השכם בבוקר
ריטה דאב היא משוררת שחורה, הנמנית עם חשובי השירה האמריקנית החדשה, והיתה "שרת השירה" של ארה"ב בשנות התשעים. אז גם התוודעתי אל האישה המרשימה הזאת, המשמשת פרופסור לספרות באוניברסיטת וירג'יניה, ונודע לי שבשנת 1979 שהו היא ובעלה, הסופר הגרמני פרד וִיבּאהְן, שלושה חודשי קיץ ב"משכנות שאננים" שבירושלים. "זה היה כמו לחיות בספר-תמונות תנ"כי", כתבה לאחר זמן. כשנולדה בתם היחידה קראו לה אביבה שאנטאל טאמוּ. השם העברי הוא זכר לביקור ההוא.
לימים תירגמתי מיבחר משיריה שראה אור, לפני שבע שנים, בהוצאת "קשב לשירה" ושמו "ארוחת בוקר לאלופים". מתוך הספר הזה בחרתי להביא לכם, לרגל סיומו של חג הפסח, שיר יפה שנכתב בישראל:
ריטה דאב: השכם בבוקר בכביש חיפה-תל-אביב
הַחוֹף יָרֹק כִּכְרוּב וְרֵיחוֹ נוֹדֵף.
בִּצָּה שֶׁנֻּקְּזָה מַצְמִיחָה הֲדָרִים
וַאֲשָׁלִים, מַן לַקַּדְמוֹנִים
שֶׁנַּפְשָׁם כָּלְתָה לְנִסִּים.
עַכְשָׁו בֵּית-חֲרשֶׁת לִנְיָר וּ"צְמִיגֵי אַלְיַאנְס"
מְעָרִים אֶת סוֹדוֹתֵיהֶם הַרְחֵק יוֹתֵר לַיָּם.
בְּצַד הַכְּבִישׁ שְׁנֵי נְעָרִים עַרְבִיִּים
גּוֹרְרִים שַׁחַף בִּכְנָפָיו
וְהָלְאָה מִשָּׁם סוּס שָׂרוּעַ בַּשָּׂדֶה וּבִטְנוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה.
גִּלְשׁוֹן צוֹלֵל מֵעָלֵינוּ, דּוּמָם,
וּמִתְנוֹצֵץ בְּהִסְתּוֹבְבוֹ. צְרִיכִים הָיִינוּ לַעֲצֹר
אַךְ אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לִנְסֹעַ.
פולקלור
מבלי משים טבע שר האוצר אברהם הירשזון, המבלה עתה חלק ניכר מזמנו בחקירות משטרתיות, מטבע שסופה להיכנס לאוצר הפולקלור הישראלי.
כשנשאל על ידי החוקרים מהיכן הגיע לחשבונו הפרטי סכום נכבד מסויים, השיב "מהדודה עדה במילאנו."
אינני מחווה כאן דעה על אמיתות דבריו של מר הירשזון או על חוסר אמיתותם. גם אינני נכנס לעובי הקורה של קשרי המשפחה ההירשזוניים. אני מייחד את שורותיי לביטוי הנפלא בלבד.
ובעתיד חזקה עלינו שנשמע בדיבורם של יושבי קרנות את הדו-שיח הבא:
"אז מאיפה קיבלת את הכסף לקניית המכונית?"
"מאיפה? מהדודה עדה במילאנו".
"ולטיול המשפחתי סביב העולם?"
"איזו שאלה? מהדודה עדה במילאנו".
וכך הלאה וכך הלאה.
כוחה של פרשנות
בגיליון הקודם [232] תהה אורי הייטנר (שאין לי הכבוד להכירו אישית) במרי נפשו על תמיכתו של ראש הממשלה ביוזמה הסעודית והיפנה את הקושיה לעמוד-התווך של שני האחוזים המצדדים במר אולמרט, הלא הוא עורכנו הסופר הנידח (שאותו אני דווקא מכיר היטב).
וכך הסביר נידחנו למר הייטנר את פשר התמיכה האולמרטית:
"הוא נאלץ לשלם את המס, שכאילו יש תהליך של שלום, למרות שהוא יודע שהכול סתם דיבורים, אבל אסור לו להגיד זאת. אז כדי שלא להיות האיש הרע בסיפור, הוא מברך על היוזמה, וזאת מפני שהוא יודע ששום דבר לא ייצא ממנה."
וכדי לסבר אוזניים ערלות, הסתייע המסביר בניסיונו האישי לאמור:
"גם אני מדבר עם ערבים על שלום, והם מאמינים לי כמו שאני מאמין להם, וגם הם מדברים אתי על שלום...וחוזר חלילה."
וזה שפסקו חכמים: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.
אני מניח שאהוד א' ואהוד ב' מקיימים קשרים הדוקים – אחרי ככלות הכול, כמה חסידים יש לו למר אולמרט שמצהירים בפומבי שהם תומכים בו במאה אחוזים – ולא עובר יום שאין החברים בלב ונפש הללו מיידעים זה את זה בשלומם הפרטי ובשלום המדינה גם יחד, ואל נכון גם צוחקים יחדיו על הפתאים המייחסים משקל כלשהו לדברים בזכות יוזמות השלום, ששולח אהוד הממלכתי לחלל העולם כיונתו של נוח ההוא מן התיבה, או אהוד הפרטי, שמן הסתם מעדיף את העורב כשליח של מצווה, בחוג מכריו מקרב בני-דודנו.
אגב, אם הנידח לא הוזמן על-ידי התחמן להצטרף אליו בחופשת הצימר שלו בצפון, אין זאת בגלל התקררות היחסים – חס וחלילה! – אלא מפני שלא היו עוד צימרים פנויים להתנחלות נופשים: אל ראש הממשלה נילוו שלושה זוגות של ידידים קרובים (וביניהם, בל נשכח, טומי חוסם-השערים) ושומרי-ראש-וכפות-רגליים שגם הם ראויים לקורת גג מעל לקרקפותיהם. ובמסגרת הקשרים ההדוקים הנ"ל הסביר התחמן לנידח את המהות האמיתית של תמיכתו כביכול ביוזמת ריאד.
מכאן ועד הפיענוח המבריק של תעלומת התמיכה הפריד רק גיליון אחד של "חדשות בן-עזר", וברגע שראה זה את אור האינטרנט נפקחו גם עינינו, ולא רק עיניו של מר הייטנר, ואנחנו אסירי תודה לנידח שהחכימנו. למען האמת עליי לומר, שגם לפני שעיינתי בהערת הנידח, לא האמנתי למר אולמרט בהקשר הסעודי כשם שאינני מאמין לו באלף אלפי הקשרים אחרים. אף על פי כן, יש הבדל בין האמונות או הספקות שאני מכלכל בסתר ליבי ובין הקביעה הנהירה והבהירה של הנידח, המקבל את המידע שלו מפי הגבורה עצמה.
ולהקורא ינעם.
עזות מצח
נתונים שהצטברו בצה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה מלמדים, כי 20 אחוז מחיילי-המילואים הקרביים הם בכושר מיבצעי ירוד וזקוקים לאימון יסודי, כמעט מבראשית.
בכירים בצבא – כך למדנו מהידיעה המדאיגה הזאת – מגדירים את בעיית כשירות אנשי המילואים כ"פער של מחזור חיים שלם של צבא: ארבע שנים של חוסר מיומנות."
שורשי הרעה הזאת מעמיקים איפוא לעבר שלפני המלחמה.
דומה שאין צורך להרחיב את הכתיבה על המסקנות הכרוכות במחדל הזה, שאת מחיר הדמים שלו שילמו חיילינו בקיץ אשתקד בלבנון.
בהזדמנות זאת גם נתבשרנו, שלנוכח עליית מיספרם של המשתמטים משירות בצה"ל באמתלה של מדווי נפש – 17 וחצי אחוז מהחיילים בסדיר השתמטו בשנה שעברה מהצבא – לא יהיו הקצינים לבריאות הנפש הסמכות היחידה לשחרור משירות. זאת אף זאת, אם תגיע ועדת המפקדים, שמכאן ואילך תהיה הפוסקת הסופית, למסקנה שיש לשחרר את החייל אף שאינו סובל מליקוי בריאותי, גופני או נפשי מהותי שלא מאפשר לו להשלים את השירות הצבאי, לא ישוחרר החייל מתוקף "סעיף נפשי" אלא מתוקף סעיף חדש שנכנס לפקודות הצבא: "התנהגות רעה וחמורה." הסעיף הזה לא יניח למשתחררים ליהנות מהזכויות הניתנות לחיילים אחרים שהשלימו את שירותם, כמו מענקים כספיים.
בעיתון שבו קראתי על החידושים הללו גם הובאו שמותיהם של "סלבריטאים" שהצליחו, בעזרת הקב"ן שלהם, לקבל שחרור מהיר מצה"ל. הם קיבלו מה שקיבלו, אך לא סגרו את פיהם אלא דווקא השתבחו בחוכמתם היתרה. האדונים והגברות האלה, המופיעים ברשימת החרפה הזאת, לא נקראו לסדר בתרבות ה"סֶלֶבּ" הישראלית. בחברה שלנו הרכילאים מוסיפים להלעיטנו בפרטים מיריד ההבלים שבו משוטטים המשתמטים האלה כתרנגולים זוקפי-צוואר. והוא שאמר אחד מהם: "אני מאמין שבלי מוזיקאים לא היו שרים ביום הזיכרון על חיילים שמתו."
ואם זו אינה עזות מצח, אינני יודע עזות מצח מהי.
סיפורי פילים
מעשה נורא אירע בערב החג בספארי ברמת גן: הפיל האפריקאי יוסי, הראשון שנולד בגן לאחר הקמתו, מנהיג להקת הפילים המקומית, הסתער לפתע על הפילה עטרי הקטנה ממנו ומחץ אותה למוות.
יוסי, שנודע באופיו הנוח והשוקל כשבע טונות, הוכתר באחרונה כפיל הגדול ביותר החי בשבי ברחבי העולם.
האירוע עורר תדהמה רבה בין עובדי הספארי, והסיבה היחידה לרצח שעלתה בדעתם היתה מאבק מנהיגות ושליטה בעדר, משום שעטרי נחשבה תמיד למנהיגת הפילות.
אינני זואולוג, אך הואיל ולא מזיק להקיש מן הנעשה בטבע על התנהגותם של בני אנוש, ועל אחת כמה וכמה של פוליטיקאים, הייתי מציע לשרת חוץ מסויימת להישמר לנפשה מפני אפשרות התקפת-מחץ פיתאומית של ראש העדר הממשלתי. "לא היה לה (לעטרי) שום סיכוי מולו (מול יוסי)," קוננו מטפלי הפילים מרמת גן, "יוסי הוא פיל ענקי בעל עוצמה אדירה. עטרי שקלה שתי טונות פחות ממנו."
את מבינה את זה, ציפי?
בגיליון:
מאמרים
משה דור
למשה ידידי היקר,
צר לי, אבל עוד יש כנראה דבר וחצי דבר שאינך מבין בטיב האיזור שבו אתה חי, ובסיכויי השלום, שאין לו סיכוי, ולא בגללנו! – ואתה ממשיך לשפוט הכול מתוך התנשאות יודעת כול, והכול נובע אצלך מעמדתך הדוגמאטית שמקורה הוא כנראה בצד השמאלי-הוותיק של המפה הפוליטית ושל מחשבתך, עמדה שאינה מניח למציאות להפריע להטפותיה ההזויות הרואות תמיד אותנו כאשמים בהיעדר השלום.
להכרה כואבת זו של חוסר הסיכוי לשלום עם הפלסטינים הגיע בשעתו אריק שרון, והיא שעמדה ביסוד ההתנתקות.
כל שאר השטויות שאתה כותב על הקשרים כביכול בין אהוד א' לבין אהוד ב' אין להן על מה לסמוך. מימיי לא פגשתי באהוד א', לא כתבתי לו ולא דיברתי איתו, ואינני יודע אפילו אם הוא קורא את דברי תמיכתי בו. אבל אתה, שמחפש או מדמה רק קשרי-קשרים מתועבים-במקצת, אינך יכול כנראה להבין פובליציסטיקה טהורה שאינה תלוייה בשום דבר תועלת אלא רק בראייה נכוחה של המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית שבה אנו חיים.
סלח לי, אבל דבריך החשדניים על אודותיי, גם אם נאמרו בנימה של הומור, מעידים עליך ולא עליי.
שלך,
אהוד ב'
יואל נץ
חוויות מן הקרב הראשון ב"חווה הסינית"
חג שמח ומועדים לשמחה לכל חברי מערכת המכתב העיתי!
גם אני מצרף איחולים לבביים לרגל יום הולדתו של העורך הראשי, עליו למדתי רק מתוך העיתון. אני שמח וגאה שמועדו חופף כמעט את זה של יום הולדתי.
בהזדמנות זו אני מבקש לציין שמבין קוראי "חדשות בן עזר" סקרתי גם אני את מלחמת יום הכיפורים. לא במלל אלא בצילום. הייתי מגויס מטעם דובר צה"ל, וגם אני אז בן 38. מבין הצילומים הרבים שלי, היו שהודפסו בעיתונים ברחבי העולם. עיקר גאוותי על צילום חיילים מצריים שבויים בכפר ג'ניפה, אשר הובלתי אישית אל השבי.
אני מציע בזאת קטע מן הפרק על המלחמה, כפי שכתבתי בספרי "שלושה חיים":
בחוגים של דובר צה"ל דיברו כי הלילה נועדה לחטיבה 55 בפיקודו של דני מט משימת הפריצה אל עבר המערך המצרי. ביקשתי להצטרף אל אחת מיחידות החטיבה ונעניתי בסירוב.
"תצטרף אל חטיבה 14," אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין."
הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב סטַקַאטוֹ – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.
הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".
עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" – "לקסיקון"). אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאיתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.
בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.
תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ"שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקאטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.
"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"
הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת במוח סמיך. בעזרת הדיסקית של יגאל הפריד הרופא במאמץ ניכר את שיני לסתותיו, שהיו מהודקות זו לזו בכוח רב. בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.
החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:
"איך שהטנק המצרי התלקח!"
"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"
הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:
"זהירות, שוכב כאן פצוע!"
החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:
"הוא איננו פצוע."
הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:
"דוקטור, איך הביצים?"
הרופא השיב לו:
"אלף-אלף..." והזריק לו מנת מורפיום.
בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. ידו של יגאל הייתה תלויה אל פנים התא והייתה נעה כמטוטלת בעת הנסיעה. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.
"אורחים היינו צריכים בזלדה..." רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"
"היתה זו אבן אל גינתי," חשבתי בליבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.
השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הזלדה פתח את תריס שדה הראייה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.
אלישע פורת שלח לנו קישור ל"אחד עשר שירים מן המלחמה ההיא":
http://www.chagim.org.il/kipur/kipur30.html
אלי נצר
לַקּוֹרֵא הָאַלְמוֹנִי הַשֵּׁנִי
אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד
אָכַלְתָּ צָהֳרַים אוֹ נִתְקַעְתָּ בַּפְּקָק
תִּנִּיתָ אֲהָבִים אוֹ קָנִיתָ יְרָקוֹת בַּשּׁוּק
אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁאָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת הַאִם
שָׁאַלְתָּ יְהוּדִי עֲרָבִי סְתָם יֶלֶד
שְׁחֹר-שֵׂעָר אוֹ בְּהִיר-עֵינַיִם מָה אָמַרְתָּ
כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
מֶה חָשַׁבְתָּ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָרוּ בַּיֶּלֶד
הַאִם חָשַׁבְתָּ עַל אֵשׁ חַיָּה
כַדּוּר גּוּמִי טָעוּת אוֹ כַּוֶּנֶת
מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
אַתָּה לֹא אָשֵׁם לֹא רָאִיתָ אֶת פָּנָיו
וְלֹא שָׁמַעְתָּ אֶת קוֹלוֹ וְלֹא יָדַעְתָּ מָה
אָמַר וְלֹא שָׁמַעְתָּ בֶּכִי וְלֹא יָדַעְתָּ
שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְקֻדַּת חֵן עַל הַלֶּחִי
משה גרנות
קלקידן
רומן לבני הנעורים מאת דורית אורגד, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2005
232 עמ'
"קלקידן", הרומן לבני הנעורים של דורית אורגד, הוא ספרה השלישי בסדרה שהיא כתבה על העדה האתיופית. קדמו לו "שבועת האדרה" (1988) ו"יום החרגול וימים אחרים" (2001). דורית אורגד היא חלוצה בתחום הזה בספרות ילדים, והיא מזכירה בהכרח את חיים הזז המנוח שהתפעל מהעדה התימנית, והיה הראשון שכתב אפוסים רחבי יריעה על אורח חייה ("היושבת בגנים", תש"ד; "יעיש", תש"ז-תשי"ב), ובכך הקדים אף את מרדכי טביב, סופר בן להורים מגולת תימן, אשר דבק גם כן בנושא הזה בפרוזה ובמחזה.
"קלקידן" באמהרית פירושו – הבטחה, וזהו שמו של הגיבור, נער אתיופי בן 14, שאיתרע מזלו וכל משפחתו התפוררה בעקבות היתקלות בנוכל מהישראלים הוותיקים. למרות נתוני פתיחה כל כך גרועים – אימו מתה בדרך לארץ, אביו מתמוטט כלכלית ונפשית, הוא עצמו, אחותו ואחיו הקטן מפוזרים במוסדות סיוע שונים – למרות כל אלה, מצליח קלקידן לקיים את ההבטחה ששמו כומס בתוכו, והוא מתגבר על אטימות, על חוסר ההבנה של "אנשים טובים באמצע הדרך", שאינם מבינים את האתוס האתיופי. הוא מוכשר בלימודים, מוכשר כזמר, ואף מצליח להשתכר מהופעותיו. למרות שהוא איננו הבכור במשפחה – הוא רואה עצמו אחראי על אביו, על אחותו אבזה ועל אחיו הקטן סולומון. הוא חותר ללא ליאות למטרה הנראית על פניה בלתי ניתנת להגשמה: להשיג כסף כדי לטוס לאתיופיה ולמצוא את הסב האובד, שנפצע לפני העלייה, ואשר בעקבות כך לא עלה ארצה. קלקידן מתגבר על כל המכשולים, ומצליח להגשים את חלומו, ואף לקחת את אביו עימו באותו מסע שורשים. החתירה הזאת למטרה, שנראתה בעיני כול כהזויה, גורמת לאכזבתם של מיטיביו, שלעיתים מרימים ידיים משום שאינם מבינים את דרך מחשבתו.
הספר נכתב אחרי עבודת תחקיר מאוד יסודית, ודורית אורגד ממש "שוחה כמו דג במים" בהווי האתיופי, במנהגים ואף בשפה האמהרית. כל מי שמכיר את כתיבתה של דורית אורגד יודע שזאת דרכה תמיד – כך היא כתבה את ספריה על ספרד של ימי הביניים ("הנער מסיביליה", 1984; "פרידה אחרונה מקורדובה", 1991) כך היא כתבה על תקופת הצלבנים ("שני חברים בממלכת הצלבנים", 1985), על חרפת החוטפים והחטופים בקיסרות הרוסית ("החטופים לצבא הצאר", 1986), וכך היא כתבה גם את שלושת ספריה על העדה האתיופית, וכל אחד מעשרות ספריה שפרסמה.
בספר "קלקידן" יש הבטחה גדולה – ראשית, משום שיש בעדה הזאת נערים כל כך מרניני לב כמו קלקידן; ושנית, משום שליד הנוכל הישראלי המצוי, המכניס את שותפיו לחובות ונעלם (בספר – הגיבור הזה הוא דובי אנגלרייך), מתוארים בספר דמויות לא מעטות של ישראלים בעלי רצון טוב, שעושים כל אשר לאל ידם כדי לסייע בקליטה הלא פשוטה של העדה האתיופית, הכוונה לעובדות הסוציאליות ענת וחמדה, למטפלת בנוער מנותק רונה, למשרתת בשירות לאומי בכפר נוער שושי, למשפחת תורג'מן שמאמצת אותו לבן, ואחרים. הספר, שהוא כמסתבר, אופטימי מאוד, איננו מסתיר את הקשיים הרבים העומדים בפני החברה הישראלית עד אשר עדה מיוחדת זאת תחוש בבית. הספר שלפנינו פוקח עיניים בעניין הזה, והצעירים שיקראוהו יתעשרו לא רק בחוויה ספרותית, אלא גם בתובנות מועילות לחיים בארץ הגירה כמו שלנו.
שפוך חמתך
מאת מרים אהרוני
שתי הערות לעניין סדר פסח, בעקבות רשימתו של אורי הייטנר בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" [232]:
א. דומתני שאפילו הקיצוניים מבין שוחרי השלום, התום, הפרחים והאהבה, יוכלו לקרוא בלי רגשות אשמה את "שפוך חמתך" בליל הסדר, אם יראו לנגד עיניהם את הכותרת שרשם מאיר איילי ל"שפוך חמתך" באנתולוגיה שלו "חגים וזמנים" שראתה אור בשנת תש"ט (1949): "קללה למשעבדים בכל דור ודור". לאמור: הכוונה ב"שפוך חמתך" היא לערלי-הלב, הנצלנים האכזרים, סוחרי העבדים (גם אלה שבדורנו). הם, ולא כל מי שאינו יהודי, ה"גויים אשר לא ידעוך", כי אין אלוהים בליבם.
ב. אשר לטפטוף היין מהכוס במניית מכות מצרים – בכל הסדרים הקיבוציים המוכרים לי מציינים את הפרשנות שמזכיר אורי הייטנר, דהיינו: שעם כל מכה שאנו מונים, אנו גורעים טיפת יין מכוס שמחתנו, כי נגרעת השמחה בזוכרנו שהעונש בא על עם שלם. האם התחליף שמציעה אורה ערמוני: טפטוף היין לכבוד הכלניות, הנוריות והפרגים, מתקרב למסר ההומניסטי הזה?
נעמן כהן
תגובה להייטנר "ממעיטים מהשמחה" [גיליון 232]
שני מקורות לפסוק "שפוך חמתך" מההגדה:
ירמיהו י כה: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ.
תהילים פרק עט, ו: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ -- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת -- אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז: כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.
הפסוק הוּסף להגדה בימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם יהודים למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, ותפילה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים, יצילם מהרוע, וישפוך את חמתו על הגויים שבימיהם, אוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו. פתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים המקללים לשלטונות. הקשר בין חג הפסח לעלילות הדם, היה ידוע וצריך היה להישמר.
כבר בעבר נעשה ניסיון לשנות את הטקסט. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, נמצא נוסח חיובי: "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." לא בכדי הנוסח הזה לא תפס שכן לא רק שהתפיסה היהודית אינה מקדשת אלטרואיזם קיצוני בנוסח ישו: "ואהבת את אויבך," ו"הגש את הלחי השנייה" (מתי ה) אלא הנוצרים עצמם (וגם המוסלמים) המשיכו ברדיפות היהודים.
בסדר הקיבוצי של קבוץ "גבת", הוחלף הפסוק "שפוך חמתך" בפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק!" – שהודפס באותיות גדולות. אחריו באותיות קטנות בא שירו של שלונסקי:
"על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח,
על דעת רחמיי שהורוני למחול,
עד באו ימים שאיימו מלסלוח,
נדרתי הנדר לזכור את הכול,
לזכור ודבר לא לשכוח."
דומה שבראייה היסטורית, הכנסת זכר השואה להגדה מוצלחת פחות. מה פירוש "זכור את עשה לך עמלק?" – האם מותר לסחור עם גרמניה? האם מותר לקנות בית חרושת גרמני? מהר מאוד הפסוק איבד את משמעותו כשנעשו כל אלו. והכנסת השואה להגדה נראתה מלאכותית. הפסוק התאים להקראה ביום השואה ולא בסדר הפסח. לעומתו באמירת "שפוך חמתך", יש הד לכל היסטוריה היהודית מאז יציאת מצרים ועד ימינו, ימי החמאס ואחמדיניג'אד.
הפסוק המקורי של "שפוך חמתך" עומד אפילו בכל כללי הפוליטקאלי קורקט שהרי אין מדובר על כל הגויים, מדובר רק על הגויים אשר איבדו צלם אלוהים ו"אכלו", כילו-השמידו את יעקב-ישראל ואת נווהו השמו. תפילה לביעור כל אלו שרצחו והשמידו היא אפילו בגדר תפילה הומניסטית, אחרי הכול על עקרון זה הושתתו אפילו משפטי נירנברג.
ליטמן מור: אוֹלמרט ניצל את האחד באפריל
לכבוד "חדשות בן עזר",
לאחרונה מוצף העיתון במכתבים למערכת בעד ראש הממשלה אולמרט ונגדו. אני לא עוסק במיוחד בפוליטיקה אולם הרי חייבים לנקוט עמדה לגבי ראש הממשלה למרות שרואים כבר את הבחירות בקצה המנהרה. השבוע הפסקתי להתלבט והחלטתי: אני בעד אולמרט.
ולמה?
ובכן, ביום ראשון ה-1 באפריל אמר ראש הממשלה אולמרט במסיבת העיתונאים שקיים בירושלים עם קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהוא "מזמין את מלך סעודיה ואת מנהיגי ערב המתונים לקיים שיחות וכי מלך סעודיה יופתע ממה שישמע ממנו ."
גם אני ראיתי ושמעתי את הצהרתו בטלוויזיה והתרשמתי שאולמרט נוטה לפשרות. חשבתי לרגע אם להסכים עם עמדתו אבל נזכרתי תיכף שהוא מוסר את ההצהרה ב-1 באפריל וביום זה – מן המפורסמות – אמנם לא חייבים אבל מותר לשקר.
ובכן, ראש הממשלה רכש פוליסת ביטוח מאין כמוה חינם אין כסף.
לכן החלטתי: "אולמרט צודק" – אם אולמרט ישיג שלום כוחו יגדל ואם לא הוא יגיד: "אמרתי מה שאמרתי באחד באפריל." נו... הבינותם?
בכבוד רב,
ליטמן מור
אהוד: שמחתי מאוד לראות שחוץ ממני יש עוד מי במכתב העיתי ואולי בארץ כולה שתומך, אפילו זמנית, בראש הממשלה.
אני חושב שמיותר אפילו לכתוב "אהוד אולמרט" ואפשר לכתוב בכל מקום "האסקופה הנדרסת" או "המרקקה".
אני חושב שגם בגרועות שבמדינות העולם, במקומות שבהם מָלים עדיין את הדגדגנים של הבנות והן גם בורחות מפני אבותיהן ואחיהן שלא יאנסו אותן או ירצחון בשם כבוד המשפחה אם תתרועענה עם זר, שלא לדבר על הדמוקרטיות המפוארות של המערב השוקע: בכל המדינות הללו יש עדיין כבוד רב יותר לראש ממשלה, לכל ראש ממשלה, מאשר במדינת ישראל.
האם עד כדי כך זיינה לכם התקשורת את השכל?
אתם עוד תתגעגעו לאולמרט!
רון וייס: פוסטר לתלות במערכת "חדשות בן עזר"
סופר נידח שלום,
אהוד אולמרט – ראש ממשלתנו, שנהנה מתמיכתך הבלתי מסויגת, ממשיך במדיניות הקיפאון המדיני. הוא דחה את הצעת אבו-מאזן לנהל מו"מ לשלום במטרה להגיע להסדר קבע. הסברו הוא שצריך להתקדם לאט לפי מפת הדרכים. זו אותה מפת דרכים שמתה מוות קליני ואף צד לא הגשים אותה, לרבות אולמרט שלא פירק אף מאחז בלתי חוקי. לא עזרו בקשותיה של קונדוליסה. אולמרט נשאר בשלו. כדי לרצות את קונדוליסה, הסכים לפגוש את אבו-מאזן אחת לשבועיים. מדיניות זו מחזקת את החמאס.
בריאיון לאתר האינטרנט הערבי "אל-חריר" נשאל חאלד משעל, המנהיג המדיני של החמאס, אם אינו חושש שהציבור הפלסטיני יפנה עורף לחמאס אם הארגון לא יזוז מעמדותיו. להלן תשובתו של משעל, אותה אני מציע למסגר ולתלות על קיר המערכת:
"עמנו לא יתלונן על הנהגתו, מכיוון שהוא יודע שאין היום שום יוזמה מדינית שאנו מחמיצים אותה."
ז"א, משעל מאשר שהקיפאון המדיני הוא היחצ"ן הטוב ביותר של חזית הסירוב הפלסטינית.
סופר נידח: אנחנו כבר מזמן מפנטזים, וגם תלינו פוסטר במערכת – על כך שחאלד משעל יהיה ראש ממשלתנו במקום האפס המושחת הזה, החבר שלנו, אולמרט. כך נרוויח שני דברים: לא יהיה קיפאון מדיני וגם לא תהיינה יתר השמצות על ראש ממשלה ישראלי כי הוא יהיה מן החמאס, ואפילו "הארץ" ישקוט ארבעים שנה.
הבעייה היא רק הקיפאון במימי הים התיכון, אם היוזמה המדינית שאנו מחמיצים אותה כיום תתממש בחורף. בקיץ עוד נגיע איכשהו בשחייה או בסירה לקפריסין, אולי שם טרם פירקו לגמרי את מחנות המעפילים, "הציפרוסים", ונמצא לנו מחסה אחרי מה שהיה פעם מדינת ישראל.
"דומם שטה" בין קדיש יהודה סילמן לבין נתן יונתן
חג שמח,
"דומם שטה" חובר על-ידי קדיש יהודה סילמן, נעימה: נסים ניסימוב, (עפ"י נתן שחר ב"שיר שיר עלה נא"). אתה ערבבת עם "דוגית נוסעת", שמילותיו נכתבו על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי.
בברכה,
עידית פז
לאהוד, שלום וחג שמח.
תודה על "חדשות בן-עזר", שאני קורא זה כמה חודשים בעניין רב. לעיתים בא לי להתווכח מעט על עניינים פוליטיים, אבל אין לי חשק לעסוק בפוליטיקה, מכל מקום – יישר כוח.
בחדשות 232 דומני שהתבלבלת מעט. את השיר "דומם שטה", כפי שמציין בארי עצמו, כתב יהודה סילמן (ע"ע), אתה ערבבת אותו עם השיר "דוגית נוסעת" של נתן יונתן (ע"ע).
חג שמח לנו ולכל עם ישראל.
ידידיה יצחקי
לאהוד בן עזר שלום רב!
אכן השיר "דוגית נוסעת" או "דוגית לה שטה" נכתב על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי. אך הקוראת שאלה אותך לגבי השיר של גני הילדים: "דומם שטה, תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן, ילד יפה כל כך." זה שיר אחר לגמרי עם לחן מקורי כנראה, וגם אני אשמח לדעת עוד פרטים לגביו.
משה ברק
גבת
ברגע האחרון: לא התאפקתי והקלקתי ב"גוגל", שאמר כי שיר זה כתב קדיש יהודה סילמן, אך עדין לא ידוע לי מי חיבר את הלחן.
מיכאל גרינשפון ממליץ על האתר "שירונט", ובו הפרטים והתמליל המלאים של השיר:
http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5565&singer_id=806&song_title=35a3a
תיק"ו: תשבי (אליהו) יתרץ קושיות ויבוא. אנחנו מחכים.
מאיר ריבקין
פטמה
[פרק מסיפור הנמצא בתהליך כתיבתו]
קבוצת המוסקים פינתה את ציודה, אספה את נשיה וטפה מקטע חורש עצי הזית שנשק לצריפו, והתנחלה עכשיו בקצה המערבי המורחק, לקראת יום הקטיף של מחר. זה שבוע ימים שהחמולה המוסקת, בני הכפר השכן, שוהה בשכונתם הקטנה, עוברת מעץ לעץ, על סולמותיה, מקלותיה הארוכים ומכלי הקיבול לזיתים שנקטפו זה עתה, מדי שנה המתינו לגשם הראשון, שימים ספורים אחרי שחדל, והאדמה יבשה במעט מן השלוליות, הם הופיעו והציפו את השכונה שלו, עשרות משפחות של כפריים ערבים שהיו בעלי מטעי הזיתים המפוזרים בין צריפי הישוב היהודי.
ריח ניחוח של שמן זית טהור עמד רווי באוויר מאותם זיתים שנמחצו תוך הליך ההסרה מן העצים על ידי חבטות מקלות הניעור הארוכים שהגיעו עד לגובה אמירי הענפים שבצמרות. לקראת ערב, החמורים, שבמשך היום כולו סובבו חופשיים ללחך בתוך החורש, הועמסו עכשיו לעייפה (על אף נעירות המחאה שלהם), בשקי הזיתים, מלוא הספק ליקוט היום הזה, והוצעדו בשיירה לבית הבד של הכפר.
החמולה על נשותיה טפה וזקניה פרשה מחצלות ושמיכות על הקרקע בינות העצים והתארגנה לארוחה סביב המדורה וללינת הלילה בגזרה החדשה לקראת בוקר המחר.
באור יום ראשון, בדיוק כמו בשנה שעברה הופיעו שתיהן: תחילה פטמה האלמנה המלקטת, ואחריה גם מליחה מקוששת הזרדים.
את מליחה הכרנו מזה שנים. אישה קטנה ורזה, זקנה ללא גיל מוגדר, על גבה הצנום והכפוף מועמסים קשורים בחבל גס זרדים וענפים שאספה בינות למטע וסביב לצריפי המגורים שלנו. והיא מהלכת צולעת ומדדה, כשביד אחת לופתת את הנמצא על גבה ובשנייה תומכת את רגלה הפגומה. מליחה הייתה סובבת בשכונה גם בימים כתיקונם ומקוששת את הענפים היבשים, את הגזם מגינותינו ומוכרת אותם בפרוטות לעושה הפחמים שבכפרה.
זו עונת מסיק הזיתים השנייה שהבחנו בפטמה האלמנה המלקטת המגיעה בעקבות המוסקים. תמיד אחרי שסיימו את הקטיף בחלקה אחת ועברו לכברת חורש נוספת, מקפידה על שמירת מרווח ראוי בינה לבינם לבל תחדור לתחומם, מלקטת את שהותירו על האדמה. עטופה מכף רגל ועד ראש בבגדי אלמנותה השחורים.
צהרים אחד, כשהשמש יקדה חרף תחילת הסתיו, ראיתיה ניגשת אל הברז שבירכתי חצר ביתנו, מורידה מעל ראשה את פח הזיתים שלקטה, וגחנה אל הברז, אחרי שרוותה את צימאונה, הסירה את צעיפה השחור והפשילה את שרווליה. הרימה בצניעות את שובל שמלתה מעל כפות רגליה היחפות ונחשפו על קרסוליה הדקים אצעדות עשויות מנחושת, רכנה מתחת לזרם המים. לתדהמתי נתגלה לי לפתע, שהאלמנה הזו היא בסך הכול נערה צעירה מאוד, ספק ילדה. בעלת עיניים כהות גדולות ושער שחור כפחם, קלוע בשתי צמות ארוכות שהגיעו עד מעבר למותניה. שזורות ומשולבות בחוט שחור ובחרוזי זכוכית זעירים בקצוות להארכתן.
כשסיימה גילתה את נוכחותי בקצה החצר ואז הפריחה לעברי חיוך כבוש ומבויש, היטיבה לבושה וחזרה למטע, מהלכת גאה וזקופה כשעל ראשה מטען הזיתים.
מוזר, ילדה/אלמנה, ממש בת גילי! – מתי הספיקה?
פטמה יתומה מאם, שנפטרה בלידתה אותה. אביה שנישא בשנית נאלץ להעבירה תחילה לבית אימו, לדרישתה התקיפה של כלתו החדשה, שראתה בבתה החורגת סיבה לפורענות ועין רעה, שבשל לידתה נפטרה האם.
האב עם משפחתו החדשה עקר לכפר אחר, לכפר מוצאה של אשתו הטרייה. כך שפטמה הועברה שוב וגדלה בבית סבתה מצד אימה המנוחה, בבית עני ודל. בהגיעה לגיל שלוש עשרה אורסה לנער רועה צאן ממעמד חברתי זהה. וכבר נחתמו ''תנאים'' בין המשפחות, והבעל המיועד כמעט והשלים לבנות את בקתת החמר החדשה צמודה לדירת הוריו. אבל אז, ברעותו את הצאן, הוכש על ידי צפע. ורק כשבושש לשוב לכפר כהרגלו בשעות הערב, פתחו בחיפושים ונתגלתה גופתו בשדה ללא רוח חיים.
מפני שלא הספיקו להינשא והוא לא יְדָעָה עדיין, נטלה ממנה משפחתו בחזרה את צמידי הזהב שהעניק לה כמקובל בזמן כתיבת "התנאים"' שבטקס האירוסין.
במלאות שנה לפטירת ארוסה השיאוה ישירות, הפעם בחופזה, בדילוג על תקופה המתנה וטקס אירוסין, לרווק מבוגר ידוע חולי, ושוב – לרוע מזלה, אחרי חודשים ספורים בלבד, נפטר בעלה החדש. מאז ידועה היתה בכפרה כנערה מסוכנת, ונחשבה כ"אישה קטלנית", וזאת טרם מלאו לה חמש עשרה שנים. מכאן ואילך אפסו סיכויה להינשא שוב ולהקים משפחה משלה. חרף יופייה אסרו האימהות על בניהן לבקש את ידה. נשים הרות היו מסבות פניהן ממנה כשחלפה בסמטאות הכפר, מחשש של "עין רעה" הם נידוה וכינוה: "אַרוּסָתְ אֶל אַפְרִיט" כלומר: כלתו של השד.
הייתה זו עונת מסיק הזיתים האחרונה של הכפריים בשכונתנו, שאחריה לא שבו לעולם אל כרמי הזיתים שלהם. היו אלה ימים ספורים לפני החלטת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, שלאחריה פרץ במלוא עוזו סכסוך הדמים במאבק על הארץ. את פטמה ראיתי פעם נוספת ואחרונה כשהיא מוסעת עם רבים אחרים על משאית עמוסת פליטים הנמלטים מן העיר ומן הכפרים שניטשו מאימת המלחמה המשתוללת.
בשיירה ארוכה המזדחלת באיטיות, בין המשאיות היו גם עגלות רתומות לסוסים, וסייחים צעירים קשורים בחבל לירכתי העגלות. כל שניים-שלשה כלי רכב היו מלווים "נושאי ברן" [ברן קאריירס] משוריינים של הליגיון העבר-ירדני מן הקסרקטין הסמוך. השיירה הארוכה התקדמה מעט ועצרה שוב, פעמים רבות. בדיוק אז נתגלתה פטמה לעיניי, היא עמדה דחוקה בין אנשים, בעלי חיים וחפצים. הרוח שנשבה במשאית הפתוחה הסירה מעל ראשה את מטפחתה השחורה ופרעה את שערה הארוך, המתבדר, שלא היה קלוע הפעם, אולי משום שנחפזה לנוס על נפשה. לרגע נפגשו מבטינו, הבחנתי בזיק שניצת לרגע בעיניה הכבויות, כמו אז ליד הברז שבחצר, כל עוד עצרה השיירה התבוננו אחד בשני, תוגה כיסתה את פניה השחומים היפים, ואז שוב החל הטור לנוע, המשכתי לצפות בה עד שהרחיקה המשאית.
מקדמת השיירה נשמע צרור יריות של נשק אוטומטי, ואחריו יבבה, ומישהו הליט את פניו בידיו. המשוריין המלווה שבראש השיירה השיב באש ממקלעו שבצריח אל עבר שכונתנו. השיירה המשיכה דרכה, תוך ירי שנורה משני הצדדים, במנוסתה לכיוון ג'נין.
עמנואל בן-עזר
עוד על הגדת פסח של גוטמן משנת 1930
והפעם בכריכת "בצלאל"
בעקבות האינפורמציה בגיליונות הקודמים על הגדת פסח של נחום גוטמן מ 1930, שמחנו לדעת שיש לנו "אוצר יקר מפז".
מקורה של הגדה זו הוא ב"דודה מרתה", דודתה של אשתי יהודית (לבית כהן). הדודה היתה פעילה בהסתדרות הציונית בפראג של שנות השלושים. בשנת 1931 ערכה דודה מרתה טיול לפלסטינה והביאה משם מתנה להוריה של יהודית, בפראג, הגדה של פסח מצוירת על-ידי נחום גוטמן בהוצאת "אֳמָנוּת", תל-אביב, רחוב שינקין, ת.ד. 169, טלפון 646.
המיוחד בהגדה הזו שהיא נכרכה על ידי אומני "בצלאל" בירושלים, כאשר לוחות הכריכה החיצוניים עשויים עץ זית. על פני הצד הקידמי יש ציור צבעוני של הכותל עם כיתוב "כותל מערבי" והמילים "הגדה של פסח" בשחור. על הלוח האחורי של הכריכה כתוב בשחור "בצלאל ירושלים".
מעניין אם יש עוד הגדות של גוטמן מ-1930 בכריכת עץ זית של בצלאל.
מכון ז'בוטינסקי בישראל
מתכבד להזמינכם לערב מיוחד במלאת 64 שנה לפרוץ מרד גטו וארשה
האנטישמיות בימינו והכחשת השואה
הרצאות:
פרופ' דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב: הכחשה ושנאה - מתיאוריה לפרקטיקה
ד"ר אסתר ובמן, אוניברסיטת תל-אביב: הכנס בטהראן, התפיסות בעולם הערבי
אלוף (מיל.) יוסי פלד: האנטי-ישראליות – האם תיתכן שואה שנייה?
קטעי קריאה והנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
יום ה', א' באייר תשס"ז, 19.4.2007, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
"יותר טוב שתתנשקי!"
שלום רב לך אהוד,
צחקתי מאד למקרא עצתך הנבונה מאד לקוראה אשר מתביישת באי הבנת הנקרא: "יותר טוב שתתנשקי" [גיליון 232] – וַאללה אתה חכם, יָא חוואג'ה אהוד. והלא זה היסוד של ההמלצה MAKE LOVE NOT WAR.
הפליאני הדבר שהקוראה הנכבדה רק עתה שמה לב לעובדה שרוב הדברים הכתובים באותם סקירות על ספרים והמופיעות במוסף של העיתון לאנשים חושבים אש"ף, רובן ככולן בבל"ת אמיתי וגבבה ללא שום הגיון. וזה לא רק שם, ומה במאמריו האין סופיים של אדון לאור במוסף הספרותי של אותו העיתון בימי ו' למשל? קילומטרים רבועים של מלל שאין בו שום ממש.
אין מה לדבר. עצתך, אהוד, מקורית מאוד. וטוב אם יאמצוה רבים וטובים וזה במקום קריאה ברצינות באותם המקומות.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן
עיר הפיז'אמות
חשוּב לכותבים:
כתיבת חווֹת דעת על כתבי-יד ועריכתם
בידי אהוד בן עזר
אני מקבל כתבי-יד לקריאה ולחוות דעת כתובה, כמובן תמורת תשלום. לאחר שאני קורא ושולח את חוות הדעת לכותב, והוא לומד אותה, באה פגישת פנים-אל-פנים ראשונה, בד"כ בבית קפה. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים, ספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. לעיתים חוות הדעת יכולה לשמש גם המלצה על כתב-היד בפני הוצאת ספרים.
בשלב שני אני מוכן לקבל לעריכה את כתב-היד [בקובצי וורד עברי או כאלה שניתנים להמרה לוורד. העריכה נעשית במחשב], וזאת באם כתב-היד כבר ראוי לעריכה ולהתקנה לדפוס.
באם עדיין אינו ראוי, אני מוכן לעבוד עם הכותב, אשר מקבל ממני הנחיות ועצות בעל-פה וגם בחוות הדעת, ואני מקבל שוב לקריאה את כתב-היד לאחר שעבד עליו ושיפר אותו. לעיתים נמשך תהליך זה חודשים ארוכים, לעיתים תוך היעזרות בספרי "סדנת הפרוזה". אני כבר לא מנחה סדנאות כתיבה אלא עובד, במידת הצורך, עם הכותב עצמו.
מחיר העריכה כולל ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתי מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל, ששמחות לקבל כתב-יד ערוך ומוכן לדפוס. התשלום – מחציתו לפני תחילת העבודה של העריכה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס.
עד כה ערכתי בתנאים דומים לאלה יותר משבעים ספרים ועבדתי עם עשרות כותבים.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
benezer@netvision.net.il
חומר עזר: "סדנת הפרוזה", המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. בהוצאת אסטרולוג 2000. הכתובת לרכישת הספר: אסטרולוג. הוצאת ספרים. רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958.
צר לי, אבל עוד יש כנראה דבר וחצי דבר שאינך מבין בטיב האיזור שבו אתה חי, ובסיכויי השלום, שאין לו סיכוי, ולא בגללנו! – ואתה ממשיך לשפוט הכול מתוך התנשאות יודעת כול, והכול נובע אצלך מעמדתך הדוגמאטית שמקורה הוא כנראה בצד השמאלי-הוותיק של המפה הפוליטית ושל מחשבתך, עמדה שאינה מניח למציאות להפריע להטפותיה ההזויות הרואות תמיד אותנו כאשמים בהיעדר השלום.
להכרה כואבת זו של חוסר הסיכוי לשלום עם הפלסטינים הגיע בשעתו אריק שרון, והיא שעמדה ביסוד ההתנתקות.
כל שאר השטויות שאתה כותב על הקשרים כביכול בין אהוד א' לבין אהוד ב' אין להן על מה לסמוך. מימיי לא פגשתי באהוד א', לא כתבתי לו ולא דיברתי איתו, ואינני יודע אפילו אם הוא קורא את דברי תמיכתי בו. אבל אתה, שמחפש או מדמה רק קשרי-קשרים מתועבים-במקצת, אינך יכול כנראה להבין פובליציסטיקה טהורה שאינה תלוייה בשום דבר תועלת אלא רק בראייה נכוחה של המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית שבה אנו חיים.
סלח לי, אבל דבריך החשדניים על אודותיי, גם אם נאמרו בנימה של הומור, מעידים עליך ולא עליי.
שלך,
אהוד ב'
יואל נץ
חוויות מן הקרב הראשון ב"חווה הסינית"
חג שמח ומועדים לשמחה לכל חברי מערכת המכתב העיתי!
גם אני מצרף איחולים לבביים לרגל יום הולדתו של העורך הראשי, עליו למדתי רק מתוך העיתון. אני שמח וגאה שמועדו חופף כמעט את זה של יום הולדתי.
בהזדמנות זו אני מבקש לציין שמבין קוראי "חדשות בן עזר" סקרתי גם אני את מלחמת יום הכיפורים. לא במלל אלא בצילום. הייתי מגויס מטעם דובר צה"ל, וגם אני אז בן 38. מבין הצילומים הרבים שלי, היו שהודפסו בעיתונים ברחבי העולם. עיקר גאוותי על צילום חיילים מצריים שבויים בכפר ג'ניפה, אשר הובלתי אישית אל השבי.
אני מציע בזאת קטע מן הפרק על המלחמה, כפי שכתבתי בספרי "שלושה חיים":
בחוגים של דובר צה"ל דיברו כי הלילה נועדה לחטיבה 55 בפיקודו של דני מט משימת הפריצה אל עבר המערך המצרי. ביקשתי להצטרף אל אחת מיחידות החטיבה ונעניתי בסירוב.
"תצטרף אל חטיבה 14," אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין."
הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב סטַקַאטוֹ – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.
הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".
עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" – "לקסיקון"). אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאיתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.
בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.
תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ"שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקאטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.
"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"
הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת במוח סמיך. בעזרת הדיסקית של יגאל הפריד הרופא במאמץ ניכר את שיני לסתותיו, שהיו מהודקות זו לזו בכוח רב. בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.
החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:
"איך שהטנק המצרי התלקח!"
"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"
הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:
"זהירות, שוכב כאן פצוע!"
החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:
"הוא איננו פצוע."
הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:
"דוקטור, איך הביצים?"
הרופא השיב לו:
"אלף-אלף..." והזריק לו מנת מורפיום.
בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. ידו של יגאל הייתה תלויה אל פנים התא והייתה נעה כמטוטלת בעת הנסיעה. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.
"אורחים היינו צריכים בזלדה..." רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"
"היתה זו אבן אל גינתי," חשבתי בליבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.
השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הזלדה פתח את תריס שדה הראייה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.
אלישע פורת שלח לנו קישור ל"אחד עשר שירים מן המלחמה ההיא":
http://www.chagim.org.il/kipur/kipur30.html
אלי נצר
לַקּוֹרֵא הָאַלְמוֹנִי הַשֵּׁנִי
אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד
אָכַלְתָּ צָהֳרַים אוֹ נִתְקַעְתָּ בַּפְּקָק
תִּנִּיתָ אֲהָבִים אוֹ קָנִיתָ יְרָקוֹת בַּשּׁוּק
אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁאָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת הַאִם
שָׁאַלְתָּ יְהוּדִי עֲרָבִי סְתָם יֶלֶד
שְׁחֹר-שֵׂעָר אוֹ בְּהִיר-עֵינַיִם מָה אָמַרְתָּ
כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
מֶה חָשַׁבְתָּ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָרוּ בַּיֶּלֶד
הַאִם חָשַׁבְתָּ עַל אֵשׁ חַיָּה
כַדּוּר גּוּמִי טָעוּת אוֹ כַּוֶּנֶת
מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ
אַתָּה לֹא אָשֵׁם לֹא רָאִיתָ אֶת פָּנָיו
וְלֹא שָׁמַעְתָּ אֶת קוֹלוֹ וְלֹא יָדַעְתָּ מָה
אָמַר וְלֹא שָׁמַעְתָּ בֶּכִי וְלֹא יָדַעְתָּ
שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְקֻדַּת חֵן עַל הַלֶּחִי
משה גרנות
קלקידן
רומן לבני הנעורים מאת דורית אורגד, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2005
232 עמ'
"קלקידן", הרומן לבני הנעורים של דורית אורגד, הוא ספרה השלישי בסדרה שהיא כתבה על העדה האתיופית. קדמו לו "שבועת האדרה" (1988) ו"יום החרגול וימים אחרים" (2001). דורית אורגד היא חלוצה בתחום הזה בספרות ילדים, והיא מזכירה בהכרח את חיים הזז המנוח שהתפעל מהעדה התימנית, והיה הראשון שכתב אפוסים רחבי יריעה על אורח חייה ("היושבת בגנים", תש"ד; "יעיש", תש"ז-תשי"ב), ובכך הקדים אף את מרדכי טביב, סופר בן להורים מגולת תימן, אשר דבק גם כן בנושא הזה בפרוזה ובמחזה.
"קלקידן" באמהרית פירושו – הבטחה, וזהו שמו של הגיבור, נער אתיופי בן 14, שאיתרע מזלו וכל משפחתו התפוררה בעקבות היתקלות בנוכל מהישראלים הוותיקים. למרות נתוני פתיחה כל כך גרועים – אימו מתה בדרך לארץ, אביו מתמוטט כלכלית ונפשית, הוא עצמו, אחותו ואחיו הקטן מפוזרים במוסדות סיוע שונים – למרות כל אלה, מצליח קלקידן לקיים את ההבטחה ששמו כומס בתוכו, והוא מתגבר על אטימות, על חוסר ההבנה של "אנשים טובים באמצע הדרך", שאינם מבינים את האתוס האתיופי. הוא מוכשר בלימודים, מוכשר כזמר, ואף מצליח להשתכר מהופעותיו. למרות שהוא איננו הבכור במשפחה – הוא רואה עצמו אחראי על אביו, על אחותו אבזה ועל אחיו הקטן סולומון. הוא חותר ללא ליאות למטרה הנראית על פניה בלתי ניתנת להגשמה: להשיג כסף כדי לטוס לאתיופיה ולמצוא את הסב האובד, שנפצע לפני העלייה, ואשר בעקבות כך לא עלה ארצה. קלקידן מתגבר על כל המכשולים, ומצליח להגשים את חלומו, ואף לקחת את אביו עימו באותו מסע שורשים. החתירה הזאת למטרה, שנראתה בעיני כול כהזויה, גורמת לאכזבתם של מיטיביו, שלעיתים מרימים ידיים משום שאינם מבינים את דרך מחשבתו.
הספר נכתב אחרי עבודת תחקיר מאוד יסודית, ודורית אורגד ממש "שוחה כמו דג במים" בהווי האתיופי, במנהגים ואף בשפה האמהרית. כל מי שמכיר את כתיבתה של דורית אורגד יודע שזאת דרכה תמיד – כך היא כתבה את ספריה על ספרד של ימי הביניים ("הנער מסיביליה", 1984; "פרידה אחרונה מקורדובה", 1991) כך היא כתבה על תקופת הצלבנים ("שני חברים בממלכת הצלבנים", 1985), על חרפת החוטפים והחטופים בקיסרות הרוסית ("החטופים לצבא הצאר", 1986), וכך היא כתבה גם את שלושת ספריה על העדה האתיופית, וכל אחד מעשרות ספריה שפרסמה.
בספר "קלקידן" יש הבטחה גדולה – ראשית, משום שיש בעדה הזאת נערים כל כך מרניני לב כמו קלקידן; ושנית, משום שליד הנוכל הישראלי המצוי, המכניס את שותפיו לחובות ונעלם (בספר – הגיבור הזה הוא דובי אנגלרייך), מתוארים בספר דמויות לא מעטות של ישראלים בעלי רצון טוב, שעושים כל אשר לאל ידם כדי לסייע בקליטה הלא פשוטה של העדה האתיופית, הכוונה לעובדות הסוציאליות ענת וחמדה, למטפלת בנוער מנותק רונה, למשרתת בשירות לאומי בכפר נוער שושי, למשפחת תורג'מן שמאמצת אותו לבן, ואחרים. הספר, שהוא כמסתבר, אופטימי מאוד, איננו מסתיר את הקשיים הרבים העומדים בפני החברה הישראלית עד אשר עדה מיוחדת זאת תחוש בבית. הספר שלפנינו פוקח עיניים בעניין הזה, והצעירים שיקראוהו יתעשרו לא רק בחוויה ספרותית, אלא גם בתובנות מועילות לחיים בארץ הגירה כמו שלנו.
שפוך חמתך
מאת מרים אהרוני
שתי הערות לעניין סדר פסח, בעקבות רשימתו של אורי הייטנר בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" [232]:
א. דומתני שאפילו הקיצוניים מבין שוחרי השלום, התום, הפרחים והאהבה, יוכלו לקרוא בלי רגשות אשמה את "שפוך חמתך" בליל הסדר, אם יראו לנגד עיניהם את הכותרת שרשם מאיר איילי ל"שפוך חמתך" באנתולוגיה שלו "חגים וזמנים" שראתה אור בשנת תש"ט (1949): "קללה למשעבדים בכל דור ודור". לאמור: הכוונה ב"שפוך חמתך" היא לערלי-הלב, הנצלנים האכזרים, סוחרי העבדים (גם אלה שבדורנו). הם, ולא כל מי שאינו יהודי, ה"גויים אשר לא ידעוך", כי אין אלוהים בליבם.
ב. אשר לטפטוף היין מהכוס במניית מכות מצרים – בכל הסדרים הקיבוציים המוכרים לי מציינים את הפרשנות שמזכיר אורי הייטנר, דהיינו: שעם כל מכה שאנו מונים, אנו גורעים טיפת יין מכוס שמחתנו, כי נגרעת השמחה בזוכרנו שהעונש בא על עם שלם. האם התחליף שמציעה אורה ערמוני: טפטוף היין לכבוד הכלניות, הנוריות והפרגים, מתקרב למסר ההומניסטי הזה?
נעמן כהן
תגובה להייטנר "ממעיטים מהשמחה" [גיליון 232]
שני מקורות לפסוק "שפוך חמתך" מההגדה:
ירמיהו י כה: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ.
תהילים פרק עט, ו: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ -- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת -- אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז: כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.
הפסוק הוּסף להגדה בימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם יהודים למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, ותפילה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים, יצילם מהרוע, וישפוך את חמתו על הגויים שבימיהם, אוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו. פתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים המקללים לשלטונות. הקשר בין חג הפסח לעלילות הדם, היה ידוע וצריך היה להישמר.
כבר בעבר נעשה ניסיון לשנות את הטקסט. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, נמצא נוסח חיובי: "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." לא בכדי הנוסח הזה לא תפס שכן לא רק שהתפיסה היהודית אינה מקדשת אלטרואיזם קיצוני בנוסח ישו: "ואהבת את אויבך," ו"הגש את הלחי השנייה" (מתי ה) אלא הנוצרים עצמם (וגם המוסלמים) המשיכו ברדיפות היהודים.
בסדר הקיבוצי של קבוץ "גבת", הוחלף הפסוק "שפוך חמתך" בפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק!" – שהודפס באותיות גדולות. אחריו באותיות קטנות בא שירו של שלונסקי:
"על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח,
על דעת רחמיי שהורוני למחול,
עד באו ימים שאיימו מלסלוח,
נדרתי הנדר לזכור את הכול,
לזכור ודבר לא לשכוח."
דומה שבראייה היסטורית, הכנסת זכר השואה להגדה מוצלחת פחות. מה פירוש "זכור את עשה לך עמלק?" – האם מותר לסחור עם גרמניה? האם מותר לקנות בית חרושת גרמני? מהר מאוד הפסוק איבד את משמעותו כשנעשו כל אלו. והכנסת השואה להגדה נראתה מלאכותית. הפסוק התאים להקראה ביום השואה ולא בסדר הפסח. לעומתו באמירת "שפוך חמתך", יש הד לכל היסטוריה היהודית מאז יציאת מצרים ועד ימינו, ימי החמאס ואחמדיניג'אד.
הפסוק המקורי של "שפוך חמתך" עומד אפילו בכל כללי הפוליטקאלי קורקט שהרי אין מדובר על כל הגויים, מדובר רק על הגויים אשר איבדו צלם אלוהים ו"אכלו", כילו-השמידו את יעקב-ישראל ואת נווהו השמו. תפילה לביעור כל אלו שרצחו והשמידו היא אפילו בגדר תפילה הומניסטית, אחרי הכול על עקרון זה הושתתו אפילו משפטי נירנברג.
ליטמן מור: אוֹלמרט ניצל את האחד באפריל
לכבוד "חדשות בן עזר",
לאחרונה מוצף העיתון במכתבים למערכת בעד ראש הממשלה אולמרט ונגדו. אני לא עוסק במיוחד בפוליטיקה אולם הרי חייבים לנקוט עמדה לגבי ראש הממשלה למרות שרואים כבר את הבחירות בקצה המנהרה. השבוע הפסקתי להתלבט והחלטתי: אני בעד אולמרט.
ולמה?
ובכן, ביום ראשון ה-1 באפריל אמר ראש הממשלה אולמרט במסיבת העיתונאים שקיים בירושלים עם קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהוא "מזמין את מלך סעודיה ואת מנהיגי ערב המתונים לקיים שיחות וכי מלך סעודיה יופתע ממה שישמע ממנו ."
גם אני ראיתי ושמעתי את הצהרתו בטלוויזיה והתרשמתי שאולמרט נוטה לפשרות. חשבתי לרגע אם להסכים עם עמדתו אבל נזכרתי תיכף שהוא מוסר את ההצהרה ב-1 באפריל וביום זה – מן המפורסמות – אמנם לא חייבים אבל מותר לשקר.
ובכן, ראש הממשלה רכש פוליסת ביטוח מאין כמוה חינם אין כסף.
לכן החלטתי: "אולמרט צודק" – אם אולמרט ישיג שלום כוחו יגדל ואם לא הוא יגיד: "אמרתי מה שאמרתי באחד באפריל." נו... הבינותם?
בכבוד רב,
ליטמן מור
אהוד: שמחתי מאוד לראות שחוץ ממני יש עוד מי במכתב העיתי ואולי בארץ כולה שתומך, אפילו זמנית, בראש הממשלה.
אני חושב שמיותר אפילו לכתוב "אהוד אולמרט" ואפשר לכתוב בכל מקום "האסקופה הנדרסת" או "המרקקה".
אני חושב שגם בגרועות שבמדינות העולם, במקומות שבהם מָלים עדיין את הדגדגנים של הבנות והן גם בורחות מפני אבותיהן ואחיהן שלא יאנסו אותן או ירצחון בשם כבוד המשפחה אם תתרועענה עם זר, שלא לדבר על הדמוקרטיות המפוארות של המערב השוקע: בכל המדינות הללו יש עדיין כבוד רב יותר לראש ממשלה, לכל ראש ממשלה, מאשר במדינת ישראל.
האם עד כדי כך זיינה לכם התקשורת את השכל?
אתם עוד תתגעגעו לאולמרט!
רון וייס: פוסטר לתלות במערכת "חדשות בן עזר"
סופר נידח שלום,
אהוד אולמרט – ראש ממשלתנו, שנהנה מתמיכתך הבלתי מסויגת, ממשיך במדיניות הקיפאון המדיני. הוא דחה את הצעת אבו-מאזן לנהל מו"מ לשלום במטרה להגיע להסדר קבע. הסברו הוא שצריך להתקדם לאט לפי מפת הדרכים. זו אותה מפת דרכים שמתה מוות קליני ואף צד לא הגשים אותה, לרבות אולמרט שלא פירק אף מאחז בלתי חוקי. לא עזרו בקשותיה של קונדוליסה. אולמרט נשאר בשלו. כדי לרצות את קונדוליסה, הסכים לפגוש את אבו-מאזן אחת לשבועיים. מדיניות זו מחזקת את החמאס.
בריאיון לאתר האינטרנט הערבי "אל-חריר" נשאל חאלד משעל, המנהיג המדיני של החמאס, אם אינו חושש שהציבור הפלסטיני יפנה עורף לחמאס אם הארגון לא יזוז מעמדותיו. להלן תשובתו של משעל, אותה אני מציע למסגר ולתלות על קיר המערכת:
"עמנו לא יתלונן על הנהגתו, מכיוון שהוא יודע שאין היום שום יוזמה מדינית שאנו מחמיצים אותה."
ז"א, משעל מאשר שהקיפאון המדיני הוא היחצ"ן הטוב ביותר של חזית הסירוב הפלסטינית.
סופר נידח: אנחנו כבר מזמן מפנטזים, וגם תלינו פוסטר במערכת – על כך שחאלד משעל יהיה ראש ממשלתנו במקום האפס המושחת הזה, החבר שלנו, אולמרט. כך נרוויח שני דברים: לא יהיה קיפאון מדיני וגם לא תהיינה יתר השמצות על ראש ממשלה ישראלי כי הוא יהיה מן החמאס, ואפילו "הארץ" ישקוט ארבעים שנה.
הבעייה היא רק הקיפאון במימי הים התיכון, אם היוזמה המדינית שאנו מחמיצים אותה כיום תתממש בחורף. בקיץ עוד נגיע איכשהו בשחייה או בסירה לקפריסין, אולי שם טרם פירקו לגמרי את מחנות המעפילים, "הציפרוסים", ונמצא לנו מחסה אחרי מה שהיה פעם מדינת ישראל.
"דומם שטה" בין קדיש יהודה סילמן לבין נתן יונתן
חג שמח,
"דומם שטה" חובר על-ידי קדיש יהודה סילמן, נעימה: נסים ניסימוב, (עפ"י נתן שחר ב"שיר שיר עלה נא"). אתה ערבבת עם "דוגית נוסעת", שמילותיו נכתבו על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי.
בברכה,
עידית פז
לאהוד, שלום וחג שמח.
תודה על "חדשות בן-עזר", שאני קורא זה כמה חודשים בעניין רב. לעיתים בא לי להתווכח מעט על עניינים פוליטיים, אבל אין לי חשק לעסוק בפוליטיקה, מכל מקום – יישר כוח.
בחדשות 232 דומני שהתבלבלת מעט. את השיר "דומם שטה", כפי שמציין בארי עצמו, כתב יהודה סילמן (ע"ע), אתה ערבבת אותו עם השיר "דוגית נוסעת" של נתן יונתן (ע"ע).
חג שמח לנו ולכל עם ישראל.
ידידיה יצחקי
לאהוד בן עזר שלום רב!
אכן השיר "דוגית נוסעת" או "דוגית לה שטה" נכתב על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי. אך הקוראת שאלה אותך לגבי השיר של גני הילדים: "דומם שטה, תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן, ילד יפה כל כך." זה שיר אחר לגמרי עם לחן מקורי כנראה, וגם אני אשמח לדעת עוד פרטים לגביו.
משה ברק
גבת
ברגע האחרון: לא התאפקתי והקלקתי ב"גוגל", שאמר כי שיר זה כתב קדיש יהודה סילמן, אך עדין לא ידוע לי מי חיבר את הלחן.
מיכאל גרינשפון ממליץ על האתר "שירונט", ובו הפרטים והתמליל המלאים של השיר:
http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5565&singer_id=806&song_title=35a3a
תיק"ו: תשבי (אליהו) יתרץ קושיות ויבוא. אנחנו מחכים.
מאיר ריבקין
פטמה
[פרק מסיפור הנמצא בתהליך כתיבתו]
קבוצת המוסקים פינתה את ציודה, אספה את נשיה וטפה מקטע חורש עצי הזית שנשק לצריפו, והתנחלה עכשיו בקצה המערבי המורחק, לקראת יום הקטיף של מחר. זה שבוע ימים שהחמולה המוסקת, בני הכפר השכן, שוהה בשכונתם הקטנה, עוברת מעץ לעץ, על סולמותיה, מקלותיה הארוכים ומכלי הקיבול לזיתים שנקטפו זה עתה, מדי שנה המתינו לגשם הראשון, שימים ספורים אחרי שחדל, והאדמה יבשה במעט מן השלוליות, הם הופיעו והציפו את השכונה שלו, עשרות משפחות של כפריים ערבים שהיו בעלי מטעי הזיתים המפוזרים בין צריפי הישוב היהודי.
ריח ניחוח של שמן זית טהור עמד רווי באוויר מאותם זיתים שנמחצו תוך הליך ההסרה מן העצים על ידי חבטות מקלות הניעור הארוכים שהגיעו עד לגובה אמירי הענפים שבצמרות. לקראת ערב, החמורים, שבמשך היום כולו סובבו חופשיים ללחך בתוך החורש, הועמסו עכשיו לעייפה (על אף נעירות המחאה שלהם), בשקי הזיתים, מלוא הספק ליקוט היום הזה, והוצעדו בשיירה לבית הבד של הכפר.
החמולה על נשותיה טפה וזקניה פרשה מחצלות ושמיכות על הקרקע בינות העצים והתארגנה לארוחה סביב המדורה וללינת הלילה בגזרה החדשה לקראת בוקר המחר.
באור יום ראשון, בדיוק כמו בשנה שעברה הופיעו שתיהן: תחילה פטמה האלמנה המלקטת, ואחריה גם מליחה מקוששת הזרדים.
את מליחה הכרנו מזה שנים. אישה קטנה ורזה, זקנה ללא גיל מוגדר, על גבה הצנום והכפוף מועמסים קשורים בחבל גס זרדים וענפים שאספה בינות למטע וסביב לצריפי המגורים שלנו. והיא מהלכת צולעת ומדדה, כשביד אחת לופתת את הנמצא על גבה ובשנייה תומכת את רגלה הפגומה. מליחה הייתה סובבת בשכונה גם בימים כתיקונם ומקוששת את הענפים היבשים, את הגזם מגינותינו ומוכרת אותם בפרוטות לעושה הפחמים שבכפרה.
זו עונת מסיק הזיתים השנייה שהבחנו בפטמה האלמנה המלקטת המגיעה בעקבות המוסקים. תמיד אחרי שסיימו את הקטיף בחלקה אחת ועברו לכברת חורש נוספת, מקפידה על שמירת מרווח ראוי בינה לבינם לבל תחדור לתחומם, מלקטת את שהותירו על האדמה. עטופה מכף רגל ועד ראש בבגדי אלמנותה השחורים.
צהרים אחד, כשהשמש יקדה חרף תחילת הסתיו, ראיתיה ניגשת אל הברז שבירכתי חצר ביתנו, מורידה מעל ראשה את פח הזיתים שלקטה, וגחנה אל הברז, אחרי שרוותה את צימאונה, הסירה את צעיפה השחור והפשילה את שרווליה. הרימה בצניעות את שובל שמלתה מעל כפות רגליה היחפות ונחשפו על קרסוליה הדקים אצעדות עשויות מנחושת, רכנה מתחת לזרם המים. לתדהמתי נתגלה לי לפתע, שהאלמנה הזו היא בסך הכול נערה צעירה מאוד, ספק ילדה. בעלת עיניים כהות גדולות ושער שחור כפחם, קלוע בשתי צמות ארוכות שהגיעו עד מעבר למותניה. שזורות ומשולבות בחוט שחור ובחרוזי זכוכית זעירים בקצוות להארכתן.
כשסיימה גילתה את נוכחותי בקצה החצר ואז הפריחה לעברי חיוך כבוש ומבויש, היטיבה לבושה וחזרה למטע, מהלכת גאה וזקופה כשעל ראשה מטען הזיתים.
מוזר, ילדה/אלמנה, ממש בת גילי! – מתי הספיקה?
פטמה יתומה מאם, שנפטרה בלידתה אותה. אביה שנישא בשנית נאלץ להעבירה תחילה לבית אימו, לדרישתה התקיפה של כלתו החדשה, שראתה בבתה החורגת סיבה לפורענות ועין רעה, שבשל לידתה נפטרה האם.
האב עם משפחתו החדשה עקר לכפר אחר, לכפר מוצאה של אשתו הטרייה. כך שפטמה הועברה שוב וגדלה בבית סבתה מצד אימה המנוחה, בבית עני ודל. בהגיעה לגיל שלוש עשרה אורסה לנער רועה צאן ממעמד חברתי זהה. וכבר נחתמו ''תנאים'' בין המשפחות, והבעל המיועד כמעט והשלים לבנות את בקתת החמר החדשה צמודה לדירת הוריו. אבל אז, ברעותו את הצאן, הוכש על ידי צפע. ורק כשבושש לשוב לכפר כהרגלו בשעות הערב, פתחו בחיפושים ונתגלתה גופתו בשדה ללא רוח חיים.
מפני שלא הספיקו להינשא והוא לא יְדָעָה עדיין, נטלה ממנה משפחתו בחזרה את צמידי הזהב שהעניק לה כמקובל בזמן כתיבת "התנאים"' שבטקס האירוסין.
במלאות שנה לפטירת ארוסה השיאוה ישירות, הפעם בחופזה, בדילוג על תקופה המתנה וטקס אירוסין, לרווק מבוגר ידוע חולי, ושוב – לרוע מזלה, אחרי חודשים ספורים בלבד, נפטר בעלה החדש. מאז ידועה היתה בכפרה כנערה מסוכנת, ונחשבה כ"אישה קטלנית", וזאת טרם מלאו לה חמש עשרה שנים. מכאן ואילך אפסו סיכויה להינשא שוב ולהקים משפחה משלה. חרף יופייה אסרו האימהות על בניהן לבקש את ידה. נשים הרות היו מסבות פניהן ממנה כשחלפה בסמטאות הכפר, מחשש של "עין רעה" הם נידוה וכינוה: "אַרוּסָתְ אֶל אַפְרִיט" כלומר: כלתו של השד.
הייתה זו עונת מסיק הזיתים האחרונה של הכפריים בשכונתנו, שאחריה לא שבו לעולם אל כרמי הזיתים שלהם. היו אלה ימים ספורים לפני החלטת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, שלאחריה פרץ במלוא עוזו סכסוך הדמים במאבק על הארץ. את פטמה ראיתי פעם נוספת ואחרונה כשהיא מוסעת עם רבים אחרים על משאית עמוסת פליטים הנמלטים מן העיר ומן הכפרים שניטשו מאימת המלחמה המשתוללת.
בשיירה ארוכה המזדחלת באיטיות, בין המשאיות היו גם עגלות רתומות לסוסים, וסייחים צעירים קשורים בחבל לירכתי העגלות. כל שניים-שלשה כלי רכב היו מלווים "נושאי ברן" [ברן קאריירס] משוריינים של הליגיון העבר-ירדני מן הקסרקטין הסמוך. השיירה הארוכה התקדמה מעט ועצרה שוב, פעמים רבות. בדיוק אז נתגלתה פטמה לעיניי, היא עמדה דחוקה בין אנשים, בעלי חיים וחפצים. הרוח שנשבה במשאית הפתוחה הסירה מעל ראשה את מטפחתה השחורה ופרעה את שערה הארוך, המתבדר, שלא היה קלוע הפעם, אולי משום שנחפזה לנוס על נפשה. לרגע נפגשו מבטינו, הבחנתי בזיק שניצת לרגע בעיניה הכבויות, כמו אז ליד הברז שבחצר, כל עוד עצרה השיירה התבוננו אחד בשני, תוגה כיסתה את פניה השחומים היפים, ואז שוב החל הטור לנוע, המשכתי לצפות בה עד שהרחיקה המשאית.
מקדמת השיירה נשמע צרור יריות של נשק אוטומטי, ואחריו יבבה, ומישהו הליט את פניו בידיו. המשוריין המלווה שבראש השיירה השיב באש ממקלעו שבצריח אל עבר שכונתנו. השיירה המשיכה דרכה, תוך ירי שנורה משני הצדדים, במנוסתה לכיוון ג'נין.
עמנואל בן-עזר
עוד על הגדת פסח של גוטמן משנת 1930
והפעם בכריכת "בצלאל"
בעקבות האינפורמציה בגיליונות הקודמים על הגדת פסח של נחום גוטמן מ 1930, שמחנו לדעת שיש לנו "אוצר יקר מפז".
מקורה של הגדה זו הוא ב"דודה מרתה", דודתה של אשתי יהודית (לבית כהן). הדודה היתה פעילה בהסתדרות הציונית בפראג של שנות השלושים. בשנת 1931 ערכה דודה מרתה טיול לפלסטינה והביאה משם מתנה להוריה של יהודית, בפראג, הגדה של פסח מצוירת על-ידי נחום גוטמן בהוצאת "אֳמָנוּת", תל-אביב, רחוב שינקין, ת.ד. 169, טלפון 646.
המיוחד בהגדה הזו שהיא נכרכה על ידי אומני "בצלאל" בירושלים, כאשר לוחות הכריכה החיצוניים עשויים עץ זית. על פני הצד הקידמי יש ציור צבעוני של הכותל עם כיתוב "כותל מערבי" והמילים "הגדה של פסח" בשחור. על הלוח האחורי של הכריכה כתוב בשחור "בצלאל ירושלים".
מעניין אם יש עוד הגדות של גוטמן מ-1930 בכריכת עץ זית של בצלאל.
מכון ז'בוטינסקי בישראל
מתכבד להזמינכם לערב מיוחד במלאת 64 שנה לפרוץ מרד גטו וארשה
האנטישמיות בימינו והכחשת השואה
הרצאות:
פרופ' דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב: הכחשה ושנאה - מתיאוריה לפרקטיקה
ד"ר אסתר ובמן, אוניברסיטת תל-אביב: הכנס בטהראן, התפיסות בעולם הערבי
אלוף (מיל.) יוסי פלד: האנטי-ישראליות – האם תיתכן שואה שנייה?
קטעי קריאה והנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
יום ה', א' באייר תשס"ז, 19.4.2007, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
"יותר טוב שתתנשקי!"
שלום רב לך אהוד,
צחקתי מאד למקרא עצתך הנבונה מאד לקוראה אשר מתביישת באי הבנת הנקרא: "יותר טוב שתתנשקי" [גיליון 232] – וַאללה אתה חכם, יָא חוואג'ה אהוד. והלא זה היסוד של ההמלצה MAKE LOVE NOT WAR.
הפליאני הדבר שהקוראה הנכבדה רק עתה שמה לב לעובדה שרוב הדברים הכתובים באותם סקירות על ספרים והמופיעות במוסף של העיתון לאנשים חושבים אש"ף, רובן ככולן בבל"ת אמיתי וגבבה ללא שום הגיון. וזה לא רק שם, ומה במאמריו האין סופיים של אדון לאור במוסף הספרותי של אותו העיתון בימי ו' למשל? קילומטרים רבועים של מלל שאין בו שום ממש.
אין מה לדבר. עצתך, אהוד, מקורית מאוד. וטוב אם יאמצוה רבים וטובים וזה במקום קריאה ברצינות באותם המקומות.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן
עיר הפיז'אמות
חשוּב לכותבים:
כתיבת חווֹת דעת על כתבי-יד ועריכתם
בידי אהוד בן עזר
אני מקבל כתבי-יד לקריאה ולחוות דעת כתובה, כמובן תמורת תשלום. לאחר שאני קורא ושולח את חוות הדעת לכותב, והוא לומד אותה, באה פגישת פנים-אל-פנים ראשונה, בד"כ בבית קפה. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים, ספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. לעיתים חוות הדעת יכולה לשמש גם המלצה על כתב-היד בפני הוצאת ספרים.
בשלב שני אני מוכן לקבל לעריכה את כתב-היד [בקובצי וורד עברי או כאלה שניתנים להמרה לוורד. העריכה נעשית במחשב], וזאת באם כתב-היד כבר ראוי לעריכה ולהתקנה לדפוס.
באם עדיין אינו ראוי, אני מוכן לעבוד עם הכותב, אשר מקבל ממני הנחיות ועצות בעל-פה וגם בחוות הדעת, ואני מקבל שוב לקריאה את כתב-היד לאחר שעבד עליו ושיפר אותו. לעיתים נמשך תהליך זה חודשים ארוכים, לעיתים תוך היעזרות בספרי "סדנת הפרוזה". אני כבר לא מנחה סדנאות כתיבה אלא עובד, במידת הצורך, עם הכותב עצמו.
מחיר העריכה כולל ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתי מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל, ששמחות לקבל כתב-יד ערוך ומוכן לדפוס. התשלום – מחציתו לפני תחילת העבודה של העריכה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס.
עד כה ערכתי בתנאים דומים לאלה יותר משבעים ספרים ועבדתי עם עשרות כותבים.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
benezer@netvision.net.il
חומר עזר: "סדנת הפרוזה", המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. בהוצאת אסטרולוג 2000. הכתובת לרכישת הספר: אסטרולוג. הוצאת ספרים. רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958.
הפינה של ההוא מחלם
"באידיש לא בוכים"
באמונה
הרגוני נא הרוג –
אינני יודע במה אשמתי
או זכיתי מן ההפקר שמי
כיבדני בדוא"ל שכותרתו
ב"אידיש לא בוכים"
YOSEF בשם
אבל בשם כל הקדושים למה
אני לא מצליח לפענח את הג'בריש
הזה למרות שניסיתי במשך כמעט שלושה
לילות רצופים
ובמה כבודי אשם
שיוזף זה מודיע לי שישמח
לשמוע את הערותיי-שלי ישראל
הר; ובכן יש לי קודם לכל בקשה
אליך יוזף ספר לי ולקוראים
ולעורכיו הנבונים של מכתב עיתי
מה פשר "באידיש לא בוכים" ואיך
מפענחים את הדוא"ל הנ"ל?
שלך אהוד יקר
ושוב חג פסח כשר
ומועדים לשמחה וששון לכל ישראלי
ואידישיסט.
📑 בגיליון:
- : משה דור
- :
- : הפינה של ההוא מחלם