פילנטרופיה צרופה
לרגל החג החלטתי לא להיכנס בעבי הקורה של פעילותו הפילנטרופית של ראש ממשלתנו בימים ששימש שר התמ"ת.
אבל אינני פטור בלי להעיר שאני סמוך ובטוח, כי אם עשה מר אולמרט מה שמיוחס לו במיסמך שחשף כתבו החרוץ של ערוץ עשר הטלוויזיוני, עשה זאת בגלל נדיבות לבו וחמלתו האנושית הצרופה. כל המייחס מניעים אחרים חוטא בלזות שפתיים ובהוצאת דיבה ולבו אינו אלא לב אבן.
בעניין זה, כמו בכל העניינים הנוגעים למר אולמרט, אני מסכים הסכמה גמורה עם עורכי הסופר הנידח, הניצב כחומה בצורה מאחורי מנהיגנו הלאומי. זאת אף זאת, אני מסמיך את עצמי להצהיר כאן, כי כל השמועות על סדק כלשהו שביצבץ בכותל התייצבותו הנ"ל של הסופר הנידח בגלל ההתפתחויות האחרונות הן שקר וכזב. נהפוך הוא, הסופר הנידח רק מתחזק והולך בתמיכתו הבלתי-מעורערת בראש הממשלה והוא יכפיל אף ישלש את התמיכה הזאת בייחוד עתה, שאיננו צריך עוד להקדיש חלק ממנה למי שהיה הרמטכ"ל של צבא ישראל ופרש מכהונתו בגלל הסתה מרושעת של יסודות חתרניים. הסופר הנידח – כך רשאי אני להכריז ללא חת – הוא במובן מסויים התגלמות מיטאפיסית של אותו ילד הולנדי אגדי שאילמלא תחב את אצבעו בחור שֶׁנִּבְעָה בסכר היה הים שוטף את ארצו השטוחה. אף על פי כן, אינני מציע לקהל מעריציו של הסופר דנן לפנות אליו בהולנדית, כי הוא לא ישיב באותה שפה בגלל נאמנותו ללשון העברית, לפתח תקווה אֵם המושבות ולזכר דודתו המשוררת הילידית הראשונה.
 
אסתרינה חוזה בכוכבים
זיכרון הציבור הוא, כידוע, קצר. פרשת ח"כ אסתרינה טרטמן כבר מאחורינו. עוד מעט קט לא יזכור איש את מי שהיתה מועמדת מטעם "ישראל ביתנו" לכהן כשרת התיירות. הביוגרפיה שלה באתר הכנסת כבר תוקנה, התארים האקאדמיים שניכסה לעצמה כבר נמחקו, וגם הבדיות האחרות שהמציא דמיונה היוצר תחלופנה עם הרוח. הוא הדין בהופעתה המרטיטה במסיבת העיתונאים שבה הודיעה על פרישתה ממועמדותה. אשר למה ששמאלנים ובוגדים מכנים "שיקוציה הגזעניים" – למי זה איכפת בארצנו? לשותפיה הקואליציוניים ממפלגת העבודה המצפונית, שהסתדרו על הצד היותר טוב עם ליברמן ושו"ת? אפילו השר הערבי הראשון בדברי ימי המדינה לא צייץ שבאמת ובתמים לא יוכל לשבת בממשלה כזאת, כי זה עניין של כבוד, והמישרה לא תענה על הכל.
אך כיוון שהיום פורים אינני יכול שלא לתמוה מדוע לא נדרש מישהו לשרידי הביוגרפיה של אסתרינה שלא נמצאו – עד כה – מצוצים מן האצבע, ועטה לכבוד נכדת הרב והגדול את גלימת החוזה בכוכבים ואת מצנפתו המעוטרת בציורי מזלות. אני רואה בכך קוצר ראות מצער, שהרי מהם למדנו, כי רס"ן (מיל.) אסתרינה, הצנחנית המהוללת והַנָּכָה המְפוּצָה, עוסקת במיסטיקה, "פותחת בקלפים", נותנת עינה באסטרולוגיה (הרמב"ם ליגלג על האיצטגנינים ליגלוג אכזרי, אך בוודאי לא התכוון לאסתרינה, ואילו ווֹלטֵר, שאומנם לא היה מבני ברית, אמר ש"אמונה תפלה היא לדת מה שאסטרולוגיה לאסטרונומיה, בת טיפשה לאם פיקחית מאוד", גם הוא לא הכיר אישית את אסתרינה שלנו) ובגיל 14 כבר ערכה סיאנס. קווים אלה לאישיותה שבו במיוחד את ליבי. אני בטוח, כי גם לאחר שיסתיימו חגיגות פורים צפויים לאסתרינה עוד סיאנסים רבים ועל יסוד לקחי העבר אני מרשה לעצמי לנחש, כי מי שלא רצה אותה תמול-שלשום כשרת התיירות עוד יקבל אותה בעזרת השם ביום מן הימים, או בלילה מן הלילות, כראש הממשלה.
 
אחת משלוש
אביגדור ליברמן – כן, המנהיג הלא-מעורער של "ישראל ביתנו", הפטרון של אסתרינה (ומי שבשובו ארצה קיבל בתוגה עמוקה, אך בהבנה אנושית נוגעת ללב, את החלטתה להסיר את מועמדותה המיניסטריאלית כדי לקחת פסק זמן ולהתמסר לטיפול בילדיה) והשר לאיומים אסטרטגיים – חזר ממוסקבה. מה הוא עשה שם? ריענן את הרוסית שלו? נפגש בחשאי עם פוטין בשליחותו של גאידאמאק? פתח חשבון סודי בבנק בקמצ'טקה?
בחרו אחת משלוש האפשרויות.
אלי ישי – כן, המנהיג של ש"ס מטעם הרב עובדיה נ"י שליט"א, שר התמ"ת והלוחם ללא חת בעד ערכי היהדות האמיתית בתעשייה ובמיסחר – חזר ממכסיקו, זמן לא רב לאחר שביקר בהודו. מה הוא עשה שם? נפגש עם שבט אינדיאני נידח שטוען, כי הוא מצאצאי עשרת השבטים ומבקש לעלות ארצה? בדק את שמירת הכשרות בהכנת הטאקוס והטורטיות שמוגשים במסעדות של מכסיקו סיטי? חיפש סומבררו הגון בשביל תחפושת פורים?
בחרו אחת משלוש האפשרויות.
דליה איציק, יו"ר הכנסת ומ"מ הנשיא-הנבצר, שוהה ברגע שנכתבות שורות אלו בוושינגטון הבירה. מה היא עושה שם? מחליפה מתכונים מזרח-תיכוניים עם "קונדי" רייס? רוכשת פטיש אלקטרוני משוכלל לניהול ישיבות הכנסת? לומדת תכסיסים-לשימוש-לעתיד-לבוא ממועמדים לנשיאות?
בחרו אחת משלוש האפשרויות.
 
ימי התעוררות
למי שלא ידע: היה אצלנו באחרונה "יום ההתעוררות ליידיש" במיסגרת "היום הבינלאומי לשפות אֵם" בחסות אונסק"ו. אי אילו צעירים שוטטו ברחובות תל אביב וחילקו חומר מתאים לעידוד הלימוד של השפה הנ"ל.
אינני יודע יידיש והיא איננה "שפת האם" שלי וגם אין לי כל כוונה ללמוד אותה, אף כי מוקיר אני את היצירה המפוארת שנכתבה בה בטרם שואה, ואף לאחר מכן. משום כך לא עורר בי "יום ההתעוררות ליידיש" שום ריגשה מיוחדת. הייתי מעדיף שייערך "יום התעוררות לעברית", כי בנסיבות הקיימות מדאיג אותי לבלי השוואה מצבה של שפתנו הלאומית וגם הסברתי את הטעמים לכך חזור והסבר במכתב העיתי. עד כדי כך חרדתי מגעת, שלא פעם אני מהרהר בכל הרצינות אם אין צורך להקים מחדש את "גדוד מגיני השפה" – ודאי, בהתאם לתנאים ולנסיבות הקיימים.
אני מבין שיוזמת "יום ההתעוררות ליידיש" באה מ"המרכז הישראלי לתרבות יידיש" שבראשו עומד דניאל גלאי, יליד ארגנטינה, ועוזר על ידו בנו אסף, סטודנט לספרות יידיש באוניברסיטת בר-אילן ומקים "התנועה לזהות אשכנזית".
אין לי מושג מהי "התנועה לזהות אשכנזית" ומה מריץ אותה, אבל משהו לוחש לי שהיא נולדה כתגובה לפעילות הנמרצת של כל מיני תנועות וכתבי-עת לזהות מזרחית. דווקא נזדמן לי להציץ בכתבי-העת הללו. אם אומר שרוויתי נחת בהציצי אחטא בהגזמה בוטה. ואם הכיוון האשכנזי ישאב השראה מהכיוון המזרחי, צר יהיה לי מאוד.
אך אם ישאלוני מה חשוב יותר, לדעתי, בשביל בני-נוער בארצנו, בשנת 2007 למניין הכללי, ללמוד יידיש או ללמוד ערבית, אשיב: ערבית, בלי ספק.
ולהשומע ינעם.
 
מזל טוב!
לפני ימים אחדים נערכו בירושלים במז"ט ובשע"ט נישואיו של האברך אהרון נוח אלתר, נכדו הבכור של האדמו"ר מגור, להבתולה רחל ווסרצוג. כ-50 אלף איש השתתפו במעמד הגדול וגרמו פקקי תנועה אדירים בבירה. בתיקשורת דווח שלכבוד האירוע לבשו החסידים את בגדיהם החגיגיים – כובעי פרווה הקרויים "ספודיק" וחליפות משי בוהקות – ואילו נזדמנו לשם (ואולי עשו זאת) האב והבן למשפחת גלאי מ"המרכז לתרבות יידיש" היו אל נכון מתבשמים בניחוחות השטעטעל. אם ריח הזיעה שזלגה, מן הסתם, ביום החורף החמים מתחת לריבואות כובעי הפרווה וחליפות המשי השחורות, שייך אף הוא לתרבות היידיש, היתה הנאתם של שוחריה מושלמת.
אני, כמובן, לא הוזמנתי לשמחת הנישואין – מהלומה אנוּשה נוספת לאלו הנוחתות בלי חשך על האֶגו הרצוּץ שלי – אבל אני מוחל למתעלמים ממני. גם לא אעסוק בחישובים קטנוניים כמה מבין הנוכחים לא שירתו בצבא משום ש"תורתם אומנותם" (החתן הטרי בוודאי נמנה עימם) או מה מידת התועלת שמפיקה מהם כלכלת המדינה. "כדי לברוא עולם זקוקים לכל מיני אנשים", כתב המשורר האמריקני החביב עלי קארל סנדבֶּרג.
מזל טוב, מזל טוב!
 
תודה לך, עלוקתי
ב"ידיעות אחרונות", גדול עתוני ישראל, יש מדור רכילות בשם "העלוקה". פעם בפעם אני מעיין בו מטעמים חינוכיים: כדי ללמוד ענווה.
כי אף על פי שאני קרוי על שם מי שלא היה אדם עָנָו ממנו ברחבי תבל, גם אני זקוק לכיבוש היצר הרע שקורין לו יוהרה, המתעורר בי לעתים כשאני מתבונן על סביבותיי ורואה את הכסילות והבורות שהן כמים לים מכסים.
ומדוע "העלוקה" טובה לשימוש פדגוגי זה?
משום שכאשר אני מעיין ב"העלוקה" ומתגבר על מחסומי השפה – מין עברית מְאוּמְרֶקֶת שכזאת – אני נוכח לדעת שאינני יודע איש מן ה"סלבריטאים" שהמדור מוקדש להם ולעלילותיהם, לא שמעתי עליהם (אבל הם גם לא שמעו עליי, כפי שאומר בני הבכור) ואין לי כל מושג על מה ולמה הם אורחי העמוד המכובד הזה. ההכרה הזאת בנבערותי מצמקת פלאים את שחצנותי.
אסתפק בדוגמה אחת ויחידה. באחת "העלוקות" קראתי לאמור: "הילה נחשון לקחה את יונתן כהן לאכול משהו אצל ג'קו ברמת החייל. היא הזמינה שרימפס ברוטב קארי והוא הלך על צלחת פירות ים."
הילה נחשון? יונתן כהן?
מיהם?
וג'קו ברמת החייל?
רגלי לא דרכה שם מעודי.
בקיצור, בקוראי את עלילותיהם של גיבורי "העלוקה" אני חש בעליל שהנני אפס אפסים, מי אפסיים של פיגור מבעית, חדל אישים שאיננו מכיר את מאורות החברה הישראלית בת זמננו, את האל"ף בי"ת של ההווייה המודרנית.
ואני טומן את ראשי בכרי וגועה בבכי מר.
תודה לָךְ, עלוקתי.
 
מטעמים טכניים
המוני הקוראים של המכתב העיתי, שנחרדו עד עומק נשמתם לנוכח אי הופעת הטור של הח"מ בהמכתב העיתי של יום חמישי שעבר, מתבקשים להירגע. הכותב לא נחטף על-ידי צוררים, לא נפל למישכב, לא מעל בכספי האֲתָר (שממילא אינם קיימים) ונמלט לחו"ל, ולא הציע הצעות מגונות למזכירת המערכת ד"ר שפיפונה המקסימה.
הוא דווקא כתב מה שכתב ושיגר מה ששיגר, אך החומר לא הגיע לתעודתו בעוד מועד. הטעמים: טכניים. יותר מזה איננו יכול לומר, כי איננו מבין לא את הטעמים ולא את הטכניקה.
חֲזַק חֲזַק ונתחזֵק.
 
 
 

 
רוני גרוס
פּוּרִים
א
מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר
וְחָג פּוּרִים בַּפֶּתַח,
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
נִמְצָא פִּתְאוֹם בְּמֶתַח
וּפְעִילִים כֻּלָּם –
עוֹלָם כְּמֶרְקָחָה,
כָּל צֶמַח וְיִצּוּר
חָפֵץ בְּמַסֵּכָה.
 
ב
רִאשׁוֹן נִכְנַס סַבְיוֹן,
צָנוּעַ, צְהַבְהַב,
וּמְבַקֵּשׁ בְּשֶׁקֶט
פֵּאָה נָכְרִית שֶׁל סָב.
חַרְגּוֹל קָטָן קוֹפֵץ
וּמְגַלְגֵּל עֵינָיו,
רוֹצֶה הוּא עַל הָעֵץ,
לְהֵרָאוֹת עָנָף.
 
ג
וְאַחֲרָיו נִכְנֶסֶת
גֵּאָה וְגַנְדְּרָנִית
יְפֵיפִיָּה תּוֹסֶסֶת
הֲלֹא הִיא דְּבוֹרָנִית,
דּוֹרֶשֶׁת בְּמֻּפְגָּן,
כִּי זֶה חָשׁוּב נוֹרָא,
לִמְצוא לָהּ בַּמַּחְסָן
תַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל דְּבוֹרָה.
 
ד
צְמָחִים עוֹטִים תַּחְפֹּשֶׂת
כָּל חַי עוֹרוֹ עוֹטֵף,
פְּרָחִים נוֹדְפִים מִבּושֶׂם,
נִטְרַף נִרְאֶה טוֹרֵף.
רַבָּה הַמְּהוּמָה
מִי מִי הוּא וּמַה מַּה,
רַק כָּךְ לִחְיוֹת יָכֹל
קָטָן עִם הַגָּדוֹל.
 
 
 
"חדשות בן עזר" וחברים מברכים את
הסופר יליד פתח-תקווה
יהושע קנז
במלאת לו 70 שנה שלשום
ומאחלים לו עוד שנים רבות של כתיבה פורייה
 
 
פנינה פרנקל
"כשפורים מתקרב"
 
מידי שנה, כשהתקרב חג הפורים הורגשה תכונה נסתרת בין האימהות בשכונת הבלוקים בה גרתי בילדותי. כלטאות המסתתרות במהלך החורף הקר בין נקיקים וסלעים ומתחילות להתעורר לקראת הקיץ, כך ניתן היה לזהות את ההתעוררות שלהן לחיים חדשים. מתהלכות היו בחיפושים ובניסיונות לבלוש ולברר מה קורה אצל האחרים. עוסקות היו בהכנות לקרב, שנתן משמעות חדשה וחשיבות מיוחדת לחייהן.
 גם אימי ויתרה לעצמה בימים כאלה והתפנתה מעיסוקי היום יום האפורים שלה – מהקניות, הבישול, הכביסה והניקיון שעסקה בהם תמיד. לקראת פורים היתה מתחילה לחלום, לבחון צבעים ולמשש בבדים, כדי להחליט על התחפושת של השנה. בשלבים הראשונים סקרה את התחפושות שכבר נראו בשנה שעברה, כדי שלא להתבזות ולחזור, חס וחלילה, על תחפושת מוכרת בשכונה. אחר כך בא שלב של בחירת הדמויות שהתבססו תמיד על זיכרונות "משם", מ"הבית". המחויבות האימהית כלפי היתה תמיד הסיבה הלגיטימית למאמץ ולהשקעה העצומה שלה ולא פעם חזרה באוזניי: "תזכרי, מה שאני עושה בשבילך!"
אבל ההחלטות שלה באו ממקום אחר.
כך מצאתי עצמי בגיל חמש יוצאת לשכונה בדמות של צוענייה מפולין. אימי הסתובבה לצידי, עוקבת אחריי ובודקת את תנועותיי, האם הן תואמות תנועות שהדגימה ואימנה אותי לקראת הופעתי ברבים, ואני מנסה להניע גופי בתנועות ריקוד, שולחת מבטים מפתים ומקשקשת לפי המקצבים בתוף. לא מבינה למה עליי ללבוש לראשי את הסרטים הצבעוניים ואת המטבעות המוזהבות המכאיבות לי בשיער. מה לי ולחצאית הפרחונית, לסינר הרקום, ולמה אני מאופרת בשפתיים מרוחות באודם ורוד ועיניים וגבות מודגשות בשחור.
בשנה אחרת תפרה לי אימא תלבושת מפוארת ונוצצת של "סיסי", מלכת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בקושי יכולתי לנוע תחת כובד הבד וכמות החרוזים והכתרים שלצווארי ולראשי. ניסיתי לחקות את ההליכה המלכותית שהדגימה אימי, כשהיא צועדת לצידי זקופה וחשובה, כמו מלכה אמתית, ועיניה נוצצות משמחה ומגאווה. השכנות, שהיו קהל היעד האמיתי שלה, חלקן העריצו את "הדימיון המוחלט" של התחפושת שאימי תפרה, לבגדים של אותה מלכה, ואחרות הביעו הסתייגויות וביקורת על אי אילו "אי דיוקים" בבחירת הצבעים והגזרה של השמלה, כאילו היו שם והכירו אישית את הדמות ולא יכלו לסבול חוסר הקפדה חמורה כל כך בהצגתה.
כשהייתי בכיתה ג' החליטה אימא: "השנה צריך להתחפש לרקדנית ספרדייה." היא ציירה לעצמה את הדמות בדימיונה על פי ציור שעל מניפה שהביאה איתה כשעלינו לארץ מצרפת. כשבועיים לפני פורים נסענו שתינו באוטובוס לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, כשבכיסה החסכונות שיועדו לקניית שולחן למטבח במקום ארגז ששימש אותנו. כמו שתי נסיכות הסתובבנו בין חנויות הבדים הגדולות. כיוון שלא דיברה עברית, הייתי אני איש הקשר שלה בכל החנויות. כמו תופרת מנוסה הוריתי באצבע, או בעזרת סרגל שניתן בידי, אלו בדים אני מבקשת להוריד בשבילנו מעל האצטבות.
"תוריד בבקשה את הבד הכחול שמעל לירוק בשורה השנייה למעלה! לא, זה שמעליו, יותר נמוך!" כך פקדתי על בעל החנות בכבודו ובעצמו, שעלה על הסולם ושלף עבורנו בזהירות את הגליל המתאים. ירד מהסולם ופנה לפתוח לפנינו את הבד בתנועת גלגול מרשימה לאורך השולחן. הזבנים לא פסקו לחייך אלינו ולהחמיא לי:
"ילדה כל כך קטנה והיא יודעת בדיוק אלו בדים מתאימים לאימא שלה!"
ואני, משחקת בהנאה את המפקדת כשהאדונים החשובים ששים למלא את פקודותיה, מחייכים אליה ומשתדלים להשביע את רצונה. בכל חנות פרשו והציגו בפנינו עשרות דוגמאות של בד. אך לאחר מישוש, מתיחה והתבוננות הניעה אימא ראשה בשלילה. לא, לא לזה התכוונה כאשר ראתה בעיניה את אותה רקדנית הספרדייה.
לאחר שעות של שוטטות והתלבטות מצאנו לבסוף בד "טָפט" אדום-סגול, שגווניו השתנו עם כל שינוי בכיוון האור. למרות מחירו היקר החליטה אימי לקנותו.
"טוב, אני עושה לך הנחה של חמישה אחוז, בשביל הילדה היפה שלך," הצהיר בעל החנות כשראה את הבעת פניה לשמע המחיר. כשאימי נתנה את אות ההסכמה, מיהר לסגור את העסקה. בזריזות מתח את הבד על גבי מקל העץ באורך של מטר אחד ששימש למדידה, חזר וקיפל את הבד סביבו כדי למדוד מטר נוסף, אלא שתוך כדי כך הזיז כנראה, מעט את ידו והרוויח מספר סנטימטרים, שאת חסרונם גילתה אימי כשחזרה למדוד את הבד בבית. בתנופת מספרים אחת גזר את הבד, ארז בחבילת נייר חומה, קיבל את הכסף, ובין רגע נעלם החיוך המזמין והמעודד שעל פניו והוא הפנה אלינו גבו כאילו לא הכיר אותנו כלל.
כדי לדייק בגזרה הקדימה אימי ותפרה דגם של השמלה מסדין לבן שגזרה. לאחר מיספר מדידות ותיקונים, עברה לגזור ביד רועדת את הבד האדום, על פי החלקים של שמלת הסדין. די מהר גילתה שבשל המרקם החלק של הבד, מכונת התפירה שלה נעצרה במקום אחד והעבירה בו פקעות של חוטים מבלי שתוכל להתקדם. לא עזרו ניסיונות חוזרים להתחיל בתפירה בפינות שונות. המכונה החליקה על הבד ולא התקדמה.
מחוסר בררה, חיברה את כל החלקים ידנית בחוט לבן ופנתה לבלומה, השכנה, לאפשר לה לתפור את השמלה במכונה שלה. בלומה שמחה על ההזדמנות לקבל מידע על התחפושת והזמינה את אימי לתפור במכונת ה"זינגר" החדשה, אך קודם לכן ביקשה: "נו, נראה את השמלה, באיזו תחפושת תפתיעי אותנו השנה? איזה צבע בחרת הפעם?"
וכשאימי הוציאה מתוך השקית את שמלת הרקדנית, נזהרה בלומה שלא לגלות בפנינו את התלהבותה. היא התבוננה ומששה בכל צד את השמלה מלווה עצמה בקולות של "יו! יה! נפלא! יוצא מהכלל!" שנפלטו מפיה ללא שליטה.
אימי התיישבה להשחיל את המחט בחוטים תואמים שהביאה מהבית, פתחה במקצוענות, בגרירה, את המכסה שמתחת למחט, הוציאה את סליל המתכת הפנימי, ליפפה גם בו חוטים בצבע התואם, סיימה להשחיל כל חוט במקום הנכון והחלה בתפירה. לשמחתה הרבה המכונה החדישה השתלטה על הבד החלק ותפרה יפה תפר אחר תפר. כשסיימה אימי את התפירה, חשה כבר בחרטה מסוימת. ליבה ניבא לה רעות, ההתלהבות היתרה של בלומה, הבחינה המדוקדקת של החלקים והחיבורים עוררו את חשדנותה. היא השתדלה להזדרז, הסירה מהמכונה את החוטים, דחפה את השמלה לשקית, הודתה לבלומה על אדיבותה, לא הסכימה להישאר לכוס תה ומהרה הביתה.
 בבית נותרה לה עוד עבודה רבה. היא הוסיפה כפתורים ולולאות וקישוטי תחרה שהסירה ושמרה משמלות ישנות. הגיע רגע המדידה האחרונה – נתבקשתי לעלות על הארגז שהחליף את שולחן המטבח, שמא יתלכלכו שולי התחרה ברצפה. אימי העבירה בזהירות את השמלה מעל לראשי, היא יישרה את השרוולים הצמודים, הידקה את החגורה, פרשה סביבי את השוליים הרחבים והושיטה לי בזהירות את המניפה הספרדית. השמלה לחצה לי מעט בחזה, אבל אני הייתי עסוקה ב"סיבובים", צוהלת ושמחה מה"קלוש" הרחב שנפתח סביבי, כמו מטרייה הנעה בגלים שעולים ויורדים לכיוון שאליו אני מסתובבת. לא עזרו לאימי ההסברים והניסיונות שלה ללמד אותי ריקוד ספרדי, כשהיא מניפה את המניפה מעלה, מטה ולצדדים ומקישה ברגליה בקצב מהיר. אפילו ההקפדה על זקיפות קומה לא בוצעה על ידי כראוי. "ראש נטוי למעלה!" – "בטן בפנים!" – פקדה עליי אימי, "חזה, כן, חזה בחוץ!" כך דרשה ממני בדרמתיות כשהיא מדגימה תנועות מרומזות מאד.
שלושה ימים לפני פורים זה קרה, גברת אלמן מהמכולת, שהיתה לה חיבה אל אימי בשל קשרי משפחה רחוקים ובן-דוד זקן שהכירה לפני המלחמה, ביקשה ממנה בסודיות ללכת אחריה לחדרון האחורי האפל של החנות. בחדרון הזה החזיקה במסתור את מצרכי המזון שקיבלה לחלק לקונים במחיר מוזל עבור תלושים, אך היא העדיפה למכור אותם במחיר מופרז לאלה שיכלו להרשות לעצמם. בין בקבוקי השמן, שקיות הקפה וחפיסות השוקולד, היא לחשה לאימי:
"אני מוכרחה לספר לך, בלומה העתיקה את השמלה! אחרי שתפרת אצלה, היא מיהרה לקנות בד אדום ותפרה לשרה'לה שלה שמלה דומה. אתמול היא סיפרה לי על כך כשקנתה ממני חוטים אדומים לתפירה!"
תחילה לא הבינה אימי במה מדובר, אך לאחר מיספר שניות החווירה. גברת אלמן מיהרה להגיש לה כוס של מים ולהושיבה על שרפרף הקש שעמד בפינה. כפופה ופגועה הגיעה אימא הביתה מהמכולת. היא מיהרה לקפל את השמלה ולהסתיר אותה בחלק העליון של ארון הבגדים מאחורי שקית של בגדי הקיץ. ברור היה, בשום פנים ואופן, היא לא תיתן לי ללבוש את השמלה, כשעותק שלה מתהלך על גופה של הבת של בלומה.
במשך יומיים לא יצאה אימא מהמיטה, אבא הפציר בה והיא בקושי לקחה דבר אל פיה. לבסוף הודיע: "מספיק עם זה! הפעם אני אחראי לתחפושת הפורים!"
מכיוון שלא היו אצלו מדידות והכנות מוקדמות, הכול היה אפוף מסתורין. ביום הפורים בבוקר, אימא המשיכה עדיין להתאבל על שמלת הרקדנית הספרדיה ונישארה במיטה מכוסה בשמיכת הנוצות הכבדה, כאילו היא לא קיימת. אבא העיר אותי בחיוך. על הכיסא שליד המיטה היו מונחים המכנסיים אדומים שלבשתי בחורף, חולצה ירוקה שלבשתי בשנה שעברה כשהייתי צוענייה והמגפיים שלי. לאחר שלבשתי את כל אלה, הסביר לי אבא בחשיבות:
"הפעם את תהיי 'שודד-ים'!"
רטט של הפתעה ושימחה עבר בי מיד. הוא אסף את שערותיי הארוכות בגומייה וסיכה גדולה, עטף את ראשי במטפחת משובצת וקשר אותה לצד האוזן. עין אחת שלי כיסה ברטייה שחורה, שנאחזה על ראשי עם רצועת עור שחורה קשורה באלכסון, על פני צייר שפם שחור ופאות ארוכות מכל צד ולבסוף נתן בידי חרב מבריקה, דמויית מתכת, וחגורה עם נדן לשמור את החרב בתוכה. הוא לא הדגים בפני את התנועות - הן היו בי תמיד. מאותו הרגע הרגשתי כאילו התחפושת הזאת מקלפת מעליי את הדמות המדומה שלבשתי כל ימיי ומחזירה אליי את דמותי האמיתית. תחילה התבונן בי אבא בחיוך ובהנאה, אך הסתגלותי המהירה מדי הטילה צל קל על פניו. אימא הציצה מתוך השמיכה וחזרה להיחבא בתוכה בזעקה של "אוי, גוואלד!"
אף אחד, ממש אף אחד – לא הצליח לזהות ולנחש מי אני, מתחת לתחפושת. גם כשהסרתי מעלי את הרטייה וקראתי בשמי התבוננו בי בחשדנות, כשהם לא מבינים מה קורה כאן? לאן נעלמה הילדה הכפופה, המבולבלת, המכווצת תמיד, כמו מחפשת את הסינר של אימא שיגן עליה בפני העולם? לא הבינו מי זו שנכנסה בסערה לכיתה, מניפה את החרב ועולה, למרות זעקות המורה, על כל השולחנות. תנועותיי, הליכתי, עמידתי, נתנו לילד השובב שבי למצוא לו מקום בעולם. שותפה הייתי במשחקי הבנים, מדברת בשפתם כאילו ידעתי אותה תמיד. חברותיי הילדות, עם הלחיים הוורודות, הפכו זרות לי מאוד.
שלושה ימים של חג אמיתי היו לי באותו פורים של כיתה ג'. חג הפורים נסתיים, אבל אצלי הוא רק התחיל. כי למרות העובדה שנאלצתי לחזור לדמות הילדה המבולבלת – שמרתי בתוכי על "שודד-הים" שלי. לאחר שהיכרתי אותו, ידעתי שיבוא יום בו אחזור אליו ולא אצטרך עוד להתחפש.
 
 
 
יוסי גמזו
פּוּרִים שְפִּיל
 
"הדראמות הכי עסיסיות בַּתיאטרון הן אלה שאותן אין הקהל רואה אף פּעם
מִשוּם שהן אינן מתרחשות על הבּמה כּי אם מאחורי הקלעים..."
(סיוֹמ'קה רֶקְוִיזִיטְנִיק, פּועל-בּמה ותיק, בּספר-זכרונות שלא פּוּרסם עוד)
           
 מִכּל תלבּושות ליצניו, לוּלייניו וקוסמיו של ה- Circo Gonzalesהיה סַאמִי גולדמן לָבוּש בּשעה זו פּחות מאדם הראשון. לו, לאדם, כּשגֹרַש מגן-עדן, היתה לפחות גַרְדֶרוֹבָּה ("גַאטְקֶעס" תפוּרים מֵעֲלֵי-תאנה), אך לסַאמִי – אפילוּ לא פַייג. אמנם, כּאחד שגדל בּחיקהּ של אמו וּבחיק "מַאמֶע לוֹשְן", ידע מן הסתם כּי גם "פַייג" תאנה הוּא, לכל הפּחות בִּלשונן. אך כּרגע רחוק היה הן מחיקהּ של ה"מַאמֶע" והן מן ה"לוֹשְן". ודווקא כּעת, בּבורחו מן הבּעל – אפילוּ מחיק זוּגתו.
 רץ לו איפוא עלם-חן יהוּדי בּאחד מלילות ארגנטינה, נָס על נפשו מחמת דוֹן גוֹנְזַאלֶס, חשֹוּף וּמעוּרטל כּמו האמת העירוּמה. לוּלֵא ששכח אותו בּעל קַרְנָן להטעין אקדחו בּתחמושת, היה כּבר אותו פִּיסְטוֹלֶטוֹ הופך לקוֹטְלֶטוֹ את נער-הפּז. אלא מאי, מרוּבּים רחמי הבּורא יתבּרך ואפילוּ בַּחושך: בּעוד הקַּרְנָן אץ לנקום בַּחרמן וקָנֵהוּ שָלוּף בּידו, הֵלִיט שַֹר-של-לילה, הוּא-הוּא המלאך חַשְכִיאֵל, את עֶרְיַת בַּחוּרנוּ, עד כּי גם הוּא, הקוסם דוֹן גוֹנְזַאלֶס, נואש מִללכּוד את טרפּוֹ.
 כּל זה אירע לא הרחק מחניון הקירקס, בּשוּלֵי עיר-הפֶּלֶךְ, היא סַאנְטָה רוֹזָה אשר על גבוּלהּ של הפַּאמְפָּה, ערבת המישור. לכל אדם, אומרים, דולק כּוכב אי-שם למעלה, גם לכוכב-תיאטרון לעתיד, לעתיד שאיננוּ רחוק. אך סַאמִי רחוק היה אז מִלִּצְפּוֹת זאת שעה שנִמלט כּאַיָּל זה (אף שאַיָּל כּידוּע אינו פילאנטרופּי כּסַאמִי דנן: הוּא מצמיח קרניים רק לו לעצמו, מה שאין כּן צדיק כּרֶבּ סַאמִי. זה, הנדיב הידוּע, הִצמיח אותן על ראשו של ה"בּוֹס"...)
 בַּשנים שתבואנה ידרוך כּוכבו לאורן של בּמה ושל רַאמְפָּה, אך הפעם דרך לו אורהּ של הפַּאמְפָּה, אותם מרחבים ללא גבוּל. סַהַר עגול וּבשל כִּשֹכיות-חמדותיה של אנה-מָארִיָה, אשת חיקו של אדון-הקירקס דוֹן גוֹנְזַאלֶס, יאיר את דרכּו. בּפתאום נִתגלה לעיניו מאהל של בּוקרים ארגנטיניים, "גַאוּצ'וֹס": אלה רוכבי הסוּסים הלוכדים בִּמחי "לַאסוֹ" כּל פּר מִשתולל. מאחר ששִיכְשֵךְ שם "אָרוֹיוֹ" שָלֵיו (שבּארץ-הקודש שמו "וַאדִי") לא ייפּלא כּי טבלוּ שם ה"גַאוּצ'וֹס" טבילת-נֶהֱנִין בּמימיו. סַאמִי, עירום כִּביום היוולדו (פְּלוּס הבדל אחד קטן, זה שהגיל מוסיף לו בּוֹנוּס עִם כּל שנה נוספת רק למען תְּפוּצֶינָה אותן אַנָה-מָארִיּוֹת שנישֹאוּ לְאימפּוטנט) קָרַב אל גדתו של הפּלג, מקום בּו רָעוּ בּלי עוּלוֹ של שוּם בּעל – מה שהִזכּיר לו את אנה-מארִיָּה – סוּסֵי חבוּרת הבּוקרים. שם, בּאותן יעילוּת וּזריזוּת שֶבָּהֶן שימֵּש ערב בּערב מין אסיסטנט המגיש אבזרי "הוֹקוּס-פּוֹקוּס" לַ"בּוֹס" בַּקירקס, עָט על בּגדיו של אחד הבּוקרים שהיוּ מוּטלים על העשֹב, הוסיף לכך זוּג מגפיים, סוֹמְבְּרֶרוֹ, אקדח ואשפּת-כּדוּרים. ותיכף, חמוּש בִּשללוֹ המרהיב, לא בּיזבּז גם שנייה מיוּתרת: לבש וחבש ונעל וגאל את עצמו מגזירת ה"סטריפּטיז". כּך, בּלי היסוּס, גם צירף לכך סוּס וּבֵרַך את בּוראו רב החסד, שכֵּן רִיבּוֹנֵנוּ מלבּיש עירוּמים ודואג, כּמו בַּבּאנק, לכיסוּי...
 כּמה שעות רכב (לִרְכּוֹב למד עוד שם, בַּ-circo) הרחק מן הוַאדִי ההוּא ועמוק אל הלילה הזר, החשוּך? זאת לא ידע וגם אילוּ ידע לא היה מְמַתֵּן את הטֶמְפּוֹ: מי שנוסף לִגניבת לב הבּעל גנב גם נִכְסָם של בּוקרים, אוי לו אִם לא יֵחָפֵז וינוּס על נפשו כּל עוד רוּחַ בּו, presto, עד שימצא לו מיפלט וּמיסתוֹר מידו השלוּחה של החוק. אך פּתע, כּפָאטָה מוֹרגָאנָה, ניגלוּ לו אי-שם, על פּניו של האופק, אורות לפּידים מבליחים מֵרחוק ועִמם גם קולות בּני-אֱנוֹש. מה מִסתבּר? מסתבּר כּי כְּפָרֵי האיזור חוגגים איזו "פְיֶסְטָה" בּה הם צופים, ראשונה בּחיי יושביהם, בּמוֹפע-תיאטרון. סיעת שֹחקנים בּחסוּת הסֶניוֹרָה אֶוִיטָה פֶּרוֹן הנודעת עמסה על שיכמהּ את בּיצוּע "אוֹתֶלוֹ" בּפני דַלָּתוֹ של העם. בּמה מאוּלתרת בּעומק בּיקעה, שגבעות מקיפוֹת להּ כּגורן, ריתקה אל הצֶוֶת הנע על קרשֶיהָ את כּל כַּפְרִיֵּי הסביבה. אור החשמל שהֵפִיק גנראטור נייד שהֵזִין את הראמפּה הִגִּיהַ את פּני שֹחקני הטראגדיה בּזוהר טִקְסִי וּמבעית, ואילוּ אורו של הסהר בִּלבד כּמו גילף בּמַפְסֶלֶת של בֹּהַק את פּני הצופים היושבים על הארץ צפוּפים בּמורְדות הגבעות. הם בּאוּ לכאן מִבּיקתות החימר והקש, מִפּוּאֶבְּלוֹת העוני, מי בּסוֹמְבְּרֶרוֹ וּמי בִּרְדִיד-צמר-כּבשים על עורפּו או עורפּהּ. סַאמִי נותר מאחור על סוּסוֹ והִשקִיף מִגובהו על הדראמה, איש לא ראהוּ ואיש לא זִיהָהוּ בַּחושך ההוּא הלֵילִי. שעה שישב שם על פּני בּהמתו הגנוּבה וצפה בָּאטראקציה, היה כּבר מופע זה קָרֵב אל קיצו אך עדיין ציפּתה הפתעה. לא, הוּא ודאי לא יכול היה כּלל לנחש את טיבו של ההֶלֶם, שתוך כּדַקָּה-דַקָּתַיִם ניחַת עליו שָם ועל כּל הקהל. אך חוּץ מאותו סֶניוֹר שייקספּיר עצמו, מְחַבְּרָהּ של אותה הטרגדיה, הוּברר לו כּי גם הגורל מחבֵּר לו טרגדיות מרות מִשֶּלּוֹ. עוד השֹחקן, מְגַלְּמוֹ של אותלו, לופת את צוואר דֶסְדֶמוֹנָה, קם מִשוּרות הצופים איש כּפרי אחד, קת אקדחו בּידו. "תוריד תַ'יָּד מן הסֶניוֹרָה, היא חַפָּה מִפּשע!" הִרעים בּקול על הארטיסט ואקדחו שלוּף.
מֵאחר שלמד האַקְטְיוֹר הנכבּד, בִּמרוּצת חינוּכו הדראמאטי, כּי אין להתיר לה לשוּם פּרובוקאציה לקטוע את חוּט-המִשֹחק – הִמשיך לשַֹחֵק את אותלו על אף האקדח והאיש האוחז בּו, בּעוד כּפּותיו על צוואר דסדמונה הודקות את הידוּק הקינאה.
"תוריד תַ'ידיים אמרתי לךָ!" שוּב חזר הכּפרי והִתריע.
אותלו, אמוּן על ה"קוֹד" הדראמאטי, הוסיף שם לחנוק את אשתו.
"אִם 'תָּה לֹא משחרר אותה עד שאֶסְפּוֹר עד שלוש," שב האיש והיתרה בּו, "אשחיל בּךָ, הוֹמְבְּרֶה, כּדוּר-הרגעה," וכוֹנֵן למוּלוֹ את נִשקוֹ.
שוּב התעלם השֹחקן מִדבריו בִּגבוּרה ראוּיה לכל שֶבַח, בִּמְקוֹם לבאֵר מה בּין אַקְט תיאטראלי לְפַאקְט קרימינאלי צפוּי. רק שפִּתאום, כּשֶיָּרָה האקדח אל ליבּהּ של טרגדיה כּפוּלה זו, היה כּבר אותלו מוּטל על קרשי הבּמה לא כּאַקט אך כְּפַאקְט. אותו רגע קלט היוֹרֶה הנלהב מה עולל לְשֹחקן חף מִפּשע. הוּא כּיוון את נִשקוֹ אל מִצחו של עצמו וקיפּד בּאחת את חייו. קמה מיד מהוּמה וּקריאות "דוקטור! דוקטור!" פּילחוּ את החושך. אך עד שהגיע הדוקטור נותר רק לקבּור שָם את שתי הגוויות.
 בּיום-המחר נערכה הקבוּרה, בִּרְשוּתוֹ האישית של הכּומר, לא בּבית-העלמין של הכּפר הסמוּך אלא דווקא לצד הבּמה. קְהַל אלפים מִכּפרֵי הסביבה וּפמליית הגברת אֶוִיטָה, שמעוּ איך קוראת רעיית הנשֹיא את דברי הפּייטן האנגלי. "כָּל הָעוֹלָם בָּמָה," אמרה, "וְכָל הַפֶּרְסוֹנַס אַרְטִיסְטַס. כָּל אִיש מְשַֹחֵק אֶת הָרוֹלָה שֶלּוֹ וְכָל הוֹמְבְּרֶה מַחְלִיף תַּפְקִידִים." על קִברם המשוּתף של הנרצח והרוצח כּבר הוּצבה אנדרטת-שַיִש שנחרט בּהּ אֶפִּיטָף.
 "כָּאן קְבוּרִים זֶה עִם זֶה כְּאַחִים לְגוֹרָל," נֶאֱמַר בּאותה אֶפּיגראמה, "תַחַת אֶבֶן אַחַת וְרָקִיעַ אֶחָד, בְּחֶשְכַת עֲפָרָם הַשָּלֵיו / הַשַֹּחְקָן הַמֻּשְלָם, הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, שֶלָּקַח אֶת הַלֵּב אֶל הַדְּרָאמָה / וְאִתּוֹ הַצּוֹפֶה הַגָּדוֹל לֹא פָּחוֹת, שֶלָּקַח אֶת הַדְּרָאמָה לַלֵּב."
 
*
 מאז אותו לילה נִגמַל סַאמִי גולדמן מִכּל מיקסמיו של ה-circo. מה ששָבָה מעתה את ליבּוֹ היה קסם אורות הבּמה. מאי נפקא מינה אשתו של גוֹנְזַאלֶס ולוּא גם מין נפקא נאה היא אִם כּל אִינְוֶנטַר חֶמדוֹתיה הפיסי אינו שוֹוֶה דראמה אחת. אִם מִשֹחק ה"נִדמֶה לי" הזה הקרוּי תיאטרון כֹּה מסעיר את הנפש – שזה, הארטיסט ששֹיחק את אוֹתֶלוֹ, סופו שלא רק חי אותו כּי אִם גם מת עליו – אין זאת כּי אִם איזה סַם מְמַכֵּר, איזה סוד נעלם, איזו מַאגְיָה, טבוּעים בּו כּאבן שואבת, כּסוּג של כּישוּף, בַּמיקצוע הזה.
 הוּא חזר לַבּירה ונִרשם לְ"אוֹדִישְן" בַּ"יידישֶער טֶעאַטֶער" שבּלב בּוּאֶנוֹס אַיירֶס, שֹיחק כּסטאטיסט בּ"אחים אשכּנזי", בּ"עַמְךָ", בּ"הגולם" וּב"טוביה החולב". כּשהגיעה לָעיר לסיבּוּב-הופעות להקה מִפּלשֹתינה שדיבּרה בִּלשון-הקודש, הפך לבן-חסדו של הכּוכב הכּריזמאטי שֶחש בַּפּוטנציאל שבָּאַקְטְיוֹרְצִ'יק הצעיר.
שמו של האיש שגילה את הגוֹלד שבְּגוֹלדמן היה א. פרַדקין, הוּא פּרש מ"הבּימה" שעה שבּיקרה בּמַנְהֶטֶן, בִּשנות השלושים. כּדוּגמת פַּאוּל מוּנִי (הוּא מוּנִיצְ'קֶה וַייספרוֹינד) וּבּוּלוֹף (הוּא יוס'לה בּוֹלְקִין) שינה אז גם פרַדקין את שמו ל-Fred Kean, על מִשקלEdmund Kean האנגלי. זה, מְגַלְּמָהּ המוּפלא של גָלֶרְיַת דמוּיות הגאון השייקספּירי, שימש לו לפרַדקין דוּגמה וּמופת אף כּי חי בַּמאות הקודמות. מעולם לא ראהוּ אמנם על בּמה אך שמע את שִמעוֹ מִמַאקס רַיינהַארדט כּמו ששמע מִוַכְטַאנְגוֹב אודות סְטַנִיסְלַבְסְקִי, רבּוֹ הדגוּל.
אותם ימים היתה לפרַדקין גם עֶדנָה בּיידיש, בַּ-Second Avenue, אבל עדנה קצרה מאוד. "אִם אין לה לַיידִישקַייט דור של הֶמְשֵכדִיקַייט, זה המוליד יורשי-עֶצֶר, אין לה עתיד," כּך אמר כְּרוֹאֶה את הכּתובת מוּתוֵית על הקיר. לימים נסתבּר כּי צָדַק עד כּאֵב, היידיש בְּמַנְהֶטֶן פּשטה יד ולא רק רגל. שב איפוא פרַדקין, זנבו בּין רגליו, לָעִברית ולָעיר תל-אביב. כּאן, בּמפתיע, הפך לאהוּב הנשים וּמסמר הבּוֹהֶמָה. "אמן פּוֹרֶה מאוד," רטנוּ כּל אלה שקינאוּ בּו, "מַפְרֶה כּל קרקע-לא-בּתוּלה בּפרַדקינים קטנים." לא מעט ילדים שישבוּ בָּאוּלם בּלִוְיַת אִמּותיהם החסוּדות וִיפות-הטוהר בּהצגה יומית לא הֶעֱלוּ כּלל על הדעת כּי הם יורשי-היֵּצֶר ואיש זר זה – מולידם.
 את סַאמִי הביא בּשוּבוֹ מאותו הסיבּוּב על בּימות ארגנטינה על תֶקֶן של אב רוּחני שאימץ לו מין בּן-טיפּוּחים, "ווּנְדֶער-קִינְד". כּאילו הוּא עצמו יושב על סטַאטוּס של לִי סְטְרַאסְבֶּרְג וסַאמִי הוּא הבְּרַאנְדוֹ שבּקע מִבֵּיצָתוֹ. הוּא הינחָהוּ בּדיקציה, בּזֶ'סטיקוּלאציה, שינן לו אּת איבּסן וצ'כוב, ליטש את העברית שלו, תירגל איתו אֶטיוּדים, לימד אותו פּיתוּחַ-קול, עשֹה ממנוּ מֶענטש.
בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ "אַחֲרַי המבּוּל" היא סיסמת כּל תופס-עמדת-כּוח ואיש לא מכשיר לו יורש-לעתיד כּי מוּבטח לו לחיות לְעולם, בּלט רוחב-לב זה כּאַקט של טירוּף או כּטרַאנס-הִתאבּדוּת מאזוכיסטי. "כּל מנהיגינוּ," אמרוּ לו רֵעיו והִזכּירוּ כּל קְנאקֶער מזקין, "דבוּקים בּמאה עַכּוּז דֶבֶק-מגע אל כּיסאם בּין קרנות המִזבּח – ואילוּ אתה מחמם בּחיקךָ ציפעוני שיבלע אותךָ חי".
ממש אותה עת, בּתקוּפת נישֹוּאיו לאשתו השנייה, חַיְּ'קָה זוֹנדהַיים (רזה, מחוּדדת וּמי שפּירקה לו אט-אט וּבִמסירוּת את נישֹוּאיו הראשונים) ניהל דוֹן ז'וּאָן זה רוֹמַאנְצִ'יק רֶזֶרְבִי עִם מי שחיכּּתה לו בַּ- pipe-line(עוּבדה כֹּה בּאנאלית שכּלל לא הִפרִיעה לעוד שלושה רומאנים סימוּלטאניים, בַּצד). שְמָהּ של עֶגְלָה תורנית זו בָּעֵדֶר של פרַדקין היה צִיפִּי סוֹסְקִין, בּוגרת "בּית צבי" וּפצצה מתקתקת של אֶגוֹ ואמבּיציה נטוּלֵי כּל עַכָּבוֹת. היא היתה מרוּפּדת היטב בּאותם איזורים פָּרָתִיִּים בּגיזרתהּ העגלגלת, שפרַדקין, שֶקָּץ בּשִדְפוֹן רזונהּ האַסְקֶטִי-דוקרני של זוּגתו הנוכחית, שָֹמַח להושיט לה יד-עֵזֶר בִּמְקוֹם אגוּדת-שומרי-מישקל (משמע: הושיט לה שתי ידיים) בּכך שהִדגים לה דרכי הַרְזָיָה ושיטות שֹריפת קָלוֹרְיוֹת מענגות הרבּה יותר. בּחדר נִסתר בּמלון תל-אביבי (שֶבּוֹ, בּרוב דיסקרֶטיוּת, היה קליינט קבוּע) היה מלטש איתה צרור מיזַנסצֶנוֹת לכל הצגה בּה כּיכבה. סַאמִי שימש לו אַלִיבִּי תמידי בּשוּבו אל בּיתו עִם אור-שחר. "נשארתי בַּgreen room- עִם גולדמן, לשתות קצת," היה מחרתֵּת לה, סחוּט.
אלא שחַיְּ'קָה, למרות גימגוּמיו, לא קנתה את הלוֹקְש הקבוּע. יותר מדי הֵבינה איך פּועלת הקוֹמבּינה שֶבָּהּ הִדיחה היא את זוּגתו הראשונה. אותה תקוּפה הציג התיאטרון להיט ידוּע, "בּיקוּר הגברת הזקֵנה" של פרידריך דירנמאט. חַיְּ'קָה גילמה את הגברת, וּפרדקין את מי שיָרַד לחייה שעה שהיתה עוד בּת-כּפר ענייה שהגיעה לעיר הגדולה. בִּסְצֵינָה מסוּיימת אמוּרה היתה לסטור לו לַערס הזה, בּכוח, כַּכּתוּב בַּמחזה. כּל סטוּדנט-דראמה שנה ראשונה כּבר לומד איך עושֹים זאת "כּאילוּ": איך מַפְלִיקִים פֹּה סטירה וירטוּאלית ואיך יוצרים אֶפֶקְט מבּלי לגרום לשוּם דֶפֶקְט. אך חַיְּ'קָה שֹכרה לה מישֹרד-חקירות וּממש שעתיים בּטרם עלה המסך על אותה הפּרמיירה קיבּלה מִמישֹרד זה, כּשַי, צרור תצלוּמים של מיטה חטוּפה בּכיכּוּב בּעלהּ הלוֹיָאלִי וּמי שליטשה עמו שְלַל מיזַנסצנות, הסוֹסְקִינִית ההיא מאגוּדת-שומרי-מישגל.
 עלתה איפוא חַיְּ'קָה ישר לַבּמה כּמין גברת זקֵנה, דירנמאטית, נושֹאת ארנקהּ בִּשֹמֹאלהּ וּמקלהּ בִּימינהּ וסודהּ בּליבּהּ. שעה שהגיע הרגע לסטור לו לפרַדקין נותר זה רגוּע: הן כּל חזרה שנָכַח בּהּ עד הֵנָּה עברה תודה לאל בּ"פְלִיק" פיקטיבי, מדוּמֶה. זה שאותה זוּגיוּת שהוּא חי בּהּ עם חַיְּ'קָה אף היא מדוּמָה היא וזה שתפקיד בּעלהּ הלוֹיָאלִי פיקטיבי אף הוּא, כַּזכוּר – כּלל לא הטריד אותו, כּל החיים הם הרי פּוּרים שְפִּיל, כַּידוּע, ואִם בּחייו של שֹחקן מדוּבּר זו קומדיה-דֶל-אַרְטֶה ממש. עוד הוּא פּולט את תחמושת הרֶפּליקוֹת כּמו מרגמה משוּמֶנֶת, עוד הוּא מוּכן להגיש לאשתו את לֶחְיוֹ כּהמלצת אותו נוצרי, בּן הנַגָּר – תקעה בּו חַיְּ'קָה "שוֹס" ששוּם קאסאם ושוּם קטיוּשה לא ישתווּ לו בּהֶלֶם ולא בּטיבהּ של אותה הפתעה. אִם נֹאמר "סטירת-לחי", "מַכָּה", "חֲבָטָה", או אפילוּ "סְנִיקָה" ו"כּוּרְמִיזָא" - לא נתאר אלא אפס קצֵהוּ של מה שספג שם החְנְיוֹק. רק בַּשֹפה ששֹיחֵק בּהּ בּימיAvenue Second שלו, עם מוריס שווַארץ ויוס'ל בּוּלוֹף, יש "שְמִיר" ויש "פְלַאסְק" ויש "פְלִיק" ויש "פְרַאסְק" ויש "פַּאטְש" ויש "קְלַאפּ" ויש "זֶעץ". פרַדקין צנח מתעלף על קרשי הבּמה לחֶרְדַת כּל הצֶּוֶת. איש בַּקהל לא הבין מה קורה כּאן זוּלת שמישֹחקו היה אותנטי להפליא...
כּשנשֹא בַּפְּרֶמְיֶרָה של "יוּליוּס קיסר" את הסְפִּיץ' הנודע של אנטוֹניוּס, תיאר בִּשֹפתו של רֶבּ ויליאם מִסטראַטפוֹרד מיבצע אקרובּאטי דומה. "מַה נְּפִילָה הָיְתָה זוֹ, הָה, בְּנֵי רוֹמִי," סח בּפאתוֹס, ולא נותרה שם עין יבֵשה בּין הצופים.
כּבר עמד מנהל-הבּמה להזעיק טלפונית את ד"ר שפּירא, אוּלם פרַדקין, שכּתם כּחלחל של "פּנס" אֶלֶגַנְטִי קישט את עינו – (מה ששיווה לו הוד-קדוּמים של מין בּילעם שְתוּם-עין) פּקח שם עין תורנית, כּמו זאת של בֶּן-בְּעוֹר שאתונו גרמה לו כַּזכוּר לקְבֶץ' בָּרגל (בּעוד שֶחַיְּ'קָה אף הִגדִילה לעשֹות מִזֶּה והעניקה לו לפרַדקין מין נוֹק-אַאוּט טכני) וּבִפליאה גמוּרה שאל בּלחש:
"זֹאת – על מה?"
חַיְּ'קָה, אף היא שֹחקנית משוּפשפת, החזירה לו רֶפְּלִיקַת-קוֹנטרא: "על מה? על דברים בְּעַלְמָא עִם אותה העַלְמָה," וחזרה והָלְמָה…
כּשניסה אותו נֶעבֶּעך לפקוח שנית את עינו הפּחות מְצ'וּקְמֶקֶת שלפה לו הַיְשֵר מעוּמקי ארנקהּ את אותם תצלוּמים מַפלילים. פרַדקין מילמל: "מצטער, מְעִידָה…"
"מְעִידָה הַמְּעִידָה על טיב השְוַאנְץ," זרקה לו חַיְּ'קָה. אך עד שעיכּל כּבר ירד המסך על אותה מערכה וּבו-זמנית – על נישֹוּאיו.
 
שנתיים לאחר-מִכּן עלה המסך על "הַמְלֶט". פרַדקין, נשֹוּי זה שנה בַּשלישית והפּעם לסוֹסקין הנַ"ל (מי שתפחה בּשל כּך מרוב נחת על אף כּל שֹריפות הקָלוֹרְיוֹת) לא רק בִּיֵּם את השלַאגֶר הקלאסי כּי אִם גם גילם בּו תפקיד. הוּא שֹיחק את רוּחוֹ של המלך המת, אך למרות מיעוּט-אורכּו של התפקיד האֶפִּיזוֹדי גנב בּקולו השַלְיַאפִּינִי-חם את ליבּו של קהל הצופים. איש מִצוֹפיו לא שיער כּי שעה שגילתה רוּח-מת זו להַמְלֶט את סוד מזימת המלכּה-האֵם גֶרְטְרוּד עם קלוֹדיוּס, אחיו של המת – נִגלָה גם לפרַדקין כּי גרטרוּד, היא צִיפּ, מלטשת אף היא מיזַנסצֶנוֹת (עם הַמְלֶט, הוּא בּן-טיפּוּחיו סַאמִי גולדמן) וּמצמיחה לו לא רק קֶרֶן אלא גם ריבּית. כּך נִתממשה אסירוּת-תודתו של אותו ציפעוני שהפרַאיֶר שב וסיפּק לו מיקלט בּחיקוֹ החם עד שלמד להַכִּיש. כּך נִתבּרר כּי מִלבד מחזות שאוֹרָן של הראמפּות מַגִּיהַ יש מֶלוֹדרָאמוֹת נאות לא פּחות גם בְּצֵל אחורֵי הקלעים.
 
*
כּל זה גרם לו לפרַדקין לִשכּב (אך הפּעם – לגמרי בּ"סוֹלוֹ") חודש ימים בּמיטת בּית-מרפּא גֶרִיאַטְרִי אי-שם בַּשרון. הוּא, שהוּרגל להפגין בּיצוּעיו בִּתנוּחה זו תמיד רק בְּ"דוּאוֹ", אוי לַבּוּשה שנידון לה לפתע: לִרבּוץ בּה, אך רק עִם עצמו. כּמי שנחשב עד אתמול ללא שמץ עירעוּר לְקיסר הבּוֹהֶמָה, אכל לו עכשיו את הלב על אותם אֵידֵי מַארְס שלא חש בּהם כּלל גם כּשהיתרוּ בּו רֵעָיו כּאותו העיוור בּו זילזל יוּליוּס צֵזָאר, זה שלמרות עיוורונו הפטאלי היטיב שם לראות מִכּוּלם.
כּשקרא בָּעיתון על כּלוּלות זוּגתו עִם הבּרוּטוּס שלו, סַאמִי גולדמן, מי שלמרות שגידל ורוֹמֵם וטיפּח אותו זה שנים, פָּשַע בוֹ כִּדבר הנביא בּן-אמוֹץ וחָרַש כִּדבר שמשון בּעֶגְלָתוֹ המִתבַּרדֶקֶת, נתקף בּדיפּרֶסיָה קשה ונזקק לטיפּוּל פּסיכיאטרי דחוּף. כּל זה ניחת על ראשו כּמין רעם-פּתאום והפך בּו לפתע פּוֹאֶזְיָה לפּרוֹזָה וקוניאק ל"פְּרוֹזַאק" וּטרֶענֶערֶער (חרמן-אמן) לטְראַנְטֶע (שבר-כּלי). כּשראוּ מטפּליו כּי אינו מתאושש נוֹעֲצוּ בּקוֹלֶגָה ניוּ-יורקי. זה, שאביו זַ"ל היה חובב יידיש בּשנות השלושים, שלח שַי. זה היה תקליט stand-up ישן וחורק אך מצחיק עד דמעות בִּשֹפת יידיש. "אִם זה לא יצחיק אותו," סח אותו shrink, "אז אינני יודע מה כֵּן."
הוּא צדק אבל רק בּחֶציו של ה-case: זה לגמרי לא הִצחִיק אך הדמעות זלגוּ בּשפע. פרַדקין זיהה בּאותו קומדיאנט את עצמו שכּוּנָּה אז Fred Kean. הוּא נזכּר בַּמצחיקן הצרפתי הווירטוּאוֹזִי זָ'אן גַסְפָּאר דֶבְּיוּרוֹ הפנטאסטי. זה, מנציחו המוּפלא של פְּיֶרוֹ, הבִּיש-גדא הנִצחי של הבּמה הצרפתית, סבל דיכּאון וּפנה תחת כְּסוּת שֵם בּדוּי אל רופא פּאריסאי: "תן לי תרוּפה לַמרה השחורה שלי, דוקטור, אני מִתמוטט." -"אִם תלך לְתיאטרון Funambules," אמר הדוקטור, "תִתפּקע שם מִצחוק מִקוֹמֶדיַאנְט אחד, מזהיר. אין פּרצוּפוֹ, בּשעה שאינו מְאוּפָּר, מיוּדע וּמוּכּר לי, אך יש בּכוחו להצהיל גם אבני מצֵבות בְּפֶּר לָשֶז', בּית-הקברות העירוני."
"מה שמו?" שאל נִרגש הפָּצִיאֶנְט הדֶפְּרֶסִיבִי (אף כּי הדוקטור לא פּירש נכון את ריגשתו).
"דֶבְּיוּרוֹ, זָ'אן גַסְפָּאר דֶבְּיוּרוֹ," סח הדוקטור, "פּצצה של הוּמוֹר וקוֹמֶדְיָה. אתה, מוֹן אָמִי, רק תעיף בּו שָם עין וּכבר תִתרַפֵּא מהכֹּל..."
 
*
 בּוקר אחד צץ לו דַנְקוֹ דגן, אמרגן התיאטרון המסחרי, בּבית-מרפּא זה. חמוּש בּחיוּכים וזֵר ענק של גלאדִיוֹלוֹת, ערך בּיקוּר חולים מרהיב לפרַדקין התשוּש. פרַדקין, כּמי שמיטיב להכּיר את טיבם של יחסי-אנוש בּבְּרַאנְזַ'ת ה-show business, לרגע לא חשד בּו בּאורחו הפילנטרוֹפִּי כּי אין בּו בַּבּיקוּר הזה גם אינטרס סמוּי. ואכן, לאחר שדָּלַל, כַּצפוּי, מעיין ה"מה שלומךָ?" וּשאר הבּוּלשיט הסְּמוֹל-טוֹקִי, נִגלוּ קלפיו של דַנקוֹ זה וּכְבוֹד האימפּרסאריוֹ שפך ליבּו גלוּיות בּאוזני פרַדקין החשדן. מִדבריו נִסתבּר כּי הבֵּיבִּי שלו, הצלחת המַּחֲזֶמֶר שאותו יִבֵּא מִבּרודווי – "כַּנָּר על הגג", המכניס לו מיליונים – צפוּי לחיסוּל פּתאומי. למה ואיך? הכּוכב הראשי, הלא הוּא סַאמִי גולדמן שהוּשאל לו מ"הבּימה" (שרק לפני שנים ספוּרות היה סטאטיסט וּכלוּמניק ורק תודות לפרַדקין לא נשאר כּך עד היום) נִראֶה כּי השֶּתֶן עלה לו לָראש והראש נִסתחרר כּרוּלֶטָה: כּל הוספה בַּמשֹכּורת, כּל בּוֹנוּס, אינם משֹבּיעים את החְנְיוֹק. כֵּיוָן שנִדמֶה לו כּי אין לו תחליף, עורך הוּא על כּיסיו של דַנקוֹ אַמבּוּש מִדֵי ערב. אך נִתמלא האוּלם בּקהל שקנה כּרטיסים בּמֵאות, יושב לו הסְטָאר בּחדר-האיפּוּר, עטוּי בּתִלבּושתו המפוּרסמת של רֶבּ טֶבְיֶה, בּכובע-הקַסְקֶט וּבִזקָנוֹ המיתולוגי, ואף שכּבר נשמע צילצוּל שלישי – איננוּ זז. אץ מנהל-הבּמה המוּדאג ורוטן: "הקהל מִתעצבּן כּבר. אנא, מר גולדמן, עֲלֵה לַבּמה כּי אחרת יהיה פֹּה פּוגרום." גולדמן איננוּ מואיל אף למוּש מכּיסאו, כּמו הרבּה חברי כּנסת, כּאילוּ הוציא עליו שטר של קוּשאן או מוּנָּה פֹּה לשֹר-בּיטחון. כּשהֵחֵלָה לבקוע, מִצד האוּלם, מקהלת קריאות-הזעם "אֶת ה-כֶּ-סֶף! אֶת ה-כֶּ-סֶף!" פּרץ לחֲדַר-האיפּוּר כּטוֹרנַאדוֹ גם דַנקוֹ עצמו וצָוַח: "מה מתרחש כּאן לכל הרוּחות? תעלֶה על הבּמה אבל מיד, מר פּרימאדונה!"
"לא מתחשק לי," ענה האוֹרַקְל, מרבּיץ חיוּך של "קְפוֹץ לי" וקופא תחתיו כִּספינקס.
דַנקוֹ דגן, אמרגן-הצמרת, כּבר חש איך קופצים לו הפְיוּזִים, אף כּי הִכּיר שיגעונות של ארטיסטים, הפּעם איבּד סבלנוּת. "אוּלי תסבּיר לי מהי הסיבּה לכך?" הפציר בּו, "לפני שיפרקוּ לי שם את כּל המושבים." קול הקהל בָּאוּלם שוּב הידהד בּאוזניו, אך כּעת בּקְרֶשֶנְדּוֹ, כּמו בּאוזני יהוֹשֻע (בִּ"שמות" ל"ב) "קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה".
"סיבּה?" זרק לו סַאמִי כּמין עצם לפני כּלב, "פּשוּט מאוד לא בּא לי, אין לי מוּזָה, אין לי mood."
"יש כּאן קוֹנֵי כּרטיסים שרוצים גם תמוּרה לכספּם!!!" רתח דַנקוֹ.
לא, אין לי mood," היה גולדמן משיב, "אבל שטר של אלף דולר ישַפֵּר לי אותו פִיקְס..."
888בּלֵית בּרירה, בּלחץ הקהל המִתפּרע, נכנע לו איפוא דַנקוֹ לַסחטן הנכלוּלי. סַאמִי שילשל לכיסו את השטר ועלה לַבּמה זְחוּחַ-דעת. דַנקוֹ חרק בּשיניו והרגיש איך האוּלקוּס שלו מגבּיר גאז. אלא, כֵּיוָן שכִּדבר הפּיתגם "עִִם האֹכֶל גם גָדֵל התיאבון," חזר העסק. ערב בּערב גדלוּ שם מחיר הסחיטה וחֲמַת הנִסחט. עד שהִבשילה תרוּפת-הפּלאים בּמוחו הקודח של דַנקוֹ: פרַדקין הוּסַע בִּתנאֵי קונספּיראציה מִבֵּית המרפּא אל העיר. הוּא אוּשפַּז בּמשֹכּורת מלֵאה וּשמֵנה בּביתו של הד"ר שפּירא (בּין בֵּית תיאטרון-הצמרת של דַנקוֹ וּבֵית-העלמין הישן). מִדֵּי לילה בּלילה, סמוּך לַשעות הקטנות היה טַאקסִי מגיע. פרַדקין וד"ר שפּירא היוּ נִכנסים בִּגניבה לתוכו. נהג-המונית הפיקטיבי היה לא אחֵר מאשר פְרוֹי'קֶה גרינשפַּן, בּמאי הצלחת ה"כַּנָּר על הגג" שהִדבּיק לו שֹפם, לכיסוּי. כּמו בְּמיבצע של שליחי ה"מוסד" בִּתחוּמי טֶריטוֹריָה עויינת היה אותו טאקסי עושֹה מסלוּלו בּדרכי-עקלתון כּמו לבלבּל את האויב. איש לא היה מעלֶה אף על קְצֵה דעתו בּשעה זו של לילה מה מִתבּשל כּאן ואיזו קוֹמבּינה קורמת כּאן עור ואיפּוּר.
פרַדקין, כּאילוּ הוּזרק לו הוֹרמוֹן-נעוּרים או תידלוּק של וִיאַגְרָה, שוּב נִתלקחה אדמימוּת בִּלחייו וענן הדיפּרֶסיָה נמוֹג. גרינשפּן היה מנווט את הטאקסי דיסקרֶטית אל בּית הטֶעאַטֶער, דַנקוֹ היה מחכֶּה בִּכניסה אחורית וּמוביל לַבּמה. זו, הבּמה הריקה מאדם אבל לא מריגשה מחשמלת, היתה משמשת להם כּזירת-חזרות בּלי צופים וּבלי קַאסְט. גרינשפּן היה מתמרֵן טֵייפּ-רֶקוֹרדֶר שכּל השירים מוּקלטים בּו. דַנקוֹ שימש כּלחשן למיקרה שבּו פרַדקין ישכּח את הטֶקסט. את רֶפּליקוֹת הצֶּוֶת, למָעֵט אותן של טֶבְיֶה, פּולט היה גרינשפּן מִתוך האוּלם כּמין "מֶדְיוּם" נִסתר, קול מֵאוֹב. חייט מִשֵייח' מוּנֶס, שאיש לו גילה לו לְמִי או לְמַה הוּא טורח, שקד על תפירת תלבּושתו של רֶבּ טֶבְיֶה מִבּלי שיִרְאֶה את לוֹבְשָהּ. כּל שניתַּן לו היה צרור מידות שמָדַד אותן דַנקוֹ על פרַדקין וּדמֵי-לא-יחרץ, בּנוסף על שְֹכָרוֹ, אִם חלילה ישאל שאלות. ערב פּוּרים, בְּלֵילָהּ של ה"גַאלָה" לִכבוד נדבנֵי "קרן שְנוֹרְמַן" (הם בּאוּ בְּ-charter ישר מִניוּ-יוֹרק לנתבּ"ג וּמִשם –לָאוּלם) הוּצגה הצגת ה-100 בּחסוּת הנשֹיא ורֹאהַ"מ והכּנסת. על גג הבּניין זהרוּ שתי הדָלֶ"תִים (דנקוֹ דגן) בְּנֵיאוֹן. גולדמן, אמן השַנטָאז', כּבר הבין כּי הערב צפוּיה לו בּוֹנַאנְזָה: מי שהמלך חָפֵץ בִּיקָרוֹ יהא זה שיִּרְכַּב על הסוּס. המלך היה השֹחקן הראשי והסוּס )אִם לא חמוֹר) האמרגן הזה, הפרַאיֶר. שוֹט הזֵרוּז, הסחיטה והלעג היה הפּסוּק המוּכָּר: "לא מִתחשֵק לי לצאת לַבּמה, מר דגן, אין לי mood, אין לי מוּזָה." קריאות הקהל הנִזעם בָּאוּלם היוּ אש מסייעת, תמיד. זה עבד עד היום ועבד כּמו שעון, זה מוּכרח לעבוד גם הפּעם. גולדמן הסוּפֶּר-סְטָאר אין לו תחליף ודגן נֶעבֶּעךְ אין לו בּרירה...
 אך שוֹמוּ שמיים, שלא כַּצפוּי זה פּתאום לא הִרתיע את דַנקוֹ. ואִם גם בּכך עוד לא די הוּא פּשוּט לא הושיט לו לגולדמן שוּם שטר.
"אַל תצא לַבּמה," נִתקמרוּ שִֹפתותיו בְּחיוּך מיסתורי אך רגוּע.
"מה פּירוּש 'אַל תצא'?" שאל סַאמִי, מוּפתע, "הרי כּל הקהל מחכֶּה!"
"יחכֶּה," הימהם דַנקוֹ, "אִם אין לךָ mood להופיע הערב – תנוּחַ."
"מה זה 'תנוּחַ'? וּמה תסַפֵּר לַנשֹיא, לְרֹאהַ"מ, לכולם?"
"לא צריך לסַפֵּר להם כּלוּם, הם יִראוּ הצגה מעוּלָה," חִיֵּךְ דַנקוֹ.
-"איך?" נִתקף גולדמן בְּשוֹק, "בִּלעדַי? הרי אין לי תחליף. זה אַבְּסוּרְד!"
"נִמצא כּבר תחליף," נשף דַנקוֹ בְּ-cool סטוֹאיקָנִי בִּקְצֵה המיקטרת, "גם תיאטרון-האַבְּסוּרְד עוד נחשב תיאטרון. לֵךְ תנוּח, בִּיג סְטָאר..."
"איך תִמצא לי מחליף? תִתקשר לעולם-האמת? אל רִיבּוֹיְנֶע של עוֹיְלֶם? 'שְלַח לי דחוּף את רֶבּ טֶבְיֶה' תֹאמר לו? 'נשֹיא-המדינה מחכֶּה'?"
"בּדיוּק," אמר דַנקוֹ, "חַכֵּה ותִראֶה" וחִייג אל הד"ר שפּירא, זה הממתין לו בַּבּית עִם פרַדקין כּמו sprinter לאות-הזינוּק. "ריבּונו של עולם," אמר דַנקוֹ בַּטלפון, "אין אימפּרֶסַאריוֹ כּמוךָ. אתה מעלה וּמוריד הפקות על בּימת עולמנוּ יום-יום. שְלַח לי בּרוב חסדךָ איזה טֶבְיֶה הגוּן שאינו רודף-בּצע ולא כְּפוּי-טובה מסוּחרַר-הצלחה שהשֶתֶן עלה לו לָרֹאש." הוּא הִצמיד את שפופרת הטלפון (פּוּנְקְט!) אל אוזנו הרוטטת של גולדמן. גולדמן, תְקוּף-הֶלֶם, הקשיב ושמע קול מוּכּר אבל לא-מזוּהֶה. אפילו בּאוזנו של אַתֵאִיסְט כּסַאמִי גולדמן צילצל הקול כּמין חִיוּג ישיר מִשְמֵי-עליון.
"אוֹקֵי, מר דגן," נִתפּצח הבָּאס השַלְיַאפִּינִי כּמו מִתוך רעם, כּקול אלוהים העונֶה לאִיוֹב מֵחַשְרַת סערה מיקראית, "כֵּיוָן שאינני סובל פוֹיְלֶע-שְטִיק ויָקָר לי גם היום מוֹתַר אדם מן הבּוֹהֶמָה, אֶשלַח לךָ תיכף, בְּדואר אקספּרס, את הטֶבְיֶה הטוב מִכּוּלם."
"אני לא מאמין," צרח סַאמִי נִרעש, "תֵּן לי cash ונִגמור עִם זה, דַנקוֹ!"
"הרי אין לךָ כֵּף להופיע הערב," כּך דַנקוֹ.
"לא, יש לי כּבר, יש!"
"צר לי," כּך דַנקוֹ, "כּעת לִי אין כֵּף לשַלֵם לךָ, סַאמִי. נִגמר לי."
"מה כּבר נִגמר?" שאל גולדמן, הִיסְטֶרִי.
"ה-mood," פִּימְפֵּם לו דַנקוֹ בַּמיקטרת, "לא ה-cash…"
"מה שתגיד – אֶעֱשֶֹה," יִבֵּב גולדמן כּמין S.O.S של טובע.
" לא יעזור כּבר. איחרתָּ," כּך דַנקוֹ, "רק מה, תסתכּל בַּחלון."
גולדמן, כּמו זוֹמְבִּי, קָרַב לַחלון בּלי לקלוט מה קורה לו, ולָמָּה. לרגע חשש פּן יוּעַף בּידי דַנקוֹ מִשָּם לחצר שתחתיו. כּך נוֹרוּ לוּליינֵי הטְּרַאפֶּץ מִלועו של תותח שָם, בּ-Circo Gonzales. כּך הוּעַף הוּא עצמו ממיטה חטוּפה זו של אנה-מארִיָה, עֵירוֹם.
"מה אתה רוֹאֶה?" זרק לו דַנקוֹ, קר, סַרְקַאסְטִי.
"את הבּית של ד"ר שפּירא," סח סאַמִי.
"וּמה קצת מֵעֵבֶר לזה?"
"בּית-הקברות הישן," גימגם גולדמן, מרטיט כּמו מנה של קְרִיש-גֶ'לִי.
"אוֹקֵיי, אז עכשיו: מי קָבוּר שם, מר גולדמן?" שָב דַנקוֹ לשאול, כְּמוֹרֶה.
"גדולי האתמול," פּלט סַאמִי כּמי שנִבחן בּעל-פּה בּהיסטוריה, "מר גְרוֹס וּמר בּוֹס והד"ר בִּיג-שוֹס, כּל הקנַאקֶערים של פּעם, האָחָ"מ, הP-.I."V
"יופי! אז מה משוּתף לכוּלם אִם מוּתר לי לשאול?" חקר דַנקוֹ.
"לא זוכר, המוֹרֶה."
"שכּוּלם האמינוּ שאין להם, מותק, תחליף..."
 ז'אק אוֹחָיוֹן, מנהל-הבּמה, שירבּב ראש ולָחַש: "מתחילים כּבר!" מִצד האוּלם נִשתתקוּ הצווחות והוּרגש: ממתינים לַפּתיחה. סַאמִי מיהר לכיווּן הבּמה אבל דַנקוֹ חסם לו כּל דרך.
"אתה נִשאָר כּאן, אדוני," סח בּתוקף, לופת את זרועו כְּבִצְבָת. בּו-בָּרגע הגיח מִבֵּין הקלעים, מְאוּפָּר למישעי, בּתלבּושת, טֶבְיֶה נוסף, בְּזָקָן וקַסְקֶט, והִרעִים בּקול בָּאס: "ערב טוב!"
זה היה חיזיון ההולם לא "כַּנָּר על הגג" אלא "שני קוּנִי-לֶמְל". כּמו תאומים, כּמו מַרְאֶה מוּל מַרְאָה, כּמו כּפילוּת בּעיניו של שיכּור: טֶבְיֶה מוּל טֶבְיֶה, זָקָן מוּל זָקָן וקַסְקֶט מוּל קַסְקֶט, דוּפּלִיקַאטִים. את הדראמות הכי מפתיעות, כּאמוּר, לעולם לא יִרְאֶה הקהל. גולדמן, נִפתל בּאגרוף-הבּרזל של דגן כּתולעת על קֶרֶס, ראה בּעיניים כָּלוֹת את כְּפִילוֹ מנתר כּמו צעיר לַבּמה. פרַדקין, בּמֶטָמוֹרפוֹזָה פנטאסטית, הפך כּאן מִפֵּיגֶר לשְלֵיגֶר, מִתֶּקֶן אַלטֶער קַאקֶער שיצא מִכּלל שימוּש כּבר, לְזֶה של מטאטא חדש, נכון לכל עימוּת. מי שנחשב עד אתמול בּעיני כּל רופאיו לסוּס מֵת גֶרִיאַטְרִי, למי שרגלו האחת כּבר בַּקֶבֶר בּעוד השניה בּ-stand-by – פִּתאום קל כַּצבי הוּא ועז כַּאֲרִי וכוּלוֹ רוּח-קרב ואמבּיציה, דולג על הרים, ּמקפּץ על גבעות, כּמו הוּשקָה בּשיקוּי-עלוּמים.
"אני!" זעק סַאמִי שְנוּק-קול כּאומר: "זה אני מְשַֹחֵק פֹּה את טֶבְיֶה!"
"אתה," צחק דַנקוֹ נינוח, "אתה מְפוּטָר, אדוני הסחטן."
בַּצַּד היה ד"ר שפּירא ערוּך עִם כֵּלָיו בּחֶביוֹן הקוּלִיסוֹת (מה שקרוּי בּעברית-של-שבּת "הקלעים") בּעוּמקי הבּמה. ארוך כַּנחש שנִלפַּת, שָד וָשֶבֶר, סְבִיב לובן חֲזֵה קליאופּטרה, נִכרך סטתוֹסקוֹפּ מפוּתל ושחור על חֶלקַת חלוּקוֹ הלבן. הוּא הכין את עצמו למיקרה שה"סְטָאר" הזקֵן יתמוטט מוּל הרַאמְפּוֹת, אִם מחוּלשת אותו גוּף אַלְטֶע זַאכְן ואִם מחֶדוַת-הִתרגשוּת. אך נֹכַח עיניו המוּמוֹת-האטראקציה, עיני סקֶפּטִיקָן מֶדיציני, ריקדה לה תחיית-המתים וזימרה לה את "לוּא הייתי רוטשילד" כּמו אַקְטְיוֹרְצִ'יק בּן עשֹרים...
 דְּבַר פּיטוּרי השֹחקן-הסחטן היה "סְקוּפּ" שבִּדחילוּ וּרכילוּ דשה בּו כּל התיקשורת, כּתוּבה וּמוּקלטת, בּטוֹן "מה נִשמָץ?" – שני הצהוּבּוֹנים, שבּעֶטְיָם של קרב-הרֵיטִינְג וּקרב-הַאֲזָנוֹת-הסֵתֶר בּין בּעליהם עדיין היוּ צהוּבִּים זה לזה, נִשתווּ בּפִתאום בּמפתיע על צֹהַב אחיד בּו הִרקִיעה צַהֶבֶת ה"שוּנְד" לשֹיאים חדשים. שניהם נִזדרזוּ להפיץ בּחוּצוֹת הערים הוצאה מיוּחדת אליה נִלווּ תצלוּמֵי פָּאפָּארָאצִים בּגודל close up, "פְּלֵיבּוֹי" סטַייל. "פרַדקין דפק הופעה מהממת," בּישְֹרה בִּשניהם בִּשניהם הכּותרת (בּצבע, על פּני ארבּעה טוּרי רוחב) "וגולדמן חטף גוֹל עצמי."
בּכל פּינה בָּעיר, בַּקַניוֹנים, בָּאוטובּוּסים, סיפּרוּ איך החִיתְיאָר תקע שם פֶּנְדֶל לָצעיר. איגוּד הגימלאים ונִבחריו בַּקואליציה דרשוּ להעניק לפרַדקין אות "יקיר הדור". חברת תרוּפות-הפּלא supernatural הִנפִּיקה הוֹרמוֹן מְחַדֵּש-נעוּרים בּשֵם "פרַדking", תכשיר הבּולם הִזדקנוּת. בְּעַם בּוֹ כּל אזרח נוהג יום-יום, כּבעל-בּית, להיכּנס חופשי למיכנסיו של הזוּלת ויֵצֶר-המציצנוּת חוגג כּל בּוקר חַ'אפְלָה על כּל סקנדאל וּמלקק שֹפתיו בּהנאה, הפך עונשו המר של סַאמִי גולדמן אות וסמל לְמַה שצפוּי לו למי שעיניים גדולות לו יותר מרֹאשוֹ. בְּאֶרֶץ האוכלת יום ולילה את יושביה (שהם עצמם אוכלים בִּטרַאנס בּוּלִימִי זה את זה) אין עוד שֹימחה אמיתית וּספּונטאנית, עזה ושווה לכל נפש, כּמו זו החוֹצָה גבוּלות-גיל-מין-וסֶקטוֹר והקרוּיה (מִשְלֵי י"ז, ה') שֹימחה לאֵיד. כּל בּעלי הטוּרים מוּשחזֵי הקוּלמוֹס מיהרוּ להודיע כּי סוֹסקין זנחה את אישהּ הצעיר לטובת בּעלהּ הראשון. זאת היתה, כּמו תמיד, אינפורמאציה חלקית וּמאוד-מאוד לא מדוּייקת: סוֹסקין רצתה אבל פרַדקין נִשמר לנפשו לא לשֹאת אותה שוּב. "בּשביל טיפּת חלב בּכוס קפה," אמר בּנחת, "אין לי שוּם צורך לרכּוש בּעלוּת לא על 'תנוּבה', לא על 'שטרַאוּס', וגם לא לקנות פּרה." סוֹסקין, שלא אהבה את אותן השוואות מחמיאות עִם הרֶפֶת (אף כּי עדיין היתה גיזרתהּ מרוּפּדת בּאי אלה איזורים פָּרָתִיִּים) שמרה על דִמְמַת-אלחוּט כּי לא היתה על סְטַאטוּס אִשתו כּי אִם על תֶקֶן של מוּעמדוּת בלבד.
 אך פרדקין עצמו נעשֹה כּאן פּתאום אישיוּת ציבּוּרית מבוּקשת. בּכֶנֶס הֶרְצְלִיָּה וכנס קיסריה הוּזמן לשֹאת נאוּם-פּתיחה על פּער-הדורות. אפילוּ ראש-הממשלה חטף מִמנוּ שְטוֹזוֹת ולא פּחות הרמטכּ"ל ושֹר-הבּיטחון. הוּא אמר: "רבּותי, גם זקֵנים בּני דורי לא חוּסנוּ מעונשו של היֵצֶר. גם אנוּ נִדחפנוּ, חֵרפנוּ, נאפנוּ, רדפנוּ יוּקרה ושִלטון. אך בּכל זה ראינוּ דֶפֶקט, side effect, והיתה לנוּ בּוּשה אִם הִתגלָּה אצלנוּ שֶרֶץ – מה שכּיום, בּדורכם, דור הקְפוֹץ לי, פּשוּט נעלם מן הנוף. אנחנוּ נִזהרנוּ, בָּנַי, כּמו מאֵש, מִנגע השחיתוּת שאצלכם הפך לנוֹרמה. אנחנוּ ראינוּ בַּקְרַאנְק ששמו עוני חֶרפּה על המצפּוּן (כּי עוד היה לנוּ מצפּוּן). אצלנוּ, אִם שוּב לא זכוּ בְּאֵמוּן, הלכוּ לִשְֹדֵה-בּוקר, לא נִדבּקוּ לַפּוֹפּוֹ-זִיצ-יה. אצלנוּ, אִם הִבטיחוּ הבטחות בּיום-הקלפי, הִבדִילוּ בּין הַבְטוֹחֶס לְאוֹיף תוֹחֶס, קוּרְץ אוּן שַארף."
 כּל האוּלם, כּמו בַּסְצֵינָה של "הַמְלֶט", הבין שזה to be or not to be, לא מַאגְנָה חַארְטָה. כּאן, בּפוּרים, שהוּא חג התחפּושֹת, קורע איש הפּוּרים-שְפִּיל את כּל המסֵכוֹת.
הוּא סיים את דבריו ונפלה שם שתיקה, כּזאת ששוּם אח"מ אף לא הֵעֵז למחוא כּפּיים. "שוֹין," הִפטיר פרַדקין, "סיימתי, אך איך אמר בְּרֶנֶר בִּזמנו: כּל החשבּון עוד לא נִגמר..."
 
דודו אמיתי: סבל פלסטיני אותנטי
תנוח גם דעתך אהוד. ההתנשאות [גיליון 221] כולה שלך ולא שלי. התנשאות של מי שממרומי השקפתו הכוללת על הסכסוך מסרב לראות את הפרטים הנמעכים למטה תחת המנוולים משני הצדדים (פורים בחברון כבר הזכרנו? ואת משלוח המנות של ד"ר גולדשטיין?) – לא אטרח איתך במילים הרבה, כבר הכברנו די. מבחינתי סבל הוא סבל הוא סבל ושום סיפורי "צוותא" למינם, המבקשים כדרכם של המכלילים לדחוף את כל "האחרים" לקדירה נוחה אחת,לא יועילו. העולם איננו מחולק רק בין אוהדי החיזבאללה ותומכי "קדימה" – יש גם כמה גווני ביניים באמצע.
יום טוב,
דודו, גבעת עדה
 
יעקב זמיר: סיפור מדהים ביופיו
שלום רב לך אהוד,
קראתי בהנאה מירבית את הפרק התשעה-עשר של "המושבה שלי" [גיליון 222, "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה"]. סיפור מדהים ביופיו. הפרטים הרבים, השתלשלות העניינים, והתיאורים האותנטיים – כולם מקסימים. אין מילים בפי לשבח ולהלל את המסופר, את העלילה את השפה ואת הכול. לרגעים השוויתי את תיאוריך לאלה של המספר מיספר אחת של המאה האחרונה – גארסייה מארקס.
אלא שעליך לזכור, וחבל שזה כך, שאין זה היום חומר קריאה "תיקני". לא נראה לי שאיש מתעניין בכגון זה, ועלעול בדוכני הספרים בחנויות יאשר את דבריי. אפילו יצירת מופת לא תמיד הופכת לרב מכר.
בברכה וכה לחי,
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
נ.ב.
תודה ש"נידנדת" לקוראיך ללכת לתערוכה של ראובן רובין במוזיאון תל-אביב לאמנות, שעליה אין צורך להכביר מילים. חן חן. אם אני זוכר נכון התרעמת פעם במכתב למערכת עיתון "הארץ" על כך שמרשים לתינוקות ולילדים קטנים וצרחניים להיכנס לתערוכות ולהפריע. היום [3.3, יום סגירת התערוכה] כאשר ביקרנו שם קרה כמובן כנ"ל ואין מושיע.
ולא רק זה, פעם היו מציידים באוזניות את אלה שרוצים הסברים. עתה מציידים אותם בטרנזיסטורים שמצייצים למבקר באוזניו משמאל ומימין ומאחור. בראותי זאת נזכרתי שבימיה של אינדירה גאנדי, שרצתה להשליט סדר בקונטיננט שלה ולהקטין את הילודה, הוצעה תוכנית עיקור לגברים. וכדי לפתותם לבוא לתחנות בהן קשרו להם את חבל הזרע לעקרם, הודיעו שכל מי שבא יקבל רדיו טרנזיסטור. כמובן שבאו רבים, ואז, בלכתך ברחוב בהודו ראית המוני אדם עם רדיו טרנזיסטור צמוד לאוזן וכך ידעת מניין באו זה עתה.
הפילוסוף יאמר – וכי מה יש להתלונן כאן, והרי גם כאשר אתה הולך בשוק הפשפשים ביפו ומסתכל על דברי חמדה וכדומה, גם שם לא בדיוק שקט, למה אם כן תדרוש את הבלתי אפשרי ממוזיאון תל-אביב?
ואגב כך חשבתי שחבל שהמוזיאון לא פותח בתוכנית להקטנת גירעונותיו, למשל – על ידי כך שיציב באולם הכניסה מכשיר לקליית פופקורן, ואז כל אחד ייכנס עם דלי קרטון בעל תכולה של חצי קוב, שעלותו תהיה עשרים וחמישה שקלים, וגם הריח יגרה את התיאבון והצריכה תגבר עוד ועוד. ובא לציון גואל.