בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: 1. מכתב גלוי לליברמן
- יוסי אחימאיר: 2. אוי לניצחון שכזה
- יורם אטינגר: משא ומתן עם "מוות לאמריקה"!?
- מוטי הרכבי: לא מפסיקים לדבר על גרעינים
- אהוד בן עזר: מלפפונים חמוצים
- עמנואל בן סבו: החכמים לומדים מהעבר
- אורי הייטנר: 1. רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה (ב')
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 9.8.26
- עדינה בר-אל: ראיון עם נורית יובל – "תמיד ציירתי"
- משה גרנות: הכרך התשיעי
- עקיבא נוף: מבט אופטימי אל מול הדיכדוך
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- נעמן כהן: סימני שנות השלושים בעולם
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (31)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
קמשונים
שירי מולדת
עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,
אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.
נֵד הָרִים קָפָא,
שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.
אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.
צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים
וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה
מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,
כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק
נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.
בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר
גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל
וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;
וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים
אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.
וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן
מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר
וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,
כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.
אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים
תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים
עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –
מַה יָּפִית!
פתח תקוה, סיון תרפ"ג
1923
1. מכתב גלוי לליברמן
איווט שלום רב,
הרשה לי תחילה לשלוח דרכך ניחומים לכל תושבי נוקדים, שאתה אחד מהם, עם נפילתו בדרום לבנון של תושב היישוב, רס"ן הראל בירנשטוק ז"ל. יהי זיכרו נצור וברוך בין גיבורי ישראל שחשו לעזרת העם ונפלו בהגנת המולדת.
אנחנו מכירים ולא מהיום. מפגשינו נדירים. כשאנחנו נפגשים באקראי, מיד אתה פולט מולי בחיוך: "תל חי!" – ביודעך את הקשר שלי למורשת זאב ז'בוטינסקי. מיד אתה מציין, כי אתה בקיא במורשת זו יותר מאשר אנשי הליכוד. תמיד אני שמח לשמוע אותך מזכיר את ז'בוטינסקי, אף מצטלם לעיתים כשתמונתו מאחורי גבך. כשהיית שר התחבורה שיגרת אליי יום אחד מכתב תודה בעקבות מאמר שלי ב"האומה" על פוגרום קישינב, ויפה כתבת: "הניסיון הבלתי פוסק לאורך הדורות להשמיד את העם היהודי, מדגיש את הצורך החיוני בחיזוק הזיקה בין חלקי העם היהודי ברחבי העולם, ומלמד על תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי וכמדינת הציבור היהודי באשר הוא."
לא פעם בשיחות עם חברים, כשהיה מישהו מתייג אותך כ"סוכן סובייטי", הייתי מהסה אותו. ליברמן? הוא ציוני אמיתי, איש ימין, שצמח מלמטה. מסטודנט ומאבטח ברים היה לאחד הפוליטיקאים הבולטים, שמילא ברבות השנה שורה של תפקידים מיניסטריאליים ראשונים במעלה.
רק תפקיד אחד טרם מילאת – ואליו אתה שואף בכל מאודך: ראשות הממשלה. לשם כך אתה מעצים בימים אלה של ערב הבחירות לכנסת ה-26 את הכפשותיך על נתניהו וממשלתו, מתאמץ להביא לכך שתהיה מועמד מפלגות האופוזיציה לתפקיד הרם. האם זה באמת יקרה? האם באמת שאיפת חייך תתגשם ב-27 באוקטובר? ספק גדול. כיום כבר אינך נסמך רק על הקול הרוסי, שרוצה "אחד משלנו" בצמרת המדינה. הרשימה שאתה מרכיב אינה עוד על טהרת ה"רוסים". אתה מנסה לדבר אל ציבור רחב יותר, ובמיוחד אל מאוכזבי הליכוד. והנה, עם כל ההערכה לצמיחתך הפוליטית, לנסיקתך בתודעה הכלל ציבורית, בסקרים אינך מתרומם. בכולם אתה זוכה לבין 8 ל-10 מנדטים, וזאת על אף שנהיית חביב התקשורת.
דומני שאין עוד אישיות פוליטית מלבדך שזוכה לכל כך הרבה ראיונות והופעות, כמו גם לכתבות ולהתייחסויות אוהדות. דמותך ניבטת רבות מבעד למסכים, דעותיך מושמעות מעל כל במה ובכל כלי תקשורת. אז איך זה שאתה דורך במקום בסקרים, ו"ישראל ביתנו" אינה הגדולה בגוש? איך זה שאתה עומד על כך שתהיה המועמד לראשות הממשלה? נכון שכבר היתה לנו הזייה כזאת – ראש ממשלה שעמד בראש מפלגה בת שישה מנדטים בלבד, אבל ספק אם יריביך-שותפיך יוותרו לך. תאוות השלטון של איזנקוט ובנט אינה נופלת מזו שלך.
אתה אמנם, כטענתך, ימני יותר מהליכוד והימנים שבאופוזיציה, אבל בציבור אין יודעים מה הן בעצם דעותיך המוצקות. שומעים ממך דברים והיפוכם. מקבלים ממך הבטחה כזו או אחרת ואין רואים בהתגשמותה. בנושא אחד אתה עקבי: האובססיביות להפיל את נתניהו, שנוא נפשך. אין יום, אין נאום שבו אינך מגדף ומחרף אותו, כאילו בהסתה הבוטה תהיה תוחלתך. אתה מטיח בו האשמות קשות, "מוכר את ביטחון המדינה" לטובת אינטרסים אישיים-משפחתיים. אתה מאחל לו ש"יישב בגהינום", מזהיר שהוא מוביל אותנו ל"אבדון", ועוד כהנה וכהנה נאצות שלא יאה להזכירן. חבל שיצאו מפיך. חבל שהממלכתיות אינה סימן ההיכר שלך.
אני מסכים איתך בנושא חוק הגיוס וחוק העריקים, אבל אין מקום בחברה הישראלית רבת הגוונים לשלילה מוחלטת של הציבור החרדי, שכמעט גובלת באנטישמיות. ההתבטאות הנוראה שלך ("להעלות אותם על מריצה וישר למזבלה") תישאר לעד חקוקה כאות קלון עליך. אם באמת טובת המדינה לנגד עיניך, אם אתה באמת שולל את יאיר גולן וכוונתו לפנות אותך – אם רק יתאפשר בידו – מיישובך נוקדים, ואם תעמוד בהתחייבותך לא לשבת בממשלה נתמכת ערבים, האם לא הגיע הזמן לחשב מסלול חדש? להיות שותף בעתיד לממשלה לאומית-מרכזית שמורכבת מהליכוד (עם ביבי או בלעדיו), איזנו וליברמן? אמנם לא תהיה ראש ממשלתה, אבל דאגתך הכנה למדינה ולשלמות המולדת, אולי יגברו על החשבון האישי שלא יוביל אותך לשום מקום.
איווט, תהיה ממלכתי, לא פלגני! תל חי!
2. אוי לניצחון שכזה
בחודש שעבר הכריע בית המשפט בתביעת הדיבה שהגיש ח"כ שמחה רוטמן (הציונות-הדתית) בעקבות הפרסום במהדורה המרכזית של חדשות 12, על אודות אמירתו, כביכול, כי "דם הנרצחים בחווארה אדום מדם הנרצחים ב-7 באוקטובר."
באתר "העין השביעית" מיהרו לחגוג: "באופן טבעי התמקדו הפרסומים בקביעת בית המשפט, כי רוטמן אכן אמר את הדברים הקשים, ובחגיגת ניצחונם של גיא פלג וחדשות 12 על נציג בכיר של הקואליציה המסיתה נגדם חדשות לבקרים. ואכן, כל ניצחון של גוף עיתונאי על פוליטיקאי המנסה להשתיק ולשלוט בשיח, מהווה הישג של התקשורת החופשית כולה, וכפועל יוצא מחזק את חופש הביטוי הפוליטי."
התמיהה על בית המשפט וכמובן על ערוץ 12 היא רבה. היתכן שחבר-כנסת, במיוחד ממחנה הימין, ישמיע משפט חמור שכזה? היתכן שאמירה כזו תצא מפיו של ח"כ רוטמן, ולו גם בהיסח דעת? כי מה הוא אמר, גם על פי רישומי הפרוטוקול מהדיון? – דמם של הלל ויגל שנרצחו בחווארה אדום לא פחות מדם נרצחי 7 באוקטובר. הייתכן שאפשר בפסיקה התמוהה של השופט לראות ניצחון של התקשורת על הפוליטיקאי?
ביכולתי להביא כמה דוגמאות מעיתונות העבר, של כותרות שסילפו את הנאמר בגוף הידיעה.
ב"מעריב" מיום 6.9.1982 הופיעה הכותרת: "רקטור אוניברסיטת חיפה מכחיש" ואז באותיות ענק: "אוניברסיטת ניצה ניתקה את היחסים איתנו." ומה נאמר בפתיח לידיעה: "אוניברסיטת ניצה בצרפת לא ניתקה יחסיה עם אוניברסיטת חיפה – מסר בשבוע שעבר רקטור אוניברסיטת חיפה..."
ב-22.9.1986 הופיעה הכותרת ב"מעריב": "ארנס לשמיר: חשוף מעורבותך בפרשת השב"כ." האמת היא, כפי שהופיעה בתיקון למחרת: "חשוף אי מעורבותך..." וכמה פעמים התקשורת שיבשה ומשבשת ידיעות, מעוותת, התנצלה או לא התנצלה, תיקנה או לא תיקנה.
ייאמר בצדק כי אלה שיבושים מקריים של מכתירי הכותרות, או של כתבים לא אחראיים, אבל הם מלמדים על כך שגם העיתונות יכולה לטעות ולשבש, אף להפוך את היוצרות, והיא טועה ומטעה הרבה. מילה קטנה במקום הלא נכון מסלפת את האמת. אי בדיקה צולבת מעוותת את התמונה. נטיית לב לכיוון זה או אחר מציגה מידע חד צדדי ולא מדוייק. כך גם בדיון שהיה בכנסת. יתכן ששלוש נציגות משרד המשפטים שמעו כביכול את יו"ר הוועדה אומר "סמוק יותר", ואיני טוען שעשו זאת בזדון, אבל זה מלמד על מידת אחריותן (או אי האחריות) במוסרן בבית המשפט את עדות השמיעה הסלקטיבית שלהן.
גיא פלג – שאין עיתונאי מוטה ממנו, שעויין באופן קיצוני ובגלוי את נתניהו וממשלתו –קפץ כמובן על המציאה, בדיוק כמו שעשה בעלילה על כוח 100 בשדה תימן. יבושם לו. אבל מה עם בית המשפט? היתכן ששופט בישראל יאמין שכדברים הנבזיים הללו ייצאו מפיו של מחוקק בישראל, גם אם אלה היו ה"עדויות" ששמע? האם אלה אכן ראיות מוצקות? היכן ההיגיון הפשוט? היכן הבנת האמירה לאשורה?
האם זהו ניצחון התקשורת על הפוליטיקאי? – אבוי ל"ניצחון" שכזה. זהו ניצחון של שמיעה סלקטיבית, של חוסר הגיון משפטי, של הטייה תקשורתית. על כך – תמהני.
יוסי אחימאיר
משא ומתן עם "מוות לאמריקה"!?
מלכודת איראנית!המלחמה בת 47 השנים שמנהל משטר האייתוללה נגד ארצות הברית, מאז 1979, קודמת ל- ואינה תלויה ב- זהות הנשיא אמריקאי או מדיניותו, כפי שראינו בתקופת כהונתם של קארטר, אובמה וביידן הדמוקרטים ורייגן, בוש וטראמפ הרפובליקנים.
הרקורד בן 47 השנים של משטר האייתוללה – כפי שמתועד בחוקה, תוכנית הלימודים ודרשות יום ששי במסגדים – מדגיש אנטי-אמריקאיות כאבן יסוד ב-DNA של המשטר, ולא רק עניין של מדיניות.
ה-DNA של משטר האייתוללה נגזר מאידאולוגיה שיעית קנאית ואפוקליפטית, שאינה נתונה לפשרות ומו"מ, המחייבת את ייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית (חוקת 1979, סעיף 154), והקמת שלטון אסלאמי שיעי בלעדי על העולם, "בברכת-האל", כדי לקדם את שובו של האימאם השנים-עשר, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. המשטר מאמין שכאוס, סבל, נהרות דמים ונכונות להקריב חיים מאיצים את שיבת האימאם ה-12, ומכאן יוזמה של קרבות תרבותיים ודתיים במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארצות הברית.
האידאולוגיה של משטר האייתוללה מחייבת הפלת משטרים סוניים "משומדים ובוגדניים", והכרעת המערב ,הכופר" – ובראש ובראשונה "השטן האמריקאי הגדול, היהיר והמדכא." המשטר רואה בארה"ב אוייב קיומי, מוסרי, בלתי-ניתן לפיוס ובלתי-לגיטימי. מאז 1979 – חרף העובדה שנשיא אמריקאי (קארטר) הוא שסלל את הדרך להפלת השאה ע"י אייתוללה חומייני – אנטי-אמריקאיות מהווה דבק רעיוני מרכזי של המשטר, ומדד לנאמנות פוליטית פנימית. לדוגמא, יום הזיכרון השנתי להשתלטות על שגרירות ארה״ב ב-4 בנובמבר 1979 (והחזקת 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים) מצויין ע"י הקריאה "מוות לאמריקה".
אמנם משטר האייתוללה מפגין לעיתים גמישות טקטית, כתוצאה מלחץ אמריקאי, אך התנהלותו המדינית מוכיחה שהאידאולוגיה גוברת על פיתויים ואיומים כספיים ודיפלומטיים. לדוגמא, דוקטרינת "הכלכלה הלעומתית", המונחית ע"י מצוות הג'יהאד, נכונה לקבל מציאות של צנע כלכלית ובידוד, אבל לא לאבד עצמאות רעיונית. גם תחת לחץ של סנקציות כלכליות, המשטר מעניק עדיפות גבוהה למימון נדיב של "משמרות המהפכה" ו"כוח קודס", כמו גם מימון ארגוני טרור כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים), והעמקת ההתבססות בת 46 השנים באמריקה הלטינית.
תהליך המו"מ מעניק למשטר האייתוללה זמן ללקק פצעים, להקל על הלחץ, להשיג ויתורים טקטיים, ולשקם ולשדרג יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות בשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה. מדינות אלו שואפות להוכיח את אמינותן ויעילותן כבעלות ברית אסטרטגיות, למרות המכה האנושה שספגו מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב והטילים הבליסטיים שלהן במלחמות 2025 ו-2026.
במזרח התיכון, יוזמה של צד חזק (כמו ישראל או ארה"ב) לנהל מו"מ מקרינה חוסר ביטחון, היסוס וחולשה, ולכן מגבירה אלימות, כפי שהוכח בגלי הטרור חסרי התקדים שפרצו בעקבות המו"מ של ישראל עם אש״ף (אוסלו 1993) ועם חמאס (מאז 2007). משטר האייתוללה לא היה מציע משא ומתן עם אוייב מוכה, אלא פועל להנחית עליו מהלומת נוק-אאוט.
מדיניות מו"מ אמריקאית בת 47 שנים לא הובילה להתמתנות משטר האייתוללה, אלא חיזקה את יכולותיו האנטי-אמריקאיות. למדיניות המו"מ יש תפקיד מרכזי בזינוק משטר האייתוללה ממעמד גיאו-אסטרטגי משני למעמד אסטרטגי בינלאומי בכיר. מדיניות המו"מ גם תרמה להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" (1971–1978) –למחולל עולמי אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון.
קובעי מדיניות בארה"ב נוטים להקריב ביטחון לאומי לטווח בינוני/ארוך על מזבח הנוחיות לטווח הקצר. כך היה ב"הסכם אלג'יר" מ-1981, שהביא לשחרור 50 בני הערובה האמריקאים מנובמבר 1979, אבל בעקבותיו באו פיגועי מכוניות-התופת בשגרירות ארה״ב ובמגורי הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, שביצעו איראן וחיזבאללה, והביאו לרצח 258 אמריקאים. כך גם היה ב-2015 בעקבות הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב, כאשר המשטר השקיע את רוב מאות המיליארדים שקיבל מן ההסכם בחיזוק היכולות הבליסטיות שלו ובטיפוח רשת הטרור הגלובלית שלו. יתרה מכך, קובעי המדיניות במערב נוטים להתעלם מן האיום הקטלני הברור והמיידי שמציב משטר האייתוללה.
ממסד החץ המערבי מתעלם מהסתירה המבנית בין הגדרות המו"מ לפי המערב ולפי משטר האייתוללה. בעוד המערב רואה במו"מ תהליך של win-win– פתרון בעיות, סיום עימות, חתירה לפתרון מוסכם, וגיבוש פיוס של קבע, משטר האייתוללה רואה במו"מ שלב בעימות עד להכרעת "הכופרים", חתירה להפסקת אש זמנית, והמשך המלחמה באמצעים אחרים.
בעיני קובעי המדיניות במערב הסכם חתום הוא הישג, אך בעיני משטר האייתוללה הסכם הוא צעד טקטי להרוויח/לבזבז זמן כדי לקדם את היכולות הצבאיות, כולל הפיכתם לכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שמשמעותו מחיר קטסטרופלי לאנושות, שיקדם את היעד האסטרטגי – הכרעת "השטן האמריקאי הגדול."
עבור משטר האייתוללה –אנטי-אמריקאיות אינה מדיניות הניתנת למו"מ או קלף מיקוח, אלא חלק מרכזי של ה-.DNA
האם ארצות הברית נחושה ללמוד מטעויות קריטיות ע"י חזרה עליהן, או הימנעות מהן!?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
לא מפסיקים לדבר על גרעינים
חבר ביקש ממני לעשות לו סדר בבליל המושגים בנושא הגרעין שמסתובבים בחדשות ובאתרים: פצצת אטום, פצצת מימן, אורניום, אורניום מעושר, פלוטוניום, צנטריפוגות, מסה קריטית, כור גרעיני וכו'.
חשבתי שזוהי הזדמנות טובה לכתוב פוסט שיעשה קצת סדר. מתחייב להשתמש בשפה פשוטה וברורה וכמה שפחות במושגים מפוצצים. תמיד האמנתי שניתן להסביר כל נושא גם אם הוא מסובך בפשטות. בתחילת הפוסט אעשה סדר במושגים ומאוחר יותר אקשור הכול לאיראן. הפוסט אולי קצת ארוך אבל מובטח שאחרי שתקראו, כל המושגים שתשמעו בחדשות יהיו הרבה יותר ברורים.
פצצות גרעין – קיימים שני סוגים של פצצות גרעין. 1. פצצות ביקוע גרעיני שנהגנו לקרוא להם פצצות אטום, סוג זה של פצצות הוטלו על ידי האמריקאים על יפן במלחמת העולם השנייה, בקבוצה זאת פצצות אורניום ופצצות פלוטוניום. 2. פצצות היתוך גרעיני שנקראות גם פצצות מימן.
פצצת היתוך (מימן) – לא איכנס בפוסט זה למבנה ולפעולה של פצצת המימן. כל מי שירצה יותר פרטים על כל נושא שאני מעלה בפוסט אשמח להוסיף ושיפנה אליי בפרטי. אביא מיספר קטן של פרטים על פצצת המימן. פצצת מימן הרבה יותר גדולה והרסנית מפצצות הביקוע. יש רק מיספר קטן של מדינות שיש ברשותן פצצות מימן. למזלנו פצצת מימן לא הוטלה מעולם על שום מדינה. פצצת המימן הגדולה ביותר שנוסתה אי פעם היתה ״פצצת הצאר״ שהוטלה על ידי הרוסים על אי ריק מאדם באוקיינוס הארקטי (בהתחשב בעובדה שבראש ברה״מ עמד סטאלין לא הייתי מהמר יותר מדי על ״האי ריק מאדם״ אבל מוכן להמר שאחרי הפיצוץ האי הפך ליותר סטרילי מחדר ניתוחים). הפצצה היתה כנראה גדולה מ-50 מגה טון (יותר מפי 3300 מהפצצה שהוטלה על הירושימה). גלי ההדף של הפיצוץ הקיפו את כדור הארץ 3 פעמים. אם אנחנו הישראלים רוצים לראות פיצוץ מימני עכשיו . צאו החוצה, הסתכלו על השמש. השמש היא פצצת מימן שכבר מתפוצצת 4.5 מיליארד שנה וכנראה תמשיך להתפוצץ עוד 5 מיליארד שנה. 73% ממסת (משקל) השמש הוא מימן. ורק כשהמימן יגמר, השמש תפסיק להתפוצץ. אפשר גם לראות הרבה פצצות מימן בלילה, כל כוכב שתראו הוא פצצת מימן שמתפוצצת כבר מיליארדים של שנים.
פצצות ביקוע (אטום) – קיימים שני סוגים של פצצות ביקוע. פצצות שמבוססות על אורניום ופצצות שמבוססות על פלוטוניום. כדי לקבל פיצוץ גרעיני יש לפוצץ את הגרעין (מכאן השם ביקוע גרעיני) של אטומי האורניום או הפלוטונים. כתוצאה מהפיצוץ – הגרעין, האורניום או הפלוטניום מתחלק לשני אטומים קטנים יותר וכן מספר נייטרונים שטסים החוצה . כשבודקים את משקל האטום המקורי (אורניום או פלוטוניום) ואת משקל שני האטומים הקטנים שנוצרו מהביקוע, מסתבר שהאטומים שנוצרו ״קלים״ יותר מהאטום המקורי כלומר חלק מהמשקל (מסה) נעלם. מסה לא נעלמת היא פשוט הופכת לאנרגיה, לפי הנוסחה המפורסמת של איינשטיין E=mc² (אנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע). המסה שנעלמה היא מקור האנרגיה של פצצות הביקוע.
פצצת פלוטוניום – הפצצות אותן איראן מנסה לבנות הן פצצות אורניום. לכן לא איכנס לנושא פצצת הפלוטוניום. אציין שפלוטוניום הוא יסוד שמאד נדיר בטבע, ולא ניתן להפיק ממנו פצצות גרעין. לכן רוב הפלוטוניום בו משתמשים לבנית פצצות גרעיניות, הוא תוצר לוואי של כורים גרעינים. כל כור גרעיני בעולם מפיק פלוטוניום כחלק מהתהליך העבודה של הכור. מסיבה זאת יש פיקוח צמוד מאוד (לפחות על רוב הכורים) וכל כור גרעיני בעולם חייב להחזיר את הפלוטוניום שמופק למדינות שמותר להן להחזיק פלוטוניום.
עכשיו מגיע לחלק העיקרי: פצצות האורניום, אלו הפצצות אותן רוצה איראן לבנות. בקטע הזה אסביר איך פועלת הפצצה ומה צריך כדי לייצר פצצה אורניום.
כבר הבנו שכדי לבצע פיצוץ גרעיני חייבם לבקע את גרעין האטום. אבל מסתבר שפעולה כזו מאד לא פשוטה. גרעין האטום קטן מאד ביחס לאטום. כידוע האטום בנוי מגרעין ומסביבו מסתובבים אלקטרונים. (מין מערכת שמש וכוכבי לכת בזעיר אנפין – לא כל כך מדויק אבל מספיק טוב לפוסט הזה). כלומר להצליח לפגוע בגרעין הזעיר וגם לפצח אותו ממש לא אפשרי. (ניתן במעבדות אבל לא רלוונטי לפצצה גרעינית)
אז איך בכל זאת עושים פצצה. מסתבר שבאוויר מסתובבים הרבה מאוד נייטרונים חופשים שדוהרים במהירויות גדולות ( הניטרון הוא חלקיק בתוך הגרעין של כל אטום למעט באטום מימן) הנייטרונים החופשיים פוגעים באופן אקראי בגרעין לאו דווקא בגרעין של אורניום ומפוצצים אותו. מאחר וסביבנו טריליונים של אטומים, פגיעות אקראיות מתרחשות כל הזמן. אל דאגה גם אם באופן אקראי יתבצע ביקוע של אטום אורניום לא יקרה כלום. האטום כל כך קטן והמסה שהפכה לאנרגיה כל כך קטנה, כך שלא יקרה דבר.
חזרנו לנקודת האפס. איך מצליחים לייצר פיצוץ גרעיני. כדי שיתבצע פיצוץ גרעני אנחנו זקוקים לתגובת שרשרת. אסביר: כבר אמרנו שכשמבקעים אטום נוצרים אטומים קטנים יותר וכן משתחררים מספר נייטרונים. כזכור הגרעין קטן מאד והסיכוי שהנייטרונים שהשתחררו יפגעו באטמים נוספים קטן מאוד. אם אנחנו רוצים פיצוץ גרעיני אנחנו צריכים לחפש יסוד שהמבנה המרחבי שלו הוא כזה שהנייטרונים שהשתחררו יפגעו באטומים אחרים ואלה ישחררו נייטרונים נוספים שיפגעו בעוד יותר אטומים ובזמן קצר מאד מיליארדים של אטומים יתפוצצו. כלומר תיווצר תגובת שרשרת, פיצוץ.
כדי לייצר פצצה גריעינית אנחנו חייבים לחפש יסוד שהמבנה המרחבי שלו הוא כזה שתיוצר תגובת שרשרת. ניחשתם נכון קיימים יסודות כאלה פלוטוניום ואורניום (רק אורניום 235 ואסביר בהמשך). תנאי נוסף שתיווצר תגובת שרשרת, לא רק שצריך את היסוד הנכון צריך גם את הכמות הנכונה אחרת הפיצוץ ידעך, לא תיווצר תגובת שרשרת ואין פיצוץ גרעיני. לכמות הנדרשת לתגובת שרשרת קוראים ״מסה קריטית״ זוכרים המונח מסה קריטית מוזכר שוב ושוב בתקשורת.
עכשיו ברור, כדי לייצר פצצה גרעינית אנחנו זקוקים לאורניום. ציינתי שבסוגריים אורניום 235 ואסביר. האורניום הוא יסוד מתכתי רדיואקטיבי שמספרו האטומי 92. האורניום מופיע בטבע במספר משקלים 238, 235, 234, 233 שמעורבבים זה בזה. (לא אסביר כאן למה יש משקלים שונים). 99.28% מהאורניום שנמצא בטבע הוא אורניום 238. אורניום 235 מהווה רק 0.72%, כמות האורניום 234 כל כך זעירה שאין צורך להתייחס אליה. גם לא אתייחס לנושא אורניום 233 בפוסט זה רק אציין שגם אורניום 233 מתאים לביקוע גרעיני.
למזלו של העולם, מכל סוגי האורניום רק 235 מתאים לתגובת שרשרת ולכן רק אורניום 235 מתאים לפצצה גרעינית. אבל כדי שתהיה תגובת שרשרת צריך אורניום 235 ברמה של 90% ולא 0.72% כמו שהוא קיים בטבע. זאת הסיבה שיש צורך להפריד בין האורניום 235 לאורניום 238 ולהביאו לרמה של 90%. לפעולה זאת קוראים ״העשרת האורניום״.
יש מיספר דרכים להפריד את האורניום 235 מהאורניום 238. נתמקד כאן רק בשיטת הצנטריפוגות בגלל שזאת השיטה בה משתמשים האיראנים. כבר כתבתי שההבדל בין אורניום 238 לאורניום 235 זה המשקל. האורניום 235 קל יותר. מי שמכיר את תעשיית החלב יודע שגם בתעשיית החלב יש צורך להפריד בין החלב הכבד יותר לשמנת שהיא קלה יותר. לצורך כך משתמשים בצנטריפוגות. מסחררים את החלב בצנטריפוגה, השמנת הקלה יותר מגיעה לקצה הצנטריפוגה והחלב נשאר במרכז. ואכן כך בדיוק מפרידים בין אורניום 235 הקל יותר ל238 שכבד יותר. מהיריות הסחרור כמובן הרבה יותר מהירות.
אם נסכם מה ידוע עד כה. כדי לייצר פצצה גרעינית אנחנו צריכים אורניום 235 אותו אנו חייבים להפריד מאורניום 238. ההפרדה נעשית על ידי צנטריפוגות ואנחנו צריכים כמות מספיק גדולה כלומר כמות העולה על מסה קריטית. כבר ציינתי שלפעולה זאת קוראים העשרת האורניום. לאורניום ה-35 המופרד קוראים אורניום מעושר.
ההפרדה או כמו שקוראים לתהליך בתקשורת ״העשרה״. נעשית על ידי צנטריפוגות. נשמע פשוט. לא, ממש לא פשוט. האורנים כפי שכתבתי היא מתכת. וכדי להכניסו לצנטריפוגה צריך להעבירו לפזה של גז. תאורטית אפשר להפוך כל מתכת לגז על ידי חימום. במקרה של אורניום האורניום יהפוך לגז רק בטמפרטורה של 3000 מעלות לגמרי לא מעשי. לכן יש תהליך כימי מורכב שבו הופכים את האורניום לתחמוצת מורכבת שקוראים לה ״עוגה צהובה״. העוגה הצהובה הופכת לגז בטמפרטורה של 60 מעלות ומכאן לצנטריפוגה. לאירנים היו מיתקנים שהפכו אורנים לגז. מיתקנים אלה הושמדו על ידי ישראל וארה״ב.
מהרגע שהאורניום בפזה של גז, מכניסים אותו לצנטריפוגה מסחררים ומפרידים. תהליך ארוך וקשה כי צריך להגיע מ 0.72% ל 90%. לאיראנים היו 3 אתרים של צנטריפוגות – פורדו, נתנז ואיספאהן. כזכור שלושת האתרים הושמדו. מדברים עכשיו על ניסיון איראני להעביר צנטריפוגות להר המכוש. הסטטוס לא ידוע.
אחרי שקיבלנו אורניום בפזה של גז ברמה של 90% יש להפוך את האורנים חזרה למתכת. שוב תהליך ארוך ומורכב. לאיראנים היו מתקנים כאלה. אבל גם מתקנים אלה הושמדו על ידי ישראל והאמריקאים.
קיבלנו אורנים מעושר במצב מתכת ברמה של 90%, האורניום צריך לעבור תהליך הנשקה (הפיכתו לנשק. לפצצה) שוב תהליך מאוד מורכב. כזכור כדי שיהיה פיצוץ צריך מסה קריטית. אבל כששולחים את הפצצה אסור שתהיה מסה קריטית כדי שלא יהיה פיצוץ מוקדם מדי. בפועל מכניסים לפצצה מספר חתיכות אורניום כולם כמובן מתחת למסה קריטית וברגע האמת מחברים את כולם ביחד למסה על לקריטית והפיצוץ מתרחש. נשמע פשוט, לא, ממש לא. התזמון חייב להיות מושלם. פיספוס של חלקיק שנייה של אחד החלקים והפצצה לא תתפוצץ ונתת לאוייב אורניום שיוכל להשתמש בו נגדך. תהליך ההנשקה הוא מהמורכבים בתהליך יצור הפצצה. לאיראנים היו מתקנים ומדענים שעסקו בנושא. המתקנים הושמדו וחלק גדול מהמדענים חוסל.
אם אסכם את מה שכתבתי עד כה. הבהרתי את המושגים, הבהרתי מה צריך כדי לייצר פצצת אורניום והגיע הזמן לעבור לאיראן.
איראן
כדי להכניס את סיפור איראן לפרופורציה, שימו לב: אין ספק שאיראן יותר טכנולוגית מפקיסטן, לאיראן יותר מדעני גרעין מלפקיסטן יותר כסף ויותר יכולות. עובדתית לפקיסטן לקח כ-4 שנים לבנות פצצה גרעינית. איראן מנסה כבר 30 שנה עם תקציבי עתק והתגייסות לאומית, ועדיין אין לאיראן פצצה גרעינית. זה לא קורה מעצמו. ישראל הצליחה במשך שנים לעכב את פרויקט הגרעין. זה התחיל מהכנסת וירוסים לתוכנות הצנטריפוגות, חיסול מדעני גרעין, ועוד פעולות שאנחנו לא יודעים. בשורה התחתונה אין עדיין לאיראן פצצה גרעינית. טרמפ טוען שאילולא מבצע ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״ היה לאיראן כבר היום מיספר פצצות גרעיניות.
אחזור על מה שכתבתי. רוב המערכות והמתקנים הנדרשים ליצור פצצה גרעינית הושמדו. אתרי הצנטריפוגות פורדו, נתנז ואיספאהן הושמדו. המתקנים להפיכת האורניום ל״עוגה צהובה״ לצורך הפיכתו לגז הושמדו, המתקנים להפיכת האורניום מפז גז למתכת הושמדו, מתקני ההנשקה הושמדו וחלק גדול ממרכזי הפתוח הגרעיני כולל המדענים הושמדו. אז מה בכל זאת נשאר?
450 ק״ג אורניום מעושר ברמה של 60% בפז גז.
נושא ה-450 ק״ג אורניום ברמה של 60% עלה על ידי האיראנים במשא ומתן עם האמריקאים לפני מבצע ״עם כלביא״. כמות זאת מספיקה למיספר פצצות. לא בטוח אם ניתן להאמין לאיראנים, אבל בואו נניח שהמיספרים נכונים. זיכרו, לולא הושמדו אתרי הגרעין פרדו, נתנז ואיספאהן, הצנטריפוגות היו ממשיכות להסתחרר, ייתכן וכבר היו להם טונות של אורניום מעושר 60% או יותר.
אני מבין ש-450 ק״ג האורניום קבורים עמוק באדמה כתוצאה מההפצצות של האמריקאים וחיל האוויר שלנו. לא ידוע כרגע מה מצב האורניום. אני מניח שהאורניום נמצא במכלים מאוד עמידים אבל אילו נסדק אחד המכלים – כל האיזור היה הופך לרדיואקטיבי.
האם האיראנים יכולים להשתקם? בוודאי!
כמה זמן זה ייקח להם – לא יודע. אני כן יודע שהם כבר מנסים 30 שנה.
כל מה שנותר לנו לקוות שהאמריקאים יסיימו את העבודה ויקום משטר שידאג לעם האיראני ולא ישים לעצמו כמטרה את השמדת ישראל.
מוטי הרכבי
מלפפונים חמוצים
הכלי: צנצנת זכוכית שתכולתה כ-5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.
החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר.
2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.
3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.
1-2 כפות חומץ. הייתי משתמש בחומץ הדרים של "עסיס" אבל כבר נעלם מהמדפים.
1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.
2-3 כוסות מים ועד שפת הצנצנת המלאה.
2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.
דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.
שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.
ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם עד שתי כפות חומץ, בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה גם אם צריך להוסיף עוד מים.
סוגרים אותה, מנשקים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 12 שעות לערך. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי.
במה תלוייה הצלחת ההחמצה?
בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.
יש עכשיו לקנות, במגשים שחורים קטנים, "מלפפונים בייבי" או גמדיים והם מתאימים להחמצה. אבל בתנאי שיהיו באמת קטנים, וגם לא מימיים מדי.
החכמים לומדים מהעבר
באמצע היום, בלב העיר, אל מול עוברים ושבים, עם צבעי גואש על הידיים, עם מבט לא מוגדר בעיניים, והביטחון עצמי של מי שיודעים שדבר לא יאונה להם.
בדיוק כך נראו הפריווילגים, פורעי החוק האלימים המתפרצים ללא בושה, המשיגים גבול וצורחים עצמם לדעת, הם יודעים שהם אנשים אחרים, אשר החוק ומערכות האכיפה והצדק כפופים אליהם.
אחרי שנות ראינו רעה והפקרות, שנות ההיפוך, כאשר האמת היתה לשקר, הטהור לטמא, המותר לאסור, האור לחושך – אחת מחמש המשימות הראשונות שתעמוד בפני כל ממשלה שתיבחר היא להשיב את השפיות, להשיב את האיזונים, לייצב את הבלמים, לחזור אל ימי טרום ה-שנות ראינו רעה.
מושכלות היסוד הראשונות היו שבמדינת ישראל היהודית-דמוקרטית פועלות מערכת חוק, מערכת אכיפה, מערכת משפט, המאפשרת אורח חיים דמוקרטי, המאפשר חיים ראויים במדינה מתוקנת.
אלא שבשנים האחרונות הדמוקרטיה כורסמה על ידי חלק מהעם, הדמוקרטיה היתה בפיהם למילה שמתהדרים בה ומעקרים את מהותה, התהליך היה שיטתי והרסני.
מציאות השנאה והחרמות, מציאות תרבות חדשה של הכול מפוזיציה – יצרה עיוותים נוראיים, הגמישה קווים אדומים, גרמה להרס ולנרמול שיח גרדומים, פילגה את העם לשבטים, בילבלה זהויות, כירסמה בצדקת הדרך, באמונה בזכות המוסרית היהודית – הממשלה החדשה שתקום באחריותה לתקן את הקלקולים שחילחלו והוטמעו בשיח, להשיב את הסדר הישן והטוב למקומו.
אם חפצי חיים אנו, וחפצי חיים אנו, עלינו לבחור בנבחרי ציבור ראויים, נבחרי ציבור המחויבים לעם כולו, למדינה, לזהותה, לאופייה, נבחרי ציבור אשר יתמקדו במחבר ולא במפלג, שיפעלו לתיקון הדרוש תיקון, שישיבו את השפיות והאמת למקומם, ששחור יהיה שחור, שלבן יהיה לבן, שאפור יהיה אפור.
החכמים לומדים מהעבר, העבר הקרוב שלנו הוא טבח שבת שמחת תורה, האסון הנורא שהמיט עלינו ארגון הטרור – בהבנתו בנו תהליכים של התפוררות, סרבנות, נטישת המולדת ושיח שנאה בחברה הישראלית, חברה שסועה בה התקיים בדציבלים עצומים שיח ונרמול של סרבנות, שנאה, איבה ושסע של יד איש באחיו.
אנו הבוחרים ונבחרי הציבור אותם נבחר, חייבים לדעת כי בחירתם היא מסע לתיקון הכללי, מסע השיבה, השיבה אל ההסכמות, אל המכנה המשותף וביצורו, אל המחלוקת מתוך כבוד, אל שיח של חרב המתחדדת בירך חברתה, של יחד, לא עוד חרמות, לא עוד פוזיציה, לא עוד העמקת התהום והרחבת השסע.
נבחרי הציבור חייבים להותיר את הקצוות בשוליים, להשיבם למקומם הראוי, לבנות מחדש את קומת ה-יחד היהודית-ישראלית.
ביום הבוחר אחריות גדולה מונחת כאבן ריחיים על צווארינו, רגע טרם שנתפתה לסטריאוטיפים, לדעות הקדומות, להנדסת תודעה, למיתוגי כזב, לסרטוני אימה וחיבה, לקמפייני השפעה, נעצור לרגע, נתבונן פנימה ונשאל את עצמו האם המפלגה שתזכה בקולי היא המפלגה שתמנע את הטבח הבא, המפלגה המחויבת לחיבורים בחברה הישראלית, המחויבת לתיקון המכנה המשותף אשר נסדק בימי שנות ראינו רעה, המחויבת לאיתנות החוסן הלאומי, החוסן החברתי, הלכידות הלאומית.
מדינת ישראל גדולה מכל המקטרגים, מכל המוציאים דיבתה, מכל המבאישים ריחה, מדינת ישראל הבית לכל יהודי בעולם, ראויה לנבחרי ציבור שידעו לשמור עליה, לקדמה, לפתחה ולהובילה לשגשוג ולשלום בין בשבטים השבים להיות עם, שלום בין האחים.
עמנואל בן סבו
1. רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה (ב')
רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, שרק לפני שלוש שנים הסבירו לנו מיהם, מה מטרתם ובאילו אמצעים הם מתכוונים ליישם אותה. האיומים עלינו אמיתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר.
אנו עדיין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. החברה הישראלית עוד בהתהוות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררותהּ.
רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תעצור את המהפכה המשטרית, אך לא תתחפר בסדר הקיים; ההתחפרות שהיתה היתה המאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית.
על הממשלה הבאה לגלות מנהיגות אמיתית, מאחדת ומלכדת, ולהוביל את הרפורמה הזאת.
להלן הצעותיי לרפורמה קונסטרוקטיבית (בקווים כלליים ביותר).
בסיס הרפורמה המשפטית הראויה, צריך להיות חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים, בין שלוש רשויות השלטון. המהפכה המשטרית צמחה על קרקע של היעדר כללי משחק מעוגנים בחוקה ומקובלים על רוב הציבור ורוב המערכת הפוליטית.
ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית. אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה. אלה נושאים לדיון ציבורי ופוליטי וכל עוד אין פגיעה בזכויות הנ"ל, אל לבית המשפט להתערב. כמובן שיישאר תחום אפור – מה פירוש "בעליל" והאם באמת החוק פוגע בזכויות מוקנות. אך הגדרות ברורות כאלו בחוק, יגדרו ויצמצמו את המחלוקת.
פסילת חוק בידי בג"ץ יחייב רוב מיוחד של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות.
הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק, ברוב של 75 ח"כים. אפשר להתווכח על המיספר, אך לבטח לא פחות מ-70 ח"כים.
חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, נדבך על גבי נדבך. בשנים האחרונות חלה זילות במהות חוקי היסוד, כאשר חוקים רגילים הוגדרו חוקי יסוד, רק כדי לסכל ביקורת שיפוטית עליהם. יש לקבוע כללים ברורים – באלו נושאים נכון לחוקק חוקי יסוד, באיזה רוב אפשר לחוקק חוק יסוד, וזה לבטח לא רוב רגיל וגם לא רוב של 61 ח"כים, ובאיזה רוב ניתן לשנות או לבטל חוק יסוד.
הביקורת השיפוטית על חוק יסוד תצומצם למינימום שבמינימום במקרים קיצוניים ביותר. פסילת חוק יסוד תהיה רק במקרה של פגיעה קיצונית בזכויות, בהרכב של כל 15 השופטים ובהצבעה פה אחד. ולכנסת תהיה יכולת להתגבר על פסק הדין.
ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת היא בסיס הדמוקרטיה. אין אף דמוקרטיה שאין בה ביקורת כזו. אין ביקורת שיפוטית ללא עילת הסבירות. אך יש לגדר את עילת הסבירות – לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין. אין להשתמש בעילת הסבירות לביקורת על מדיניותה של הממשלה ועל החלטותיה המדיניות בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה וכד'.
יש לשמר את עצמאותם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולא להפוך אותם למשרות אמון. וחובתם של היועמ"שים להבטיח שפעולות המשרדים תיעשנה על פי חוק. אולם גם כאן יש מקום לשינוי. המדינה סובלת ממישפוט יתר ולא אחת יועמ"שים מקשים באמת ובתמים על פעילות הממשלה. יש לצמצם את האקטיביזם המשפטי של יועמ"שים ולהגיע להסכמות על דרך פעולה שתאפשר לממשלה ולשריה לממש את מדיניותם ולסייע להם בכך, בגבולות החוק. יש להגדיר את הדרך לפטר יועמ"שים התוקעים מקלות בגלגלים.
יש לפצל את תפקיד היועמ"ש ולהוציא ממנו את האחריות על התביעה. אולם יש לעשות זאת מסיבה הפוכה לזו שאליה חותרת הממשלה הנוכחית. המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רוה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה. לכל היותר, שר המשפטים יהיה אחד החברים בוועדת האיתור.
בנושא אחד אין מקום לפשרה מהותית – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. בנושא הזה כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט. ואכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל, היתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים. איני רואה צורך לשינוי כלשהו בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. אפשר להתגמש ולהכניס שינויים קלים, אך לא לשנות את מהות השיטה.
הבעייה המרכזית במערכת השלטונית בישראל, היא חולשתה של הכנסת. היא חלשה מול בית המשפט העליון, והצעותיי עד כאן נועדו לשנות זאת. היא חלשה במיוחד מול הממשלה, שהפכה אותה לאסקופה נדרסת, בוודאי תחת יו"רים כמו יריב לוין ואוחנה, שפעלו ופועלים בניגוד לאחריותם כראשי הרשות המחוקקת, אלא כשליחי ראש הממשלה. הם החלישו מאוד את הכנסת, שגם כך היתה חלשה.
אציג שורה של רעיונות לחיזוק הכנסת.
בחירה חשאית של יו"ר הכנסת בידי חברי הכנסת, תעביר את המסר שהיו"ר אינו הממונה מטעם ראש הממשלה על שליטתו בכנסת, אלא הוא מנהיג בית הנבחרים. בהצבעה כזו עשוי להיבחר גם נציג האופוזיציה, אך גם אם יהיה זה מועמד של הקואליציה, הוא יידרש לקו שישכנע ח"כים מהאופוזיציה לתמוך בו, ולא יוכל לנהוג בדרכי לוין ואוחנה.
צמצום דרמטי של המשמעת הקואליציונית. מלבד הצבעות אמון ואי אמון בממשלה והצבעה על התקציב, תוכל הקואליציה להטיל משמעת על לא יותר מחמש הצבעות במושב. כך, כוחה של הכנסת יתעצם באופן דרמטי מול הממשלה.
מניעת מצב אבסורדי שבו ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה שאינו רוקד על פי החליל שלו (כמו הדחת יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת) ושר יכול להדיח ח"כים מהוועדות כיוון שנקט בקו עצמאי (כמו הדחת ח"כ סולומון בידי סמוטריץ'). הדחת יו"ר ועדה יכולה להיעשות רק בהצבעת 2/3 מחברי הוועדה. אמנם יו"ר הוועדה נבחר בידי סיעתו, אך מרגע בחירתו מחויבותו היא לוועדה ולא לממשלה, שעליה הוועדה שלו אמורה לפקח. צעדים מסוג זה יחזירו לוועדות הכנסת את תפקידן המקורי, שנשחק עד דק – ביקורת על הרשות המבצעת.
חוק נורווגי אוטומטי ומוחלט. לא כמו היום, שיש אפשרות לנהוג על פי החוק הנורווגי כאשר הדבר נוח, אלא פקיעה אוטומטית של החברות בכנסת של ח"כ, מרגע שנשבע אמונים, כדי להבטיח שיהיו 120 ח"כים שעבודתם היא פרלמנטרית נטו, ואינם שייכים לממשלה כשרים וסגני שרים (את תפקיד סגן השר, שאינו אלא כיבוד פוליטי, יש לבטל, למעט מקרים שבהם ראש הממשלה מכהן במקביל כשר, ויכול למנות סגן שר במשרדו). תנועת הרבעון הרביעי מציעה להגדיל את מספר הח"כים ל-180, וגם זה רעיון שראוי לבחון אותו בחיוב.
חסינות הח"כים הפכה מכלי להגנה על ח"כים מפני המשטר, לכלי להלבנת פשעים והפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. לאחרונה ראינו שאפילו פשע נגד ביטחון המדינה קיבל חסינות. יש לצמצם את חסינות הח"כים ולהגדירה מחדש, כך שתחזור למטרתה המקורית. ובכל מקרה, הצבעה על בקשת חסינות תהיה חשאית. אין לי ספק שבהצבעה חשאית, גוטליב לא היתה מקבלת חסינות.
שינוי נוסף יש לבצע בחוק ועדות החקירה הממלכתיות. החוק הנוכחי מבוסס על הנחה שהאינטרס לחקירת כשלים הוא קודם כל של הממשלה, הרוצה לתקן את דרכיה. הוא התבסס על הנחת עבודה של ממשלות נורמטיביות. הכשלת חקירת טבח 7 באוקטובר, מעידה שאי אפשר להשאיר את השמנת הזאת רק בידיו של החתול. יש להשאיר בידי הממשלה את הסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית, אך יש להרחיב את הסמכות הזאת גם לכנסת – בהצבעה חשאית, וגם לנשיא המדינה.
יש לקוות שהכנסת הבאה תקדם רפורמות משמעותיות בהסכמה רחבה – בתחום המשטרי-משפטי ובברית בין המדינה לאזרחיה, ובליבה גיוס לכל (שזה נושא למאמר אחר).
ואם לא תתגבש סביבן הסכמה רחבה? במקרה זה, יש להביא אותן להכרעת העם במשאל עם.
2. צרור הערות 9.8.26
כל הנשק שבו הם טבחו ביישובי הנגב המערבי יוגדר כ"נשק אישי להגנה עצמית." חמאס ייקרא "משטרה". הנשק הכבד יהיה מופקד ליום פקודה בידי הפלשתינאים. את עזה ינהלו האוייב הטורקי והאויב הקטארי. ישראל תיסוג לקווי 7 באוקטובר, והמחבלים, שיכורי ניצחון והצלחה, יישבו מעל היישובים (אם בכלל יישארו בהם תושבים) וייערכו לטבח הבא, ולנו לא נותר אלא לסמוך על כך שבפעם הבאה "יעירו אותו."
את חמאס חייבים למוטט. כל כלי הנשק, כולל אקדחים חייבים להימסר לידי צה"ל. את כל המנהרות יש להשמיד. לצה"ל חייב להיות חופש פעולה ללא סייג בכל רצועת עזה. חייב להיות פרימטר רציני בשליטה מלאה שלנו. השלטון האזרחי צריך להיות בידי רש"פ (בדומה לשטחי A ו-B), כי כל כוח זר לא יאפשר לנו את חופש הפעולה, שאסור להתפשר עליו.
כל עוד אין הסדר כזה, וכל עוד רצועת עזה אינה מפורזת וחמאס וארגוני הטרור אינם ממוטטים, אסור לנו לסגת אף שעל מהקו הצהוב העדכני, ולא לאפשר ולו התחלה של שיקום.
* ויחזק ה' את לב פרעה – אני מקווה שמשמרות המהפכה באיראן יסכלו את הסכם הכניעה של טראמפ.
* מי אחראי? – אם ראש הממשלה היה מאמץ את הצעת המוסד למהלך שיפיל את השלטון האיראני, והמהלך היה מצליח – מי היה מקבל את הקרדיט על ההצלחה? בצדק.
מי שהיה מקבל את הקרדיט להצלחה – הוא האחראי לכישלון. ברגע שהוא אימץ את התוכנית – זו התוכנית שלו.
כאשר קראתי לראשונה את ההדלפות על הכוונה להמליך את אחמדינג'אד, נתתי לנתניהו וטראמפ את הקרדיט שזה פייק. לא העליתי על דעתי שהם באמת בנו את המלחמה על פנטזיה כל כך מטומטמת, כל כך אינפנטילית, כל כך חסרת שחר. טעיתי. מביך, אך הם בנו על הרעיון הזה.
זה מעורר שאלות קשות על תבונת אנשי המוסד ועל כשירותו של ראש הממשלה.
* מחנה 8 באוקטובר – על חילי טרופר ויועז הנדל, המפלגה ברוח הרבעון הרביעי, אל הדגל, עוז (עינת וילף), צור ישראל (עליזה בלוך) וכל הארגונים והתנועות באזור החיוג הזה, ללכת בצוותא לבחירות כדי להכניס לפוליטיקה הישראלית את רוח 8 באוקטובר, ולהיאבק על כך שזו תהיה רוחה של מדינת ישראל.
* מפלגת הליכוד המקורי – הקמת מפלגתם של ארדן ואדלשטיין היא בשורה חיובית ולו מעצם הסיבה שמן הראוי שתהיה בישראל מפלגה ברוחם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. הזרם הרוויזיוניסטי הוא זרם חשוב בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ומצער מאוד שאין לו היום ייצוג בכנסת.
האם הם יוכלו להיות חלק ממחנה שנושא את רוח 8 באוקטובר? איני יודע, אבל ראוי לקיים אתם מו"מ ולבחון זאת בחיוב.
ברצוני להתייחס למסר המרכזי שלהם: "אנחנו נכפה הקמת ממשלת אחדות לאומית." אי אפשר לכפות אחדות. הם מתכוונים, שבמקרה של חוסר הכרעה, הם לא ייתנו לאף צד את הקול ה-61, ובכך תיכפה אחדות. אבל זה לא עובד כך. במקרה כזה אנו עלולים להידרדר לסבב שני, שלישי וכו'. כבר היינו בסרט האימה הזה. האם ארדן מעניק זכות וטו על יציבות שלטונית, למי שיסכל ממשלת אחדות?
אם, למשל, למחנה השינוי יהיו 58 מנדטים (כמו הסקר האחרון שהתפרסם השבוע) והם יוכלו לאפשר את הקמת הממשלה, הם יתנו לנתניהו וטו על הקמתה, אם יסרב להצטרף לממשלת אחדות?
בעיניי המסר צריך להיות: אנו חותרים להקמת ממשלת אחדות של ברית המשרתים, מיאיר גולן ועד סמוטריץ'. בסיס הממשלה הזאת תהיה הסכמה על שלושה נושאים. א. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שלא תהיה המהפכה המשטרית אך גם לא הקפאת המצב הקיים. ב. חוק גיוס לכולם. ג. ועדת חקירה ממלכתית.
אם שני הצדדים יסכימו לשלושת תנאי הסף – תהיה ממשלת אחדות לאומית. אם צד אחד לא יסכים לשלושת התנאים, תקום ממשלה עם הצד האחר. אם שני הצדדים לא יסכימו – לא מצטרפים לממשלה של אף צד.
* מתווה של רצון טוב – אני תומך במתווה איזנקוט לוועדת חקירה ממלכתית, שלפיה הוועדה תוקם בידי נשיא בית המשפט העליון, לאחר התייעצות עם נשיא המדינה, יו"ר הכנסת והמשנה לנשיא בית המשפט העליון.
למה צריך מתווה כשיש חוק ברור שעל פיו נשיא בית המשפט העליון ממנה את הוועדה? לא צריך. החוק טוב ונכון ואין כל הצדקה לדופי שמוטל בנשיא בית המשפט העליון. אבל נוצרה סיטואציה חברתית, נכון, בעקבות הסתה, שמחייבת התגמשות. ברור שזה לא יזיז לנתניהו, שהרי כל סיפור ההתנגדות לעמית הוא תירוץ, וההתנגדות היא לעצם חקירת המחדל. אבל פתרון כזה יכול לשכנע חלקים בציבור, ולהיות מחווה של רצון טוב.
ברור שכל עוד נתניהו ראש הממשלה לא תהיה חקירה. בהנחה שבעוד שלושה חודשים תהיה ממשלה אחרת, עליה לנהוג בנדיבות ולהקרין רצון טוב וחתירה להסכמות רחבות ולאחדות לאומית. מתווה איזנקוט בהחלט מציג כיוון כזה.
* היו"ר הראוי – בעיניי מי שראויים לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית הם השופט סולברג או השופט בדימוס אליקים רובינשטיין.
* מי אחראי לעלילה השפלה – כל עלילות הדם האנטישמיות שרדפו בהן את העם היהודי לאורך הדורות, והמיטו על עמנו אסונות נוראים, מתגמדות לעומת עלילת הדם השפלה, הנתעבת, הנאלחת, על "הבגידה מבפנים"; שיתוף הפעולה כביכול של צמרת צה"ל, השב"כ והמערכת המשפטית עם חמאס בטבח 7 באוקטובר, כדי להפיל את נתניהו. זה לא רק שקר מוחלט. זה גם רוע צרוף. כל מטרתה של עלילת הדם השפלה, שעל פי סקרים עשרות אחוזים מהציבור שמוחם נשטף מאמינים לה, באופן חלקי או מלא, היא אחת – להסיר את האחריות מהאחראי המוחלט, מר מחדל, ראש ממשלת שבעה באוקטובר, בנימין נתניהו. הכשל של נתניהו לא נבע מזדון, בטח לא מבגידה, לבטח לא משיתוף פעולה עם האוייב. אם מישהו יטען כך, מעשהו לא יהיה פחות שפל מעלילת הדם על בגידת צה"ל. הכשל נבע ממחדל, מתפיסה ביטחונית קלוקלת, מליקוי חמור ביכולת קריאת המציאות ומאי-כשירות.
מי שעומד בראש מסע עלילת הדם הזדונית, שרקימתה החלה כבר ב-7 באוקטובר והפצתה – ימים אחדים אח"כ, הוא ראש הממשלה נתניהו בעצמו. נכון, לא תשמעו אותו אומר את הדברים בקולו. זו דרכו, לנקות את עצמו ולהשתמש בפרוקסיז ובבובות פיתום כדי להעביר את המסרים הללו. כמו שלקח שנים עד שהרשה לעצמו להשמיע בקולו את הבל ה"דיפ-סטייט", אחרי שכבר נקלט בקרב ציבור רחב. אבל כיוון שמטרת עלילת הדם לכסתח אותו, ומאחר שמפיצי העלילה הם סביבתו ואנשיו, ברור שהוא עומד מאחוריה. כיוון שמפיצי העלילה ומאמיניה כולם מעריצי נתניהו, ברור שאילו רק רצה הוא היה עוצר אותה. הוא היה מבהיר, לא בקריצה, אלא באופן יזום ובאמירה מוחלטת וחד-משמעית שמדובר בעלילת דם שכולה שקר. כמובן שהוא לא עשה זאת. בראש מפיצי עלילת הדם האוטו-אנטישמית, מיד אחרי הטבח, עומד אחד יהונתן הון, הידוע בכינויו יאיר נתניהו, היורד לגולת התפנוקים במייאמי באבטחה שאני מממן ממיסיי; האיש הרע הזה, שמעולם לא נתפס בעשיית מעשה חיובי כלשהו. השימוש בו כמפיץ הראשי של עלילת הדם אינה מקרית. היא נועדה לשדר לציבור המאמינים, ולשותים בצמא את מי הקולחין בתעלות הביבים, תרתי משמע, שבן האלוהים הוא צינור, והמקור הוא הגבורה בכבודה ובעצמה.
מרגע שמר מחדל החליט, כבר ב-7 באוקטובר, לנוס במוגות לב מאחריותו, נפתח הפתח לעלילת הדם. הרי אלמלא הייתה "בגידה מבפנים" איך העומד בראש המערכת ושולט בה ביד רמה, מר ביטחון הנערץ, אינו אחראי לקריסת הביטחון?
* מבחן הילדים – הניסיונות של הליכוד להשחיר את איזנקוט פאתטיים. הם מטפסים על הקירות בניסיונותיהם המגושמים ללכלך עליו.
בין השאר, הם מוטרדים מהעובדה שהוא "מרוקאי". אגב, הוא לא מרוקאי אלא יהודי ישראלי שהוריו עלו מגולת מרוקו. אבל מי שבמשך שנים הציתו אש עדתית זרה, עם ההבלים של "ישראל השניה" וכו', הם כעת בבעייה.
בלון ניסוי ששוגר בימים האחרונים הוא ניסיון להסביר שאיזנקוט לא באמת מרוקאי. אחד ניסה להסביר שהשם איזנקוט הוא ניסיון של הוריו להשתכנז, כי הם מתביישים בהיותם מרוקאים. שני הסביר שלא יכול להיות שהוא מרוקאי, כי אם היה מרוקאי, איך "הם", כלומר הדיפ-סטייט של צה"ל, היו מאפשרים לו להיות רמטכ"ל?
ינון מגל, ביביריון המיקרופון והמצלמה, פתר את הבעייה, ואמר שאיזנקוט לא צריך להיבחן על פי ההורים שלו, אלא על פי הילדים שלו... הוא באמת רוצה שהשיקול של הבוחר יהיה בחינת ילדיו של איזנקוט מול ילדיו היורדים מהארץ של נתניהו?
אגב, 11 הרמטכ"לים הראשונים היו אמנם "אשכנזים", אבל מאז מינויו של הרמטכ"ל ה"מזרחי" הראשון, משה לוי, ב-1984, מיספר הרמטכ"לים ה"אשכנזים" זהה למספר הרמטכ"לים ה"מזרחים", מה שמעיד על ההצלחה הגדולה של מיזם כור ההיתוך, שהשמאלימין הקיצוני כל כך אוהב להשמיץ אותו. אבל ממתי העובדות מעניינות את התעמולה של מכונת הרעל, שונאת צה"ל?
* סליפי ביבי – ראש הממשלה, שבאופן עקבי נמנע מלהתראיין בתקשורת, כדי לא להתמודד חלילה עם שאלות קשות, מצא פטנט חדש – הוא "מתראיין" בהסכתים של מעריציו.
השבוע הוא התראיין אצל מעריצו גדי טאוב, ובראיון אמר את המשפט המוזר הבא: "יום אחד יפתחו את הפרוטוקולים אני מקווה, כן, בעוד 30 עד 50 שנה, ואני אמרתי, לא מספיק להכות בכף החתול, צריך להכות בחתול עצמו, בחתול עצמו." טאוב ההמום תיקן אותו: "תמנון." נתניהו: "אֶה, תמנון, חתול אוקיי? חתול, חתול ארסי!"
חתול ארסי, שמעתם?
טקסט הזוי כזה לא היה יוצא מפיו של נתניהו החד, לפני שנתיים שלוש. אפשר להגדיר אותו "סליפי ביבי"?
* הנשק הסודי של נתניהו – יאיר גולן והדמוקרטים הם הנשק הסודי של נתניהו בבחירות. התבטאויותיהם החמורות הם התחמושת של מכונת הרעל. כאן הם אפילו אינם זקוקים להמציא שקרים, רק לצטט.
הליכוד אינו מצליח לטנף על איזנקוט. כל ניסיונותיו המגושמים לעשות כן חוזרים אליו כבומרנג. לעומת זאת, שימוש בתחמושת שהדמוקרטים סיפקו להם, היא הנשק האפקטיבי שלהם.
ההתבכיינות של הדמוקרטים על כך שהציטוטים "הוצאו מהקשרם" פאתטית.
וכאשר יאיר גולן מצהיר שידרוש את תיק הביטחון או המשפטים הם חוגגים. מבחינתם – בצדק.
בסוף אולי יאיר גולן הוא שיעמוד בין מדינת ישראל לבין המהפך המיוחל.
* בברכת ההשתמטות – ומה עשה שר ההשתמטות ישראל כ"ץ ביום שבו נפלו שני לוחמי צה"ל בלבנון? צילם סרטון פריימריז שבו קיבל ברכה מהרב מאזוז, שהפגין ליד בסיס צה"ל למען העריקים.
* התומכים – במערכת הפוליטית היום נותרו שני אנשים שתמכו בהתנתקות – נתניהו וישראל כ"ץ.
* לנהוג בתבונה – הודעתו של ראש הממשלה שלא יפטר את הגנגסטר בן גביר מן הממשלה כי הנושא "בלתי שפיט", כביכול – רמז דק שיפר פסיקת בג"ץ בנושא, מעידה שהוא רוצה במשבר חוקתי לפני הבחירות, כי הוא מאמין שמשבר כזה יסייע לו.
אני מקווה שהשופטים לא ישחקו לידיו, ויהיו חכמים דיים להודיע, שההחלטה תינתן אחרי הבחירות. נקווה שאז העתירה תתייתר.
* סכנה מיידית – האנרכיסט המסוכן קרעי הודיע שהליכוד יפר את פסיקת ועדת הבחירות המרכזית. הוא לא אמר שלדעתו הליכוד צריך להפר, אמירה חמורה כשלעצמה עד כדי פסילת האיש לצמיתות מכל תפקיד ציבורי, כולל חברות בוועד הבית, אלא הודיע שהליכוד יפר את הפסיקה.
האנרכיסט הזה הוא סכנה מיידית לדמוקרטיה.
* תחתית כפולה – נדמה שהגענו לתחתית החבית. שגרוע יותר לא יכול להיות.
אבל אם מר 7 באוקטובר ינצח, חלילה, הוא עלול למנות את בן גביר לשר הביטחון ואת גוטליב לשרת המשפטים.
* מי צריך את כאב הראש – החשוד באונס חנוך מילביצקי, יו"ר ועדת הביזה, הוא דמוקרט גדול, והסביר מהו הפתרון הדמוקרטי הראוי למדינת ישראל. "צריך לסגור את בג"ץ".
כי מי צריך בג"ץ אם אנחנו לא שולטים בו?
ובאמת, מי צריך את כאב הראש הזה של מדינת חוק, של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?
לסגור!
* מודעות עצמית – צחקתי בקול כשקראתי את תגובתו המוזרה של אופיר כ"ץ לפרישתו של נאמן מורשת הליכוד האמיתי דן אילוז: "שלום לפופוליסט." הוא מוציא שם רע לחוסר המודעות העצמית. כ"ץ (!) אומר שלום ל...פופוליסט. כאילו שאייכלר יכתוב על מישהו "שלום למשתמט." כאילו שעופר כסיף יכתוב "שלום לאנטי ציוני." כאילו שגוטליב תכתוב על מישהי "שלום לכרוכיה." כאילו ואטורי יכתוב למישהו "שלום למטומטם."
* בטענה – הכותרת הראשית ב"הארץ" היא שצה"ל תקף בלבנון "בטענה" שחיזבאללה הפר את הפסקת האש. הכותרת רומזת לכך שזו לא הפרה אלא טענה ישראלית, כלומר טענת שווא. זאת, חרף העובדה שבמערכת ידעו היטב את מה שטרם הותר לפרסום כשהעיתון יצא.
* דם על הידיים – הפגנת פעילי שמאל רדיקלי עם ידיים מגואלות בדם ליד משרדי מפלגת הציונות הדתית, הזכירה לי את המחבל שנפנף בידיו המגואלות בדם בלינץ' ברמאללה (2000).
לא צריך לתמוך במפלגת הציונות הדתית כדי לסלוד מהמחאה הנוראית הזאת.
מה עוד צפוי לנו עד הבחירות?
תרגיעו.
– סמ"ר רגב אמר ז"ל מקיבוץ שדה נחמיה, לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, נפל בקרב בקיבוץ כיסופים ב-7 באוקטובר 2023. בן 20 היה בנופלו. לזיכרו, הוקמה בשדה נחמיה שלוחה של מכינת הגליל העליון בשם "דרך רגב", המנציחה את ערכיו באהבת הארץ והאדם.
רגב נטמן בבית העלמין של שדה נחמיה, על גדת הבניאס, סמוך לשביל ישראל. סביב קברו תלו משפחתו וחבריו דגלי הלאום.
מטיילים שעברו בסביבה השחיתו את הדגלים.
כאשר שמעתי על כך, זעמתי על הערבים שעשו כן. לא העליתי על דעתי שאלה יהודים, חרדים. מזעזע.
אם זה מה שהם עושים "בין הזמנים", איזו מין תורה הם לומדים ב"זמנים"? בטח לא תורת ישראל. אילו למדו את תורת ישראל לא היו משתמטים.
* פוליטיקאית מסוכנת – השרה גילה גמליאל היא אחת הבולטות בקרב מעלילי עלילת הדם על חטיפת ילדי תימן, כביכול. היא מגדירה את ה"פרשה" – "אות קין על מדינת ישראל," טוענת שזו אחת הטרגדיות הקשות בתולדות המדינה ומאשימה את הממסד בכשל. היא פנתה לנשיא לשעבר ריבלין בבקשת חנינה רטרואקטיבית אחרי מותו לרב עוזי משולם – טרוריסט וראש כת חמושה, שניהל מאבק מזוין להכרה בעלילת הדם. לטענתו, ילדי תימן נחטפו לארה"ב לצורך ניסויים רפואיים בנוסח מנגלה. גמליאל נאבקת למען מורשתו וקראה להעניק לו חנינה: "משולם הוא פעיל זכויות אדם אמיץ שנלחם נגד פשע חטיפת ילדי תימן והבלקן ושילם מחיר אישי כבד. חנינה כזו תעשה צדק היסטורי ותאפשר להנציח את מפעל חייו."
גמליאל היא שרה בישראל, ופועלה בנושא מעולם לא הפריע לראש הממשלה או הזיק לקריירה שלה (האמת היא שיש במדמנת הגוטליביאדה גרועים וגרועות ממנה). ואני שואל את אהוד בן עזר, ולשם שינוי אשמח לתשובה. האם גמליאל היא "פוליטיקאית מסוכנת" בשל פועלה בנושא, או שההגדרה הזאת היא פריבילגיה השמורה אצלו רק לנעמה לזימי, אף היא מפיצת העלילה ותומכת בעוזי משולם? ואם היא לא מסוכנת, האם אפשר להבין מה הסיבה להבחנה בין השתיים?
* צ'רנוחה היה באופסייד? – כוכב בית"ר ירושלים שמעון צ'רנוחה הלך לעולמו.
אם אומר שיש לי משהו לספר עליו ככדורגלן, זו לא תהיה אמת. בשבילי הוא גיבור המערכון האלמותי של "הגשש החיוור" – "אופסייד סטורי".
הוויכוח על השאלה אם צ'רנוחה היה באופסייד, הכניס את השחקן לפנתיאון.
* התכתבתי עם בוט – קיבלתי ווטסאפ מרעות מתנועה מסוימת, שהציעה לי להצטרף לקבוצת הווטסאפ שלה. ניהלתי איתה במשך כמה דקות תכתובת אידיאולוגית ופוליטית. ואז שאלתי אותה לשם משפחתה, כדי לשמור את המספר אצלי, והיא השיבה שאינה רעות אמיתית אלא בוט אוטומטי של אותה תנועה, ואדם אמיתי ייצור איתי קשר, והוסיפה אימוג'י של סמיילי.
אני קצת מיושן... אני בשוק מזה שהתכתבתי עם בוט, ואפילו לא עלה על דעתי שאיני מתכתב עם בן אדם.
* ביד הלשון: אין שלום בלי צדק – בראיון עם פרופ' אבישי מרגלית במוסף "הארץ" כתב המראיין איתי משיח: "'אין שלום בלי צדק' פסק המדרש."
אכן, הפסוק הזה לקוח מתוך מדרש. אמנם לא מדרש חז"ל, אך מדרש של חכם ז"ל – המשורר, המוזיקאי והזמר מאיר אריאל. השיר הוא "מדרש יונתי", שהוא מדרש לפסוק משיר השירים: "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שה"ש ב', י"ד).
לא אכנס כאן לניתוח השיר. מי שמעוניין להעמיק מוזמן להקליק: אורי הייטנר מדרש יונתי, ויקרא ניתוח מלא.
השורה המלאה, שממנה נלקח הציטוט:
עירנו עירומה
שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
ראיון עם נורית יובל – "תמיד ציירתי"
נורית היקרה, אני מרשה לעצמי להגדיר אותך כבר בתחילת הריאיון כאישה ברוכת כישרונות. לא רבים האנשים שיש להם גם כישרון ציור, גם כישרון כתיבה, גם כישרון עריכה. ובכך תרמת רבות לספרות הילדים בארץ.
נתחיל במשפחת המוצא. נא ספרי על הורייך, היכן נולדו ובמה עסקו.
אבי ראובן מאיר נולד בגרמניה בשנת 1908. הוא היה בנו של רופא, ולמשפחה היה בברלין בית חולים פרטי. אימי יהודית היתה ילידת הארץ, דור שביעי בירושלים. אבות משפחתה הראשונים עלו ארצה בתחילת המאה ה-19 ב"עליית הפרושים", שנקראה גם "עליית תלמידי הגר"א (הגאון מווילנה). אבי היה גם הוא רופא. הוא הגיע ארצה בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון. בירושלים הוא פגש באימי, שהיתה אישה יפה מאוד ומרשימה מאוד. הם התאהבו מיד ונישאו. אחי, בנם הבכור נולד בשנת 1936, ואני נולדתי בשנת 1940.
נא ספרי על ילדותך בירושלים ועל הורייך.
אבי התגייס כרופא לצבא הבריטי כדי להתפרנס ונסע לשרת בהודו. וכך נשארנו עם אימא במשך 12 שנים. לאחר נסיעתו מצאה אימי דירה בשכונה ערבית בירושלים, שכונת קטמון. אז התגוררו שם משפחות ערביות עשירות. הפועלים שלהם היו זורקים עלינו אבנים וקוראים: 'ערבי חכמִי ויהודי חָרֳמִי. יהודי גנב." לא היתה לי חברת ילדים בשכונה. אני ואחי הלכנו לגן ילדים מרוחק דרך השדות רק בליווי של מבוגר. זה היה עבורנו מסע הליכה של ממש. אבל לא הייתי מאושרת גם בחברת ילדים יהודים בגן הילדים ובבית הספר העממי. תמיד קינאתי מאוד בילדים שיש להם חברים. אחר כך למדתי בגימנסיה העברית בירושלים, שידוע כבית ספר טוב מאוד, וגם שם לא הייתי מאושרת.

נורית בת חמש. ציור של דודתה שרה תמרי.
בשכונת קטמון אחרי מלחמת השחרור חילקו לפליטים יהודים את הבתים שהשאירו הערבים, גם מאימא שלי דרשו להתפנות. אבל היא, למרות שהיתה אישה ללא בעל לצידה, הצליחה להילחם על הבית ולהשאיר אותו שלנו. בתקופת המלחמה שהו בביתנו אנשי פלמ"ח, שהגנו מתוכו על השכונה. אחי ואני נשלחנו למשפחה יהודית במרכז ירושלים, ואימי היתה מגיעה בכל יום הביתה, והצטרפה למאבק של הפלמ"חניקים.
אימי היתה אישה חזקה מאוד ועבדה קשה כל חייה. היא היתה מנהלת הכתבניות של האנציקלופדיה העברית. בתחילה, כאשר אני ואחי היינו קטנים, היא קיבלה עבודות הביתה. אחר כך עברה לעבוד במשרד האנציקלופדיה העברית עד צאתה לגמלאות. בנוסף לכך אימי היתה פעילה מאוד בארגון ב' של ההגנה, (אשר חלק מאנשיו הצטרף מאוחר יותר למחתרת האצ"ל). היא היתה אישה עשירת ידע בתרבות העברית. בנעוריה היתה תלמידה טובה, וכל חייה היא קראה הרבה.
אם כך היה לך רקע ספרותי וגם שפה נהדרת ועשירה בזכות אימך.
השפה של אימא שלי היתה מופת. היא דיברה בלשון עשירה מאוד, תנ"כית אבל ברורה ומודרנית, בבית אימי לא הרשתה לאחי ולי לטעות בעברית. גם אבא שלי, מהר מאוד לאחר שהגיע מגרמניה, דיבר עברית מופתית ויפהפייה, כי אצל אימא שלי לא היתה כל אפשרות אחרת בעניין השפה העברית.
אני רוצה לציין שגם אני, כמו אימי, קראתי הרבה ספרים בילדותי ובנעוריי.
ספרי על השירות הצבאי שלך.
בצבא הייתי אלחוטאית בחיל הקשר. אז זה היה דבר אחר לגמרי בהשוואה לזמננו. אז היינו צריכים לסחוב על הגב את ציוד הקשר. זה היה לי כבד מאוד, כי הייתי אז מאוד רזה. בנוסף, היינו צריכים להקים יחידות קשר בשדה.
ועתה לפן האמנותי שלך. נתחיל בציור. מתי גילית שאת מציירת נפלא?
ציירתי תמיד, גם בכיתה במחברות וגם בבית. פשוט לא ידעתי שום דבר אחר, לא הייתי טובה בחשבון ולא במקצועות אחרים. אני זוכרת שציירתי פעם בבית הספר את בני ישראל יוצאים ממצרים וכך גם נושאים אחרים. בבית היה לנו שולחן סלון קטנטן. כשהייתי פעוטה, ציירתי עליו חתול, והציור נשאר עליו למשך שנים.
בספרך "חיים של נייר" את מזכירה דודה ציירת. אולי היא השפיעה עליך?
דודתי שרה סלוצקאי-תמרי בהחלט השפיעה עליי. בעצם היא גידלה אותי יחד עם אימא שלי. היא היתה אחותה הצעירה של אימי, שהתייתמה מסבתי, אימא שלה, בגיל צעיר. ואימא שלי הביאה אותה אל ביתנו ותמכה בה כל השנים. היא היתה ציירת ומורה לציור, הרבה בזכות אימי, אחותה הגדולה. אימא שלי טיפחה אותה, עזרה לה בלימודים ושלחה אותה להשתלם בציור בפריז.
הסיפור של שתי הבנות האלה הוא סיפור שצריך היה להיכתב בספר. מעולם לא ראיתי אחות גדולה שמטפלת באחותה הקטנה מילדות למשך כל החיים. זה סיפור מופלא ונפלא, אם הייתי צריכה לכתוב עוד פעם משהו, הייתי כותבת את הסיפור שלהן.

נא פרטי סוגי עבודות ויזואליות שלך. האם בעיקר איירת ספרים?
אכן בעיקר איירתי ספרים של אחרים. יש לי רישומים בשחור-לבן וציורים צבעוניים. תחום מיוחד הוא מגזרות הנייר. יש ספרים ששילבתי בהם מגזרות נייר במקום איורים מודרניים. ד"ר ורד טהר כתבה מאמר עליי ועל יצירתי, ובו היא ציינה: "מגזרות הנייר הן אמנות יהודית עממית עתיקה [...] מגזרות הנייר של נורית יובל הן מטאפורה למכלול יצירתה, שמצידה האחד קשורה בעבותות אל מקורותיה היהודיים ומצד שני פורסת שלוחות אל תוך העולם המודרני." טהר מדגימה זאת באמצעות מגזרות הנייר שמלווים עיבודים של נורית לספר מימי הביניים – "משלי שועלים לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן". (עולם קטן, 5, תשע"ד).
תארי את השוני בעבודת המחשב לעומת הציור והעיצוב הידניים. מה יותר מוצא חן בעינייך?
אוי, באמת שאלה נהדרת. התפנית אצלי ארעה כאשר הגיע דבר חדש, נהדר – מחשב מקינטוש שתוכנן בעיקר עבור ציירים. הוא על פי שלבי עבודתו של יוצר. היתה בו שיטה שמחקה את עבודתו של היוצר. למרות מחירו הגבוה, התעקשתי לרכוש אותו. וכאשר בני הביא אותו הביתה, התלהבתי. רציתי מיד להתאמן, אבל נתן בעלי 'תפס' אותו למשך שעות, ולכן הייתי קמה בשלוש לפנות בוקר ויושבת להתאמן כשאני עדיין בפיג'מה.
כל כך התפעלתי מהדבר הזה והתחלתי מיד לצייר בעזרתו. בהתחלה רק בשחור לבן. אחר כך בצבע. האמת היא, שמהר מאוד השתלטתי על העסק. ועוד יותר – המצאתי שיטות לצייר בדרכים חדשות, בתוכנות אחרות. לדוגמא, השתמשתי בתוכנת עימוד לשם איור. בעצם יצרתי בסגנונות שונים דברים חדשים נהדרים.
ספרי על עבודתך כמאיירת וכעורכת עיתוני ילדים.
התחלתי לאייר ב"דבר לילדים" וב"סלעית". ואז הציעו לי לערוך את העיתון "פילון". זה היה מעניין אבל לא קל. כעורכת נדרשתי לעבור על כתבי יד של אחרים, להעיר ו/או לתקן. וזה בעייתי, כי אתה רוצה להיות שלם עם עצמך ולא לפגוע בכותבים אחרים.
מכשלה נוספת היתה שכר הסופרים הזעום שהעיתון שילם לכותבים. כך שזה לא כל כך השתלם. תמיד הייתי צריכה להתנצל שהעיתון לא משלם הרבה. רוב הכותבים ב"פילון" עשו זאת בזכות היחסים הטובים שהיו ביניהם לביני, ולא עבור השכר. אחת הדוגמאות היא הסופרת ירדנה הדס ז"ל, שהיתה חברתי הטובה וגם מורה מצוינת. היא כתבה רבות ל"פילון". יהי זכרה ברוך.
אני זוכרת שגם אני עצמי הייתי נוסעת באוטו שלי, על חשבוני, לראיין אנשים בסוף העולם, בלי לקבל החזרים מהעיתון. אבל העבודה למען הילדים גרמה לי לשמחה. בעיקר נהניתי מן המכתבים ששלחו הקוראים הצעירים לעיתון. ילד אחד– אשר חשב שהוא כותב באמת לפילון – כתב שהוא רוצה אח קטן, ואני כתבתי לו מכתב תשובה בתור פילון. ברבות הימים, כאשר הוא היה חייל, הוא הגיע לשמוע הרצאה שלי והמפגש שלנו היה מרגש.
איירת ספרים ויצירות לאין ספור שכתבו אחרים. ספרי משהו על הקשר בינך לכותבים.
הייתי בקשר מיוחד עם דבורה עומר, איירתי את כל סדרת "מגדל של קוביות בניתי" לילדים קטנים. שתינו התגוררנו בשכנות בקריית אונו. לכל אחת מאיתנו היה אז תינוק בבית. היינו יורדות עם התינוקות לדשא. הם היו בעגלות ואנחנו ישבנו ותיכננו שם את העבודה. הצטרף אלינו גם הפסיכולוג פרופ' עמירם רביב, אשר דירבן את דבורה עומר לכתוב את הדברים, ושם על הדשא הוא 'זרק' את הרעיונות שלו לכתיבה.
סיפור נחמד.
אז לא ראיתי את היופי בסיפור הזה. הייתי שקועה בעבודה. אני לא יודעת לעשות דבר חוץ מלצייר.
אבל את קיבלת הערכה רבה על האיורים שלך ועל כישרון הציור, עובדה היא שפנו אלייך כל כך הרבה כותבים.
נכון, אפילו אחרי שעברתי להתגורר בדיור המוגן פנו אליי להמשיך לאייר וליצור, אבל לצערי אין לי פה תנאים כפי שהיו לי בעבר – חדר עבודה מרווח ומכשירים שונים.
בנוסף לציור גם כתבת סיפורים ושירים לילדים.
אני כתבתי תמיד, אבל ידעתי שזו לא פרנסה, אז שמתי את זה בצד והתרכזתי באיור. אחר כך הרשיתי לעצמי לכתוב. נהניתי מאוד לכתוב בחרוזים. זה היה בא לי בקלות. היום זה כבר לא קיים... וגם שפה עשירה לא קיימת כמעט, הכול "כאילו."
אהבתי מאוד לכתוב. השעות היפות ביותר בחיי היו, כשהייתי מתעוררת לפנות בוקר ויושבת לכתוב. זה באמת היה נהדר, אבל גם על זה הייתי חייבת לוותר כאשר עברתי להתגורר בדיור המוגן.
האם ספרך למבוגרים "חיים של נייר" הוא אוטוביוגרפיה? ספרי בקצרה במה עוסק הספר.
כתבתי אותו כשהייתי בת שבעים. אני חושבת שנולדתי בשביל לאזכר את הוריי, לספר עליהם. נראה לי שאלוהים ברא אותי כדי שאכתוב עליהם. שילבתי בו מכתבים שאבי שלח לנו בתקופת השירות הצבאי שלו בהודו, וזאת על רקע המאורעות הסוערים של העולם היהודי במאה העשרים.
היכן הארכיון שלך?
העברתי את הארכיון הפרטי שלי ל"גנזים", אבל יש לי עוד הרבה חומר על המחשב, עוד יצירות רבות שלא העברתי. צריך להוריד אותן מהמחשב ולהעביר אותן ל"גנזים".
ספרי על המשפחה שהקמת עם נתן.
כאשר הכרתי את נתן הוא היה סטודנט בחוג לכלכלה ומדעי המדינה. אחר כך המשיך ללמוד כל חייו. בכל פעם, כאשר היה מחליף מקצוע או תפקיד, היה הולך ללמוד ולהשתלם במה שצריך. אנחנו נישאנו בשנת 1961. התקופה בביתנו בקריית אונו היתה היפה בחיי. היה לי בית נפלא לעבוד בו, ונתן תמיד תמך בי ובעבודותיי. הוא גם הקים עבורי את האתר שלי באינטרנט, ואני חייבת להודות שהאתר מאוד יפה ועשיר באיוריי ובהישגיי. נתן גם כתב את הערך עלי ב"ויקיפדיה". יש לנו בן ובת אשר מתגוררים בחו"ל, לצערי.

לסיום נורית היקרה, הרשי לי לציין כמה תובנות ומסקנות שהגעתי אליהן בעקבות הריאיון המרתק איתך וכן כמה נקודות שלי להדגשה.
ראשית, כמי שעוסקת בספרות ילדים וגם לימדתי מורים וגננות שנים רבות, אני מוצאת שהאיורים שלך נפלאים – כל כך מפורטים, מלאי חיים. יש בהם תנועה. ממש חגיגה לעיניים עבור ילדים ומבוגרים. השפה שלך עשירה מאוד, הן בסיפורים ובשירים שכתבת והן בעיבודים ותרגומים. ומעל לכל יש לציין את ההומור ששולט בעבודותיך, גם באיורים וגם בטקסטים.
שנית, הארת כל כך יפה את דמויות הורייך, ובדרך זו גם פרקים בהיסטוריה של הארץ הזו וירושלים.
שלישית, כפי שהעדת לא היו לך חברים בילדותך, אבל בזכות הכתיבה והאיור שלך רכשת לעצמך המון המון חברים. אלו הם הקוראים הצעירים וגם הוריהם. תרומתך לספרות הילדים העברית גדולה מאוד.
יישר כוח!
עדינה בר-אל
הכרך התשיעי
על "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"
כרך ט', מאת נורית גוברין
הוצאת גלילי ואוניברסיטת תל-אביב 2026, 252 עמ'
לא ניתן להשקיף על המפעל הספרותי הענק בן תשעת הכרכים (וזה רק חלק מהמפעל המחקרי הגדול של נורית גוברין!) ולא להתפעל מהידע חובק עולם, מהבקיאות האדירה בפינותיה הנגלות והנסתרות של הספרות העברית, ומהקפדנות והדקדקנות בכל פרט. אני זוכר שפרופ' נורית גוברין נדה בראשה על הדקדקנות של פרופ' גדליה אלקושי, שבעטיה, הוא התקשה להוציא מתחת ידו מחקרים. נדמה לי שאותה תכונה (בעיניי מבורכת!) מאפיינת את מחקריה וביקורותיה של נורית גוברין.
הכרך שלפנינו רואה אור במלאת לנורית גוברין תשעים שנה, והתחושה היא ש"המעיין המתגבר" נחשף כאן באותה עוצמה, כאילו האינטלקט לא ממש מתחשב בכרונולוגיה.
אני זוכר שבזמנו לקחה נורית גוברין צד בוויכוח שבין הוגי "תורת הספרות", ששללו באופן מוחלט הישענות על פרטים ביוגרפיים בדיון ביצירתו של סופר. נורית סברה שאמנם יוסף קלוזנר הגזים, אבל ללא ספק יש סיוע לא מבוטל לחוקר הספרות בידיעת פרטים מהביוגרפיה של היוצר. אני משוכנע שנורית גוברין צודקת, כמו שאני משוכנע בכרך שלנו, כאשר היא משבחת את תרומתם של הביבליוגרפים (בין אלה המוזכרים בספרנו הכרתי אישית את אברהם מאיר הברמן, שהיה מורי בספרות ימי הביניים, ואת גצל קרסל, שסייע לי בלב חפץ בחתירה אחרי מקורות ידע). בוודאי שנורית צודקת, ולא ס' יזהר ששולל מחקר ספרותי, ובוודאי עבודת הנמלים של הביבליוגרפים. המחברת מציינת איך היא עצמה נשכרה מעבודת הנמלים הזאת שטרחו למען מפעלה הספרותי יוסף גלרון, אבנר הולצמן, גדעון טיקוצקי ואלי שקד. עוזי שביט, בן גילה של המחברת, זוכה לשבחים מאליפים, ומצוין "ספר היובל" שהתחבר לכבודו על ידי מנחם פרי וזיוה שמיר.
השער השני עניינו סופרי מופת, ופותח במיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ואני חייב להודות כבר כאן כי הוא איננו בין הסופרים האהובים עליי – גיבוריו אלימים מאוד, על גבול הפלילי, והרושם הוא שהסופר אוהד אותם, אולי במסגרת הנטייה ל"שינוי ערכים". השער מרעיף שבחים על אבנר הולצמן (תלמידה של נורית) שערך את כתביו של מי"ב במהדורה מדעית ב-15 כרכים. שני דברים המוזכרים בשער זה משכו את ליבי: טענתו של מי"ב כי לפסיכולוגיה כלים רפים למדיי כדי להתמודד עם חידת המסתורין של ההוויה והתודעה, וכן אמירתו על כך שעץ הדעת הרס את עץ החיים.
סופר מופת אחר המוזכר בשער זה הוא י"ח ברנר, וכאן שבחים לאדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים", וגם סופרת מחוננת, שמצאה מכתב של אהרן פרנקל מ-1912, המרמז על כך שברנר חשב על ירידה מהארץ לאמריקה, ושיתפרנס שם מהוראת עברית.
סופר המופת השלישי המוזכר בשער הוא אמנון שמוש, שלנורית גוברין היתה הכרות קרובה אליו, בהיותה עובדת בדיר של קיבוץ מעיין ברוך, שמנהלו היה שמוש. אני זוכר שעל נושא זה כתבה נורית גוברין בכתביה הקודמים.
השער השלישי עניינו שתי משוררות – רחל אברהם איתן ויערה בן דוד. את שירתן אני מכיר, וגם כתבתי עליהן לא מעט רצנזיות. אני מודה שלא הבנתי את הפרופורציות: על שירתה של רחל אברהם איתן הוקדשו 20 עמודים, ואילו לשירתה של יערה בן דוד – רק שני עמודים. יערה בוודאי לא נופלת מרחל, ולא רק זאת, כמצוין בראש הפרק – היא אמנית רב תחומית (שירה, קולאז' ושירה אופראית). מכר שלי, חכם וקצת ציני, שלא אנקוב בשמו, אמר כי הסיפורת היא רכילות במסווה, ואני מודה שבמסגרת "ההיתר" הזה, אני התעניינתי בתיאור הרומן שהתפתח בין פרופ' רוני אלוני וד"ר רחל אברהם איתן.
השער הרביעי מוקדש ל"נשכחים": חיים בר-דרומא, מרדכי אברהם חריזמן, מ' ליפסון ו.... ישראל כהן! הכיצד? מי בשדה הספרות אינו יודע על מפעלו הספרותי של ישראל כהן כעורך כתב העת "הפועל הצעיר", שכל המילייה הספרותי שיחר לפתחו, מי לא מכיר את ישראל כהן המסאי מחונן, ותרומתו בתחום הניבים, הפתגמים וחידוש המילים? ברור שחלק חשוב בזכירת השם הזה קשור בבתו הפרופסורית, שהעריצה אותו כבר בנערותה, ואשר הוציאה לכבודו קובץ ביוגרפי וביבליוגרפי במלאת לו 75.
השער החמישי עוסק בשני כתבי עת: "האומה" ו"מאזנים" (מדוע בסדר הזה?). נורית גוברין מתארת את הלבטים שלה ביחס לכתב העת הימני "האומה", כשהוריה, מחותניה, והיא עצמה שייכים למחנה תנועת העבודה. אני מסכים עימה שמדובר בכתב עת רציני מאוד, אמנם ימני, אבל די מתון (העורך, יוסי אחימאיר, כתב באחד המאמרים שמן הראוי שראש הממשלה יתפטר...) אני פירסמתי ב"האומה", אבל מאמר ששלחתי ליוסי, והיה מוטה קצת יותר מדיי – לא התקבל.
החידוש (עבורי!) בשער זה הוא כתבי עת קצרי מועד שקדמו ל"מאזנים" – האחד שהיה לו אותו השם ("מאזנים", אנטוורפן, בלגיה 1926), ואחד שקדם ל"האומה" והיה לו אותו השם ("האומה, ניו יורק 1915).
בשער השישי מופיעים מכתבי התגובה של נורית גוברין לחמישה יוצרים ששלחו לה את יצירותיהם: הרצל ובלפור חקק, יצחק בר-יוסף, סם רקובר ואמיר חרש. על שני הראשונים ועל "אחיך" של יצחק בר-יוסף (עמו שיתפתי פעולה כששימשתי עורך "מאזנים") – כתבתי מיספר רצנזיות.
אני מודה שנקף אותי מצפוני כי בספר "שיחות עם סופרים" (קווים 2007) כללתי רק יוצרים (ממשה שמיר, ס' יזהר, חיים גורי, א"ב יהושע, עמוס עוז וכו' – 28 סופרים, ורק חוקרת ספרות אחת – חנה יעוז, שנכללה משום הסימביוזה שלה עם היוצר איתמר יעוז-קסט.
ברור שהיה מקום לגדולי החוקרים כמו דן מירון נורית גוברין, גרשון שקד ורבים וטובים אחרים. אבל, כאמור, לא הסתייע, ואת זה תיקנתי במקצת עם הריאיון שראיינתי את נורית גוברין, ריאיון המופיע בספר זה בשער השביעי. מלבד ריאיון זה מופיעים ראיונות והתייחסויות של תקוה וינשטוק הנהדרת (שמחתי לכתוב על ספרה "בעקבות האב האבוד"), בלפור והרצל חקק, יאיר בן חיים, אלי אשד, וכן שיר הלל מאת רחל אברהם איתן.
קראתי את הכרך הזה בעניין, ולעיתים אף בהתפעלות, ולא ניתן היה לשים לב לכך שהמחברת בת תשעים, נדמה שהנערה תאבת הדעת שהעריצה את אביה הידען והמוכשר, צצה בכל אחד מהשערים שהתברך בהם כרך 9 של "קריאת הדורות".
משה גרנות
מבט אופטימי אל מול הדיכדוך
הַבִּיטוּ בָּה רֵעַי, וּרְאוּהָ מְלַבְלֶבֶת,
מוֹלֶדֶת אַהוּבָה, כּוֹנֶסֶת כָּל אַחַי,
מִקְּצוֹת עוֹלָם שָׁבִים וּבְלִבָּם שַׁלְהֶבֶת,
נַפְשָׁם בָּם הוֹמִיָּה, כֵּן, עַם יִשְׂרָאֵל חַי.
בּוֹנִים הֵם כָּאן בֵּיתָם, בָּאָרֶץ בָּהּ הִלֱכוּ
מְלָכִים וּנְבִיאִים , זוֹ אֶרֶץ הַתָּנָ"ךְ,
צִיּוֹן שֶׁנִּשְׁאֲלָה לִשְׁלוֹם כָּל אֲסִירֶיהָ –
פּוֹרֶשֶׂת חֻפָּתָהּ עַל עַם שֶׁלֹּא שָׁכַח
אֶת חֶרֶב יְהוּדָה, יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ,
שׁוֹאָה וְגַם תְּקוּמָה, תֵּל-חַי וּמְצָדָה,
אֶל רוֹם עֹוז וּמוּסָר – אוּמָה נוֹשֵׂאת עֵינֶיהָ
וּמִצִּיּוֹן תּוֹרָה – נִשֵּׂאת עַל טוּר פְּלָדָה.
מִימוּש הָחֲלוֹמוֹת – ועֹוֹל זֵדִים לִגְדוֹעַ,
מְחֲפִירוֹת חַייו הָעַם שׁוּב לֹא יסּוֹג,
יִנְִתוֹץ כַּבְלֵי בַּרְזֶל בְּרוּחַ וּבִזְרוֹעַ
יָקים אֶת בִּנְיָנוֹ – קָשׁוּחַ וְעָנוֹג.
שׁוֹאֵג הוּא כַּאֲרִי, מוֹלֶדֶת מְשַׂגְשֶׂגֶת,
צִדְקַת דַּרְכּוֹ שֶׁל עַם וְנֶצַח יִשְׂרָאֵל,
שָׁלוֹם בְּאֹהָלָיו, וְכָל דַּרְכּוֹ נוֹהֶגֶת –
שַׁלְוָה וְאַחֲוָה עִם פַּעֲמֵי גּוֹאֵל.
ידידי יצחק אורפז
מתוך יומן 1976
3.2.76. בשבת לפני-הצהריים טיילנו עם אורפז ורותי והילדים בעגלות, אורפז ואני בראש והנשים מאחור. אורפז התפלסף כדרכו.
31.3.76. ...באותו יום, רביעי, ה-24.3, נסעתי לפנות-ערב לירושלים והנחיתי בבית הסופר [ברובע היהודי] ערב על אמנון שמוש ויצחק אורפז, והרציתי על שמוש. אורפז איחר והגיע באמצע, מוזר כדרכו, כניראה נעלב ולא רצה להיות נוכח כשמרצים על אחר. חזרנו יחד במונית מירושלים לתל-אביב ושוחחנו כל הדרך. בעיקר על עסקי תינוקות.
20.6.76. ביום שני, ה-14.6 ...עליתי לאורפז וקיבלתי ממנו לקריאה את סיפורו האחרון שנדפס ב"עכשיו", סיפור רע מאוד. הוא כותב ללא התחשבות. לא פלא שכתב ספרים כה רבים.
22.7.76. בשבת ה-26.6, עם אורפז ובתו הקטנה [גי]. ובן – טיול לגן חיות, אלא שלא הספקנו כמעט לדבר.
*
[ביומן של שנת 1977 אורפז אינו מוזכר. בשנים 1978-1986 לא ניהלתי יומן]
*
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
[קטעים על יצחק אורפז]
...מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:
השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.
ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.
יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.
זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.
יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.
יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.
הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.
טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.
"נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.
"מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"
"כן," אמרה רחל בשקט רב.
"הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.
"הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"
חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.
כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.
בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.
אהוד בן עזר
סימני שנות השלושים בעולם
עבדולרחמן מוחמד אל-סָייד
עבדולרחמן מוחמד אל-סָייד זוכה הבחירות המקדימות הדמוקרטיות, מצרי-מוסלמי מחזיק בתורה אנטישמית מסוכנת עם מתק שפתיים.
אל-סייד מתח ביקורת חריפה על ישראל בשל התנהלותה במלחמת חרבות ברזל, אותה הגדיר כ"רצח עם". בפודקאסט אליו התראיין בינואר 2024 תיאר את המלחמה ברצועת עזה כ"אסון בריאות ציבורי," וקרא להפסקת אש. הוא אף הגדיר את שאלת רצח העם ברצועת עזה כ"מבחן מוסרי." ואמר: "אם אינך מסוגל לקרוא לילד בשמו – רצח עם – כיצד תעמוד מול דונלד טראמפ? כיצד תעמוד מול מנכ"לי חברות התרופות?"
באפריל 2026 אמר אל-סייד בריאיון עיתונאי ל-CNN: "להרוג עשרות אלפי אנשים הופך אותך לרשע מאוד. זו לא שאלה מי רשע יותר. חמאס – רשע. ממשלת ישראל – רשעה. אפשר לומר את שניהם." ביולי אותה שנה הוסיף: "שאלת קיומה של ישראל אינה שאלה. אני לא מתכוון להשתתף במשחקי 'מלכודת' לגבי האם יש לה זכות קיום. השאלה האמיתית היא האם אנחנו רוצים פוליטיקה המכבדת זכויות שוות."
אל-סייד סבור כי ישראל היא מדינת לאום אתנית (אתנוקרטית), וגרס: "איני מאמין במדינות אתניות, ובוודאי שאינני מאמין שלמדינתנו ישנה האחריות לקיים מדינות אתניות." לדבריו, התנגדותו ללאומיות אתנית אינה קשורה לשאלה אם למדינה כלשהי יש "זכות קיום", אלא לעצם הרעיון של מדינה אתנית. הוא ציין כי הוא מתנגד ללאומיות האתנית במצרים ובערב הסעודית באותה מידה שבה הוא מתנגד לציונות.
אל-סייד ייחס את פרוץ מבצע שאגת הארי להשפעתו של ארגון איפא"ק על הפוליטיקה של ארצות הברית. הוא כינה את ישראל "מדינה סוררת" (Rogue state), טען כי היא מבצעת "הפרות זכויות אדם, רצח עם ואפרטהייד," ואמר כי על ארצות הברית "להפסיק לממן את צבא הגנה לישראל באופן בלתי-מסויג."
אחר פיגוע הדריסה בבית כנסת בווסט בלומפילד בשנה שעברה, כשהתברר שהמחבל איבד את משפחתו בהפצצות ישראליות בלבנון, א-סייד פרסם סרטון שקישר בין האירועים ונחתם במסקנה: "אנשים פגועים פוגעים באנשים..." והוא מוסיף "אייפאק וישראל אינם אותו הדבר כמו היהדות והעם היהודי... אני אוהב את העם היהודי."
https://rotter.net/forum/scoops1/959428.shtml
עבדולרחמן מוחמד אל-סָייד המצרי-מוסלמי-סוני מסוכן הרבה יותר ממדאני מוסלמי-שיעי כי הוא יליד ארה"ב ויכול לרוץ לנשיאות. הוא כמובן נגד מדינות אתניות לדבריו אך לא תובע לחסל את 57 המדינות המוסלמיות או את 22 המדינות הערביות-מוסלמיות.
והחמור יותר הוא בן טיפוחיו הפוליטי של היהודי האוטו-אנטישמי ברנרד גוטמן-סנדר-סנדרס שלימד אותו (עם יהודים רבים אחרים) שיש הבדל בין יהודים לבין ישראל. ליהודים לא ראוי שתהיה ריבונות "אייפאק וישראל אינם אותו הדבר כמו היהדות והעם היהודי..." למרבה הצער יהודים רבים בארה"ב מאמינים בכך, בדומה ליהודי גרמניה בזמנו שהפרידו עצמם מ"האוסט יודה" וחשבו שבכך יפתרו את בעיית האנטישמיות. וזו בעצם הסכנה הגדולה.
גירוש יהודים
מלט קירוס, המועמדת הדמוקרטית השחורה לבית הנבחרים של קולורדו טוענת כי במסגרת פתרון שתי המדינות יהיה צורך לגרש את כל היהודים מהמדינה הפלסטינית העתידית.
היא אינה כמובן בעד גירוש 2 מיליון הערבים אזרחי ישראל מישראל.
זאת לאחר שטענה כי איש מעולם לא הציע תוכנית לפתרון שתי המדינות. בפועל, תוכניות כאלה הוצעו בשנים 1937, 1947, 1995, 2000, 2002, 2003, 2008, 2014 ו־2020.
ישראל קיבלה רבות מההצעות הללו. ההנהגה הפלסטינית לא קיבלה אותן. גם במקרים שבהם הושגו הסכמות, השיחות סוכלו בידי ארגוני טרור אלימים כמו חמאס, שנשבע להרוג יהודים ורצח יותר מאלף בני אדם ב־7 באוקטובר.
https://rotter.net/forum/scoops1/958995.shtml
עוד מופע של גזענות אנטישמית שחורה המצטרפת ללבנה לאדומה ולירוקה.
ההתנכלות לדי-ג'יי היהודייה עשויה להיות קו פרשת המים בצרפת
הניסיון לסמן כל יהודי ולקשור אותו למחאה נגד המצב בעזה עבר את הגבול ופרץ בצרפת את מחסום האדישות. תקרית גירוש הדי-ג'יי ברברה בוץ' מהבמה עוררה זעם בפרלמנט הצרפתי כלפי השמאל הקיצוני והביאה לפתיחת חקירה. בוץ', אייקון להט"בי שתקלטה בעבר בישראל, הצהירה: "האנטי-ציונות שהופעלה היתה רק המסווה של האנטישמיות..."
הדי-ג'יי היהודייה-צרפתית, ברברה בוץ' עלתה להופיע, מאות אנשים התחילו למחות והניפו כרזות נגדה, בקבוקים נזרקו לבמה והאווירה התחלפה ממסיבה לאירוע אלים ותוקפני. כעבור 20 דקות ירדה הדי-ג'יי מהבמה, ההופעה הופסקה "משיקולי ביטחון" והמוחים ניצחו – האירוע לא הגיע לסיומו.
אפשר היה למסגר את האירוע הזה כעוד תקרית אנטישמית, אחת מני רבות, שהתרחשה בצרפת 2026, מדינה שגלי האנטישמיות בה כבר הפסיקו להפתיע. אלא שהפעם קרה משהו שונה – התקרית הצליחה להוציא מהאדישות גם את אלה שכבר התרגלו למציאות שבה תוקפים יהודים על יהדותם. תקרית שאולי מסמנת את גבולות המחאה.
ברברה בוץ', התקליטנית שהותקפה, גדלה במשפחה יהודית מסורתית, כבת לאם יהודייה אשכנזית ואב ממוצא יהודי-ספרדי ממרוקו. היא לסבית מוצהרת, היא חלק מחיי הלילה וסצנת המסיבות הצרפתית, ויש לה קרובי משפחה בישראל.
אנשי השמאל הקיצוני האנטישמי שפוצצו את ההופעה שלה סימנו אותה כי לטענתם היא תומכת במדינת ישראל, הביעה אהדה לחקיקה פרו-ישראלית, הופיעה בישראל ויצאה נגד אנטישמיות בצרפת אך המעיטה בביקורת על המלחמה בעזה. המוחים, מרביתם ממפלגת השמאל הקיצוני "צרפת הכנועה לאיסלם" ("צרפת הבלתי כנועה" (LFI), טענו שמדובר ב"מחאה פוליטית לגיטימית" נגד עמדותיה של האמנית, אבל לרבים ברור שמדובר היה במסווה לאנטישמיות קלאסית. במהלך ההפגנה נזרקו לעברה בקבוקי זכוכית, והיא ספגה קללות והטרדות קשות ברשתות החברתיות שכללו התייחסויות גזעניות, אנטישמיות והומופוביות.
אגודת Retour de Scène, האחראית על תכנון הפסטיבל, ציינה כי "ביטול מופע על בסיס דעות הוא מעשה חמור שיהפוך ארגונים תרבותיים לשופטים אידיאולוגיים." סגן ראש העיר לתרבות בגרנובל, אלכסי מונז', שעלה לבמה באותו ערב, הצדיק את הזמנת הדי-ג'יי מטעמי "חופש אמנות ויצירה." שר הפנים הצרפתי, לורן נונייז, גינה את הפסקת ההופעה וכתב שלאנטישמיות, לאיומים וללחצים אין מקום ברפובליקה. עצומה נגד התקרית, שפורסמה יום לאחר מכן, הדגישה כי "תקיפת די-ג'יי יהודייה לא תשחרר את פלסטין."
הדי פיצוץ ההופעה הגיעו לפרלמנט הצרפתי והאירוע הפך למוקד של עימות פוליטי חריף וישיר בין מפלגות המרכז והימין למפלגת השמאל הקיצוני. נציגי מפלגות המרכז והימין תקפו מעל במת הפרלמנט את חברי הפרלמנט מטעם LFI. הם האשימו את הנהגת השמאל הקיצוני בכך שהיא נותנת גיבוי לפעילים מקומיים שמנהלים "משטרת מחשבות" וסימון מטרות אנטישמי נגד אזרחים צרפתים יהודים.
בתגובה, יו"ר סיעת LFI באספה הלאומית, מתילד פאנו, הגנה על המוחים, וטענה כי לא מדובר באנטישמיות וכי בוץ' חתמה על עצומה התומכת בהצעת חוק שמטרתה, לטענתה, להשתיק קולות פרו-פלסטיניים.
בעקבות הסערה בפרלמנט וברחוב הצרפתי, שרת התרבות קתרין פגאר התערבה באופן אישי באירוע. היא נפגשה עם בוץ', גינתה את פיצוץ ההופעה בראיונות לתקשורת, וכינתה את האלימות והשלכת החפצים לעברה "בלתי קבילים לחלוטין בדמוקרטיה."
בוץ' עצמה פרסמה יומיים אחרי התקרית מאמר דעה ב"לה מונד" שבו גינתה "אלימות פוליטית" ו"תגובות משמיצות". היא כתבה: "באותו ערב נחצה גבול. הגבול המפריד בין מחאה לכפייה, בין חילוקי דעות להפחדה, בין דיבור לאלימות. לא הגיבו לאמנית – אלא היא גורשה מהבמה."
המחאה נגד בוץ' לא התחילה בהופעה בגרנובל. היא סבלה מרדיפה אחרי שהופיעה בקטע מוזיקלי-ריקודי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת פריז 2024, שצופים רבים פירשו כפרודיה על ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. היא עמדה מול שולחן ארוך ולבשה שמלה כחולה עם כיסוי ראש כסוף גדול שנראה כמו הילה סביב ראשו של ישו, כשהיא מוקפת ביותר מ-12 מלכות דראג משני צידי השולחן – מה שנתפס כמקביל ל-12 השליחים בנצרות. מאוחר יותר על השולחן הופיע גבר בלבוש חשוף וצבוע בכחול בתפקיד דיוניסוס, אל היין היווני.
בעקבות הסערה היא עצמה הפכה למטרה לפגיעה קשה – עורכת דינה מסרה שהיא הותקפה באיומי מוות, עינויים ואונס, וכן הייתה מטרה לעלבונות אנטישמיים, הומופוביים, סקסיסטיים ופוגעניים כלפי משקלה. היא קיבלה "עשרות אלפי הודעות שנאה," וצוות מיוחד הצליח לזהות מאות אנשים ששלחו את ההודעות האלימות ביותר.
למחאה הזאת, שהייתה בעיקר על רקע נוצרי והומופובי, הצטרפו גם טענות לגבי "פינקווש" – שימוש בתדמית פרוגרסיבית וידידותית לקהילה הגאה (+LGBTQ) כדי "להלבין" או להסיח את הדעת מביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. במילים אחרות, הטענה היתה שישראל עורכת למשל את מצעד הגאווה בתל אביב כדי לשווק תדמית ליברלית, ושהיא משתמשת בזה כדי "להלבין" את המלחמה בעזה.
לגבי בוץ', טענה דוברת "ארגון הסולידריות הטרנסית": "כפעילים.ות טרנסים, אנחנו נגד פינקווש ישראלי. לברברה בוץ' יש תדמית קווירית שמשרתת במלואה אג'נדה פוליטית." מכתב פתוח מטעם קבוצת "Vallées En Lutte" טען שברברה בוץ' "תומכת באופן פעיל במלחמה הקולוניאלית והרצחנית של מדינת ישראל נגד הפלסטינים," וקרא לבטל את הזמנתה לפסטיבלים בטענה שהיא "משרתת את הפינקווש הישראלי," כלשון מנסחי המכתב.
לגבי הטענות האלה כתבה בוץ' בטור המיוחד כי "האנטי-ציונות שהופעלה בגרנובל היתה רק המסווה של האנטישמיות. לסימון אנשים ממיעוט מסוים למטרת התקפה, בתואנה של התנגדות לדעתם – האמיתית או המשוערת – אין קשר לניהול דיון דמוקרטי תקין."
בוץ' אף הצהירה: "אני צרפתייה, אני לא ישראלית." היא הוסיפה כי הפוליטיקה והמדיניות של ישראל אינן נוגעות אליה, שהיא מצביעה אך ורק בצרפת, וכי מדובר בערבוב מוחלט ופסול שעושים המוחים בין יהודי צרפת למדינת ישראל. היא הדגישה שהיא אשת תרבות, מוזיקה ואהבה, וכי ניסיונות להוציא אותה מהמרחב הציבורי או להטיל עליה "חרם פוליטי אלים" בשל מוצאה או תפיסה שגויה הם בריונות מסוכנת.
התקרית עברה למסלול של חקירה פלילית. בצרפת. נפתחה חקירה פלילית רשמית של התובע הכללי שבודקת "פגיעה מכוונת ומאורגנת בחירויות," והמשטרה בוחנת את השלכת בקבוקי הזכוכית וחפצים אחרים לעבר הבמה, הטרדות מילוליות קשות וביצוע מעשי חבלה מכוונים במערכת החשמל של הפסטיבל כדי להשבית את ההופעה. בוץ' ועורכת דינה הגישו תלונות פליליות בגרנובל ובפריז. התלונה הוגשה ישירות נגד מפלגת ("צרפת הכנועה לאיסלם") "צרפת הבלתי כנועה" (LFI), נגד נציגים מקומיים שלה ונגד פעילי רשת. סעיפי התלונה כוללים: הסתה פומבית לשנאה ולאלימות, אלימות בנסיבות מחמירות, פגיעה בחופש היצירה האמנותי ובריונות-סייבר מחמירה.
שרת התרבות קתרין פגאר הודיעה על הסקת מסקנות מבצעית ושיגרה שני חוזרים ממשלתיים דחופים. ההנחיות החדשות מחמירות במידה ניכרת את האכיפה והענישה נגד הפרעה ושיבוש של אירועי תרבות, ומחייבות את רשויות החוק לפעול ביד קשה ובאופן מיידי נגד פעילי מחאה שמנסים לצנזר אמנים באלימות.
האם האירוע יסמן שינוי אמיתי בשטח? קשה כמובן לדעת, אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שהוא לא עבר באדישות, ואולי הפעולות שננקטו ירתיעו את המוחים הבאים שינסו לפגוע באמן רק בגלל מוצאו או עמדותיו.
(יניב פוהורילס)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/ry400nttbgl?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic&tbref=hp
אין סיכוי שמשהו ישתנה בצרפת המתאסלמת. בקרוב יתחיל מסע נגד נוצרים או חילונים חסרי דת צרפתיים. חבל רק שאין לבוץ' היהודייה האומץ לומר שהיא תומכת בישראל במאבקה נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המאיים לחסלה.
גזענות אנטי-ציונית מוגנת על פי חוק בריטניה
דוד מילר: "אנטי-ציונות מוגנת על פי חוק בריטניה."
הצבנו תקדים משפטי מחייב! אנטי-ציונות היא כעת אמונה פילוסופית מוגנת תחת חוק השוויון משנת 2010. נקודה.
בית הדין לערעורים בעבודה הכריז סוף סוף על פסק הדין שלו הבוקר. ניסיון של אוניברסיטת בריסטול לבטל את ניצחוני בבית הדין לעבודה משנת 2024 נדחה באופן מקיף. ניצחנו בכל סעיף וסעיף. זהו השפלה ציבורית למשטר הציוני הג'נוסיידלי, ששכירי החרב שלו בבריטניה הפעילו לחץ על האוניברסיטה לפטר אותי ואז גררו אותם לערעור חסר תוחלת זה. האסטרטגיה המשפטית שלהם קרסה. קמפיין הלחץ שלהם התפוצץ להם בפרצוף באופן מרהיב.
תודה לכל מי שהאמין בי ותמך בי. זו ניצחון של כל תנועת האנטי-ציונות כולה.
נ.ב. מן הנהר עד לים פלסטין תהיה חופשייה!"
https://x.com/Tracking_Power/status/2084576698092163259
https://x.com/Tracking_Power/status/2084603407776575753
כלומר, בית המשפט הבריטי קבע כי אנטי-ציונות היא "אמונה לגיטימית" בבריטניה. מותר לבריטים לתמוך בחיסול מדינת היהודים.
איזו אירוניה שגזען אנטישמי נקרא על שם יהודי ציוני דוד מלך ישראל שהביס את הפלישתי, ובנה את ציון. לפחות שינה מיד את שמו לשם ראוי לו מוחמד-עבדאללה-ג'יהאד מילר.
פשוט לא יאומן איך בריטניה מקבלת חוק גזעני המאשר "אמונה פילוסופית" של חיסול מדינת ישראל.
איך הפכו "הסוציאליסטים הדמוקרטים" למובילי השיח האנטי־ציוני בארה"ב אחרי 7 באוקטובר
כשהוקם הארגון DSA (Democratic Socialists of America), הוא הגדיר את עצמו "האגף השמאלי של האפשרי", ובמסגרת זו טיפח קשרים עם בכירי מפלגת העבודה וסייע בין היתר בתיווך פגישות חשאיות בין בכירים ישראלים לאנשי אש"ף. כיום הוא מבטא התנגדות לא מתפשרת לישראל ולמלחמתה ברצועת עזה, ובעידודו של זוהרן ממדאני – זוכה לרמת השפעה שאין לה אח ורע בארבעת עשוריו
רבים העריכו כי אירועי 7 באוקטובר 2023 יביאו את הקץ על "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA) שהיו מוקד כוח בשיח האנטי־ציוני; אך פחות משלוש שנים אחר כך הארגון נהנה מהתמיכה האלקטורלית הגדולה בתולדותיו.
קלייר ואלדס ודריאליסה אבילה שבלייה ניצחו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בניו־יורק בתמיכתו של ראש העיר החדש זוהרן ממדאני, ושבוע לאחר מכן הדיחה מלאט קירוס בפריימריז לקונגרס בקולורדו נציג מכהן שזכה לתמיכת איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית המרכזית בוושינגטון. השלושה – חברי DSA – ניהלו קמפיינים המבטאים התנגדות לא מתפשרת לישראל ולמלחמתה ברצועת עזה.
DSA מתגאה כיום בכ־120 אלף חברים ובנבחרי ציבור ב־40 מדינות, נתונים המעידים על רמת השפעה ארצית שאין לה אח ורע ביותר מארבעת עשוריו. תומכי הארגון טוענים כי ניצחונותיהם של ואלדס, אבילה שבלייה וקירוס הם הוכחה שהבוחרים הדמוקרטים דורשים שינוי יסודי ביחסי ארה"ב וישראל. אך אצל כמה מחבריו הוותיקים הניצחונות הללו מהולים בעצב.
מוריס איסרמן, מרצה בהמילטון קולג' והיסטוריון בולט של השמאל האמריקאי, סיים את חברותו רבת השנים ב־ DSA זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, כשנודע לו כי DSA קידם עצרת שאורגנה למחרת הטבח, ובה הוצגו מעשי הרצח והחטיפות כאילו היו פעולות של התנגדות לגיטימית. "ארגון שאינו מסוגל לנקוט עמדה המגנה ארגון טרור שיצא לרצוח אזרחים יהודים רבים ככל האפשר, ובהם ילדים ותינוקות, איבד את הזכות לקרוא לעצמו סוציאליסטי־דמוקרטי", כתב ב-The Nation.
איסרמן אינו היחיד שעזב. ברד לאנדר, לשעבר מבקר העיר ניו יורק, ונבחר ציבור דמוקרטי נוסף – פרשו אף הם מהארגון. ב־ DSA הגיבו כי הם רק קידמו את העצרת ברשתות החברתיות ולא השתתפו בארגונה.
משקיפים רבים סברו בזמנו כי הנזק שנגרם הוא בלתי הפיך. "אחרי 7 באוקטובר הסברה הרווחת היתה שהם לעולם לא יצליחו לחזור למיינסטרים." "במבט היום, מלבד סוגיית יוקר המחייה זה היה הנושא המרכזי בכל הקמפיינים."
הפיכתו של DSA מברית שולית של ארגוני שמאל לגוף מרכזי בשיח האנטי־ציוני משקפת שינוי רחב יותר בפוליטיקה בארה"ב: סוגיות שקודם לכן נדחקו לשולי השיח הפוליטי – למשל הסיוע הצבאי של ארה"ב או הלובי הפרו־ישראלי בוושינגטון – עברו לקדמת הבמה במפלגה הדמוקרטית.
מעט מאוד בשורשיו של ה־ DSA רמז על תמורה כזאת. בראש הארגון, שנוסד ב־1982 ממיזוג של שני ארגוני שמאל, עמד מייקל הרינגטון, שדחה את הסוציאליזם המהפכני לטובת מה שכינה "האגף השמאלי של האפשרי" – פוליטיקה שבה סוציאליסטים פועלים לצד איגודי עובדים וארגוני זכויות אזרח בתוך קואליציה פרוגרסיבית רחבה.
הרינגטון גם לא היה אנטי־ציוני. הוא טיפח קשרים הדוקים עם מנהיגי מפלגת העבודה בישראל – שמעון פרס היה ידידו, אומר איסרמן – וסייע בתיווך פגישות חשאיות בין בכירים ישראלים לאנשי אש"ף. בהנהגתו מצאו ציונים סוציאליסטים בית נוח ב־ DSA לצד תומכי תנועת השחרור הפלסטינית. "הם הסתדרו ברובם, או לפחות לא רדפו אלה את אלה," אומר איסרמן. הרינגטון, קתולי לשעבר, נהג להתבדח על השקפתו: "כששאלו אותו על דתו," נזכר איסרמן, "הוא נהג להשיב: 'אני ציוני סוציאליסט'."
לסגנית יו"ר ה־ DSA לשעבר, ג'ו־אן מורט, הציע הארגון דרך לתעל את האידאולוגיה שספגה בתנועת "השומר הצעיר", בתקופה שבה רבים מחבריה עלו לישראל. "אם אני סוציאליסטית באמריקה", היא משחזרת את מחשבותיה, "אולי יש כאן תנועה סוציאליסטית". בשנותיה ב־ DSA היא התקרבה להרינגטון והכירה את חברו לארגון, אירווינג האו. "בימיו הראשונים, ה־ DSA היה מקום שאפשר להרגיש בו בנוח בהיותך יהודי, שמאלני וציוני," היא אומרת.
"הדור הראשון של ה־ DSA ראה בעצמו חלק מתנועה סוציאליסטית־דמוקרטית עולמית שכללה את מפלגת העבודה הישראלית, מפ"ם וההסתדרות," אומר אייב סילברסטין, חבר DSA החוקר את יהדות ארה"ב והמלחמה הקרה ב־NYU. "הוא צמח מתוך השמאל הישן האנטי־סטליניסטי, שהתנגד הן למדינות הקומוניסטיות והן לשמאל החדש – תנועה פוליטית רחבה שצמחה מתרבות הנגד בארה"ב, ונחשבה בעיניהם למזוהה מדי עם תנועות מהפכניות אוטוריטריות."
אפקט ברנרד גוטמן-סנדר-סנדר-סנדרס
הרינגטון מת ב־1989, חודשים אחדים לפני נפילת חומת ברלין. בדומה לתנועות שמאל רבות בעולם שקע ה־DSA לדעיכה ממושכת החל משנות התשעים, ובמשך עשורים עמד מיספר חבריו על כ־5,000. המגמה השתנתה עם הניסיון של ברנרד גוטמן-סנדר-סנדר-סנדרס לזכות במועמדות הדמוקרטים לנשיאות ב־2016.
אף שסנדרס לא היה חבר בארגון, אימוץ הסוציאליזם הדמוקרטי שדגל בו, וקריאותיו לביטוח בריאות ציבורי בארה"ב ולזכויות עובדים – קסמו לבוחרים. "פתאום, בכל רחבי המדינה, אזרחים שדבריו של סנדרס עוררו בהם עניין החלו לחפש בגוגל 'סוציאליזם דמוקרטי', ואתר ה־ DSA קפץ ראשון," אומר איסרמן. סנדרס אומנם הפסיד, אך מספר חברי ה־ DSA זינק לכ־50 אלף עד 2023. באותו הזמן הוא סייע בין היתר בבחירתן של אלכסנדריה אוקסיו־קורטז וראשידה טליב.
בוועידה הלאומית של הארגון בשיקגו נשא ממדאני, אז חבר באספת הנבחרים של מדינת ניו יורק, נאום מרכזי שפירט כיצד סוגיית השחרור הפלסטיני עיצבה את דרכו הפוליטית.
באותה העת כבר היה ה־ DSA ארגון המתחבט בנוגע לעמדתו כלפי ישראל ופלסטין. ב־2017 הוא הביע תמיכה בתנועת ה־BDS, החלטה שעמדה למבחן ב־2021 כשחבר הקונגרס ג'מאל באומן, חבר הארגון, ביקר בישראל ובגדה המערבית במסגרת סיור של השדולה הציונית־ליברלית ג'יי־סטריט, והצביע בעד המשך המימון למערכת "כיפת ברזל". עמדתו הסעירה את ה־DSA, וקבוצת העבודה של הארגון לענייני DSA פתחה בקמפיין להדחתו של באומן. בסופו של דבר הסתפקה ההנהגה בנזיפה בבאומן ופירקה את קבוצת העבודה.
ואז הגיע 7 באוקטובר. בעצרת "התגייסות למען פלסטין" שנערכה למחרת שיבח אחד הדוברים את מחבלי חמאס על המצנחים וציין את החטופים מפסטיבל הנובה במילה "היפסטרים". המפגינים קראו: "התנגדות היא מוצדקת תחת כיבוש." העצרת – שזכתה לקידום מטעם ה־ DSA ברשתות החברתיות – גררה גינויים מפי סנדרס, ממדאני ואוקסיו־קורטז. במקום לסגת פנו סניפים רבים של הארגון אף רחוק יותר, ואמרו כי מתקפת הטרור הייתה התנגדות לגיטימית.
באוגוסט 2025 הכריז הארגון רשמית כי הוא אנטי־ציוני, ואימץ תקנות המאפשרות להדיח חברים המתנגדים ל־DSA, וכאלה המצדדים בזכותה של ישראל להגן על עצמה או תומכים בשדולות מסוג ג'יי־סטריט.
במקום לגרום לבידודו של ה־ DSA, הניבה העמדה האנטי־ציונית צמיחה אלקטורלית וארגונית מתמשכת, ומיספר חברי הארגון טיפס מכ־50 אלף ב־2023 ל־120 אלף כיום.
עניין פנים־יהודי?
בהאסקר סונקרה, מייסד כתב העת Jacobin וחבר DSA, טוען כי נסיקת הארגון משקפת שינויים רחבים יותר בפוליטיקה בארה"ב ולא קרע פנימי. לדבריו, במידה רבה התמקדותו של ה־ DSA בישראל נובעת מהמשקל הלא־פרופורציונלי של יהודים בשמאל האמריקאי. "חלק גדול מהוויכוח על ישראל ופלסטין הוא ויכוח פנים־יהודי ובין־דורי. זה דיון שאת רובו מניעים יהודים צעירים," הוא אומר.
אפילו איסרמן שפרש מהארגון אומר: "אני לא חוזר בי מהביקורת על עמדת ה־ DSA לגבי 7 באוקטובר והתקופה שאחריו. הלוואי שיכולתי לומר 'בואו נשכח את העבר' ולהצטרף מחדש, אבל אני עדיין סבור שיש סוגיות שימנעו ממני לעשות את זה," הוא אומר. ובכל זאת מוסיף: "אני מאוד אופטימי לגבי השפעתו של ממדאני והיעילות של סניף DSA ניו יורק בהיותם כוח פרוגרסיבי. אני מוצא בזה השראה רבה. התשובה הקצרה היא: אני אמביוולנטי."
(איתן נצ'ין, "איך הפכו 'הסוציאליסטים הדמוקרטים' למובילי השיח האנטי־ציוני בארה"ב אחרי 7 באוקטובר", "אל-ארצ'", 26.7.26).
https://www.haaretz.co.il/news/world/america/2026-07-26/ty-article-magazine/0000019f-9d97-de3d-a5ff-bf9fa1d80000
מדהימה השפעת היהודים על הגזענות האנטי-ציונית האנטישמית בארה"ב והזדהותם עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.
הר גולגלתא וסטמאר – ברית האנטי-ציונים
חסידות גור וחסידות סאטמר הקימו גוף במימון מיליוני דולרים שמטרתו להזיק בכוונה למדינת ישראל בגלל סוגיית גיוס החרדים
במפגש שנערך השבוע בין האדמו"ר מגור קלווריה (הר גולגלתא) רעבע יעקב אריה אלתר – ליואלי לנדא איל הון מחסידות סאטמר האנטי-ציונית מארה"ב, הוחלט על הקמת גוף במימון מיליוני דולרים – שמטרתו הגשת תלונות נגד ישראל לבית הדין בהאג וגופים נוספים בחו"ל.
לנדאו הגיע כדי לתרום מהונו למוסדות החסידות, והוא מנצל את עומק המשבר של החרדים מול מוסדות המדינה כדי לחזק את הציר החרדי האנטי-ציוני. בעוד חסידות גור היא הגורם המוביל במפלגת יהדות התורה, ודלתה של לשכת ראש הממשלה פתוחה עבור בכיריה – בשיחה הזאת הם נשמעים שוקלים דרכים לפעול נגד המדינה.
בפגישה הם טוענים כי המגזר החרדי סובל מאפלייה מובנית ומאכיפה בררנית, משווים בין תגובת המשטרה בהפגנות נגד הגיוס למחאות בקפלן, ומציגים עצמם כנרדפים. הפיתרון: פנייה לגורמים בינלאומיים – לקונגרס האמריקני ואף לבית הדין הבינלאומי בהאג, עם תלונות נגד מדינת ישראל.
יואלי ברים: הנה האדמו"ר מגור קלווריה (הר גולגלתא) רעבע יעקב אריה אלתר הפועל נגד מדינת ישראל. תיעוד בלעדי מתוך ביתו של האדמו"ר – במפגש שלו עם המיליארדר האמריקאי האנטי ציוני יואלי לנדא מסאטמר, נחשפת תוכניתם למלחמה נגד מדינת ישראל בהאג ובקונגרס: הם דנים בשאלה ההלכתית "האם מותר למסור את היהודים לגויים?"
הצצה להקצנה החרדית הדרמטית מתוך החדר הסגור. צפו:
https://x.com/yoeli_brim/status/2085419928262263053
מייד קפצה שקמה שורצמן-ברסלר-וינדמן וצייצה: "הבייס של ממשלת הטבח."
https://x.com/ShikmaBressler/status/2085423883188851179
גברת שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, הרעבע מגור קלווריה (הר גולגלתא) נהפך לבן בריתך ונאבק כמוך להפלת נתניהו, לא ברור אם כן אם בעדו או נגדו?
או שפשוט אינך מבינה אותו...
מלאו אסמיהם בר
הרעבה? מחקר חדש של UNICEF – מצב התזונה בעזה טוב יותר משכונותיה המוסלמיות.
UNICEF הוא קרן החירום הבין-לאומית של האו״ם לילדים. מטרתו לעזור לילדים ולדאוג לרווחתם ברחבי העולם, במיוחד במצבי חירום, מלחמות ואסונות טבע.
מחקר חדש בהזמנת UNICEF מראה כי מצב התזונה בעזה– בניגוד לכל התעמולה השקרית – הוא היום טוב יותר מאשר מהמדינות השכנות המוסלמיות בסביבתה.
שיעור חוסר התזונה בקרב ילדים מתחת לגיל 5 נע בין 0.2%-0.8 בעוד בסוריה הנתון עומד על 12% , בירדן על 2% ובבולגריה על 4%
המשמעות – אין רעב בעזה.
לסקר נוספה מפה המראה שאין גבול יבשתי בין עזה מצרים – מה שאומר שכל המוצרים הנכנסים לרצועה הם מכיוון ובאישור ישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/959558.shtml
יוסף חדד: זוכרים את הקמפיין השקרי על "רעב בעזה"? בין השאר האו"ם קידם את התעמולה הזו... אז עכשיו מתגלה על פי מחקר מטעם האו"ם בעצמו שהמצב התזונתי בעזה טוב יותר משמעותית לעומת המצב התזונתי בכל מדינה ערבית אחרת במזרח התיכון וגם יותר מלא מעט מדינות מערביות! גם השקר הזה נחשף... אין רצח עם. אין דיכוי. אין רעב. יש רק תעמולה שקרית אחת גדולה!
האו"ם חושף את עצמו שוב עם דוח חדש שמוכיח שרצועת עזה סובלת משיעור ההזנה התת-תזונתית הנמוך ביותר במזרח התיכון.
כמו השקר של "רצח עם" ו"אפרטהייד", ההאשמה ב"רעב" נפרכה לחלוטין.
https://x.com/YosephHaddad/status/2085622893870784616
ראוי לציין שוב ושוב את התקדים ההיסטורי שעשתה ישראל כשבפעם הראשונה בתולדות המין האנושי מדינה מספקת לאוייב שהתקיף אותה מזון ותרופות. האמריקאים והבריטים לא העלו על דעתם לעשות זאת לגרמנים וליפנים.
מפעל ההכשרה של רע"ם ומנסור עבאס והביביפוביה
הג'יהאד המנומס: פרק 1 מי אתה באמת מנסור עבאס?
מפלגת רע"מ הפכה בשנים האחרונות ללשון המאזניים בפוליטיקה הישראלית, ומנסור עבאס מיצב את עצמו כאחת הדמויות המשפיעות במערכת. לצד התדמית המתונה שהציג לציבור, ניצבת זיקתו לתנועה האסלאמית ולאחים המוסלמים, תפיסת עולמו האידיאולוגית והשאיפה להשפיע על אופייה של המדינה מתוך מוקדי קבלת ההחלטות.
מה הוא אומר בערבית כשהמצלמות של התקשורת המיינסטרימית כבויות, והאם מדובר בשינוי אמיתי או ב"סוס טרויאני" מתוחכם בלב הדמוקרטיה הישראלית?
צפו בסרט המלא:
https://rotter.net/forum/scoops1/959318.shtml
הג׳יהאד המנומס: פרק 2: השאיפה של מנסור עבאס להשליט את האסלאם בישראל
סדרת התחקירים החדשה של ערוץ 14 חושפת את מטרות העל של מפלגת רע"ם • תחת כסות אזרחית תמימה, שואף מנסור עבאס להחדיר אידאולוגיה אסלאמיסטית אל לב מוקדי קבלת ההחלטות בישראל:
צפו בסרט המלא:
https://rotter.net/forum/scoops1/959421.shtml
לפעילי מפעל ההכשרה של רע"ם ומנסור עבאס העובדות אינן משנות. העיקר הוא הכשרת מנסור עבאס כדי להוריד את ביבי. לצורך זה הכול כשר.
כשאורי הייטנר החל במפעל ההכשרה של רע"ם ומנסור עבאס בשביל מנהיגו (העכשווי-זמני) בנט, ניבאתי שני דברים. האחד שהוא יכשיר את עבאס בדרך הילדותית של "אבל ביבי התחיל..." וכך היה. והשני שבנט מנהיגו העכשווי-זמני יוחלף על ידו במהרה. ואכן ברגע שבנט נמחק בדעת הקהל גם הייטנר מחק אותו כמנהיג.
אורי הייטנר: "טרם החלטתי למי אצביע בבחירות. מה בוער? יש עוד כמעט שלושה חודשים" ("חדשות בן עזר" 2183).
נחיה ונראה מי יהיה מנהיגו (העכשווי-זמני) הבא? בכל מקרה בגין ה"ביביפוביה" שלו הוא ממשיך במפעל ההכשרה של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של רע"ם התנועה האיסלמית ושל מנהיגה מנסור עבאס. כאמור הכול כשר למען המטרה (סילוק ביבי) המקדשת את האמצעים ואת התנועה האיסלמית. לעזאזל היהודים.
אבישי מרגלית, "מגדולי הפילוסופים הישראלים" –
על מוסר, מחיר החירות ועתיד הציונות
הפרופסור אמריטוס לפילוסופיה אבישי מרגלית (78) מתנאה בזריקת שמות עימם נפגש: מישל פוקו, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, אדוארד סעיד, ישעיה ברלין, נעם חומסקי, ג'ון רולס, הילרי פטנאם, וילארד קוויין, נלסון גודמן, רוברט נוזיק. מרשים. "כל הפילוסופים הגדולים של שנות ה-70, ה-80 וה-90 הכירו אותו באופן אישי והעריכו אותו," אומר דוד הד, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. "אפשר להגיד שהוא בכיר הפילוסופים בישראל."
משנות ה-70 מרגלית מעורב בפעילות המועצה הישראלית למען שלום ישראלי־פלסטיני, שקראה להכרה באש"ף ולוויתור על שטחים, ולאחר מכן בצעדיה הראשונים של "שלום עכשיו". וממקימי מפלגת "מוקד", בראשות מאיר פילבסקי-פעיל, שדגלה בפתרון שתי המדינות.
ומהי היא הפילוסופיה של "בכיר הפילוסופים בישראל?
מניפולציה:
ספרו, "Captive Minds: A Study of Manipulation", יצא לאור לפני חודשיים בהוצאת הרווארד, ועוסק בחידה שניסח הפילוסוף הסקוטי דיוויד יוּם: כיצד נשלטים הרבים על ידי המעטים בקלות רבה כל כך? על פי אחת התשובות המסורתיות, הם מסתמכים על כפייה. אבל גם השליט החזק ביותר צריך מדי פעם לישון. כאן נכנסת לתמונה המניפולציה.
"תמיד אפשר לגרום לעם לעשות כרצון המנהיגים," אמר הרמן גרינג לפסיכולוג האמריקאי שלו בזמן שהמתין למשפטו. "זה קל. כל מה שצריך לעשות הוא לומר להם שהם מותקפים, ולהוקיע את הפציפיסטים כחסרי פטריוטיות שמסכנים את המדינה. זה עובד באופן דומה בכל מדינה." האם המנהיגים הם בסך הכול אלו שרכשו את השליטה הטובה ביותר ברזי המניפולציה? שואלים המחברים, והאם הפוליטיקה במהותה מניפולטיבית?
"רוב הכותבים עסקו במניפולציה כבעיה קוגניטיבית: כאשליה, כהטעיה וכו'," אומר מרגלית. "ההיסט אצלנו הוא שמניפולציה היא סיפור על כוח. נקודת המוצא ההיסטורית שלנו היא במעבר החד מכפייה פיזית לכפייה פסיכולוגית, מסטלין לפוטין. המעבר הזה הופך את המניפולציה לעניין חשוב, כי השליטה בנפש היא התחליף לעינויי הגוף. לא שהם נעלמו, גם הנבזות של פוטין גדולה. אבל אין גולאגים. זה סיפור אחר."
סיפור אופטימי בסך הכול. אמצעי השליטה הפוליטית עבר לשדה הרטורי – צריך פילוסופים, לא רזיסטנס.
החברה הפתוחה היא זו שמאפשרת למניפולציה לפרוח באמצעות דמגוגיה, קונספירציות, פייק ניוז ותעמולה פופוליסטית – כולן בשם הדמוקרטיה. "בכך שהיא מאפשרת מניפולציה, החברה הפתוחה הפכה לאיום על החברה החופשית".
(לאחר "הנסיך" של מקיאבלי, לא נראה שיש כאן חידוש גדול).
החברה ההגונה
ספרו המפורסם ביותר של מרגלית הוא "החברה ההגונה" (תורגם לעברית בהוצאת מולד). כל ההוגים הפוליטיים עסקו בהגדרת החברה הצודקת, מרגלית התמקד ב"חברה הגונה היא חברה שהמוסדות בה אינם משפילים בני אדם."
מרגלית מבחין בין אתיקה ומוסר. לשיטתו, המוסר נוגע ליחסים בין כלל בני האדם, ואילו האתיקה מסדירה את יחסינו עם אנשים קרובים, כמו משפחה או קהילה. "יש חברות שמבינות רק אתיקה," אומר מרגלית. "המחויבויות שם שמורות רק לקרובים. 'אין חפים מפשע בעזה' זה הביטוי המפלצתי של אתיקה בלי מוסר. לחלק מהחברות האלו יש לכידות חברתית, מחויבויות, נכונות להקרבה ואתיקה גבוהה – אבל הן חסרות מוסר."
המוסר, מגדיר מרגלית, נוגע ליחסים בין כלל בני האדם באשר הם בני אדם. ציוויים מוסריים הם אוניברסליים ועוסקים ביחסינו לזר. האתיקה, לעומת זאת, מסדירה את יחסינו עם אנשים שיש לנו איתם קשרים מיוחדים, שהוא מכנה "יחסים מעובים" – כמו משפחה או קהילה.
חסידי אין־חפים־מפשע טוענים שהסדר הטבעי הוא האתי. השמירה על העם שלך אינטואיטיבית יותר מהמוסר האוניברסלי. "ההגדרה בדיני המלחמה היא שמי שאינו לוחם הוא חף מפשע, והבעייה היא שזה נשמע לא טבעי, אידיאליזציה. למה אני צריך לדאוג למישהו מהחברה השנייה שקרוביו לוחמים יותר מאשר לבן שלי שלוחם? אבל קח את המאפיה הסיציליאנית. במשך שנים, בכל פעם שהיה ריב בין המשפחות, לא היו נוגעים בנשים ובילדים. ההפרדה היתה מאוד נוקשה. אני אומר, מה שטוב למאפיה טוב גם לנו. אתה לא יכול להרוס בניין כי בקומה השנייה היה איזה מג"ד או סמח"ט. אנחנו הרי נותנים להם תארים, הם לא ידעו בכלל שהם סמח"טים."
(איתי משיח, "שיחות עם אבישי מרגלית, מגדולי הפילוסופים הישראלים, על מוסר, מחיר החירות ועתיד הציונות", "אל-ארצ'", 29.7.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-07-29/ty-article-magazine/.highlight/0000019f-ad85-dfac-a5df-bdd520310000
מסתבר שלנו ההדיוטות, אין גדול הפילוסופים של ישראל פותר את הדילמה המוסרית.
ונניח, שנבדיל מלאכותית בין "אתיקה" בלועזית ל"מוסר" העברי, איך עלינו להתייחס לדילמה שעצם קיום החיים תלוי בה. האם מבחינה מוסרית או אתית יש לירות על בית מגורים כשמתחתיו מנהרה היורה רקטות על בתינו, ומעליו יש ילדים כמגינים אנושיים שאינם מורשים לרדת למקלט המנהרות במטרה שייהרגו וישמשו כלי תעמולתי? האם עלינו להקריב את חיינו או את חייהם? נכון, המאפיה אינה מחסלת בני משפחה, אבל מה הקשר לדילמה שלנו? האם ללכת כצאן לטבח זה מוסרי או אתי?
על זאת בכיר הפילוסופים בישראל אינו נותן תשובה.
נעמן כהן
50 שירי מתבגרים (31)
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
31.
אִם אֶהְיֶה יוֹתֵר מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים
סַנְטִימֶטֶר
בְּלִי פִּצְעֵי בַּגְרוּת
תִּסְרֹקֶת הוֹלֶמֶת
וְאַנְגְּלִית טוֹבָה –
יֵשׁ לִי סִכּוּי
לְהִתְקַבֵּל בְּתוֹר דַּיֶּלֶת –
וְלֹא אֶהְיֶה סְתָם
גַּמָּדָה
פֻּמְפִּיָּה
מַטְאֲטֵא
עִבְרִיָּה.

תגובות, הערות, הארות, והודעות
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
* *
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
* *
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על "הגברת עם הקמליות". אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה על כרך 9 במפעל המחקרי של נורית גוברין.
אני מעריך מאוד את העורך שנותן במה לאורי הייטנר, שדעותיו הפוליטיות מקוטבות לאלו שלו. בעיניי אורי הייטנר הוא אדם ישר, שמגנה גם אנשים במחנה הנוגד לממשלה הנוכחית, כמו יאיר גולן (למרות זכויותיו בביטחון), וכן הוא מגנה את אלה שרואים במטיילים ליד כפר תל לפני שבועיים – פרובוקטורים. הוא מתאר את האמבוש שנערך להם על ידי טרוריסטים פלסטינאים. וכן, הייטנר שואל מדוע העורך מגנה את לזימי על עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, ואינו מגנה את נתניהו, בן גביר וגילה גמליאל. באמת למה?
מנחם רהט מוכיח מהכתובים בעקבות הרב נבון, כי הלוויים לא היו פטורים מהתגייסות לצבא, ומי שהשתמט (שבט ראובן, מרוז) גונו וקוללו על ידי דבורה.
יצחק הילמן משווה את מחדל 7 באוקטובר להתקפת יפן על פרל הארבור ב-1941. לדעתו אשמתו של רוזוולט על מה שקרה בפרל הארבור אינה פחותה מאשמתו של נתניהו על מה שקרה ב-7.10.23. והנה, האופוזיציה בארצות הברית תמכה ברוזוולט, ואילו האופוזיציה בישראל תקפה את נתניהו, והאשימה אותו במחדל.
אני נוהג לקרוא את כתבותיו של יצחק הילמן, והוא בעיניי אדם רציני – כלום הוא לא מודע להבדל התהומי בן שני האירועים? – היפנים תקפו בסיס צבאי רחוק אלפי קילומטרים מהחוף המערבי של אמריקה, והצבא במקום התגונן בירי כלפי מטוסי יפן, ואילו חמאס טבח באוכלוסייה אזרחית – שחט וערף בני אדם, שרף אנשים חיים, אנס, שדד ורצח מאות אנשים, כששום כוח ביטחוני אינו מגיע להציל את המשוועים לעזרה והצלה לאורך 8 שעות!!!
הדמיון היה תקף אילו היפנים היו עושים מעשי טבח בקליפורניה, והורגים מאות אלפים (בהתחשב בהבדלים שבין אוכלוסיית ארצות הברית לזאת של ישראל). אני לא מאמין שיצחק הילמן החכם עשה את ההשוואה חסרת השחר הזאת.
שלך –
משה גרנות
אהוד: אני לא מאמין, לא מאמין – כיצד זה לא ראית עד כמה צודק יצחק הילמן בהבחנתו! ואולי, ואולי– דבריך שלך הם קצת "חסרי שחר"?
* אריק פורסטר: ההתקפה היפנית על פרל הארבור היתה בשביעי בדצמבר 1941.
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו 2026.
רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: 1. מכתב גלוי לליברמן
- יוסי אחימאיר: 2. אוי לניצחון שכזה
- יורם אטינגר: משא ומתן עם "מוות לאמריקה"!?
- מוטי הרכבי: לא מפסיקים לדבר על גרעינים
- אהוד בן עזר: מלפפונים חמוצים
- עמנואל בן סבו: החכמים לומדים מהעבר
- אורי הייטנר: 1. רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה (ב')
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 9.8.26
- עדינה בר-אל: ראיון עם נורית יובל – "תמיד ציירתי"
- משה גרנות: הכרך התשיעי
- עקיבא נוף: מבט אופטימי אל מול הדיכדוך
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- נעמן כהן: סימני שנות השלושים בעולם
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (31)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון