גשם מים רבים
לא נעים, אבל נפתח דווקא בנושא הגזענות.
ראשית, שני האדונים שתקפו אותי במכתב העיתי האחרון. יקיריי, על מה אתם נזעקים? כלום התכחשתי לשנאה הדתית והגזענית כלפינו הקיימת באיסלאם? שנאה זו יוקדת עוד מימי מלחמות מוחמד נגד השבטים היהודים בחצי האי ערב. מה זה נוגע לגילויי האפלייה הגזענית נגד הזוג הערבי – אנשים צעירים ומשכילים והגונים, גם על-פי החקירות והדרישות שנערכו להם, בוודאי לא פחות מבני דודם המתגוררים באין מפריע ברקפת? האם שלילה מבטלת שלילה? כל הציטטות מן הקוראן, שאינני כופר בהן, וממורשתם של חכמי-דת שפירשוהו ויצקו שמן על המדורה, וגם להן אינני מתכחש, לא יוכלו לטשטש את העובדה שבתנ"ך העברי שלנו מצויים סיפורים מצמררים על "טיהורים אתניים" וציוויים להשמיד ללא רחם – בלי להציב מיגבלות זמן – ישויות גזעיות מסויימות שהתנכלו לנו בשחר ההיסטוריה שלנו. האם זה מחייב אותנו גם כיום?
מסובכת מאוד היא מציאות חיינו בארץ הזאת, שהגורל הושיב בה – נכון, הרבה-הרבה שנים אחרי שהגענו אליה – אומה אחרת, הקרובה אלינו להפליא בשורשיה הגזעיים ובלשונה (ואולי, אם נקבל את משנת ישראל בלקינד, דויד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, רבים מתוכה הם צאצאי עמנו שנתאסלמו בעקבות הפלישה הערבית למזרח התיכון לפני כאלף וארבע מאות שנה) אך עויינת אותנו בגלל המריבה על אותה כיברת אדמה. איו צורך להוסיף על התסבוכת. דומה שכבר נוכחנו, או לפחות רובנו – והשפויים בקרב יריבינו נוכחו בכך אף הם – לדעת שהפיתרון למשבר הכרוני איננו בחרב אלא בהסכמה הדדית. אנחנו חייבים להיות חזקים, אנחנו חייבים לשמור על יתרון האיכות על הכמות. כדי להשיג את המטרות הללו יש דרכים מעשיות יותר מציטוט "סוּרוֹת" מן הקוראן או פסוקים מן התנ"ך. הגזענות – מכאן ומשם – איננה נמנית אתן.
אני רוצה לסיים את הקטע הזה בשיר קצר של איתן איתן, לוחם-קומנדו ומשורר נפלא שנפטר לפני 16 שנה, וכבר כתבתי עליו בטור זה. קיראו, חושו, הרהרו:
 
הגשם עומד
 
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת
עַל הֶהָרִים הַעֲמֻקִּים
עַל הַעֲמָקִִים הַגְּבוֹהִים
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת אַחֶרֶת וְהָפוּךְ
עַל מְנַצְחִים מוּבָסִים
עַל מוּבָסִים מְנֻצָּחִים
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת עַל עוֹלָם מִתְהַפֵּךְ,
גֶּשֶׁם מַיִם רַבִּים
גֶּשֶׁם אֲדָמָה מְקַבֶּלֶת
 
הנה, לכך אנחנו זקוקים: לגשם הַמַּפְרֶה, לאדמה המקבלת.
 
 
קדימה, בּוּזִ'י! קדימה, אסתרינה! קדימה, יוּלי!
אז יש לנו, סוף סוף, שר רווחה.
איש אציל נפש, שהסכים לוותר על משרד התיירות, שהיה כה יקר לליבו, כדי לקבל לידיו את המשרד שקודם לכן נרתעו מפניו כל עמיתיו "החברתיים" כמפני אש.
האמת היא, שיצחק הרצוג, הלא הוא "בּוּזִ'י" חביבנו, לא שש אף הוא על החילופים, אך בפגישה חשאית עם רב-תחמננו הלאומי נשרו הקשקשים מעל עיניו, ואם נכון שגם קיבל תקציב ממשי, אולי יוכל למלא במשהו חיובי את החלל הריק שזמן כה רב לא נמצא לו גואל במדינת הילדים הרעבים, העומדת בראש סולם הפערים בין עושר ועוני בעולם המערבי. וחוץ מזה, כיוון שגם הדביקו לשר הרווחה הטרי תארים נוספים – למשל, קשרים עם התפוצות – תהיה לו גם סיבה טובה לצאת פעם בפעם לחו"ל ולא ייאלץ להתייפח על ימי הזוהר מרחיבי-האופקים שהיו לו במשרד התיירות.
ואם, בכל זאת, יתקפו אותו געגועים, לא יהיה עליו אלא להעיף מבט במי שעל-פי השמועות עומדת להתיישב על הכיסא התיירותי: ח"כ אסתרינה טרטמן מ"ישראל ביתנו".
אין לי ספק שהיא כבר תדאג, בשורה של הכרזות נאורות ומעודדות-תיור-וטיול, להצדיק את בחירתה לטיפול בירושת "בוז'י".
וכמובן, לתפארת מדינת ישראל ולתועלת כל אזרחיה.
בהזדמנות זו, כשאנחנו נדרשים לנושא התיירות, לא ייתכן שלא להידרש לפאראפראזה הבאה של הפסוק התנ"כי הידוע, "כי בתחבולות תעשה לך טיסות".
כוונתי ללהטוט של חברת "אל על" (הפרטית) שהפכה כהרף עין את הטיסה שלה לטיסה שאינה שלה, היינו אותה טיסה עצמה שהמריאה ביום שישי האחרון מטורונטו שבקנדה לנמל ב"ג בישראל והיתה, אבוי, מחללת את השבת בגלל תקלה טכנית, שעיכבה אותה בלונדון, אילו אכן נחתה בארץ. זאת אומרת, הטיסה כן נחתה באה"ק אך לא היתה זו טיסת "אל על" (הפרטית) אלא של "סאן דור" (הפרטית), החברה-הבת של "אל על" (הפרטית) שמבצעת טיסות שכר גם בשבתות. הבנתם? לא הבנתם? ל"אל על" (הפרטית) יש הסכם עם החרדים שהרב הראשי צריך לאשר טיסות "בעייתיות", אבל כיוון שכבוד מעלת תורתו לא היה מעניק לטיסה הנ"ל את סיווג פיקוח-הנפש הדרוש, שינו את סימון הטיסה כדי למנוע משבר עם החוגים החרדיים. גם עכשיו לא הבנתם? לא חשוב.
בינתיים יש לנו משברון רליגיוזי נוסף, לא בתחום התעופה אלא בתחום ההשכלה הגבוהה. שרת החינוך יולי תמיר ניהלה מו"מ עם נציגי הסטודנטים כדי למנוע השבתת האוניברסיטאות בגלל הסכסוך על שכר הלימוד. המו"מ התחיל ביום ששי בצהריים והתארך – אוי לאוזניים שכך שומעות! – לאחר כניסת השבת. אז הח"כים הדתיים זועמים על שרת החינוך מחללת השבת ובש"ס החרדית כבר הועלו דרישות לפטר את הגברת תמיר או לפרוש מהממשלה – מה זה משנה אם השביתה נמנעה? החרדים לומדים במוסדות להשכלה גבוהה? ומה זה משנה אם שרת החינוך אמיצת-הלב טוענת שהישיבה התקיימה בביתה ולא בלשכתה ועובדי המשרד לא השתתפו בה? אנחנו רוצים גם לדעת מה הגישה לאורחיה – שהרי בוודאי כיבדה אותם במשהו לבל ייחר גרונם ותיבש לשונם – ואם התקרובת עלתה בקנה אחד עם דיני תורתנו הקדושה. שאם לא כן...
 
משקפת אטומה
אני מתנצל: פתחתי בגזענות ואני נאלץ לחזור אליה.
אבל הפעם קורבן הגזענות הוא, לדברי גדעון לוי ב"הארץ", שר הביטחון.
אודה ולא אבוש, עליי כבר נמאסו הקינות על השר האומלל שיורדים לחייו אך ורק בגלל מוצאו, לא חלילה בגלל הקנאה בכישרונותיו האסטרטגיים המופלגים, העושים אותו לנפוליאון של דורנו באזורנו. הפעם נדרש מר לוי לצילומי הטלוויזיה שבה נראה השר פרץ בגבול הצפון כשהוא מצמיד לעיניו מישקפת שעדשותיה מכוסות. האפשרות שרוח עליון ירדה על שר הביטחון – והרי פעם בפעם גם הוא, ולא רק נשיאנו הנבצר, מתראה עם רבנים ומקובלים שאולי לימדוהו פרק בחוכמת הנסתר – ומבטו הנוקב חדר מבעד לכיסויים וחשף לבעליו מה שגלוי רק ליושב מרומים, האפשרות הזאת לא נקרתה למר לוי כל עיקר. הוא אינו מרפה מן ההאשמה שאילו היה השר המשקיף אשכנזי, לא היה איש מתבדח על חשבונו – אשכנזים, כידוע, אינם נקראים לסדר אם הם מתבוננים בהרים ובגיאיות במשקפות אטומות, רק המזרחיים הופכים לאלתר למטרה שחיצי לעג ובוז ננעצים בה.
האמת ניתנה להיאמר, שגם אני ראיתי את החיזיון הניפלֶה הזה על הצג, אך במקום שאגעה בצחוק פרוע, נתלחלחו עיניי, כיוון שתפסתי את הסימליות העמוקה שבמעמד הזה. שר הביטחון ייצג, מבחינתי, את הנהגתנו, יהיו שורשיה אשר יהיו, המסתכלת על הנעשה סביבה כשמטלית כרוכה לעיניה, ומשום כך נתדכדכה רוחי שהיתה מדוכדכת בלאו הכי, ולא ידעתי את נפשי מרוב צער ומבוכה.
עד שצץ בדעתי אותו סיפור מן המיתולוגיה היוונית על תיריסיאס, שחֵלֶף עיוורונו העניקו לו האֵלים את מתנת הנבואה ופתחו את שערי העתיד לרווחה בפני עיניו הסוּמות. ואם יחשוד בי מר לוי, או לוויים מסוגו, שאני מתקלס בשר הביטחון מטעמי מוצא, אזכיר לקוראיי בפעם-המי-יודע-כמה, שהמסורת המשפחתית שלי מזכָּה אותי בשושלת יוחסין שאבי אביה הוא דויד מלכנו, והלא כל בר-בי-רב יודע מי היה דויד המלך – אדמוני, אדמוני, אבל מזרחי לעילא ולעילא.
 
לחיים, ארקאדי, לחיים!
ואחרון אחרון חביב, ארקאדי גאידאמאק. לא, לא שכחתיך, מוֹי דוֹרוֹגוֹי. הופעתך במסיבת העיתונאים שבה הכרזת על הקמת "התנועה לצדק חברתי" – תנועה, לא מפלגה! – באה כשמן בעצמותיי. עכשיו אני יודע שיש מוצא מן הסבך, שביל מן הבִּיצָה, נתיב מן המדמנה, משעול מן החול הטובעני.
וזה שאתה מודיע לנו את אשר אתה מודיע באנגלית במבטא רוסי דשן רק מוסיף להדרת הכבוד האופפת אותך. אני מעדיף את האנגלית שלך, מוסקוואית או סנקט פטרבורגית ככל שתהיה, על הגמגום המצוּרְפָת הכביכול-עברי של אותו עלוב-נפש נשכָּח, פלאטו-שרון, זה של "מה עשית בשביל מדינה". לדידי אתה יכול להמשיך לדבר בכל לשון שתירָצֶה לך– הרי אתה שקוע, בין מיליארד ומיליארד, בהצלתנו ואין לך שהות לשכור מורה פרטי לשפה שמשום מה ניתן לה מעמד לאומי – ובלבד שלהמוני בית ישראל תהיה דמות מופת לנהות אחריה בדרך לגאולה.
וזה שאתה ממליץ על בִּיבִּי, אדם רגיש לצדק חברתי, כמועמד הראוי לראשות הממשלה במקום להצביע על עצמך, איזו ענווה, איזו צניעות! מפסגת התנועה שלך, כמשה העומד על הר נבו, תסקור בעיני נץ את הארץ המובטחת לאורכה ולרוחבה, אך בניגוד לאבי הנביאים חָצֹה חצית את הירדן ואתה מתהלך, או נוסע, בה כאוות נפשך, בלי ייסורי התעייה במידבר: באת, ראית, ניצחת.
בימים עֲבָרוּ, ארקאדי מחמלי, הייתי מרים כוסית וודקה של ברכה כדי לאחל לך ולנו כל טוב, אך הואיל ובשנות שֵׂיבָתִי מתנזר אני מן החריף-החריף ההוא, יהי נא בעיניך, כמאמר "הגששים", כאילו עשיתי זאת.
נה  זדארובייה, ארקאדי, לחיים!
 

פרופ' מריוס אונגריש
אחרי מות, דברים לזכרו של פרופ' משה ישראלי
 
משה למד הנדסה אוירונוטית בטכניון. כבר בתור סטודנט הוא הצטיין בלימודיו, והחל לשתף פעולה עם חברי סגל בולטים בפקולטה, ביניהם פרופ' ארנס ופרופ' כוגן. הוא סיים את לימודי המ"א בהצטיינות ראויה לשבח. בסיום לימודי המ"א הוא פנה ללימודי דוקטורט במכון M.I.T היוקרתי בבוסטון. פרופ' גרינספן הנחה אותו בנושא חדיש: פתרונות נומריים (באמצעות מחשב) של זרימות מסובכות.
באותה תקופה, שנות השישים של המאה הקודמת, המחשבים היו עדיין בגדר "מפלצות" – גדולים, מסורבלים, קשים לטיפול, ולא צפויים מבחינת הביצועים. משה התגבר באלגנטיות על כל האתגרים.
בסיום הדוקטורט הוצעו למשה משרות יוקרתיות בארה"ב, ביניהן בפקולטה למטראולוגיה בהרווארד, אך הוא בחר לחזור לארץ, לטכניון. הוא הצטרף תחילה למחלקה למתמטיקה שימושית, ואחר-כך לפקולטה למדעי המחשב, שהיתה עדיין בראשית דרכה.
במשך השנים משה שקד על פיתוח תחומי המחקר האהובים עליו: שילוב של פתרונות אנליטיים ונומריים בחקירת בעיות קשות בעלות רקע מעשי. הוא התעניין בתחומים רבים: זרימות באטמוספירה ובאוקיאנוסים, גלים בתוך האוזן, זרימה בכלי דם, רכיבים אלקטרוניים, הפקת חשמל ומימן באמצעות אנרגיית השמש. הוא הנחה מסטרנטים ודוקטורנטים רבים ויעץ בפרוייקטים תעשייתיים. בהנחייתו, גילה משה סובלנות והתמדה יוצאי דופן. לסטודנטים שלו היתה תמיד דלת פתוחה, הן לצורכי המחקר, והן בעניינים אישיים, כמו: דאגה למלגות והשגת משרה. הוא זכה לראות כמה מתלמידיו מגיעים לדרגות בכירות באקדמיה ובתעשייה בארץ ובחו"ל.
משה הצטיין גם בטיפוח קשרים אישיים אמיצים, במיוחד עם אנשי אקדמיה בכירים בארץ ובחו"ל (באוניברסיטאות יוקרתיות כמוM.I.T , פרינסטון וייל. באמצעות קשריו המדעיים, עבודת ההנחייה שלו, והשתתפותו בוועדות רבות, הוא תרם באופן משמעותי למחקר בטכניון.
חבריו קיבלו בצער עמוק את הידיעה המרה על מותו הפתאומי, טרם עת. ההלוויה נערכה ביום שני, 19.2.07. המספידים תיארו אדם חם ומיוחד, שופע הומור ושנינות.
פרופ' משה ישראלי היה נשוי למשוררת והסופרת אילנה אבן טוב-ישראלי. אב לשלושה בנים: יגיל, איש-מחשבים וצלם, ויובל, מוסיקאי. הוא שכל את בנו, סגן רונן ישראלי, שסיים את לימודיו במתמטיקה בטכניון בהצטיינות, והוא רק בן עשרים במותו.
משה יחסר מאוד לכל אלה שהכירו אותו. יהי זכרו ברוך.
פרופ' מריוס אונגריש, מדעי-המחשב, הטכניון, חיפה.
 
י"ז: לא נותן קצוץ בשביל חופש אקדמי כזה
א. לתגובתה של אוניברסיטת בר אילן, שבגלל שקיים חופש אקדמי היא לא תנקוט צעדי-נגד על מה שהפרופסור שלה, אדון טואף, פירסם (שיש יסוד לטענות הנוצרים שיהודים השתמשו בדם ילדים נוצריים באפיית מצות לפסח באירופה הארורה) – יורשה לי להשתמש בשפתו של הסופר הנידח ולומר כאן שאני לא נותן קצוץ בשביל חופש אקדמי כזה. כי חופש, אם אין לו גבולות וסייגים, סופו שמביא הרס וחורבן, שהרי היטלר ימח שמו וזיכרו עלה לשלטון על מגשי הכסף של הדמוקרטיה שניתנו לו ברפובליקת ויימאר.
מאידך, בעידן התקשורת והתאווה לפרסום, רק על ידי זריקת פצצת סירחון כזו יכולנו לדעת שקיים אדון כזה בשם טואף, המבייש בפרסומיו את משפחתו, את שורשיו, את עמו ואת היכל השן ממנו הוא מקבל משכרת ותארי כבוד.
ב. תגובה לרשימתו של עמנואל בן-עזר "שלא מבין איך שמי שנושא משרה רמה מאוד מתלונן על קיפוח" [גיליון 220] – הבדיחה ישנה אמנם אך כאן מקומה. השפן ישב בצל עץ ביער ושייף את ציפורניו . לכל מי שעבר ושאל אותו מה מעשיו ענה שהוא משייף את ציפורניו ויילך לדפוק את הלביאה. הגיעה השמועה לאריה שטס אליו במהירות ושאל אותו "מה מעשיך שפן?" – וזה ענה: "אני משייף את הציפורניים שלי ומדבר שטויות."
ואולי הדברים הרבה יותר פשוטים מכדי לכתוב עליהם תלי תלים של מלים? הנ"ל [קצב] פשוט דיבר שטויות, וזהו.
ג. האמת שבא לי לתרגם את הסיפור שלך על לורה [גיליון 220] ובעיקר את הציטטה שאנגלית היא שפת המציצה, ולשלוח את התרגום לעיתון ה"טיימס" הלונדוני, שמן הסתם יישב על שולחנה של הוד מלכותה בבקרו של יום... וזו, אחרי שתזדעזע, תדאג לכך שאהוד בן עזר לא יורשה להיכנס יותר לתחומה של האימפריה זיכרונה לברכה, יען כי הוציא את דיבתה רעה. שכן מן המפורסמות הוא שהאנגליוֹת לא מוצצות (ובוודאי לא עד שבאו הפאקיסטנים לאיים הבריטיים)!
 
 
סרקזת, סרכזת, צנטריפוגה וקוֹנְפַיְטֵר
 
לאהוד בן עזר שלום!
אני מופתע ומצטער על שלא הפנית את מר אלימלך שפירא [גיליון 220] לרשימתי המפורטת על הסרכזת (באות כ"ף), והוא חזר על דברי הבלע, מבלי לדעת שהיתה פה הברקה לשונית עברית יפהפייה. העיתון איננו קיר, או כותל דמעות, ומי שכותב בו, אמור לקרוא את מה שכתבו האחרים.
משה ברק
 
למשה ברק שלום,
אני חושש שלא עמדת על העוקץ שבהבאת דברי שפירא. לא על הסרכזת בכ"ף, שבינתיים נדמה לי שאין משתמשים בה כך, הוא שואל – אלא על כך שמאחר שהיה חולה שבועות אחדים, הוא אינו יודע כלל מה זו המילה הזו, וזאת כי "קול ישראל", לאחר כשבועיים בהם הצמידו צנטריפוגה לסרכזת (או לסרקזת), חדלו מכך מתוך הנחה שכבר כולם יודעים מהו המונח החדש. וזה האידיוטיזם הלשוני בהתגלמותו. דוחפים בכוח חידוש, מיותר לגמרי לדעתי, וכמעט מיד משתמשים רק בו מבלי שהמאזין הממוצע יקשר בינו לבין המונח הנוהג בעולם כולו.
בברכה,
אהוד בן עזר
נ.ב.
השם העברי לקונפייטר הוא קוֹנְפִיזָה.
 
 
מרדכי בן-חורין
זה לא מצחיק, זו טרגדיה
עמיר פרץ, בתוקף האחריות שנטל כשר הביטחון שלנו, צופה ועוקב, יחד עם הרמטכ"ל, על התרגיל הגדול של צה"ל – כשהמשקפת שלו חסומה. הוא לא רואה בה דבר, אבל הוא גם לא מסיר את הכיסוי! הוא רק מסתכל בהבעת חשיבות ורצינות בצלמים...
אתם, העיתונאים, צוחקים ולועגים לו. אני, לעומתכם, מפוחד ומזועזע.
בעבר, עמיר פרץ במעשיו כמגן האיגודים הגדולים והעשירים, פגע קשות במדינה. טוב שלא בחר באוצר. הוא היה הורס את הכלכלה, כפי שגרם כל-כך הרבה נזק, סבל וקורבנות בהכרזת מלחמה ובאיומים נוסח: "נאסאראללה לא ישכח את עמיר פרץ!"
מישהו אחר, לא הוא – כשהיה ראש עירייה, הוצגו לו גיליונות רבים עם תוכניות מתאר לעירו. בהפסקת התה היו אמורים להסיר את התוכניות מהקיר ולתלות אחרות במקומן. טירחה רבה.
אמרו: "הוא מסתכל ממרחק כל-כך גדול מהקיר. נשאיר את אלה ונציגן כאילו הן האחרות. הוא לא יבחין בכך."
וכך היה.
האנשים האלה מרוכזים בעצמם ומה שמעניין אותם זו רק הפוזה.
את התשלום בדם ובדמים לא הם שילמו, משלמים וישלמו רק אנחנו.
אסון. להקיא.
אני מפוחד ומזועזע.
למזלנו, אנחנו עם נפלא ועולים על העלובים האלה: גם מתגייסים מאה אחוז למלחמה, וגם הכלכלה פורחת.
אנחנו חייבים לבחור בראויים לנו ולא בכאלה.
תזכרו זאת ביום הבחירות.
מרדכי בן-חורין
ירושלים, משגב לדך 14
 
 
אילן אביבי
סִיזִיפוּס
זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁהָאֵלִים
הֵם שֶׁגָּזְרוּ עָלַי
אֶבֶן-מַסָּע.
לֹא הֵם שֶׁהֶעֱמִיסוּ
אֶת הַמַּשָּׂא.
 
אֲנִי הוּא שֶׁחוֹזֵר.
מְנַסֶּה כְּמוֹ מְהַמֵּר
לִנְעֹץ אֶת הַסֶּלַע
בַּזְּמַן.
 
אֲנִי שֶׁרוֹצֶה
מִמְקוֹמִי בַּתַּחְתִּית
לִרְאוֹתוֹ
בֹּוהֵק וּמִתְרוֹנֵן
בַּפִּסְגָּה.
 
 
דודו אמיתי:
אהוד, עדיף שתתחום עצמך לסיפורי זיכרונות ומושבות
 
אהוד שלום,
קשה לי קצת להאמין שמדעתן כמוך תצא תגובה כל כך שטחית וכוללנית כאילו התדמית שאתה מנסה בכל הכוח לצייר לעצמך (ראה ערך "מילים גסות") כבר השתלטה עליך לגמרי (או רוחו של ד"ר זוארץ ז"ל מדפי "מעציב").
מה קרה לך? מה הקשר בין שחיתות המנהיגות ובין הגירוש הנשנה של רועי דרום הר-חברון המסכנים ממערותיהם העלובות למשל? אם אבו-מאזן גנב אז לישראל צור (שחלק ממנהיגיו מתחרים באבו מאזן בניקיון כפיהם) – מותר להתעלל באחמד ובסמירה? איזו מן לוגיקה זו? על איזה נבלות (בשתי צורות הניקוד האפשריות) אתה רוצה להגן פה?
אני יודע, וחושדני שגם אתה, שהמציאות קצת יותר מורכבת ואיננה צבועה רק בשחור ולבן. מי שלא מודע לכך עדיף אולי שיתחום עצמו לסיפורי זיכרונות ומושבות – היכן שהזמנים נוחים יותר לעיצוב ולעיכול.
דודו אמיתי
גבעת עדה
 
תשובה: תנוח דעתך, דודו אמיתי, גם סיפורי הזיכרונות והמושבות אינם נוחים יותר לעיצוב ולעיכול, גם הם רוויים דם והתעללויות לא פחות מן ההווה; אלא שאז היה מדובר בעיקר במה שערבים מעוללים ליהודים, כפי שעדיין קורה לצערנו גם היום – ואז מרבית היישוב העברי היתה מאוחדת בדאגתה ליישוב העברי ולא עשתה הצגות של מוסריות תלושת-הקשר בדאגתה לערבים המסכנים; לאלה שרבים מהם באו אז מכל חלקי המזרח התיכון לפלשתינה כדי להתפרנס אצל היישוב העברי, וכך הפכו כביכול לפלסטינים מדורי דורות.
לפני שנים רבות היתה לנו פגישת סופרים ב"צוותא" עם סופרים מהגדה, והם פרשו בפנינו מסכת של קשיים ו"התעללויות" תחת המימשל הצבאי הישראלי.
כאשר אמרנו להם: "מדוע לא סיפרתם לנו על כך עד כה? אנחנו נטפל בזה, נתריע!" – אחד מהם ענה: "אל תטרחו. הבעייה היא קודם כל פוליטית. אנחנו מתנגדים לעצם קיומכם כאן, ולכן מה שתעשו עבורנו לא ישנה את דעתנו!"
כן, המציאות קצת יותר מורכבת, אלא שלצערי אינך רוצה להבין אותה, ואינני יודע אם גם אצלך זה מתוך היתממות, או תמימות, שאחרת לא היית כותב לי במין התנשאות שכזו.
וכפי שכבר עניתי לך, ככל שאתם מזדהים יותר עם ה"סבל הפלסטיני", מפגינים יותר, רצים לגדר, נשים בשחור, יש גבול, עדאלה, ודומיהם – כותבים ומפיצים את "עוולות" ישראל וצבאה ומצוטטים בתקשורת ובעולם – כך אתם משחקים יותר לידי הטרור הפלסטיני, החמאסי, ובעקיפין גם החיזבאללי והאיראני, שמבחינתם, ככל שיהיה רע יותר לבני-דתם, לאנשיהם, ולפלסטינים – כן יהיה טוב יותר למאבק הפלסטיני ולדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.
אהוד
 
 
אורי הייטנר
דוארים אחורה
משמעותה של הפרטה היא תחרות. בתחרות, המתחרים מתמודדים על בחירתו של הצרכן, ולכן הם ישפרו את איכות המוצר או השירות ויוזילו אותו. הצרכן ייהנה מהתחרות. זהו מיתוס ההפרטה. המיתוס הזה אינו מופרך. במקרים רבים הוא נכון ואמיתי. אבל לא תמיד. איני חסיד של אידיאולוגיית הפרטה ולא של אידיאולוגיית הלאמה. איני רואה בזהות הבעלות סוגיה ערכית ואידיאולוגית. אני מאמין באידיאולוגיה של צדק חברתי וסולידאריות. האדם והחברה הם המרכז. התיאוריות הכלכליות השונות נבחנות על פי תרומתן לאדם ולחברה. גם סוגיית הבעלות נבחנת על פי אמת מידה זו. במקום בו ההפרטה יוצרת תחרות, המשבחת את המוצר או השירות ומוזילה אותם והצרכן נשכר ממנה – ההפרטה ברוכה. במקום בו הצרכן נפגע כתוצאה מן ההפרטה – ההפרטה מזיקה, ולכן מיותרת. חסידי ההפרטה טוענים שאין זה מתפקידה של המדינה לעשות עסקים, אין היא מוכשרת בכך והיא עושה זאת בצורה גרועה ובלתי יעילה. גם אני סבור שאין זה מתפקידה של המדינה לנהל עסקים, אך מתפקידה של המדינה להבטיח שאזרחיה יקבלו את השירותים הנחוצים להם וברמה נאותה. היא יכולה לעשות זאת בעצמה או להיעזר בגורמים פרטיים. מן הראוי שטובת האזרח ואיכות השירות שהוא מקבל, הם שיקבעו מתי נכון להפריט שירות ומתי לא.
יש שירותים שאסור להפריטם – השירותים החברתיים, שירותי הרווחה והחינוך. ראש הממשלה אהוד אולמרט ראוי לשבחים על שסיכל את רעיון העוועים של הפרטת תחנות טיפת חלב – צעד שעלול היה להביא לנזק חמור לבריאות הציבור בכלל ובריאות הילד בפרט. רעיון עוועים נוסף שסוכל, היה ניסיון האוצר להפריט את החברה למתנ"סים. עם זאת, עדיין עומד על הפרק הרעיון החמור של הפרטת בתי הסוהר בישראל. יש לקוות שגם רעיון זה יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.
בחודשים האחרונים עוברת רשות הדואר תהליך מדורג של הפרטה. חלק מהשינוי שנעשה, התבטא בהעברת חלק משירותיה לביצוע באמצעות קבלנים פרטיים. צעדי ה"ייעול" הביאו לפיטורי עובדים רבים, ועוד אלפי עובדים עלולים לאבד את פרנסתם בהמשך התהליך. האם הפיכת אלפי עובדים למובטלים ואמלול אלפי משפחות בישראל היא מחיר ראוי למען ייעול השירות לאזרח? אני בספק רב. אך האם זה המצב? האם באמת האזרח ייצא נשכר מה"ייעול" הזה?
ייתכן שאזרחים במרכז הארץ, באזורים עתירי האוכלוסייה, ייהנו מהשינוי. ייתכן שבאזורים אלה, תיווצר תחרות שתשפר את השירות. הרי איש אינו מטיל ספק ביתרונות הגלומים בתחרות. הבעייה היא, שבאזורים שאינם עתירי אוכלוסייה, השירות היקר אינו משתלם.
מאחר שבשוק חופשי, לא השירות המצויין הוא העיקר אלא הרווח של בעל העסק, אין לעסק מחוייבות לשירות מצויין שאין הוא מרוויח ממנו. אנו, החיים בפריפריה, לא נהנה מהתחרות שתיווצר עם הפרטת שירותי הדואר. להיפך, אנו נהיה קורבנותיה.
רשות הדואר עומדת לבטל את הדואר הנע. מה משמעותו של הדואר הנע? כל אזרח בעיר מקבל את הדואר שלו בתיבת הדואר שבביתו, או בתא דואר שבסניף הדואר הקרוב, דקות הליכה ספורות מביתו.
ביישובים הקטנים של המגזר הכפרי, אין סניפי דואר. השיטה הנהוגה במגזר הכפרי היא שיטת הדואר הנע. הדואר מגיע לסניף מרכזי בעיר הקרובה, מועמס על רכב הדואר הנע, שנוסע בין היישובים באזור ומחלק את הדואר למזכירויות היישובים. חבר הקיבוץ או המושב מקבל את הדואר בתיבת הדואר בביתו או במקום מרכזי ביישוב. כחבר קיבוץ, מדי חוזרי הביתה מן העבודה אני מוצא את הדואר היומי ואת העיתון היומי בתא הדואר שבחדר האוכל בקיבוצי.
אין ספק שהשירות הזה אינו רווחי ואין לו הצדקה כלכלית. לכן, כחלק מן השינויים הנובעים מהפרטת הרשות, השירות הזה עומד להסתיים. במקרה כזה, חברי היישובים הכפריים לא יוכלו ליהנות מרמת שירות סבירה, אלא יאלצו לנסוע, בעיצומו של יום העבודה, לסניף הדואר בעיר הסמוכה.
אם התייעלות פרושה חיסכון – צעד זה מוצדק. הוא אכן יחסוך בהוצאות החברה. אם התייעלות היא גם שירות יעיל ומענה יעיל למקבל השירות, הרי שבמקרה זה מדובר בפגיעה מהותית ומשמעותית בשירות.
הדואר הוא שירות חיוני, שחובתה של המדינה להבטיח שאזרחיה ייהנו ממנו בצורה נאותה, גם כשאין לכך הצדקה כלכלית. אם הדרך להבטיח את תקינות השירות היא ביצועו בידי המדינה – עליה לעשות כן. אם היא מעבירה את השירות לידיים פרטיות, עליה להבטיח שהשירות לא ייפגע, ועליה לשמור בידיה אמצעי אכיפה בנדון. עד היום, במשך עשרות שנים, עובדי רשות הדואר הפעילו במסירות רבה את קווי הדואר הנע ליישובים המרוחקים בגליל ובנגב, בבקעת הירדן, בגולן, ביהודה ובשומרון. הם עשו זאת גם תוך סיכון חייהם וביטחונם, כתוצאה מנסיעה בכבישי יהודה ושומרון בתקופות האינתיפאדה ופיגועי הירי, ובכבישי הגליל בימי קטיושות. כעת, אותם עובדים עלולים להיזרק לרחוב. אנו, שנהנינו משירותם המסור, לא נקבל עוד את השירות הראוי.
סגירת הדואר הנע, היא פגיעה קשה בנו, אזרחי המגזר הכפרי, דווקא שעה שהממשלה מעלה על ראש שמחתה, לפחות מבחינה הצהרתית, את פיתוח הגליל והנגב. באיזה פיתוח מדובר, אם שירות בסיסי כל כך עומד להיפגע באופן קשה כל כך?
בשוק החופשי, תפקידו של העסק הוא הגדלת רווחי הבעלים. כל המערכת מכווננת למטרה זו. אולם לעסק בעלי עניין נוספים על הבעלים – המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והקהילה הסובבת. בחברה הוגנת וסולידארית, צמיחת העסק נועדה להיטיב עם כל בעלי העניין.
אם שירות חיוני כרשות הדואר ינהג כמו עסק בחברת גו'נגל, שהשיקול היחיד החשוב לו הוא מקסימום רווח לבעלים, הדבר לא יביא להתייעלות, אלא יפגע פגיעה קשה בשירות. תפקידה של המדינה לא לאפשר פגיעה כזו.
 
 
 
"חדשות בן עזר" ומשפחות בן-עזר ראב לשלוחותיהן
מברכות את התינוקת הרכה מיסוד המעלה
איה בן עזר
בת נועה ויניב בן-עזר
בן נאוה ובועז בן-עזר
בן מירה ודוד בן-עזר
בן דורה ואלעזר בן-עזר ראב ז"ל
בן משה-שמואל בן-עזר ראב ז"ל
בן אלעזר-לאזאר ראב ז"ל
בן שלמה ראב ז"ל
מנוחתם באדמת ארץ-ישראל
 
 
 
אלימלך שפירא
הטמבלים של התוכנית על הטמפלרים
 
אף שאני גר בצריף דל על גדת הירקון לקחני ניני הקשיש לראות בטלוויזיה שבחדרו בבית האבות "גומל ציצים" בהרצליה-פיתוח את התוכנית על הטמפלרים, שכמובן היכרתי רבים מהם ולא אלאה אתכם בזאת כאן אלא חייב אני לזעוק על השמטה נוראה אחת שעשו מפיקי התוכנית.
שני אנשים היו בישראל, העיתונאי חביב כנען (קרומהולץ) ואחריו התייר האנונימי (א. טרמפאי ב"מעריב") ולימים החוקר בה"א הידיעה של תולדות הטמפלרים בישראל, פרופ' אלכס כרמל, ואיש מהם אינו נזכר בתוכנית הזו.
וכידוע מקור השם טמבל הוא ההיגוי הערבי טמבל של המילה טמפל, ונבע מכך שהערבים צחקו לתכונות מסויימות של הטמפלרים ממש כשם אצלנו צחקו ל"ייקים". וזו אולי התכונה הבולטת שעברה למפיקי התוכנית על "הטמפלרים", שנעשו קצת "טמבלים".