בעל ספר דברי הימים "מתקן" את ההיסטוריה
כוהני ירושלים החליטו על מונופול בנושא האמונה, לפיו רק הם רשאים לעבוד את האל, ורק להם מותר להטיל על עובד האדמה הישראלי עול של אינספור קורבנות, מתנות, מעשרים וכד', עול שהלך וגדל לממדים מפלצתיים, ואשר גרם בסופו של דבר שבני ישראל יעדיפו את הגולה, שם הם פטורים לפחות מהמצוות הקשורות בארץ (קורבנות, שנת שמיטה, מעשרות וכו'). את כל העושק הזה על עובד האדמה תלו כוהני ירושלים באילן גבוה, הלא הוא משה, איש קדוש שאלוהים דיבר עמו פנים אל פנים, אבל למי שעיניים בראשו ברור כי משה לא יכול היה להיות המקור לצווים שהכוהנים בדו מליבם וייחסו לו.
ובכן, בהסתמך על משה, כביכול, ממציאים הכוהנים צווי פולחן דרקוניים, שאמורים להעניק להם טובות הנאה על חשבון עובד האדמה העשוק, וזה סוד חיבורו של ספר דברים, שהתחבר על ידי חלקיהו הכוהן, ש"מצא" אותו במקדש, או על ידי בני חוגו, שהחליטו כי כל העושר הכרוך בעבודת ה' צריך להתרכז רק בירושלים, כי יש רק אל אחד, ורק מקום פולחן לגיטימי אחד, ורק לנו, כוהני ירושלים, מגיע ליהנות ממנו.
מחבר ספר דברי הימים, שפעל אחרי שיבת ציון מגלות בבל, מחליט שהעומס הפולחני שבדו מליבם הכוהנים בירושלים, ואחר כך הכוהנים בגלות ובימי שיבת ציון – עומס זה יש להרחיב כדי להגדיל את מקורות העושר של "משרתי האל". וכמו מחבר ספר דברים שעיגן את מעשי העושק שלו על צווים שכביכול ציווה משה, כך מצא בעל ספר דברי הימים מקור אחר, איש קדוש אחר, שגם הוא נחשב לבעל שיג ושיח עם אלוהים – הלא הוא דויד המלך. על פי ספרי שמואל דויד הצעיר הוא מנהיג כנופיה, שעורך מלחמות פרטיות, מתקיים מדמי חסות, נחשב למורד במלכות, ואפילו בוגד, בהתחברו לאוייב המר של ישראל - הפלישתים. לאחר מות שאול ובניו בקרב על הגלבוע, מולך על ישראל אשבעל (ראו דברי הימים ח' 33 = איש בושת בנוסח ס' שמואל), ואילו דויד עולה על העיר חברון ביודעו ששבט יהודה יבחר בו למלך. צבאו של דויד נלחם בצבא ישראל – מלחמה ארוכת ימים ורבת דמים – ואיך אפשר לקרוא למלחמה הזאת חוץ ממרד במלוכה הלגיטימית? לימים שר הצבא אבנר בן נר רב עם המלך אשבעל (= איש בושת בנוסח של ספר שמואל), ומעביר את כל ישראל לדויד. כלומר, גם המלוכה בחברון, וגם המלוכה על ישראל הושגו בדרכים לא כשרות, ומלכותו של דויד נכפתה למעשה על שבטי ישראל, ממש נגד רצונם – על כך ניתן ללמוד משמואל ב' ט"ו 13, ט"ז 8-5, וגם מקריעת מלכות ישראל בימיו של ירבעם. בעל ספר דברי הימים (להלן דבה"י), המבקש להפוך את דויד ממלך נכלולי – לבחיר אלוהים, הוא חייב, קודם כול, להכפיש את שמו של המלך הלגיטימי, שמת בגבורה על הגלבוע – לפי דעתו, שאול מת משום שלא שמר על דבר ה', וגם שאל באוב, ולא דרש בה' (דבה"י א' י' 14-13). בספר שמואל (כ"ח) אנו פוגשים מצב ממש הפוך: שאול הסיר את האובות והידעונים. הוא כן שאל בה', וכתוב שלא ענהו, גם בחלומות, גם באורים, גם בנביאים. בלית ברירה, הוא פנה לבעלת אוב. כלומר, זאת לא היתה דרכו לשאול באוב.
בעל דבה"י קובע שבני ישראל פנו אל דויד בבקשה שימלוך עליהם (י"א 3), והרי ברור מספר שמואל שהמלכות על כל ישראל התאפשרה משום "קומבינה" שבין אבנר בן נר ובין דויד, ולאחר מלחמת דמים ארוכת שנים.
לפי דבה"י, דויד הקהיל את כל ישראל משיחור מצרים עד לבוא חמת (לא פחות!) כדי להעלות את ארון ה' מקריית יערים לירושלים, "כי לא דרשנוהו בימי שאול" (י"ב 5-3). והרי לא ייתכן שמחבר דבה"י לא הכיר את הפסוק – "ויאמר שאול לאחיה, הגישה ארון האלוהים, כי היה ארון האלוהים ביום ההוא ובני ישראל" (שמואל א' י"ד 18), ברור מכאן שמחבר דבה"י שיקר במודע! ובכך לא די, מחבר דבה"י מספר שדויד החליט להעלות את הארון על כתפי הלוויים, ולשם כך הכוהנים והלוויים מתקדשים, גם המשוררים מצטרפים למהלך, וכאן פירוט אינספור הלוויים והמשוררים שלקחו חלק באירוע (דבה"י א' ט"ו 15-1). ברור שזאת המצאה של המחבר כדי להוסיף אוכלי חינם לעושק העם, וכפי הנראה המחבר עצמו שייך לציבור הזה שהוא הוסיף בנדיבות. ואיך אני יודע שזאת המצאה נכלולית של המחבר כדי להמציא משרות שלא היו קיימות? ובכן, בספר שמואל אנו למדים שלדויד לא היה מושג שהכהונה שייכת לשבט לוי: דויד עצמו לבוש אפוד בד של כהן מקריב קורבנות לה' בהעלאת הארון לירושלים (שמואל ב' ו' 14-13), ומסתבר שהוא מינה את בניו לכוהנים (שם ח' 18), והרי דויד ובניו שייכים לשבט יהודה, לא לשבט לוי. גם שמואל, מי שהכתוב מייחס לו את בחירת דויד למלך, בעצמו משבט אפרים, מקריב קורבנות (שמואל א' ז' 9, י' 8, ט"ז 3), ויתרה מזאת – הוא (בהיותו נער משבט אפרים!) ישן בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים, ומקבל התגלות אלוהית (שם ג' 14-3), כלומר, האל עצמו לא רואה שום פסול בכך שנער אפרתי ישן ליד ארון אלוהים, מקום אליו רשאי להגיע – לפי תורת הכוהנים משבט לוי – רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים. (ויקרא ט"ז). ברור שהענקת הפריווילגיה לפולחן לשבט לוי הוא המצאה של ספר דברים שהתחבר כ-600 שנה אחרי הזמן שבו כנראה חי ופעל משה. אבל ברור שלדויד, ולאף אחד מקודמיו ומצאצאיו, עד ימיו של יאשיהו, לא היה מושג שעבודת המקדש היא פררוגטיבה של שבט לוי.
בסוגריים אציין, כי ההשוואה שאני עורך בין הכתוב בדברי הימים ובין הכתוב בספרי שמואל ומלכים אינה מצביעה על כך שספרים אלה חפים משקרים, אלא משום שבספרים אלה, המעריצים את דויד, יש תיאורים מסמרי שיער על מה שעולל דויד, ומה שעוללו יוצאי חלציו, ועובדה זאת מצביעה על מידה רבה של אובייקטיביות, וגם סיבה נוספת: באמת אין כמעט מקור אחר להשוואה.
נחזור לענייננו: כדי לא לפגוע חס וחלילה בקדושתו של דויד, האמור להיות מייסד עבודת הקודש בידי שבט לוי והתפקידים הנלווים (משוררים, שוערים, מנגנים), הוא מוחק כל מה שעלול להיראות כפגם באופיו ובהתנהגותו: בשמואל ב' י"א מתואר כיצד בזמן שיואב והצבא נלחמים בעמונים, קם דויד לעת ערב ממשכבו (רמז עבה לבטלנותו בעת מלחמה!) ורואה אישה רוחצת על הגג, מודיעים לו שהיא אשת אוריה החיתי, והוא במודע נואף איתה, וכשנבצר ממנו לגרום לכך שאוריה יאמין שאשתו הרה ממנו, הוא גורם למותו. לפרשה זאת אין זכר בדבה"י. גם פרשת אונס תמר בידי אמנון, ונקמתו של אבשלום באמנון (שם, י"ג-י"ד) נעלמת לחלוטין בדבה"י. כנ"ל מרד אבשלום בדויד (שם ט"ו-י"ח), וגם הניסיון הכושל של אדוניהו בן חגית למלוך, בהיות דויד בזקנתו לא לגמרי מאופס (מקבל "בקבוק חם" למיטתו – את אבישג השונמית, והוא לא ידעה... – מלכים א' א' 4-1).
על פי ספר שמואל לא היה לדויד מושג שיש איזו פררוגטיבה לשבט לוי בפולחן, אבל מחבר ספר דבה"י ממציא מפקד שעורך דויד ללויים, לשוטרים ולשופטים (מיספרים אסטרונומיים!), מחלק אותם למחלקות (דבה"י כ"ג-כ"ה, כ"ז), ויש גם רשימה ענקית של שוערים (שם כ"ו), והרושם הוא שהמחבר עצמו שייך לקבוצה זאת, שראויה ליהנות מהפולחן כמו הכוהנים, הלוויים, המשוררים וכו'. וכן, לפי ספר זה דויד מכין את כל הדרוש לבית האלוהים שאמור לבנות בנו שלמה, שנבחר לרשת את כס המלכות (שם, כ"ב, כ"ח), דויד מכין, כביכול, אפילו את התבנית המדויקת של בית המקדש (שם כ"ח 11). לכל זה אין זכר בספר שמואל, אדרבה, מסתבר שהיתה עמימות בעניין יורש העצר של דויד, ולולא נתן הנביא, שחשש לגורלו, אשר הניע את בת-שבע "להזכיר" לדויד שנשבע לה כי שלמה ימלוך אחריו (מלכים א' 27-11), לולא זה, היה מולך אדוניהו הבכור, והיה עושה שפטים בשלמה ובתומכיו. דויד של דבה"י מדגיש ששלמה נבחר על ידי האל (דבה"י כ"ט), ולא בתככים מחתרתיים כמסופר במלכים א' פרק א'. וכן, הרי כל ההמצאות האלו נועדו לעשוק את עובד האדמה, לכן הפרידה של דויד מהעולם הזה מלווה במיספר מופלג של קורבנות: 1000 פרים, 1000 אילים, 1000 כבשים (שם פ' 21).
בשמואל א' י"ז מתואר איך דויד גבר על גלית בחלוק נחל שקלע למצחו של הפלישתי הענק, אבל משמואל ב' כ"א 19 אנו למדים כי לא דויד הרג את גלית, אלא אלחנן בן יערי. איך פותרים את הסתירה? מחבר ספר דבה"י מצא פתרון: אלחנן היכה את לחמי, אחיו של גלית! (דבה"י א כ' 5). למי שיש מונופול על האמונה בה', יש זכות להנדס אירועים.
שלמה מתואר כאהוב ה' (שמואל ב' י"ב 25-24), והכתוב בספר מלכים מרעיף עליו שבחים באשר לחוכמתו, יכולותיו המדיניות, ועל כך שנבחר לבנות את המקדש (מלכים א' ג'-י'), אבל העורך של ספר מלכים מצא פגם בשלמה, והוא שנשא נשים נוכריות ובנה במות לאליליהן, ואותו עורך החליט שלעת זקנה עשה הרע בעיני ה' (שם, י"א 13-1). מחבר דבה"י החליט כי מי שנבחר על ידי האל לבנות את בית המקדש – לא ייתכן שעשה הרע בעיני ה', לכן אינו מזכיר כלל את אלף נשותיו, ואת עבודת האלילים, שהעורך הנ"ל האשים אותו בכך. בעיני בעל דבה"י מלכותו של שלמה היא ללא דופי, ובאשר לבת פרעה, ששלמה נשא לאישה – יש פתרון: היא מועברת מעיר דויד, ולא ישבה בבית דויד, "כי קודש המה" (דבה"י ב' ח' 11). נתעלם מחוסר ההיגיון שבנקיטת צעד כזה (אילו מעשה מטומטם כזה היה קורה במציאות – היתה מובטחת פלישת מצרים ליהודה כעונש), אבל באיזו אלגנטיות מתעלם הכותב ממאות הנשים הנוכריות האחרות של שלמה.
במלכים א' ג' 4 ואילך מסופר ששלמה הלך לבמה שבגבעון כדי להקריב קורבנות לאל (אלף עולות!) ולקבל ממנו ברכה לחוכמה, עושר ואריכות ימים, והרי מעשהו זה נוגד את הצו לעבוד את אלוהים רק בירושלים. הסופר שכתב על מלכות שלמה בספר מלכים לא יכול היה לדעת שאסור לעבוד את ה' מחוץ לירושלים, צו זה התחדש רק בימי יאשיהו, כ-300 שנים מאוחר יותר, אבל מחבר דבה"י היה מודע לצו הזה (הוא הרי חי בימי שיבת ציון, כמאה ועשרים שנה יותר מאוחר מימי יאשיהו), ולא יכול היה להעלות על הדעת ששלמה לא ידע על כך. ובכן, יש לו למחבר שלנו בעייה, והפתרון שלו די צולע: בבמה שבגבעון היה אוהל מועד, אבל הארון נשמר בירושלים (דבה"י ב' א' 6-3), כלומר, קומבינה אבסורדית, כי הרי אוהל מועד הוא בלתי נפרד מארון ה'. איכשהו האמין הכותב שמצא פתרון להיוועדותו של שלמה עם האלוהים בבמה שבגבעון.
אחת מאושיות האמונה היא קיומו של גמול צודק מצד ההשגחה, אותה ניסח בצורה מדויקת ירמיהו הנביא: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו" (ירמיה י"ז 10), אותו הנביא שהתריס כלפי האל "מדוע דרך רשעים צלחה" (שם י"ב 2-1), בדומה למחבר שירת ספר איוב ולמחבר ספר קהלת. לבטים כאלה אין למחבר ספר דבה"י: האל גומל בצדק לכל אחד ממלכי יהודה (מלכי ממלכת ישראל מוזכרים בספר זה רק בהקשר לקורות ממלכת יהודה, והתעלמות זאת נובעת מהעובדה שבעיני מחברנו הם פרשו מעבודת האל "הנכונה") – מדוע שישק מלך מצרים פולש לירושלים ולוקח את אוצרות בית המלך ובית המקדש? ההסבר: כיוון שרחבעם עזב את תורת ה' (דבה"י ב' י"ב 9-2). המלך אביה מצליח לנצח את ירבעם, ואף לספח ערים מישראל, כיוון שצעק אל ה' (שם י"ג 20-13). וברור שאין לכך זכר בספר מלכים. הזכות של מלך אסא על ששיבר במות, מצבות, אשרים וחמנים – גרמה לו לנצח את זרח הכושי, שפלש ליהודה עם מיליון (!) חיילים (שם, י"ד 13-1 (על המספרים האסטרונומיים בספר זה – בהמשך). המלחמה הפנטסטית הזאת עם מיליון פולשים היא המצאה חסרת שחר של מחבר ספר דבה"י, ואין לה שום אזכור בספר מלכים. באשר לאסא, הנחשב למלך שעשה הישר בעיני ה', אבל הוא חלה ברגליו, והרי לא ייתכן שנענש על ידי ההשגחה במחלה סתם, והמחבר שלנו ממציא שני חטאים, שאין להם זכר בספר מלכים: במקום לסמוך על ה' בעקבות פלישת בעשא מלך ישראל, הוא פנה למלך ארם לעזרה, וכן בחוליו – במקום לבקש ארוכה מהאל – פנה לרופאים (דבה"י ב' ט"ז 12-7). המלך יהושפט עשה הישר בעיני ה', אבל נמצא בו פסול: הוא התחתן עם אחאב, ועזר לרשע זה בקרב (דבה"י ב' י"ח-י"ט). התחברותו למלך ישראל (שמבחינה לאומית ומדינית זאת הרי ברכה גדולה!) נחשבת לו לחטא, ולכן נשברו האוניות שלו בעציון גבר (שם, כ' 37-34). יהורם, בנו של יהושפט, מתויג כמלך שעשה הרע בעיני ה', לכן נענש במגיפה, במחלת מעיים, בפלישת פלישתים, ערבים וכושים, ששובים את בניו ונשיו, ובנוסף לכול, לא זכה לקבורה בקברי מלכים (דבה"י ב' כ"א 12, 19, 20), ולעונשים הנ"ל אין זכר בספר מלכים ב' (ח' 22-18).
מחבר ספר דבה"י מרשה לעצמו לשנות את גורל המלכים על פי התנהגותם הדתית, ומסתבר שההיגיון איננו נר לרגליו: הוא מציין שיהורם מת בגיל 40, ואילו בנו, אחזיהו, עלה לשלטון בן 42, כלומר, היה גדול מאביו במותו בשנתיים! (דבה"י ב' כ"א 20, כ"ב 2). רשלנויות כאלו אינן חסרות בספר, הרי דוגמה נוספת: צדקיהו נחשב כאן לאחיו של יהויכין (דבה"י ב' ל"ו 10), כאשר באמת הוא היה דודו (מלכים ב' כ"ד 17). יואש הרי נחשב למלך שעשה הישר בעיני ה', ואם כן, מדוע קשרו עליו קשר, והרגו אותו? זה לא מסתדר עם תורת הגמול האלוהית, לכן מפברקים חטא: זכריה הכוהן מטיף מוסר לעם, ואלה הורגים אותו במצוות יואש. העונש ליואש: חיל ארם פולש ליהודה, עבדיו קושרים עליו והורגים אותו במיטתו, וכן, לא קברו בקברות המלכים (דבה"י ב' כ"ד 25-20). ברור שלכל זה אין זכר בספר מלכים. גם אמציה, הנחשב למלך צדיק, קושרים עליו קשר והורגים אותו. איך ייתכן, הרי היה צדיק? ובכן בעל דבה"י מוצא לו חטא כי אימץ כביכול את אלוהי בני שעיר, לכן הוא גם ניגף מפני יואש מלך ישראל (דבה"י ב' כ"ה 27-14). גם המלך עוזיהו עשה הישר בעיני ה', אבל חלה בצרעת. מחבר הספר "חייב" למצוא לו חטא, והוא שגבה ליבו והקטיר על מזבח הקטורת, מעשה המותר רק לכוהנים, ולכן לקה (דבה"י ב' כ"ו 19-16). יחזקיהו, המלך הצדיק, זוכה לשבחים על אינספור הקורבנות שהוא מקריב לאלוהים, וגם על הענקת מעמד יוקרה לכוהנים וללוויים, על הריסת כל זכר לעבודת אלילים, ובנוסף לכול הוא זוכה לשבחים על כך שהוא שולח כרוזים גם בערי ישראל לבוא לירושלים לחגוג את חג הפסח (דבה"י ב' כ"ט, ל' 20-1; ל"א 1). אבל אנחנו קוראים בספר מלכים ב' כ"ג 23-21 כי עד שלא "נמצא" ספר תורה בימי יאשיהו – לא חגגו פסח. בספר מלכים מסופר שחזקיהו חלה למות, ולאחר שהתפלל לאלוהים, מבשר לו ישעיהו הנביא כי יבריא (מלכים ב' כ' 6-1). והרי מחבר דבה"י מאמין שמחלה באה על האדם משום מרד באלוהים, ואז הוא ממציא לחזקיהו חטא, שגבה ליבו (דבה"י ב' ל"ב 25-24). מעניין שבעל דבה"י איננו מזכיר כי חזקיהו כיתת את נחש הנחושת שעשה משה (מלכים ב' י"ח 4), ומדוע התעלם מהמעשה האנטי אלילי הזה? משום שהסיפור בספר מלכים מצביע במרומז שמשה לא הכיר את הדיבר בעשרת הדיברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", כפי שגם נכדו לא הכיר דיבר זה כשסגד לפסל שעשה מיכה משבט אפרים (שופטים י"ז-י"ח).
מנשה נחשב למלך הכי משוקץ בספר מלכים (מלכים ב' כ"א 1 ואילך), עבד עבודת אלילים, והעביר את בניו באש, אבל למרבה התימהון, הוא מלך 55 שנים, יותר מכל המלכים הצדיקים והחטאים שהיו לפניו, וגם אלה שבאו אחריו. מחבר ספר דבה"י "מתקן" את ההיסטוריה: בשל חטאיו הוא הוגלה לאשור, אבל שם נכנע בפני ה', חזר בתשובה, וה' החזיר אותו לירושלים, ושם הוא החליט להסיר את כל סממני העבודה הזרה (דבה"י ב' ל"ג 15-11) ובכן, לא לחינם הותיר אותו ה' על כיסאו 55 שנים!
יאשיהו נחשב על ידי ספר מלכים למלך הצדיק ביותר מכל המלכים שהיו לפניו ואחריו משום הרפורמה הדתית שביצע בעקבות הספר שמצא חלקיהו הכוהן. והנה, למרות הנבואה הטובה של חולדה הנביאה, יאשיהו נהרג על ידי פרעה נכה. (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 29). לפי תורת הגמול "האלוהית" זה לא ייתכן, אבל, למרבה הפליאה, הפעם הזאת (הפעם היחידה!) מחבר הספר לא מצא לו איזה חטא שבגינו פקד אותו הסוף הטראגי.
התורה נוטה להגזמות כשמדובר בסטטיסטיקה, למשל, מיספר יוצאי מצרים על פי שמות י"ב 37 היה 600000 גברים לבד מטף. כלומר, אם נוסיף למספר זה נשים, ילדים וזקנים – הרי לנו 3 מיליון יוצאי מצרים, ולכל ההמון הזה הספיקו שתי מיילדות (שם, א' 22-15)! זאת רק דוגמה אחת להגזמות של התורה, ולא רק בכל הנוגע לסטטיסטיקה, אבל נדמה שמחבר ספר דבה"י עלה בנדון על מחברי התורה – הזכרנו לעיל את צבאו של זרח הכושי, שמנה מיליון לוחמים (דבה"י ב י"ד 8), בחישוב זהיר היו בצבא זה פי ארבעה ממספר החיילים בחיל המשלוח האנגלי שהיה בדנקירק לפני הפינוי. הרי קצת דוגמאות נוספות: אצל שלמה עבדו 70000 סבלים 80000 חוצבים, 15360 גרים שעסקו בסבלות וחוצבות (דבה"י ב' ב' 16-1), זובחים 22000 בקר ו12000 צאן (שם ז' 5). רחבעם אוסף 180000 לוחמים כדי להילחם בירבעם (שם י"א 1). אביה נלחם עם 400000 לוחמים נגד צבאו של ירבעם שמנה 800000 לוחמים (שם י"ג 3). ראו דוגמאות נוספות בדבה"י ב' י"ז 14 ואילך; ל"ה 9-4) בעיקר נוהג מחבר דבה"י לפרט את הרשימות הגדושות של משרתי האל – כוהנים, לוויים, משוררים, שוערים, מנגנים (ראו דוגמאות בדבה"י ב' כ"ט 14-12, ל"א 13-11). לקינוח אזכיר שיהוידע הכוהן, שהסיר את עתליה ממלכה, והמליך את יואש, חי 130 שנים (דבה"י ב' כ"ד 15).
מי שהחליט שיש לו מונופול על האמונה באלוהים, סבר שזכותו להמציא היסטוריה אלוהית שבנויה על שקרים וגוזמאות.