן, אל-נא תתרשם מדבריו, והמשך לראות בעיתונו אך ורק פלטפורמה (קטנה מדי) להפצת דבריך החשובים המבוססים על עובדות, ולא על אמונות פגניות ב"אליל", שאינו אלא פוליטיקאי כושל שמאמלל את חיינו (וחושב רק על עצמו, על משפטו, על ממונו הסמוי והחסוי, על "רעייתי" החולשת על ממונו ועל שני בניו המשתמטים – בדיוק בסדר החשיבות הזה). אפילו כשמדובר במהלכים בינלאומיים, הסדר הזה נשמר אצלו בדיוק נמרץ. אב"ע שולח אותך לפסיכיאטר, אבל גם בזה הוא בסה"כ ממחזר את הדברים שכתבה עליו מרים תעסה-גלזר, שהציעה פעם לשלוח אותו לפסיכיאטר. לדעתי, לא יזיק לסופר, גם אם הוא כבן תשעים, להיות קצת מקורי, ולא למחזר את דבריהם של אחרים כמו תקליט שבור. שליחתך לטיפול הריהי מקרה קלסי של "הפוסל – במומו פוסל." על החתום: קורא נאמן
עד כאן דברי הקורא הנאמן. לא נגענו. ועוד הערה משלי – כפי שצריך לדעת ממה להיעלב וממה לא להיעלב, כך כדאי לדעת ממי להיעלב וממי לא להיעלב, וד"ל. ובכן, ממש לא נעלבתי. בסופו של דבר, הערותיו של אב"ע רק מקטינים ומבזים אותו. אני נותן לו קרדיט, שאילו היו לו טיעונים ענייניים כנגד טיעוניי, הוא היה כותב אותם.
* כך הזמנתי אזעקה – ביום ראשון אחר הצהרים השתתפתי בישיבה בזום. אחת המשתתפות דיברה, ובאמצע דבריה קראה: "אזעקה", ורצה לממ"ד. "מישהו אחר רוצה לדבר?" שאלה יו"ר הישיבה. אמרתי: "מי ירצה לדבר כשזה מזמין אזעקה?" כשאמרתי את המילה "אזעקה" היתה אצלנו אזעקה וטסתי למרחב המוגן.
* מד"ס בוקר – יום העבודה שלמחרת שיגורים ויירוטים בסביבתנו, נפתח בסריקה רגלית של כל השטח, לשלול הימצאות נפלים ושברי יירוט. עוד יתרונות למד"ס הבוקר - התחממות בבוקר קר ורטוב ואימון כושר.
* ביד הלשון: מצח נחושה – מתוך ספרו של מאיר שלו "שתים דובים": "השִׁיעֵר שמספרים לו שקר כה נורא במצח כה נחוש?" (ע' 63). מצח נחוש? לא מצח נחושה? הרי מטבע הלשון המוכר הוא "במצח נחושה". מה פתאום נחוש? אבל מצח הוא זכר. ואם הוא זכר, יש לומר מצח נחוש, כמו שאנו אומרים אדם נחוש. אז מאין לקוח הביטוי "מצח נחושה"? "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ישעיהו מ"ח, ד'). האם אני רוצה לרמוז שישעיהו הנביא טעה בעברית וחשב שהמילה נצח היא נקבה? ואם לא, מה כוונתו? האמירה היא כלפי עם ישראל, "כי קשה אתה." ואיך מאופיין הקושי? בתיאור העורף והמצח. העורף הוא גיד ברזל, והמצח – נחושה. כלומר, המילה נחושה מקבילה לגיד ברזל. היא אינה מתארת את המצח בתכונת אופי של נחישות, אלא היא תיאור של חומר המאפיין את קשיות המצח. מהי נחושה? נחושת. כמו עטרה ועטרת, יבשה ויבשת ועוד מילים דומות, כך גם נחושה ונחושת הן שתי צורות של אותה מילה. בתהילים נאמר: "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי" (תה' מ"ג, י"ח). קשת נחושה – קשת נחושת. מאיר שלו לא טעה. הוא ידע עברית על בוריה ותנ"ך על בוריו. השימוש שעשה בביטוי "מצח נחוש" אינו שיבוש, אלא משחק מילים יפה, של אוהב השפה העברית, שמעשיר אותה. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
ד"ר רחלי אברהם-איתן
מתוך המקלט על "ילדת מנדט" מאת נורית גוברין
(חדרים, מהדורה 2 2025, 270 עמ') פרופ' נורית גוברין, ילדת המנדט, (ואחותה פרופ' חגית הלפרין) "נפלו" רוב לעץ־האב האוטודידאקט, ישראל כהן (1905-1986), יליד גליציה רב־פעלים בתחומי התרבות והספרות: סופר, מבקר ספרות, מסאי ומתרגם, עורך "הפועל הצעיר" ויו"ר אגודת הסופרים בארץ. בדרך אביה הלכה הבת, ילדת המנדט, שזכתה לספרייה ענפה בביתה ולפגוש סופרים וסופרות, אנשי ספרות שעלו לרגל לבית המשפחה בתל אביב להתייעץ, לשוחח ולדבר שירה וספרות עם האב. נורית גוברין חוותה את הדורות הספרותיים והתרבותיים מבית, קראה את הדורות ועל הדורות באהבתה את הקריאה מגיל צעיר ולימים במחקריה הספרותיים, שהבולט בהם המחקר המקיף "קריאת הדורות" (שמונה כרכים עבי־כרס בתוכם נמנה מאמר מקיף על כתב העת לאמנות ולספרות "שבילים"). התינוקת ינקה ספרות ובתוך מרחבי הספרות גדלה ופעלה. הספר "ילדת מנדט" שונה מכל מחקריה עד כה, זהו ספר אוטוביוגרפי בראש ובראשונה, שלא מתיימר לחדש דבר, אך, למעשה, הוא מחדש בפן האישי השופך אור על התקופה בדרך אטרקטיבית. "חוויות הילדות ניזונות הן מן המשותף, החברתי, הקשור בהווי של הארץ באותן שנים, והן מן הייחודי, הפרטי, של כל משפחה בהתאם לקורותיה" (עמ' 9). מנקודת מבט נוסטלגית מתארת נורית גוברין ילדות מאושרת בביתם של הורים משכילים, קשובים ומבינים ומתוך תחושת הכרת תודה. הספר משובץ תמונות שמלמדות לא פחות מתיאוריה המרתקים ואף הן תורמות להעברת רוח התקופה וחוויותיה הייחודיות. החלוקה לשערים מארגנת את החוויות האישיות והקולקטיביות בסדר כרונולוגי בחלוקה לחמישה שערים, לפי תקופות מילדות לבגרות: "שער הילדות" (הארוך ביותר בספר), "שער הנעורים", "שער ההווי: כך חיינו", "שער ההתבגרות" וה"שער מצבא למשפחה". הספר נחתם, כיאה לספר משפחתי אוטוביוגרפי, בתמונות ובשמות כל בני המשפחה של נורית ושלמה גוברין. אמנם זהו ספר משפחתי, אך הוא חושף לחוקרי הספרות את דרכה המחקרית של פרופ' נורית גוברין שהייתה בין הראשונים שהציבו את חשיבות הביוגרפיה של היוצר, השופכת אור על יצירתו ומאפשרת לדייק בפרשנות היצירה. את הגישה הזו שנראתה לי נכונה בתחושותיי האינטואיטיביות, אימצתי גם אני בעבודת המסטר שלי שלימים הפכה לספר ("כאב השורשים הכפולים", עקד, 2008) הן במחקרי על הטרילוגיה של אלי עמיר ("מבגדד לישראל..." עם עובד, 2011) והן בעבודת הדוקטורט ("הריאלי והמטאפיסי בשירת כפל־הנופים של ישראל אפרת ואיתמר יעוז־קסט) ועד היום בכתיבת מאמרים ורשימות ספרותיות שטרם קובצו לספר. בעבודת הדוקטורט אף הדגשתי במילים אילו את חשיבות הפן הביוגרפי, שהציגה נורית גוברין במחקריה: "שילוב של חומרים חוץ־ספרותיים עם שיטות פנים־ספרותיות מַפרה את ההתבוננות ביצירות ומביא לפרשנות מדויקת יותר" (מבוא לעבודת הדוקטורט, עמ' 9). הספר האוטוביוגרפי "ילדת מנדט" עם כל הדגשתו את המשפחתיות שופך אור חדש על משנתה הספרותית והדבקות בדרכה. כיום זה נשמע כביכול ברור מאליו. אך אל נשכח את התורות המהופכות למשנתה הספרותית, ובפרט האסכולה ששלטה בעבר "הביקורת החדשה" (The New Criticism) על כל ספיחיה, שגרסה "קריאה צמודה" ועיון מדוקדק בכתוב, תוך שימת־לב מיוחדת לאירוניה, לרב־משמעות, לקונוטציות, למטפוריקה, למבנה, לדיון בשיר היחיד –כל זאת תוך שלילת העיסוק בביוגרפיה ובפסיכולוגיה של המשורר וברקע החברתי־פוליטי־תרבותי-פילוסופי של המחבר. הם כונו "פורמליסטים" בשל תביעתם לעסוק ב"סִפרותיות" של הטקסט הספרותי ובשל התעלמותם הגמורה מהביוגרפיה, מהפסיכולוגיה, מההיסטוריה ומהרקע התרבותי־חברתי. מתוך נאמנות לשיטתה המחקרית פירסמה נורית גם פרקי זיכרונות. אולם לספר זה חשיבות רבה ומיוחדת בהרחבת היריעה ובהבנה, שתהא זו תרומה לא רק למשפחתה אלא גם לחוקרי ספרות באשר הם, ולכל המתעניינים, צעירים וותיקים. חוקרת כמו נורית גוברין היא אחד מעמודי התווך בספרות העברית בדורנו, כפי שהיה אביה בדורו. במידה מסוימת היא ממשיכה את דרכו ולאחותה, פרופ' חגית הלפרין, הישגים בשדה הספרות בפני עצמה. התיאורים בספר עמוסי פרטים, לקורא מן השורה זה יכול להיראות מעייף, אך לחוקרי הספרות ולאנשי הספרות הפרטים הללו מרתקים ותורמים להרחבת הפרספקטיבה ולכר נרחב למחקר להישען עליו. נורית מפרגנת בספרה גם לאחותה, פרופ' חגית הלפרין, חוקרת ספרות בולטת במפת הספרות העברית (כבר בהיותה ד"ר לספרות נקרתה חגית לכהן כשופטת בתחרויות פרסי ספרות. כך זכיתי לראשונה להכירהּ, טרם התוודעתי לנורית, כשזכיתי בפרס שר החינוך לספרי ביכורים על ספר שיריי "בוקר ירוק", כשכיהנה בראש חבר השופטים). "אחותי חגית ואני היינו מאותן בנות (וגם בנים) המתעניינות בקורותיהם של ההורים, בעברם ובמשפחתם. מעולם לא שבעתי לשמוע את סיפוריהם של הוריי על ילדותם, הווי בית הוריהם, משפחתם וסביבתם. גם הם, משמצאו אצל בנותיהן אוזן קשבת, שמחו לספר על ילדותם בגולה, על נערותם, עלייתם לארץ ישראל, חייהם בארץ ונישואיהם עד הופעתי. מכיוון שההבדל ביני לבין חגית אחותי הוא כמעט עשר שנים (נולדה ב-1945), סיפורי המשפחה סופרו בנפרד לכל אחת מאתנו עם הגיעה לגיל דעה וסקרנות" (עמ' 23). נורית וחגית משתפות פעולה לאורך חייהן ובנסיבות שונות. אחרי פטירת אימן, ילידת לודז' שבפולין, פירסמו בספר את זיכרונותיה של האם שהעלתה על הכתב, בעידוד הבנות. בכל פגישה משפחתית קראה האם פרק. הזיכרונות שפרסמו הבנות על הוריהן שימשו את נורית גוברין גם במחקריה על פועלו של אביה. מקורה של השפה העברית העשירה בכתביה טמון בהנחלת העברית במשפחתה מדור לדור. כבר בגולה הסב והסבתא רשמו את אמהּ, צִבְיָה כהן לבית גורדון, לבית הספר העברי בלודז' בהנהלתו של המשורר יצחק קצנלסון. בימי מלחמת העולם הראשונה המשפחה נאלצה לנדוד ולמצוא מקלט בבתי קרובים. נורית נהגה לסייע באירוח חברותיה של האם מהגימנסיה, שככולן עלו ארצה. אמה, כנשים רבות בדורה (וכאמי), הקדישה את חייה לאב ולמשפחה. תיאור ההווי המשפחתי של נגינה ושירה בספרה של נורית העלה בי געגועים למשפחתי שלי. אחיי למדו לנגן. מרביתנו בורכנו בקול נעים ובחוש מוסיקלי. נהגנו לשיר שירי ארץ ישראל בצד שירי שבת ומועד. זיכרונותיה של גוברין העירו בי מנגינות. אני בטוחה שקוראים רבים ימצאו את ההיסטוריה של משפחתם בספר וחוויות שנוגעות גם להם. אביה, ישראל כהן, יליד גליציה, למד בחדר. גם משפחתו נאלצה לנדוד בימי מלחמת העולם הראשונה כפליטים ברחבי גליציה ובצ'כיה. נורית כחוקרת לא ויתרה על מסע למחוזות אביה ושיבצה בספר זה צילומים מרתקים של בית הכנסת בבוסקוביץ בצ'כיה בו חגג אביה בר מצוה, וצירפה גם צילומים שאביה הביא עמו ממחוזות ילדותו. יתר על כן, כחוקרת יסודית טובה ניסתה גוברין ללמוד על הרומנטיקה בעברם של הוריה גם מן הסיפור "סנסינה" שאביה כתב כשגרו בקבוצת חולדה: "האם ייתכן שהסיפור משקף בהסוואה גם שמץ של יחסיו עם אמי? עד כמה זהו סיפור אישי? מה אמת ומה דמיון?..." שואלת הבת החקרנית (עמ' 31). "יש בסיפור לא מעט תיאורים ארוטיים, שבשעתם היו נועזים למדי, הסותרים במידה מסוימת את תדמיתם הפוריטנית של הוריי בעיניי" (עמ' 32). לאם, שכאמור, הקדישה את כל חייה לאב ולמשפחה, היתה תקופת פריחה מבחינה מקצועית דווקא לאחר פטירת האב, כשהתנדבה לעבוד בארכיון העבודה ובמכון גנזים, עד שמסיבות בריאותיות נאלצה לוותר על התפקיד. האב, עורך 'הפועל הצעיר', היה נוסע פעם בשבוע לבית הדפוס להגהה אחרונה של כתב העת ברחוב אחד העם 27 בתל אביב. את התיאורים מלווה צילום נדיר של בית הדפוס. הנסיעות של הבת באוטובוס קו 5 יחד עם אביה לבית הדפוס זכורות לה כ"אחת החוויות המעצבות" של ילדותה. נורית מתארת בפרוטרוט את סדרי הדפוס. בזיכרונה עלתה חוויה מעצבת נוספת גם כשליוותה את אביה לחדר המערכת של "הפועל הצעיר" ברחוב הירקון 110, לא רחוק מ"תיכון חדש" בו למדה. הספרייה בביתה ברחוב ריינס 54 בתל־אביב זוכה לתיאור נרחב בפני עצמו ולצילום יפהפה שלה ושל אחותה חגית על רקע מדפים עמוסי ספרים. תיאורי המשפחה מקיפים מסעף שורשים נרחב בליווי צילומים היסטוריים של בני המשפחה הנרחבת ושמותיהם. גם ידידי ההורים זוכים לתיאוריה המקוריים של גוברין, רבים מהם אנשי ספרות ידועים, ואנשי שם מתחומים נוספים. מרתק במיוחד התיאור של זיכרונה מימי ילדותה בגיל ארבע במקלט, כשפרצה מלחמת העולם השנייה (9.8.1940), ולא רק בשל העובדה שגם אני בעת כתיבת רשמיי מהספר, שוהה במקלט בשל הטילים הנורים מאיראן. "היה זה מקלט עם ספסלי עץ, ללא מים ושירותים. היו לו שתי כניסות, קדמית ואחורית, שפנתה לחצר הבית. "לא פעם נאלצנו לשהות בו לילות שלמים ואף לנסות לישון בו על ספסלי העץ עם כריות שהובאו מהבית. הוריי סיפרו שהייתי שרה ורוקדת במקלט... בימי המלחמה הייתה חובת 'האפלה' ברחובות. החלונות כוסו בניירות שחורים..." (עמ' 80). בזיכרוני עלו חוויות דומות ממלחמת ששת הימים. בטוחני שגם לקוראים אחרים טמונה חוויה כזו או אחרת המציפה אותם בעת הקריאה המענגת. לידת אחותה וימי בית הספר, כולל פעילות ב"התנועה המאוחדת" אף הם זוכים לתיאורים מפורטים הכוללים גם את תיאור המטבעות של אז, בליווי צילומים, כמו הגרוש עם החור. עליו סיפרו הוריי ואחיי הבגירים. לכן תיאורים אילו אותי לא הלאו, להפך, אף ריגשו. המעבר מיישוב יהודי למדינה מרגש במיוחד, בליווי תיאורי ההווי, צילומי הפתיליות והפרימוס, סיר הפלא ומטחנת הבשר, מכשיר הפליט נגד יתושים, תיאורי תקופת הצנע הלמו את הסיפורים ששמעתי מהוריי. בפתיליות הוסיפו הוריי להשתמש תקופה מסוימת בנוסף לכיריים של גז כתחליף לפלטה חשמלית המשמשת בתים שומרים שבת. על אף שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת זאת היטב. כל ההווי של תל אביב הקטנה, כולל צילומים מן החוף בריכות השחייה קולנוע אסתר מוכר הקרח והחלבן, מוכר הנפט ומשחיז הסכינים, מצחצחי הנעליים, בתים בולטים כבית ביאליק ואפילו השלג בתל אביב 1950 עליו סיפרו לי ולא האמנתי. לאחר חדשי הכשרה בקיבוץ צרעה, עברה טירונות, שנמשכה חצי שנה, במחנה הצבאי טירה, במדרונות הכרמל. התיאורים והצילומים היפים, מבטאים את הרגשת הגאווה על אף העונשים של המפקדות: סידורי מיטות, תפירת כפתורים, טיפוס לילי ועוד... את ריצות הבוקר הארוכות נורית אינה זוכרת לטובה וכן עונשים שגבלו לדבריה בהשפלה לשמה. מהטירונות הועברה עם חברותיה למחנה הנח"ל באיילת השחר. בשל רשרוש בלב הפרידוה מיתר החברים. את עבודות המטבח לא אהבה, והעדיפה עליהן עבודות חקלאיות. נורית הסקרנית מטבעה אהבה לעקוב אחר תהליך גידול הדבורים והתלוותה לכוורן בעבודתו. גם תהליך רדיית הדבש כמו כל תיאור אחר זוכה לכיסוי מחקרי יסודי, מדויק על כל שלביו. עם סיום שנת הנח"ל עברה למעיין ברוך שם מצאה את אהבת חייה, אבי ילדיה, שלמה גוברין. מפתיע לקרוא שנורית סירבה ללבוש שמלת כלה לבנה והעדיפה במקומה שמלת צמר תכולה שתשמש אותה גם אחר כך. גם פרט זה יכול ללמדנו על אופייה של נורית גוברין כאדם וכאשת ספרות ואת סוד הצלחתה. פרט זה מלמד על אופייה של ילדת המנדט להעז ללכת נגד הזרם, לא רק במחקריה. "ניתן לצאת מהמרחב המוגן" הודיעו עתה בחדשות, ובכך אחתום את רשימתי מהמקלט תשפ"ה על ילדת המנדט תרצ"ו. רחלי אברהם-איתן
עדינה בר-אל
יוסי אבני-לוי, "שלושה ימים בקיץ"
כנרת, זמורה, 2023 הוריו של הסופר יוסי אבני-לוי, יליד 1962, הגיעו ארצה מאפגניסטן ומאיראן. ספריו וסיפוריו זכו בפרסים ספרותיים שונים. הוא דיפלומט אשר מילא תפקידים כדובר וכשגריר, ועקב תפקידיו שירת בגרמניה, בסרביה, במונטנגרו ובפולין. בין השנים 2020 ל-2022 היה שגריר ישראל בליטא. בספריו יש הדים הן לשורשי משפחתו ולחייו והן לארצות בהן שהה עקב תפקידיו הממלכתיים. שנים מספריו מייצגים את הנופים השונים בהם חי. האחד "רוכלי האהבות" (זמורה ביתן, 2021) מספר על זוג גברים שמולידים בן באמצעות פונדקאית בחו"ל, וחוזרים ארצה לגור בתל-אביב. אחד מהם עורך סוג של חשבון נפש לאחר הולדת בנו, בתקופה בה הוריו נמצאים בסוף חייהם. הוא מעלה זיכרונות מילדותו, נעוריו ובגרותו. ביניהם חיבוטי נפש כהומוסקסואל, מערכת היחסים עם הוריו ועוד. ספרו "שלושה ימים בקיץ" זכה בפרס ספיר (2024) ופרס ברנר. הספר מתאר עיירה יהודית קטנה בליטא בקיץ לפני חורבנה, לפני שכל היהודים בה מוצאים להורג ביריות על שפת בור. העיירה בעלת השם הדמיוני גילישקיס נמצאת בין הנהר ליער. חיים בה ליטאים ויהודים. הספר מתאר מנקודות מבט שונות – מורה ליטאי ורעייתו, צעיר ליטאי יפה תואר שמתחבט בנטיותיו המיניות, זקנה שעדיין מחזיקה בפולחן פגאני, רוקח יהודי, אשת סוחר יהודי שבעלה בוגד בה והיא מטפלת בילדם הנכה. עם כניסת הגרמנים לעיירה מתגייסים הצעירים הליטאים לעזרת הנאצים כדי לפגוע בשכניהם הטובים. הבנליות של הרוע מתבטאת הן במעשיהם, באשר הם רוצחים את הרוקח שתמיד עזר להם ולבני משפחותיהם, ובאופן קיצוני ומזעזע – המורה שמתכנן כיצד להרוג את תלמידיו היהודים. יש גם מי שניתן לכנות אותה כ"חסידת אומות העולם", רעייתו של המורה, אשר מצילה ילדה יהודייה. יש בספר מידע רב. המספר משלב את ההיסטוריה של ליטא לאורך השנים, וגם מתאר את ההטרוגניות של הקהילה היהודית – המחלוקות, החרמות והביזור של החינוך במסגרות הלימוד השונות. סקירות שונות נכתבו על ספר זה עם צאתו וזכייתו בפרסים. להלן אספקט אחד בולט בספר, והוא כדברי ביאליק בפואמה שלו "בעיר ההריגה", שנכתבה בעקבות ביקורו בקישינב לאחר הפרעות (1903): "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט." אבני-לוי מתאר תיאורי טבע בלשון פיוטית. להלן תיאור היער, עם דימויים עשירים מעולם היהדות, כאשר הרוקח מייזל יוצא עם תרמיל על גבו לחפש צמחים כדי לרקוח תרופות בשילוב דבש: "היה זה בעיצומו של סתיו. הוא שוטט ביערות האדומים המוזהבים, נרגש מהיופי שפורץ מתוך האדמה מדי שנה בעוצמה כזו, בהילולת צבעים, כאילו הקוידוש ברוך הוא וכל מלאכיו ושריו עוטפים באצבעותיהם את העצים ואת השרכים בפרוכת כתומה, בגרביים אדומים, בשכמיות של אש, [...] כל היער מרקד בשמחה, מקפץ כמו חסידים מעולפים מרוב תפילה ויין וצחוק." (עמ 22) אותו רוקח יהודי, השמח בטבע ומכיר היטב צמחים, רוקח תרופות עבור כל התושבים, גם הליטאים וגם היהודים. הוא נתן תרופה גם למפקד הנאצי שהגיע לעיר, שמע ממנו על התוכנית לכרות בור עצום, וניסה להזהיר את כל היהודים – הוא עצמו נרצח באכזריות בידי שני צעירים ליטאים, שכניו. דימוי נפלא לשלווה לכאורה בעיירה לפני הרצח הגדול: "היום היה יפה, השמש רוכנת מעל גילישקיס כמו איכרה גדולה, טובת לב, שמאכילה אצ אפרוחיה שק של זירעוני אור." (עמ' 100) ידע בוטני מתבטא בתיאור הבא: "הפרות הגדולות תלשו בשיניהן כמויות עצומות של שן ארי, של ילקוט הרועים, של חוטמית, תורמוסים, זיכריני ופעמון. הן נברו וכתשו בתענוג עילאי ערוגות של תלתן בהיר ורך, בלעו מלוא הלוע חמציצים, קמומיל וגבעולי חמוציות, ובלי דעת מדוע, בכוח אינסטינקט בריא, נזהרו היטב בלענה ובנוריות בר." (עמ' 136). ההקשר לפרות האלו, שמשחיתות את הטבע הנאה, מגיע בהוראה ביום לפני ההשמדה: "על היהודים לנקות את צואת הפרות בבגדיהם והידיים חשופות. אסור לתת להם שום שתיה ושום מזון, נכון, גם לא מים." (עמ' 204). ועל רקע יפי העיירה הקטנה בין הנהר ובין היער, מתרחשת ההשמדה של כל היהודים, מקטן עד גדול. הכול מתוכנן, אפילו השכבות של הגוויות שתהיינה "מסודרות" בבור. אחד שניסה להימלט הוא דווקא הילד הקטן, שעד היום לא הלך ברגליו ואימו נשאה אותו בשארית כוחותיה על ידיה. באורח נס, דווקא ביום הזה, הוא נמלט על רגליו והחל לרוץ. אבל, למרות הניסיון של ליטאי צעיר לעזור לו, הצליח המפקד הנאצי לירות בו. ועל כך כתב ביאליק בפואמה נוספת, "על השחיטה", שכתב לאחר פרעות קישינב: "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן." לסיום, יש התלבטויות רבות איך לספר, במיוחד לצעירים, על השואה. ספרים ריאליסטיים מאוד, המפרטים את הזוועות, עלולים להרתיע. הספר של יוסי אבני-לוי הוא דוגמא טובה מאוד כיצד אפשר לספר על השואה ולהנחיל את לקחיה, בלי לוותר על מידע היסטורי לגבי מה שהיה שם. וזאת עשה אבני-לוי בכמה אמצעים, שלכאורה מרחיקים את הטקסט מהמציאות, באשר הוא צבע אותה במין אגדתיות ושילב בה גם יסודות מיסטיים. ונקודת אור אחת, שיכולה לנחם. לפעמים מתגלה גם טוב לב של אדם בודד על רקע שנאה ואכזריות של הסביבה: אשת המורה שמצילה ילדה יהודייה, וצעיר ליטאי שמנסה להציל ילד יהודי. "חסידי אומות העולם" גורמים לנו לחזור ולהאמין באדם ואיך שהוא גם בצדק עולמי. עדינה בר-אל
משה גרנות
שרידותו של הומור
על "כתבים נבחרים"
מאת יון לוקא קארג'יאלה
בתרגום: מרדכי אמיתי,
א. מייטוס, א.ב. יפה, י. רבי, א. שלונסקי
ספריית פועלים 1955, 253 עמ'
דרכו של הומור להתיישן, ולא להיות רלוונטי לאורך שנים. לכן ממש התפלאתי שקריאה בהומורסקות של קאראג'יאלה, סופר ומחזאי רומני שפעל בסוף המאה ה-19, גרמו לי קורת רוח, ואף לפרצי צחוק. ב"כתבים נבחרים" של קאראג'יאלה אנו מוצאים מחזה בשם "המכתב האבוד" ועוד 22 הומורסקות ורשימות ביקורת, והנה, על 9 מתוך ההומורסקות והרשימות כתוב בתוכן העניינים שתרגם אברהם שלונסקי, והרי קשה להעלות על הדעת כי שלונסקי ידע רומנית. פניתי לחוקרת ידועה, מומחית מספר אחת לשלונסקי, והיא סבורה ששלונסקי תרגם, כנראה, את קאראג'יאלה מרוסית.
אתרכז עתה במחזה שבפתח הספר "כתבים נבחרים" – "המכתב האבוד", בו ההומור נובע, כמו בקומדיות הצרפתיות ממולייר ואילך, מאי הבנות בין הגיבורים, המובילות לתסבוכת, שנפתרת לבסוף בדרך לא צפויה. הגיבורים העיקריים במחזה זה הם טיפאסקו הפרפקט (מושל מחוז), פריסטנדה, מפקד משטרת המחוז, טראחאנאקה, יושב ראש ועדת הבחירות לפרלמנט, זויה אשתו, קאצאבנקו, עורך עיתון הרכילויות "שאגת הקרפטים".
לפרפקט טיפאסקו יש רומן נסתר עם זויה, אשתו של טראחאנאקה, המשוכנע שאשתו נאמנה. טיפאסקו מעביר בסתר מכתב אהבה לזויה באשר למפגשם הבא. היא מאבדת אותו (מוציאה מטפחת מהתיק, והמכתב עף אל הכביש). אזרח שתיין מוצא את המכתב. קאצאבנקו, שעיתונו מושתת על רכילויות, מזמין את האזרח השתיין לכמה כוסות שיכר, וכשהוא שיכור כלוט, הוא גוזל ממנו את המכתב. הוא מודיע לנוגעים בדבר שהמכתב נמצא בידו, ושהוא מתכוון לפרסמו בעיתון. בעלה של זויה, המשוכנע בנאמנותה, סבור שקאצאבנקו זייף את כתב ידו של הפרפקט – עובדה: יש ראיה שקאצאבנקו זייף שטר של 5000 ליי (המטבע הרומני). זויה חשה אבודה – אם המכתב יפורסם בעיתון, כפי שמאיים קאצאבאנקו - אין טעם לחייה. קאצאבנקו מודיע שיימנע מפרסום אם הפרפקט יתמוך בו בבחירות לציר בפרלמנט. הפרפקט מבקש לשכנע את קאצאבנקו לוותר על המכתב בכל מיני פיתויים. כשקאצאבנקו מתעקש על ציר בפרלמנט, הפרפקט מאבד עשתונות, וכמעט הורג אותו במכות. הוא אף דורש ממפקד המשטרה, איש מושחת המעגל פינות, לאסור את קאצאבנקו. זויה מתחלחלת מההחלטה הטיפשית של הפרפקט, ומעמידה אולטימטום: אם אתה אוהב אותי, תמוך בקאצאבנקו לציר. היא פוקדת על מפקד המשטרה לשחרר את קאצאבנקו מהמעצר.
למרות עוגמת הנפש לבחור נוכל כציר המפלגה לפרלמנט, הפרפקט מתרצה, ומקיימים אסיפה שבה אמור קאצאבנקו להיבחר. האסיפה מתוארת כפארסה, בה הנואמים מתהדרים במילים יפות כמו "פרוגרס", "פרינציפים", "קדמה", אבל הנאומים נבובים לחלוטין. תוך כדי האסיפה מגיע מברק מאת השר המחייב את האסיפה לבחור באגממנון טאנאנאקה, איש עילג, חסר תבונה, שכל זכותו על המשרה הרמה היא שאבות אבותיו היו צירים בפרלמנט משנת 1848. בעקבות ההודעה המפתיעה הזאת מתחוללת תגרה בין באי האסיפה, שבה האזרח השתיין מוצא את המגבעת של קאצאבנקו, שבבטנה שלה חבוי המכתב. זויה, שאינה מודעת לתמורות בעלילה, מציעה לקאצאבנקו עסקה: היא תחזיר לו את השטר המזויף כנגד המכתב, אבל קאצאבנקו מודיע לה שהמכתב אבד בקטטה. זויה שוב אומללה, עד שמגיע השתיין ומודיע שמצא את המכתב, וכיוון שהוא מיועד לזויה, הוא נותן אותו לה. הסוף, כמובן, טוב, וההומור נובע בעיקר מהפער שבין המצב המתואר כחסר תקווה, ובין הרפליקות המטומטמות מפיהם של עסקני פוליטיקה נבובים.
כאמור, בהמשך הספר מופיעות 22 הומורסקות ורשימות, אביא דוגמאות אחדות כדי להפגיש את הקורא עם נושאי הסאטירה של קאראג'יאלה: במספר רשימות יש ביקורת על אישיותו של הרומני – הוא לאומן קיצוני, שדעותיו הפוליטיות משתנות לפי רוח התקופה. אהבתו לעמו מחייבת שנאת הנוכרי, וטאבו מוחלט על קשר כלשהו כלפי מי שאיננו "רומני טהור". מטרת המלומד הרומני היא להקים מצבה לעצמו ולמחקרו עוד בחיים. הרומנייה מתהדרת בדיבור צרפתי, ורק עם המשרתים היא מדברת ברומנית, מודיעה לכול על פגישותיה עם נסיכה פלונית. חותרת לבעל מיניסטר, ולמזכיר השר כמאהב. אם היא מתחבקת ומתנשקת עם אישה אחרת, תהיו בטוחים שהיא לא סובלת אותה ("הרומני", הרומנייה", "המלומד הרומני", "הרומנים הטהורים").
בויאר רומני (בעל אחוזה, רוזן) חוכר איכרים לעבודה בשכר רעב, וכשהם מבקשים העלאה במשכורת, הם זוכים למלקות. תלונה לרשות אינה מועילה, כי שם מסתבר לוו כסף מהבויאר, ומוטב להם לשמור עמו על יחסים טובים.
נושא אחר שקאראג'יאלה מתרכז בו הוא הפינוק המוגזם של הילדים אצל משפחות "בני טובים". בהומורסקה "האדון גויה" מתואר איך אימא, דודה וסבתא רוצות לעשות נחת רוח לגויה הקטן, ולהביא אותו בחג לבוקרשט. כיוון שהרכבת מתמהמהת, גויה דורש שהרכבת תופיע בתחנה תיכף מיד! ברכבת מזהירים את גויה שלא להוציא את הראש מהחלון, בתמורה הוא מוציא לשון, אבל כובעו עף ברוח, ועמו הכרטיס שהיה טמון בבטנת הכובע. אימא צריכה לשלם על כרטיס נוסף פלוס קנס, ומזכה את הילד בנשיקה. בהמשך הוא נכלא בנוחיות, מושך בבלם החירום, והרכבת נבלמת בחריקה ובאזעקת אימים. בסיפור אחר "הביקור" הדובר מוזמן אצל מאריה פופסקו, אישה עשירה שלבעלה אחוזה גדולה. הבן שלה יונל (שם חיבה לשם יון), לבוש בבגדי מאיור (רב-סרן) בחיל הפרשים, מרעיש עולמות בתוף ובחצוצרה. כשמסבירים לו שמאיור איננו נושא תוף וחצוצרה, אלא חיילים פשוטים, הוא מתחיל "להילחם" בחרב, וכמעט פוגע בעין של אימו. הוא מבקש להפיל את הפרימוס שהמשרתת מכינה קפה לאורח, וכשהיא נכנסת לחדר האורחים, הוא מתנפל עליה בחרב. הוא מבקש מהאורח להדליק לו סיגריה, והאם מתמוגגת מנחת. בהמשך הוא נחנק מהעשן ומתעלף. כשהוא מתאושש, הוא פוגע בכדור בנברשת, ומפיל את ספל הקפה של האורח על מכנסיו. יונל לוקח את צנצנת המרקחת, הכיבוד לאורח, ובהמשך מסתבר שהוא רוקן אותה בערדליים של האורח שחיכו ליד הכניסה.
לא רק את הילדים המטרוניות הרומניות מפנקות, אלא גם את כלבי השעשועים. הדובר נקלע בנסיעה ברכבת בתא של מטרונית אחת המחזיקה בסלסלה כלבלב יפיפה, אבל רגזן, הנובח על הדובר, ועל כל מי שמתקרב לתא. הדובר מבקש להתקרב לכלבלב בממתקים, והמטרונית מתפעלת, וקובעת שהוא בוודאי איש טוב, כי לכלבים יש חוש לאופיו של האדם. כאן מעיר הדובר שיסלחו לו האדס וצרברוס, כלבו הנאמן – אין לכלבים חוש כזה, כי הכלבלב בוביקו לא חש איזה אסון מכין לו "האיש הטוב".("בוביקו").
נושא נוסף לסאטירה של קאראג'יאלה הוא ההירתמות של הורים וקרובים להשתדל אצל המורים שישנו את הציונים של "בני הטובים" מ"נכשל" ל"עובר". למטרה הזאת מתגייסת כל "הארמדה" של העילית ("תעודת בגרות", "שרשרת החולשות").
הדובר מתפעל מחברו יאנקו המתגלה כפילוסוף סטואי, שאינו מתרגש מזה שחוזה השכירות שלו פג, וגם שהתפטר מהעבודה בשל מנהל מעצבן, שבכספו האחרון הוא מזמין את הדובר לכוסות ורמוט ושמפניה. סוד שלוותו של יאנקו, אל מול הסיבות הרבות למצוקה, נובע מהחסכונות "הקטנים" של רעייתו – הם עדיין בבית היין, ואשתו מבשרת כי שכרה דירה בת ארבעה חדרים, אמבטיה, חדר משרתים, מרתף יינות, חצר, גינה – כל זה ב-2400 ליי – פי שישה ממשכורתו הקודמת של יאנקו - וכל זה מחסכונותיה הקטנים של אשתו ("חסכונות קטנים").
כיוון שיוצרים בעלי שם עולם מתגלים כאנטישמים (שייקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי, אמינסקו, המשורר הלאומי של רומניה), ומאחר שהאנטישמיות הרומנית התגלתה בכל מוראותיה במלחמת העולם השנייה (פוגרומים, טרנסניסטריה), ברור שחיפשתי את עקבות המחלה העולמית הזאת אצל קאראג'יאלה – ובכן ב"כתבים נבחרים" מוזכרים היהודים רק פעם אחת: באסיפת הבחירות, שהדוברים מרבים להג מטופש, מודיע קאצאבנקו בפאתוס: "כל פושטי הרגל הם יהודים, אנו רוצים פושטי רגל שלנו!" – זה הכול. לא קראתי את כל כתביו של קאראג'יאלה, אבל אני מתרשם מההערה המטופשת שהסופר שם בפיו של קאצאבנקו, שבוודאי גם בשאר יצירתו אין סממנים לאנטישמיות. וכן ראינו כיצד קאראג'יאלה לועג ללאומנות של "הרומנים הטהורים", אולי משום שהוא עצמו ממוצא יווני.
מנחם רהט
מדינת חלם
רק מדינת ישראל נוהגת ככסילי מדינת חלם ומממנת גופים שעצם קיומם נועד לסייע למשתמטים, לחתור תחת עצם קיומה * רק שוטי חלם מסוגלים היו לחשוב על מימון ממשלתי לטיפולי שימור פוריות למחבלים עמלקים שידיהם דמים מלאו * וזה רק קצה הקרחון * חלם כאן ועכשיו יהודי אחד, עני מרוד, חי בכפר סמוך לעיר חלם. משהציקה לו בטנו, לקח את סוסו הזקן, תחב לכיסו מספר מטבעות זהב מן המחבוא שבו אגר את הנדוניה של בתו, ויצא לחפש מזלו בעיר חלם. לפנות בוקר העמיד את סוסו בשוק, פיזר לרגליו את מטבעות הזהב וחיכה שתקיץ העיר משנתה. עד מהרה יצאו החלמאים בדרכם לבית הכנסת לתפילת שחרית. ראו החלמאים ושאלו את הכפרי: מניין המטבעות המוזהבים הללו? השיב להם: את אלה זורר סוסי מנחיריו. אני נותן לו מספוא וכשהוא מתעטש נפלטות ארצה מטבעות זהב. פשטה השמועה על סוס הפלאים, והואיל וקופת הקהל החלמאית היתה ריקה, החליטו שבעת טובי העיר לקנות את הסוס המופלא, לאספקת מטבעות לפרנסת הקהילה. שילמו החלמאים הון עתק – ומאז עודם מחכים למטבעות הזהב. מדינת ישראל 2026 איננה חלם, אבל נוהגת כמו במדינת חלם ההיא, רק ממש ממש הפוך: החלמאים השוטים הם הציבור היצרני במדינה, אותם אזרחים שלא רק נושאים על גבם את עול כלכלתה אלא גם את עול ביטחונה (ההולך ומכביד מיום ליום, מחמת מצוקת כוח אדם וההכרח בגיוס חוזר ונשנה לשירות מילואים מפרך), שמקצים מקופת מדינתם הנלחמת על חייה, במסגרת הכספים הקואליציונים, כשני מיליארד שקל לטובת המגזר המשתמט, ובהם הקצאת 1.56 מיליארד שקל לישיבות המשתמטים (כולל ל'ישיבות' מפוברקות 'לנושרים', שכל תכליתן – שיא האבסורד!!! - למנוע את גיוס הנושרים); ו-107 מיליון שקל לרשתות החינוך המפלגתיות של ש"ס ושל דגל התורה, שבזות ללימודי ליבה; ולמוסדות הפטור האנטי־ציוניים, שמהם יוצאים שירי הנאצה 'ובשלטון הכופרים אין אנו מאמינים' וסיסמאות הכפירה הנוראה בתורת משה: 'נמות ולא נתגייס.'. הבנתם את גודל החלמאות? - מדינת ישראל מתחזקת בכספה את החותרים תחת ביטחונה, אלה הבזים לה, המחרפים ומגדפים אותה. להבדיל מיליוני הבדלות, האם זה לא מזכיר את המימון שהזרימה המדינה לחמאס וששימש לחפירת מינהרות הטרור בעזה (וכמובן שאין שום דימיון אחר בין המשל לנמשל)? ואילו הכפרי המתוחכם, שהצליח להונות בגדול את הסכלים של חלם, הם העסקנים החרדים. הם מצליחים למכור לנו שוב ושוב לא סוס מופלא אלא דרישה חד משמעית לדמי פרוטקשן לטובת המגזר המשתמט, בשווי של מיליונים. במדינה מתוקנת הם מזמן היו יושבים בכלא בעוון סחיטה באיומים: "לא תאשר לי מיליארדים – לא תהיה לך קואליציה." ומה עם המלחמה החיונית להצלת עם ישראל ממזימותיו הנאציות של הצורר האיסלמיסטי הקנאי שמקיף אותנו בטבעת אש? "הו, הו, ציונים יקרים," ישיבו חרדים לא מעטים (לא כולם; בהחלט יש ביניהם 'אנוסים' אוהבי המדינה והעם עד כלות). "זו לא בעייה שלנו. לא אנחנו הקמנו את המדינה. עוד לא הבנתם שרק אתם תתמודדו עם התוצאות?" ואחרים, חצופים יותר מקרב מקבלי דמי הפרוטקשן, אפילו אינם מוכנים ליישם את חובת המינימום של הכרת הטוב, כלפי המדינה שמשחררת אותם משירות להגנתה ומטביעה אותם בים של כספי עתק קואליציוניים. חצופים אלה מבטאים בריש גלי, מול מצלמות הטלוויזיה, את איבתם התהומית למדינה ותפילתם לתבוסתה. "שתמותו במילואים," איחל ג'ינג'י נאלח לעם ישראל מול מצלמות הטלוויזיה. וקנאי בזוי אחר אמר למצלמה: "אני מתפלל שתמותו. כך תזכו לגאולה" (עפ"ל – עפרא לפיהם). להם, ודווקא להם – מעשה חלמאי מובהק! – מחלקת המדינה כספי עתק בתמורה לקללות הנמרצות לחורבנה (עפ"ל). תגידו אתם, זה לא חלם, לממן את החותרים תחתיה, את חופרי המחילות שמכרסמות את יסודותיה? הכספים הקואליציוניים לטובת ישיבות ומוסדות החינוך של המשתמטים, מגיעים מתקציב המדינה, שחלקו ממומן בידי ההיטקיסטים המזרימים לקופה מיסי עתק. רק בימים אלה התעשרה קופת המדינה במיסים בסך 10 מיליארד דולר שקיבלה מידי קבוצת הייטקיסטים בראשות אסף רפפורט, אשר מכרו בעיסקת האקזיט הגדולה במדינה, את חברת ויז (WIZ) שהקימו במו ידיהם, לגוגל העולמית, תמורת 32 מיליארד דולר. וזה גודל האבסורד: מתוך ה-32 מיליארד יגיעו 10 מיליארד לתקציב המדינה וישמשו למימון מוסדות חינוך חרדיים נטולי לימודי ליבה, כדי ש...לא יצמחו לנו עוד אסף רפפורטים חדשים. לא חלם? מדיניות החלם הישראלית אינה נוגעת רק לתחומי מימון ועידוד הבטלה והבורות במגזר החרדי. בכל מקום בו תשליך אבן במדינת חלם, היא תיפול על מעשה חלמאות משווע. השבוע נתקלנו במכתבה המתמיה של ח"כ מיכל וולדיגר לשרי הממשלה ובו היא חושפת תופעה מבהילה ומבחילה: מדינת ישראל מציעה למחבלים עמלקיים טיפולי חינם לשימור הפוריות – הליך שפרט למחירו הבלתי מוסרי, אמור לעלות למשלם המיסים אלפי שקלים לשימור המנות המוקפאות לטובת צמיחת דור המחבלים הבא. "לא יעלה על הדעת," כותבת ח"כ וולדיגר, "שבזמן ששמם של לוחמינו הגיבורים נשפך בשדות הקרב, מציעה מערכת הבריאות טיפולים שנועדו לאפשר צאצאים לרוצחים ארורים שמטרת חייהם היא השמדת המדינה." ח"כ וולדיגר מוסיפה את המובן מאליו, שהדרך ממדבר העמים אל הארץ המובטחת מלווה תמיד בציווי "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח." היש אבסורד גדול מזה, שמדינת ישראל, שלהשמדתה מייחלים המחבלים שאימצו את הנאציזם המפלצתי, תשקיע משאבים מכספי אזרחיה כדי לשמר את 'זכותם', להנחיל לעולם צאצאים בדמותם כצלמם שימשיכו בדרכם התפלצתית של אבותיהם? או כפי שהתנסח בזעם מוצדק משה פייגלין: "מדינת ישראל, במקום למחות את זכר עמלק, שבא הנה כדי לשחוט את כולנו, נוהגת בהיפוך מוחלט של הצדק כדי לשמר את זרעו." אז תגידו אותם, לא חלם בריבוע? החלמאות שולטת על חיינו, אולי מכוח הרקב של הפרוגרס העולמי, כמעט בכל תחומי חייה של מדינת חלם. רק בחלם מסוגלת היתה הפרקליטות הצבאית לשפוך את דמם של לוחמי 'כוח 100' ולהרשיעם בפרשת שדה תימן, בהיעדר הוכחות של ממש, זולת סרטון מטושטש להדהים ממצלמות האבטחה. רק בחלם הופכת הוקעת לוחמים, ללא הוכחות של ממש, למפגן שקרי של עליונות מוסרית לכאורה, שבמהותה הינה ירידה אל שפל המדרגה אל תהומות הניוון המוסרי והפרוגרס השמאלני העויין בבסיסו את מדינת היהודים, אשר הפך, ברוב שפלותו, את המונח 'ציונות' למילת גידוף איומה ונוראה שאין נמוך ממנה. פעם, בילדותנו, חשבנו שהציונות ניתקה את העם היהודי מתפיסות העולם החלמאיות. אבל מסתבר – ואלה רק דוגמאות שעל קצה המזלג – שמדינת חלם חיה ובועטת, כאן ועכשיו. מנחם רהט
נעמן כהן
[המשך הטור מהגיליון הקודם]
מיכאלה – פיגוע בזמר העברי נבחר השיר שייצג את ישראל באירוויזיון: מישל: זמר נועם בתן מילים: צליל קליפי, נדב אהרוני ויובל רפאל לחן: צליל קליפי ונדב אהרוני
Michelle (Mmm-mmm-mmm-mmm) (Mmm-mmm-mmm-mmm)
מישל זו אהבה רעילה אני באפלה איך השארת אותי בצל כוכבת בלי תהילה משוגעת גדולה אני קם ונופל
Oh Michelle, Je ne sais plus quoi faire Tu étais ma lumière Dieu j’t’en supplie réveille-moi J’ai plongé dans le noir Ramène-moi de l’espoir Et ma mademoiselle
Alors je danse, danse avec les maux Tu me verras rire, rire à nouveau T’es ma douleur, j’n’étais qu’un décor J’ai crié crié crié crié https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=19936&wrkid=65796 בעולם תהו: האם השיר ״מייצג את צרפת?" יוצרי תוכן וחובבי אירוויזיון מיהרו להגיב ל"מישל", שמעורר מחלוקת בסרטוני תגובה ברשת. בעוד חלק הכריזו על "שיר חזק" עם פוטנציאל הצלחה גבוה, היללו את הקול של בתן ("מאוד מוכשר, מחוספס") וחשבו שנוכחות צרפתית של 63 אחוז בשיר היא אסטרטגיה טובה - אחרים טענו שזאת טעות ("אני רוצה לשמוע את 'ישראל', לא צרפתית") וכי הבחירה בגבר כנציג מנבאת רעות לישראל לאור ניסיון העבר: "חסר בזה משהו מיוחד, אין בזה ניצוץ". https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkcpmzufbl מדוע בכלל השיר נקרא בעברית "מישל" בצרפתית ולא בשם העברי המקורי מיכאלה, או לפחות "מישלה?" (בדומה לעברית גם הצרפתים מבדילים בין מישל (מיכאל) שם של גבר, לבין מישלה (מיכאלה) שם של אישה ע"י הוספת והטעמת האות E בסוף). בארץ מבוטא "מישל" כגבר. בכל מקרה השיר הוא פיגוע בשפה העברית, ונזק לתרבות העברית, ולכן אני מקווה שלא יזכה.
אכזבה ב- 5 במרץ הוזעקנו ב-4 בבוקר למקלט אחרי אזעקה ב-2 בבוקר. במקלט אני גולש לערוצים שונים בישראל ובעולם. והנה נכנסתי לעיתון לה מונד. והנה כתוב בו עדכון מהרגע האחרון: 02:47 Partager Les frappes iraniennes sur Israël ne font pas de victime L’Iran a lancé une nouvelle salve de missiles contre Israël, ont fait savoir l’armée israélienne et les médias d’État iraniens, déclenchant des alertes dans plusieurs régions, dont celle de Tel-Aviv. Aucune victime n’a été signalée à la suite de ces tirs, et l’alerte a été rapidement levée, תקיפות איראניות על ישראל לא גרמו לנפגעים. איראן שיגרה מטח טילים נוסף לעבר ישראל, כך דיווחו הצבא הישראלי וכלי התקשורת הממלכתיים האיראניים, מה שהפעיל התראות במספר אזורים, כולל תל אביב. לא דווח על נפגעים בעקבות התקיפות, והכוננות הוסרה במהירות. https://www.lemonde.fr/international/live/2026/03/05/en-direct-guerre-en-iran-des-explosions-entendues-a-teheran-l-iran-affirme-avoir-vise-les-quartiers-generaux-de-groupes-kurdes-en-irak_6668663_3210.html אי אפשר היה שלא לחוש את אכזבת הצרפתים מכך שישראל מכה באיראן ואין לה שום נפגעים.
מקרון כטרטיף צביעותו של עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, נשיא צרפת, עולה על זו של טרטיף של מולייר. מקרון מכיר בזכות ישראל להתגונן נגד חיזבאללה, אך קורא לה לא לתקוף את לבנון. בספטמבר 2020 מקרון סגר דיל עם חיזבאללה – הוא יעלים עין מהנשקים והחימושים, וחברה צרפתית (בבעלות איש תקשורת צרפתי חשוב) – תשקם את נמל ביירות אחרי הפיצוץ באוגוסט 2020. העיתונאי הצרפתי ז׳ורז׳ מלברונו, (מומחה למזה״ת) פרסם דף מספר שכתב בנושא – הספר קרוי ״החשיפה הצרפתית [של ה] אליזה, קה ד׳אורסה [משרד החוץ הצרפתי] דה.ג׳ה.אס.אה [ה״מוסד״ הצרפתי]: סודות מלחמת ההשפעה האסטרטגית. (יצא לאור– ב-2022). עמוד 23 (מתוך הפרק ״בסוד המשימות של עמנואל מקרון בלבנון״). מוחמד ראעד [יו״ר סיעת חיזבאללה בפרלמנט הלבנוני: "עמנואל מקרון מכיר בקיומו של חיזבאללה באזור ובחשיבותו, וזה בשבילנו מאוד חשוב [...]. מאז שבחרנו להיענות בחיוב להזמנה למעון האורנים [משכנו המפואר של שגריר צרפת בבירות - א.ס], קיבלנו החלטה לשתף פעולה ולהיות חיוביים כלפי היוזמה הצרפתית. כי באמת האמנו שהצרפתים יכולים לעשות משהו. המדינות הערביות ישנות, העולם בכלל עסוק בבעיותיו ובמגפה [הכוונה למגפת הקורונה ב2020 – א.ס]. צרפת הגיעה ברגע הנכון." הפגישה הוכנה בקפידה. שגרירות צרפת העבירה מספר מסרים לעאמר מוסאווי, נציג חזבאללה ליחסים בינלאומיים. "הצרפתים הבהירו לנו שעמנואל מקרון לא יעלה את נושא הנשקים שלנו," מגלה מוחמד ראעד. בתמורה, חזבאללה לא יתנגד לכך שצרפת תזכה – דרך חברת הספנות CMA CGM - בחוזה לשיקום נמל ביירות, מגלה מקור המקורב לתנועה השיעית. כמובן שלא היה זה במקרה שאחד מהאורחים במטוס של הנשיא היה רודולף סעדה, מנכ"ל GMA CGM. "הנמל הוא נושא פוליטי, הוא שייך לצרפתים," יאשר שנה לאחר מכן לדיפלומט לבנוני נג'יב מיקאתי*, במהלך ביקורו הראשון באליזה כראש הממשלה המיועד של לבנון. *נג'יב מיקאתי, שהפך לראש ממשלה ביולי 2021, הוא איש עסקים (ה-26 בעשירי העולם) שהצליח בתעשיית הטלקומוניקציה. הוא הפך ראש ממשלה לאחר ההתנקשות ברפיק חרירי ב-2005. נג'יב מיקאתי מקורב ללורן פביוס, שר החוץ לשעבר, ששלח לו ברכת מזל טוב עם מינויו [לראשות הממשלה]. (איתי סליאר) https://x.com/ItaiCellier/status/1848691958564188419 עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן מטיף לישראל בעודו עושה עסקים עם חיזבאללה. לכן צרפת מתנגדת להכרזת ארגון החיזבאללה כארגון טרור. אלא רק את הארגון הצבאי שלו. כאילו שיש הבדל. יש להכריז על עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן כקולברוטור פעיל של חיזבאללה.
פרופסור משה כהן אליה ועידית סילמן בתפקיד האחים החשמונאים בגיליון "חדשות בן עזר" 2137 מ-26.2.26 כתבתי על יוזמתו של פרופסור משה כהן-אליה לחתום על עצומה המבקשת מטראמפ להטיל סנקציות על על גלי בהרב-מיארה ויצחק גולדפריינד-עמית: "דומה שמאז פנו אריסטובלוס השני, והורקנוס השני בניו של אלכסנדר ינאי ושלומציון לפומפיוס שיבוא ויכריע ביניהם וישלוט על יהודה, טרם היתה פנייה בוטה כזו של ישראלי להתערבות גורם זר בריבונות הישראלית. "אל תחתמו! גם אם צריך רפורמה משפטית, אפילו על חסידיה הקנאים ביותר לא יעלה על הדעת למסור את מערכת המשפט הישראלית לריבונות אמריקאית." והנה שוב בעיצומה של המלחמה קפצה גם השרה הפיליסטינית להגנת הסביבה – עידית סילמן, וקוראת לנשיא ארה"ב להתערב בנעשה בישראל. בציוץ שהפנתה לטראמפ, כתבה כי הלחץ בעניין החנינה לראש הממשלה נתניהו "מבורך". היא ביקשה להפנות אותו ל"מי שמונעת את הדיון בבקשה - ומי שמגבה אותה", וקראה ל"סנקציות אישיות חמורות". (מורן אזולאי) https://www.ynet.co.il/news/article/r1emqpdfzx#google_vignette היזהרו ממעשה בגידה של מתן ריבונות ישראלית למדינות זרות.
ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל וציונות בלחץ סטודנטים ערבים (בגיליון "חדשות בן עזר" 2136 מיום 23.2.2026 פרסמתי את מכתבי לנשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלראי שמקצועו היסטוריה של עם ישראל, שיפעל לביטול החלטת האוניברסיטה לביטול לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית בעקבות לחץ של סטודנטים ערבים. לצערי הנשיא לא ענה לי, אבל קיבלתי תשובה מהראש האקדמי של המכינה:
8.3.26 נעמן שלום, מודים לך על פנייתך ועל ההתעניינותך בתכנים הנלמדים במכינה גם שנים אחרי סיום הוראה במכינה. שמחים לעדכן שבשנים האחרונות המכינה פורחת ועברה ריענון והתעדכנות ברבים מהתחומים הנלמדים. אנו מנסים לעשות שיפור מתמיד כדי שהמכינה תהיה אטרקטיבית לסטודנטים ותעודד את המסיימים להמשך לימודים באוניברסיטת חיפה בתחומים שלמדו. כל השינויים שנעשו ויעשו (השינוי שאתה מציין לגבי קורסי הרוח הוא חלק קטן מהשינויים) נועדו להפוך את המכינה למעניינת ומגרה אקדמית. אנו עושים גיוון בתכנים שלא חובה שילמדו לפי מל"ג ויש לגביהם חופש החלטה למכינה. תכנים אלו השתנו וימשיכו להשתנות ואין לזה קשר לסטודנטים ממגזר זה או אחר; הכל במגמה לחשוף את הסטודנטים למגוון של תכנים. חשוב לציין שאין גם קשר לחשיבות של נושא זה או אחר, במדעי הרוח יש הרבה נושאים וכולם חשובים באותה מידה, ולכן אנו רוצים לגוון ולתת מקום לעוד תחומים ונושאים מתחום מדעי הרוח העשיר, חשיפה שהיא חשובה על אחת כמה וכמה בשלב של המכינה , בטרם בוחרים תחום לימוד לתואר הראשון. אין פה החלטה ערכית לגבי איזה תחום חשוב יותר מהאחר (אנו לא מקדמים נושא מסוים או תחום מסוים על פני אחרים). ואנו מצטערים אם נושאים מסוימים שלימדת לפני שנים או אתה חושב שחשובים בשנים מסוימות לא ילמדו. החדשות הטובות שבגיוון ובשיפור מתמשך ייתכן שחלקם יעלו וילמדו שוב בעתיד. מקווים לימים שקטים ורגועים יותר, הנהלת המכינה פרופ' גיל לוריא, ראש אקדמי איריס פסלר, ראש מנהל
הנה המכתב שעניתי:
10 מרץ 20026 פרופ' גיל לוריא, ראש אקדמי המכינה האוניברסיטאית חיפה איריס פסלר, ראש מנהל
שלום רב.
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית תודה על מכתבכם. דא עקא לצערי לא יכולתי להבין מדבריכם כיצד לביטול לימודי ההיסטוריה של עם ישראל והמבוא לתרבות המערב ("מושגי יסוד במדעי הרוח" שבוטל כבר לפני שנתיים), אתם קוראים "שיפור", והפיכת המכינה ל"מעניינת יותר ומגרה אקדמית"? ועוד מסבירים ש"לכן אנו רוצים לגוון ולתת מקום לעוד תחומים ונושאים מתחום מדעי הרוח העשיר", הרי לא הוספתם כלל תכנים ממדעי הרוח, אלא רק ביטלתם. ובכלל מדוע לדעתכם המקצוע שביטלתם "לא מעניין ומגרה אקדמית"? אתם כותבים: "אנו מצטערים אם נושאים מסוימים שלימדת לפני שנים או אתה חושב שחשובים בשנים מסוימות לא ילמדו." השאלה אינה אישית שלי. השאלה היא, מדוע אתם, פרופסור גיל לוריא ואיריס פרסלר, אינכם מצטערים על ביטול לימודי ההיסטוריה של עם ישראל והציונות. האם זה מפני שאינכם חושבים שיש בהם עוד חשיבות בימינו? אתם כותבים: "אין פה החלטה ערכית לגבי איזה תחום חשוב יותר מהאחר (אנו לא מקדמים נושא מסוים או תחום מסוים על פני אחרים). ואין לזה קשר לסטודנטים ממגזר זה או אחר." האם להחלטה על ביטול לימודי ההיסטוריה של עם ישראל והציונות באוניברסיטה ישראלית-ציונית, אינה החלטה ערכית? נשאלת השאלה אם כן, מהו עולם הערכים שלכם, או יותר נכון מהו עולם הערכים של אוניברסיטת חיפה? בכבוד רב. ובתקווה לימים שקטים וטובים יותר וניצחון הציונות. נעמן כהן
את תשובתי זו שלחתי גם לנשיא האוניברסיטה, פרופסור גור בלינדמן-אלראי, ואני עדיין מחכה לתשובתו. מכתבי לשר החינוך יואב קיש בנדון גם הוא לא נענה. אם יבוטל המקצוע, או יבוטל הביטול אפרסם זאת בתקווה שפרסום הדברים הפעם יועיל לאי ביטולו. נעמן כהן
הרצל ובלפור חקק
הצבּר המיתולוגי מבקש את המחר
חשבון נפש של "דור העצמאות" תאומים וסיפור לידה, וזה נשמע כאגדה. נולדנו סמוך להולדת המדינה, ומאז אנו נושאים את החותם של "דור העצמאות". מרגע שנולדנו, טיפחו בנו את תחושת השליחות של נושאי דגל העצמאות. העובדה שנולדנו בגולה (ועלִינו בגיל שנתיים) לא העלתה ולא הורידה. נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סמליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים, וקרא: "תנו לי "צ'ארטר". בלפור העניק אותה. הקשר בין השניים הפך להיות משׂאת נפשו של פעיל ציוני בעיראק, אבינו עזרא. כאותו עזרא הסופר בשעתו גם אבינו חלם על גאולה. אבינו האמין בכוחם של שמות להשפיע על ההיסטוריה. מה פלא, בדרכו שלו החליט הגיבור הבּבלי לחבר גיבורים מן ההיסטוריה: להפגיש את הרצל ובלפור ילדיו – כתאומים זהים. בגיל עשר אימא תפרה לנו חולצות מבּד. בלהט כיתְתה הגיבּורה המסוּרה את רגלֶיה לחפּש גלילי בד, שמכרו בשוק מחנה יהודה. הדוגמה שבתה אותה: על הבד - סמלֵי עשׂור, דגלים, טנקים של צה"ל, חיילים ומגן דויד כחול לבן. אכן מורשת נפלאה: מאבא נחלנו את המחויבות לציונות, לדגל ולהמנון. מן הסבים ינקנו את המדרשים על ארץ ישראל, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה, שחיכתה לבנֶיה-גואלֶיה. חולצות העשׂור חבְרו לכותנות הפסים, שתפרה אמֵנו בלידתנו. ממש...סיפורי בּדים. עם סבתא עלִינו בחג השבועות לקברו של דויד המלך. היו לה כוחות לעלות מאה מדרגות, אֵם שהיתה לאומה. היינו צבּרים בטעם אחר, עם מורשת אחרת. בספר השירים של הרצל 'תעודה נשכחת' יש שיר על חוויית העלייה להר ציון עם סבתא. בארץ כה גורלית ומרתקת, שסוערת לה בנתיב מגולָה לגאולה, יש זמנים של חשבון הנפש. מרגש להביט בתמונת המחזור של ילדי בית הספר היסודי, של בוגרי התיכון, ברשימת הכתובות של בני המשפחה המורחבת. אתה מדקלם לעצמך שירי מולדת בעל פֶּה, ואתה מבין איזו דרך עברנו. אותה אחיזה בארץ ישראל אכן עיצבה וגילפה ילדי סבּרס מיתולוגיים, עשירי תודעה, על פס הייצור. ואכן חֲבל, חלק מהם ירדו מן הארץ, ומושבות היורדים באמריקה הפכו למטרופולין של ממש. יש הקוראים לאותה ארץ גושן זרה באירוניה "ניו איזראל". על זאת הלב בוכֶה, והתחושה מרה: סמל הצבּר הוא סמל ישראלי כה שורשי, וקשה להעלות במחשבה את המטאפורה, שהצבר הישראלי המיתולוגי נדד (חזר?) לגָלות. לדאבוננו, ילדֵי-החלום שכחו את חלום הגאולה, והפכו לקהילת גולים. המיתוס של היהודי הנודד בתיאולוגיה הנוצרית הוא כה מצמרר, שקשה לקשור יחד את הצירופים "צבר מיתולוגי" ו"יהודי נודד". מיכאל סגל, המורה שחינך אותנו עד כיתה דָלת, היה בטוח שיגדל פה דור איתן, "זה יהיה עץ של גאולה", ניבּא בעוז. בספרו הצנום "על סף החידלון" יכול היה להוסיף שאלה קשה: האם תולעת חילונית או חולנית היכּתה בסמל שלנו, ב'תולעת יעקב'? "ארץ ישראל – הֲתהיי לנו?" מספרים על יוסף חיים ברנר, כי באחת השבּתות, שבּהן שהה בכפר בן שמן, ראוהו ידידיו גוחן ארצה, חופן בכפּותיו גושי עפר, נושק להם – ובעיניים דומעות קורא: "ארץ ישראל, הַאם תהיי לנו?" תיאור מרגש זה אינו מרפֶּה מאיתנו, כאשר אנו מנסים לשַוות לפנינו את חזון הצבר הישראלי, אותו תסריט נבואי שחלמו עליו: דמות ילדֵי הארץ, הנאחזים באדמה הזו. כמה תארים נהדרים קשרו להם, כמה ציפו מהם. וכך ראו גם את החברה האידיאלית שתקום כאן. קשה לתאר כך את סמלי הריבונות, את התרבות שתיווצר כאן. כה האמינו ברציפות, במפגש של הצעיר הישראלי עם אוצרות העבר היהודי ועם ההיסטוריה הייחודית, שהובילה להגשמת החלום. זהות מורכבת, ועדיין אנו מבקשים מורשת שנשכחת. מה ישאבו ממנה. בדרכה הנפתלה, בדרכנו שלנו. תרבות כה עשירה ברעיונות, בנבואות, במיתוסים. האם אכן נולד פה צבר מיתולוגי? מהלך השיבה לארץ ישראל – אין לו אח ורֵע בתולדות האנושות. אמרו על הצבר (ה"סברס") שהוא קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים. כגודל הציפיות – גודל האכזבה. המשא של החזון היה כבד מדי. הצוהר נפתח, וליונה לא היו בשורות טובות: צעירים רבים, שחוו את החזון הישראלי ואת השילוב של יהדות וציונות, נטשו את מתיקות ה"סברס" ואת מחרוזת הקוצים. אכן רבים הלכו לרעות בשדות זרים. חלונות הראווה פיתו אותם, הלוך הלכו הצעירים לאמֵץ להם מחוזות זהות אחרים בארצות נֵכר. במשל של יותם גילינו אותם ממליכים עליהם את האטד. ומה על העתיד? נכון, לפעמים תמצאו אותם מרפדים עצמם בסממנים של ישראליות שטחית, כמו פלאפל וחומוס ושירים של שלמה ארצי, אבל את החיבור האמיתי לגורלנו ולארצנו, הם נטשו. "שרוליק" של דוש (קריאל גרדוש) היה צבר מרגש ואוהב מולדת, וקשה להבין, לאן נעלם אותו 'סברס' מעורר השראה. "שרוליק" של דוש היה סמל של צבּר דָבֵק בישראליות ונאמן למולדתו. השאלה אינה מרפה עכשיו: איך חלם ברנר בשקיקה, שארץ ישראל תהיה שלנו. הו, איזה מבט היה נשקף מעיניו הכחולות של מיכאל סגל המחנך המיתולוגי שלנו. באיזו ארשת עצובה היה צופה בצברינו הנוטשים אותה. כָּאב לו. לַספר שכָּתב המורה הוא קרא 'על סף החידלון'. לא שכחנו. מה חזה אז המורה היקר, מה קיווה מילדי טיפוחים, מה ייחל לתרומתם. עם השבר שלו, עם התחושה הזאת קשה לנו להשלים. הנה הוא מביט מרחוק. מה הוא לוחש לילדי הכיתה שלו: "ילדיי, לאן הרחקתם? הלא לְמדתם אצלי דֶרך ארץ ומולדת...ומורשת. תורת האליאנס, כל ישראל חברים. האם נשארנו חברים?" מה יאמר עתה...כה חזר ואמר, שהצברים בונים כאן ישראל חדשה ואפשר לסמוך עליהם. "אתם דור הצברים, אנו מצפים, שתבנו את הארץ." היה אומר לנו, לתלמידיו, בפאתוס. "עליכם, גיבורי גאולה, עליכם אנו בונים." לנו, ילידי בגדד, התייחס כאל צבּרים. המורה נהג לומר לאימנו: "התאומים שלך הם המצטיינים שלי, אבל הם טובים לא בגללי, אַת הֵבאת לי חומר טוב, והם בני הארץ הזו." כשלמדנו ב"תיכון ליד האוניברסיטה" בירושלים, למדנו מחשבת ישראל ופילוסופיה אצל מורה דגול, יעקב מאיר. מורנו התנדב במלחמת ששת הימים לַכוחות שלחמו בירושלים ונפל בקרב. ציוני אמיתי, גיבור אמיתי. אחד הספרים, שיעקב מאיר המליץ לנו לקרוא היה הספר "מנוס מחופש" של אריך פרום. בלהט רב ניתח המורה את עומק הדילמה בפנינו. היום אנו שואלים את עצמנו, האם הוויתור על החלום הציוני ועל האחיזה במימושו, הוא סוג של מנוס מחופש? נדמה לא פעם, שהצברים שלנו מגלים בעזיבה שלהם, תכונה עתיקה: עריקה מן החירות האמיתית, מן הזכות האמיתית להיות אדון לגורלך במדינה שלך. בארץ ניכר אתה חש הקלה, כי זה לא שלך באמת ואין לךָ אחריות לְמה שקורה שם באמת. השאלה בוערת וחוזרת: מדוע הם מעדיפים להיות דיירֵי משנֶה. אתה שואל, מדוע מאסו בַּזכות, שנפלה בחלקנו להיות בעלי הבית כאן? כאשר משה חושש, שהעם לא יסכימו לקבל את בשורת הגאולה, מסביר רש"י, שהיו בקרב העם חששות, היו מסרבֵי גאולה. זה התחיל כבר אז. גם ביציאת מצרים. קשה להסיח את הדעת משאֵלות אלה. יותר מדי הצנענו את הקושיות הללו במרתפים אפלים, כמו מנסים להדחיק, לשכוח. בזיכרוננו שבים ומהדהדים דברי המדרש הקדום – "בעלי מום ... משעבוד טיט ולבֵנים." לרגע שב ההרהור, שאולי הגלות הארוכה טבועה עדיין בנשמות הצברים האלה, משהו לא נמחק, משהו מן הנפש של היהודי הגלותי כמו שׂרד בגֵנים. הוצאנו את היהודים מן הגלות, אך טרם הוציאו את הגלות מן היהודים. שוב יוצא הצבר לאחוז במקל הנדודים, כמו מבקש לרצוע את אוזנו שוב למשקוף של בֵּית זרים, למשקוף הגולָה. העזיבה של הצברים ממחישה את האמת העצובה: השיבה לָארץ לא הוציאה מאיתנו את הקסם המתעתע של חיי גלות ללא אחריות, את מקל הנווד. זה זועק ומחייב לשאול: איפה טעינו במערכת החינוך שלנו. ושוב לייחל לפתרון. צריך לחפש את סודות ה"כישרון לארץ ישראל", להעניק לצבּריות ממַדים עמוקים יותר. לא רק זהות של מקום, אלא גם זהות של זמן יהודי. במשך שנות היותו בגלות ראה העַם את עצמו כקיבוץ נבדל בעל ייחוד. תמיד שאל את עצמו, על שום מה הוא קיים כיהודי. ביקשנו אחר פשר הגורל היהודי, שאלנו מהו הייעוד היהודי. היום שַבנו לארץ ישראל, ועלינו לחזור ולברר: מהו מטרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. להַפנים: לא ניתן לנתק אותה ממציאותו המיוחדת של העם היהודי, שהקים אותה. המדינה אינה חללית, שנשלחה לחלל וניתקה מן התושבת שלה. המורה היקר בוודאי היה חוזר ושונה בפנינו: "זה הבית, לא מקל, לא נדודים." כשחייב אותנו המורה 'אדון סגל' ללמוד את 'מגש הכסף' בעל פה, ידע לעטוף זאת במילים מתוך הפואמה: "אתם דור נוטף טללי נעורים עבריים." האם הטללים האלה יבשו, הֲיוסיפו לתת לנו כוחות וחיוניות להחזיק מדינה? ההרהור הקטן הזה מנַקר ואינו מרפֶה: מה קרה ליצר הקיום שלנו? לפני שנים רבות כתב עזריה אלון, ששמע מאחד האיכרים שקמו ליישב ולהפריח את הארץ – את הביטוי המיוחד "כישרון לארץ ישראל". ואתה שואל את עצמך שוב ושוב: בית ראשון חרב, בית שני חרב, הנה התחלנו לייסד עצמאות שלישית כאן. אין תקדים היסטורי לכך, שעַם שב אל ארצו פעם שנייה ומכונן בה שוב את ריבונותו. אנו – עשינו זאת. ושבים פרפורֵי לב...האם נוכל לגרום לארץ ישראל להיות שלנו לעולמים? האם יש בנו כוח לזה? האם נלמד את לקחֵי העבר ונשמור על החלום הציוני ועל האתוס של "שלילת הגולה", על הצו הציוני "אין חזרה עוד לגולה"? ובקיצור: האִם יש לנו "כישרון לארץ ישראל"? היכן הנער והנערה שאחזו במגש הכסף? הלב יוצא אליהם...
האם לנו הארץ הזאת? מה שכחנו בדרך? מגש הכסף עיצב את חיינו, האומה צפתה בנו 'שטופה דמע וקסם'. מדינה של כיסופים. הקמנו מדינה ורצינו להקים מדינה, שאינה ככל המדינות, עבור עם שאינו ככל העמים. שאפנו להקים כאן חברה צודקת יותר, ערכית יותר, תרבותית יותר, לשאוב ממכמני העבר היהודי. רצינו הרבה, אבל החומר מכה בכנפי הרוח שלנו. האמריקניזציה חותרת להביס אותנו. היכן ימי התום? בעונג חווינו אותם בשנות החמישים והשישים. ככל שחלפו השנים, נכנסה המדינה הצעירה והנאיבית שלנו לסחרחורת של חברת השפע – ואט אט חלחל כאן עידן אחר, עידן ארור: דור גוויעת הערכים והאמונות, מגדלור של חושך: גוויעת האידיאולוגיות. כשהיינו ילדים שרנו את שירו של אברהם לוינסון: נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת, כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת. כשהיינו ילדים, חינכו אותנו על עידן חלוצי, על דבֵקות מייבּשֵי הביצות. ריחפנו בפנים חולמניות על ענני נוצה של חזון, לחשנו כמתפללים: 'ארץ חלומות, ארצֵנו שלנו, נבנית במו ידינו.' בשולֵי ההקמה השתרבב ריחוק בין הקבוצות, תפיסה שבגדה בערך השוויון. בביתנו לא סמכה משפחתנו על חזון "כור ההיתוך" המתנשא. בבית לא אהבו תהליך זר וצונן, שלא הכיר בשוני בין תרבויות ובזכותן להתקיים יחד. בבית אמרו: 'הם לא משַדרים כבוד לכל מה שהנחילו לנו אבותינו.' הסבים התעקשו לנטוע בנו מדרשים וּטעמים ואהבה למסורת היהודית. הסבים חזרו ואמרו לנו, כי יש משמעות ותכלית לקיומו של העם העתיק והזך, גם שאלו בכאב, האם רואים בנו חלק מההוויה המתחדשת כאן? "במה שונה ערגתנו לציון – מן הערגה של עדות אחרות..." ישראל היפה והתמימה די מהר התחלפה בישראל אחרת, הפכה לחברה שטיפחה הישגיות ושאיפה לרכושנות ולקידוש המימוש העצמי של הפרט – "יעשה כל איש לביתו." התרופפות הקשר בין הצבר לבין היחד היתה פרי המפָּץ הגדול: נשכח חוט השָני הקדום, שחיבר את היהודים באהבה למולדתם, וכך העמיק הקֶרע בין ארץ הכיסופים והחלומות לבין סמטת החנוונים, שהלכה וקמה כאן. יותר ויותר נתקלנו בתופעות של קטנוניות, פלגנות, סחיטות סקטוריאליות, לעג להתיישבות, בוז לנושאי דגלים אידיאולוגיים. עוד בטרם שמענו משוב על הגותו של מרשל מקלוהן, חשנו שהכפר הגלובאלי נושף בעורפנו. בעיקר הרגשנו את בְּלִיל הריחות, את שטף הרוחות של הכפר הגלובלי הגדול. אמריקה היא זו שטבעה בלהיטותה את הסיסמה "קשרים ללא מחויבות", סופתה רדפה אחרינו. בהיותה סמוכה על מאגרים של כוח ועושר, הצליחה אמריקה כמעצמה לבנות פסי-ייצור של זהויות שטחיות. אמריקה טיפחה את המיתוס החלומי של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות." במרחב העצום ארב אויב מר: לחיות בתוך מכנה משותף סתמי, קיום לאומי רדוד, אחווה קוסמופוליטית נבובה. לא ברור עד היום, מהו אותו "עם אמריקאי". האם אומה נבנית באמת משבְרי מהגרים מארצות שונות. הצבּרים, שנשטפו בסופת ההוריקן של אמריקה, נקלעו אל ערבוב הזהויות – וחלקם איבדו את הדרך ואת חוט השׁדרה. מרוב רצון "לתפוס עולם", נטשו היורדים לאמריקה את תפיסת העולם הערכית המקורית, והם מעדיפים – אבוי – ללקט בשקיקה את הפירורים של החלום הנוצץ של הלהוטים אחר הלפיד של 'פסל החירות'... פשוט רצו 'לתפוס אמריקה'.
מאין באת ולאן אתה הולך כיום במבט לאחור נראֶה, שהיינו עדים למאבק בין עולמות שונים, כשלכל עולם יש "סולם ערכים" משלו. יש מעין תחושה של דז'ה וו – הרגשה ששוב מתחדש המאבק בין אתונה לירושלים. כנגד הסמל של ירושלים והאתוס הציוני – כנגדם קם וניצב עולם מפתה ומאיים – מערכת ערכים שבה בולט ה"אגו" של האדם במרכז, אתוס המימוש העצמי: לא עוד אחריות של אדם לזולתו, לא עוד מחויבות לחברה ולמורשתה. לא עוד סולידאריות לאומית, לא עוד. לדאבון הלב, ככל שעלה והתעצם קסמו של האתוס של מנהטן, פחת והלך קסמו של המיתוס הציוני. הלב הדואב נצבט עת דהה החלום להגשים כאן ריבונות של מולדת, ליצור ישראליות עמוקה ומורכבת. מה גרם לכך? יום העצמאות אינו רק קונפטי ופטישי פלסטיק. תמציתו ערכּית יותר: החג קורא לכולנו לחשבון נפש. והנה צצו חשבונות אחרים. מה גרם להתפרקות שלנו מאותה מחויבות היסטורית? מה הוביל לעזיבת החזון הישראלי הציוני ולעיסוק בקטנוֹת ובחומריות? כיום – כשמדברים על מיתוס תֵל חי ומיתוס העבודה העברית – אתה יכול לגלות סימני גיחוך, כאילו מדובר בתקופה אחרת. זו תקופה, שבּה היינו תמימים. שירו הקסוּם של רפאל ספורטה נשמע היום זר ומרוחק לסוּפת האבק שכּיסתה את החזון הנאֱצל: לַּיְלָה לַּיְלָה בַּחֲצוֹת בְּמוֹרְדוֹת הַתֵּל בְּתֵל-חַי בִּדְמִי-שָׂדוֹת דְּמוּת חוֹרֵשׁ תָּהֵל. כילדים הלכנו שֶבי אחר הגיבור הקסום המסוּר למולדתו, למלאכת החרישה. האם הזמן הקהָה את הערכים? דמות החורש אינה מאירה כבאותם ימים של תכֵלת. אבוי, הנוגה שלה הוּעם. מחלחלת תחושה מרה, שמתעצמת כל הזמן: האם קסם העֶרגה הישנה לציוֹן חלף עם הרוּח? החינוך נטע בנו את 'הישראליות', אך מתברר, שהזהות שנבנתה כאן היא זהות רדודה של מקום, זהות אזרחית-גיאוגרפית. לדאבוֹן הלב, במרבית המקרים זוהי זהות שטוחה ללא ריפוד המגן של סמלים יהודים, ללא עומק של היסטוריה יהודית ותרבות בת אלפיים. היכן צלילי התפילה, היכן צעקת מקדשֵי שם, האם נשכחו אבותינו? כל כך הרבה דיברו כאן על הצבָּר הישראלי, על "יפֵי הבלורית והטוהר", על האהבה לשׂפה. התגאינו בתכונות ערכיות של הנוער: המסירות לנופי הארץ, לאהבה של הצעירים לטיולים בוואדיות ובהרים. אבל, מורי הדרך שכחו, כי אותו צבּר חי על פס-קול מָחיק, האם יש בו זהות צרובה, שתדע להפנים את עמוד האש שהלך לפנינו. וזו החרדה: יש לחֵלק מהדור הצעיר אפשרות להחליף בקלות מקום בְּמקום. נכון, זה נחמד להתמכר לנופים יפים, אבל נופים לא פחות יפים יש גם במקומות אחרים. זה לא אותו גיבור מחרֵשה, זה לא אותו התֵל...איה המורשת שתָהל? זהות ללא ציר רוחני היא כדֶלת שַברירית ללא בַּית. אין לה קיום ללא חיבּור לציר הזמן היהודי. זה החשש שמקנן בלב. משהו קרה, הצבר הלך ואיבד את הקשר העמוק למקום האהוב. ישראליות שטחית יכולה להפוך את ה"סברס" השורשי ביותר לצֶמח שעורֵג לאדמת גידול אחרת. ישראליות קלושה יכולה להפוך צבּר עתיר נופים מוריקים ותודעת "גשש חיוור" ושירֵי "מכורָתי מכורָתי" – ל"יהודי נודד" מן הסוג הישן ביותר. הפחד הוא שניוותר עם השם צבּר, אבל נישאר רק עם הקוצים... ועם המצוקה. מתברר, שזהות שאין לה "מאַין באתָ" – אינה 'מעופרת יצוקה'. זו זהות שצומחת מן הסביבה המיידית בלבד, אין לה שורשים עמוקים מדי. "היהודי הנודד החדש" הוא צמח ארץ ישראלי המחליף צבעים כזיקית. זה צמח עלוב חסר צֶלם, בנקל יגלה הוא כישרון להכות שורשים בשדות זרים. אין סיכוי שנמצא בו "כישרון לארץ ישראל", אולי "כישרון לגולָה". האם לילד הזה התפללנו. הפעמון מצלצל: זו זהות לא מוּצקה, רבּה המצוּקה. כן, כצעקתה...
סולם הפוך – וחלום הושלך ארצה התופעה הזאת מעוררת פּליאה. כאשר החלה ההגשמה הציונית, רווחה ההרגשה, שזהו תהליך בלתי הפיך. שאנו מחוברים בפנימיות שלנו למקום. להישאר כאן. מלכה אהרונסון ידעה להפיק מפיה אבני חן מקסימות: "אפילו נצטרך לכרסם אבנים, לא נזוז מכאן." סיפור האהבה של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג ועלילות הגבורה של הישראלים החדשים, כמו הֵפיח חיים בּזהות הילידית החדשה. המציאות הישראלית אכן הוכיחה, שארץ ישראל נקנית בייסורים. לא הכול הצליחו לעמוד בכך. היום – לאחר שיצרנו כאן "יש ציוני" ו"מהות ישראלית", לאחר שראינו בעיניים נוצצות כיצד קמה לנו מדינה פורחת ומשגשגת, חשנו אכזבה: נפילה לבירא עמיקתא. נשבר הלב לחזות בניפוץ החלומות: המדינה קמה והיתה, אבל סולם הערכים התרסק. העלייה ואהבת הארץ וחיזוק הארץ שוב לא נמצאו ראויים לשכּון בצמרת סולם הערכים. 'הירידה' המחליאה הלכה וקנתה לה מקום, ושוב לא היתה עוד למוקצה מחמת מיאוס. העוזבים והנושרים נפרדים מאיתנו במסיבה חברתית, די בגאווה. משמיעים בחיוך את השיר 'עוף גוזל' – ולצערנו עפים. אין הם מתביישים בנטישתם. רש"י צדק בפרשנות, הם מסרבים להיגאל! יש תחושה, שאיבּדנו כל אשר יָקר היה לנוּ. אבוי, איזו מפולת. כָּל הסלים שמילאנו כילדים, סלים של אהבת ארץ ואידיאלים וַעֲרכים וּמדרשים – כל אלה נשמטו בדרך, איבדנו אותם. חֶרש חֶרש, אחד אחד וּבאין רואֶה – נמוגו לנו חלומותינו. משהו מן הרוח של השיר הישן מנסֵר באוויר, ויש עדות לכך בשירת התחייה. המשורר דוד פוגל הספיק לראות אותנו בגדולתנו: "גביעים מלֵאים נשׂאנו" – כך כתב כִּנְביא הדוֹר, שורות נשפכות עצובות: חַיֵּינוּ הַנּוֹצְצִים אֵיךְ שָׁפַכְנוּ אַרְצָה בְּחָפְזֵנוּ, לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ! מה נותר מאותה ילדוּת רחוקה ונוצצת? ביציאת מצרים נגאלנו בחיפזון, ועתה אימצנו לנו חיפזון. למען מה? האם כדי לוותר על הגאולה? כילדי תש"ח חינכתם אותנו על החלום הטהור והזך, האם ראשנו שח? כתלמידי אליאנס חינכו אותנו בַּבית על אהבת ציון על שיבת ציון. 'גאולה לפני הכול'. בבית הספר דיברו על שלילת הגלות, וכמובן, על שחרור לאומי. למרות הכול, הסוּפה בחוץ סחפה רבים מאיתנו למבוכה, למציאות זוהרת פחות, שנים של מאבק...והרבה ענני אבק. הֶעתיד הוורוד כמו נשחק. התעצמות הירידה הוכיחה, שהאוסף היקר של האמונות והערכים נחבּט, הכד המפואר כבר שבור. המסך הנוצץ הפך לעכוּר. 'הירידה' המתחזקת צברה תאוצה, פעֲרה מלתעותיה. הנה הרימה ראש ושאגה בביטחון רב: 'יש זכות לוותר על החלום, נוח יותר לוותר על האחריות לגורלנו ולעיצוב זהותנו'. האם שַבנו לנפשם של היהודים בגלותם? 'אומרים שהיה פה שמֵח לפני שנולדתי', שר יונתן גפן...האם אכן נשכחו שמחת התקומה, חדוות החלוציות? המילים כואבות לנו: "אמרו, שפעם היה כאן חלום נהֱדר אֲבל כשבּאתי לראות... לא מצאתי שום דָבר." וסוף השיר מסביר חלק מן הנטישה, מן הריחוק, הרהור של סיום: "יכול להיות שזה נגמר..." מאות אלפים מבְּחִירי צעירינו 'ירדו' (ויש אומרים: למעלה ממיליון). רבים מהם צברים וחלוצים, ומבניהם של בוני הארץ. בתפילה כתוב "אל תקראי בנייך, אלא בונייך"... ואנו מלינים, גם הבונים, גם הבונים... הנטישה העידה על החֶסר, הותירה מֶסר: משהו השתנה ברצון, בגעגועים, ביעדים. דעכה התשוקה של חלק מן העם להמשיך את החלום. לשאוב מאורו. היפוך הסולם הפך לעובדה – היטשטשו המושגים של מולדת וגלות, עלייה והגירה. בחֲלוף החֲלום, הוכשרה הלגיטימציה לעקור את הקקטוסים המושרשים ולהוביל אותם אחר כבוד לחֲממות של צבּרים אובדֵי דרך. אבוי, קמו לנו "קולוניות" ברחבי העולם ללא ריבונות אמיתית. העזיבה והעריקה של הטובים והבחירים ריסקה את המושג "שלילת הגולה." הם לא שוללים, הם בקרבם 'מתבוללים'. מה יגידו אחינו ב'תפוצות'...יושבי הגולה, שכּה חפצנו בעלייתם, נרעדו לראות בחֲרדה את אובדן הדרך אצלנו, בקרב ילדינו, את התחזקות 'המושבות' של יהודים-ישראלים כספיחים בצד קהילותיהם. ספַּחת. הענן הכבד מֵעל העיב. גם לב היהודים בתפוצות נצבּט. הנה החזון נעלם, התהפך הסולם. וזאת בלחן של קינה...דווקא כשהוגשם היעד לבנות מדינה, משהו השתנה. הלבבות איבדו עקבות. במקום לראות קולות, שמענו קללות. המתאוננים קמו להבאיש את המחנה. כן, לא ידענו את נפשֵנו. האם שכחו 'היורדים' את השאיפה להעלות מתוך 'יַם הספרוּת האנושית' את ניצוצֵי הייחוד שלנו: "מכמורֶת גדולה ורחבה נפרושׂ אל פני כל ים הספרות האנושית ונעלֶה משם את כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי" – זה הניחום של ביאליק במאמרו 'הרוח העברי'. לרוח הזאת יש מילון מושגים שונה מכל עם ולשון. מי שמאסו בחזון – אינם חשים את הרָזון, את אובדן המשמעות. זו שפה אחרת. הלב נשבר: האם יבינו ילדינו הנוטשים הבדלי משמעות בין עלייה להגירה? ? האם נוכל להפיח בילדינו מושגים כמו שיבת ציון ועלייה לציון? תחושת הגלות כמו הפכה למשהו חסר מהות, כמו נתונה היא מעתה למילון התחושות של היהודי בארצות נכר. נותרנו עם החששות. המנהיגות בחרה להם שם, 'נמושות'. הדרך בה חונכנו בשנות החמישים נשאה בשורה אחרת, והיום האוויר עכור יותר. למרות שיש נטייה היום לראות ביהודים החיים בארצות הרווחה כמי שאינם חיים בגלות, האמת חייבת לשאת קולה – וגם אנו: זו גלות. כן, גם אם זו "גלות שהיושבים בה מכחישים את מציאותה" (גרשום שלום, "דברים בגו", עם עובד, עמוד 320). הכּה בנו ההלם, האדמה החלה לרעוד תחת רגלינו.
המרד ושברו – מפולת הסמלים חשבון הנפש שלנו כבנים ל"דור העצמאות" אינו מניח לנו. אנו נושאים עינינו אל מחנכינו ואומרים: מה נותר...לכל מחזור נשאר מחסור. עיצבתם לנו זהות מקומית, דהתה הערגה החלומית. אכן כן, נותר הרִיק: הניכור למורשת. בלבבות נצרבה מכְווה, והפצע גדול. מי ייתן את הדין, מי ימחול. עַמנו ידע תהפוכות, מחלוקות. האם מן השבר תצמח תקווה. בעבר עברנו ניצני מרי ומצאנו דרך לתיקון. גם התחלת התנועה הציונית החלה במבט כביכול מפַלג. בדיעבד חלה התפכחות: הסערה הרוחנית, שהקימה לנו להקת 'מבשרי ציון' ואת הקונגרס הציוני הניבה תמורות. זה התחיל בהתרסה נגד והמשיך בקִידה בעד. בכל תקופה בחיי האומה הזאת קיבלנו תובנות על חיינו. ובא רגע של מרפא. והפעם? אנו עדיין תוהים, מה יהיה המפנה הבא. נציץ לרגע לימים הגורליים, שהובילו למאמצים לאחד את העם בדרך להגשמה: לאותו מרד ציוני בעבר היהודי. אכן, הלבבות חיכו דורות להבשלת הכּמיהה בדרך למימוש החזון. בתוך תוכם ידעו בני הקהילות, שעל היהודי מוטלת חובה לתרום להצלתו. אפשר גם לפָרש זאת כחסד של הדור כלפי עצמו. אכן זה היה מהלך של 'השתדלות' לחולל את המרד הזה, כדי להעז ולעשות את הבלתי אפשרי: לחדֵש את עצמאות היישוב היהודי בארץ ישראל. הציונות קמה בשעה גורלית, מַים עד נפש, עד משבר. מה תוליד הטלטלה הזאת? כדי לחולל את המהפך אכן היה צורך 'לפרוץ גדר', אבל הפריצה לא היתה מסוגלת לנצֵח ללא הערגה המשיחית. זו בדרכה שלה הביאה להתאבּנות, ולא הצליחה להעיר אומה שלמה ולשעוט ליעד אחר. אוהל מועד כמו ריחף מעלינו, מילים קדושות, המצוקה צעקה קשות: עד כמה תוכל האומה כולה להחשות. צווים נוראֵי הוד הקפיאו בדרכם שלהם כל פעולה משמעותית. מדרש 'שלוש השבועות' מנע תנועה המונית של שיבה. הציונות בכתה, קוננה על מפולת החיים בגולה, קמה לחפש תקווה. מבחינתה, היה הכרח 'לשבור כלים' ולבנות כלים מודרניים של עצמאות מדינית. בהעמידה את כלֵי הביצוע החדשים, הפנימה התנועה הציונית די מהר את החשיבות של הסממנים הלאומיים הישנים: הארץ, הלשון, הסמלים הייחודיים. פתילי התכלת הקושרים הכול. היה ברור, שלא ניתן להקים תנועה לאומית ולחזור להיסטוריה ולריבונות בלי להישען על המרכיבים של ארץ ושפה, ואת אלה חייבת הייתה הציונות לקבל מן היהדות: ארץ ישראל, שפה עברית. רק כך ניתן היה ליצור זהות, שבנויה על רציפות ועל המשכיות. גם כיום, ברקמת ה-DNA של הציונות המורדת כמו נמצאו זרעי הפתרון האפשריים, מרכיבי התרופה לריפוי השבר גם היום. הציונות ידעה לחבר את הזמן היהודי עם המקום היהודי – ועיקר היצירה החומרית והרוחנית. כל אלה נאחזו בדבק המלַכד הזה: רק במרכיבי הזהות מן העבר שלנו צפונה התשובה לשאלה – "למה דווקא כאן?" לא פלא, שיהודים לאורך הגלות נמנעו להכות שורשים בארצות מגוריהם. הם ראו בארצות הגלות מקלט עראי ושמרו נאמנות לארץ רחוקה שהיא בעיניהם "טבור העולם." הגעגועים לאותה ארץ חוללו את גלגל התנופה, וזה הוביל למהפכה הגדולה, לשיבת ציון בימינו. לנוער שגדַל כאן (ולא חש את הגעגועים מרחוק) היה קשה להבין מהי זהותו. לאחר שהחליפו לו את ארץ ישראל במדינת ישראל. ארץ הכיסופים היתה למציאות. דור צעירים חדש נולד להוויה של שגרה. הנה היינו ככל הגויים. היו מי שהתאהבו בנורמליות הזאת, וחשו צורך להתנער מקורֵי החלום. הארץ המשיחית עמוסת ההיסטוריה והרגש הפכה להיות טריטוריה, "שטח". ועתה – כשאבד העומק, כשבּזו לסמלים ולקשר של האמונה לארץ, החלה מפולת. פג הקשר הרגשי שמילא את הנפש לאורך הדורות. לפתע, האדמה לא היתה עוד אדמת קודש כלל. הסמלים הישנים קיבלו פנים אחרות. איזו זהות יקבלו ילדי הגאולה: האם יקבלו מאיתנו צידוק לבית הזה, האם די יהיה בתפאורה הנוצצת לתת להם תחושה תלת ממדית, האם תצמח זהות ערכית רק מן הקשר האפור לִמדינה 'ככל הגויים'? האם תספיק להם זהות של מקום? ההיסטוריה שלנו ידעה להעניק לנו פירוש רש"י לחיינו, אווירת תש"ח כתבה לנו את חוקיות האחדוּת בין סמלי חיינו. רק כשציר המקום משולב בציר הזמן, תהיה תִכלה, וגם תַכלית. יש לארץ ישראל ולַשיבה אליה משמעות. זו אומה עם משקל סגולי: הערך של 'זיכרון' מבדיל אותנו משאר העמים ואת הארץ הזאת משאר הארצות. כמה קיווינו, חיזקנו זה את זה. האור ליטף אותנו והקשר הזה הוא קדוש, כמו קמע. והוא כה נוֹגהַ. במלחמה הזו עם ישראל ינצֵח. בדרכה שלה – השׂכילה הציונות בעבר לאמֵץ לחיקה שוב את סמלי היהדות. המורכבות הברוכה הזאת הפכה בדיעבד כשביל למרפא ולפיתרון בעתיד. חלוצי הציונות הבינו: לא תהיה תקומה לציונות ללא אותם גוונים של המשך. הדיאלקטיקה ההיסטורית העניקה לציונות ולישראליות פריחה מחודשת. ואכן, ממעמקי משבּר הציונות הנֵצה עונת אביב במגוון של אופני חוויה. ההתרסה הציונית סללה בנייה מחודשת של הזהות, לאומיות על אדני המורשת. מרד לְשם המשך. עשינו היסטוריה,. וקמנו מתוך השברים. זכינו לגעת בזמן, להקים הוויה חדשה. זו מציאות חיה ורוגשת. לאה גולדברג שרה לנו: "וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנְגּעַ."
זהות יהודית או ישראלית? בעבר היו חוקרים וסוציולוגים שטענו, שהפיתרון למשבר הזהות של הצבּרים נעוץ רק בהעמקת התכנים הישראלים. "לא חינכנו די לקשר עם הארץ," כך חזרו ואמרו לנו. ולא כך הדבר בעינינו. הדגשת הישראליות ורידוד היהדות לא היו הפתרון, וגם כיום אינם הפתרון. כיהודים אנו מתברכים בכך, ששׂרדנו כעם אלפי שנים, גם כשהיינו מנותקים מריבּונות על גורלנו ועל אדמתנו. זו תכונה מופלאה באמת, שכן עמים שונים איבדו את זהותם הלאומית, ובמקרים רבים גם את קיומם. שרידות היא תכונה טובה, אך יש לנו כעם גם סיבה לחרדה עקב הישג זה. בסתר הלב, יש חשש מן ההצלחה הנשקפת ברובד הגלוי. מתברר, שמה שהבטיח את קיומנו הוא גם מה שעלול לכרסם בו. הקיום הלאומי שלנו הוכיח עצמו בעבר כמהות, שאינה צמודה לטריטוריה, כישות שיודעת להחזיק מעמד גם ללא נחלה. ומכאן הפחד: שיבת ציון אכן הפכה חזון למציאות, אך אם נתייחס מכאן ואילך לחיים בארץ כחיים רק בתוך מסגרת אזרחית-גיאוגרפית לשמירת הקיום – לא עשינו דבר. העבר לימד אותנו: יהודי הוא יהודי גם בגולה, ה"ישראליות" היא אזרחות בלבד. ציונות אמיתית מחייבת לטפֵח שילוב של זמן ומקום, שילוב מעמיק בין היהדות לישראליות. זהותנו כאן חייבת להיתפס בעינינו כחלק מן הזהות האנכית שלנו, מהחיבור שלנו לזמן היהודי. מחוללי הציונות הבינו בעבר: שנים שרדנו במדבר, למדנו לחיות בטוהר הזה של ציר הזמן היהודי. בני ישראל הלכו בנתיב הזה והיו מאומנים לרוחו, לסמליו. היטב ידעו, שהזמן היהודי מוביל למקום אחד בלבד – לארץ ישראל. צעדה היסטורית של גיבורים, גשר על מים סוערים... הרצל וממשיכיו – אלה המהפכנים של הציונות. סיירת מטכ"ל מפַלסת דרכים. מובילי הציונות היו רובם נוטשי בתי מדרש. והם היו חוד ההסתערות לחולל תנועת שיבה לארץ המולדת הקדומה. על כן, התשובה מורכבת. אין לדבר כיום באופן מקוטע על זהות ישראלית ועל הצורך בחיזוקה. ראייה שלמה ואמיתית היונקת מרציפות הדורות מחייבת חיזוק הזהות היהודית-ישראלית. אין פלא, למשל, שמעטים הם 'היורדים' מבין חובשי הכיפות הסרוגות, וכך גם מקרב המגזר החרדי. אין ספק שכאשר אנו דנים במיתוס של הצבר, עלינו להעמיק חקר בדרך שבה אמצעי המדיה השונים השפיעו על התפתחות המיתוס. אפשר לומר שהיתה נטייה בראשית ימינו לבנות את המיתוס של הצבר ולאורך השנים התחלפה המגמה. אפשר להוכיח גם על פי דרך העיצוב של הצבר בקולנוע הישראלי שקמה מגמה לנתץ את המיתוס. גם היום אנו עדים לכך, שכאשר יש עזיבה של אתוסים ישראליים מקודשים, יש מפולת. המורשת הגדולה כמו מאבדת גובה – ומצד שני מי שהאמינו ונסוגו מאבדים את הסיבה להיות כאן, מאבדים את המוטיבציה לחיות למען רעיון. אין לשכוח, כי אכן היתה תשוקה לברוא כאן ישראלי חדש, לחולל צבּר, שהוא מיתוס. לבבות של חלוצים פורצי דרך חיכו ללידת יצור עברי מיתולוגי, שיהיה שונה מן היהודי הגלותי. חלומות כאלה בצבצו כבר בעלייה הראשונה. כבר בשלבים הראשונים של ראשית ההתיישבות – היו כאלה שהתעוררו והבינו, שקשה לייצר גיבור עברי חדש. כתב על כך מ"ל לילינבלום במאמרו 'מכלל יופי מציון': "גיבורים כאלה לא היו ולא נבראו – ולשווא נבקשם במציאות." אכן הייתה אולי משאָלה לייצר כאן גיבור חדש. היו שהאמינו, שהצעיר שיווצר כאן יהיה גיבור 'מכאן' ולא 'משם' – וממילא יהיה זה עברי חדש, זקוף, גאה, לא נעבּעך גלותי: חפצם היה לבנות כאן דגם של בני עם, שפועלים ב'תבנית רוח' אחרת. הארץ כבר תיתן להם 'תבנית נוף', שתשַנה אותם. הרצון של הצבר המיתולוגי להינתק מן הגלות הוליך אל טיוטה אחרת, האותיות כבר פרצו מבעד לשוליים ולדש... הנה לפניהם זהות חדשה של היהודי החדש (העברי החדש), דיוקן משולל זמן רווי רדיפות, לא בן לעם אובד. המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת. דור התקומה לא ויתר ברובו על היהודי הישן שבּו. אכן חיכו לאיזה מיתוס. הציפיות התבדו. דור אחר דור הבין: תקומה אמיתית תצליח רק בשמירה על השורשים. לא תהיה תקומה לעץ ללא רציפות תרבותית, לא תיכּון מדינה נעדרת אילן יוחסין תרבותי. כשהצופן נסדק, נותר רק אילן סרק... כשהיינו תלמידים בבית הספר 'אליאנס', סיפר לנו המחנך את הסיפור הזה: מי שהיטיב לתאר את חשיבות השורשים היה הגנרל אדמונד אלנבי. מעשה שהיה כך היה: בשנת 1917 לאחר שהבריטים ניצחו את המשטר העותומני, הגיע הגנרל לביקור אצל ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף. ראש העיר, כמובן, רצה להציג בפני הגנרל הבריטי את נפלאותיה של העיר הראשונה וניסה להוכיח לו, כי היהודים התערו באמת בארצם הישנה-חדשה. יעצו לו היועצים: "נַראה לו, כמה יפה גדֵלים העצים בעיר העברית." אלנבי היה בדרכו לבקר במעונו של ראש העיר. עובדי העירייה עקרו שורה של עצים מבית הספר 'מקווה ישראל' והעמידו אותם בחזית ביתו של ראש העיר. אל תשכחו, זו היתה עיר של חולות ועדיין לא השכּילו לטעת בה עצים כבדי גזע. כשהקהל הרב עלה על גדותיו ונדחס פנימה קרה דבר נורא, מבחינת המעמד. רבים רצו להגיע אל האורח וללחוץ את ידו. ההמולה הייתה רבה, העצים על האדמה קרסו כמגדל קלפים, ראש העיר ונכבדי העירייה החווירו. אדמונד אלנבי הבין מיד, ופרץ בצחוק: "מיסטר דיזנגוף, בלי שורשים שום דבר לא יצמח כאן."
האם 'הצבר המיתולוגי' התעייף מן האידיאלים? לכל דור היתה המיתולוגיה שלו. האכזבה היתה עמוקה, כאשר 'יפֵי הבלורית והטוהר' נטשו אותנו לֲאנחות. קראו לנו בכיתה את השורות על 'אליק שנולד מן הים' כאילו ציפו כאן לבריאת ילד עברי חדש בלי זהות בת דורות. ציטטו אמירה שגויה, כאילו נאמר בה 'הסיפור על הצבר המיתולוגי הנולד מקצף הגלים לא היה מעולם הסיפור שלי...' איך מעמיקים את הזהות של אלה המבקשים להתרוקן מכל העומק ומכל המיתוסים? האם החֹמֶר ינצח את האֹמֶר? המציאות הוכיחה שאין פתרון קסמים. הדרך להשיב את 'היורדים' אלינו אינה בהענקת הטבות כלכליות ובפיתויים קוסמים. הדרך הנכונה היא להיות "מרכז רוחני", כפי שחלמו הוגי הציונות, מרכז איתן של זהות. שבנו אל החזון הישן של אחד העם: מרכז רוחני. עלינו לחזור ולהדגיש את מרכזיותה של ארץ ישראל, לא לוותר בעניין "שלילת הגולה". הסכנה הגדולה לקיומנו אחת היא: התעייפות מן האידיאלים, מן הסמלים. 'אֵם הבנים' רבקה גובר אמרה לנו, שנה לפני מותה, בריאיון שובה לב: "ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ונשאו את ארון הברית. ארבעים שנה נשאוהו ולא הורידוהו לארץ, כי תמיד היו כתפיים לשאתו. אנו זקוקים לכתפיים לשאת את הארון." אין חולק על כך, הצבר מבקש את המחר: לאן פניו מוּעדות? האם רגליו מוֹעדות בחולות? אנו סוגרים כמה עשורים – ובצד המבט על שנים של תחייה ותקומה – יש דאגה מתמדת. מעל לכול מרחפת כעננה אותה קללה, קללת היהודי הנודד. גם בשיבה לארץ, גם באדמה הטובה שלמדנו לעבוד באהבה, גם כאן צמחו נטעים זרים. והנה גילינו שתילים, שצורתם התעקמה. ומה נאמר, צמח חדש נוסף לנו. קַבְּלו אותו, לאוויר העולם הצטרף צמח חדש, צמח הקרוי "היהודי הנודד", אכן, גם במדינת ישראל החדשה, בבית השלישי שקם לאחר גלות ארוכה, עדיין יש חרדה בלב, והיא מפרפרת דווקא לאחר מהלך הגאולה. צץ חשש, שהניסיון הציוני לא שלם דַיו, עודו מבקש את דרכו. הצבר המפואר, שקשרו לו כתרים ותהילות, לא הפיג את הפחד שלנו. קמה תחושה, שלא לילד הזה התפללנו. כשבוחנים אחוזים של ירידה, יש האומרים: הצבר לא באמת סיפק את הסחורה. הנתונים מטילים צל על חיינו. אחוז הירידה מן הארץ, עומק הזהות והקשר לארץ – כל אלה מעוררים סימני דאגה. הם גדלו כבני המקום, וּראו נא, יש מקום לדאגה...
לאן פנינו מוּעדות? האם הקמנו לנו כאן הוויה חדשה, שכּל כּולה אינה אלא מעבּדת נאס"א לשיגור עוד חללית של ניסיון קיום ריבוני? האם כל מה שהצלחנו זה לייצר צבּר חדש הנושא מהות גלותית? האם העם הזה חי כחילזון, הנושא את ביתו על כתפיו ממקום למקום, או שהוא הוכיח לאחר כמה עשורים של מדינה, שיש לו "כישרון לארץ ישראל"? יש לזכור, שאת מרכזיות הארץ ואת שלילת הגולה ירשה הציונות מהמורשת היהודית. עם השנים אנו מתפכחים מן המרד הציוני הלוהט – ואנו מגלים שלא ניתן למרוד, כשאתה חי בארץ אבותיך ודובר את שפת אבותיך. וזה קורה. אנו מגלים אט אט, כי גם כאן, לאחר השיבה הביתה, אין קיומנו נחשב בגדר קיום נורמלי והגיוני: הגורל של "עם לבדד" אינו מרפה מאתנו. "עם לבדד" הוא חידה קיומית שלנו. אכן, יש דרכים להיסטוריה היהודית ללמֵד אותנו פרק או שניים בנפלאות הגורל היהודי...דווקא אויבינו ידעו לפענח את ייחוד קיומנו. בלעם שר לנו "עם לבדד ישכון". המן הצורר הגדיר אותנו "עם מפוזר ומפורד". חוקיות קיומנו שונה. המן ובלעם אורחים לרֶגע, והם מיהרו לראות כל 'פֶּגע'. זו משקפת היסטורית, שאיננו יכולים לשכוח. הבה נתבגר מן החלום הישראלי הכל כך מוכר לברוח מן ה"אנומליה היהודית" והסמלים של היהדות. יהודים שיורדים מכאן אכן מצהירים: קמנו כדי לחפש אפשרות לברוח מהגורל של הקיום בארץ ישראל. נישא בגולה את דגל 'אזרחות העולם', את דגל הקוסמופוליטיות. הניסיון לימד. אלה מותרות של יושבים על סיר הבשר, היודעים כי יש חלוצים המחזיקים להם את נחלת האבות ואת צופן הזהות של עם ישראל. יש להם תמיד בכיס תעודת ביטוח ליום סגריר. זו תקוותם והיא קשורה בנו. את זאת הבינו...'אנשי אֱמונה'... לא אָבָדו. כשהיה רבי שניאור זלמן מלאדי בבית סוהר עקב הלשנה, שאל אותו ראש הבולשת: הייתכן שהאל היודע הכול שואל את האדם "אייכה". עונה לו הרב, שהדברים בתורה ניתנו לכל אדם בכל דור. לכל אדם מופנית השאלה: אייכּה? איפה אתה בעולמך? גם אנו צריכים היום לשאול את עצמנו: עד היכן הגענו במדינה שהקמנו, והיכן אנו עומדים בדרכנו. אל ניתן לנוער לשכוח את האמת שחווינו על בשרנו. כל מעידה של הצבר המיתולוגי תפגע בהגשמת החזון. כל בריחה משמעה – ניתוק מן הזהות המקורית. הֱיו סמוכים ובטוחים, המציאות תדע, איך להוביל אותנו להתוודעות למסתורי מהותנו. הצבר המיתולוגי כה ניתק מזהותו, שכאשר הוא פוגש את התפילות היהודיות של משפחתו בעבר, הוא נרעש כאילו נקלע לסרט זר. מולו ניצב גלגל של פילמים, שאינו מכיר כלל. דומה לחוויה שכזאת: כך כתב חנוך ברטוב ברומן "פצעי בגרות" על חיילים יהודים ישראלים בבריגדה, הפוגשים ניצולים יהודים מן השואה: "היינו שוב לא רחוקים מתחנת הרכבת... מצד החצר ירדנו במדרגות עץ אל תוך מרתף נרחב כמין מחסן....עודנו על המדרגות שמעתי חבורת גברים מזמרת בקול מלא ובדבקות 'יה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא'... אל השולחן ישבה חבורת גברים וזימרה, בלי להרגיש בכניסתנו... לא בכל אלה הרהרתי, כי אם בכך, ששבּת היום – ואנחנו שכחנו עד עצם הרגע הזה. על כורחי ראיתי את אבא יושב עכשיו לשולחנו, מזמר אותן זמירות" (מהדורת מעריב 1988, עמ' 95). את השיבה לַזהות היהודית מתאר ברטוב גם בעטיפה האחורית של ספרו בציטוט: "כּתוֹב במחברת הזאת שלך, שלַחלשים אין שתי דרכים. כּתוֹב, שנשארנו יהודים. כתוֹב, שהזיכרון הזה עוד ישוב אלינו כמו בומראנג." מתברר, שלפעמים המשמעות היהודית של המדינה ושל הזהות מתגלה במפגש מטלטל כמו המפגש של צברים בבריגדה עם יהודים ניצולים. מזֶהות אמיתית קשה להימלט. ספרנו זה יוצא לאור בתקופה שלאחר שבעה באוקטובר. גילינו מה נפלא הנוער שלנו, מה גיבורים הבנים. רבים נפעמו מגילויי גבורה בקרב הדור הצעיר. צעירינו קמו להיאבק על היסודות של חיינו. הנוער הטוב שכה חיכּינו לו הוכיח, שיש עתיד. אנו גאים בהם, הם אכן היטיבו לשמור אמונים לצופן חיינו.
המדינה שלנו : מגן לימי זלעפות אלה אכן החדשות, שכּה ייחלנו להן. אלה הבשורות הטובות. בזמני מבחן, הצברים החדשים קמו להגן על קיומנו. לא פלא, שהם זכו לכינוי 'דור הניצחון'. הנה כי כן, יש גם ניצוצות של תקווה ונחמה. הזמנים שחלפו יעזרו לכולנו להבין. להתחזק מסיפורי הגבורה. כן, יש תקווה. המדינה היהודית היא של כולנו והיא אכן פוליסת הביטוח האמִיתית לנו – וכמובן, לכל יהודי בעולם באשר הוא. גורל היהדות וגורל אוצרות היהדות הוא באחריותנו. דורות חלמנו על המדינה הזאת. מדינתנו היא מטרייה ליום סגריר. ההיסטוריה לימדה אותנו לקָחים לכל אורך הדרך. הכתובים שזורים בחיינו: "שבט יהודה" של וירגה, "יוון מצולה" של הנובר, "ספר הדמעות" של ברנפלד, מאות דפים וגווילים. הספרוּת שלנו קמה מקברֵי אחים, וחלקת ארצנו הקטנה הוכיחה, שחלומם של מייסדי התנועה הציונית התגשם. הצדענו להם, ממרחק זמן, אמרנו להם: זו דרכנו ללחום על נפשנו, לשלוט בגורלנו. הרוח והחזון ניצחו: אלטנוילד הפכה מאגדה למציאות. גורל העם היהודי והמשכיות קיומו מונחים כולם על כתפינו. זו אחריות כבדה. אין לנו דרך לשַׂחק במרד לשמו, עלינו לשמור על "ארון הברית" הזה. ה"צבר המיתולוגי" עבר גלגולים גם במדבר וגם לאורך שנות קיומנו כעם ריבוני. חלק מן הצברים לא הגיעו באמת אל הארץ המובטחת, למרות שהם חיים בה. אבל, יש תקווה. אנו בדרך. גם נושאי הארון. זה הזמן של הצבר המיתולוגי, להאיר את עוצמת המיתולוגיה. החלום שהוגשם. זה כוחו להאיר את סימני הדרך. לשם פניו מועדות, לבנות לו זהות אמִיתית וקשר אמִיתי לארץ הזאת. נֵעור צו חיינו: אם אשכּחך, בוודאי שלא נשכח. אנו נשמור על מדינת היהודים. נשנס מותנינו, כולנו בדרך העולָה, כולנו יחדיו. אנו זקוקים בכל דור לכתפיים לשׂאת את הארון. (טיוטה קצרה ראשונית פורסמה בעבר ב-1985. כאן מובאת תפיסתנו בהרחבה) הרצל ובלפור חקק
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת". עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי * את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840]. עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939 * את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" בשנים 2005-2009! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
רסיסי מיקלט
ד"ר רון בריימן:
בכייה לדורות
יורם אטינגר:
המציאות הדמוגרפית ב-2026 חושפת טעויות והטעיות
עמנואל בן סבו:
עד הניצחון המוחלט
אורי הייטנר:
צרור הערות 18.3.26
ד"ר רחלי אברהם-איתן:
מתוך המקלט על "ילדת מנדט" מאת נורית גוברין
עדינה בר-אל:
יוסי אבני-לוי, "שלושה ימים בקיץ"
משה גרנות:
שרידותו של הומור
מנחם רהט:
מדינת חלם
נעמן כהן:
[המשך הטור מהגיליון הקודם]
הרצל ובלפור חקק:
הצבּר המיתולוגי מבקש את המחר
אהוד בן עזר:
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,:
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":