איווט שלום רב,

הרשה לי תחילה לשלוח דרכך ניחומים לכל תושבי נוקדים, שאתה אחד מהם, עם נפילתו בדרום לבנון של תושב היישוב, רס"ן הראל בירנשטוק ז"ל. יהי זיכרו נצור וברוך בין גיבורי ישראל שחשו לעזרת העם ונפלו בהגנת המולדת.

אנחנו מכירים ולא מהיום. מפגשינו נדירים. כשאנחנו נפגשים באקראי, מיד אתה פולט מולי בחיוך: "תל חי!" – ביודעך את הקשר שלי למורשת זאב ז'בוטינסקי. מיד אתה מציין, כי אתה בקיא במורשת זו יותר מאשר אנשי הליכוד. תמיד אני שמח לשמוע אותך מזכיר את ז'בוטינסקי, אף מצטלם לעיתים כשתמונתו מאחורי גבך. כשהיית שר התחבורה שיגרת אליי יום אחד מכתב תודה בעקבות מאמר שלי ב"האומה" על פוגרום קישינב, ויפה כתבת: "הניסיון הבלתי פוסק לאורך הדורות להשמיד את העם היהודי, מדגיש את הצורך החיוני בחיזוק הזיקה בין חלקי העם היהודי ברחבי העולם, ומלמד על תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי וכמדינת הציבור היהודי באשר הוא."

לא פעם בשיחות עם חברים, כשהיה מישהו מתייג אותך כ"סוכן סובייטי", הייתי מהסה אותו. ליברמן? הוא ציוני אמיתי, איש ימין, שצמח מלמטה. מסטודנט ומאבטח ברים היה לאחד הפוליטיקאים הבולטים, שמילא ברבות השנה שורה של תפקידים מיניסטריאליים ראשונים במעלה.

רק תפקיד אחד טרם מילאת – ואליו אתה שואף בכל מאודך: ראשות הממשלה. לשם כך אתה מעצים בימים אלה של ערב הבחירות לכנסת ה-26 את הכפשותיך על נתניהו וממשלתו, מתאמץ להביא לכך שתהיה מועמד מפלגות האופוזיציה לתפקיד הרם. האם זה באמת יקרה? האם באמת שאיפת חייך תתגשם ב-27 באוקטובר? ספק גדול. כיום כבר אינך נסמך רק על הקול הרוסי, שרוצה "אחד משלנו" בצמרת המדינה. הרשימה שאתה מרכיב אינה עוד על טהרת ה"רוסים". אתה מנסה לדבר אל ציבור רחב יותר, ובמיוחד אל מאוכזבי הליכוד. והנה, עם כל ההערכה לצמיחתך הפוליטית, לנסיקתך בתודעה הכלל ציבורית, בסקרים אינך מתרומם. בכולם אתה זוכה לבין 8 ל-10 מנדטים, וזאת על אף שנהיית חביב התקשורת.

דומני שאין עוד אישיות פוליטית מלבדך שזוכה לכל כך הרבה ראיונות והופעות, כמו גם לכתבות ולהתייחסויות אוהדות. דמותך ניבטת רבות מבעד למסכים, דעותיך מושמעות מעל כל במה ובכל כלי תקשורת. אז איך זה שאתה דורך במקום בסקרים, ו"ישראל ביתנו" אינה הגדולה בגוש? איך זה שאתה עומד על כך שתהיה המועמד לראשות הממשלה? נכון שכבר היתה לנו הזייה כזאת – ראש ממשלה שעמד בראש מפלגה בת שישה מנדטים בלבד, אבל ספק אם יריביך-שותפיך יוותרו לך. תאוות השלטון של איזנקוט ובנט אינה נופלת מזו שלך.

אתה אמנם, כטענתך, ימני יותר מהליכוד והימנים שבאופוזיציה, אבל בציבור אין יודעים מה הן בעצם דעותיך המוצקות. שומעים ממך דברים והיפוכם. מקבלים ממך הבטחה כזו או אחרת ואין רואים בהתגשמותה. בנושא אחד אתה עקבי: האובססיביות להפיל את נתניהו, שנוא נפשך. אין יום, אין נאום שבו אינך מגדף ומחרף אותו, כאילו בהסתה הבוטה תהיה תוחלתך. אתה מטיח בו האשמות קשות, "מוכר את ביטחון המדינה" לטובת אינטרסים אישיים-משפחתיים. אתה מאחל לו ש"יישב בגהינום", מזהיר שהוא מוביל אותנו ל"אבדון", ועוד כהנה וכהנה נאצות שלא יאה להזכירן. חבל שיצאו מפיך. חבל שהממלכתיות אינה סימן ההיכר שלך.

אני מסכים איתך בנושא חוק הגיוס וחוק העריקים, אבל אין מקום בחברה הישראלית רבת הגוונים לשלילה מוחלטת של הציבור החרדי, שכמעט גובלת באנטישמיות. ההתבטאות הנוראה שלך ("להעלות אותם על מריצה וישר למזבלה") תישאר לעד חקוקה כאות קלון עליך. אם באמת טובת המדינה לנגד עיניך, אם אתה באמת שולל את יאיר גולן וכוונתו לפנות אותך – אם רק יתאפשר בידו – מיישובך נוקדים, ואם תעמוד בהתחייבותך לא לשבת בממשלה נתמכת ערבים, האם לא הגיע הזמן לחשב מסלול חדש? להיות שותף בעתיד לממשלה לאומית-מרכזית שמורכבת מהליכוד (עם ביבי או בלעדיו), איזנו וליברמן? אמנם לא תהיה ראש ממשלתה, אבל דאגתך הכנה למדינה ולשלמות המולדת, אולי יגברו על החשבון האישי שלא יוביל אותך לשום מקום.

איווט, תהיה ממלכתי, לא פלגני! תל חי!

בחודש שעבר הכריע בית המשפט בתביעת הדיבה שהגיש ח"כ שמחה רוטמן (הציונות-הדתית) בעקבות הפרסום במהדורה המרכזית של חדשות 12, על אודות אמירתו, כביכול, כי "דם הנרצחים בחווארה אדום מדם הנרצחים ב-7 באוקטובר."

באתר "העין השביעית" מיהרו לחגוג: "באופן טבעי התמקדו הפרסומים בקביעת בית המשפט, כי רוטמן אכן אמר את הדברים הקשים, ובחגיגת ניצחונם של גיא פלג וחדשות 12 על נציג בכיר של הקואליציה המסיתה נגדם חדשות לבקרים. ואכן, כל ניצחון של גוף עיתונאי על פוליטיקאי המנסה להשתיק ולשלוט בשיח, מהווה הישג של התקשורת החופשית כולה, וכפועל יוצא מחזק את חופש הביטוי הפוליטי."

התמיהה על בית המשפט וכמובן על ערוץ 12 היא רבה. היתכן שחבר-כנסת, במיוחד ממחנה הימין, ישמיע משפט חמור שכזה? היתכן שאמירה כזו תצא מפיו של ח"כ רוטמן, ולו גם בהיסח דעת? כי מה הוא אמר, גם על פי רישומי הפרוטוקול מהדיון? – דמם של הלל ויגל שנרצחו בחווארה אדום לא פחות מדם נרצחי 7 באוקטובר. הייתכן שאפשר בפסיקה התמוהה של השופט לראות ניצחון של התקשורת על הפוליטיקאי?

ביכולתי להביא כמה דוגמאות מעיתונות העבר, של כותרות שסילפו את הנאמר בגוף הידיעה.

ב"מעריב" מיום 6.9.1982 הופיעה הכותרת: "רקטור אוניברסיטת חיפה מכחיש" ואז באותיות ענק: "אוניברסיטת ניצה ניתקה את היחסים איתנו." ומה נאמר בפתיח לידיעה: "אוניברסיטת ניצה בצרפת לא ניתקה יחסיה עם אוניברסיטת חיפה – מסר בשבוע שעבר רקטור אוניברסיטת חיפה..."

ב-22.9.1986 הופיעה הכותרת ב"מעריב": "ארנס לשמיר: חשוף מעורבותך בפרשת השב"כ." האמת היא, כפי שהופיעה בתיקון למחרת: "חשוף אי מעורבותך..." וכמה פעמים התקשורת שיבשה ומשבשת ידיעות, מעוותת, התנצלה או לא התנצלה, תיקנה או לא תיקנה.

ייאמר בצדק כי אלה שיבושים מקריים של מכתירי הכותרות, או של כתבים לא אחראיים, אבל הם מלמדים על כך שגם העיתונות יכולה לטעות ולשבש, אף להפוך את היוצרות, והיא טועה ומטעה הרבה. מילה קטנה במקום הלא נכון מסלפת את האמת. אי בדיקה צולבת מעוותת את התמונה. נטיית לב לכיוון זה או אחר מציגה מידע חד צדדי ולא מדוייק. כך גם בדיון שהיה בכנסת. יתכן ששלוש נציגות משרד המשפטים שמעו כביכול את יו"ר הוועדה אומר "סמוק יותר", ואיני טוען שעשו זאת בזדון, אבל זה מלמד על מידת אחריותן (או אי האחריות) במוסרן בבית המשפט את עדות השמיעה הסלקטיבית שלהן.

גיא פלג – שאין עיתונאי מוטה ממנו, שעויין באופן קיצוני ובגלוי את נתניהו וממשלתו –קפץ כמובן על המציאה, בדיוק כמו שעשה בעלילה על כוח 100 בשדה תימן. יבושם לו. אבל מה עם בית המשפט? היתכן ששופט בישראל יאמין שכדברים הנבזיים הללו ייצאו מפיו של מחוקק בישראל, גם אם אלה היו ה"עדויות" ששמע? האם אלה אכן ראיות מוצקות? היכן ההיגיון הפשוט? היכן הבנת האמירה לאשורה?

האם זהו ניצחון התקשורת על הפוליטיקאי? – אבוי ל"ניצחון" שכזה. זהו ניצחון של שמיעה סלקטיבית, של חוסר הגיון משפטי, של הטייה תקשורתית. על כך – תמהני.

יוסי אחימאיר

מלכודת איראנית!המלחמה בת 47 השנים שמנהל משטר האייתוללה נגד ארצות הברית, מאז 1979, קודמת ל- ואינה תלויה ב- זהות הנשיא אמריקאי או מדיניותו, כפי שראינו בתקופת כהונתם של קארטר, אובמה וביידן הדמוקרטים ורייגן, בוש וטראמפ הרפובליקנים.

הרקורד בן 47 השנים של משטר האייתוללה – כפי שמתועד בחוקה, תוכנית הלימודים ודרשות יום ששי במסגדים – מדגיש אנטי-אמריקאיות כאבן יסוד ב-DNA של המשטר, ולא רק עניין של מדיניות.

ה-DNA של משטר האייתוללה נגזר מאידאולוגיה שיעית קנאית ואפוקליפטית, שאינה נתונה לפשרות ומו"מ, המחייבת את ייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית (חוקת 1979, סעיף 154), והקמת שלטון אסלאמי שיעי בלעדי על העולם, "בברכת-האל", כדי לקדם את שובו של האימאם השנים-עשר, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. המשטר מאמין שכאוס, סבל, נהרות דמים ונכונות להקריב חיים מאיצים את שיבת האימאם ה-12, ומכאן יוזמה של קרבות תרבותיים ודתיים במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארצות הברית.

האידאולוגיה של משטר האייתוללה מחייבת הפלת משטרים סוניים "משומדים ובוגדניים", והכרעת המערב ,הכופר" – ובראש ובראשונה "השטן האמריקאי הגדול, היהיר והמדכא." המשטר רואה בארה"ב אוייב קיומי, מוסרי, בלתי-ניתן לפיוס ובלתי-לגיטימי. מאז 1979 – חרף העובדה שנשיא אמריקאי (קארטר) הוא שסלל את הדרך להפלת השאה ע"י אייתוללה חומייני – אנטי-אמריקאיות מהווה דבק רעיוני מרכזי של המשטר, ומדד לנאמנות פוליטית פנימית. לדוגמא, יום הזיכרון השנתי להשתלטות על שגרירות ארה״ב ב-4 בנובמבר 1979  (והחזקת 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים) מצויין ע"י הקריאה "מוות לאמריקה".

אמנם משטר האייתוללה מפגין לעיתים גמישות טקטית, כתוצאה מלחץ אמריקאי, אך התנהלותו המדינית מוכיחה שהאידאולוגיה גוברת על פיתויים ואיומים כספיים ודיפלומטיים. לדוגמא, דוקטרינת "הכלכלה הלעומתית", המונחית ע"י מצוות הג'יהאד, נכונה לקבל מציאות של צנע כלכלית ובידוד, אבל לא לאבד עצמאות רעיונית. גם תחת לחץ של סנקציות כלכליות, המשטר מעניק עדיפות גבוהה למימון נדיב של "משמרות המהפכה" ו"כוח קודס", כמו גם מימון ארגוני טרור כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים), והעמקת ההתבססות בת 46 השנים באמריקה הלטינית.

תהליך המו"מ מעניק למשטר האייתוללה זמן ללקק פצעים, להקל על הלחץ, להשיג ויתורים טקטיים, ולשקם ולשדרג יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות בשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה. מדינות אלו שואפות להוכיח את אמינותן ויעילותן כבעלות ברית אסטרטגיות, למרות המכה האנושה שספגו מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב והטילים הבליסטיים שלהן במלחמות 2025 ו-2026.

במזרח התיכון, יוזמה של צד חזק (כמו ישראל או ארה"ב) לנהל מו"מ מקרינה חוסר ביטחון, היסוס וחולשה, ולכן מגבירה אלימות, כפי שהוכח בגלי הטרור חסרי התקדים שפרצו בעקבות המו"מ של ישראל עם אש״ף (אוסלו 1993) ועם חמאס (מאז 2007). משטר האייתוללה לא היה מציע משא ומתן עם אוייב מוכה, אלא פועל להנחית עליו מהלומת נוק-אאוט.

מדיניות מו"מ אמריקאית בת 47 שנים לא הובילה להתמתנות משטר האייתוללה, אלא חיזקה את יכולותיו האנטי-אמריקאיות. למדיניות המו"מ יש תפקיד מרכזי בזינוק משטר האייתוללה ממעמד גיאו-אסטרטגי משני למעמד אסטרטגי בינלאומי בכיר. מדיניות המו"מ גם תרמה להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" (1971–1978) –למחולל עולמי אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון.

קובעי מדיניות בארה"ב נוטים להקריב ביטחון לאומי לטווח בינוני/ארוך על מזבח הנוחיות לטווח הקצר. כך היה ב"הסכם אלג'יר" מ-1981, שהביא לשחרור 50 בני הערובה האמריקאים מנובמבר 1979, אבל בעקבותיו באו פיגועי מכוניות-התופת בשגרירות ארה״ב ובמגורי הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, שביצעו איראן וחיזבאללה, והביאו לרצח 258 אמריקאים. כך גם היה ב-2015 בעקבות הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב, כאשר המשטר השקיע את רוב מאות המיליארדים שקיבל מן ההסכם בחיזוק היכולות הבליסטיות שלו ובטיפוח רשת הטרור הגלובלית שלו. יתרה מכך, קובעי המדיניות במערב נוטים להתעלם מן האיום הקטלני הברור והמיידי שמציב משטר האייתוללה.

ממסד החץ  המערבי מתעלם מהסתירה המבנית בין הגדרות המו"מ לפי המערב ולפי משטר האייתוללה. בעוד המערב רואה במו"מ תהליך של  win-win– פתרון בעיות, סיום עימות, חתירה לפתרון מוסכם, וגיבוש פיוס של קבע, משטר האייתוללה רואה במו"מ שלב בעימות עד להכרעת "הכופרים", חתירה להפסקת אש זמנית, והמשך המלחמה באמצעים אחרים.

בעיני קובעי המדיניות במערב הסכם חתום הוא הישג, אך בעיני משטר האייתוללה הסכם הוא צעד טקטי להרוויח/לבזבז זמן כדי לקדם את היכולות הצבאיות, כולל הפיכתם לכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שמשמעותו מחיר קטסטרופלי לאנושות, שיקדם את היעד האסטרטגי – הכרעת "השטן האמריקאי הגדול."

עבור משטר האייתוללה –אנטי-אמריקאיות אינה מדיניות הניתנת למו"מ או קלף מיקוח, אלא חלק מרכזי של ה-.DNA

האם ארצות הברית נחושה ללמוד מטעויות קריטיות ע"י חזרה עליהן, או הימנעות מהן!?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

חבר ביקש ממני לעשות לו סדר בבליל המושגים בנושא הגרעין שמסתובבים בחדשות ובאתרים: פצצת אטום, פצצת מימן, אורניום, אורניום מעושר, פלוטוניום, צנטריפוגות, מסה קריטית, כור גרעיני וכו'.

חשבתי שזוהי הזדמנות טובה לכתוב פוסט שיעשה קצת סדר. מתחייב להשתמש בשפה פשוטה וברורה וכמה שפחות במושגים מפוצצים. תמיד האמנתי שניתן להסביר כל נושא גם אם הוא מסובך בפשטות. בתחילת הפוסט אעשה סדר במושגים ומאוחר יותר אקשור הכול לאיראן. הפוסט אולי קצת ארוך אבל מובטח שאחרי שתקראו, כל המושגים שתשמעו בחדשות יהיו הרבה יותר ברורים.

פצצות גרעין – קיימים שני סוגים של פצצות גרעין. 1. פצצות ביקוע גרעיני שנהגנו לקרוא להם פצצות אטום, סוג זה של פצצות הוטלו על ידי האמריקאים על יפן במלחמת העולם השנייה, בקבוצה זאת פצצות אורניום ופצצות פלוטוניום.  2.  פצצות היתוך גרעיני שנקראות גם פצצות מימן. 

פצצת היתוך (מימן) – לא איכנס בפוסט זה למבנה ולפעולה של פצצת המימן. כל מי שירצה יותר פרטים על כל נושא שאני מעלה בפוסט אשמח להוסיף ושיפנה אליי בפרטי. אביא מיספר קטן של פרטים על  פצצת המימן. פצצת מימן הרבה יותר גדולה והרסנית מפצצות הביקוע. יש רק מיספר קטן של מדינות שיש ברשותן פצצות מימן. למזלנו פצצת מימן לא הוטלה מעולם על שום מדינה. פצצת המימן הגדולה ביותר שנוסתה אי פעם היתה ״פצצת הצאר״ שהוטלה על ידי הרוסים על אי ריק מאדם באוקיינוס הארקטי (בהתחשב בעובדה שבראש ברה״מ עמד סטאלין לא הייתי מהמר יותר מדי על ״האי ריק מאדם״  אבל מוכן להמר שאחרי הפיצוץ האי הפך ליותר סטרילי מחדר ניתוחים). הפצצה היתה כנראה גדולה מ-50 מגה טון (יותר מפי 3300 מהפצצה שהוטלה על הירושימה). גלי ההדף של הפיצוץ הקיפו את כדור הארץ 3 פעמים. אם אנחנו הישראלים רוצים לראות פיצוץ מימני עכשיו . צאו החוצה, הסתכלו על השמש. השמש היא פצצת מימן שכבר מתפוצצת 4.5 מיליארד שנה וכנראה תמשיך להתפוצץ עוד 5 מיליארד שנה.  73% ממסת (משקל) השמש הוא מימן. ורק כשהמימן יגמר, השמש תפסיק להתפוצץ.  אפשר גם לראות הרבה פצצות מימן בלילה, כל כוכב שתראו הוא פצצת מימן שמתפוצצת כבר מיליארדים של שנים. 

פצצות ביקוע (אטום) – קיימים שני סוגים של פצצות ביקוע. פצצות שמבוססות על אורניום ופצצות שמבוססות על פלוטוניום.  כדי לקבל פיצוץ גרעיני יש לפוצץ את הגרעין (מכאן השם ביקוע גרעיני) של אטומי האורניום או הפלוטונים. כתוצאה מהפיצוץ – הגרעין, האורניום או הפלוטניום מתחלק לשני אטומים קטנים יותר וכן מספר נייטרונים שטסים החוצה . כשבודקים את משקל האטום המקורי (אורניום או פלוטוניום) ואת משקל שני האטומים הקטנים שנוצרו מהביקוע, מסתבר שהאטומים שנוצרו ״קלים״ יותר מהאטום המקורי כלומר חלק מהמשקל (מסה) נעלם. מסה לא נעלמת היא פשוט הופכת לאנרגיה, לפי הנוסחה המפורסמת של איינשטיין E=mc² (אנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע). המסה שנעלמה היא מקור האנרגיה של פצצות הביקוע.

פצצת פלוטוניום – הפצצות אותן איראן מנסה לבנות הן פצצות אורניום. לכן לא איכנס לנושא פצצת הפלוטוניום. אציין שפלוטוניום הוא יסוד שמאד נדיר בטבע, ולא ניתן להפיק ממנו פצצות גרעין. לכן רוב הפלוטוניום בו משתמשים לבנית פצצות גרעיניות, הוא תוצר לוואי של כורים גרעינים. כל כור גרעיני בעולם מפיק פלוטוניום כחלק מהתהליך העבודה של הכור.  מסיבה זאת יש פיקוח צמוד מאוד (לפחות על רוב הכורים) וכל כור גרעיני בעולם חייב להחזיר את הפלוטוניום שמופק למדינות שמותר להן להחזיק פלוטוניום.  

עכשיו מגיע לחלק העיקרי: פצצות האורניום, אלו הפצצות אותן רוצה איראן לבנות. בקטע הזה אסביר איך פועלת הפצצה ומה צריך כדי לייצר פצצה אורניום. 

כבר הבנו שכדי לבצע פיצוץ גרעיני חייבם לבקע את גרעין האטום. אבל מסתבר שפעולה כזו מאד לא פשוטה. גרעין האטום קטן מאד ביחס לאטום. כידוע האטום בנוי מגרעין ומסביבו מסתובבים אלקטרונים. (מין מערכת שמש וכוכבי לכת בזעיר אנפין – לא כל כך מדויק אבל מספיק טוב לפוסט הזה). כלומר להצליח לפגוע בגרעין הזעיר וגם לפצח אותו ממש לא אפשרי. (ניתן במעבדות אבל לא רלוונטי לפצצה גרעינית) 

אז איך בכל זאת עושים פצצה. מסתבר שבאוויר מסתובבים הרבה מאוד נייטרונים חופשים שדוהרים במהירויות גדולות ( הניטרון הוא חלקיק  בתוך הגרעין של כל אטום למעט באטום מימן) הנייטרונים החופשיים פוגעים באופן אקראי בגרעין לאו דווקא בגרעין של אורניום ומפוצצים אותו. מאחר וסביבנו טריליונים של אטומים, פגיעות אקראיות מתרחשות כל הזמן. אל דאגה גם אם באופן אקראי יתבצע ביקוע של אטום אורניום לא יקרה כלום. האטום כל כך קטן והמסה שהפכה לאנרגיה כל כך קטנה, כך שלא יקרה דבר. 

חזרנו לנקודת האפס. איך מצליחים לייצר פיצוץ גרעיני. כדי שיתבצע פיצוץ גרעני אנחנו זקוקים לתגובת שרשרת. אסביר: כבר אמרנו שכשמבקעים אטום נוצרים אטומים קטנים יותר וכן משתחררים מספר נייטרונים. כזכור הגרעין קטן מאד והסיכוי שהנייטרונים שהשתחררו יפגעו באטמים נוספים קטן מאוד. אם אנחנו רוצים פיצוץ גרעיני אנחנו צריכים לחפש יסוד שהמבנה המרחבי שלו הוא כזה שהנייטרונים שהשתחררו יפגעו באטומים אחרים ואלה ישחררו נייטרונים נוספים שיפגעו בעוד יותר אטומים ובזמן קצר מאד מיליארדים של אטומים יתפוצצו. כלומר תיווצר תגובת שרשרת, פיצוץ.

כדי לייצר פצצה גריעינית אנחנו חייבים לחפש יסוד שהמבנה המרחבי שלו הוא כזה שתיוצר תגובת שרשרת. ניחשתם נכון קיימים יסודות כאלה פלוטוניום ואורניום (רק אורניום 235 ואסביר בהמשך). תנאי נוסף שתיווצר תגובת שרשרת, לא רק שצריך את היסוד הנכון צריך גם את הכמות הנכונה אחרת הפיצוץ ידעך, לא תיווצר תגובת שרשרת ואין פיצוץ גרעיני. לכמות הנדרשת לתגובת שרשרת  קוראים ״מסה קריטית״ זוכרים המונח מסה קריטית מוזכר שוב ושוב בתקשורת.

עכשיו ברור, כדי לייצר פצצה גרעינית אנחנו זקוקים לאורניום. ציינתי שבסוגריים אורניום 235 ואסביר. האורניום הוא יסוד  מתכתי רדיואקטיבי  שמספרו האטומי 92. האורניום מופיע בטבע במספר משקלים 238, 235, 234, 233 שמעורבבים זה בזה. (לא אסביר כאן למה יש משקלים שונים). 99.28% מהאורניום שנמצא בטבע הוא אורניום 238. אורניום 235 מהווה רק 0.72%,  כמות האורניום 234 כל כך זעירה  שאין צורך להתייחס אליה. גם לא אתייחס לנושא אורניום 233 בפוסט זה רק אציין שגם אורניום 233 מתאים לביקוע גרעיני.

למזלו של העולם, מכל סוגי האורניום רק 235 מתאים לתגובת שרשרת ולכן רק אורניום 235 מתאים לפצצה גרעינית. אבל כדי שתהיה תגובת שרשרת צריך אורניום 235 ברמה של 90% ולא 0.72% כמו שהוא קיים בטבע. זאת הסיבה שיש צורך להפריד בין האורניום 235 לאורניום 238 ולהביאו לרמה של 90%. לפעולה זאת קוראים ״העשרת האורניום״.

יש מיספר דרכים להפריד את האורניום 235 מהאורניום 238. נתמקד כאן רק בשיטת הצנטריפוגות בגלל שזאת השיטה בה משתמשים האיראנים.  כבר כתבתי שההבדל בין אורניום 238 לאורניום 235 זה המשקל. האורניום 235  קל יותר. מי שמכיר את תעשיית החלב יודע שגם בתעשיית החלב יש צורך להפריד בין החלב הכבד יותר לשמנת שהיא קלה יותר. לצורך כך משתמשים בצנטריפוגות. מסחררים את החלב בצנטריפוגה, השמנת הקלה יותר מגיעה לקצה הצנטריפוגה והחלב נשאר במרכז. ואכן כך בדיוק מפרידים בין אורניום 235 הקל יותר ל238 שכבד יותר. מהיריות הסחרור כמובן הרבה יותר מהירות.

אם נסכם מה ידוע עד כה. כדי לייצר פצצה גרעינית אנחנו צריכים אורניום 235 אותו אנו חייבים להפריד מאורניום 238. ההפרדה נעשית על ידי צנטריפוגות ואנחנו צריכים כמות מספיק גדולה כלומר כמות העולה על מסה קריטית. כבר ציינתי שלפעולה זאת קוראים העשרת האורניום. לאורניום ה-35 המופרד קוראים אורניום מעושר.

ההפרדה או כמו שקוראים לתהליך בתקשורת ״העשרה״. נעשית על ידי צנטריפוגות. נשמע פשוט. לא, ממש לא פשוט. האורנים כפי שכתבתי היא מתכת. וכדי להכניסו לצנטריפוגה צריך להעבירו לפזה של גז. תאורטית אפשר להפוך כל מתכת לגז על ידי חימום. במקרה של אורניום האורניום יהפוך לגז  רק בטמפרטורה של 3000 מעלות לגמרי לא מעשי. לכן יש תהליך כימי מורכב שבו הופכים את האורניום לתחמוצת מורכבת שקוראים לה ״עוגה צהובה״. העוגה הצהובה הופכת לגז בטמפרטורה של 60 מעלות ומכאן לצנטריפוגה. לאירנים היו מיתקנים שהפכו אורנים לגז. מיתקנים אלה הושמדו על ידי ישראל וארה״ב.

מהרגע שהאורניום בפזה של גז, מכניסים אותו לצנטריפוגה מסחררים ומפרידים. תהליך ארוך וקשה כי צריך להגיע מ 0.72% ל 90%.  לאיראנים היו 3 אתרים של צנטריפוגות – פורדו, נתנז ואיספאהן. כזכור שלושת האתרים הושמדו.  מדברים עכשיו על ניסיון איראני להעביר צנטריפוגות להר המכוש. הסטטוס לא ידוע. 

אחרי שקיבלנו אורניום בפזה של גז ברמה של 90% יש להפוך את האורנים  חזרה למתכת. שוב תהליך ארוך ומורכב. לאיראנים היו מתקנים כאלה. אבל גם מתקנים אלה הושמדו על ידי ישראל והאמריקאים. 

קיבלנו אורנים מעושר במצב מתכת ברמה של 90%, האורניום צריך לעבור תהליך הנשקה (הפיכתו לנשק. לפצצה) שוב תהליך מאוד מורכב. כזכור כדי שיהיה פיצוץ צריך מסה קריטית. אבל כששולחים את הפצצה אסור שתהיה מסה קריטית כדי שלא יהיה פיצוץ מוקדם מדי. בפועל מכניסים לפצצה מספר חתיכות אורניום כולם כמובן מתחת למסה קריטית וברגע האמת מחברים את כולם ביחד למסה על לקריטית והפיצוץ מתרחש. נשמע פשוט, לא, ממש לא. התזמון חייב להיות מושלם. פיספוס של חלקיק שנייה של אחד החלקים והפצצה לא תתפוצץ ונתת לאוייב אורניום שיוכל להשתמש בו נגדך. תהליך ההנשקה הוא מהמורכבים בתהליך יצור הפצצה. לאיראנים היו מתקנים ומדענים שעסקו בנושא. המתקנים הושמדו וחלק גדול מהמדענים חוסל.

אם אסכם את מה שכתבתי עד כה. הבהרתי את המושגים, הבהרתי מה צריך כדי לייצר פצצת אורניום והגיע הזמן לעבור לאיראן.

איראן

כדי להכניס את סיפור איראן לפרופורציה, שימו לב: אין ספק שאיראן יותר טכנולוגית מפקיסטן, לאיראן יותר מדעני גרעין מלפקיסטן יותר כסף ויותר יכולות. עובדתית לפקיסטן לקח כ-4 שנים לבנות פצצה גרעינית. איראן מנסה כבר 30 שנה עם תקציבי עתק והתגייסות לאומית, ועדיין אין לאיראן פצצה גרעינית. זה לא קורה מעצמו. ישראל הצליחה במשך שנים לעכב את פרויקט הגרעין. זה התחיל מהכנסת וירוסים לתוכנות הצנטריפוגות, חיסול מדעני גרעין, ועוד פעולות שאנחנו לא יודעים. בשורה התחתונה אין עדיין לאיראן פצצה גרעינית. טרמפ טוען שאילולא מבצע ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״ היה לאיראן כבר היום מיספר פצצות גרעיניות.

אחזור על מה שכתבתי. רוב המערכות והמתקנים הנדרשים ליצור פצצה גרעינית הושמדו. אתרי הצנטריפוגות פורדו, נתנז ואיספאהן הושמדו. המתקנים להפיכת האורניום ל״עוגה צהובה״ לצורך הפיכתו לגז הושמדו, המתקנים להפיכת האורניום מפז גז למתכת הושמדו, מתקני ההנשקה הושמדו וחלק גדול ממרכזי הפתוח הגרעיני כולל המדענים הושמדו. אז מה בכל זאת נשאר?

450 ק״ג אורניום מעושר ברמה של 60% בפז גז.

נושא ה-450 ק״ג אורניום ברמה של 60% עלה על ידי האיראנים במשא ומתן עם האמריקאים לפני מבצע ״עם כלביא״. כמות זאת מספיקה למיספר פצצות. לא בטוח אם ניתן להאמין לאיראנים, אבל בואו נניח שהמיספרים נכונים. זיכרו, לולא הושמדו אתרי הגרעין פרדו, נתנז ואיספאהן, הצנטריפוגות היו ממשיכות להסתחרר, ייתכן וכבר היו להם טונות של אורניום מעושר 60% או יותר.

אני מבין ש-450 ק״ג האורניום קבורים עמוק באדמה כתוצאה מההפצצות של האמריקאים וחיל האוויר שלנו. לא ידוע כרגע מה מצב האורניום. אני מניח שהאורניום נמצא במכלים מאוד עמידים אבל אילו נסדק אחד המכלים – כל האיזור היה הופך לרדיואקטיבי. 

האם האיראנים יכולים להשתקם? בוודאי!

כמה זמן זה ייקח להם – לא יודע. אני כן יודע שהם כבר מנסים 30 שנה.

כל מה שנותר לנו לקוות שהאמריקאים יסיימו את העבודה ויקום משטר שידאג לעם האיראני ולא ישים לעצמו כמטרה את השמדת ישראל.

מוטי הרכבי

באמצע היום, בלב העיר, אל מול עוברים ושבים, עם צבעי גואש על הידיים, עם מבט לא מוגדר בעיניים, והביטחון עצמי של מי שיודעים שדבר לא יאונה להם.

בדיוק כך נראו הפריווילגים, פורעי החוק האלימים המתפרצים ללא בושה, המשיגים גבול וצורחים עצמם לדעת, הם יודעים שהם אנשים אחרים, אשר החוק ומערכות האכיפה והצדק כפופים אליהם.

אחרי שנות ראינו רעה והפקרות, שנות ההיפוך, כאשר האמת היתה לשקר, הטהור לטמא, המותר לאסור, האור לחושך – אחת מחמש המשימות הראשונות שתעמוד בפני כל ממשלה שתיבחר היא להשיב את השפיות, להשיב את האיזונים, לייצב את הבלמים, לחזור אל ימי טרום ה-שנות ראינו רעה.

מושכלות היסוד הראשונות היו שבמדינת ישראל היהודית-דמוקרטית פועלות מערכת חוק, מערכת אכיפה, מערכת משפט, המאפשרת אורח חיים דמוקרטי, המאפשר חיים ראויים במדינה מתוקנת.

אלא שבשנים האחרונות הדמוקרטיה כורסמה על ידי חלק מהעם, הדמוקרטיה היתה בפיהם למילה שמתהדרים בה ומעקרים את מהותה, התהליך היה שיטתי והרסני.

מציאות השנאה והחרמות, מציאות תרבות חדשה של הכול מפוזיציה – יצרה עיוותים נוראיים, הגמישה קווים אדומים, גרמה להרס ולנרמול שיח גרדומים, פילגה את העם לשבטים, בילבלה זהויות, כירסמה בצדקת הדרך, באמונה בזכות המוסרית היהודית – הממשלה החדשה שתקום באחריותה לתקן את הקלקולים שחילחלו והוטמעו בשיח, להשיב את הסדר הישן והטוב למקומו.

אם חפצי חיים אנו, וחפצי חיים אנו, עלינו לבחור בנבחרי ציבור ראויים, נבחרי ציבור המחויבים לעם כולו, למדינה, לזהותה, לאופייה, נבחרי ציבור אשר יתמקדו במחבר ולא במפלג, שיפעלו לתיקון הדרוש תיקון, שישיבו את השפיות והאמת למקומם, ששחור יהיה שחור, שלבן יהיה לבן, שאפור יהיה אפור.

החכמים לומדים מהעבר, העבר הקרוב שלנו הוא טבח שבת שמחת תורה, האסון הנורא שהמיט עלינו ארגון הטרור – בהבנתו בנו תהליכים של התפוררות, סרבנות, נטישת המולדת ושיח שנאה בחברה הישראלית, חברה שסועה בה התקיים בדציבלים עצומים שיח ונרמול של סרבנות, שנאה, איבה ושסע של יד איש באחיו.

אנו הבוחרים ונבחרי הציבור אותם נבחר, חייבים לדעת כי בחירתם היא מסע לתיקון הכללי, מסע השיבה, השיבה אל ההסכמות, אל המכנה המשותף וביצורו, אל המחלוקת מתוך כבוד, אל שיח של חרב המתחדדת בירך חברתה, של יחד, לא עוד חרמות, לא עוד פוזיציה, לא עוד העמקת התהום והרחבת השסע.

נבחרי הציבור חייבים להותיר את הקצוות בשוליים, להשיבם למקומם הראוי, לבנות מחדש את קומת ה-יחד היהודית-ישראלית.

ביום הבוחר אחריות גדולה מונחת כאבן ריחיים על צווארינו, רגע טרם שנתפתה לסטריאוטיפים, לדעות הקדומות, להנדסת תודעה, למיתוגי כזב, לסרטוני אימה וחיבה, לקמפייני השפעה, נעצור לרגע, נתבונן פנימה ונשאל את עצמו האם המפלגה שתזכה בקולי היא המפלגה שתמנע את הטבח הבא, המפלגה המחויבת לחיבורים בחברה הישראלית, המחויבת לתיקון המכנה המשותף אשר נסדק בימי שנות ראינו רעה, המחויבת לאיתנות החוסן הלאומי, החוסן החברתי, הלכידות הלאומית.

מדינת ישראל גדולה מכל המקטרגים, מכל המוציאים דיבתה, מכל המבאישים ריחה, מדינת ישראל הבית לכל יהודי בעולם, ראויה לנבחרי ציבור שידעו לשמור עליה, לקדמה, לפתחה ולהובילה לשגשוג ולשלום בין בשבטים השבים להיות עם, שלום בין האחים.

עמנואל בן סבו

על "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"

כרך ט', מאת נורית גוברין

הוצאת גלילי ואוניברסיטת תל-אביב 2026, 252 עמ'

לא ניתן להשקיף על המפעל הספרותי הענק בן תשעת הכרכים (וזה רק חלק מהמפעל המחקרי הגדול של נורית גוברין!) ולא להתפעל מהידע חובק עולם, מהבקיאות האדירה בפינותיה הנגלות והנסתרות של הספרות העברית, ומהקפדנות והדקדקנות בכל פרט. אני זוכר שפרופ' נורית גוברין נדה בראשה על הדקדקנות של פרופ' גדליה אלקושי, שבעטיה, הוא התקשה להוציא מתחת ידו מחקרים. נדמה לי שאותה תכונה (בעיניי מבורכת!) מאפיינת את מחקריה וביקורותיה של נורית גוברין.

הכרך שלפנינו רואה אור במלאת לנורית גוברין תשעים שנה, והתחושה היא ש"המעיין המתגבר" נחשף כאן באותה עוצמה, כאילו האינטלקט לא ממש מתחשב בכרונולוגיה.

אני זוכר שבזמנו לקחה נורית גוברין צד בוויכוח שבין הוגי "תורת הספרות", ששללו באופן מוחלט הישענות על פרטים ביוגרפיים בדיון ביצירתו של סופר. נורית סברה שאמנם יוסף קלוזנר הגזים, אבל ללא ספק יש סיוע לא מבוטל לחוקר הספרות בידיעת פרטים מהביוגרפיה של היוצר. אני משוכנע שנורית גוברין צודקת, כמו שאני משוכנע בכרך שלנו, כאשר היא משבחת את תרומתם של הביבליוגרפים (בין אלה המוזכרים בספרנו הכרתי אישית את אברהם מאיר הברמן, שהיה מורי בספרות ימי הביניים, ואת גצל קרסל, שסייע לי בלב חפץ בחתירה אחרי מקורות ידע). בוודאי שנורית צודקת, ולא ס' יזהר ששולל מחקר ספרותי, ובוודאי עבודת הנמלים של הביבליוגרפים. המחברת מציינת איך היא עצמה נשכרה מעבודת הנמלים הזאת שטרחו למען מפעלה הספרותי יוסף גלרון, אבנר הולצמן, גדעון טיקוצקי ואלי שקד. עוזי שביט, בן גילה של המחברת, זוכה לשבחים מאליפים, ומצוין "ספר היובל" שהתחבר לכבודו על ידי מנחם פרי וזיוה שמיר.

השער השני עניינו סופרי מופת, ופותח במיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ואני חייב להודות כבר כאן כי הוא איננו בין הסופרים האהובים עליי – גיבוריו אלימים מאוד, על גבול הפלילי, והרושם הוא שהסופר אוהד אותם, אולי במסגרת הנטייה ל"שינוי ערכים". השער מרעיף שבחים על אבנר הולצמן (תלמידה של נורית) שערך את כתביו של מי"ב במהדורה מדעית ב-15 כרכים. שני דברים המוזכרים בשער זה משכו את ליבי: טענתו של מי"ב כי לפסיכולוגיה כלים רפים למדיי כדי להתמודד עם חידת המסתורין של ההוויה והתודעה, וכן אמירתו על כך שעץ הדעת הרס את עץ החיים.

סופר מופת אחר המוזכר בשער זה הוא י"ח ברנר, וכאן שבחים לאדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים", וגם סופרת מחוננת, שמצאה מכתב של אהרן פרנקל מ-1912, המרמז על כך שברנר חשב על ירידה מהארץ לאמריקה, ושיתפרנס שם מהוראת עברית.

סופר המופת השלישי המוזכר בשער הוא אמנון שמוש, שלנורית גוברין היתה הכרות קרובה אליו, בהיותה עובדת בדיר של קיבוץ מעיין ברוך, שמנהלו היה שמוש. אני זוכר שעל נושא זה כתבה נורית גוברין בכתביה הקודמים.

השער השלישי עניינו שתי משוררות – רחל אברהם איתן ויערה בן דוד. את שירתן אני מכיר, וגם כתבתי עליהן לא מעט רצנזיות. אני מודה שלא הבנתי את הפרופורציות: על שירתה של רחל אברהם איתן הוקדשו 20 עמודים, ואילו לשירתה של יערה בן דוד – רק שני עמודים. יערה בוודאי לא נופלת מרחל, ולא רק זאת, כמצוין בראש הפרק – היא אמנית רב תחומית (שירה, קולאז' ושירה אופראית). מכר שלי, חכם וקצת ציני, שלא אנקוב בשמו, אמר כי הסיפורת היא רכילות במסווה, ואני מודה שבמסגרת "ההיתר" הזה, אני התעניינתי בתיאור הרומן שהתפתח בין פרופ' רוני אלוני וד"ר רחל אברהם איתן.

השער הרביעי מוקדש ל"נשכחים": חיים בר-דרומא, מרדכי אברהם חריזמן, מ' ליפסון ו.... ישראל כהן! הכיצד? מי בשדה הספרות אינו יודע על מפעלו הספרותי של ישראל כהן כעורך כתב העת "הפועל הצעיר", שכל המילייה הספרותי שיחר לפתחו, מי לא מכיר את ישראל כהן המסאי מחונן, ותרומתו בתחום הניבים, הפתגמים וחידוש המילים? ברור שחלק חשוב בזכירת השם הזה קשור בבתו הפרופסורית, שהעריצה אותו כבר בנערותה, ואשר הוציאה לכבודו קובץ ביוגרפי וביבליוגרפי במלאת לו 75.

השער החמישי עוסק בשני כתבי עת: "האומה" ו"מאזנים" (מדוע בסדר הזה?). נורית גוברין מתארת את הלבטים שלה ביחס לכתב העת הימני "האומה", כשהוריה, מחותניה, והיא עצמה שייכים למחנה תנועת העבודה. אני מסכים עימה שמדובר בכתב עת רציני מאוד, אמנם ימני, אבל די מתון (העורך, יוסי אחימאיר, כתב באחד המאמרים שמן הראוי שראש הממשלה יתפטר...) אני פירסמתי ב"האומה", אבל מאמר ששלחתי ליוסי, והיה מוטה קצת יותר מדיי – לא התקבל.

החידוש (עבורי!) בשער זה הוא כתבי עת קצרי מועד שקדמו ל"מאזנים" – האחד שהיה לו אותו השם ("מאזנים", אנטוורפן, בלגיה 1926), ואחד שקדם ל"האומה" והיה לו אותו השם ("האומה, ניו יורק 1915).

בשער השישי מופיעים מכתבי התגובה של נורית גוברין לחמישה יוצרים ששלחו לה את יצירותיהם: הרצל ובלפור חקק, יצחק בר-יוסף, סם רקובר ואמיר חרש. על שני הראשונים ועל "אחיך" של יצחק בר-יוסף (עמו שיתפתי פעולה כששימשתי עורך "מאזנים") – כתבתי מיספר רצנזיות.

אני מודה שנקף אותי מצפוני כי בספר "שיחות עם סופרים" (קווים 2007) כללתי רק יוצרים (ממשה שמיר, ס' יזהר, חיים גורי, א"ב יהושע, עמוס עוז וכו' – 28 סופרים, ורק חוקרת ספרות אחת – חנה יעוז, שנכללה משום הסימביוזה שלה עם היוצר איתמר יעוז-קסט.

ברור שהיה מקום לגדולי החוקרים כמו דן מירון נורית גוברין, גרשון שקד ורבים וטובים אחרים. אבל, כאמור, לא הסתייע, ואת זה תיקנתי במקצת עם הריאיון שראיינתי את נורית גוברין, ריאיון המופיע בספר זה בשער השביעי. מלבד ריאיון זה מופיעים ראיונות והתייחסויות של תקוה וינשטוק הנהדרת (שמחתי לכתוב על ספרה "בעקבות האב האבוד"), בלפור והרצל חקק, יאיר בן חיים, אלי אשד, וכן שיר הלל מאת רחל אברהם איתן.

קראתי את הכרך הזה בעניין, ולעיתים אף בהתפעלות, ולא ניתן היה לשים לב לכך שהמחברת בת תשעים, נדמה שהנערה תאבת הדעת שהעריצה את אביה הידען והמוכשר, צצה בכל אחד מהשערים שהתברך בהם כרך 9 של "קריאת הדורות".

משה גרנות

מתוך יומן 1976

3.2.76. בשבת לפני-הצהריים טיילנו עם אורפז ורותי והילדים בעגלות, אורפז ואני בראש והנשים מאחור. אורפז התפלסף כדרכו.

31.3.76. ...באותו יום, רביעי, ה-24.3, נסעתי לפנות-ערב לירושלים והנחיתי בבית הסופר [ברובע היהודי] ערב על אמנון שמוש ויצחק אורפז, והרציתי על שמוש. אורפז איחר והגיע באמצע, מוזר כדרכו, כניראה נעלב ולא רצה להיות נוכח כשמרצים על אחר. חזרנו יחד במונית מירושלים לתל-אביב ושוחחנו כל הדרך. בעיקר על עסקי תינוקות.

20.6.76. ביום שני, ה-14.6 ...עליתי לאורפז וקיבלתי ממנו לקריאה את סיפורו האחרון שנדפס ב"עכשיו", סיפור רע מאוד. הוא כותב ללא התחשבות. לא פלא שכתב ספרים כה רבים.

22.7.76. בשבת ה-26.6, עם אורפז ובתו הקטנה [גי]. ובן – טיול לגן חיות, אלא שלא הספקנו כמעט לדבר.

*

[ביומן של שנת 1977 אורפז אינו מוזכר. בשנים 1978-1986 לא ניהלתי יומן]

*

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

[קטעים על יצחק אורפז]

...מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:

השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.

ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.

יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.

זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.

יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.

יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.

הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.

טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.

"נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.

"מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"

"כן," אמרה רחל בשקט רב.

"הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.

"הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"

חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.

כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.

בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.

אהוד בן עזר

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

* *

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

* *

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על "הגברת עם הקמליות". אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה על כרך 9 במפעל המחקרי של נורית גוברין.

אני מעריך מאוד את העורך שנותן במה לאורי הייטנר, שדעותיו הפוליטיות מקוטבות לאלו שלו. בעיניי אורי הייטנר הוא אדם ישר, שמגנה גם אנשים במחנה הנוגד לממשלה הנוכחית, כמו יאיר גולן (למרות זכויותיו בביטחון), וכן הוא מגנה את אלה שרואים במטיילים ליד כפר תל לפני שבועיים – פרובוקטורים. הוא מתאר את האמבוש שנערך להם על ידי טרוריסטים פלסטינאים. וכן, הייטנר שואל מדוע העורך מגנה את לזימי על עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, ואינו מגנה את נתניהו, בן גביר וגילה גמליאל. באמת למה?

מנחם רהט מוכיח מהכתובים בעקבות הרב נבון, כי הלוויים לא היו פטורים מהתגייסות לצבא, ומי שהשתמט (שבט ראובן, מרוז) גונו וקוללו על ידי דבורה.

יצחק הילמן משווה את מחדל 7 באוקטובר להתקפת יפן על פרל הארבור ב-1941. לדעתו אשמתו של רוזוולט על מה שקרה בפרל הארבור אינה פחותה מאשמתו של נתניהו על מה שקרה ב-7.10.23. והנה, האופוזיציה בארצות הברית תמכה ברוזוולט, ואילו האופוזיציה בישראל תקפה את נתניהו, והאשימה אותו במחדל.

אני נוהג לקרוא את כתבותיו של יצחק הילמן, והוא בעיניי אדם רציני – כלום הוא לא מודע להבדל התהומי בן שני האירועים? – היפנים תקפו בסיס צבאי רחוק אלפי קילומטרים מהחוף המערבי של אמריקה, והצבא במקום התגונן בירי כלפי מטוסי יפן, ואילו חמאס טבח באוכלוסייה אזרחית – שחט וערף בני אדם, שרף אנשים חיים, אנס, שדד ורצח מאות אנשים, כששום כוח ביטחוני אינו מגיע להציל את המשוועים לעזרה והצלה לאורך 8 שעות!!!

הדמיון היה תקף אילו היפנים היו עושים מעשי טבח בקליפורניה, והורגים מאות אלפים (בהתחשב בהבדלים שבין אוכלוסיית ארצות הברית לזאת של ישראל). אני לא מאמין שיצחק הילמן החכם עשה את ההשוואה חסרת השחר הזאת.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אני לא מאמין, לא מאמין – כיצד זה לא ראית עד כמה צודק יצחק הילמן בהבחנתו! ואולי, ואולי– דבריך שלך הם קצת "חסרי שחר"?

* אריק פורסטר: ההתקפה היפנית על פרל הארבור היתה בשביעי בדצמבר 1941.

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!