דברי הספד לעו"ד אריה צ'רטוק ז"ל, שהלך לעולמו והוא במטוס שעשה דרכו מניו-יורק ארצה, זמן קצר לפני נחיתתו.
ביום שישי עם בוקר, במטוס שיצא מניו-יורק ולפני נחיתתו בישראל, הלך לעולמו עו"ד אריה צ'רטוק, מן הדמויות הססגוניות של תל-אביב ובתי-המשפט בעיר. בן 86 היה. ביום שני הוא הובא למנוחות עולמים בבית העלמין נחלת יצחק, שם טמונים הוריו ורעייתו.
נשאתי דברי הספד. חלקם מובא בזאת.
"אני מתגעגע," אמרת לי, אריה, באותו יום חמישי בערב, לפני כחודש ימים, כשהסברת לנו פשר נסיעתך הפתאומית לאמריקה. כי כשאתה מחליט – אתה מבצע, ויהי מה, יהיו הקשיים ככל שיהיו! הגעגועים גברו עליהם.
רק שתחזור בשלום – חשבתי בליבי. התמונות שנשלחו מניו-יורק ומוושינגטון הראו כמה אתה זורח ופורח. נהנה מכל רגע. הייתה לך בביקור רק אכזבה אחת – לא הצלחת לפגוש את טראמפ, או איזה בכיר אחר במימשל, כדי לתת לו עצה מקורית איך לצאת מהמצב המתוח הנוכחי...
כמה שמחנו שהביקור בן שלושת השבועות עבר בשלום. היית בפסגת העולם, בפסגת החיים, והנה אתה כבר על המטוס, במחלקת עסקים, בדרך חזרה הביתה, ובאמתחתך מלאי עצום של סיגריות לשבועות הבאים. חפיסות הסיגריות נותרו על השולחן, הבית נשאר ריק. כשלושת רבעי השעה לפני נחיתת המטוס בנתב"ג, לא עמד לך ליבך ונפטרת בפתע, על מושבך בשחקים.
להיות חבר שלך, אריה, היתה זכות גדולה. לי היתה זו זכות בת 60 שנה ויותר.
יכולת להזכיר לי נשכחות ושמות מאז אותם ימים רחוקים – תוך קריצת עין וחיוך ממזרי מפה לאוזן, או אירוע כזה או אחר, ששנינו היינו שותפים לו.
כמעט לא השתנית מאז. אותה דמות צבעונית, אותו פה פולט דברי שנינה, חידודי לשון, אותן שתי אצבעות עם הסיגריה הניצחית, הנעוצה בהן, בשבילך החיים היו בדיחה אחת גדולה. עד שגופך החל לבגוד בך.
היית תמיד במרכז העניינים ובמרכז המעגלים, וחלילה שמישהו ינסה להשמיע בדיחה בנוכחותך – מיד תבטל אותו בהינף היד האופייני ותפליט: אוי, כמה אתה לא מעודכן ומיושן... מה שאתה חושב – אתה אומר ללא חשבון,
צחוקים, הנאות חיים, טוב לב, חכמה ודעתנות, עמידה על שלך - כזה היית. ומעל לכל – הנאמנות לחברים.
הבה נודה: היו לך כמה כישלונות. קיבלת אותם ברוח טובה. למשל, כשביקשת להיות יושב ראש הליכוד. זה היה לפני יותר משנות דור. אבל מה לעשות? – זכית רק בשבעה קולות, או כשניסית בשנת 2000 להיות ראש עיריית תל-אביב. קיבלת רק כ-800 קולות, כדרכך, לא לקחת כישלונות אלה ברצינות יתרה...
והיו לך כמובן גם הצלחות, מעבר להופעותיך הססגוניות והלוחמניות בבית המשפט. הקמת אירגון בשם 'הורים למען חיילים', בעצם היה זה אירגון של איש אחד. עו"ד אריה צ'רטוק. היית המנוע מאחורי כמה כתבים ובראשם כרמלה מנשה, שהוציאה לאור את הכשלים והמחדלים שחשפת, בין היתר באמצעות הילדים-החיילים שלך, בעת ששירתו בצבא. תור של הורים השתרך בפתח משרדך ברחוב לסקוב, כדי להיעזר בשירותיך המשפטיים – בהתנדבות כמובן, למען הסרת עוול שנעשה לבנם בצבא.
כאיש לאומי, עצמאי בדעותיו, היית גאה במדינה – אבל לא הפסקת לקטר על מנהיגיה מימין ומשמאל. אהבת את המולדת – אבל לא חסכת מאיתנו את נבואותיך האפוקליפטיות, כי הקץ קרוב. ספק אם בעצמך לקחת אותן ברצינות. ראית שחורות. היית פסימי, וגם התבדית. אהבת את בגין – וביקרת אותו, חברת לגנדי – ונטשת אותו. מין דון-קישוט, שנלחם בכל טחנות-הרוח שלנו, בביורוקטיה, בכשלים, לעתים מצליח, לעתים כושל. בז לטיפשותם, צוחק צחוק מר על מחדליהם. גם תרמת למדינה – והמדינה, או המלחמה שבה השתתפת, מלחמת יום הכיפורים, "תרמו" לך בשירותך הצבאי ברמת הגולן רסיס מתכת במותן, שעימו אתה הולך למנוחת עולמים.
גאווה היתה לך על משפחתך, את שורשיך חיפשת בליטא. שיכנעת אותי להצטרף אליך לנסיעה המכאיבה ההיא, בווילנה, בקובנה, שם חיפשת לשוא את בית משפחתך. יחד דישדשנו בשלג בגיא ההריגה בפונאר, והעצב היה רב.
אובדנה של אסתי רעייתך לפני שלוש שנים, לה נישאת ב-1970, היה קו השבר. התנחמת בשלושת בניך, נשותיהם, ילדיהם-נכדיך, וזרחת בחגיגת הבר-מצווה של מתן נכדך אך לפני חצי שנה. זה היה מפגש משפחתי וחברי כל כך מרגש, בדיעבד – מיפגש פרידה מכולנו.
חברות עם אריה היתה חברות של אמת, חברות של שמחה ואושר, ונאמנות, צחוקים ורכילות, שנינות, ושפע של דברי חוכמה משפטית ויהודית, והלצות. היית הארי שבחבורה, חבר שכולם אוהבים. עם החברים הקרובים הקמת את פורום יום שישי במסעדת "שמוליק כהן". אבוי היה למי שניסה לתפוס את מקומך הקבוע בראש השולחן... לגמנו וודקה בשקיקה, וגם את אימרות פיך השנונות, בולעים בסלחנות את פליטות הפה שלך, לפעמים מביכות, לעתים חוזרות על עצמן ("הנה עוד אחת שלא מבשלת," למראה אישה שבאה לקחת אוכל יהודי הביתה). ובין ביס לביס הסיגריה הדקיקה לא משה מבין שפתיך.
יוסי אחימאיר ואריה צ'רטוק
שולחן שהלך והידלדל עם לכתם של ד"ר איציק אוטרימסקי, גיא ניסנסון, ד"ר ג'רי וייס, זיכרם לברכה – ועכשיו גם אתה. חלל גדול נפער בליבנו, חבריך, עם הסתלקותך. אריה, תעשה חיים גם שם, למעלה בשמיים, אני כבר מתגעגע.
יוסי אחימאיר
ד"ר רון בריימן
אלה יועציך, ישראל
בעבר היו יועצים משפטיים לממשלה (יועמ"ש) שנחשבו למעולים במיוחד. בעיקר היו אלה מאיר שמגר ואהרן ברק. מי שבאו בעקבותיהם לתפקיד הרם התקשו להיכנס לנעליהם הגדולות של שני אלה. במיוחד מתקשה בכך היועמ"שית הנוכחית, גלי בהרב-מיארה, מינוי כושל מטעם שר המשפטים של הממשלה הרל"ביסטית. האם אין לגדעון סער מה לומר על תפקודה של יציר כפיו, ובמיוחד על הניצול לרעה של כוח המישרה כדי לפעול לטרפוד (כמעט) כל מינוי בכיר שעושה ראש הממשלה נתניהו.
היועמ"שית הגיעה לשיאה כאשר הקדישה מאמצים אינסופיים, תוך כדי גזילת זמנו היקר של ראש הממשלה בעת מלחמה, לסיכול מינוייהם של שני אלופים בצה"ל לשני תפקידים ביטחוניים חשובים: ראש השב"כ וראש המוסד, האלופים דוד זיני ורומן גופמן, בהתאמה. כבר היה בעבר אלוף בתפקיד ראש השב"כ. שמו היה עמי אילון. כבר היו בעבר ארבעה אלופים בתפקיד ראש המוסד. שמותיהם היו מאיר עמית, צבי זמיר, יצחק חופי, דני יתום. היועמ"שים באותם ימים לא הקשו על תהליך המינוי. האם עשרות שנות שירות ביטחוני אינן מספיקות, אליבא דגלי בהרב-מיארה, כדי לכהן בתפקיד ביטחוני רגיש?
לא מיותר להזכיר שאשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון בעבר, כיהן כראש הוועדה לאיתור מועמדים לתפקיד היועמ"ש, ומצא את עצמו בדעת מיעוט כאשר הצביע נגד מועמדותה של גלי בהרב-מיארה לתפקיד, כלומר פקפק בהתאמתה לתפקיד. לאחרונה, בתפקידו כראש הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה, הוא מצא את עצמו שוב בדעת מיעוט מול יתר חברי הוועדה. הפעם, כאשר בניגוד לדעת הרוב בוועדה הצביע נגד אישור מינויו של האלוף רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד.
ובמקביל, כבר כ-30 שנים מתנהלת מהפכה משטרית-משפטית, שהחל בה עוד אהרן ברק, אבל התקשורת המגויסת אינה קוראת לה בשם הראוי לה, מהפכה. מדובר במהפכה שהעלתה את הרשות השופטת ואת שלוחותיה ברשות המבצעת, למעמד-על, מעל שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת. הפרת האיזון בין שלוש הרשויות היא האיום האמיתי על הדמוקרטיה הישראלית. דווקא מהפכת ברק היא זו שמחייבת רפורמה שתשיב את האיזון בין שלוש הרשויות.
הגדיל לעשות בית המשפט העליון כאשר הקפיא את הדחתה של היועמ"שית הנוכחית, וכפה על הממשלה לעבוד עם יועצת מודחת, שנאחזת בקרנות המזבח. עד מתי?!
חשוב לציין שהיועמ"שית הכוחנית גורמת נזקים חמורים למוסד שבראשו היא עומדת ולאמון הציבור בו, נזקים שיצריכו שנים רבות עד לשיקומו. פיצול התפקיד הוא צעד מתבקש וחיוני לשיקום הנדרש.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
יורם אטינגר
מו"מ עם משטר האייתוללה? אשלייה מסוכנת!
בעוד שנציגי משטר האייתוללה מפגינים יכולת של רצי מרתון – תנאי הכרחי לתוצאה חיובית בעמידה מול אתגרי המזה"ת – נציגי ארה"ב מפגינים יכולת של ספרינטרים (ריצה למרחקים קצרים), המאופיינת ע"י קוצר-רוח ודחיית פתרונות. בניגוד לעקרונות המו"מ של משטר האייתוללה, הצד האמריקאי רואה במו"מ אמצעי לקראת דו-קיום בשלום, פשרה וויתורים הדדיים לתועלת שני הצדדים, במטרה להגיע לתוצאה סופית, מחייבת, שקופה, ניתנת לאימות ואכיפה חופשיים. תפיסת המו"מ של משטר האייתוללה מגובשת מאז המאה ה-7, ורואה במו"מ את המשך המלחמה באמצעים אחרים. מדובר בהפסקת אש טקטית – לא כשלב סופי – המונחית ע"י אידיאולוגיה פנאטית בת 1,400 שנה, שהיא עליונה על שיקולים כלכליים ודיפלומטיים. טקטיקות המו"מ של משטר האייתוללה מושרשות בעקרונות האסלאם: תקייה (שימוש במילים להטעיית היריב/אוייב), ח'ודע (תחבולה, להבדיל משקרים גלויים), קיתְמָן (הסתרת כוונות אמיתיות), תערוף (עמימות ואדיבות מדומים). משטר האייתוללה משתתף בגיבוש הסכמים, שנועדו להפרה חד-צדדית עם שינוי הנסיבות האסטרטגיות. משטר האייתוללה רואה ביוזמות לניהול מו"מ – מבית היוצר של יריבים/אויבים – סימן לחוסר ביטחון, חולשה ואי-עמידה בלחצים. משטר האייתוללה לא מציע לנהל מו"מ עם יריבים/אויבים חלשים ממנו, אלא פועל להכנעתם באמצעים צבאיים. כמו כן, ישראל ראתה בניהול מו"מ בהקשר הסכמי אוסלו וההתנתקות מעזה מחוות דרמטיות המבטאות מדינאות נדיבה, שתוביל למתינות ודו-קיום בשלום. אבל הפלסטינים ראו ביוזמות אלו הוכחה לרפיסות, הססנות ושחיקת הנחישות הישראלית כתוצאה מלחץ בינלאומי וטרור פלסטיני, ולכן הגיבו בגל טרור חסר תקדים, תוך הדגשת פיגועי התאבדות ומתקפות טילים על רחבי ישראל, ובמיוחד בישראל של "הקו הירוק" ("כיבושי 1948"). בניגוד לישראל שראתה בהסכמי אוסלו ובהתנתקות מעזה נתיבים להתפייסות וסיום המלחמה, הפלסטינים ראו בהם את המשך המלחמה והקמת ראש גשר (מערבית לירדן במקום תוניס) לעקירת "הישות הציונית הבלתי חוקית והכופרת." לא ניתן לנהל משא ומתן חיובי עם יריבים/אויבים המונחים ע"י אידיאולוגיה המחייבת את השמדת השותפים למו"מ. לדוגמא, "האחים המוסלמים" ודאע"ש (הפועלים להקמת חברה אסלאמית עולמית) נגד כל שליטי המדינות האסלאמיות; אש"פ (לפי אמנות 1959 ו-1964) וחמאס נגד "הישות הציונית הכופרת והבלתי חוקית"; משטר האייתוללה נגד "השטן האמריקאי הגדול."
השורה התחתונה *כל הסכם עם משטר האייתוללה יהווה ניצחון של האייתוללה, ישדרג את לגיטימיותו, ויחזק את מעמדו כמחולל אנטי-אמריקאי עולמי מרכזי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והלבנת הון. כל הסכם יאפשר למשטר האייתוללה להמשיך ולהחזיק מַּאכלת על גרונם של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, כווית, ירדן, מצרים, מרוקו ומשטרים ערביים סונים פרו-אמריקאיים אחרים. כל הסכם יעניק רוח גבית לסין (באוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית), לרוסיה (בים הבלטי ומזרח אירופה) ולטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי (ברחבי העולם, כולל על אדמת ארצות הברית). כל הסכם יהווה מכה אנושה לשאיפות החירות של העם האיראני, ויצמצם את הסיכוי להרחבת הסכמי אברהם. *הסכם עם משטר האייתוללה יסלול את הדרך להתגרענות המשטר תוך מיספר שנים (או פחות – עם סיוע 24/7 של צפון קוריאה, רוסיה וסין), שיביא לעולם את הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שמשמעותו מחיר קטסטרופלי לאנושות, המגמד כל מחיר הכרוך בשינוי-משטר באיראן. *האם הנשיא טראמפ נותן את הדעת לפתגם האמריקאי: "אם לא למדת לקח אחרי הבעיטה הראשונה שקיבלת מהפרד, ולכן קיבלת בעיטה שנייה, אין סיכוי שתלמד לקח אי פעם"?! מ-1979 ארה"ב מקבלת אין ספור בעיטות ממשטר האייתוללה שאינו פרד אלא חיית טרף אפוקליפטית. האם הנשיא טראמפ יוכיח שהוא שונה מקודמיו בבית הלבן (מהנשיא קרטר שסלל את הדרך להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ועד הנשיא ביידן שדבק בדיפלומטיה ומו"מ עם משטר האייתוללה), או האם יצטרף אליהם בהענקת רוח-גבית לאוייב קטלני, ברור ומיידי של ארה"ב ובעלות בריתה? שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
1. ועכשיו יהודים טוב לכם?
זוהי קריאה לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לנשיא בית המשפט העליון, לרבנים הראשיים, לרמטכ"ל, לעצור ועכשיו את ההתדרדרות המסוכנת ואת הרחבת השסע בין חלקי החברה הישראלית השונים.
אחרי ימי הזעם והטנרום [?] שחוותה מדינה שלימה במה שכונה בתחילה, כמחאה לגיטימית נגד הרפורמה המשפטית, וסופה טבח שבת שמחת תורה, ראוי שהפעם נעצור, ולא על פי התהום.
במדינה יהודית דמוקרטית אין צורך בחוק לימוד התורה, במדינה יהודית דמוקרטית אין צורך בחוקי כפייה וסנקציות, במדינה יהודית ודמוקרטית אין צורך במתכחשים לצורך להשתתף בזכות השירות, במדינה יהודית דמוקרטית ראוי לדבר לפני שכוס התרעלה תוססת ומכלה כל חלקה טובה, פוגעת בכל מכנה משותף, מייצרת מציאות של יד איש באחיו במקום אחים אנחנו.
לרגל, או שמא בשל, ימי הבחירות הדופקים בחלוננו מתרגשת על ישראל הרעה הממוחזרת עד לזרא, סוגיית השוויון בזכות לשרת בצה"ל.
המאבק ההיסטורי אשר ימיו כימיה של המדינה הפך לכלי פוליטי במאבק פוליטי, אלה אומרים לא, אלה אומרים כן, ובתווך האמת הנעדרת, המשרתת את שני צידי המתרס הפוליטי.
ברם, נדמה שנפל דבר בישראל של אחרי השבעה באוקטובר, המציאות הנוראה והמדממת הייתה אמורה באופן טבעי להוביל להוראת גדולי הדור בעולם התורה לעצור לרגע מלימוד סוגיות אביי ורבא ולהבהיר כי לאחר שהצבא ייערך כראוי לקליטת אלפי בני הישיבות אשר אין תורתם אומנותם, יחל הגיוס מכוח הזכות ולא בזכות הכוח.
הרבנים ברובם המכריע בחרו שלא לזרז את בני הישיבות להחליף מדיהם.
במקביל החל תהליך, בזעיר אנפין, עם הקמת חטיבת החשמונאים, אשר לוחמיה מקדשים שם שמיים בחיילות ובלימוד התורה, אנשי הספרא והסייפא, ולמרות זאת הם מיעוט כמעט בטל.
אל מול חידלון ההנהגה הרבנית ניצב חידלון אובססיית מערכות אכיפת החוק והמשפט, אנשי הקנאות החרדית של לובשי הגלימות השחורות המובילה להטלת עונשים, סנקציות, שלילת זכויות, מסעות ציד ורדיפה, שיח גרדומים של ייקוב הדין את ההר.
ובמציאות מורכבת זו, במקום לעורר שיח מכבד וראוי, מעוררים מדנים, במקום לבנות גשרים על המים הסוערים בונים רפסודות של שנאה, פילוג ומחלוקת, והרחובות בוערים.
נו יהודים טוב לכם?
הקצוות הקיצוניים, הקנאים, המופקרים והפונדמנטליסטים, משני צידי המתרס, השתלטו על השיח, הרחובות מלאו שוב שנאה ומחלוקת, אלימות וצער, המרכז נפל שדוד לרגלי שורפי האסמים ומחריבי הבית.
הברור מאליו הוא, כי קיצוניות זו היא מנוע להגברת להבות השנאה ואש המחלוקת, מנוע לפירוד וניכור, קיצוניות זו בוודאי לא תוביל לגיוס בני ישיבות לצבא, היא אף תגביר את החשש, תרחיק גם את מי שהחלו בתהליך.
במדינה יהודית דמוקרטית הברור מאליו אינו נזקק לחוק, לימוד התורה הוא ערך עליון, הברור מאליו כמו הזכות לשרת בצבא, הגשר על המים הסוערים ייבנה מתוך הבנה והערכה, כבוד ופשרה, לא מתוך מלחמת אחים, לא מתוך ליבוי שנאה, לא מתוך כפייה דרקונית של סנקציות.
זה הזמן של המבוגרים האחראים לעצור את ההתדרדרות, זה הזמן של המאחדים, של סוללי דרך הזהב.
עמנואל בן סבו
2. קהילת האופורטוניסטים המצומצמת, קווים לחרפתה
מעולם לא אובחנה קהילה, גם את מצומצמת, באופורטוניזם מובהק בו חבריה משנים עמדתם בהתאמה לפוזיציה, האינטרסים והשייכות הפוליטית, כמו קהילת ה-בעד והנגד, ה-לא והכן, ה-רע והטוב, ה-אסור והמותר.
קהילה מצומצמת אשר עדיין אוחזת במוקדי ההשפעה בסיוע תועמלנים וסוכני כאוס, קהילה אשר התנגדה, גם לאחר טבח שבת שמחת תורה, לייצר גבולות חדשים ובטוחים, לייצר ניצחונות, לייצר הרתעה, לייצר תקומה.
חברי הקהילה המצומצמת, אשר קבעו באופן חד משמעי, יום לאחר טבח שבת שמחת תורה, כי יש רק אשם אחד בטבח, ספוילר: לא ראש השב"כ, לא הרמטכ"ל, לא ראש אמ"ן, לא אלוף פיקוד הדרום.
מי צריך ועדת חקירה כשהקהילה המצומצמת קבעה חד משמעית כי נמצא האשם, אחד ואין בלתו, ראש הממשלה, בעוד כל אנשי הקונספציה זוכים לכתרים מפרחים ועלי דפנה המונחים על ראשם, מדליות המעטרות את צווארם, גביעים החבוקים בידם, הם זוכו על ידי הקהילה המצומצמת.
אלו אותם שהילכו אימים מיד לאחר הטבח, שרקחו את עלילות הדם הנוראיות ביותר, עלילות דם שגדולי האנטישמים יכולים רק לקנא ברשעותם ובנבזותם, ראש ממשלת הטבח, טבח נתניהו, מפקיר החטופים, שולח חיילים ליפול בקרב בשל שרידותו הפוליטית, ממציא מלחמות כדי להימלט ממשפטו, מוביל רצח עם בעזה, ורשימת הרוע ארוכה ונוראית.
אלו אותם חברי הקהילה המצומצמת, אשר בעיצומה של מלחמת תקומה בשבע חזיתות, הוציאו משפחות חטופים לרחובות השתמשו בשכול, בכאב, בייסורים, בכאב הלאומי לצרכי תעמולה פוליטית, אלו אותם שהתנגדו לכיבוש וחיסול החמאס בעזה, אותם שהתנגדו לכיבוש החיזבאללה בלבנון, שהתנגדו למלחמה באיראן.
אלו אותם חברי הקהילה המצומצמת שחבריה גייסו את דרגות העבר, תפקידי העבר, כדי להחליש את חיילי ומפקדי צה"ל, לדכדך את העם, ליצור אווירה מדומה, שדיברו ביוהרה, בזלזול, בבוז ולעג כמביני דבר, כמומחים.
אותם חברי הקהילה המצומצמת שכמעט כל תחזיותיהם התבדו, כל פרשנותם לא החזיקה מים, שנתפסו שוב בקלקלתם, שוב בבושתם, שוב בחרפתם, ובמקום להסתתר במרתפי הבתים שלהם ממשיכים לפרסם את דברי הרהב שלהם, ולספק כותרות לשונאי ישראל ומבקשי השמדת העם היהודי ממשמרות המהפכה ועד ארגוני הטרור הנוראיים בעולם.
אלה חברי הקהילה המצומצמת שבראו עולם דמיוני, עולם של דכדוך וייאוש, האנשים שביקשו לעצור את המלחמה, שזרעו נבואות זעם.
אלו אותם חברי הקהילה המצומצמת אשר כל תרומתם למאבק הלאומי, מאז טבח שבת שמחת תורה, מסתכמת בצירופים: מהי האסטרטגיה? אין רגל מסיימת, מדינת חסות, אין רגל מדינית, כישלון אסטרטגי, ועוד זוקיני המתחפש לקישוא.
הבשורה המשמחת היא שחברי הקהילה המצומצמת של האופורטוניסטים, נבוכה בעצמה מהמציאות המעוותת אליה נכנסה.
אפילו הם, חברי קהילת האופורטוניסטים, שאיבדו את המצפן, הלוקים בעיוורון מוחלט מעורר חמלה, יודעים את האמת, יודעים שעל אף קמפיין ההשפעה האגרסיבי וזריעת הדמורליזציה, על אף האחיזה במוקדי ההשפעה, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל מחוללים את התמורות המשמעותיות, ההיסטוריות, מובילים לגבולות ברי הגנה, לבריתות אזוריות, לדילול סיכונים, להשבת מדינת ישראל למעמדה כמעצמה אזורית איתנה ויציבה.
העם רואה, העם חש, העם יודע שיש על מי לסמוך, אחרי מי שאמר והיה העולם, העם עם התקווה, עם הניצחון, עם נצח ישראל.
עמנואל בן סבו
מוטי הרכבי
ההסכם של טרמפ עם איראן – סיכום ביניים
למה אני קורא להסכם סיכום ביניים? ההסכם עדיין לא נחתם וגם אחרי שיחתם עוד יהיו שינויים, לצערי חושש מהשינויים, נראה לי שלא נאהב אותו. גם אני כמו רוב עם ישראל מאוכזב מהעובדה שטרמפ בניגוד לכל הגיון, עצר את המלחמה מוקדם מדי. יכולנו להכריע את האוייב או לפחות להכות בו עוד ועוד. אולי לא עד כדי הרס ציוויליזציה כמו שטרמפ הבטיח אבל ללא ספק היה רצוי והיה אפשר להכות הרבה יותר. אמרתי רוב עם ישראל, יש גם מיעוט שאם אנסח את דבריי בעדינות דווקא מרוצים שטרמפ מונע מישראל להמשיך ולכתוש. לא בגלל שהם לא מבינים שפגיעה נוספת באיראן טובה מאוד לישראל, אלא בגלל החשבון שהם עושים שאולי הפסקת המלחמה תפגע בנתניהו. אז עבור פגיעה בנתניהו אפשר לקבל פגיעה בישראל. לא רק אני אומר זאת, סגן הנשיא ואנס אמר ״יש כאלה בישראל שמרוצים שהפסקנו את המלחמה״ ומוסיף ״חלק מערוצי התקשורת בישראל מהדהדים שוב ושוב את השקרים של איראן.״ אני גם לא שוכח שטרמפ עזר לישראל מאוד, גם באספקת החימושים אותם מנע ביידן וגם במלחמה עם איראן. לו היינו חייבים לפעול לבד ללא האמריקאים, היינו צריכים להילחם לפחות עוד שנה כדי להגיע לתוצאות דומות. המחשבה שלו קמלה האריס, חביבת התקשורת הישראלית, הייתה זוכה, אני מניח שכל ההישגים אותם אפרט בהמשך לא היו מושגים, החטופים היו עדיין בידי החמאס, בג״צ עדיין היה מונע לפגוע חלילה בחאמסניקים שהיו מגיעים עד לגדר היישובים וכוחות רדואן עדיין עם כל המנהרות והיו עדיין מתכננים לכבוש את הגליל. לישראל מחכים חיים קשים מטרמפ, עדיין מעדיף את טרמפ.
כך או כך טרמפ חותם על הסכם עם איראן. ואנו חייבים לחיות עם התוצאות. מאחר ומיד בערוצים מתחילה תעשיית הדכדוך הפסדנו, כשלנו הובסנו וכו. אז במקום להיגרר לוויכוח חסר תכלית בואו נצמד לעובדות. נערוך מבחן לפני ואחרי. איפה היינו לפני ה 7/10 ואיפה אנחנו עכשיו. רק על ידי השוואה כזאת ניתן יהיה להבין מה השגנו במלחמה שלא אנחנו בחרנו בה ושנכפתה עלינו. ישפוט כל אחד מי הובס ומי ניצח ניצחון היסטורי. אבל עוד לפני הצגת העובדות, מוכרח להתייחס לשאלה שנשאלתי, איך ייתכן שהאיראנים ספגו, סופגים וסובלים יום יום חוץ מהמלחמה, חסר מים, חסר מזון חסר חשמל, ועדיין צורחים ניצחון. ואילו אנחנו שהגענו להישגים היסטוריים ולא חסרים דבר ממשיכים להדהד החמצה. יש לי שתי תשובות! ראשית אף אחד מאתנו לא יודע מה באמת מרגיש העם האיראני, זוכרים מי שניסה לפתוח את הפה חוסל, לא אחד או שניים אלא 40,000 אזרחים. אבל יש לי גם תשובה נוספת. אולי זה גם תלוי בעובדה שלא חשוב כמה מכות תספוג איראן (פירוט בהמשך), התקשורת האיראנית תהדהד ללא הפסקה ניצחון, ניצחון, ניצחון. ואילו אצלנו לא חשוב מה יהיו ההישגים – התקשרות תהיה מפלה, מפלה, מפלה! לא תמיד זעקנו מפלה. כששדות הגז הפוטנציאליים נמסרו לחיזבאללה בגלל כטב״מ בודד. דווקא אז דיברו על ניצחון ושלום. ישראל עומדת בפני אתגרים לא פשוטים. טרמפ עלול לכפות על ישראל ויתורים נוספים. המנהיג היחידי שיש לו את הניסיון, הידע, היכולת והתעוזה להתמודד מול נשיאים אמריקאים זה נתניהו. נתניהו התמודד עם נשיאים אמריקאים ועמד ברוב ההתמודדויות בהצלחה. אם האתגר של טרמפ לא מספיק אז יש לנו אופוזיציה שרואה את הסכנה לעם ישראל כהזדמנות לנצח בבחירות. בעבר כשבגין ונתניהו היו באופוזיציה. כל פעם שנוצרה מתיחות, לא מלחמה, מתיחות, גם בגין וגם נתניהו הודיעו מיד שהם תומכים בממשלה. הרצון של ראשי האופוזיציה להגיע לכס ראש הממשלה, מצדיק מבחינתם רצון לכישלון ישראלי במלחמה. אם נוסיף את משפטי באגס באני וחבלה בעבודת ראש הממשלה בזמן מלחמה. התמונה המצטיירת עגומה מאוד.
עזה לפני עמדנו מול חמאס שהיה חמוש בטילים שיכלו להגיע לתל־אביב, ירושלים וכנראה גם צפונה מזה. רוצחי חמאס יכלו להגיע עד לס״מ מהגבול. כזכור בג״צ קבע שעד שלא ניתן לדעת בבירור אם המחבלים חמושים עם כוונות רצח, חייבים לתת להם להגיע עד ליישובי הגבול. ציר פילדלפי היה בידי חמאס והדרך למצרים היתה פתוחה מעל הקרקע ומתחת לקרקע. ובהתאם טילים ונשק הגיעו ללא הגבלה. לחמאס היה קומנדו ימי, וסירות חמושות. החמאס קבע שהוא יקבע עם יהיו דגלים בירושלים או לא, כל פעם שהיה ריקוד דגלים החמאס שלח טילים. עשרות אלפי ״פועלים״ עזתים נכנסו לישראל, ״פועלים״ שלא רק היו המודיעין של חמאס, הם גם היו חלק מחיל החלוץ של החמאס ב-7/10. כל הרצועה הייה מחוררת במאות, אולי אלפים של ק״מ של מנהרות, בעצם היתה עזה עילית ועזה תחתית. מערכת הביטחון בעיקר השב״כ (השב״כ היה הגוף היחידי שע״פ בקשתו של רונן בר הותר לו לטפל בעזה) – מערכת הבטחון קבעה שהחמאס מורתע, החמאס רוצה חיים טובים לא מלחמה. ובהתאם הרוגלות ושאר האמצעים הופעלו יותר נגד תושבי ישראל ופחות על עזה.
עזה אחרי כ 60-70% מעזה בידינו. כל השבויים וכל החללים חזרו, גם כאלה שהיו בעזה עשרות שנים. כל ההנהגה הרצחנית בעזה, זאת שתיכננה וביצעה את הזוועות של ה-7/10 – חוסלה. גם המחליפים חוסלו ברוב המקרים. לעזה כמעט או בכלל אין טילים ורקטות, הנשק העיקרי שלהם זה רובי קלצ׳ניקוב. ציר פילדלפי בידינו ואין לחמאס דרך לקבל חימוש נוסף, בעצם עזה מוקפת מכל הכיוונים. בסבב האחרון העזתים לא העזו להצטרף למלחמה. לא רק שאפשר לרקוד עם דגלים בירושלים, רוקדים עם דגלים גם בעזה. השב״כ רואה בעזתים אוייב עיקרי ואמצעי הריגול (רוגלות וכו) מופעלים על האוייב ולא על תושבי ישראל. המנהיגים הזוטרים בעזה שהועלו בדרגות עסוקים יותר בלהימלט מאשר לנסות ולפגוע בישראל. מחבל שמגיע לקו בו נמצאים כוחותינו מחוסל מיד, בלי בג״צ, בלי גל״צ ובלי ייעוץ משפטי.
לבנון לפני עשרות אלפי מחבלי כוח ארדואן יושבים על קו הגבול ומצהירים שבכוונתם לכבוש את הגליל. מה עושים ערבים כשכובשים ראינו כבר ב-7/10. מנהרות מוכנות לפלישה. כשתושבי הגליל טענו שהם שומעים קולות חציבה. יעלון, אז שר הביטחון, צחק עליהם ואמר כשסוס רוקע ברגלו, תושבי הצפון חושבים שהם שומעים חציבה. 150,000 טילים (אולי רק לארה״ב ורוסיה יש כזו כמות) מכוונים לערי ישראל. "ידיעות אחרונות" בכתבה על כל העמוד הראשון. 15,000 הרוגים ושבועות של עלטה. חיזבאללה שולח כטב״מ בודד לכיוון אסדת הגז, ממשלת בנט/לפיד/ליברמן/אייזנקוט וכו' ממהרת לתת את שדות הגז הפוטנציאלי של ישראל לחיזבאללה בניגוד לחוק שאומר במפורש שמסירת שטחי מולדת מחייבת לא רק אישור הכנסת אלא גם משאל עם. החמאס מאיים על ישראל באופן קבוע מתי שמתחשק לו וישראל מבליגה. החיזבאללה מכניס שני אוהלים לשטח ישראל וישראל מבליגה. התקשורת הישראלית נותנת פריים טיים לכל נאום של נסראללה. ומציינת בגאווה נסראללה מאיים נסראללה מקיים. שום פוליטיקאי ישראלי (לא רק נתניהו שמוחרם על ידי התקשורת) לא מקבל מיקרופון פתוח מתי שהוא רוצה כמו נסראללה.
לבנון אחרי 150,000 טילים אין! לא 15,000 הרוגים ולא לילות של עלטה. החיזבאללה מוכה ומובס. אין איום של טילים ארוכי טווח. האיום היום זה רחפן. גם איום זה יטופל. השיעים הורחקו ממעבר לליטאני ורוב הכפרים והמנהרות שוטחו. יש לנו רצועת ביטחון של 10-15 ק״מ. אין איום טילי נ.ט. ואין איום של כיבוש הגליל. הבופור בידינו. תשתיות הטרור המנהרות המחסנים וכל מה שהיה צריך לעזור בכיבוש הגליל – הושמד. ההנהגה המדינית כולל, אהוב התקשורת, נסראללה חוסלו. גם המחליף והמחליף של המחליף. ממשלת לבנון, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, מנהלת שיחות ישרות עם ישראל. לא שיש להם היכולת לכפות על החיזבאללה משהו. איראן לפני איראן לפני היתה המעצמה במזרח התיכון שבכל העולם פחד ממנה. איראן היא מדינה ענקית, פי 75 גדולה מישראל (אילו היינו מחברים את גרמניה, צרפת ואנגליה ליחידה אחת, איראן גדולה משלושתן). אוכלוסיית איראן גדולה יותר פי יותר מ-9 מישראל. איראן היקיפה את ישראל בטבעת אש (150,000 טילים של החיזבאללה) חמאס, חות׳ים, סוריה עיראק, והמשיכה לגייס מדינות מוסלמיות נוספות. מדינה עם צבא ענק מהגדולים בעולם, טילים, כתב״מים, חיל ים גדול פי כמה מחיל הים הישראלי שכלל הרבה צוללות, נושאת כתב״מים בסדר גודל של נושאת מטוסים ממלחמת העולם השנייה (האמריקאים טיבעו את נושאת הכתב״מים וכ-200 מלחים איראנים נהרגו). לאיראנים ציי מלחמה גם במפרץ הפרסי וגם בים הכספי, תעשיית כתב״מים שאפילו יצאו כתב״מים לרוסיה, תעשיות גרעין מתקדמת שאילולא מבצע "עם כלביא" ו"שאגת הארי", לפי כל ההערכות, לאיראן כבר היו מיספר פצצות גרעין.
ישראל הצליחה שנים לעכב את תוכניות הגרעין האיראניות. אבל בסופו של דבר הגענו לנקודת האין חזור – או שמתקיפים או שתהיה לאיראנים פצצה גרעינית. סכנת ההשמדה לא היתה רק מפצצות גרעין, גם הטילים הבליסטיאים היוו איום ממשי ומיידי לקיום ישראל. ע״פ התוכנית האיראנית, איראן היתה אמורה לייצר 10,000 טילים בשנה כלומר בעוד 3 שנים, כשהשעון המפורסם בטהרן היה מראה את זמן השמדת ישראל (היה כזה שעון במרכז טהרן שהושמד במבצע "עם כלביא"), גם הגרעין האיראני וגם 30,000 הטילים היו מסוגלים להשמיד את ישראל. שום מערכת הגנה לא היתה מסוגלת להתמודד עם 30,000 טילים. ההחלטה לעצור את הרצון האיראני להשמדת ישראל לא היתה קלה. כשהתקבלה ההחלטה למבצע ״עם כלביא״ חברי הממשלה הקבינט לא קיבלו את ההחלטה הגורלית בקלות. הערכה היתה (מסתבר שהיתה הערכת יתר של יכולות איראן והערכת חסר של יכולות ישראל) שמבצע ״עם כלביא״ יביא להרס גדול לערי ישראל, הרבה הרוגים, מטוסים שיפלו וטייסים שייהרגו או יפלו בשבי. להערכתי לא היה בטוח שארה״ב תצטרף, למזלנו ארה״ב הצטרפה ותקפה את אתר פורדו ב״עם כלביא״, ובמלחמת ״שאגת הארי״ השתתפה באופן מלא. למי ששכח, לפני המבצעים ״עם כלביא" ו״שאגת הארי״, דיברנו בעיקר על אתרי הגרעין איספאהן, נתאנז, ופורדו.
איראן כיום התוצאות של "עם כלביא" ו"שאגת הארי" הן חסרות תקדים ברמה עולמית. לא רק שהחששות המוצדקים בישראל על היכולת האיראנית לא התממשו – ישראל הצליחה מעל כל הערכה. רוב ההנהגה המדינית חוסלה. אותה הנהגה שלא הפסיקה להדהד שתשמיד את ישראל. זו גם אותה הנהגה שהורתה על רצח 40,000 אזרחים. המטכ״ל האיראני הושמד ובכלל זה חלק גדול מהגנרלים. השמדנו את אתרי הגרעין איספאהן, נתאז, ופורדו. כולם מדברים על כ-450 ק״ג של אורניום מועשר ברמה של 60% שניתן בעזרתם לבנות מיספר פצצות גרעין. לולא השמדנו את האתרים, ייתכן שלאיראן כבר היו כמה טונות של אורניום מועשר. אורניום מעושר הכרחי לבניית פצצה אבל לא מספיק. תהליך ההנשקה של האורניום אינו פשוט ונדרשת לכך תעשייה מתאימה ויכולת טכנולוגית לא פשוטה. לכן: השמדנו גם את תעשיות ההיקף של הגרעין, מרכזי הפתוח ותעשיית ההנשקה. השמדנו חלק גדול ממערך הטילים, העובדה שבירי הראשוני שלחו האיראנים עשרות רבות של טילים, אבל לקראת הסוף הירי הצטמצם למיספר בודד. השמדנו את רוב תעשיית ייצור הטילים האיראנית . לפחות ברגע זה אין לאיראנים יכולת לייצר טילים חדשים. השמדנו חלק גדול מתעשיית הפלדה (לא טוען שאיראן לא תוכל לשקם את תעשיית הטילים אבל זאת רק אחרי שישקמו את תעשיית הפלדה והתעשיות מסביב שהושמדו. האיראנים, שהפסידו סכומי עתק במלחמה, יש המערכים את הנזק בלפחות חצי טריליון דולר (500 מיליארד), ובנוסף המצור הימי עצר הכנסות של כ 500 מיליון דולר ליום. מרכזי הפיתוח הושמדו ורבים ממדעני הגרעין חוסלו. תשתיות, גשרים, מפעלי פלדה, מפעלים פרטו-כימיים – הושמדו. מרכזי שלטון הושמדו . וזאת רק רשימה חלקית.
אני רוצה להתייחס בנפרד ל-450 ק״ג של אורניום מועשר לרמה של 60% (לפצצה צריך אורניום מועשר ברמה של 90% וכאמור אתרי הצנטריפוגות הושמדו וכרגע לפחות איראן אינה מסוגלת להעשיר את האורנים ל-90%). האורניום נמצא קבור כרגע עמוק באדמה, תוצאה ישירה של ההפצצות האמריקאיות/ישראליות, ותחת מעקב בלתי פוסק. אני מקווה שארה״ב תצליח לגרום לאיראנים למסור את 450 ה-ק״ג כמובן. אבל זיכרו – ללא מבצע "עם כלביא" ו"שאגת הארי", לו אתרי הגרעין באיספאהן, נתאנז ופורדו עדיין היו עובדים במלוא הקצב – אני מניח שלאיראנים היו כבר 1000 ק״ג לא קבורים אלא נגישים ועם יכולת ההנשקה שהשמדנו! איראן, שהיתה גם לפני המבצע במצב כלכלי גרוע. כרגע כנראה בקריסה מלאה. מוטי הרכבי
אהוד: לדעתי על הקריסה הזו בונה טראמפ, ובינתיים מתעתע בעולם.
אורי הייטנר
1. הניצחון הצבאי שהיה לפארסה מדינית
מבצע "שאגת הארי" היה התגלמות המושג מלחמה צודקת. זו מלחמה צודקת מאין כמותה. זו התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, לא על פי התפיסה המעוותת, של שב ואל תעשה והמתן בשקט לפורענות, אלא במובן של יוזמה התקפית שאין לנו ברירה אלא לנקוט בה, כדי להגן על קיום המדינה וביטחונה. זה הלקח המרכזי מ-7 באוקטובר – אם לא נסיר מיוזמתנו את האיום, האיום יתממש.
במבצע "שאגת הארי" יצאנו להסיר שלושה איומים קיומיים.
א. הגרעין האיראני. אחרי 7 באוקטובר, כל התייחסות לגרעין האיראני לא כאל תרחיש מוחשי – כוונה ממשית של האוייב האיראני להטיל פצצות גרעין על ישראל כדי להשמידה, היא בלתי שפויה.
ב. האיום הבליסטי – ארסנל הטילים הבליסטיים המיועד לפגוע בישראל, ומהווה סכנה חמורה לביטחון המדינה.
ג. האיום הפרוקסי – טבעת האש שאיראן מקימה סביבנו, שב-7 באוקטובר התפרצה לאסוננו, ולמזלנו – רק בחזית אחת.
יצאנו למבצע כדי להסיר את שלושת האיומים הללו, ולצידם לעוד מטרה בלתי מוגדרת, ואולי יותר משאלת לב, הייתה להחליש את המשטר האיראני על מנת לעודד את העם האיראני לצאת נגדו ולהפילו.
המבצע הסתיים כך שהגרעין האיראני אמנם נפגע קשות אך קיים, כלומר האיום לא הוסר. ארסנל הטילים נפגע קשות אך לא חוסל, כלומר האיום לא הוסר. טבעת האש נפגעה קשות במלחמת חרבות ברזל, אך לפחות באשר לחיזבאללה המבצע הסתיים בחיזוק הזיקה בין איראן לחיזבאללה, כלומר לא זו בלבד שהאיום לא הוסר – הוא אף התעצם.
המשטר האיראני חטף מכות קשות אך שרד, ובהסכם הוא התחזק מאוד, יותר מכפי שהיה קודם, וארה"ב ובעקבותיה אירופה עומדות להזרים לו מיליארדים רבים. העם האיראני, שהמשטר טבח בו ורצח בתוך יומיים כארבעים אלף מפגינים, נבגד.
אף מטרה לא הושגה. זאת, למרות שצה"ל וצבא ארה"ב, צה"ל יותר מצבא ארה"ב, הוכיחו את עצמם בצורה בלתי רגילה, הפגינו עליונות אדירה על האוייב, והכו בו מכות קשות מאוד. ההכרעה היתה בהישג יד. אך המלחמה הסתיימה בתבוסה מדינית.
למרות התנגדותי הנחרצת לנתניהו, במקרה הזה (למעט סוגיית לבנון, שאליה אתייחס בהמשך), נתניהו אינו אחראי לתבוסה. התבוסה היא של טראמפ. הוא הובס פעמיים. הפעם הראשונה בעצם הפסקת האש הנמהרת, ויותר מכך בהסכם השערורייתי, הסכם הכניעה של מעצמת-העל למדינה הטרוריסטית הקנאית, שמאיימת על שלום העולם, ובפרט על שלומה של ישראל.
הוגה הדעות הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, אבי תורת המלחמה המודרנית, טבע בספרו "על המלחמה" את התובנה שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. כפרפרזה על דבריו, נכון לומר שבאותה מדינה המדיניות היא המשך המלחמה בדרכים אחרות. אנו נוהגים לדבר על הצורך בסיום המלחמה ברגל מדינית, ועל ההכרח לתכנן את "היום שאחרי". זה נכון. אבל "רגל מדינית" כשלעצמה היא מושג חסר משמעות. השאלה היא מהי אותה רגל. יש לתרגם ניצחון צבאי להישג מדיני שיבטיח את השגת מטרות המלחמה. רגל מדינית שמחמיצה את מטרות המלחמה היא גול עצמי. וזה מה שקרה במלחמה הזאת. ההישגים הצבאיים היו כבירים, אך טראמפ החמיץ אותם בהסכם הכניעה. חשוב מאוד לתכנן את היום שאחרי המלחמה, אך חשוב יותר ליצור את היום שלפני היום שאחרי, כלומר לנצח במלחמה וליצור את התנאים לכך שהיום שאחרי יהיה על פי רצוננו. אבל הפסקת המלחמה בטרם עת, בלי לתקוף את מרכזי האנרגיה ואת התשתיות האיראניות, מנעו את הניצחון, שהיה מביא ליום שאחרי הרצוי.
מה שקרה במלחמה הזאת, היה ניהול שערורייתי שלה בידי תינוק מגודל, חסר יכולת לדחות סיפוקים. הוא חייב סיפוק מיידי. הוא יוצא למלחמה וחייב להגיע מיד לתוצאה הרצויה. אין לו יכולת להתמיד במלחמה, לכתוש את האוייב, לנצח אותו ולכפות עליו תנאי כניעה, למרות שברשותו הצבא החזק בעולם. אין לו יכולת להתמיד במצור ממושך על האוייב שיביא להכרעתו. ואין לו יכולת לנהל מו"מ ממושך. הוא חייב תוצאה מיידית והוא מפגין להיטות להסכם.
דווקא ישראל, שספגה פגיעות לא קלות מירי הטילים האיראניים, גילתה יכולת עמידה גדולה לאין ערוך יותר מטראמפ, שכלל לא שילם מחיר ממשי, חוץ ממחיר פוליטי אישי. העם בישראל, צה"ל וממשלת ישראל היו מוכנים להמשיך לשלם את מחיר המלחמה, אך להתמיד בה עד ההכרעה. אבל טראמפ ברח.
איראן שהוכתה, שהובסה בשדה הקרב, שאיבדה את הנהגתה, שחטפה פגיעות קשות מאוד, ניצחה במערכה, כיוון שזיהתה את הלהיטות הילדותית של טראמפ להסכם מיד בכל מחיר, ובזכות קור הרוח שבו ניהלו מנהיגיה את המשבר.
למלחמה קדם מחדל – העובדה שארה"ב וישראל לא חזו את השימוש האיראני במיצרי הורמוז כאמצעי מלחמתי אפקטיבי, ולא פעלו מתחילת המלחמה לנטרול האיום. ומשאיראן הפעילה את האמצעי הזה, הנשיא טראמפ נשבר.
כאמור, נתניהו אינו אחראי לפארסה הזאת, אלא טראמפ. לא כן באשר ללבנון. ברגע שישראל יצאה למלחמה משותפת עם מעצמת-העל, ברור היה שמצביא המלחמה הוא טראמפ, וישראל תיאלץ לקבל את הכרעותיו, גם אם לא תהיינה לרוחה. לא כן בלבנון. ישראל לא יצאה עם ארה"ב למלחמה בלבנון. ישראל הותקפה בידי חיזבאללה, ועליה לפעול בכל כוחה נגד חיזבאללה. תוך כדי המלחמה עם איראן, היה קושי להפעיל את כל כוחה של ישראל בלבנון. מרגע הפסקת האש באיראן, היה על ישראל להפעיל מיד את כל העוצמה שהתפנתה באיראן, לכתישה שיטתית של חיזבאללה, עד הכרעתו. כאן היה על נתניהו לומר "לא" לטראמפ, לא להסכים לשום לינקג' בין איראן ללבנון ובין הפסקת האש באיראן למלחמה בלבנון, כי ניתוק הזיקה הזאת היה בין מטרות המלחמה. למרבה הצער, נתניהו נכנע לטראמפ, כבל את ידי צה"ל בלבנון והפך היום את תושבי הצפון בני ערובה לאיראן. חיזבאללה ימשיך לפגוע בנו וכשנפגע בו – איראן תתערב, מתוך הבנה שיש לה היום חסינות אמריקאית מפני תגובה ישראלית.
הצרה היא שנתניהו קלע את עצמו ואת מדינת ישראל לתלות מוחלטת בטראמפ, עד רמה של מדינת חסות, וכאשר פנה לטראמפ ועירב אותו בניסיונו לחלצו מאימת הדין, תוך פגיעה חמורה בריבונות המדינה ובביטחונה, הוא כבל את עצמו לשגיונותיו של האיש הבלתי יציב היושב בבית הלבן.
למרות התבוסה המדינית, ולמרות שכנראה שלא היינו יוצאים למבצע אילו ידענו שכך יסתיים, עדיין אני חושב שעצם הפגיעה הקשה בגרעין האיראני, בארסנל הטילים ובמערכות התעשיה הביטחונית של איראן – הצדיקה את המלחמה.
וקדימה – הברית עם ארה"ב חשובה מאוד לביטחונה הלאומי של ישראל, אבל אינה יכולה להיות תחליף לחובתה של ישראל להגן על עצמה. בסופו של דבר, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה שהמצב באיראן יישאר כמות שהוא. ישראל תהיה חייבת להילחם באיראן ולהכריע אותה.
הסכם הכניעה של טראמפ לאיראן הוא הסכם ביניים, שפותח מו"מ להסדר הקבע. נקווה שהאיראנים יעשו טעות, ושההיבריס בזכות ניצחונם המדיני יקשיח את עמדתם כך שטראמפ יבין את חובתה של ארה"ב לחדש את המלחמה כדי להשיג את מטרותיה.
איני מהמר על כך, אבל אין לדחות על הסף את התרחיש האופטימי הזה.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 17.6.26
* ברוח 8 באוקטובר – במשאל חברי תנועת הרבעון הרביעי, הוחלט על הקמת מפלגה ברוח הרבעון. אני הצבעתי בעד, הערכתי שזו תהיה התוצאה ואני מברך עליה. אני מקווה שהמפלגה תחבור לגורמים נוספים במפה הפוליטית, הנושאים את דגל שבירת המחנאות, פוליטיקה עניינית החותרת להסכמה לאומית רחבה בסוגיות המרכזיות. רק בהסכמה רחבה ניתן לחולל רפורמות בנות קיימא לטווח רחוק. הקרע הלאומי הוא האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. תהיה זו מפלגה שתשיב את רוח 8 באוקטובר לפוליטיקה הישראלית. החתירה להסכמה לאומית רחבה אינה מותנית בהקמת ממשלת אחדות רחבה. עם זאת, ברור שמפלגה כזו תחתור לממשלת אחדות ציונית. להערכתי, הליכוד דהיום לא יהיה מוכן לקבל את דרישות הסף להקמת ממשלה כזו, כמו ועדת חקירה ממלכתית וחוק גיוס לכול. אך הלוואי שאופתע לטובה. אם לא תקום ממשלת אחדות ציונית, אשמח שהמפלגה החדשה תהיה חלק מממשלת תקווה בראשות בנט (או בעדיפות שנייה, בראשות איזנקוט), ובתוך אותה קואליציה תקדם מתווים לשינויים בהסכמה רחבה, ותהווה משקל נגד לגורמים קיצונים, כמו מפלגת הדמוקרטים, השבויים בפוליטיקת ההכנעה ברוח 6 באוקטובר.
* להרבות בטוב –תגובות ראי משמאל ומימין על החלטת הרבעון הרביעי על הקמת מפלגה ברוחה. אלה מציגים את הרבעון כ"אידיוטים שימושיים של הביביסטים" ואלה – כ"אידיוטים שימושיים של הקפלניסטים." אתייחס כאן למי שתוקפים אותי, בעקבות ההחלטה הזאת, מהצד במפה שכמוני מייחל להחלפת נתניהו. הם טוענים שאני פוגע במחנה. אלא ש"המחנה" כולל מי שמייצגים בעיניי את מי שיש להיאבק בהם כמו בנתניהו וביריב לוין. אני לא שייך למחנה שלכם. המחנה שלי הוא מדינת ישראל. השבט שלי הוא עם ישראל. בעיניי, היריב האמיתי הוא מחנה 6 באוקטובר. כמובן שהם נמצאים בעיקר בקואליציה הנוכחית. אבל רבים מהם הם בין מתנגדיה. מי שהיו מוכנים לשרוף את המדינה במאבק נגד המהפכה המשטרית, אינם שותפיי אלא יריביי המרים. מי שתמכו בסרטן הסרבנות, שהוא התנקשות חמורה הרבה יותר מהמהפכה המשטרית בדמוקרטיה, או "רק" גילו הבנה לסרבנות, ואפילו אחרי 7 באוקטובר לא חזרו בהם, לא הודו בטעותם, לא התנצלו ולא אמרו שזה נשק לא לגיטימי, אינם שותפיי. הם יריביי. מי שפעלו באותן שיטות, שבהן נאבקים היום המשתמטים הקיצונים, אינם שותפיי. מי שהצדיקו או "רק" הבינו את פשעי השנאה הדוסופביים בתל-אביב ביום הכיפורים ערב 7 באוקטובר, ובכלל דוסופובים למיניהם, אינם שותפים אלא יריביי. מי שפינטזו, או "רק" התייחסו בהבנה, לסנטימנט החורבני של היפרדות לישראל ויהודה – לא זו בלבד שאינם שותפיי, הם גם אנם יריביי אלא אויביי. בפוליטיקה יש פשרות, ולעתים אין מנוס מקואליציה עם יריבים, בסיטואציות פוליטיות מיוחדות. אבל אני רוצה להכניס לכנסת אנשים בהשקפתי, אנשי רוח 8 באוקטובר, ולתת להם מקסימום כוח, להרבות טוב ולהילחם ברע.
* הצ'מברליין התורן – דומה שטראמפ החליט להתמודד עם אובמה על התואר "צ'מברליין של המאה ה-21."
* טראמפ מודל 45' – אילו טראמפ היה נשיא ארה"ב ב-1945 – הוא היה חותם על הסכם עם היטלר לפני כניעת גרמניה.
* היגיון טראמפי – טראמפ דורש מישראל לא להגן על אזרחיה, כדי לא לסכן הסכם שמסכן את ביטחונה.
* פרוטקשן – טראמפ שילם לאיראן כדי שלא תירה על ישראל בעקבות התקיפה בדאחיה. מעניין ממי הוא למד את שיטת הפרוטקשן הזאת, להאכיל את המפלצת כדי להרוויח עוד יום של שקט. חבל שהוא לא הפנים את תוצאת השיטה הזאת.
* בלי משוואות – ההחלטה לתקוף בדאחיה למרות התנגדות טראמפ חשובה מאוד. ישראל אינה יכולה לוותר על זכותה וחובתה להגנה עצמית ולהגנה על חיי אזרחיה. הביקורת שלי היא על כך שההתקפות בדאחיה דלילות וחלשות במקום כתישה עצימה ושיטתית. במלחמה בטרור, אסור שתהיינה מגבלות כלשהן, אסור שידי צה"ל תהיינה כבולות ואין מקום לשום "משוואות".
* לא יחייב אותנו – על ישראל להבהיר: כל הסכם על לבנון שייחתם בלעדינו ומאחורי גבנו לא יחייב אותנו ולא יכובד בידינו. המחויבות שלנו היא לביטחון המדינה.
* גיבוי נקודתי – אני קורא תגובות של שמחה לאידו של נתניהו על ההשפלות מצידו של טראמפ. אני סולד מכך. נתניהו הינו יריב פוליטי מר. הוא ראש ממשלה כושל שצריך ללכת הביתה. אך טראמפ אינו משפיל את ביבי האיש הפרטי, אלא את ראש ממשלת ישראל. וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע במדינת ישראל. יש מקום לביקורת חריפה על האופן שבו נתניהו ניווט אותנו למצב הזה, בתלות המוחלטת בטראמפ, ובעיקר בכך שפגע בריבונותנו כאשר גייס את טראמפ לחלצו מאימת הדין. אבל כאשר טראמפ פוגע בנתניהו כיוון שנתניהו מגן על האינטרסים הביטחוניים של ישראל – מצופה מכל פטריוט לגבות את נתניהו.
* בלעדיו – "בלעדיי ישראל לא הייתה קיימת," אומר טראמפ המגלומן, ודומה שהוא מאמין לזה. אבל האמת? כאשר בוחנים את הדברים מבחינה היסטורית, הוא צודק. מדינת ישראל קמה בשנת 2016, כאשר טראמפ נבחר לראשונה לנשיאות. היא הושמדה ב-2020 כאשר הוא הפסיד. ב-2024 הוא נבחר שנית וישראל קמה לתחייה. אז למה אתם אומרים שהאיש אינו קוהרנטי?
* טראמפ אמר – "בלעדיי היית כבר יושב בכלא," אמר טראמפ לנתניהו. האם העובדה שנתניהו אינו יושב בכלא היא בזכות טראמפ? הוא אינו יושב בכלא כיוון שמשפטו עוד לא הסתיים. כיוון שמשפטו לא הסתיים, הוא לא הורשע. כיוון שלא הורשע, לא נגזר דינו. כיוון שלא נגזר דינו, לא ברור אם בכלל ייגזר עליו מאסר בפועל. אבל טראמפ אמר. נכון, טראמפ אמר. כפי שהוא אמר שבלעדיו ישראל לא היתה קיימת. כפי שהוא אמר שהוא הביא שלום למזרח התיכון אחרי 3,000 שנה. כפי שאמר שהביא לשלום בין רוסיה לאוקראינה. הוא גם אמר שבלי נתניהו ישראל לא היתה קיימת. הוא גם אמר שהוא ניצח בבחירות 2020. טראמפ אמר. בוחן המציאות של האיש הזה לא מי יודע כמה.
* החתן – נו, אז מה אתה אומר? מגיע לטראמפ פרס ישראל?
* העכבר ששאג – משה איליה כהן פרסם פוסט שבו יצא נגד התלות שלנו בארה"ב, נגד הברית שלנו עם ארה"ב והטיף ליצירת ברית חלופית. זה אותו פרופסור גמור, שרק לפני שבועות אחדים הוביל עצומה בוגדנית לטראמפ, בדרישה שיטיל סנקציות אישיות על נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל הריבונית. כיוון שאני מתנגד עקרונית לשימוש בביטויים אנטישמיים, לא כיניתי אותו "יהודון". אך היה זה מעשה גלותי מחפיר, של פנייה לפריץ לטפל בכוח ביריב ישראלי. זו נמיכות קומה של אדם המנוכר לריבונות הלאומית שלו ובז לכבוד הלאומי. ופתאום... העכבר ששאג. צבוע.
* על הלוחמים הדתיים לאומיים – הפרובוקטור הדוסופוב מר נרקיס, התגולל בגסות על חללי צה"ל בני הציונות הדתית. יש לו בעייה. בהסתה הדוסופובית שלו הוא נתקל בקושי – האהדה הציבורית לבני הציונות הדתית על שירותם הקרבי המוביל בסדיר ובמילואים, בפיקוד ובקצונה, ובעיקר בביטוי הטרגי של עובדה זו – מיספר החללים במלחמה מהחברה הדתית לאומית, הרבה מעבר לחלקה באוכלוסייה. הוא אמר שהם נהרגים כי הם חיילים לא טובים, כיוון שהם עושים רק חצי שירות בישיבות ההסדר. צריך להיות רשע בעל מוח מעוות באופן קיצוני כדי לומר דברי בלע כאלה. כמה עובדות לסבר את האוזן. מקרב בני הציונות הדתית, רק כרבע עושים שירות מקוצר. 75% מתגייסים לשירות מלא, כמעט כולם כלוחמים קרביים, רבים מהם ביחידות מובחרות, רבים מהם הולכים לפיקוד וקצונה, רבים מהם חותמים קבע כקצינים קרביים שנים רבות, והם מטובי הלוחמים. רובם מקדימים לשירות שנה או שנתיים במכינה קדם צבאית. מספר זה כולל גם לא מעטים מבני ישיבות ההסדר, שיוצאים לפיקוד וקצונה ועושים שירות מלא. רבים מהם נפלו במלחמה, אך הפרובוקטור הכליל אותם בין ההסדרניקים שנהרגו כי הם גרועים... שנית, בני ישיבות ההסדר משרתים שירות קרבי והם מטובי הלוחמים. הם משרתים שירות קרבי בסדיר ובמילואים. חלקם במערך המילואים גבוה לאין שיעור יותר מהממוצע בקרב כלל הציבור, והם ממשיכים לשרת במילואים יותר מהממוצע בקרב המילואימניקים. אני יכול להעיד ממקור ראשון, כמי ששירת במילואים למעלה מעשרים שנה בצנחנים, שהבינישים ששירתו אתנו לא נפלו כהוא זה ממי ששירתו שירות מלא, ורובם התמידו שנים רבות יותר במילואים. חייל קרבי שמשרת "חצי שירות" תורם יותר מחייל לא קרבי ששירת מלוא התקופה. יתר על כן, במחלוקת עם החרדים המשתמטים, בני ישיבות ההסדר הם מופת של ספרא וסייפא והוכחה שניתן לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי קרבי. במקום להעלות אותם על נס, הדוסופובים יוצאים נגדם. הלוואי שתקומנה ישיבות הסדר חרדיות במתכונת הזאת. יחד עם זאת, אני מצפה שהציונות הדתית (בכל הפעמים שאני משתמש בביטוי, אין כוונתי למפלגה הנושאת את השם, אלא לציבור) תיזום שינוי במסלול ההסדר, לכיוון של ישיבות השילוב, שהשירות הצבאי בהן הוא באורך השירות הכלל צה"לי. ברור שהטלת דופי בבינישים לא תעודד תהליך כזה.
* די לנו בגוטליב אחת – שינוי מרענן – יאיר גולן יצא נגד דברי בלע דוסופוביים של מר נרקיס. נקווה מאוד שתגובתו מסמנת תבוסה של מר נרקיס בפריימריז של הדמוקרטים. מספיקה לנו גוטליב אחת, לא צריך עוד ח"כ [---]ת מסוגה.
* אנטי ליברלים - אני קורא את תומכיו של הפרובוקטור הדוסופוב מר נרקיס, והדבר המשעשע הוא שהם מכנים אותו ואת עצמם... "ליברלים". וכדאי להבהיר – דוסופוביה, כמו כל קסנופוביה, כמו כל גזענות, כמו כל אנטישמיות, היא הדבר הרחוק ביותר מליברליות. דוסופוב, מעצם היותו דוסופוב – אינו יכול להיות ליברל. וליברל, מעצם היותו ליברל, אינו יכול להיות דוסופוב. קצת מודעות עצמית לא תזיק להם.
* ירדה לזנות – באישור החסינות לח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, בידי הרוב האוטומטי בוועדת הכנסת, על פשע נגד ביטחון המדינה, הכנסת ירדה לזנות. זה שפל חסר תקדים בתולדות הכנסת, שהפכה עיר מקלט לקרימינלים.
* מי אשם במה – אהוד בן עזר מעלה תמיהה "קצת" מוזרה, שמא כאשר אני כותב את המובן מאליו, שנתניהו הוא האחראי למחדל 7 באוקטובר, אני מסיר מאחריותו של סינוואר. למרות שזו אמירה ממש הזויה, אתייחס אליה ברצינות. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים שחלומם הגדול הוא השמדתה, ולא כחלום אמורפי אלא כתוכנית פעולה. אנו בוחרים ממשלה וראש ממשלה, שתפקידם המרכזי הוא לסכל את מזימות אויבינו ולהגן על ביטחון ישראל. נתניהו, בשבתו כ"מר ביטחון", נחל כישלון חרוץ במשימה העיקרית שלשמה נבחר, ולא הצליח להגן על מדינת ישראל ולסכל את מזימת האוייב. ב-7 באוקטובר חטפה מדינת ישראל את התבוסה הגדולה בתולדותיה. אחריותו של נתניהו היתה למנוע אותה. הוא נכשל. סינוואר אשם בטבח, ובא על עונשו. נתניהו אשם במחדל, והוא עדין ראש הממשלה, ויש לו היוהרה ועזות המצח להתמודד על עוד קדנציה. אילו היה אדם נורמטיבי, כבר ב-7 באוקטובר היה כורע ברך ומבקש סליחה ומחילה מעם ישראל, מהמשפחות השכולות, מהפצועים, מהחטופים ומהמפונים. והוא היה מתפטר ומסתגר בביתו עד אחרון ימיו, בלי להציג את פניו בציבור. אילו היה אדם נורמטיבי. לפני 70 שנה אמר הרמטכ"ל משה דיין: "על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים... את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו." את חשבוננו עם עצמנו עלינו לעשות. כן, אנחנו אחראים לכך שאויבינו לא יצליחו לבצע את זממם. הממשלה שאנו בוחרים אחראית לכך. ראש הממשלה שאנו בוחרים הוא האחראי הראשי לכך. מדינת ישראל קמה כדי שלא יהיו עוד פוגרומים ביהודים. תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא להבטיח זאת. נתניהו כשל במניעת פוגרום נורא. הכישלון הוא שלו. גם הכישלון של הכפופים לו ומבצעי מדיניותו, שכולם כבר הלכו הביתה בצדק, הוא הכישלון שלו, כי הוא העומד בראשם. יאללה, ביבי, הביתה! הביתה! פנה את מקומך לאדם ראוי.
* טרמינולוגיה גלותית – נעמן כהן מגדיר אותי "רומני". ואני לא ידעתי שאני כזה. לא. איני רומני. אני יהודי, ישראלי, יליד הארץ, בן לאב יהודי ישראלי שעלה מגלות רומניה, ולאם יהודייה ישראלית שעלתה מגלות פולין (אזור שהיום הוא באוקראינה). אבי לא היה רומני, כי עלה מרומניה לארץ ישראל, ואימי לא הייתה פולנייה כי עלתה מפולין למדינת ישראל. ודאי שאני לא רומני ולא פולני. זהותי היא אך ורק – יהודי ישראלי. ברומניה ובפולין ביקרתי כתייר. מי שכופר בתובנה הזו, כופר בציונות. הטרמינולוגיה הגלותית של נעמן כהן היא לא ציונית. אגב, עוד כשילדיי היו נערים הבהרתי להם, שלעולם לא יבקשו שאנסה לארגן דרכון אירופי כדי לסייע להם במשהו, כי הדרכון הוא ביטוי לזהות, ואין לי שום זהות אירופית.
* ציוני או ציני – מישהו כתב לי בבוז "אתה אשכרה חי עוד בחומה ומגדל." אני מודה, שמזמן לא קיבלתי מחמאה כזו. אני מעדיף תמיד להיות בצד הציוני ולא בצד הציני. השורשים הציוניים העמוקים תמיד ניצחו ותמיד ינצחו את התלישות הצינית.
* ביד הלשון: כחל – כָּחָל הוא מושב עובדים חקלאי-קהילתי, המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מבואות חרמון. הוא נמצא על גבעה ששמה – הר כור, וזה היה שמו הזמני של המושב. מיקום המושב הוא חמישה ק"מ מדרום לצומת עמיעד. המושב נוסד כחלק מתוכנית המצפים בגליל, במסגרת תפיסת ייהוד הגליל. הוא עלה לקרקע ב-1981. שמו של המושב נובע משלושה מקורות: א. על שם אגדה קדומה המספרת על מעיין עין כחל, שבו הוסתרו כלי המקדש. על פי המסורת הוא נמצא בנחל עכברה הסמוך. ב. על שם העוף כחל-מצוי, המצוי בסביבה. ג. בהשראת צבעה הכחול של הכינרת, הנצפית מן היישוב במלוא הדרה. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
צ'אושסקו שלי
"אני לא הייתי עיוור, אני ראיתי וגם שמעתי. זה לא היה סוד שמדובר במשפחה של רודנים מנוונים. אני זוכר שלחשו מפה לאוזן על עברו:
"הוא נולד בסקורניצ'שטי, והוכשר להטליא נעליים, הכתירו אותו בבוקורשטי, ומאז הוא בשמיים מי את עברו יחשוף, בדנובה ימצא סוף."
"מי שלא היה זהיר, והתבדח על חשבונו (והוא היה רגיש בעניין עברו!) היה מוצא עצמו שפוט לחמש עשרה שנה עבודות פרך בתעלות הדנובה. הוא היה באמת שולייה של סנדלרים בנעוריו בעיירה שכוחת אל – סקורניצ'שטי, היה בור גדול, אבל היה ממזר לא קטן, השתחל, התמרפק, והנה הוא למעלה. פעם הוא הגיע לסוצַ'אָבָה לבקר באגודה חקלאית שיתופית. מנהל העבודה שם, חבר שלי, רצה להרשים אותו והביא אותו ואת כל הפמלייה שלו לשדה תפוחי-אדמה, לקח את חפירה, חפר והוציא מן האדמה עשרים וארבעה תפוחים גדולים ומבהיקים (האיכרים הטמינו אותם שם לפני הביקור). צ'אושסקו, שהריח משהו, ביקש שישקלו. היו שם שמונה קילוגרם. אחר כך הוא ביקש מהמזכיר שהיה איתו שיחשב כמה טונות של תפוחי אדמה צריכים שמונה מאות ההקטרים של האגודה להניב בהתחשב בכך שבפחות מחצי מטר מרובע נמצאו שמונה קילוגרם.
"'ובכן, מיקו יקירי,' פנה למנהל העבודה, 'קח את המספר מפֶּטרָקֶה, ובסוף העונה אני מקווה שלא יחסר אפילו קילוגרם אחד.' "מיקו 'היקר' נאלץ לקנות את כל היבולים של תפוחי האדמה בסביבות סוצ'אבה, כדי שלא רק לא יחסר אפילו קילוגרם אחד, אלא אדרבה, יהיה עודף… "אז הוא, ולא מלאך, הוא עצמו, עמד לבקר ביאשי, במפעל שאני ניהלתי. שלחו משורר מבוקורשטי שילמד את מזכירת המפלגה מה עליה לומר בפני הוד מעלתו, ואיך עליה לעמוד, ואיך תתאפר ואיך תחייך. והמשורר עבד על מָרִיצָה המסכנה יומם ולילה, וככל שהזמן חלף, הלשון שלה הלכה והתפלנטרה, עד שהמשורר, שסבלנותו פקעה, דרש ממנה ללמוד בעל פה את עשרים השורות, כמו שלמדנו פעם את "הציפורים הרדומות" של אֶמינֶסְקוּ. "והנה, הגיע היום הגדול, צ'אושסקו הופיע בשערי המפעל, אני וכל חברי ההנהלה היינו לבושים בחלוקים לבנים, המכונות הבריקו, ואת הרצפה ניתן היה ללקק. עמדנו כולנו סביבו, כשהוא מתקרב אל פועלת צעירה ויפה (אני מיקמתי אותה שם), מתכוון לשאול אותה דבר מה, ואז ניגשו אליו, לפי סימן ממני, שני פיונרים בחולצות לבנות ועניבות אדומות, והגישו לו זר פרחים, ומריצה המזכירה צועדת קדימה אל תוך המעגל, ופותחת בנאום: "'חבר מאוד מכובד ומאוד נעלה…' "וכאן כאילו נתקע לה משהו בגרון, העיניים שלה כמו יצאו מחוריהן, היא אחזה בשתי ידיה את צדעיה, ופרצה בבכי היסטרי. כעבור שתי שניות היא פשוט התמוטטה מול בורא העולם בכבודו ובעצמו. "מה עושים? כל מי שהיה במעגל הקרוב לצ'אושסקו נתקף חרדה. המסכנה היתה שרועה שם על הרצפה, ואיש לא זז, איש לא העז להושיט לה יד …האנשים אפילו לא הביטו זה על זה. אימה, אני אומר לך, פלצות! הבטתי על הידיים שלי, וראיתי שהן רועדות. "'כבוד החבר ניקוֹלָאיֶה צ'אושסקו,' לא יודע מה עקץ אותי – הפה שלי נפתח, ולא יכולתי להפסיק, 'כבוד החבר צ'אושסקו, ראית עכשיו במו עיניך עד כמה הנוכחות המופלאה שלך השפיעה על מזכירת המפלגה האהובה שלנו, זאת שנואמת בכיכרות, שמנהלת סניפים ביד רמה, שמקדמת את מעמדו של הפועל והפועלת הרומנים בהשראתך המבורכת. חבר יקר ואהוב, ראית במו עיניך לאן מובילה ההערצה האדירה שכולנו רוחשים לך. ואיך לא נעריץ אותך, אם בזכותך, ורק בזכותך, מוצאים להם פרנסה אלפיים וחמש מאות פועלים במפעל הנפלא הזה שאתה יזמת ושאתה הקמת? איך לא נעריץ אותך, כשכל ילד קטן יודע שמאז מיחַאי האמיץ, לא קם גיבור לאומי כמוך. שטֶפָאן הגדול והנסיך קוזָה, למרות תרומתם הגדולה לאומה הרומנית, אינם יכולים להשתוות אליך, ומפעליהם הגדולים אינם משיקים את גודל מפעלך אתה. מיחאי האמיץ הצליח לאחד את נסיכויות רומניה לזמן קצר, ואילו אתה איחדת אותה לנצח נצחים! ההתרגשות מוטטה את מזכירתנו, ואיך לא? ואני מבקש את רשותך להוביל אותה לחדר ההנהלה, שם תתאושש (רמזתי לשני מלגזנים שיוציאו את המסכנה). אני, כבוד החבר היקר והאהוב, לא הכנתי נאום, לכן הדברים שאני אומר אינם סדורים בפי, וכל אשר אני אומר עכשיו – הכול נאמר בכנות, מהלב. אני פֶה לכל הפועלים המסורים האלה המוכנים להקריב את חייהם למען ארצנו האהובה המונהגת בחוכמה ובשׂום שׂכל על ידי איש המעלה, שאפילו לא חלמו שיזכו אי פעם לראות אותו פנים אל פנים. אני מברך אותך, חבר יקר ואהוב, על כניסתך בשערי מפעלנו, שהוא בעצם מפעלך, ואני משוכנע שהופעתך כאן תגביר את הייצור לתפארת הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית, ולתפארת העומד בראשה. יחי החבר המהולל ניקולאיֶה צ'אושסקו!' "'יחי! יחי! יחי!'" פרץ מכל הגרונות. ניתן היה לחוש את ההקלה על פני כולם, אבל הלב שלי דפק כמו מנוע של מכבש. הרגשתי איך טיפות של זיעה ניגרות לי על העורף. הידיים שלי רעדו כאילו היה לי פרקינסון.
"זה נראה לך כמו הצגה, אבל זו לא היתה הצגה – היה לי צ'אושסקו שלי פרטי, אני באמת האמנתי בימים ההם שצ'אושסקו הציל את רומניה, ושהוא מצעיד אותה אל הסוציאליזם הצודק. קשה להסביר – מצד אחד אני ידעתי, כמו כולם שמדובר בחצר ביזנטינית, שהוא רודן מבהיל שמכניס עשרות אלפי בני אדם לקלבוש ללא משפט, שמשליט שלטון של טרור, שאישתו, אֶלֶנה, היא מכשפה 'עם תעודה', התעודה היחידה שהיתה לה, כי היא גמרה בקושי ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ואף על פי כן, התהדרה בתארים כגון אינג'ינר מדופלם, דוקטור, דוצ'נט, פרופסור. שמה התנוסס על ספרים שמעולם לא כתבה, ובוודאי גם לא היתה מסוגלת לקרוא. הכול ידעו שהבן התכשיט שלהם, ניקו, היה אנס ורוצח, שהתהלך תמיד עם ארבע 'גורילות', ואוי לה לאישה שלא נענתה, ואוי לו לבעל שהיה מביע מורת רוח על כך שניקו לקח את אשתו – זה היה מוצא את עצמו בבית חולים – במקרה הטוב, ובבית הקברות – במקרה הפחות טוב. אתה בוודאי שמעת את העלילות שלו עם אשתו של השחקן פלורין פיארסיק, ואיך 'הגורילות' שלו פירקו אותו כשהביע התנגדות, או על הבלרינה הרוסייה שהוא חשק בה… הוא היה שיכור ומסומם, והמצפון אצלו היה מסורס לחלוטין. הכול ידעתי, אבל באיזה אופן האמנתי שכל המעללים האלה הם מס קטן למען הקדמה, למען הסוציאליזם שיציל את רומניה ואת העולם. אתה אולי תצחק, אבל האמנתי בכל מילה שאמרתי במעמד המבהיל ההוא לצ'אושסקו. שתבין, אני הייתי קומוניסט בהכרה מילדות. התחנכתי שאין פדות לעולם הזה ללא המרקסיזם-לניניזם. הייתי משוכנע שסטאלין הוא המושיע האחד והיחיד של האנושות. כשהוא נפטר, הייתי בן שבע-עשרה, ואני חשתי שחרב עליי עולמי. העמידו אותי במשמר כבוד ליד תמונה ענקית של סטאלין, מסביבה יוטה שחורה וזרי פרחים של כל המוסדות בעיר, ואני עומד שם שלוש שעות, ואינני נע ואינני זע, ודמעות זולגות מעיניי כמו מים, וזבוב מציק לי ועף לו על הלחיים, על האף, על השפתיים, על המצח, ואני לא עושה אפילו פו כדי לגרש אותו, עמדתי כמו פסל. "אני גם באופן אישי הרגשתי חייב לצ'אושסקו – הייתי מנהל מפעל – אלפיים וחמש מאות פועלים, בעיקר פועלות, רעדו כשעברתי על ידם, הייתה לי עמדה בעיר, היה לי כסף, מדי פעם הייתי נוסע לגרמניה, לשווייץ, לאיטליה, להולנד לרגל העסקים, ואפילו לישראל נסעתי כתייר, והייתי מביא הביתה מכשירי חשמל, בגדים אופנתיים, שוקולד. היו באים אנשי תעשייה מאמריקה לקשור קשרים, כי הפועל הרומני עלה עשירית מהפועל האמריקאי, ואז היה מסתבר לי שהם יהודים, והיינו מדברים ביידיש, והעסקים היו נסגרים. נסעתי כתייר ללנינגרד, למוסקבה, לסופיה ולבודפשט – מה היה חסר לי? אני הייתי משוכנע שכל הטוב הזה הוא מצ'אושסקו שלי, הייתי אסיר תודה, ידעתי שכל מה שהשגתי – השגתי בזכותו, ואם הוא חלילה ירצה – כל זה יימוג בעשן, ואני ארד לאשפתות. "ואז אני מסיים את הנאום המאולתר שלי, ואין לי אומץ להסתכל ישר בעיניו, ואני אפילו מנמיך את עצמי מעט, כי הייתי גבוה ממנו בחצי ראש, ולא נוח היה לי עם זה, ואני רואה כמו בחלום את הבלורית הכסופה שלו מתנדנדת מצד לצד, והאל, הוא ולא אחר, שואל בלחש את העוזר שלו: 'מי הברנש הזה?' ואחר כך טופח לי על השכם (צ'אושסקו טפח לי על השכם!), והעוזר מייד שואל את שר הטקס, וזה עונה מניה וביה, שאני מנהל המפעל. ואז מהמהם צ'אושסקו בינו ובין עצמו ולוחש כך שהכול ישמעו: 'תדאג שייתנו לו את אות גיבור הרפובליקה.' "אתה יודע מה זה? חוץ מהכבוד הגדול והטקס והמדליה – זה גם פטור לכל החיים ממיסים, נסיעה חינם בכל אמצעי התחבורה, כניסה חינם לכל התיאטראות. שר הטקס לא אמר לו שקוראים לי בֶּרקוּ גרינברג, כי מייד היה מבין שאני לא ממש רומני מבטן, והיה בוודאי מתייעץ עם 'משרד הממשל מספר שתיים', כלומר, עם הפלונית שלו, שהיתה אנטישמית חולנית, והחסד הרגעי היה פג באחת. שר הטקס אמר סתם 'מנהל המפעל', בלי לציין שם. כשזה נודע לו – היה כבר מאוחר מדיי, המדליה היתה כבר על החזה שלי. ברור שנאלצתי לוותר עליה ב-77, כשהגשתי בקשה לעלות ארצה. אז עברתי טקס אחר, שלא נדע. כך חולפת לה תהילת העולם." משה גרנות
יצחק אורפז מדבר
מראיין אהוד בן עזר
טיוטה ראשונה פגישה שנייה, 24 ביולי 2005, בקפה בגן העיר בתל-אביב
הייתי אדם קרוע. באתי ארצה בעליית הנוער. כמה לטיפות של אימי שאף פעם לא ידעתי אם לא יתגלגלו במכות, וכמה מכות שלה שלא ידעתי אם לא ייהפכו ללטיפות. לא ידעתי. מתקרבת אליי אם ללטיפה או למכה. האלה קאלי ההודית יש לה שש ידיים, בשתיים היא בוראת, בשתיים הורסת ובשתיים היא חובקת. כשהתחלתי ללמוד אלוהויות שונות והגעתי אל קאלי, חשבתי על אימא. סיטואציה של אדם שההיסטוריה השליכה מתוך ביתו בהיותו כבן 17, אוקטובר 1938. בנובמבר הגעתי. ב-7 בנובמבר באונייה במסגרת עליית הנוער עם סרטיפיקטים. עלייה אחרונה לפני מלחמת העולם. מרומניה. שכללה קבוצות השומר הצעיר, גורדוניה והבונים, הפלג ההונגרי מטרנסילבניה. הגיעו מבסרביה ומטרנסילבניה, הפרובינציות הרומניות הרגילות כנראה לא נתנו לעלות. היינו 24 איש. 5 נערות ו-16 נערים. היו רק בסרבאים שבחלקם דיברו אידיש וחלקם הקטן קל היה לו יותר עם הרוסית מהעיירות לאורך הדנייסטר, גבול מולדביה-רוסיה. רובנו ידענו אידיש ואני עם אחד קסלמן, מילון, מצטט מהמילון, אבל לחבר משפט שלם בעברית היה לו קשה. אני ידעתי היטב עברית ובדרך הטבע הפכתי למרכז. מה עוד שהייתי אידיאליסט משוגע ולא נתתי רשות לדבר בשום שפה אחרת, וההונגרים, רק ראו אותי היו מגמגמים עברית, ורק כשהייתי מתרחק הייתי שומע את ההונגרית שלהם כמו איזו קטטת סכינים. לא הייתי ביריון. גם לא הייתי כריזמאטי. הפאנאטיות היתה כל כך היפנוטית, לוחצת, כמעט אלימה, שנכנעו לי. הפאנאטיות הזו בדימוי כמו איזה בגד עשוי מחומרים הכי עדינים, שקופים ויפים – וקרים שתלויים על יתד, וזו הפאנאטיות. כל רגע הייתי יכול להיקרע לפיסות. קרוב מבפנים. כל מיני חומרים יפים. חזונות של יופי, גאולה. ובסך הכול בגד שבקושי מחזיק את עצמו ודפוק על איזו יתד, צלב, כל משיכה קטנה היתה עלולה לקורעו. האיש שהייתי אני היה כל כך מחופר בקנאות שלו. שזה נתן לו כוחות לא טבעיים. בגד עשוי משיריים יקרים ונדירים וקשור בחוטים. ומשיכה אחת לגמור אותו. לא יכול להיות רומן (באונייה לארץ-ישראל) כי סקס הפחיד אותי. היו חמש בנות. לא אגזים אם אומר – כל רגע הייתי יכול להיקרע לפיסות. קרוע מבפנים. על מיני חומרים יפים. חזונות של יופי וגאולה. ובסך הכול בגד שבקושי מחזיק את עצמו ודפוק על איזו יתד, צלב, כל משיכה קטנה היתה עלולה לקורעו. לא יכול להיות רומאן כי סקס הפחיד אותי. היו חמש בנות. לא אגזים אם אומר שכל אחת מהן נמשכה אליי ורצתה את קירבתי, ואני רק עד סריגת סוודר, גיהוץ חולצה. בא ארצה, לארץ החלומות, אני הייתי הולך על אבני הכורכר, פרדיס, פחדנו לא רק מהפורעים שלהם אלא גם מהחמורים שלהם, ולימדו אותנו להחזיק רובה. נעירה של חמור – יש חשש שפורעים נמצאים בסביבה. הלכתי יחף על כורכר, קקטוסים, אחת מהחמש, הגדולה ביותר, דדנית שיכלה להניק שבט שלם וגם דיברה כך. חבשה לי את הרגליים. העריצה בי את האידאליזם המטורף שלי. הלבישה לי חולצה לבנה, הדסה הצעירה. הנרייטה סאלד. כשרות. קבלת שבת. היו באים בחולצות לבנות. אז השמחה הגדולה ביותר שלה היתה לרכוס את הכפתורים שלי. והצווארון. אימהית. משהו שריכך את מושג האימהות שלי. כל דבר שראיתי אחרי אימא, היה השתברות, או השתקפות או האלהה עד היום הזה. בכל פיסת כתיבה שעשיתי בחיי, אימא היא המניע והמנוע. אפילו שניכסתי ביודעין לתוך הספר "הגבירה" את שולמית אלוני, ואף שלחתי לה עותק עם הקדשה, עדיין הגבירה בספר, עתליה, יש לה רגליים של גולדה, ארכיטיפאלית, שיצקתי על שולמית אלוני, כל מה שמפחיד ומעורר הערצה ועבדות שקיבלתי מאימא. יואב הנער הישראלי, השביר והרגיש מאוד, והיצירתי מאוד, כל זמן שהיא היתה בסביבה, אז כמו איזה מין כוכב לכת שכל הזמן חג בין הצנטרפוגה, הרצון להימלט מן האם הענקית, לבין כוח המשיכה הקטלנית אליה. יואב מופיע ב"בית לאדם אחד". ילד מתבגר. "הגבירה" ו"העלם" הם שני ספרים מקבילים. "הגבירה" מתוך העיניים של איזי אורנן, גיבור כפיל שלי באיזשהו אופן, לבין ההתרגשות מתוך העיניים של יואב, שגדל ונעשה העלם בספר הזה, ושמגיע בסופו של דבר להתאבדות. לימים, אחרי פרסום "רחוב הטומוז'נה", הוזמנתי בין השאר לחוג הספרותי של יד מרדכי, ושם מתייצבת למולי, לא פחות ולא יותר, עומדת ומסתכלת עליי מתוך החוג, המרכזת, עמליה – עושה בראש – כן, כן, זאת אני! היינו כבר חצי זקנים. ונראתה דדנית, אימהית וצעירה ומלאת אונים. כמו אז. הייתי מהופנט, לבסוף התחבקנו. כל סופר מתאר את העיירה היהודית. כמה נפלאה המחשבה שהעיירה תוארה על ידי סופרים שונים. כל אחת בצורה אחרת. אבל בסופו של דבר לכולם אותה עיירה. עשרים שלושים עיירות. יש איזה דבר. הנוף הזה מוכר לי. באבל. מנדלי. שלום עליכם. פרישמאן טען בעוד העיירה קיימת, טען שאפשר לשחזר אותה לפי כתבי מנדלי. ואני אומר לפי עוד עשרים סופרים. בקיבוצים, גם בין מזרחיים, היו שואלים למה טומוז'נה ולא טימוזנה. הם מליטא ואני מבסרביה. שמרה עליי הפאנאטיות משני דברים – התפרקות לתוך עצמי, התכנסות. שגם המנוף של ארכימדס – תן לי נקודת משען וארים את העולם, או גלילאו – לא היה מחלץ אותי. ונקודה שנייה ההיקרעות לרסיסים. ההתחזקות שלי בכל בדל של סמלים ושל מיתוס. של אישי מופת. של גיבורי מופת בצורה התמימה והמטומטמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שהלבישו אותי שלמת בטון ומלט על הכתונת הקרועה ההיא, וככה הייתי חודש-חודשיים, 8 חודשים, בדגניה חודשיים, בגרעין קיבוץ שמיר במגדיאל. וגם אחר-כך. גרעין יסעור. היו רק שני מקרים שכמעט התפרקתי לחתיכות. האחד קשור באחד המשוררים הגדולים של הגויים, ט.ס. אליוט. אחר-כך אלתרמן. הגעתי דרך אחי, שהיה מבוגר ממני בשש וחצי שנים. שהצילו אותו בדרך אגב מן השוט המסוכן של אימי, שהיה בחוץ. בא אחריי באוניית מעפילים קולורדו. גורשה וחזרה פעמים אחדות עד שבלילה אחד הצליחה להוריד בקיבוצים. זה היה שלושה חודשים לפני המלחמה, יוני או יולי 39. הייתי אז בדגניה ב'. אחרי שגורשתי משפיה. והגעתי לדגניה ב'. ושם הייתי בגיוס עונתי להציל את חלקות הבננות. רצתי כמטורף אחרי הוותיקים, לא לפגר. מקום אחד נפלתי וראיתי אשכול בננות מטפטף. לפני שהספקתי להתקרב לאשכול הרגשתי מכת ראש חזקה והלכה לי הראייה והבנתי מיד שעליתי על נחיל של צרעות על הבננות. יום חם בעמק הירדן. בשארית הכוחות רצתי אל מנהל חלקת הבננות. על הראש מנופח. כמו אדם שעושים לו דיקור סיני. עיניים לא ראו ואוזניים רעמו כמקלעים. שלושת הימים הטובים ביותר אחרי עלייתי היו לי כאדם חולה על הגג תחת כילות, וטיפלו בי כל הזמן בתחהושות ומשחות. שוקע ויוצא בחלומות. נותנים לי לשתות מרק פירות. לא היה בחו"ל. שבוע לאחר מכן החזירו אותי לעבודה. הבינו שלרוץ אחרי אלופי הבננות אין לי שום סיכוי. מה אתה רוצה. אתה עוד חלש. עוזר לעגלון. פעם ראשונה ששמתי רתמה על סוס נתן לי בעיטה שהעיפה אותי שלושה מטר. כמו ש.י. צ'צ'קס, מושכני ונרוצה, ב"הכנסת כלה". שושנה וצביה. אל תעז לטעות כי יקרעו אותך לחתיכות. בשפיה. הייתי קצת מנוסה משפיה להריץ עגלה כשאני עומד. אילצתי את העגלון בדגניה, אילצתי אותו לקרוא להן שושנה וצביה. יצחק אוורבוך. לא אייזק. איזיקל, שם חיבה. עמדתי על יצחק, אוורבוך. האיש הזה, העגלון בקיבוץ, אילצתי אותו להחליף את השמות לסוסות. הייתי מסרק את הסוסות במברשות סוסים, יצחק עשה, זאת בתמורה לשמות החדשים עבורו העגלון. כל הזמן היו הובלות, ואני הייתי דואג לסוסות ואהבתי אותן. ויחד עם זאת זכרתי שאני לא יכול להגשים את עצמי כעובד אדמה. אסור היה לי לצאת לשדות בגלל עוד עקיצות. יש שמחוסנים ויש מעטים שמגיעים עד לרגישות גבולית – ועקיצת דבורה יכולה לחסלם. במשך השנים התברר שאני מחוסן. אני [אחי?] במקווה היה במכוורת. אבל – הראש הפאנאטי שלי, הצלחתי לבנות לי ב-8 חודשים בשפיה ובדגניה ב'. חודש. בערוץ הזה כפרתי בכול. לא ברמה האידאית, אידיאולוגית, אמונתית. אבל בערוץ השני הייתי שואל את עצמי – למה אני צריך לגור במלונת הכלבים, ומיטת קפיצים עם מזרון. מיטת סוכנות עם מזרון קש שעקץ אותי, החנון ממשפחה מסודרת ולא די המזרון עצמו היה דק כשהייתי קם היתה מפת קפיצים על גבי. ראיתי במבחן. קיבלתי בערוץ הקנאי, חלוצי. אז עוד הייתי כותב מכתבים לחו"ל, ולבת-דודי שהיתה אהבתי הראשונה, ולחברים בתנועה. שהחלום הרטוב הראשון היה עליה. לא לאהבתי. כתבתי על היופי הבריא של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן קופצים מהגשר לירדן. אולי גם אני ברבות הימים. מה זה – אני חלוץ סוג ג', ואחד הצעירים בונה לו סוכה על עץ וישן שם בלילות. ולי כילה שקרעיה גדולים מן הבד. נכנסו פנימה היתושים ולא יכלו לצאת. קם בבוקר כמצורע. ביקשתי מאחי שיקח אותי למוקד העשייה החלוצית. עדיין במגדיאל. גרעין שעדיין למד להיות גרעין אצל דליה. איפה שאתה נמצא, אני נמצא. אני בוגר בניסיון ארץ-ישראל, יודע קראקוביאק, פולקה, צ'רקסיה כפולה, ואני מרקיד עם מפוחית בפי. בחוץ לארץ ניגנתי בכינור. בריקוד כולנו יתומים. ריגושית. שירים של ברכה צפירה. מערכת רמקולים. בחמש וחצי היו מתחילים בשירי ברכה צפירה. תחילה זורקים כפכפים על הרמקול. לצלוף. המדריך היה בא ומפסיק. מלחמת הכפכפים בשירי ברכה צפירה. בשבוע השלישי, כבר הייתי מלא בשירים שלא הייתי מוותר עליהם. הייתי מלא ביופי הזה. לימים פגשתי אותה, באחרית ימיה, בקפה פראק. וסיפרתי לה. "אם את רוצה לדעת מי שקלט אותי בארץ, זה לא אפריים הנפח. בשפייה. ולא מי שלימד אותי לקצור. מי שעשה אותי ישראלי לכל דבר, שרק בזכותו יכולתי לשמוע אחרי חצי שנה שאני מדבר עברית כמו צבר." והתחלתי לשיר לה כמה שירים. בשלושים למותה, כתבה בידיעות. נכנס לי לנשמה כל כך חזק, שגם כשניסיתי לחזור על השיר באוזניה – "עלי גבעה, שם בגליל, יושב שומר, ובפיו חליל – " שומר במקום רועה. אחר-כך עלינו לזיכרון. עיירה. דורכים על רחובות זיכרון יעקב. ערבים דופקים בחמורים ועל כל חמור שני ארגזים, עגבניות, פמידורס, ואיגרקס, והגבירות יושבות עטופות במטפחות שדוגמתן היכרתי בעיירה שלי, מדברות איתם ערבית. מתמקחות. בידכּ, עשרה גרוש. ערבית ואידיש. איפה העברית? הולכים המומים. עוברים ברחוב שהזכיר לי קריקטורה של עיירה. ומגיעים ליקב, שם מסבירים לנו בעברית צחה איך עובדים. אחד נתן לנו טעימות. אומר למדריך – זה הראשון שדובר עברית. אומר – הוא לא יהודי. הוא צרפתי. חזרתי מלא חוויות מטורפות ומסעירות, שסוף-סוף ראיתי ארץ-ישראל אחרת.
נתקע לי במוח רועה – שומר, בשיר. פה הגעתי למקום שהכול יכול לקרות. טעותי בקשר לשיר. בחו"ל רק פרעות.
טיול שפייה לעמק הירדן. עברנו את עמק יזרעאל. הירדן. מקום הירדן צר. יושבים. ואז מפתיע אותנו המדריך – וזה הירדן. אני הגעתי אל הירדן של התנ"ך. הירדן ייסוב לאחור. מהתנ"ך. ואני בא מארץ של נהרות. היה רק לנחל אחד, ליפקאן, הביב העירוני שהיה נשפך לגרוט (שהיה נשפך לדנייסטר) שגבל עם מולדובה. הכול נשפך לתוכו. הביוב דרך סמטת הבורסקים וצובעי העורות. וזו האסוסיאציה הראשונה. יכני הברק. זה המקום שבו ישב יוחנן המטביל, האיסיי. והיה מטביל אותם? לא יכול להיות. התחלתי לבנות לי שתי מערכות. אחת מציאותית שאתה צריך להסתדר בתוכה על פי כוחך וכישרונותיך. והאחרת, לימים הצליינית, שבה שרים את השיר עם השומר. המערכת האידאלית, ששם הכול אפשר. סוף מאורעות 1939. אני לא פרצתי בבכי אלא בניתי לי שתי מערכות מקבילות. לימים, בשנת 69', הגעתי לאיובה, סמינר בינלאומי של סופרים. הפלגנו על המיסיסיפי. ספינה יפהפייה. ויסקי. ליוו אותנו אנשי ספרות. רקטור האוניברסיטה. נשים נאות, וכומר. והכומר ביקר כנראה לפני שנים בארץ-ישראל. התקרב אליי, ושאל: "איך המיסיסיפי?" "אתה מראה לי את המיסיסיפי, ואני מכיר את השיר על הנהר, ואת מרק טווין, אבל אני יודע עוד משהו." "מה?" "אני מכיר נהר שהוא גדול אפילו מהמיסיסיפי." "איזה?" "ירדן." צוחק כלא מאמין, ואני ממשיך – "כמה פעמים נזכר הירדן בתנ"ך, וכמה המיסיסיפי?" גיחך. "זה צריך להיות כך." למחרת היה כתוב על כך בעיתון. מסתבר שהכומר היה גם כתב. "יצחק אורפז"
דְּבויְשֶה
לזיכרה של דליה שחל
יום א', כ"ב סיון ה'תשפ"ו, 7.6.2026 למיכל, לאלון, לעמיר וב"ב, לקהילת עין גדי, דליה, ידידת נפשי מימים ימימה, מאז שהצטרפה לחבורה בגרעין "שדמות", איננה עימנו עוד. אִבּדתי ידידת נפש. דמות, שהיתה שילוב נדיר של שורשיות ישראלית, עידון ואסתטיקה. דליה נשאה איתה תמיד את הפשטות אל תוך החיים השיתופיים והמשפחתיים שבנתה בעין גדי. עיניה תמיד חיפשו את היופי. בין אם זה במבנה המופלא של עלה או פרח ובין אם בחוטים וביצירות שיצרה במו ידיה. ידיים שתמיד עמלו, תמיד יצרו ותמיד נתנו. דליה נולדה ב-6.3.1936 והלכה לעולמה בגיל תשעים פלוס... – "צדיקה". ולא רק מפני ש"צ" בגימטריה = 90... קשה למצוא את המילים שיקיפו חיים שלמים, עשירים וטקסטורליים כל כך. דליה, בת אטקה ויוסף ורוצלבסקי, חוותה ילדות מורכבת. היא לא הרבתה לדבר על כך. למעשה, היכרנוה, כמי שצמחה בין שבילי כפר יהושע. חייה היו צנועים, אך מלאים בכל כך הרבה תוכן, יופי, נתינה ושזורים עמוק במשפחה, ביצירה ובאדם ככלל. בבית הספר בקריית עמל, דליה הכירה את חוה נוי (לימים – רון). שתיהן הצטרפו לנוער העובד. בהמשך, בהיותן בתיכון, הצטרפו לגרעין "שדמות". את אריה וולובלסקי (לימים – שחל) הכירה בהיות הגרעין בקרית ענבים ומאז נקשרו יחסיהם. דליה ואריה ירדו לעין גדי מקרית ענבים, כ"חלוץ לפני המחנה" עוד בטרם ירד הגרעין כולו. (הצטרפו אליהם זהבה שטיינברג-צייזל וצ'רלי). דליה היכתה שורשים עמוקים והקימה משפחה ענפה בקיבוץ עין גדי. החיבור של דליה לאדמה היה לא רק בוטניקה ולימוד. אלא דרך חיים. לדוגמא, בראשית ימי עין גדי, כשהלכנו בדרך לחלקות הירק, או בירידה מהפלטו הצחיח לחלקות בעריג'ה (נחל ערוגות), דליה היתה עוצרת ליד הצמחים השונים, האהרונסוניה, צלף קוצני, פתילת המדבר הגדולה, ריסן, "שושנת יריחו" ועוד - - היתה בוחנת, בעזרת מגדיר הצמחים שהיה ברשותה מנתחת את הצמח ומסבירה לנו את מבנהו אם חד פסיגי או דו פסיגי וכו'... היא ידעה "להקשיב" לצמחים, להבין את יופיים ובהמשך – לתרגם את היופי הזה בידיה הטובות לעבודות יד אומנותיות, שהפיחו חיים בחומר. כשעלינו לפלטו, בחרתי לגור בשכנות לדליה ולאריה ואכן, גרנו בבית 6. משפחת שחל בקומת הקרקע ואני בקומה מעליהם... היו בינינו יחסי שכנות קרובים. כאשר פרשתי מעבודתי בהנהלת החשבונות, דליה החליפה אותי ותוך זמן קצר "נכנסה לעניינים"... את הנדיבות ספגה דליה בבית הוריה. דוגמא לכך, ספור אישי שלי: כשהייתי בקורס תפירת קונפקציה, בגדי עבודה למבוגרים, יוסף, אבא של דליה, שמע שאני נשארת אחרי שעות הלימודים לצורך תירגול מכסימלי במקום שבו למדתי. זה היה באזור תעשייה חשוך בתל אביב. האבא – החליט שזה "מסוכן" שאסתובב שם בלילה, בחושך, והביא מכונת תפירה לדירה אצל משפחת ירמובסקי, עד שאסיים את הקורס. (הדירה שימשה את הגזבר, מרכז הקניות, הנהגים וכל מי שהיה בדרכו ל...מ... עין גדי ומכונת התפירה הוענקה, בסיום לימודַי, כמתנה לקבוץ). לאחר פטירתו הפתאומית של יובל, הבן הבכור, דליה התכנסה בעצמה עוד יותר. בביקוריי האחרונים בעין גדי, התארחתי בבית משפחת שחל. תמיד התקבלתי באהבה ובתשומת לב יתרה. בשנים האחרונות, כשדליה נעזרה בליג'י, עדיין נשמרה האווירה הטובה בבית. אפילו לפני פרידתה מהעולם, בבחירתה האצילית והצנועה לתרום את גופתה למדע, דליה בחרה להמשיך להעניק, להצמיח ידע ולתת חיים לאחרים. דליה, עדינת הנפש, חכמה ונדיבה, השאירה מורשת חיה של נתינה מוחלטת. אני משתתפת בצערכם, מיכל, אלון עמיר ובני ביתכם. בל על דאבדין ואין משתכחין. יהי זכרה של דליה ברוך, פורח ועטוף באהבה.
מתגעגעת... דְּבויְשֶה, דבורה סְלֶפּ גּוּטְמָכֶר
מנחם רהט
חוק יסוד: ביזוי התורה וסילופה
כך הגדיר ראש הישיבה הרב יעקב מדן את 'חוק יסוד: לימוד תורה'. רוצים לדעת למה? – כל הנימוקים בהמשך, ובראש וראשונה בגלל מה שאין בו: אין הוא מחייב את לומדי התורה הקדושה לקיים את כל מצוותיה ויש בו מידה רבה של חילול השם וסילוף התורה וביזויה. בואו ונחזיק טובה לעסקונה החרדית בכנסת שאלמלא היא, לא היינו מבינים לאלו תהומות אפלים הידרדרה צביעותה של העסקונה, ששיכנעה את ח"כי הקואליציה, ובמיוחד הפתאים שבהם, שיש צורך בחקיקת 'חוק יסוד: לימוד התורה', והפכה את סוגיית לימוד התורה לסוג של ציפור הנפש של הקואליציה; ואנחנו לתומנו חשבנו שבמקום 'חוק יסוד לימוד התורה' יש לחוקק את חוק יסוד אחר – 'חוק יסוד: קיום התורה.' כי מה לי לימוד התורה, ללא קיומה? והרי התורה ניתנה לעם ישראל על מנת לקיימה, "לשמור ולעשות ולקיים"! אילו היו הח"כים החרדיים נאמנים לחרדיותם, הם מן הסתם היו מאחדים את הכנסת כולה סביב חוק שיכלול שלושה סעיפים עיקריים (במקום השניים הראשונים משהם לליבת החוק): "א. לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי. "ב. מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, המדינה תכיר מי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה, ככאלה המשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי. (וזכויותיהם מקופת הממלכה, יושוו לאלה של חיילי צה"ל). 2. וזה הסעיף הנוסף המתבקש, שהעסקונה לא טרחה לכלול בחוק היסוד לימוד תורה: ג. "והואיל ותורתנו תורת חיים היא, יחול החוק 'רק' על אלה שלומדים את התורה ומקיימים מצוותיה: השתתפותם במלחמת מצווה להצלת עם ישראל ברוח נזיפתו הקשה השל משה רבינו בשבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה ("הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?"), וברוח הקללה הנמרצת שהטיחה דבורה הנביאה במשתמטים מהמלחמה ("אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים"), וכפי שנפסק להלכה (משנה סוטה ח' ז'): "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ," וברוח מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" וברוח מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"; וברוח מצוות ירושת וישיבת הארץ ("וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ"); וברוח מצוות הצלת נפשות ישראל, (שעליה נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצוות); וברוח מצוות 'נושא בעול חברו" (משנה אבות ו' ו'), שהיא אחת מן המידות שהתורה נקנית בהם היא, וכבר הירבו בעלי המוסר לעסוק בה וקשרו אותה בדמותו של משה רבינו. וידוע הסיפור שכל נפש יהודי, הומייה לשמעו: מעשה ברבי הירש פאלי זצ"ל, שהיה משגיח רוחני בישיבת מיר, שהשתתף בעצרת תפילה ואמירת תהילים להצלת 105 היהודים שנחטפו לאנטבה, לפני 50 שנה, בקיץ 1976, והוא זה שהתכבד בקריאת פסוקי התהילים לשם אמירתם בציבור פסוק פסוק – ובעיצומו של המעמד המרגש השתתק הרב פאלי ונחנק מבכי וגעה בבכי מר, ברוח מצוות 'נושא בעול עם חבריו'. באירוע הבכייה המרטיט נטל חלק הרב מרדכי נויגרשל, באותה עת תלמיד ישיבת חברון, שנזכר השבוע: "היה זה לימוד לכל בני הישיבה מהו 'נושא בעול עם הציבור'." ומהי אפוא תכלית הלימוד? חז"ל לימדונו:"וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה." דווקא את סעיף ג' הנ"ל הרלוונטי כל כך לרוח החוק, משום שהוא נוסך בו תוכן תורני ומוסרי, העדיפה העסקונה להשמיט מן הנוסח הבסיסי של החוק ונמנעה מלהשקיע מאמצים במסע הלחצים והאיומים להעברת החוק והכנסתו לספר החוקים, וכך נמצאנו למדים שהעסקונה מייחסת ערך חשוב לעניין של לימוד התורה, ומניחה בצד את הערך היותר חשוב של קיום מעשי של המצוות. בניגוד לדברי המשנה (אבות ב' ד') "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת ללמד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת." ומוסיף רבי צדוק באותה משנה: "אל תַּעֲשֵׂם [דברי תורה] עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, ולֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם." וכבר הזהיר והתריע וצווח מורנו הרמב"ם (כלפי ההשקופע של העסקונה): "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה. "אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. (הרמב"ם, 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג')." ראויים היו דברי הפז הללו של הרמב"ם להיכתב באותיות של זהב בתוך חוק יסוד לימוד תורה, כדי לצקת בתוכו תוכן ממשי, ומאזן; שהרי חז"ל לימדונו שלימוד התורה נועד על ידי בורא עולם ללימוד התורה נועד לעצב את האדם, לחבר אותו לרצון ה', ולהסליל אותו לחיים של מעשים טובים, של תיקון המידות ושלקיום מצווֹת מתוך הבנה פנימית; להוביל את האדם להערצה ולהוקרת החברה בתוכה הוא חי; ולא למי שנתפס בציבור כחוסם כבישים שבגללם נתקעים רבבות ישראלים בפקקים, ובמעשיו מעורר כלפי עצמו תיעוב ושנאה; בניגוד להערכה שלה זוכה אדם שהתנהגותו מופלאה: "אשרי אביו שלימדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו." לאמור, תכלית לימוד התורה לפי חז"ל, מתבטאת בכך שמעשיו של אדם מוערכים בפי הבריות, וכך אותו אדם מקדש שם שמים ברבים. למרבה הצער החוק שסחטה העסקונה מנתניהו, שיודע כי חקיקתו עלולה להזיק לליכוד, נחשב למהלך פוליטי ציני שמרבה חילול השם במקומותינו, כפי שפסק הרב יעקב מדן מראשי ישיבת אלון שבות: "אינני זוכר בתולדות המדינה חוק גדוש בחילול השם ובביזוי התורה ובסילופה יותר מחוק זה. על כל ח"כ שומר תורה המייצג בוחרים שומרי תורה, להתנגד לו מכל וכל. לא רק להימנע מתמיכה בו, אלא גם להתנגד לחוק שמסלף את התורה בעוצמה כה גדולה." והסיבות לכך מנויות בעמוד זה לעיל. מנחם רהט
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן 15.
ארתור נוויל צ'מברליין: שלום עכשיו! הנה פיסת נייר שהֶר היטלר חתם עליו. Neville Chamberlain: The peace of our time: https://www.youtube.com/watch?v=KB4A7phjS_0&t=203s וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל: "You were given the choice between war and dishonor. You chosed dishonor, and you will have war." "ניתנה לך הבחירה בין מלחמה לחוסר כבוד. בחרת בחוסר כבוד, ותהיה לך מלחמה." דונלד ג'ון טראמפ: "הבאתי שלום עם איראן. הֶר מוחמד באקר גליבאף חתם עליו דיגיטלית." ההבדל ההיסטורי. בעוד שצ'מברליין הביא פיסת נייר שהֶר היטלר חתם עליה לפני המלחמה. טראמפ הביא חתימה דיגיטלית של הֶר גליבאף לאחר ניצחון צבאי על איראן. משל היה צ'רצ'יל חותם על כניעה לגרמניה הנאצית ב-1945.
מיהו צ'רצ'יל? יריביו של בנימין מילקובסקי-נתניהו לועגים עליו שהוא מחזיק מעצמו "צ'רצ'יל חדש." ובאמת הוא היחיד שהתריע שנים נגד איראן גרעינית ונלחם בה, ומתכוון להמשיך להילחם בה עד הניצחון הסופי. זה בולט בייחוד לאור יריבו הגדול בבחירות הבאות הרמטכ"ל לשעבר גד איזנקוט בתפקיד צ'מרליין: גד איזנקוט: "ישראל לא תוכל לסכל לחלוטין את המאמצים הגרעיניים של מדינות האזור, ועל כן יש להתרגל לחיים לצד נשק להשמדה המונית. להכיל איראן גרעינית." https://news.walla.co.il/item/3151529
שאגות השמחה שאגות השמחה לאיד שפרצו מכל עבר מפי הרל"בים הלוקים במחלת הנפש ה"ביביפוביה" לאור כישלון ישראל במלחמה עם איראן, בחינת "הבה נלך כצאן לטבח," "שנושמד כולנו בידי פצצה אטומית איראנית ובלבד שביבי ייפגע." לא יורידו ממנו תומכים אלא דווקא יעלו.
פולוניוס: "מילים מילים מילים" (המלט) בראכ חוסיין אובמה: "אני מטיל ספק שכל עסקה שתיחתם תהיה שונה משמעותית מהעסקה שהיתה לנו במקור, ועבדה במשך הרבה זמן עד שארצות הברית פרשה ממנה. מדי פעם צריך שוב ללמוד את הלקח לפיו הפצצות אינן דרך לפתור בעיות במדיניות החוץ." https://www.mako.co.il/news-world/2026_q2/Article-f48f5cf9cf9ce91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share הבנתם? "מילים מילים מילים" הן הדרך לפתור בעיות במדיניות החוץ. מכיוון שטרם התפרסם ההסכם הסופי עם איראן נשאיר את הניתוח עליו לכשיתפרסם. בינתיים הסקת מסקנות סופיות הן סתם מילים מילים מילים.
מפגן של חולשה זה בלתי נתפס. ג'יי.די. ואנס אישר שאיראן תקבל 300 מיליארד דולר פיצויים על נזקי המלחמה. זה טראמפ החזק? כן. רק בסרטוני AI. לפי ההיגיון הזה, גם החמאס ידרוש פיצויים. https://x.com/BDYemini/status/2066801130269536724 טראמפ הוא לא צ'רצ'יל. הוא לא רצה דם, יזע ודמעות כדי להביס את ציר הרשע. הוא רצה ירידה במחירי הדלק. ולעזאזל כל ההצהרות. ארה"ב התגלתה במלוא חולשתה. מילה היא לא מילה. כוח הוא לא כוח. מצור הוא לא מצור. אלה היו אמורים להיות ימיה הטובים של ארה"ב כמעצמה עולמית. הרי רוסיה, לאחר למעלה מארבע שנות מלחמה עם אוקראינה, כשהיא נשחקת יותר ויותר, השאירה את במת העוצמה הגלובלית לארה"ב. לרוסיה זה לקח ארבע שנים. לארה"ב זה לקח שבועות אחדים. השמות המפוצצים של העימות עם איראן – "זעם אפי" ו"שאגת הארי" – התנפצו כלא היו. איראן ספגה פגיעות קשות. אבל עם הכוח שנותר לה היא הצליחה להוריד את ארה"ב על הברכיים. הפעם, לפחות הפעם, נתניהו הוא לא האשם העיקרי. זה לא חשוב באיזה מהלך היה נוקט נתניהו – טראמפ גמר אומר להגיע להסכם. ספק אם היה פעם מצג כזה של להיטות, שכולה חולשה, על ידי מנהיג מעצמה. נכון שהיו סימנים מוקדמים שטראמפ הוא משענת של קנה רצוץ. הרי הוא הגיע להסכם עם החות'ים – ללא ידיעת ישראל ותוך כדי הפקרה של ישראל – גם למצור ימי וגם לשיגורים נוספים של טילים וכטב"מים. לאחר ההתקפה המשותפת על איראן, היה נדמה שטראמפ מבין שהמעצמה השיעית היא איום אמיתי על האינטרסים האמריקאיים, גם בלי קשר לישראל. הרי איראן מהווה איום מתמיד על מדינות המפרץ השכנות. הרי איראן מחזקת את החיזבאללה, החמאס והחות'ים, וגורמת בכך לאי-סדר אזורי. אבל מתברר שזו היתה נחישות לטווח קצר. טראמפ הוא לא צ'רצ'יל. הוא לא רצה דם, יזע ודמעות כדי להביס את ציר הרשע. הוא רצה ירידה במחירי הדלק. ולעזאזל האינטרסים האמריקאיים לטווח הארוך. ולעזאזל כל ההצהרות וההבטחות שלו. ולעזאזל ישראל. וגרוע מכך. זה לא ברור אם הייתה תוכנית אב שטנית של יחיא סינוואר. אבל אם היתה תוכנית כזאת – טראמפ משרת אותה. טורקיה וקטאר, שתי המדינות שפועלות תחת האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, זכו לשידרוג אסטרטגי. סעודיה לא נותרה אדישה. במקום נורמליזציה עם ישראל – היא פנתה לציר הפקיסטני-טורקי. טראמפ נבחר גם כריאקציה נגד הגל הפרוגרסיבי שהרבה מאוד אמריקאים מאסו בו. ברמה הגלובלית, טראמפ הלך על הקלף של: MAGA Make America Great Again. אבל קרה משהו הפוך. למשך שעות, בלילה שבין ראשון לשני, המעצמה הגדולה בעולם נכנסה לפאניקה – בגלל שישראל העזה להגיב לארגון טרור, החיזבאללה, שהפר שוב ושוב את הפסקת האש. הזעם הופנה לישראל. לא לאיראן. לא לחיזבאללה. מפגני העוצמה נותרו בסרטוני AI שטראמפ מייצר, שבהם הוא מציג את עצמו כסופרמן עולמי. במציאות אין זכר לעוצמה הזאת. וזה גרוע יותר. איראן פירסמה את 14 הנקודות של מיזכר ההבנות. טראמפ ניסה להכחיש. הרי מופיע שם סעיף של הזרמת 300 מיליארד דולר, סכום אסטרונומי, לשיקום איראן. מעין פיצוי על נזקי המלחמה. לא יכול להיות. הרי בדרך כלל הצד שהובס משלם פיצויים. אם איראן היא זו שמקבלת פיצויים – היא הצד המנצח. כך שהסעיף הזה נשמע כמו פנטזיה איראנית. פנטזיה? הלוואי. אתמול אישר ג'יי די. ואנס, סגן הנשיא, שאכן יהיו פיצויים כאלה. הוא רק הבטיח שלא האמריקאים ישלמו, אלא מדינות המפרץ. סליחה?! הן גם הותקפו וגם ישלמו? קשה להאמין. אבל זה בדיוק הסיפור. מעולם, אבל מעולם, לא גילתה המעצמה החזקה כל כך חולשה מפחידה כל כך מול מדינה שכביכול הובסה כל כך. אבל טראמפ הגיע. ומתברר שזה מה שקורה. (בן דרור ימני, ynet 16.6.26) https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14802512 אין מה להוסיף. ההיסטוריה תשפוט.
צתדל"שים – יוצאי הציונות הדתית – אנטי ציוני על "פוסט" ציוני חיים רכלבסקי-באר הוציא ספר חדש המספר על חוויותיו בנסיעה לדויטשלנד במסע אחרי ספר מסתורי. "לווייתן ברוח", הוצאת עם עובד, 2026. https://www.am-oved.co.il/לווייתן_ברוח?srsltid=AfmBOor-U8iebjszVK59_jT7h8Qi6uYSEQk4gyYbIR--wE6EG86oJtQ2 אברהם בורג כתב רצנזיה על הספר: "הטקסט הישראלי," כותב בורג, הוא "הצופה פני עתיד ביותר שנכתב בשנים האחרונות." "הרומן "לווייתן ברוח" הוא לכאורה מסע בעקבות חידה ספרותית, רווי תפניות, זיכרונות אישיים ונוסטלגיה קולקטיבית, אבל בעיקרו הוא מניפסט פוסט־ישראלי שבו מבקש חיים באר להחזיר את כתיבתו וקוראיו לנקודה האחרונה שבה הוכיחה היהדות שהיא מסוגלת לפרוח בלי ריבונות. הוא בא להזכיר את שגדולי ההוגים הציעו ברגעי שבר יהודיים קודמים, את ההבנה שמולדתו האמיתית של העם הזה אינה פיסת קרקע אומללה ואדומה מדם אלא מרחבי הטקסט. קו נטוי מחורבן הבית השני לחורבני ישראל העכשווית, בין יבנה וחכמיה לגרמניה וארונות ספריה היהודיים שהיו בה ובין רבי יוחנן בן זכאי לחיים באר. דווקא הרומן שנראה לרבים כמוטרד מאסון אוקטובר הפתאומי וכתוב אבל נוסטלגי הבורח מההווה הוא הטקסט הישראלי הצופה פני עתיד ביותר שנכתב בשנים האחרונות. באר מציע עתיד שמעל ומעבר למקום, כאומר, הפרויקט הטריטוריאלי הישראלי כירסם את עצמו לדעת. הריבונות הקרקעית ריסקה את קתדרלות הרוח של היהודים. והרי לכם, פליטי ישראל הפוטנציאליים, ידע חיוני להמשך קיומכם, תמיד היה קיים מצב יהודי אחר שלמד לבנות בתים בני קיימא, בתים שברוח, שאינם נופלים. לשיטתו אנחנו יכולים לחזור אליהם ולהיבנות מתוך הזיכרון העמוק של מה שאנחנו יודעים לעשות טוב מכל. ובסגנונו של באר: סוכת דוד נופלת, תבל היהודים בל תימוט לעולם. אלה הופכים את "לווייתן ברוח" לרומן פוסט־ישראלי במובן המדויק של הביטוי. פוסט־ישראלי, כלומר מה שבא אחרי. כל אשר אולי יבוא כבר כתוב כאן בתוך הספר הזה. ארון הספרים הנייד מוכן לנדוד. ישראל הנוכחית היא אספסיינוס של עצמה וחיים באר לעומתה הוא נביאה של היהדות הבאה. (אברהם בורג, "הטקסט הישראלי הצופה פני עתיד ביותר שנכתב בשנים האחרונות", "אל-ארצ'", 9.6.26). https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-06-09/ty-article/.premium/0000019e-abfa-df19-a59e-fffb15b20000 לא קראתי את הספר, ואני לא כותב ביקורת עליו (משאיר למשה גרנות) אני רק רוצה לעמוד על תופעה מדהימה – המסר האנטי-ציוני העלה ממנו. גם האזרח הצרפתי הידלש"י (יהודי לשעבר) אברהם בורג, שהשתחרר לדבריו מהיהדות, והפך אנטי-ציוני, וגם חיים רכלבסקי-באר, (שנשאר עדיין יהודי) צמחו שניהם בערוגות של הציונות הדתית. רכלבסקי-באר שירת אף בצבא ברבנות הצבאית – התפקרו, ועזבו את הדת, ושניהם עזבו את הציונות. בורג המגדיר עצמו במפורש אנטי-ציוני קורא לרכלבסקי-באר "פוסט ישראלי". בעצם שני הביטויים "פוסט ציוני", ופוסט ישראלי", זהים לאנטי-ציוני. האזרח הצרפתי בורג קורא לישראל אספסיינוס, ואת רכלבסקי-באר הוא רואה בלשונו "הנביא של ישראל הבאה" מעין יוחנן בן זכאי, אבל איך יצליח רכלבסקי-באר להיות יוחנן בן זכאי חדש בדויטשלנד כאפיקורוס שאינו שומר תורה ומצוות כשגם בניו של משה מנדלסון לא הצליחו. איך היהדות שלו תהיה מסוגלת לפרוח בלי ריבונות יהודית? בזמנו הייתי בטיול מודרך עם חיים רכלבסקי-באר בבורות ההריגה של אוקראינה, והוא שלאחר ביקור בכפר של אביו, הודה לאביו על שניצל ע"י עלייה לארץ ישראל בזמן. כיצד זה באחרית ימיו ויתר על הרעיון הציוני? תופעה עצובה שסופרים יהודים שראו עצמם ה"צופים לבית ישראל" כמו חיים רכלבסקי-באר, ואברהם גבריאל יהושע הפכו באחרית ימיהם ל"צופי ומעודדי חיסול ישראל."
[אהוד: אבל הם סופרים "חשובים" – כמו נביא השקר דויד גרוסמן].
מהציונות הדתית למיסיון ישי פרידמן: "עו"ד בת אל טגן מתמודדת בפריימריס של יועז הנדל והמילואימניקים. טגן פעילה כמיסיונרית למען הנצרות. ולאורך השנים פעלה לקרב ישראלים לברית החדשה." https://x.com/IshayFridman/status/2066734623569113157 גם יועז הנדל ("טיבי הוא לא תומך טרור" הוא צתדל"ש – יוצא הציונות הדתית שהתפקר. הנדל שרץ לבחירות במצע גזעני-פשיסטי של שלילת זכות הבחירה מערבים וחרדים שאינם משרתים בצבא, מוסיף עתה למפלגתו אתיופית נוצרייה הפועלת לנצר את עולי אתיופיה היהודים והמתגיירים (הפלאשמורה) כמו גם ישראלים אחרים. כשגם הנדל הצתדל"ש מוסיף למפלגתו מסיונרית נוצרייה, עולה השאלה מה קרה לציונות הדתית? לזכותו של חסידו ומעריצו אורי הייטנר, השומר והמכבד את המסורת, ושלא גדל בערוגות הציונות הדתית, נאמר שהוא לא היה מעלה על הדעת לתמוך במיסיון נוצרי.
ואלה שמות בני ישראל לירדן ג'רבי הג'ודוקאית לשעבר נולדה בת. ושמה בישראל "נואל". https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2026/Article-48e58497c65ce91027.htm https://www.maariv.co.il/breaking-news/article-1332837 משמעות: המילה Noël בצרפתית "חג המולד". המקור שלה הוא במילה הלטינית Natalis, שמשמעותה "יום הולדת ישו." בצרפת ובמדינות קתוליות אחרות, נהוג להעניק את השם הזה לילדים (בנים ובנות) שנולדו ביום חג המולד. בדומה לעברית, השפה הצרפתית מבדילה בין זכר לנקבה. לבנים: נכתב Noël לבנות: נכתב Noëlle כלומר "נואלה". בעברית ניתן לבת של ג'רבי שם של בן "נואל"* (כמו לאימא ששמה ירדן ולא ירדנה). אופנה חדשה. לעולם לא ההיפך, שם של בת לבן. גבר תמיד מועדף על אישה. ובכל זאת מעניין. מובן למה משפחה יהודית מג'רבה תוניסיה (מוצאה של ג'רבי) תיתן לבת את השם נטלי הנשמע צרפתי. (אגב אף נטלי שפגשתי בחיי לא ידעה ששמה הוא חג המולד) אבל למה שבארץ יינתן לבת השם "חג המולד", וג'רבי לעדותה יודעת את משמעותו ובחרה בו בכוונה? מה זה אומר על התרבות העברית-ישראלית-יהודית בארץ? מה זה אומר על החברה הישראלית? * נֹואֵל פירושו בעברית טיפש, חסר דעת, פועל מתוך איוולת. נעמן כהן
אלי ארגון
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
* ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל! * "בעיירה הכפרית סיריכ שבדרום איראן, הטמפרטורות טיפסו בשבוע האחרון ל־45 מעלות צלזיוס ותושבים עדיין עמדו בתורים כדי למלא דליי מים, ימים לאחר שתקיפות אמריקאיות פגעו לפי דיווחים בשני מתקני מי שתייה שסיפקו מים לכפרים סמוכים. "על רקע המחסור במים והחשש המרחף ממלחמה הגיעה הידיעה על הסכם אפשרי בין וושינגטון לבין טהראן. אולם עבור מי שמנסים לשקם את חייהם לאחר הלחימה וההרס, ההודעה סיפקה מעט מאוד נחמה. "'אני חוששת מחוסר הוודאות סביב הסכם השלום הזה,' אמרה לגרדיאן הבריטי נאהיד (שם בדוי בדומה לשאר המרואיינים בכתבה), אם מסיריכ. היא תיארה כיצד תושבי הכפר עומדים בתורים למים בחום הכבד וחוששים שהמחסור יימשך זמן רב. לדבריה, אף שאספקת המים חודשה לאחר 12 שעות, הכמות שהגיעה לבתים היתה רחוקה מלהספיק לשתייה ולצרכים היומיומיים." "גארדיאן" 17.6.2026.
* אהוד היקר, התרגשתי מאוד כשקראתי דברים טובים ממקלדתם של נעמן כהן ונסיה שפרן על סיפוריי, שלא לדבר על כך שהעורך עצמו, שמבין דבר או שניים בספרות ובעולם הספרות, גיבה את דבריה של נסיה בהערכה מחמיאה שגרמה לי הרבה נחת. תודה מקרב לב. אני מבקש רשות לפרסם את הסיפור "צ'אושסקו שלי" במיוחד עבור נסיה שפרן, למרות שפורסם בחב"ע לפני 16 שנים. לאחרונה אני רווה נחת ממאמריו של יוסי אחימאיר – כבן נאמן לחירות ההיסטורית, הוא מתפלץ לנוכח "חוק יסוד: לימוד התורה", ומשבח את ארבעת חברי הקואליציה שהצביעו נגד. לא הסכמתי עם אחימאיר כשהוא משווה את הפגנות החרדים ל"הפגנות קפלן רוויות השנאה" – אפשר לשלול את דעת מתנגדי הרפורמה המשפטית, אבל לא הוגן לכנות אותם "רוויי שנאה" – הם הפגינו במאות אלפים מתוך דאגה כנה לעתיד מדינתנו האהובה, וכולם נכנסו מתחת לאלונקה במלחמה הקשה שנכפתה עלינו. לעומת זאת, הפגנות החרדים הן באמת רוויות שנאה, מתייחסים למדינה כאל אוייב, מכנים אותה "מדינת כופרים", שאין להם חלק בה, ועושים כל מה שלאל ידם להחזיר אותנו לגולה. באמת שאין מקום להשוואה. וכן, אחימאיר לא צודק בטענה שבבית הספר החילוני אין לימוד הליבה של היהדות. הוא כנראה שכח. אני לא שכחתי, למדתי תנ"ך תלמוד והיסטוריה יהודית בבית הספר, ובאוניברסיטה היו נושאים אלה קורסי חובה. נעמן כהן משבח את יאיר לפיד על הגנתו מפני אוהדי הפלסטינאים באירופה. לא חייבים להיות אוהדי הממשלה כדי לאהוב ולהוקיר את המדינה. זה היה אמור להיות מובן מאליו. רציתי להעיר לנעמן כהן על כך שכינה את אורי הייטנר "רומני", כי הרי אם הוריו עלו מרומניה, זה לא הופך אותו לרומני, העם שביצע זוועות בעמנו במלחמת העולם השנייה (בינתיים הכירו באחריותם לשואה בארצם, והם הארץ היחידה מלבד גרמניה שמשלמת פנסיה לשורדי שואה). רציתי לומר דבר מה לנעמן כהן בנדון, אבל זה בבחינת השחתת מילים לריק. שלך – משה גרנות
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
חבר, אתה כבר חסר
ד"ר רון בריימן:
אלה יועציך, ישראל
יורם אטינגר:
מו"מ עם משטר האייתוללה? אשלייה מסוכנת!
עמנואל בן סבו:
1. ועכשיו יהודים טוב לכם?
עמנואל בן סבו:
2. קהילת האופורטוניסטים המצומצמת, קווים לחרפתה
מוטי הרכבי:
ההסכם של טרמפ עם איראן – סיכום ביניים
אורי הייטנר:
1. הניצחון הצבאי שהיה לפארסה מדינית
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 17.6.26
משה גרנות:
צ'אושסקו שלי
יצחק אורפז מדבר:
מראיין אהוד בן עזר
דְּבויְשֶה:
לזיכרה של דליה שחל
מנחם רהט:
חוק יסוד: ביזוי התורה וסילופה
אהוד בן עזר:
50 שירי מתבגרים
נעמן כהן:
מבצע "זעם אפי" נהפך לכישלון אפי.
אלי ארגון:
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
