ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו!
מאמרים
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ראה אור ספרו של יחיעם פדן, "אודיסאוס"
האודיסיאה, אחת משתי השירות האפיות היווניות הגדולות (יחד עם האיליאדה), מתארת את סיפור נדודיו של אודיסאוס, מלך איתקה, עד לחזרתו לביתו ולרעייתו פנלופה עשרים שנים אחרי שנפרד מהם. האיליאדה והאודיסיאה נכתבו לפני כשלושת אלפי שנים. מאז ועד היום הייתה הדעה הרווחת שמחברן, הומרוס, כתב דברי אגדה; טרויה וגיבוריה לא היו ולא נבראו, וגם מסעותיו של אודיסאוס הם פרי הדמיון. ועם זאת, הסיפורים שעליהם השתית את יצירותיו הציתו את הדמיון ושימשו בסיס ליצירות רבות מספור ולמאות מחקרים.
זה עתה ראה אור "אודיסאוס" מאת יחיעם פדן, בהוצאת "כתר". הספר המתאר את סיפור חייו של אודיסאוס בעיני המחבר; את מה שהומרוס לא סיפר השלים יחיעם פדן בעזרת רמזים שמצא בשירה הקדומה ובעזרת הרבה דמיון. הספר מיועד הן למבוגרים והן לבני נוער, ועוסק בחיי הגיבור מיום הולדתו ועד מותו. מחבר הספר משוכנע כי התיאורים המדויקים של האיש, מולדתו ונדודיו אינם פרי דמיונו של הומרוס. ההשקפה שהדריכה אותו היא שאודיסאוס היה היווני הראשון שהפליג במרחבי הים התיכון ממערב ליוון.
ואם כך, מנין הגיעו ליצירתו של הומרוס הענקים והמפלצות שפגש אודיסאוס בשנות נדודיו? מן הספר עולה כי אודיסאוס דיבר אל היוונים בשפתם, שפת המיתוסים: באותה תקופה נדרש גם מי שרצה להציג עמדה להשתמש בסיפור מוכר כדי להבהיר אותה; כך עשה גם אודיסאוס: הוא השתמש בתבניות מיתולוגיות קבועות על אלים ומפלצות כדי לספר סיפורים אמיתיים, חדשים, כך שקהל שומעיו יוכל להאמין לדבריו. בסיפור כמו שהתרחש אין כלל אלים ומפלצות, כל ההתרחשויות מתקיימות במציאות, ודרך החשיבה של הגיבור רציונאלית-מודרנית. רק כאשר אודיסאוס חוזר על הדברים הוא מקשט אותם, וכאשר המשוררים הופכים את סיפורו לשירה – הם מעצימים אותו עוד יותר.
המחבר אומר כי, "האמת אינה דרמתית פחות מן האגדה, והיה לי חשוב לחפש את האמת האנושית והגיאוגרפית שמאחורי הסיפורים, וכך להתחקות אחר עצם התפתחותם, להתבונן בהם בעודם מתהווים, ולראות איך הם ניצוקים אל תוך תבניות של סיפור ומיתוס." משום כך אף הגדיל לעשות, ובתחקיר שערך לצורך כתיבת הספר מדד את המרחקים ובדק את זמני השיוט אצל הומרוס, וכך קבע את התחנות האמיתיות, לדעתו, במסעו של הגיבור. חלק מהתחנות הללו יהיו תגלית מרעישה למי שמכירים את הדעה הרווחת על המקומות שאליהם הגיע.
יחיעם פדן הוא מומחה לספרות נוער שערך ספרים ואנציקלופדיות, ובהם סדרת תרגומי המופת "מרגנית" ו"אנציקלופדיה 2000", וכתב ספרים ובהם "תל-אביב-יפו – מדריך הרחובות", "ספר הדגלים השלם" ו"ספר הכלבים השלם". כיום הוא עורך ספרים בשתי סדרות בהוצאת כתר, "ראשית קריאה" ו"הסדרה הצעירה", ומלמד עריכה באוניברסיטת בר-אילן ובבית ברל.
[המידע באדיבות ההוצאה]
האם הסופרים יוצאי רומניה מתביישים במוצאם?
שלום אהוד,
את ביקורתו הנוקבת והמעניינת על ספר שיריה של אדלינה קליין "עצי האקץ" (חדשות בן עזר מס' 244) מסיים משה גרנות בתובנה מפתיעה שקליין נמנית על היוצרים המעטים מבין יוצאי רומניה אשר אינם מתביישים במוצאם. על אחדים מהם הוא מצביע בהערת שוליים. סבורני, שמן הראוי להוסיף על רשימתו זו ואף להבליט בה את הסופרת קורינה. באחדים מן הרומנים אשר כתבה בסגנונה הייחודי מתרפקת קורינה בחיבה ובכאב על הנופים ועל האנשים אשר ליוו את ילדותה ברומניה והיא שבה אליהם ופוקדת אותם בהווה... אפשר (וגם מומלץ) להתוודע אל יצירותיה בבלוג שהיא מנהלת באינטרנט.
למען הגילוי הנאות – כפי שנהוג ומקובל להצהיר במקומותינו – הייתי נשוי לקורינה במשך עשרים וארבע שנים, נולדו לנו ילדים נפלאים – יפים, חכמים ומוכשרים, ואין לדעת אם רומנים הם ואם פולנים...
בידידות,
יואל נץ
צומת ספרים, "הספרייה" והוצאת עם עובד
מתכבדים להזמינכם להשקת הספר
"מסע ארוך אל תוך הלב"
מאת יצחק קרונזון
ישאו דברים: דני קרמן, אבנר כץ, חיים באר ויאיר גרבוז
נשמח לראותכם
האירוע ייערך ביום ראשון 3.6.07 בשעה 19.30
הכניסה חופשית
צומת ספרים, הספרייה, דיזינגוף סנטר, שער 6, קומה 2
תל אביב, טל. 03-6205986
בטהובן, פגניני, פהליבניאן וגארט בפילהרמונית
קונצרט שכולו הנאה צרופה
"בכיתי בימי חיי רק שלוש פעמים: בפעם הראשונה – כשנכשלה האופרה הראשונה שלי. בפעם השנייה – כאשר במסיבת-סיפון נפל תרנגול-הודו ממולא בפטריות המימה. ובפעם השלישית – כששמעתי את פגניני מנגן!" כך התבטא רוסיני בשעתו על נגינתו של גדול הכנרים ניקולו פגניני (1782-1840) מגנואה.
ב-1826 הלחין פגניני את הקונצ'רטו השני שלו לכינור ולתזמורת באיטליה. כאשר ביצע אותו בווינה, בשנת 1828, הילל שוברט, בשנת חייו האחרונה, את פרק האדג'ו, אשר בו שמע, לדבריו, שירת מלאכים.
עד כאן מהתוכנייה. שירת מלאכים אולי לא שמענו, אבל ההרכב של ג'ורג' פהליבניאן מנצח ודיוויד גארט כנר הוא הרכב מנצח – והקהל ממש יצא מכליו בתום הביצוע. המוסיקה של פגניני נשמעת גם כיום יותר מודרנית מהמוסיקה הכי מודרנית, והכנר הצעיר דייוויד גארט הוא כישרון טבעי מדהים למן הצליל הראשון שמפיק כינורו. הוא מנגן ברגש, בדייקנות, בקצב כובש ובווירטואוזיות מפליאה. החיוך לא מש מפניו ורואים שהוא נהנה מכל רגע של נגינה ושל השתתפות בקונצרט ואף הודה במילים לתזמורת ולמנצח בטרם נתן הדרן קצר ומעולה. בקיצור, שוב ושוב מתברר שאין צורך להשתית קונצרטים מעולים על שמות מפורסמים מן העבר והעבר הקרוב. קם דור חדש של סולנים, פסנתרנים וכנרים, ושל מנצחים, חלקם עדיין לא עשו להם שם עולם דוגמת צוקרמן, פרלמן ובארנבוים, אבל אפשר כבר לשמוע קונצרט ברמה בינלאומית גם ללא השמות המפורסמים. צליליו הדקים של גארט בפגניני גם המחישו את הפלא האקוסטי ששמו היכל התרבות. מעניין אם דני קייזר מבקר בקונצרטים הנערכים בו. בטח האקוסטיקה שטרם הצליח להרוס, מפריעה לו.
הפתיחה "אגמונט" של בטהובן, וגם הסיום בסימפוניה השביעית שלו, היו מסגרת קלאסית לקונצרט שכולו הנאה צרופה. מסוג הקונצרטים שהם כמטלית אדומה לעיניהם של מבקרי מוסיקה מקצועיים, שאינם מפרגנים לקהל הנאות מוסיקליות קלאסיות. צלילי השביעית החזירו אותי אל כיתת המוסיקה בקומת המרתף של בית הספר תיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1954, תקופה ששמיעת תקליטי מוסיקה קלאסית היתה עדיין דרך מקובלת, גם בקיבוצים ובבתים פרטיים, כאשר הכול יושבים בשקט ומאזינים. אני יושב בהיכל התרבות ב-2007 וחוזר כ-53 שנים לאחור אל המורה מרים גרוס ואל חבריי לשביעית ולשמינית הומאנית (אני הייתי מכנה אותה תמיד – ספרותית, ורק לאחרונה תיקנו אותי רפי לרמן ואירי מנור ואמרו שהשם המדוייק היה – הומאנית), ונזכר גם באלה שישבו בחדר ואינם – אנוש בר-שלום, גבריאלה יששכרי, רמי זיו-אב [אביו נחום שימש מפקד ההגנה בפתח-תקווה בהיותי ילד, ועל סיפורי דודו יצחק זיו-אב על המושבות הראשונות שפירסם ב"הבוקר לילדים", גדלתי, ואת שניהם היכרתי], ויבדל"א שלמה אהרונסון, שהיה מוחזק ידען במוסיקה וגם תיקן לי רשימות התרשמות מוסיקליות שכתבתי לצלילי הפרק הראשון והשני של השביעית לבטהובן שאני שומע עתה.
ברכותינו לח"כ-לשעבר עזמי בשארה היקר לכולנו (כי עלה לנו כסף רב), ואיחולינו לכל אזרחי ישראל, יהודים כערבים, המחזיקים בדיעותיו ותומכים במעשיו –
שילכו בעקבותיו!
יוסף דוריאל
מה עשיתם לריבונות שקיבלתם?
ביום בו מלאו 59 שנים לריבונות ישראל, רואים פתאום איך מישהו הפך אותה לקריקטורה משפילה
כאחד בשני רבבות הצעירים שעמדו בקו האש של ה-15 במאי 1948, הרגשתי את יום הריבונות הראשון של מדינת ישראל בעובדה שבפעם הראשונה מאז ימי השלטון הבריטי בארץ יצאנו לשדה הקרב עם נשק גלוי, שעד לאותו יום נאלצנו להסתיר אותו מפני הריבון הזר ששלט בנו. זכויות השימוש הגלוי והאפקטיבי בנשק למען הגנת המדינה הן, עד היום, תנאי מובהק לריבונות, שבלעדיה לא יהיה קיום לישראל. זכויות אלו של ריבונות הופקדו למשמרת ממשלות ישראל, במחיר חייהם של אלפים מלוחמי העצמאות. אלא, שמאז תחילת האינתיפדה של ספטמבר 2000, למד האויב לכרסם בזכויות אלו – על ידי ביום הצגות מצולמות של "אכזריות" חיילי צה"ל וזעקות שבר על "תגובות לא פרופורציונאליות", המאומצות בקלות – לא רק במרכזי הצביעות של האו"ם, אלא – גם בממשל בעלת בריתנו החשובה ביותר, והיא – ארה"ב. מחדלי ההסברה הישראלית בתחום זה רק עודדו את תעשיית סרטי ההסתה המבוימים, שכבר זכו בעולם לשם PALLYWOOD.
וכך, כל דיון על הפעלת מלא הכוח הדרוש למיגור טרור הטילים והמנהרות מרצועת עזה נגמר בחיל ורעדה מפני הטלפון הצפוי מהפקיד התורן של גב' קונדוליזה – שימחה נגד "התגובה הלא פרופורציונאלית". כי את טרור הטילים אפשר להפסיק תוך 48 שעות מקבלת ההחלטה הנכונה, ולא רק למילוי חובת המדינה להגן על אזרחיה המופצצים אלא – לקיום הריבונות הישראלית, שהולכת והופכת לקריקטורה משפילה בעיני העולם (ולא רק בנאומים של נסראללה).
לשם כך, לא צריך אף חייל להיכנס לשטח בנוי ברצועת עזה, אך כהקדמה לפעולה שתכריע את הטרור - חייב להתבצע שיתוק ממוקד של מערכת עלילות הדם שהצליחה עד היום להציל את הטרור מכל מצב בו צה"ל עמד להכריע אותו. זה חייב להתחיל בהעברה מהירה של חוק בכנסת – נגד מביימי ומפיצי עלילות דם וחומר הסתה הפוגעים בישראל ובעם היהודי. בלימת זכות ההגנה של ישראל תיפסק ברגע שיושבו על ספסל הנאשמים של בית דין לביטחון המדינה כל השותפים הידועים והגלויים לפשעי ההסתה. וזה לא רק שדרני ההסתה של הרש"פ וסוכנים עוינים של העיתונות הזרה על צלמיהם הערבים, אלא גם אנשי מפתח שעזרו להם – במערכות קשרי החוץ, התקשורת והמשפט של ישראל.
כל מי שצריך, יודע את השמות והתפקידים של מחוללי, שותפי ומפיצי עלילות הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה", "הטבח בג'נין" ו"טבח הילדים" בכפר קנא, ומהם יש להתחיל. ואין זה משנה – מי מהם עשה זאת עבור בצע כסף, מי בגלל תסביך ההתרפסות לאויב ומי בגלל בוּרוּת מתנשאת.
מיד עם העברת החוק בכנסת, יש להודיע לרש"פ, לתושבי רצועת עזה ולכל העולם – שצה"ל קיבל הוראה לנקות את כל המרחבים המשמשים את משגרי הטילים וחופרי המנהרות לישראל, וזאת – על ידי הפגזה שיטתית שלהם, שלא תאפשר שום פעילות מתחומם. וזה ייעשה – במקום הפגזות הסרק של שטחים ריקים, שהיו נהוגות עד היום (עם טעויות שפגעו גם בבתים עם תושבים). תושבי מרחבים אלה ייאלצו להתפנות, כדי לא להיפגע, ומחוסר ברירה – ייהפכו לפליטים (במקום מה שהתחילו לעשות לתושבי שדרות). מספר הפליטים שיברחו דרומה יהיה, עדיין, קטן מאלו של הקרבות בסומאליה (אם מישהו, בכלל, סופר אותם שם, ואגב – תהיה כאן הזדמנות יפה לגיידמאק ערבי לסייע למתפנים מקו האש).
במקביל, יוטל מצור על הרצועה, פרט לאספקת מים, מזון ותרופות, תוך הכרזה – שהמצב יוחזר לקדמותו רק לאחר שחרור החייל החטוף, הפסקה מוחלטת של הירי משם ופיצוי מלא על הנזקים שנגרמו לישראל. אם ראש הממשלה ידאג שמפקדי צה"ל ודובריו, משרד החוץ על שלוחותיו ומערכת החקיקה והמשפט ימלאו את תפקידם כראוי – תיפתר בעיית הטרור מעזה, ללא קורבנות אדם מיותרים ובלי השקעות ענק במערכות מיגון לא יעילות.
ולמען הגילוי הנאות: הצעה זו הייתה חלק מנייר עבודה מקיף, שנדון בכנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן מדיני וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ביום 16.11.2001 – בשנה הראשונה לירי הקסאמים מרצועת עזה. וכפי שקבעה ועדת וינוגרד, חשיבה שחרגה מהשגרה המאובנת לא יכלה להגיע לדיון בממסד הביטחוני, בגלל התרדמת הרעיונית שנפלה עליו מזה שנים.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
מכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר ב"חדשות בן עזר"
ברצוני למחות בשם חבריי מגולת בבל ובשם יוצאי עירי בגדאד על פרסום סיפורו של יוצא עיראק יעקב זמיר "זהב, תינוק ורוצח" בגיליון הקודם (גיליון 244) של המכתב העיתי הגזעני "חדשות בן עזר". הגענו למסקנה כי אחת הסיבות העיקריות לפרסום סיפוריו הסנסציוניים והמופרכים של אותו דוקטור זמיר ב"חדשות בן עזר" אינו ערכם הספרותי, המוטל בספק, ואינו אמינותם השואפת לאפס – אלא חדוות ליבם של חברי המערכת הפתח-תקוואים האשכנזים לקרוא תיאורי זוועות על מנהגיהם של יהודי בבל בטרם עלו ארצה; וכל זאת לשם מה? כדי להצדיק כביכול את העלאתם לישראל לשם "העלאת רמת השכלתם ומוסריותם" כאן בישראל.
סיפורים דומים כתב גם הסופר סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה". סופרים יוצאי בגדאד אלה אינם מתביישים לזכות באהדתו של המימסד האשכנזי בישראל על ידי כך שישמיצו בפניו את הקהילה היהודית הבבלית המפוארת בטרם עלותה ארצה וימרחו תפארתה בצואה, ובכך הם נותנים דרור לדיעותיו הקדומות של הציבור האשכנזי כלפי העיראקים, והכול במסווה של הערכות ספרותיות נלהבות ואפילו מתן פרסים למשטינים.
מעולם לא קרה ביהדות בבל המפוארה שאם תסתיר את בנותיה מפני אביהם פן יגע בהן לרע או שאב צעיר יהרוג את בנו התינוק. אולי זה קרה בעיירות המסריחות של האשכנזים ב"תחום המושב" שבאירופה, ששמה האבות היו אונסין את בנותיהן. וכפי שגונב לאוזנינו מפי זקני המושבה, הכול החל מאותו יום חורף בשנת 1952, כאשר המורה לפיסיקה העיראקי הצעיר, שלימד בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה – צדקה בעל היד הקשה, סטר בכיתה על לחיו של התלמיד ולימים העורך מר ס. נסתר, בן ה-16, ומאז נסתר שונא עיראקים והוא מסתיר את יחסו השלילי כלפיהם בכרכורי-כרכורים של אהבה [אפילו היתה לו אהובה עיראקית שאת הדקל נהג לשתול אצלה בין הפרת והחידקל, בדימונה וגם בירושלים, אולי דווקא בגלל אותה סטירה, ולימים השתמש בדמותה בספרו "המושבה שלי"] – וכן, בכרכורי-כרכורים של אפלייה מתקנת – שלא נועדו אלא לחשוף בצורה צינית את הבוז העמוק ורגשות הנקם שנסתר רוחש כלפי הציבור הבבלי המפואר שבו מעולם לא קרה שאם תסתיר בנותיה מאביהן-מולידן שמא יאנסן.
בכבוד רב,
יוסף בן-דויד הבבלי, זכאי
נשיא עמותת צאצאי דאוד אבו-יוסף מבגדאד
רח' דאוד אבו-יוסף
פתח-תקווה
עוד קול בזכות נעמי בלומנטל
אהוד שלום,
אני רוצה להצטרף לקריאתך לחון את נעמי בלומנטל. נראה שהיא סוג של שעיר לעזאזל והיא נענשת קשות בעקבות נורמות מוסריות שליליות שפשו במדינה וגם במקום אחרים שראוי היה שייענשו.
ברכה,
שישי מאיר
אמנון שמוש
על שפת שלושים ושמונה
יום-יומיים לאחר בואי ארצה אזרתי אומץ, יצאתי לרחוב והתקרבתי לחבורת ילדים בני גילי ששיחקו כדורגל. על המדרכה עמד ילד, שלא שיחק ורק בעט באוויר בהתרגשות בכל פעם שמישהו בעט לשער. התקרבתי אליו בהיסוס ואמרתי "קוראים לי אמנון".
שמחת זקנתי בראש חוצות ! – ענה לי והתרחק.
לא הבנתי אף מלה ממה שאמר. ארבע המלים היו סינית בשבילי. אני, שהאמנתי וקיוויתי שאני יודע קצת עברית. בבית חזרתי על המלים ואחי ניסה להסבירן לי, בלי הצלחה. מה שהצליח להסביר, שעברית של ארץ-ישראל שונה מאוד מהעברית של התלמוד-תורה והסידור שהכרתי.
מעניין, שהעברית הארץ-ישראלית של שנת 1938, שנת עלייתי ארצה, שונה באותה מידה מהעברית הישראלית שלנו עכשיו, בראשית המאה העשרים ואחת. כשבעים שנה עברו מאז, ואם יתעורר מתרדמתו איזה חוני המעַגל, בן אותה התקופה, וידבר עברית, ספק אם נבין אותו, ספק אם יבין אותנו. מכל מקום הרבה אי-הבנות עלולות להפריד בינינו.
ולא רק העברית. שפת הדיבור היומיומית, הכוללת לעז וסלנג, של שנת שלושים ושמונה שונה מאוד משפת הדיבור שלי היום; קל וחומר שפת נכדיי. איפה נמצא היום גלנטריה או פרפומריה. מי יאמר או יכתוב היום על פרוטקציה או פרוספריטי, גרמופון או טלגרמה, ויזינה או וראנדה. מי יקרא לעניבה דג-מלוח ומי ילבש מכנסי דריי-פֶערטל. המלים והביטויים השגורים ביותר בשפת הדיבור והכתיבה של אותה תקופה היו חדשות לי ולשכמותי והיום אינן אלא שיירים נשכחים בפי דור הולך ונשכח; מלים וביטויים כמו: מה איכפת לך, אל תעשה קונצים, נו כבר, נו-נו-נו!, לך לעזאזל!, טמבל, פוסטמה וחברהמן. שלא לדבר על מלים בנות התקופה כמו מנדט, סרטיפיקט, נוטר, חלוץ, היישוב והמוסדות.
בבית הספר העממי (!) ביאליק, אליו היגעתי, לא למדנו גיאוגרפיה אלא "כתיבת הארץ", לא הסטוריה אלא "דברי הימים", לא קאליגרפיה אלא "כתיבה תמה". מקרן התמונות נקרא משום-מה "פנס קסם". בית הכבוד – כך קראנו לבית השימוש בקהילה ממנה עליתי – נקרא בית כסא; לא כבוד ולא בטיח'. רוב הילדים נקראו בשמות שנשמעו באוזניי לא עבריים, לא מכתבי הקודש: שרגא, גיורא, אוסיה, זלמן, הניה, סוניה, גינה, יודית, ארון; לך דע שהשניים האחרונים הם אהרון ויהודית.
ההתוודעות אל העברית החדשה, המוזרה – והיא מוזרה לנכדים שלי היום, לא פחות משהיתה מוזרה בעיניי – היתה איטית ובעייתית. יום אחד בכיתה (כיתה ה') הרים ילד את אצבעו וקרא "המורה, אני מבקש לצאת". עוד מעט הפסקה, ענה המורה. "אבל המורה – קרא הילד מרקד על כסאו – אני צריך להכריע!". לא ידעתי מה זה להכריע, אבל לא היה קשה לנחש. חשבתי שהנה למדתי מלה חדשה, מקומית, חיונית. ומה נדהמתי כשקראתי בעיתון "דבר", שבן-גוריון עומד בפני הכרעה קשה. מה... וכותבים על זה בעיתון ?
התהלכה בארץ בדיחה על היקים. אחת מני רבות. עולה חדש יקה, שעונו עמד מלכת. עצר אדם ברחוב ושאל "מה השעה?" ענה לו האיש, שהיה חסר שעון "אין לי מושג". אדם שבא ממול פנה אל היקה ושאל אותו מה השעה. השיב לו היקה "המושג שלי עומד". סיפרו לי את הבדיחה. לא צחקתי. גם בפעם השנייה לא הבנתי, כי לא היה לי מושג מה זה "מושג". זה לא מופיע במקורות עליהם גדלתי.
בכל פעם שהערתי באוזני הגדולים שהעברית הזאת לא-כל-כך עברית, אמרו לי "אל תקשקש בקומקום!" אז לא קשקשתי, אבל ביני לבין עצמי, המשכתי לתהות.
תל אביב התחילה בדרום בבית-העולים, שנתן את שמו לרחוב העלייה, ונגמרה במשק הפועלות ע"ש חנה צ'יזיק בשדרות הקרן הקיימת. משם והלאה התחילו החולות ובקעו נביחות הכלבים מסומייל ומשאר הכפרים הערבים. היו בה הבית האדום על שפת הים והבית הכחול על פסי הרכבת. אדום וכחול הבנתי. אבל מה זה למען השם "בית הוועד הפועל"? ומה זה "הגמל המעופף"? ומה זה נמל אם אין מעגן לאוניות? לא שאלתי כדי לא לשמוע מן המבוגרים את הביטוי השגור "אל תקשקש בקומקום". בפי הילדים היה שגור "שתוק כשאתה מדבר אליי" או "אל תצעק עליי, אני לא אבא שלך".
ברחובות הראשיים של העיר נסעו אוטובוסים של "המעביר" ומכוניות טקסי, שטרם ידעו שייקראו פעם מוניות. מכונית פרייווט היתה מחזה נדיר במקומותינו. ברחובות הצדדיים, כמו רחוב פרץ שלי, היה מיגוון מרשים של עגלות רתומות לפרידות, חמורים מיפו ורוכלים שעברו בזה אחרי זה והציעו את מרכולתם בקולי קולות. ביידיש, בעברית ובערבית; ולפעמים בשלוש השפות. משחיז הסכינים הענק היה קורא "ס – כינים!". עגלון הנפט רק צלצל בפעמון. איש הקרח צעק "קרח-קרח, רק היום!" האלטע-זאכן היה שר בלחן יידישאי קבוע. ואז מגיעה עגלת הפירות – אבטיחים בקיץ או פרי הדר בחורף; עונה-עונה ופירותיה. אחרון הגיע על חמורו נער יפואי מוכר "ביסיאָמֶן" – צרור ענפים עם זרעי קטנית, חרוכים על גחלים, מעדן לילדים שאין בכיסם יותר ממיל או שניים. לרחוב שלנו היה מגיע נער עם קול מקסים; רב סלסולים; נעים זמירות ביסיאמן!
היצוא העיקרי של היישוב העברי, למדנו בבית הספר, הוא תפוזים ושיניים תותבות. התפוזים טרם נקראו כך. אצל המוכר בחנות ובשוק הם נקראו תפוחי-זהב; בפי העגלון הערבי ברחוב הם נקראו מאראנסֶה. יכולת לקנות רוטל מאראנסה מהעגלה במחיר שתי אוקיות תפוחי-זהב בחנויות. כילד לא אכלתי את תפוח הזהב. מצצתי אותו, לאחר שנעצתי בו מסמר גדול וריככתי אותו באצבעות סביב סביב. שולפים את המסמר ומוצצים מן החור הקטן. אמא היתה קולפת אותו בסכין, ברצועה אחת מתפתלת, וחותכת אותו לרבעים ולשמיניות. האחים היו חורצים,קולפים ואוכלים פלחים פלחים. גיסתי סחטה את שני חצאיו ושתתה בשלוקים נהנתנים, ומן הנותר היתה מכינה ריבת מרמלדה נהדרת.
בבית היו פרימוס ופתיליה ופיילה. מרסס פליט ומטחנת קפה ידנית ומכתש נחושת ומחבט שטיחים. מקיר המטבח יצא החוצה ארון-אוויר, שקדם לארגז הקרח, אביו מולידו של המקרר. בכניסה, על שולחן קטן, עמדה הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת ומאחוריה הסתתרה קופסת רִבִי מאיר בעל הנס. ולצידם אלבום עם כריכה נאה מעץ זית, תוצרת בצלאל, ובמרכזה תמונתו של הרצל.
בשפת שלושים ושמונה, האגרטל היה ואזה. האהיל היה אבּאז'וּר. הכריך היה סנדוויץ'. החיידק היה מיקרובּ. הבריזה היתה ים-לוּפט. החולצה החלוצית היתה רוּבּשקה. השמלה הקלילה היתה סרפאן או חלוצק'ה. הקולנוע היה סינמה. הדואר – פוסטה. הטבור היה פוּפיק (בטרם יצא לרשות הרבים). העט היה נובע. האופנה היתה מודה, ושיא המודה הנשית היו גרבי-המשי. המטבעות היו שילינג, גרוש וחצי-גרוש (עם חור), מיל ותעריפֶה (חצי מיל). בתעריפה יכולת לקנות בקיוסק כוס גזוז; ביפו – שתי כוסות! כוס צוף עלתה שני מיל. המיצים הטבעיים של האחים רובננקו – חצי גרוש הכוס.
כולנו לבשנו בגדי אתא. "אתא בחרתנו" התלוצץ אחי. וכמנסה להקניט אותי היה מוסיף "למעלה אתה אתא ולמטה באטא", כי נעלתי עדיין את נעלי "באטא" שהבאתי אתי מ"שם".
אחת ממילות המפתח של התקופה היתה ספונג'ה. כך נקראו לא רק הסמרטוט והפעולה, אלא גם התימנייה לבושת הצבעונין שעשתה ספונג'ה. "כשתגיע הספונג'ה תקרא לי. אני רוצה שתעשה היום גם פאנלים." התרגלנו לעשות יומיום סייאסטה ( באשכנזית שלאף-שטוּנדה). השעון עשה תיק-תק והיה צריך למתוח אותו יומיום. טלפון היה בבית המרקחת. לשם הלכנו לטלפן ליחידים המורמים מעם, שהיה להם טלפון בבית.
בטרם ידעתי עברית על בוריה למדתי לדבר בשפת הבי"ת. אמא כעסה. אז אמרתי לה בשין-קוף-ריש שהמורה לעברית לימד אותנו. לקראת סיום כיתה ה' כבר שלטתי בשפה העברית (ההיא!) וכתבתי בספרי הזיכרונות של חבריי: "היה כארז בלבנון / גדל כברוש בשרון / וזכור כי החיים / הם רק ניסיון."
עד כאן ניסיון לשחזר מן הזיכרון שפה שהיתה ואיננה; שפה שהיתה בעיניי אחד מפלאי ראשית גאולתנו; שפה שאינה חדלה להתפתח ולהפתיע. לראשונה הופתעתי בשנת שלושים ושמונה ועד היום אני מופתע ומשועשע. ככל שהזיכרון הקצר נחלש עם הגיל, כך עולים וגואים הזיכרונות הישנים מן השנים בהן התבשמנו והשתכרנו מן השפה העברית התוססת, שפת שיר השירים והגשש החיוור.
מעיין ברוך, אוקטובר 2006
מתוך הספר "כי מעבר באת ואל עבר תשוב", שראה אור השבוע בהוצאת "אבדיב", עם 15 איורים של מנשה קדישמן.
המכתב
פנינה פרנקל
"אוף, כמה זבל שוב קיבלנו היום!" כך הודיע לי בעלי עם כניסתו הביתה מבדיקת הדואר היומית שלו. תיבות הדואר שלנו נמצאות בחזית הבניין. למרות גודלה אין היא מצליחה להכיל את כמות הניירת המגיעה מידי יום: מכתבים אישיים, מסמכים ממוסדות כמו בנקים, מקום עבודה, עירייה, ממשלה, ובעיקר חומר פרסומי הנזרק מיד לפח הניצב בכניסה.
תיבת הדואר הראשונה שלנו בארץ-ישראל היתה שונה. ערב אחד חזר אבא לדירה שלנו בשיכון כשהוא גורר את נעליו הכבדות ובידו חבילה. בחגיגיות חתך את החבל החום, פתח בקפדנות את נייר העטיפה החום וקיפל אותו כדי לאפשר שימוש חוזר.
"הואו!"זעקנו בתדהמה למראה תיבת הדואר שהביא עמו מהשוק. עשויה מתכת, צבועה בצבע כחול, חריץ רחב למכתבים למעלה ודלת מובלטת עם מפתח קטן במרכז, ממעל גגון למקרה של גשם, שלא יוכל לחדור ולהרטיב את המכתבים שהגיעו, ומתחתיו חלון קטן עם פלסטיק שקוף שנשלף בגרירה לכתיבת השם. כל אחד ליטף את התיבה בתורו ושיבח את הצבע, הגודל שיאפשר הכלת מכתבים רבים, החריץ הרחב דיו ואין צורך לדחוף, לאחר שהתאמנו בפתיחה, סגירה ונעילה של הדלת ירדנו יחד כל המשפחה – אבא, אימא, בת דודתי הגדולה חנה, שנהגה לגור אצלנו בחופשת הקיץ שלה מהפנימייה ואנוכי לחדר המדרגות כדי לתלות את התיבה בכניסה לבניין.
לאחר ניסיונות אחדים מצאנו לה מקום נאה על הקיר לצד תיבות המכתבים של השכנים. הקיר היה זרוע כמו מפת תבליט מוזרה במגוון של תיבות בעלות גדלים, צבעים וצורות שונות. לאחר שאבא סיים את מלאכת התלייה. נעמדנו יחד ממול כל המשפחה מחובקים זה בזרועות זה כאילו באנו להצטלם עם כלת הערב. בחיוך גאה נפרדנו מהתיבה ועלינו יחד למטבח. התיישבנו סביב השולחן היחיד שהיה בדירה ואבא אחז בעט נובע ששמר לאירועים מיוחדים ולאט בכתב יד ברור כתב על הפתק צר: משפחת הרשקוביץ.
אימא ישבה מולו מחייכת, גאה ומברכת את מזלה להיות אשתו של אדם משכיל כל כך. אני ובת דודתי חנה שתינו נחשבנו בעיניה בורות גמורות כיוון שלמרות ההשקעה הרבה בלימודים שלנו אני בבית הספר היסודי והיא בתיכון, כתב היד שלנו נעשה מעוקם ובלתי קריא יותר משנה לשנה. מה שנחשב בעיני אימי כעדות לטיפשות ולבורות גמורה.
מאותו יום הקפידה אימא כל שעה לבדוק האם הגיע משהו לתיבת הדואר שלנו. באותה הזדמנות נהגה גם להציץ דרך החריצים הקטנים אם הגיע משהו לתיבות של השכנים.
עברו שבועות ושום מכתב לא פקד את תיבתנו. בתחילה התייחסו הוריי לעניין בסלחנות: "זה בגלל שעברנו לשיכון החדש," טענו להגנתם. אבל לימים גברה אכזבתם. כגודל ההשקעה בתיבה החדשה, כך גדלה אצלם הצפייה לקבל מידי יום לפחות מכתב דואר אחד המופנה אליהם במיוחד. גם לפני שרכשו את תיבת הדואר לא הגיעו אליהם מכתבים אבל אז חשדו בדוור שהוא מעלים את הדואר שלנו כדי שלא יצטרך לעלות במדרגות ולמסור אותו אישית. ועתה, כשסוף סוף יש לנו תיבה משלנו, הייתה אימא בטוחה שהיא תתמלא במשלוחים מדי יום.
יום אחר יום ישבה אימא על יד החלון, מסיימת תפירת מכפלת בשמלה שקיבלה לתיקון ומפעם לפעם מציצה וממתינה לבואו של הדוור. כשראתה אותו מתקרב, מיד הניחה את הבגד, דקרה את המחט בכרית וירדה במהירות לכניסת הבית כדי לבדוק אם תיבת הדואר כבר התחילה למלא את יעודה.
בקנאה ממשית התבוננה אימא בגברת אלבוים, שמדי יום, דקות מספר לאחר עזיבת הדוור, הייתה יורדת בחגיגיות פותחת את התיבה האפורה שלה ושולפת ממנה בגאווה מעטפה לבנה. וזו קראה את מחשבותיה וכדי להקניט אותה יותר הייתה עוצרת לרגע, בוחנת את המעטפה, משתהה מעט, מתבוננת סביב ובודקת מי מהשכנים הספיק להבחין בה ואז הייתה צועדת זקופה מנופפת במכתב כמו במניפה, כדי להראות שאין היא סקרנית בכלל לדעת מה יש בו ונכנסת הביתה.
חודשים עברו והתיבה שלנו נותרה ריקה: לא קרובי המשפחה, לא הרשויות ואפילו הבנק בו הפקיד אבא את משכורתו מדי חודש, כולם התעלמו מקיומנו.
בוקר אחד בחנה אימא את התיבה ועצרה נשימתה למראה מעטפה חומה עם בול שהייתה מונחת שם. תחילה התבוננה בה מבעד לחריצים ולא העזה לגעת בתיבה מרוב התרגשות. אחר כך, פתחה במפתח את דלת התיבה ועצרה. הכתובת הרשומה מופנית אל: הגברת מלכה והאדון דוד הרשקוביץ. רח' מבצע-עין 5 רמת גן. שוב התבוננה במראה המכתב שבתוך התיבה, כדי שתוכל לתארו במדויק בפני אבא כשיחזור מהעבודה. לאחר מספר דקות התעשתה, ובידיים רועדות אחזה במעטפה. היא לא שכחה להמתין מעט עם המכתב ביד, וכמעשה השכנה, התבוננה סביב, לבדוק מי מציץ מפתחי החלונות והסדקים שבמרפסות, בתקווה שכולם ראו אותה כשהמכתב מתנוסס בידה. רק אז עלתה במדרגות עם חיוך על פניה, ונכנסה הביתה.
אימא בחנה אומנם בסלידה קלה את כתב היד העקום בה נכתבה הכתובת של הנמען אבל, התנחמה בבול היפה של מועדים לשמחה שהיה דבוק כראוי ישר בפינה הימנית של המעטפה. מוזר היה בעיניה שלא הייתה על המעטפה כתובת של שולח. אך היא לא העזה לפתוח את המעטפה לפני בואו של אבא. יום שלם המתינה המעטפה הסגורה על השולחן לשובו. מדי פעם עברה לידה התבוננה בה, אחזה בה מול האור מנסה לפענח את התעלומה. מי שלח את המכתב?
כשאבא הגיע, קיבלה אותו בעיניים קורנות ורמזה לו להפנות מבטו אל השולחן. הוא התקרב ולא מיהר לגעת במעטפה או לפתוח אותה. תחילה הניח את התיק המרופט שאחז בידו בשובו מעבודתו, רחץ ידיו ופניו והחליף את בגדי העבודה המאובקים מעבודתו בבניין. ורק אחר כך, בנכבדות של גביר, בחלוק חגיגי, ובנעלי בית נוחות, התיישב ליד השולחן, אחז בסכין מחודד בקצה, התבונן במעטפה מלפנים ומאחור, בוחן את המקום בו ראוי לתקוע את הסכין ולחתוך את המעטפה, נשם נשימה ארוכה ופתח אותה בזהירות וקרא.
אפילו ממרחק, מהמקום בו עמדתי ליד הדלת של חדרי, ניתן היה לזהות את המבט החמור של פניו. כשסיים לקרוא הושיט את המכתב לאימא וגם הגבות העבות שלה התכווצו בין רגע בזעם. הם התבוננו זה בזו בפנים נזופות, ומשהבחינו בי מציצה אליהם בפתח המסדרון מהרו לקרוע את המכתב לגזרים וזרקו אותו לפח.
בכל אותו ערב נעו הוריי סביבי חרש. משתדלים להסית ממני מבטם. לאחר ארוחת הערב מיהרו לשלוח אותי לישון מוקדם מהרגיל, בלי סיפורים מהעבודה, בלי קטעים מעניינים מעיתון היידיש שאבא הקפיד להקריא מידי ערב, ואפילו על תוכנית הרדיו "חיפוש קרובים", לה האזינו מידי יום בחרדת קודש, ויתרו הפעם. אימא הסירה במהירות את הכלים מהשולחן ושניהם הסתגרו בחדרם.
כשנרדמו, לא התאפקתי ונכנסתי למטבח. גזרי הנייר היו עדיין מונחים מעל לערמת האשפה. אספתי אותם ומיהרתי לחדרי. לאחר שעות של מלאכת ההתאמה הצלחתי לחבר את הקרעים. היה זה מכתב שנישלח על ידי חנה, אותה בת דודה שגרה אצלנו במהלך חופשת הקיץ. לפני מספר ימים התחילה שנת הלימודים והיא חזרה לפנימייה שלה בירושלים.
חנה שלחה את המכתב וכתבה בו בזו הלשון:
"דוד ודודה יקרים,
אני שולחת לכם מכתב זה כדי שגם אליכם יגיע סוף סוף משהו לתיבת הדואר החדשה. כך תוכלו גם אתם להראות לשכנים שיש מישהו ששולח לכם מכתבים. מקווה שתסתדרו עם כתב היד שלי.
תודה על הכול ולהתראות בקיץ הבא
חנה."
"אני לא מבינה, אז על מה היה הכעס?" שאלה בת דודתי כשסיפרתי לה, לאחר שנים, את תגובתם לקבלת המכתב ששלחה.
ליוצאי מרוקו בישראל המתגעגעים למרוקו
אתם מתגעגעים לחזור לארמונות שבהם גרתם במרוקו? לארץ שממנה העלה אתכם בעורמה המימסד הישראלי הוותיק רק כדי להפלות אתכם ולקפח אתכם כאן דור אחר דור? אתם מרגישים צורך עז להמשיך ולהטיח האשמות במי שהביאו אתכם לכאן וקלטו אתכם?
ובכן, לידיעתכם, במקרה שאתם חוזרים – מחצית אוכלוסיית מרוקו כיום הם עדיין אנאלפאבתים, ובקרב הנשים – 60% אנאלפאבתיות.
תרבחו ותסעדו, בישראל.
השיר "מודעה" [גיליון 244] הוא פארודיה
על שיר של אהרן שבתאי
אהוד שלום,
מן הראוי היה להוסיף כמה מילות הסבר ל"שיר של עגנון" [גיליון 244] לטובת אלה שלא קראו את שירו של אהרון שבתאי ["מודעה"] במוסף "הארץ" ["תרבות וספרות", מיום 11.5.07].
יום טוב,
רוני וייס
האם לא ראוי להשאיר משהו לגלותו לחוקרי הספרות בעתיד?
אהוד
האודיסיאה, אחת משתי השירות האפיות היווניות הגדולות (יחד עם האיליאדה), מתארת את סיפור נדודיו של אודיסאוס, מלך איתקה, עד לחזרתו לביתו ולרעייתו פנלופה עשרים שנים אחרי שנפרד מהם. האיליאדה והאודיסיאה נכתבו לפני כשלושת אלפי שנים. מאז ועד היום הייתה הדעה הרווחת שמחברן, הומרוס, כתב דברי אגדה; טרויה וגיבוריה לא היו ולא נבראו, וגם מסעותיו של אודיסאוס הם פרי הדמיון. ועם זאת, הסיפורים שעליהם השתית את יצירותיו הציתו את הדמיון ושימשו בסיס ליצירות רבות מספור ולמאות מחקרים.
זה עתה ראה אור "אודיסאוס" מאת יחיעם פדן, בהוצאת "כתר". הספר המתאר את סיפור חייו של אודיסאוס בעיני המחבר; את מה שהומרוס לא סיפר השלים יחיעם פדן בעזרת רמזים שמצא בשירה הקדומה ובעזרת הרבה דמיון. הספר מיועד הן למבוגרים והן לבני נוער, ועוסק בחיי הגיבור מיום הולדתו ועד מותו. מחבר הספר משוכנע כי התיאורים המדויקים של האיש, מולדתו ונדודיו אינם פרי דמיונו של הומרוס. ההשקפה שהדריכה אותו היא שאודיסאוס היה היווני הראשון שהפליג במרחבי הים התיכון ממערב ליוון.
ואם כך, מנין הגיעו ליצירתו של הומרוס הענקים והמפלצות שפגש אודיסאוס בשנות נדודיו? מן הספר עולה כי אודיסאוס דיבר אל היוונים בשפתם, שפת המיתוסים: באותה תקופה נדרש גם מי שרצה להציג עמדה להשתמש בסיפור מוכר כדי להבהיר אותה; כך עשה גם אודיסאוס: הוא השתמש בתבניות מיתולוגיות קבועות על אלים ומפלצות כדי לספר סיפורים אמיתיים, חדשים, כך שקהל שומעיו יוכל להאמין לדבריו. בסיפור כמו שהתרחש אין כלל אלים ומפלצות, כל ההתרחשויות מתקיימות במציאות, ודרך החשיבה של הגיבור רציונאלית-מודרנית. רק כאשר אודיסאוס חוזר על הדברים הוא מקשט אותם, וכאשר המשוררים הופכים את סיפורו לשירה – הם מעצימים אותו עוד יותר.
המחבר אומר כי, "האמת אינה דרמתית פחות מן האגדה, והיה לי חשוב לחפש את האמת האנושית והגיאוגרפית שמאחורי הסיפורים, וכך להתחקות אחר עצם התפתחותם, להתבונן בהם בעודם מתהווים, ולראות איך הם ניצוקים אל תוך תבניות של סיפור ומיתוס." משום כך אף הגדיל לעשות, ובתחקיר שערך לצורך כתיבת הספר מדד את המרחקים ובדק את זמני השיוט אצל הומרוס, וכך קבע את התחנות האמיתיות, לדעתו, במסעו של הגיבור. חלק מהתחנות הללו יהיו תגלית מרעישה למי שמכירים את הדעה הרווחת על המקומות שאליהם הגיע.
יחיעם פדן הוא מומחה לספרות נוער שערך ספרים ואנציקלופדיות, ובהם סדרת תרגומי המופת "מרגנית" ו"אנציקלופדיה 2000", וכתב ספרים ובהם "תל-אביב-יפו – מדריך הרחובות", "ספר הדגלים השלם" ו"ספר הכלבים השלם". כיום הוא עורך ספרים בשתי סדרות בהוצאת כתר, "ראשית קריאה" ו"הסדרה הצעירה", ומלמד עריכה באוניברסיטת בר-אילן ובבית ברל.
[המידע באדיבות ההוצאה]
האם הסופרים יוצאי רומניה מתביישים במוצאם?
שלום אהוד,
את ביקורתו הנוקבת והמעניינת על ספר שיריה של אדלינה קליין "עצי האקץ" (חדשות בן עזר מס' 244) מסיים משה גרנות בתובנה מפתיעה שקליין נמנית על היוצרים המעטים מבין יוצאי רומניה אשר אינם מתביישים במוצאם. על אחדים מהם הוא מצביע בהערת שוליים. סבורני, שמן הראוי להוסיף על רשימתו זו ואף להבליט בה את הסופרת קורינה. באחדים מן הרומנים אשר כתבה בסגנונה הייחודי מתרפקת קורינה בחיבה ובכאב על הנופים ועל האנשים אשר ליוו את ילדותה ברומניה והיא שבה אליהם ופוקדת אותם בהווה... אפשר (וגם מומלץ) להתוודע אל יצירותיה בבלוג שהיא מנהלת באינטרנט.
למען הגילוי הנאות – כפי שנהוג ומקובל להצהיר במקומותינו – הייתי נשוי לקורינה במשך עשרים וארבע שנים, נולדו לנו ילדים נפלאים – יפים, חכמים ומוכשרים, ואין לדעת אם רומנים הם ואם פולנים...
בידידות,
יואל נץ
צומת ספרים, "הספרייה" והוצאת עם עובד
מתכבדים להזמינכם להשקת הספר
"מסע ארוך אל תוך הלב"
מאת יצחק קרונזון
ישאו דברים: דני קרמן, אבנר כץ, חיים באר ויאיר גרבוז
נשמח לראותכם
האירוע ייערך ביום ראשון 3.6.07 בשעה 19.30
הכניסה חופשית
צומת ספרים, הספרייה, דיזינגוף סנטר, שער 6, קומה 2
תל אביב, טל. 03-6205986
בטהובן, פגניני, פהליבניאן וגארט בפילהרמונית
קונצרט שכולו הנאה צרופה
"בכיתי בימי חיי רק שלוש פעמים: בפעם הראשונה – כשנכשלה האופרה הראשונה שלי. בפעם השנייה – כאשר במסיבת-סיפון נפל תרנגול-הודו ממולא בפטריות המימה. ובפעם השלישית – כששמעתי את פגניני מנגן!" כך התבטא רוסיני בשעתו על נגינתו של גדול הכנרים ניקולו פגניני (1782-1840) מגנואה.
ב-1826 הלחין פגניני את הקונצ'רטו השני שלו לכינור ולתזמורת באיטליה. כאשר ביצע אותו בווינה, בשנת 1828, הילל שוברט, בשנת חייו האחרונה, את פרק האדג'ו, אשר בו שמע, לדבריו, שירת מלאכים.
עד כאן מהתוכנייה. שירת מלאכים אולי לא שמענו, אבל ההרכב של ג'ורג' פהליבניאן מנצח ודיוויד גארט כנר הוא הרכב מנצח – והקהל ממש יצא מכליו בתום הביצוע. המוסיקה של פגניני נשמעת גם כיום יותר מודרנית מהמוסיקה הכי מודרנית, והכנר הצעיר דייוויד גארט הוא כישרון טבעי מדהים למן הצליל הראשון שמפיק כינורו. הוא מנגן ברגש, בדייקנות, בקצב כובש ובווירטואוזיות מפליאה. החיוך לא מש מפניו ורואים שהוא נהנה מכל רגע של נגינה ושל השתתפות בקונצרט ואף הודה במילים לתזמורת ולמנצח בטרם נתן הדרן קצר ומעולה. בקיצור, שוב ושוב מתברר שאין צורך להשתית קונצרטים מעולים על שמות מפורסמים מן העבר והעבר הקרוב. קם דור חדש של סולנים, פסנתרנים וכנרים, ושל מנצחים, חלקם עדיין לא עשו להם שם עולם דוגמת צוקרמן, פרלמן ובארנבוים, אבל אפשר כבר לשמוע קונצרט ברמה בינלאומית גם ללא השמות המפורסמים. צליליו הדקים של גארט בפגניני גם המחישו את הפלא האקוסטי ששמו היכל התרבות. מעניין אם דני קייזר מבקר בקונצרטים הנערכים בו. בטח האקוסטיקה שטרם הצליח להרוס, מפריעה לו.
הפתיחה "אגמונט" של בטהובן, וגם הסיום בסימפוניה השביעית שלו, היו מסגרת קלאסית לקונצרט שכולו הנאה צרופה. מסוג הקונצרטים שהם כמטלית אדומה לעיניהם של מבקרי מוסיקה מקצועיים, שאינם מפרגנים לקהל הנאות מוסיקליות קלאסיות. צלילי השביעית החזירו אותי אל כיתת המוסיקה בקומת המרתף של בית הספר תיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1954, תקופה ששמיעת תקליטי מוסיקה קלאסית היתה עדיין דרך מקובלת, גם בקיבוצים ובבתים פרטיים, כאשר הכול יושבים בשקט ומאזינים. אני יושב בהיכל התרבות ב-2007 וחוזר כ-53 שנים לאחור אל המורה מרים גרוס ואל חבריי לשביעית ולשמינית הומאנית (אני הייתי מכנה אותה תמיד – ספרותית, ורק לאחרונה תיקנו אותי רפי לרמן ואירי מנור ואמרו שהשם המדוייק היה – הומאנית), ונזכר גם באלה שישבו בחדר ואינם – אנוש בר-שלום, גבריאלה יששכרי, רמי זיו-אב [אביו נחום שימש מפקד ההגנה בפתח-תקווה בהיותי ילד, ועל סיפורי דודו יצחק זיו-אב על המושבות הראשונות שפירסם ב"הבוקר לילדים", גדלתי, ואת שניהם היכרתי], ויבדל"א שלמה אהרונסון, שהיה מוחזק ידען במוסיקה וגם תיקן לי רשימות התרשמות מוסיקליות שכתבתי לצלילי הפרק הראשון והשני של השביעית לבטהובן שאני שומע עתה.
ברכותינו לח"כ-לשעבר עזמי בשארה היקר לכולנו (כי עלה לנו כסף רב), ואיחולינו לכל אזרחי ישראל, יהודים כערבים, המחזיקים בדיעותיו ותומכים במעשיו –
שילכו בעקבותיו!
יוסף דוריאל
מה עשיתם לריבונות שקיבלתם?
ביום בו מלאו 59 שנים לריבונות ישראל, רואים פתאום איך מישהו הפך אותה לקריקטורה משפילה
כאחד בשני רבבות הצעירים שעמדו בקו האש של ה-15 במאי 1948, הרגשתי את יום הריבונות הראשון של מדינת ישראל בעובדה שבפעם הראשונה מאז ימי השלטון הבריטי בארץ יצאנו לשדה הקרב עם נשק גלוי, שעד לאותו יום נאלצנו להסתיר אותו מפני הריבון הזר ששלט בנו. זכויות השימוש הגלוי והאפקטיבי בנשק למען הגנת המדינה הן, עד היום, תנאי מובהק לריבונות, שבלעדיה לא יהיה קיום לישראל. זכויות אלו של ריבונות הופקדו למשמרת ממשלות ישראל, במחיר חייהם של אלפים מלוחמי העצמאות. אלא, שמאז תחילת האינתיפדה של ספטמבר 2000, למד האויב לכרסם בזכויות אלו – על ידי ביום הצגות מצולמות של "אכזריות" חיילי צה"ל וזעקות שבר על "תגובות לא פרופורציונאליות", המאומצות בקלות – לא רק במרכזי הצביעות של האו"ם, אלא – גם בממשל בעלת בריתנו החשובה ביותר, והיא – ארה"ב. מחדלי ההסברה הישראלית בתחום זה רק עודדו את תעשיית סרטי ההסתה המבוימים, שכבר זכו בעולם לשם PALLYWOOD.
וכך, כל דיון על הפעלת מלא הכוח הדרוש למיגור טרור הטילים והמנהרות מרצועת עזה נגמר בחיל ורעדה מפני הטלפון הצפוי מהפקיד התורן של גב' קונדוליזה – שימחה נגד "התגובה הלא פרופורציונאלית". כי את טרור הטילים אפשר להפסיק תוך 48 שעות מקבלת ההחלטה הנכונה, ולא רק למילוי חובת המדינה להגן על אזרחיה המופצצים אלא – לקיום הריבונות הישראלית, שהולכת והופכת לקריקטורה משפילה בעיני העולם (ולא רק בנאומים של נסראללה).
לשם כך, לא צריך אף חייל להיכנס לשטח בנוי ברצועת עזה, אך כהקדמה לפעולה שתכריע את הטרור - חייב להתבצע שיתוק ממוקד של מערכת עלילות הדם שהצליחה עד היום להציל את הטרור מכל מצב בו צה"ל עמד להכריע אותו. זה חייב להתחיל בהעברה מהירה של חוק בכנסת – נגד מביימי ומפיצי עלילות דם וחומר הסתה הפוגעים בישראל ובעם היהודי. בלימת זכות ההגנה של ישראל תיפסק ברגע שיושבו על ספסל הנאשמים של בית דין לביטחון המדינה כל השותפים הידועים והגלויים לפשעי ההסתה. וזה לא רק שדרני ההסתה של הרש"פ וסוכנים עוינים של העיתונות הזרה על צלמיהם הערבים, אלא גם אנשי מפתח שעזרו להם – במערכות קשרי החוץ, התקשורת והמשפט של ישראל.
כל מי שצריך, יודע את השמות והתפקידים של מחוללי, שותפי ומפיצי עלילות הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה", "הטבח בג'נין" ו"טבח הילדים" בכפר קנא, ומהם יש להתחיל. ואין זה משנה – מי מהם עשה זאת עבור בצע כסף, מי בגלל תסביך ההתרפסות לאויב ומי בגלל בוּרוּת מתנשאת.
מיד עם העברת החוק בכנסת, יש להודיע לרש"פ, לתושבי רצועת עזה ולכל העולם – שצה"ל קיבל הוראה לנקות את כל המרחבים המשמשים את משגרי הטילים וחופרי המנהרות לישראל, וזאת – על ידי הפגזה שיטתית שלהם, שלא תאפשר שום פעילות מתחומם. וזה ייעשה – במקום הפגזות הסרק של שטחים ריקים, שהיו נהוגות עד היום (עם טעויות שפגעו גם בבתים עם תושבים). תושבי מרחבים אלה ייאלצו להתפנות, כדי לא להיפגע, ומחוסר ברירה – ייהפכו לפליטים (במקום מה שהתחילו לעשות לתושבי שדרות). מספר הפליטים שיברחו דרומה יהיה, עדיין, קטן מאלו של הקרבות בסומאליה (אם מישהו, בכלל, סופר אותם שם, ואגב – תהיה כאן הזדמנות יפה לגיידמאק ערבי לסייע למתפנים מקו האש).
במקביל, יוטל מצור על הרצועה, פרט לאספקת מים, מזון ותרופות, תוך הכרזה – שהמצב יוחזר לקדמותו רק לאחר שחרור החייל החטוף, הפסקה מוחלטת של הירי משם ופיצוי מלא על הנזקים שנגרמו לישראל. אם ראש הממשלה ידאג שמפקדי צה"ל ודובריו, משרד החוץ על שלוחותיו ומערכת החקיקה והמשפט ימלאו את תפקידם כראוי – תיפתר בעיית הטרור מעזה, ללא קורבנות אדם מיותרים ובלי השקעות ענק במערכות מיגון לא יעילות.
ולמען הגילוי הנאות: הצעה זו הייתה חלק מנייר עבודה מקיף, שנדון בכנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן מדיני וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ביום 16.11.2001 – בשנה הראשונה לירי הקסאמים מרצועת עזה. וכפי שקבעה ועדת וינוגרד, חשיבה שחרגה מהשגרה המאובנת לא יכלה להגיע לדיון בממסד הביטחוני, בגלל התרדמת הרעיונית שנפלה עליו מזה שנים.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
מכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר ב"חדשות בן עזר"
ברצוני למחות בשם חבריי מגולת בבל ובשם יוצאי עירי בגדאד על פרסום סיפורו של יוצא עיראק יעקב זמיר "זהב, תינוק ורוצח" בגיליון הקודם (גיליון 244) של המכתב העיתי הגזעני "חדשות בן עזר". הגענו למסקנה כי אחת הסיבות העיקריות לפרסום סיפוריו הסנסציוניים והמופרכים של אותו דוקטור זמיר ב"חדשות בן עזר" אינו ערכם הספרותי, המוטל בספק, ואינו אמינותם השואפת לאפס – אלא חדוות ליבם של חברי המערכת הפתח-תקוואים האשכנזים לקרוא תיאורי זוועות על מנהגיהם של יהודי בבל בטרם עלו ארצה; וכל זאת לשם מה? כדי להצדיק כביכול את העלאתם לישראל לשם "העלאת רמת השכלתם ומוסריותם" כאן בישראל.
סיפורים דומים כתב גם הסופר סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה". סופרים יוצאי בגדאד אלה אינם מתביישים לזכות באהדתו של המימסד האשכנזי בישראל על ידי כך שישמיצו בפניו את הקהילה היהודית הבבלית המפוארת בטרם עלותה ארצה וימרחו תפארתה בצואה, ובכך הם נותנים דרור לדיעותיו הקדומות של הציבור האשכנזי כלפי העיראקים, והכול במסווה של הערכות ספרותיות נלהבות ואפילו מתן פרסים למשטינים.
מעולם לא קרה ביהדות בבל המפוארה שאם תסתיר את בנותיה מפני אביהם פן יגע בהן לרע או שאב צעיר יהרוג את בנו התינוק. אולי זה קרה בעיירות המסריחות של האשכנזים ב"תחום המושב" שבאירופה, ששמה האבות היו אונסין את בנותיהן. וכפי שגונב לאוזנינו מפי זקני המושבה, הכול החל מאותו יום חורף בשנת 1952, כאשר המורה לפיסיקה העיראקי הצעיר, שלימד בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה – צדקה בעל היד הקשה, סטר בכיתה על לחיו של התלמיד ולימים העורך מר ס. נסתר, בן ה-16, ומאז נסתר שונא עיראקים והוא מסתיר את יחסו השלילי כלפיהם בכרכורי-כרכורים של אהבה [אפילו היתה לו אהובה עיראקית שאת הדקל נהג לשתול אצלה בין הפרת והחידקל, בדימונה וגם בירושלים, אולי דווקא בגלל אותה סטירה, ולימים השתמש בדמותה בספרו "המושבה שלי"] – וכן, בכרכורי-כרכורים של אפלייה מתקנת – שלא נועדו אלא לחשוף בצורה צינית את הבוז העמוק ורגשות הנקם שנסתר רוחש כלפי הציבור הבבלי המפואר שבו מעולם לא קרה שאם תסתיר בנותיה מאביהן-מולידן שמא יאנסן.
בכבוד רב,
יוסף בן-דויד הבבלי, זכאי
נשיא עמותת צאצאי דאוד אבו-יוסף מבגדאד
רח' דאוד אבו-יוסף
פתח-תקווה
עוד קול בזכות נעמי בלומנטל
אהוד שלום,
אני רוצה להצטרף לקריאתך לחון את נעמי בלומנטל. נראה שהיא סוג של שעיר לעזאזל והיא נענשת קשות בעקבות נורמות מוסריות שליליות שפשו במדינה וגם במקום אחרים שראוי היה שייענשו.
ברכה,
שישי מאיר
אמנון שמוש
על שפת שלושים ושמונה
יום-יומיים לאחר בואי ארצה אזרתי אומץ, יצאתי לרחוב והתקרבתי לחבורת ילדים בני גילי ששיחקו כדורגל. על המדרכה עמד ילד, שלא שיחק ורק בעט באוויר בהתרגשות בכל פעם שמישהו בעט לשער. התקרבתי אליו בהיסוס ואמרתי "קוראים לי אמנון".
שמחת זקנתי בראש חוצות ! – ענה לי והתרחק.
לא הבנתי אף מלה ממה שאמר. ארבע המלים היו סינית בשבילי. אני, שהאמנתי וקיוויתי שאני יודע קצת עברית. בבית חזרתי על המלים ואחי ניסה להסבירן לי, בלי הצלחה. מה שהצליח להסביר, שעברית של ארץ-ישראל שונה מאוד מהעברית של התלמוד-תורה והסידור שהכרתי.
מעניין, שהעברית הארץ-ישראלית של שנת 1938, שנת עלייתי ארצה, שונה באותה מידה מהעברית הישראלית שלנו עכשיו, בראשית המאה העשרים ואחת. כשבעים שנה עברו מאז, ואם יתעורר מתרדמתו איזה חוני המעַגל, בן אותה התקופה, וידבר עברית, ספק אם נבין אותו, ספק אם יבין אותנו. מכל מקום הרבה אי-הבנות עלולות להפריד בינינו.
ולא רק העברית. שפת הדיבור היומיומית, הכוללת לעז וסלנג, של שנת שלושים ושמונה שונה מאוד משפת הדיבור שלי היום; קל וחומר שפת נכדיי. איפה נמצא היום גלנטריה או פרפומריה. מי יאמר או יכתוב היום על פרוטקציה או פרוספריטי, גרמופון או טלגרמה, ויזינה או וראנדה. מי יקרא לעניבה דג-מלוח ומי ילבש מכנסי דריי-פֶערטל. המלים והביטויים השגורים ביותר בשפת הדיבור והכתיבה של אותה תקופה היו חדשות לי ולשכמותי והיום אינן אלא שיירים נשכחים בפי דור הולך ונשכח; מלים וביטויים כמו: מה איכפת לך, אל תעשה קונצים, נו כבר, נו-נו-נו!, לך לעזאזל!, טמבל, פוסטמה וחברהמן. שלא לדבר על מלים בנות התקופה כמו מנדט, סרטיפיקט, נוטר, חלוץ, היישוב והמוסדות.
בבית הספר העממי (!) ביאליק, אליו היגעתי, לא למדנו גיאוגרפיה אלא "כתיבת הארץ", לא הסטוריה אלא "דברי הימים", לא קאליגרפיה אלא "כתיבה תמה". מקרן התמונות נקרא משום-מה "פנס קסם". בית הכבוד – כך קראנו לבית השימוש בקהילה ממנה עליתי – נקרא בית כסא; לא כבוד ולא בטיח'. רוב הילדים נקראו בשמות שנשמעו באוזניי לא עבריים, לא מכתבי הקודש: שרגא, גיורא, אוסיה, זלמן, הניה, סוניה, גינה, יודית, ארון; לך דע שהשניים האחרונים הם אהרון ויהודית.
ההתוודעות אל העברית החדשה, המוזרה – והיא מוזרה לנכדים שלי היום, לא פחות משהיתה מוזרה בעיניי – היתה איטית ובעייתית. יום אחד בכיתה (כיתה ה') הרים ילד את אצבעו וקרא "המורה, אני מבקש לצאת". עוד מעט הפסקה, ענה המורה. "אבל המורה – קרא הילד מרקד על כסאו – אני צריך להכריע!". לא ידעתי מה זה להכריע, אבל לא היה קשה לנחש. חשבתי שהנה למדתי מלה חדשה, מקומית, חיונית. ומה נדהמתי כשקראתי בעיתון "דבר", שבן-גוריון עומד בפני הכרעה קשה. מה... וכותבים על זה בעיתון ?
התהלכה בארץ בדיחה על היקים. אחת מני רבות. עולה חדש יקה, שעונו עמד מלכת. עצר אדם ברחוב ושאל "מה השעה?" ענה לו האיש, שהיה חסר שעון "אין לי מושג". אדם שבא ממול פנה אל היקה ושאל אותו מה השעה. השיב לו היקה "המושג שלי עומד". סיפרו לי את הבדיחה. לא צחקתי. גם בפעם השנייה לא הבנתי, כי לא היה לי מושג מה זה "מושג". זה לא מופיע במקורות עליהם גדלתי.
בכל פעם שהערתי באוזני הגדולים שהעברית הזאת לא-כל-כך עברית, אמרו לי "אל תקשקש בקומקום!" אז לא קשקשתי, אבל ביני לבין עצמי, המשכתי לתהות.
תל אביב התחילה בדרום בבית-העולים, שנתן את שמו לרחוב העלייה, ונגמרה במשק הפועלות ע"ש חנה צ'יזיק בשדרות הקרן הקיימת. משם והלאה התחילו החולות ובקעו נביחות הכלבים מסומייל ומשאר הכפרים הערבים. היו בה הבית האדום על שפת הים והבית הכחול על פסי הרכבת. אדום וכחול הבנתי. אבל מה זה למען השם "בית הוועד הפועל"? ומה זה "הגמל המעופף"? ומה זה נמל אם אין מעגן לאוניות? לא שאלתי כדי לא לשמוע מן המבוגרים את הביטוי השגור "אל תקשקש בקומקום". בפי הילדים היה שגור "שתוק כשאתה מדבר אליי" או "אל תצעק עליי, אני לא אבא שלך".
ברחובות הראשיים של העיר נסעו אוטובוסים של "המעביר" ומכוניות טקסי, שטרם ידעו שייקראו פעם מוניות. מכונית פרייווט היתה מחזה נדיר במקומותינו. ברחובות הצדדיים, כמו רחוב פרץ שלי, היה מיגוון מרשים של עגלות רתומות לפרידות, חמורים מיפו ורוכלים שעברו בזה אחרי זה והציעו את מרכולתם בקולי קולות. ביידיש, בעברית ובערבית; ולפעמים בשלוש השפות. משחיז הסכינים הענק היה קורא "ס – כינים!". עגלון הנפט רק צלצל בפעמון. איש הקרח צעק "קרח-קרח, רק היום!" האלטע-זאכן היה שר בלחן יידישאי קבוע. ואז מגיעה עגלת הפירות – אבטיחים בקיץ או פרי הדר בחורף; עונה-עונה ופירותיה. אחרון הגיע על חמורו נער יפואי מוכר "ביסיאָמֶן" – צרור ענפים עם זרעי קטנית, חרוכים על גחלים, מעדן לילדים שאין בכיסם יותר ממיל או שניים. לרחוב שלנו היה מגיע נער עם קול מקסים; רב סלסולים; נעים זמירות ביסיאמן!
היצוא העיקרי של היישוב העברי, למדנו בבית הספר, הוא תפוזים ושיניים תותבות. התפוזים טרם נקראו כך. אצל המוכר בחנות ובשוק הם נקראו תפוחי-זהב; בפי העגלון הערבי ברחוב הם נקראו מאראנסֶה. יכולת לקנות רוטל מאראנסה מהעגלה במחיר שתי אוקיות תפוחי-זהב בחנויות. כילד לא אכלתי את תפוח הזהב. מצצתי אותו, לאחר שנעצתי בו מסמר גדול וריככתי אותו באצבעות סביב סביב. שולפים את המסמר ומוצצים מן החור הקטן. אמא היתה קולפת אותו בסכין, ברצועה אחת מתפתלת, וחותכת אותו לרבעים ולשמיניות. האחים היו חורצים,קולפים ואוכלים פלחים פלחים. גיסתי סחטה את שני חצאיו ושתתה בשלוקים נהנתנים, ומן הנותר היתה מכינה ריבת מרמלדה נהדרת.
בבית היו פרימוס ופתיליה ופיילה. מרסס פליט ומטחנת קפה ידנית ומכתש נחושת ומחבט שטיחים. מקיר המטבח יצא החוצה ארון-אוויר, שקדם לארגז הקרח, אביו מולידו של המקרר. בכניסה, על שולחן קטן, עמדה הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת ומאחוריה הסתתרה קופסת רִבִי מאיר בעל הנס. ולצידם אלבום עם כריכה נאה מעץ זית, תוצרת בצלאל, ובמרכזה תמונתו של הרצל.
בשפת שלושים ושמונה, האגרטל היה ואזה. האהיל היה אבּאז'וּר. הכריך היה סנדוויץ'. החיידק היה מיקרובּ. הבריזה היתה ים-לוּפט. החולצה החלוצית היתה רוּבּשקה. השמלה הקלילה היתה סרפאן או חלוצק'ה. הקולנוע היה סינמה. הדואר – פוסטה. הטבור היה פוּפיק (בטרם יצא לרשות הרבים). העט היה נובע. האופנה היתה מודה, ושיא המודה הנשית היו גרבי-המשי. המטבעות היו שילינג, גרוש וחצי-גרוש (עם חור), מיל ותעריפֶה (חצי מיל). בתעריפה יכולת לקנות בקיוסק כוס גזוז; ביפו – שתי כוסות! כוס צוף עלתה שני מיל. המיצים הטבעיים של האחים רובננקו – חצי גרוש הכוס.
כולנו לבשנו בגדי אתא. "אתא בחרתנו" התלוצץ אחי. וכמנסה להקניט אותי היה מוסיף "למעלה אתה אתא ולמטה באטא", כי נעלתי עדיין את נעלי "באטא" שהבאתי אתי מ"שם".
אחת ממילות המפתח של התקופה היתה ספונג'ה. כך נקראו לא רק הסמרטוט והפעולה, אלא גם התימנייה לבושת הצבעונין שעשתה ספונג'ה. "כשתגיע הספונג'ה תקרא לי. אני רוצה שתעשה היום גם פאנלים." התרגלנו לעשות יומיום סייאסטה ( באשכנזית שלאף-שטוּנדה). השעון עשה תיק-תק והיה צריך למתוח אותו יומיום. טלפון היה בבית המרקחת. לשם הלכנו לטלפן ליחידים המורמים מעם, שהיה להם טלפון בבית.
בטרם ידעתי עברית על בוריה למדתי לדבר בשפת הבי"ת. אמא כעסה. אז אמרתי לה בשין-קוף-ריש שהמורה לעברית לימד אותנו. לקראת סיום כיתה ה' כבר שלטתי בשפה העברית (ההיא!) וכתבתי בספרי הזיכרונות של חבריי: "היה כארז בלבנון / גדל כברוש בשרון / וזכור כי החיים / הם רק ניסיון."
עד כאן ניסיון לשחזר מן הזיכרון שפה שהיתה ואיננה; שפה שהיתה בעיניי אחד מפלאי ראשית גאולתנו; שפה שאינה חדלה להתפתח ולהפתיע. לראשונה הופתעתי בשנת שלושים ושמונה ועד היום אני מופתע ומשועשע. ככל שהזיכרון הקצר נחלש עם הגיל, כך עולים וגואים הזיכרונות הישנים מן השנים בהן התבשמנו והשתכרנו מן השפה העברית התוססת, שפת שיר השירים והגשש החיוור.
מעיין ברוך, אוקטובר 2006
מתוך הספר "כי מעבר באת ואל עבר תשוב", שראה אור השבוע בהוצאת "אבדיב", עם 15 איורים של מנשה קדישמן.
המכתב
פנינה פרנקל
"אוף, כמה זבל שוב קיבלנו היום!" כך הודיע לי בעלי עם כניסתו הביתה מבדיקת הדואר היומית שלו. תיבות הדואר שלנו נמצאות בחזית הבניין. למרות גודלה אין היא מצליחה להכיל את כמות הניירת המגיעה מידי יום: מכתבים אישיים, מסמכים ממוסדות כמו בנקים, מקום עבודה, עירייה, ממשלה, ובעיקר חומר פרסומי הנזרק מיד לפח הניצב בכניסה.
תיבת הדואר הראשונה שלנו בארץ-ישראל היתה שונה. ערב אחד חזר אבא לדירה שלנו בשיכון כשהוא גורר את נעליו הכבדות ובידו חבילה. בחגיגיות חתך את החבל החום, פתח בקפדנות את נייר העטיפה החום וקיפל אותו כדי לאפשר שימוש חוזר.
"הואו!"זעקנו בתדהמה למראה תיבת הדואר שהביא עמו מהשוק. עשויה מתכת, צבועה בצבע כחול, חריץ רחב למכתבים למעלה ודלת מובלטת עם מפתח קטן במרכז, ממעל גגון למקרה של גשם, שלא יוכל לחדור ולהרטיב את המכתבים שהגיעו, ומתחתיו חלון קטן עם פלסטיק שקוף שנשלף בגרירה לכתיבת השם. כל אחד ליטף את התיבה בתורו ושיבח את הצבע, הגודל שיאפשר הכלת מכתבים רבים, החריץ הרחב דיו ואין צורך לדחוף, לאחר שהתאמנו בפתיחה, סגירה ונעילה של הדלת ירדנו יחד כל המשפחה – אבא, אימא, בת דודתי הגדולה חנה, שנהגה לגור אצלנו בחופשת הקיץ שלה מהפנימייה ואנוכי לחדר המדרגות כדי לתלות את התיבה בכניסה לבניין.
לאחר ניסיונות אחדים מצאנו לה מקום נאה על הקיר לצד תיבות המכתבים של השכנים. הקיר היה זרוע כמו מפת תבליט מוזרה במגוון של תיבות בעלות גדלים, צבעים וצורות שונות. לאחר שאבא סיים את מלאכת התלייה. נעמדנו יחד ממול כל המשפחה מחובקים זה בזרועות זה כאילו באנו להצטלם עם כלת הערב. בחיוך גאה נפרדנו מהתיבה ועלינו יחד למטבח. התיישבנו סביב השולחן היחיד שהיה בדירה ואבא אחז בעט נובע ששמר לאירועים מיוחדים ולאט בכתב יד ברור כתב על הפתק צר: משפחת הרשקוביץ.
אימא ישבה מולו מחייכת, גאה ומברכת את מזלה להיות אשתו של אדם משכיל כל כך. אני ובת דודתי חנה שתינו נחשבנו בעיניה בורות גמורות כיוון שלמרות ההשקעה הרבה בלימודים שלנו אני בבית הספר היסודי והיא בתיכון, כתב היד שלנו נעשה מעוקם ובלתי קריא יותר משנה לשנה. מה שנחשב בעיני אימי כעדות לטיפשות ולבורות גמורה.
מאותו יום הקפידה אימא כל שעה לבדוק האם הגיע משהו לתיבת הדואר שלנו. באותה הזדמנות נהגה גם להציץ דרך החריצים הקטנים אם הגיע משהו לתיבות של השכנים.
עברו שבועות ושום מכתב לא פקד את תיבתנו. בתחילה התייחסו הוריי לעניין בסלחנות: "זה בגלל שעברנו לשיכון החדש," טענו להגנתם. אבל לימים גברה אכזבתם. כגודל ההשקעה בתיבה החדשה, כך גדלה אצלם הצפייה לקבל מידי יום לפחות מכתב דואר אחד המופנה אליהם במיוחד. גם לפני שרכשו את תיבת הדואר לא הגיעו אליהם מכתבים אבל אז חשדו בדוור שהוא מעלים את הדואר שלנו כדי שלא יצטרך לעלות במדרגות ולמסור אותו אישית. ועתה, כשסוף סוף יש לנו תיבה משלנו, הייתה אימא בטוחה שהיא תתמלא במשלוחים מדי יום.
יום אחר יום ישבה אימא על יד החלון, מסיימת תפירת מכפלת בשמלה שקיבלה לתיקון ומפעם לפעם מציצה וממתינה לבואו של הדוור. כשראתה אותו מתקרב, מיד הניחה את הבגד, דקרה את המחט בכרית וירדה במהירות לכניסת הבית כדי לבדוק אם תיבת הדואר כבר התחילה למלא את יעודה.
בקנאה ממשית התבוננה אימא בגברת אלבוים, שמדי יום, דקות מספר לאחר עזיבת הדוור, הייתה יורדת בחגיגיות פותחת את התיבה האפורה שלה ושולפת ממנה בגאווה מעטפה לבנה. וזו קראה את מחשבותיה וכדי להקניט אותה יותר הייתה עוצרת לרגע, בוחנת את המעטפה, משתהה מעט, מתבוננת סביב ובודקת מי מהשכנים הספיק להבחין בה ואז הייתה צועדת זקופה מנופפת במכתב כמו במניפה, כדי להראות שאין היא סקרנית בכלל לדעת מה יש בו ונכנסת הביתה.
חודשים עברו והתיבה שלנו נותרה ריקה: לא קרובי המשפחה, לא הרשויות ואפילו הבנק בו הפקיד אבא את משכורתו מדי חודש, כולם התעלמו מקיומנו.
בוקר אחד בחנה אימא את התיבה ועצרה נשימתה למראה מעטפה חומה עם בול שהייתה מונחת שם. תחילה התבוננה בה מבעד לחריצים ולא העזה לגעת בתיבה מרוב התרגשות. אחר כך, פתחה במפתח את דלת התיבה ועצרה. הכתובת הרשומה מופנית אל: הגברת מלכה והאדון דוד הרשקוביץ. רח' מבצע-עין 5 רמת גן. שוב התבוננה במראה המכתב שבתוך התיבה, כדי שתוכל לתארו במדויק בפני אבא כשיחזור מהעבודה. לאחר מספר דקות התעשתה, ובידיים רועדות אחזה במעטפה. היא לא שכחה להמתין מעט עם המכתב ביד, וכמעשה השכנה, התבוננה סביב, לבדוק מי מציץ מפתחי החלונות והסדקים שבמרפסות, בתקווה שכולם ראו אותה כשהמכתב מתנוסס בידה. רק אז עלתה במדרגות עם חיוך על פניה, ונכנסה הביתה.
אימא בחנה אומנם בסלידה קלה את כתב היד העקום בה נכתבה הכתובת של הנמען אבל, התנחמה בבול היפה של מועדים לשמחה שהיה דבוק כראוי ישר בפינה הימנית של המעטפה. מוזר היה בעיניה שלא הייתה על המעטפה כתובת של שולח. אך היא לא העזה לפתוח את המעטפה לפני בואו של אבא. יום שלם המתינה המעטפה הסגורה על השולחן לשובו. מדי פעם עברה לידה התבוננה בה, אחזה בה מול האור מנסה לפענח את התעלומה. מי שלח את המכתב?
כשאבא הגיע, קיבלה אותו בעיניים קורנות ורמזה לו להפנות מבטו אל השולחן. הוא התקרב ולא מיהר לגעת במעטפה או לפתוח אותה. תחילה הניח את התיק המרופט שאחז בידו בשובו מעבודתו, רחץ ידיו ופניו והחליף את בגדי העבודה המאובקים מעבודתו בבניין. ורק אחר כך, בנכבדות של גביר, בחלוק חגיגי, ובנעלי בית נוחות, התיישב ליד השולחן, אחז בסכין מחודד בקצה, התבונן במעטפה מלפנים ומאחור, בוחן את המקום בו ראוי לתקוע את הסכין ולחתוך את המעטפה, נשם נשימה ארוכה ופתח אותה בזהירות וקרא.
אפילו ממרחק, מהמקום בו עמדתי ליד הדלת של חדרי, ניתן היה לזהות את המבט החמור של פניו. כשסיים לקרוא הושיט את המכתב לאימא וגם הגבות העבות שלה התכווצו בין רגע בזעם. הם התבוננו זה בזו בפנים נזופות, ומשהבחינו בי מציצה אליהם בפתח המסדרון מהרו לקרוע את המכתב לגזרים וזרקו אותו לפח.
בכל אותו ערב נעו הוריי סביבי חרש. משתדלים להסית ממני מבטם. לאחר ארוחת הערב מיהרו לשלוח אותי לישון מוקדם מהרגיל, בלי סיפורים מהעבודה, בלי קטעים מעניינים מעיתון היידיש שאבא הקפיד להקריא מידי ערב, ואפילו על תוכנית הרדיו "חיפוש קרובים", לה האזינו מידי יום בחרדת קודש, ויתרו הפעם. אימא הסירה במהירות את הכלים מהשולחן ושניהם הסתגרו בחדרם.
כשנרדמו, לא התאפקתי ונכנסתי למטבח. גזרי הנייר היו עדיין מונחים מעל לערמת האשפה. אספתי אותם ומיהרתי לחדרי. לאחר שעות של מלאכת ההתאמה הצלחתי לחבר את הקרעים. היה זה מכתב שנישלח על ידי חנה, אותה בת דודה שגרה אצלנו במהלך חופשת הקיץ. לפני מספר ימים התחילה שנת הלימודים והיא חזרה לפנימייה שלה בירושלים.
חנה שלחה את המכתב וכתבה בו בזו הלשון:
"דוד ודודה יקרים,
אני שולחת לכם מכתב זה כדי שגם אליכם יגיע סוף סוף משהו לתיבת הדואר החדשה. כך תוכלו גם אתם להראות לשכנים שיש מישהו ששולח לכם מכתבים. מקווה שתסתדרו עם כתב היד שלי.
תודה על הכול ולהתראות בקיץ הבא
חנה."
"אני לא מבינה, אז על מה היה הכעס?" שאלה בת דודתי כשסיפרתי לה, לאחר שנים, את תגובתם לקבלת המכתב ששלחה.
ליוצאי מרוקו בישראל המתגעגעים למרוקו
אתם מתגעגעים לחזור לארמונות שבהם גרתם במרוקו? לארץ שממנה העלה אתכם בעורמה המימסד הישראלי הוותיק רק כדי להפלות אתכם ולקפח אתכם כאן דור אחר דור? אתם מרגישים צורך עז להמשיך ולהטיח האשמות במי שהביאו אתכם לכאן וקלטו אתכם?
ובכן, לידיעתכם, במקרה שאתם חוזרים – מחצית אוכלוסיית מרוקו כיום הם עדיין אנאלפאבתים, ובקרב הנשים – 60% אנאלפאבתיות.
תרבחו ותסעדו, בישראל.
השיר "מודעה" [גיליון 244] הוא פארודיה
על שיר של אהרן שבתאי
אהוד שלום,
מן הראוי היה להוסיף כמה מילות הסבר ל"שיר של עגנון" [גיליון 244] לטובת אלה שלא קראו את שירו של אהרון שבתאי ["מודעה"] במוסף "הארץ" ["תרבות וספרות", מיום 11.5.07].
יום טוב,
רוני וייס
האם לא ראוי להשאיר משהו לגלותו לחוקרי הספרות בעתיד?
אהוד
📑 בגיליון:
- : אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
- :