יוסי אחימאיר
ראשיתו של קימרלינג
כבר כתלמיד בבית-הספר תיכון ברמת-גן בשנת 1961 כתב
הפרופסור לסוציולוגיה סיפור על... "הכובש", בעקבות מבצע סיני
מותו של פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל, הסוציולוג מהאוניברסיטה העברית והפובלציסט מעיתון "הארץ", והוא בן 67, בערב שבועות – בדיוק ביום השנה ה-45 לפטירת אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל – החזיר אותי 46-47 שנים אחורנית, כאשר היינו יחד באותה כיתה בבית-הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן.
ברוך הגיע לבית-הספר לאחר שעלה ארצה מרומניה וצורף לכיתתי במגמה ההומאנית – מתקשה בהליכה (הוא לא היה אז בכיסא גלגלים), קשה-דיבור, וגם מבוגר בשלוש שנים מבני המחזור. בתצלום שחור-לבן מאז הוא נראה יושב ליד השולחן בשורה הראשונה בכיתה. אני זוכר כי לא נמנע מליטול חלק בשיעורים. להיפך, הוא התבלט כידען, כמשכיל מעל לממוצע, כמי שמחפה על נכותו בידע שצבר וביכולתו השכלית. תמיד מרים אצבע להשיב לשאלת המורה. בעל כושר ביטוי, תמיד האזינו לו בסבלנות ובהערכה.
נכותו מנעה ממנו להיות נער ככל נערי הכיתה, ולהשתתף בכל הפעילויות ומעשי הקונדס, אבל נדמה לי שהוא לא חש עצמו מקופח או מוזנח. היה מודע לחלוטין למיגבלותיו הגופניות, עליהן חיפה בהצטיינות בלימודים.
במיוחד בסוף השמינית עלה ברוך ל"גדולה", כאשר קיבל פטור מבחינת בגרות בספרות, הודות לעבודת-גמר שכתב בנושא: "מוטיבים בספרות הילדים העברית". כמוהו גם אני כתבתי עבודת גמר (בנושא "חצי האי סיני – ארץ מעבר בין שני חלקי עולם") וזכיתי אף אני לפטור בבחינה בהיסטוריה.
בנוסף, השתתף ברוך בתחרות ספרותית על נושא מתחום מלחמת הקוממיות, שנערכה במשותף על-ידי משרד החינוך והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון ובחסות בית הנשיא.
ברוך זכה בפרס מידי רעיית הנשיא רחל ינאית בן-צבי ויחד עימו זכו בפרס עוד שניים מבני כיתתנו: בנימין כהן שכתב על "לטרון במלחמת הקוממיות" וזאב נדלר שכתב סיפור שכותרתו: "קבר אחים". בנימין-בני ז"ל, איש בנק הפועלים, נפל כלוחם ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, ואילו זאב-זאביק יבדל"א, אל"מ (מיל.) ומחנך, זכה בצל"ש על לחימתו ופציעתו באום-כתף במלחמת ששת הימים.
ומה היה נושא סיפורו של ברוך קימרלינג? – "הכובש". הסיפור נשתמר אצלי עד עצם היום הזה – הוא פורסם במלואו בביטאון מועצת התלמידים של "אהל שם" ומחברו הקדים לו מבוא קצר, שבו כתב בין השאר:
"מבצע סיני היה אולי המאורע הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל המחודשת ובוודאי שההיסטוריה תעמידו בשורה אחת עם מבצעיו של יהושע, דוד המלך והמכבים. אולם עם פתיחת המבצע חל שינוי מהותי באופיינו, שינוי שאף לא השגחנו בו: מאומה מתגוננת הפכנו שוב אומה כובשת. לשינוי זה נתלוו, לצערנו, גם תופעות מאוד בלתי-רצויות. כנגד תופעות אלה מעז הסיפור הזה, הכתוב כמעט בלשון רפורטז'ה עיתונאית, להתריע ולהזהיר..."
הנה כי כן, כבר בסוף התיכון, לפני כמעט יובל שנים, החלו מתגבשות אצל ברוך קימרלינג דעותיו הפוליטיות השמאלניות, שעימן היה מזוהה כל שנות פעילותו האקדמית, ועם השנים נכנסו לקטגוריה של "פוסט-ציונות" ו"היסטוריה-חדשה" – דעות שנתחזקו בוודאי לאחר מלחמת ששת הימים ובאו לידי ביטוי במאמריו הפובליציסטיים החריפים והמנומקים-היטב נגד ה..."כיבוש".
תמיד קראתיו בשקיקה, שהרי בן כיתתי היה, חבר לספסל הלימודים בתיכון "אהל שם". דעותיי הפוליטיות היו כמובן הפוכות לחלוטין משלו, והגם שלא החלפנו מלה אחת מאז נפרדו דרכנו באותו יום לפני 46 שנה, עת התייצבו חברי הכיתה לצילום משותף בגן המלך דוד בלב רמת-גן – תצלום שבו ברוך נראה בחזיתו, יושב על הדשא – תמיד היתה שמורה בליבי פינה חמה לאיש החושב והמקורי הזה, שנכותו הקשה לא מנעה ממנו להקים משפחה אוהבת ולהיות פרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בעל מוניטין באוניברסיטה העברית.
פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל – איש מיוחד היה, איש הגות רציני, שהקים תלמידים הרבה והותיר אחריו שורת ספרים פרי הגותו ומחקריו. הוויכוח הנוקב עם הדעות הפוליטיות המוקצנות שמאלה שלו ושל חבריו באקדמיה – בוודאי לא תם עם מותו.
 
 
שני סיפורי ילדות מאת רוני גרוס
סיפור ראשון "אדון עולם"
שישה ימים בשבוע לא יצאנו מהכפר. ימים של עבודה ולימודים. הייתי הולך לגן, וחוזר לשחק בבית או בחצר. אבא היה הולך לעבודה בבוקר, חוזר לארוחת הצהריים ושב לעבודתו עד שעות הערב המאוחרות. ואימא הייתה הולכת בבוקר ללמד בבית הספר ואחר כך החלה בעבודות הבית. יום השבת היה שונה מכל יום אחר בשבוע. גן לא היה, אבא נח מהעבודה ורק אימא המשיכה בעבודות הבית.
שבת היתה מקדמת אותי בריחות הגילוח של אבא. הוא היה קם מאוחר מהרגלו, פותח את הרדיו בקול ישראל, לא הייתה תחנה אחרת, ושומע ואת הקריין חוזר על פרק התהילים "שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש":
"מזמור שיר ליום השבת:
טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון:
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות:
עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור:
כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן:
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך:
איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:
בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמידם עדי עד:
ואתה מרום לעולם ה'
כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און:
ותרום כראם קרני בלתי בשמן רענן:
ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני:
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה:
שתולים בבית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו:
עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו:"
ואחריו את אפרים די זהב שר את "אדון עולם בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה ועם רוחי גווייתי אדוני לי ולא אירא."
היה שם את משחת הגילוח בריח הלבנדר בגביע המיועד, מזה עליה מעט מים ובוחש היטב במברשת הגילוח עד שהיה מתקבל קצף עז וחזק, שהיה מזכיר לי את קצף הביצים שאהבתי ללקק מהקערה בה הכינה אימא את העוגה. אחר כך מורח את הקצף על פניו עד שנראה כאילו צימח זקנו כזקנו של אליהו הנביא. אז היה מוציא את סכין הגילוח, טוען בה את הלהב החד ומתחיל להסיר את הקצף יחד עם סיבי הזקן בני היום. אהבתי לשכב במיטה ולצפות בו בעת הגילוח. גרנו בחדר אחד ולא היה צריך להתאמץ כדי לחוות הכול.
משסיים להתגלח, ערכה אימא את השולחן לארוחת הבוקר.
גבינות, ביצים טריות שאך נאספו מהלול ונקנו מבעלת הבית יחד עם ליטר חלב הישר מהפרה. החלב הורתח היטב להוציא ממנו את החיידקים המזיקים, ואחר כך הוסר מעליו הקרום השנוא. בחלב החם הייתה אימא חולטת קפה נמס וסוכר, אז עוד אהבתי סוכר, ומוזגת לספל חרסינה סינית דק וזהוב, מעוטר עיטורים סיניים ומונח על תחתית תואמת. את התה הגישו בכוס זכוכית דקה נתונה במחזיק כסף מונחת על תחתית עבה, למזוג לתוכה את התה כדי יתקרר. לקפה הסתפקו בתחתית דקה.
אחרי ארוחת הבוקר, אם היום היה נאה, היינו יוצאים לטייל ברחובות הכפר או ממשיכים לשדות לראות את פרחי העונה ולקטוף זר נאה הביתה. טרם הבינו אז את הצורך להגן על פרחי הבר. מדי פעם היינו מביאים הביתה שתילי כלניות ונוריות, פקעות רקפת או בצלי נרקיסים וחבצלות. לפעמים יצאנו לחורשת האורנים הסמוכה, לגלוש על המחטים שנשרו ולהביט, מרחוק, מפחד קדחת המערות, במערות הפעורות בסלע.
אם לא ניתן היה לצאת לטיול היינו יושבים בבית ומקשיבים לרדיו. תחילה לחידון המוסיקלי ואחר כך לשירים העבריים כבקשתך. בצהריים היה אבא מקשיב לפרקי חזנות ואני, שלא אהבתי חזנות, הייתי יוצא לשחק.
רק מאוחר יותר, עת הייתי בצבא רחוק מן הבית, הייתי מאזין באדיקות לפרקי החזנות שהזכירו לי את אווירת השבת בבית.
גולת הכותרת של יום השבת היה סרט הקולנוע.
לאחר ההבדלה בקול ישראל, גם היא מושרת בפי אפרים די זהב:
"המבדיל בין קודש לחול,
חטאותינו הוא ימחול,
 זרענו וכספנו ירבה כחול
וככוכבים בלילה,
שבוע טוב...
אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי,
במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד,
שבוע טוב."
היינו מתלבשים חגיגית, עולים על האוטובוס הראשון שיצא במוצאי שבת מהכפר, ונוסעים לעיר הסמוכה, לצפות בהצגת הקולנוע הראשונה באחד משלושת בתי הקולנוע בעיר. פעם קומדיה, פעם סרט מוזיקלי ופעם סרט מתח.
 
סיפור שני: הרכבת
אחד האמצעים לגרום למתח בסרטים היתה הרכבת. הסיפור התרחש בתוכה, או שעברה בדיוק בזמן להסתיר את פני הרוצח... הייתי צופה ברכבת נפעם. מעולם לא ראיתי רכבת. מורגל הייתי בטרקטורים ובמשאיות. אפילו מכונית פרטית וטנדר היו עוברים מדי פעם. ידעתי מה זה לנסוע באוטובוס, אבל רכבת הייתה משהו מופלא בעיניי. שורת אוטובוסים או משאיות מחוברים זה לזה ונוסעים על פסי-פלדה ולא על כביש.
"האנשים בקרונות יכולים ללכת תוך כדי נסיעה, ולעבור מקרון לקרון. כך הם יכולים להגיע למזנון או לשירותים בזמן שהרכבת נוסעת."
לא האמנתי. "במכונית," הזהירו אותי, "אסור לקום מהמושב!"
פעם, כשנסענו לתל-אביב, ראיתי פסי ברזל חוצים את הרחוב ליד התחנה המרכזית.
"אלה הפסים של הרכבת שנסעה מביירות לעזה דרך יפו ותל-אביב," הסבירו לי. השמות נשמעו רחוקים, כאילו נלקחו מהספרים. ידעתי שאלה שמות ערים בארצות השכנות, האויבות. בסיפורים שקראו לי הוזכרה רכבת העמק, זו שהנוסעים היו יורדים ממנה תוך כדי נסיעה כדי לעשות את צרכיהם, ומספיקים לחזור ולעלות עליה שוב.
והנה הגיעה השמועה לכפר כי נמתחו פסי רכבת מחיפה לתל-אביב, ובעיר הסמוכה הקימו תחנה ממנה ניתן לעלות ולנסוע ברכבת.
"רוצה לנסוע ברכבת?" הפתיעה אותי יום אחד אימא בשאלתה.
שתקתי רגע, קולט את השאלה וחושב על התשובה. ההצעה נשמעה כמו: "בוא ניסע לאמריקה לראות איך עושים סרט."
"כן!" קראתי.
"טוב," סיכמה אימא, "בשבוע הבא ניסע ברכבת."
לא היה מאושר ממני. כל השבוע תיכננתי את הנסיעה, איך אלך לאורך הקרונות בלי ליפול, איך אשתה מיץ במזנון ואולי יקנו לי גם עוגה. לילדים בגן סיפרתי כי אסע ברכבת בעוד כמה ימים וריחמתי עליהם, הנוסעים רק באוטובוסים הבודדים על כביש רגיל נטול פסים.
ביום הגדול יצאנו אימא ואני, מלווים בחברי ובאימו, למסע הגדול. היה עלינו לנסוע באוטובוס לעיר הסמוכה ולקחת אוטובוס נוסף לתחנת הרכבת. קשה היה לעצור בעדי מללכת כבר באוטובוס.
"אתה תיפול. אסור ללכת באוטובוס נוסע!" גערו בי אימא ואימו של חברי.
"אני יכול ללכת, זה כמו ברכבת רק יותר קטן" ניסיתי לשכנע.
הגענו לתחנת הרכבת ואימא הלכה לקנות כרטיסים לה ולשכנה. אנחנו, הילדים, היינו פטורים מחובת הכרטיס. "הם עוד לא בני חמש," אמרה לקופאי.
יליד דצמבר, הייתי תמיד הצעיר בגן ובבית הספר. רוב חבריי כבר היו בני חמש ואני עוד לא. כששאלו אותי לגילי הייתי מכריז בגאווה: "אני בן חמש!"
לאימא לא היה איכפת. אבל באוטובוס, ועכשיו ברכבת, היה הדבר חשוב. בני חמש ומעלה חייבים בכרטיס-ילד, והצעירים יותר – לא.
"בן כמה אתה?" שאל הקופאי.
"בן חמש." עניתי כהרגלי.
"רק בעוד כמה חודשים," מיהרה אימא לדייק, ואני הורשיתי לנסוע ללא כרטיס.
מרחוק ראינו את עשן הרכבת המתקרב. הקטר היה קטר-קיטור שעשן הפחם עשה אותו שחור משהיה. בנשיפות רמות נאנח הקטר והרכבת עצרה. נכנסנו לקרון ובחרנו לנו מקום ליד החלון. הספסלים היו ממוקמים אלה מול אלה ואני ישבתי מול חברי כשהאימהות לידנו. רעש ברזלים המשתפשפים זה בזה נשמע, עוד נשיפה ועוד אחת, והנוף בחוץ התחיל לזוז. התחנה התרחקה ואחריה השדות והפרדסים. אני נוסע ברכבת!
לא יכולתי להתאפק יותר. קמתי והתחלתי ללכת. כולם נגררו אחריי. לא ידעתי איפה המזנון אבל לא היה איכפת לי. מרחוק נראה מבקר הכרטיסים.
"היכן המזנון?" התעניינה אימא.
"בצד השני," ענה, "כרטיסים בבקשה."
אימא הגישה לו את כרטיסה.
"בן כמה הילד?"
"בן חמש!" עניתי.
"בעוד כמה חודשים," הוספתי, זוכר את מילות הקסם הפוטרות אותי מכרטיס.
פנינו לאחור והתחלנו ללכת לכיוון המזנון.
פלא פלאים, הרכבת דוהרת ואני שותה מיץ שלא נשפך, ואימא שותה תה שלא נשפך, הנוף בחוץ ממשיך לדהור אחורנית. אני ברכבת!
חיש מהר הגענו לתחנה בתל-אביב, מחכים לרכבת הנוסעת לחיפה שתחזיר אותנו הביתה. ישבנו במזנון התחנה ושתיתי עוד מיץ. אימא קנתה לי חוברת ציור בחנות הספרים שבתחנה. ואני וחברי הסתובבנו והצצנו בנוסעים הממהרים לדרכם.
בנסיעה הביתה כבר הייתי נוסע ותיק, מסתכל החוצה מהחלון אבל לא דוהר לאורך הקרונות.
הגענו לנתניה וירדנו מהרכבת. עוד שני אוטובוסים ואנחנו בבית. האוטובוס כבר חיכה לנוסעים היורדים. תהיתי איך הנהג יודע מתי אנחנו מגיעים ומחכה לנו. זכרתי לא ללכת באוטובוס בזמן הנסיעה וגם לא חיפשתי בו את המזנון.
מחר יהיה מה לספר לילדים בגן.
 
 
דני יערי: "אהוד האיום" (אהוד גְרוּזְנִי)
 
לאודי, חבר מנוער גם שלי,
 קודם משה דור ועתה – ג'אד, ידידנו מילדות. עד להיכן תגיע התרסתך כנגד אלה שדעתם שונה משלך? [גיליונות 245, 246] ואני (ובוודאי גם יהודה ניימן, ששם משפחתו הפך להיות נאמן ולימים, נדמה לי שזה היית אתה, שנתת לו את הכינוי "ג'אד", כינוי שהפך להיות שמו הטבעי, כמעט) – תוהה תהייה עמוקה כעומק התהום – מתי הפכת מאודי התם, קורא הספר ומושך בעט החיבורים היפים בצופים, ל"אהוד האיום"???
יחד עם ג'אד ועוד רבים וטובים בצופי פתח תקווה, חונכנו להיות, בראש וראשונה, בני אנוש. "הצופה עוזר לזולתו בכל עת!" – זוכר?
אולי בכל זאת דרכי ההרג והשמד וההרעבה והחסימה והנקמה – נכון ! משני הצדדים – לא הוכיחו את יעילותם עד כה? (ראה 6 מלחמות, 2 אינתיפדות, ובין לבין). שמא – במקום לקרוא מעל "חדשות בן עזר" לחיסולם של אלה שנגזר עלינו לחיות בשכנותם (ומה עם זקנים, נשים וטף?) – יזקוף עטך את ראשו להציע משהו דומה לזה שאתה יודע היטב לשאוב ממעמקי דמיונך בעת כתיבת ספר או כתב-עת או מאמר כלשהם? אולי משהו אודות האפשרות למצוא את דרך החיים ולא את דרך המוות וההרס. נסה פעם. אולי תצליח?
המשך לשלוח אלי את "חדשות בן עזר". אהיה סקרן לדעת מתי תהפוך מאהוד להיות שוב אודי, זה הרגיש לסבל זולתו, כפי שהיכרנו כשהתחלנו להצמיח שורשים.
שלך, חברך מנוער,
דני יערי
 
דני יקירי,
אני באמת רוצה לשנות את המילים שלי, שכה הכעיסו את ג'אד ואותך, ומעתה אומר כך:
 
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו
אבל אנחנו מצטערים מאוד אם בחילופי האש ביניהם נהרגים זקנים, נשים וטף
 
זהו. עכשיו אנחנו מוסריים ואנחנו גם נשתדל להמציא משהו, כדבריך, שיקדם את דרך החיים והשלום ולא את דרך המוות וההרס שכה אהובה עלינו ואשר בגלל התמכרותנו לה – נופלים הקסאמים על שדרות ומערב הנגב, ובקרוב על אזורים אחרים ורבים יותר בישראל.
כמובן, זקנים, נשים וטף שנהרגים אצלנו בישראל אנחנו לא מזכירים כאן, ועליהם איננו מצטערים, כי הדם הישראלי שלנו לא נחשב, וגם מגיע לנו, בתור כובשים, שיהרגו בנו.
חשבת פעם מדוע דווקא כשאנחנו מחזירים לפלסטינים ביד קשה, פתאום הם זועקים בעולם ומבקשים הפסקת אש? למה להם לבקש הפסקת אש? והרי זכותם להרוג בנו היא בלתי מעורערת, כי אנחנו כובשים אכזרים ואיומים, וגם שכחנו, כדבריך הנכוחים, את שבועת הצופים לעזור לזולתנו בכל עת, גם כשהוא מנסה להרוג אותנו.
אגב, לא אני נתתי לג'אד את הכינוי שכל כך הולם לו – ג'אד. הוא גם לא יקרא את דבריך התומכים בו, כי המכתב העיתי כבר אינו נשלח לו, וזאת לבקשתו, שטרם חזר בו ממנה.
מעניין מה היה אומר עליך אחד מאבי אבות אבותיך מנחם-מנדל מקמיניץ שתיאר בספרו "קורות העיתים" את הפרעות ביהודי צפת בשנת 1834 ולא ריחם על הרוצחים ולא על האנסים.
שלך,
חברך מנוער,
אודי