Comité de Estudios del Movimiento
“Kidma - Hashomer Hatzair” en Chile

 
 
תנועת השומר הצעיר בצ'ילה משיקה ספר
מאז ומתמיד, תנועת הנוער "השומר הצעיר" ידעה לחדש ולהתחדש. בשלביה השונים ואזורים רחוקים אלה מאלה מצאה את הדרך לשמור על ערכיה ועקרונותיה מחד, ולהתאים את עצמה לנסיבות המתחלפות מאידך. אחד המקומות בהם פיתחה אפיונים ודרכי פעולה מיוחדים היה צ'ילה, המדינה הדרום-אמריקנית השוכנת בין הרי האנדים והאוקיינוס השקט. מקימיה שם היו צעירים ילידי גרמניה שעם עליית הנאציזם השכילו, הם ומשפחותיהם, לעזוב את ארץ הולדתם ולחפש מקלט במחוזות אחרים. צ'ילה הרחוקה והבלתי-נודעת הפכה למקלט בטוח הודות להנפקת ויזות מיוחדות לאלפי פליטים, שהגיעו אל חופיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ניתן להצביע על צעדיה הראשונים של התנועה בסנטיאגו עוד ביולי 1939, כשהתארגנה "קבוצת נוער" של צעירים וצעירות דוברי גרמנית שלאחר חודשים אחרים אימצו את השם "קידמה". קידמה גדלה במהירות ובאוגוסט 1943 הצטרפה אל תנועת השומר הצעיר העולמית, ומאז לא הפסיקה לפעול למרגלות האנדים, על תהפוכותיה והישגיה.
השומרים הצ'יליאנים הראשונים שעלו ארצה הגיעו לירושלים ביולי 1947, במסווה של מורים לעברית האמורים להשתתף בכנס באוניברסיטה העברית. משם הופנו לקיבוץ נגבה, ובו נטלו חלק במלחמת העצמאות שגבתה מהם מחיר כבד: שניים מחברי הגרעין נפלו שם.
בוגרי התנועה מתפרשים היום בכל רחבי הארץ, בקיבוצים, מושבים, ערים ויישובים קהילתיים. קבוצת בוגרים ששומרת עדיין על להט הנעורים (שלמה אייזנר, בני בכרך, אבנר בר-און ז"ל, זאב הגלי ועוד) הבינה שהגיע הזמן להעלות את סיפורם על הכתב והקימה לשם כך את "הוועד לחקר תנועת קידמה – השומר הצעיר בצ'ילה". הוועד יזם את פרסומו של השומרים מארץ האנדים. תולדות תנועת "קידמה – השומר הצעיר בצ'ילה", ספר המתאר את הקמת התנועה והתפתחותה, אפיוניה המיוחדים, הישגיה המפוארים ותרומתה ליהדות צ'ילה ולציונות בכלל. הספר, שנכתב על-ידי אורנה סטוליאר, מגולל את תולדות התנועה מיום הקמתה ועד ימינו, ומשלב בין סיפור המעשה לבין מבחר ייצוגי של איורים, מכתבים, מסמכים, מפות, תמונות וכו'.
הספר יצא לאור ב-2004, אך המשימה הושלמה רק לפני כחודשיים, עם השקת תרגומו לספרדית, שיופץ בצ'ילה ובמדינות דוברות ספרדית אחרות. התרגום זכה לתמיכתו של משרד החוץ הצ'יליאני, שראה את סיפור התנועה כחלק מההיסטוריה של צ'ילה עצמה במאה ה-20.
לרגל הופעת הספר ייערך יום עיון שאורגן על-ידי הוועד הצ'יליאני, "מורשת", "יד יערי" ו"קרן חבצלת".
האירוע יתקיים בבית הקיבוץ הארצי, רח' ליאונרדו דה וינצי 13, ת"א, ביום ה' 28.06.2007 בשעה 16:00.
 מנחה הדיון יהיה ד"ר אלי צור (חוקר ב"יד יערי"), ובפאנל ישתתפו אישים הקשורים לתנועת השומר הצעיר בכלל ולצ'ילה בפרט: פרופ' מריו שניידר (האוניברסיטה העברית), ד"ר גרסיאלה בן דרור (מנהלת "מורשת"), פסח זסקין (שליח לשעבר בצ'ילה), אפרו רמניק (בוגר התנועה בצ'ילה) והמחברת. כמו-כן, באולם יוצג אוסף מרתק של תמונות מכל הזמנים.
זאת תהיה הזדמנות מיוחדת להיפגש עם ידידים משכבר הימים, להיזכר בימים ההם ולצפות באוסף מרתק של תמונות מכל הזמנים, שיוצג במקום.
[הקומוניקאט מתפרסם כלשונו]
 
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ח. חָנִינָה. בתים נהרסים ועבאיות כמסתור לאוהבים.
 
בעיתון היומי הופיעה לפני זמן מה תמונה שהִשרתה עליי עגמימות רבה. נראה בה ילד כבן שלוש וחצי או ארבע שנים עומד על הריסות ביתו ובעיניו מבט כל כך עצוב. הכיתוב מתחת לתמונה אמר שהמימשל האזרחי בשטחים הרס יום קודם לכן שלושה בתים שנבנו ללא אישור, והילד עמד על הריסות ביתו.
נזכרתי שבבני ברק בונים כל הזמן בלי שום אישור, ומסדרים את ה"ממשלה הציונית". ואם היו הורסים כל שנבנה בבני ברק ללא אישור ותקנה, היו צריכים באמת להרוס את כל העיר הצפופה והדחוסה הזאת. כל קבלן בארץ שש לבנות בבני ברק. מגיש תUכנית לבניית מאה מטרים, בונה מאתיים ואף יותר, ביודעו שבסופו של דבר הכUל יאושר. כי על כן העיר בנויה כל כך בצפיפות. וגם תמהתי אם גם בכפר שלם היו הורסים שלושה בתים ביום אחד... וכמה בתים בונים בכפר שלם ללא אישור? אלא שקל להפעיל את החוק נגד החלשים והנשלטים.
ותמונתו של הילד העצוב המסכן הזה שאינָּה לו גורלו לחיות דווקא כאן ועכשיו, החזירה אותי אל בגדאד של ילדותי הרחוקה.
 
בהיותי תלמיד בכיתה הרביעית בבית הספר העממי שמעתי יום אחד מפי אבא שהבית של חנינה הפועלת קרס תחתיו והמשפחה נותרה ללא קורת גג. בגדאד היא עיר שקיימת מאות רבות בשנים, ובה בתים שנבנו מזמן מזמן. ונוסף ליושן קיים גם העניין של מי התהום שגואים כמעט מדי שנה, יחד עם הנהר שעולה על גדותיו באביב ובראשית הקיץ' ומציף שטחים נרחבים עד כדי איום על העיר עצמה. וזה בגלל המסת השלגים במקורותיו אשר בהרי טורקיה שמזרימים אליו כמויות אדירות של מים.
ובתי העניים לא זכו לבדק בית מדי שנה, והם הלכו ונתבלו ונסדקו והיוו סכנה ליושביהם. ועל כן לא נדירים המקרים בהם שמענו פה ושם שביתם של פלונים קרס תחתיו, "נהרס"' "נחרב". (הוא שנאמר בלשון ערבי "יִחְ'רַבּ בֵּייתוּ").
בעסק המשפחתי של אבא יצרו סיגריות פילטר ריקות, אותן היו קונים מוכרי הסיגריות, הטבקוּניסטים, "טוּטוּנְגִ'י" בלשון טורקית. העסק קנה גיליונות נייר משי דק, אותו נהגו לחתוך במכונת הגיליוטינה לפיסות קטנות, אותן היו מלפפים אחר כך סביב אימום ארוך דמוי עיפרון, כאשר את השוליים היו מדביקים עם דבק עדין עשוי מתערובת של קמח ואבקת אלומיניום הידרוכסיד. (זו אבן הגילוח שמורחים הסַפָּרִים על פצע, שנגרם בפניו של המתגלח אצלם בתער).
חתיכת נייר אחרת, עבה יותר ומגולגלת כגליל היתה מושחלת לאחר מכן לזנבה של אותה סיגריה ריקה, והא לכם סיגריית פילטר אותה יש למלא בטבק לפי רצון המעשן.
רוב אלה שעסקו במלאכה זו לא ישבו במקום. הנייר על שני סוגיו נתקבל בבית המלאכה, קצצו אותו במקום בהתאם, הכינו מזה חבילות, ומסרו אותן לפועלות שלקחו לביתן יחד עם אבקת הדבק, ושם גלגלו והדביקו והשחילו את זנב הפילטר.
אלה היו בעיקר נשים ששכר עבודתן זול במיוחד, וכאז והיום רובן לא היו מפרנסים עיקריים במשפחה, והכנסתן היתה מעין תוספת למשכורת. והיה מי שהלך לפועלות הביתה ואסף מהן את החומר המעובד, סיגריות מלופפות עם פילטר, ומסר להן חומר גלם להמשך.
רוב הפועלות, (שנקראו "אִיצִּ'יָאתְ", כנראה בלשון טורקית) היו נשים מוסלמיות ורק מיעוטן היו יהודיות בנות דת משה.
אחת מהן היתה חנינה. היא עסקה בעיקר בהכנת אבקת הדבק על ידי טחינת החומר המוזכר וערבובו יחד עם הקמח. ועל כן היא נקראה בפינו "חנינה אִם אֶל שַּבּ", היא אבן הגילוח.
אבא נהג לשלוח אותי אליה מדי פעם עם החומרים להכנה, והיא היתה מחזירה את הדברים המוגמרים.
בדרך כלל היה הסדר שחוּסֵיין, הוא הפועל המוסלמי שעבד בעסק גם כסבל וגם כשליח, היה הולך לשכונותיהן של הפועלות הללו, שכונות עוני מוסלמיות טהורות, שבדרך כלל רגל יהודי לא דרכה בהן מעולם, אוסף מהן את הסחורה המוגמרת, ומוסר להן חומר חדש לעיבוד. את השכר היו באות לקחת מדי פעם בעצמן אחת לזמן מה, או שאבא היה עושה סיבוב ומשלם לכל אחת את שכרה. אבי היה איש אמיץ לב וגם הרפתקן, שלא חשש ללכת למקומות הנידחים והמפחידים ביותר בעיר. הוא נהג לשכור לו מרכבה (דיליג'נס מזרחי) לשעות אחדות, משלם לרַכָּב, הוא העגלון, עָרָבָּאנְצִ'י בלשון טורקית, הרבה יותר משכרו הרשמי, והלה היה מביאו לכל אותן שכונות שהזכרתי קודם, ואחר משתחווה לו ומנשק את ידיו על שהביא לו פרנסה שופעת ובטוחה באותו היום.
בכל זאת, הפועלות חלקן היו באות אל מקום העסק כדי לדרוש שכר לפני המועד בעת דחקן, או להתחשבן בגלל טעות אמיתית או דמיונית. המוסלמיות היו באות כשהן עטופות ב"עָבַּאיָה", היא הגלימה השחורה שרואים בימינו בתמונות מטהראן של חומייני. לפעמים הוסיפו לזה גם רעלת פנים שכיסתה את פניהן, ולמעשה לא היתה שום אפשרות לזהות מי זו מי בוודאות. אבל גם לא היו בעניין זה מעשי מירמה עד כמה שידוע לי. האומללוֹת העניות הללו לא היו מתוחכמות דיין כדי לתחבל תחבולות, עם סכנה לאבד את פרנסתן.
על פי רוב היה אבא, יותר מאחיו האחרים, מטפל בפועלות הבאות, משלם את שכרן ומתחשבן איתן, כמה לקחו וכמה החזירו וכל כיוצא בזה. ועל כן רובן פנו אליו כאשר באו לבית המסחר. אלא שלפעמים הוא לא הזדמן במקום, ואחרים היו מטפלים בהן. חלקן הסתפקו בכך שהוא לא היה ולא רצו להתדיין עם אחרים מלבדו. הן שאלו "אליהו כאן?" ואם נענו בשלילה הן פנו והלכו להן.
 אותה הגלימה המזרחית, היא ה"עבאיה", בה נהגו רוב הנשים להתעטף בצאתן מביתן, שימשה, ועדיין משמשת, בתפקיד נכבד בחיים במזרח. לפי המושגים המקומיים, זו שמרה על כבוד האישה ועל פרטיותה, במיוחד אם הוסיפה לה גם רעלת פנים, אף היא שחורה ודרכה לא ניתן לראות מבחוץ מאום מתווי פניה של האישה העטופה, (ה"מעוּלֵּפֵת" בלשון ספר בראשית). וכך יכלו נשים להסתובב ברחוב וללכת למקום זה או אחר מבלי שאיש יכירן. זה בהחלט נתן חופש ניכר לאישה מכל הבחינות. למשל, לא פעם ראיתי כרכרת דיליג'נס מובילה זוג נוסעים, גבר ואישה עטופה בגלימה וברעלת פנים. איש לא היה יכול לדעת אם היא אשתו של הגבר, אהובתו או בתו. במקרה של עסקי אהבה, הרי שאין פרטיות וסודיות שמורות יותר. לעומת מצב אחר בו נהגה האישה ללכת חופשייה, ("סִפוּר"), כלומר בלי רעלה ובלי גלימה, כי אז כולם יכלו לזהותה ולגלגל אחר כך בלשונם שהנה ראוה בכך ובכך והכול גלוי וידוע. והלא גם במזרח חגגה הצביעות כפי שחגגה בכל הארצות חובקות עולם.
וכן גם יכלה האישה להילוות לגבר לבית הקולנוע ולשבת שם בתא מיוחד (הוא ה-LODGE המפורסם) וליהנות מכל העולמות, וכל זה בחסותה של אותה גלימה אשר מנעה מעין כל להחליט אם המפגש הוא "תיקני" או לא.
הנשים המזרחיות, שלא היו שונות מכל אחיותיהן על פני כדור הארץ, ניצלו את המצב הזה עד תום לתועלתן, כי היה בזה מן הצורך להן. בעיקר באותה חברה יצרית וצבועה, שדרשה עד בלי די מהנשים והגבילה אותן בכול, ובה בעת נטלו להם הגברים את כל החופש שאיוו לו. כי לגבר היה מותר הכול ולאישה – רק פירורי החסדים שהואיל להעניק לה הגבר, אם זה אב או אח או בן דוד וכיוצא באלו. ולא נרבה בדוגמאות.
בשכונותיה של בגדאד רבות הסימטאות המעוקלות עם זווית ופינה. זאת מפני שניבנו מלכתחילה צרות מאוד, ורק אחר כך באה העירייה וקבעה להן רוחב רצוי שיהיה להן בעתיד לבוא, אם ירצה השם יתברך. וזה כיצד, אם הדיירים בבית כלשהוא ירצו לשפצו ולשנות את חזיתו, כי אז יצטרכו להפריש משֵּטח ביתם לצרכי הציבור וייסוגו אחורה מרחק מה, וכך תגיע הסימטה במשך הזמן לרוחב הרצוי.
ובמוצא מן המבוא בו שכן ביתנו בבגדאד, בדרך לרחוב הראשי, התעקלה לה הסימטה עם זויות ופינות, כאמור. וזכור לי זוג אחד שהיה בא מדי כמה ימים ומתבודד באותה פינה שמיקומה היה מול המבוא שלנו (דַרְבּוּנָה). הם בילו שם שעות כאשר האישה עטופה בגלימתה השחורה שהקיפה גם את הבחור. שנאמר, והיו לגוף אחד. ושם, בתוך העולם הפרטי והמוסתר שיצרו להם, עשו כאוות נפשם מבלי להיחשף לעיניים הרעות של המלעיזים. ובגמר המפגש פנה כל אחד מהם לדרכו וכאילו לא קרה כלום.
חנינה היתה אשה נעימת סבר ומנומסת, ותמיד קיבלה אותי בשמחה ובחיוך. וכילד, אף פעם לא קרה ששכחה לכבד אותי בממתק או בתקרובת אחרת. ביתה היה מסודר והבהיק מניקיונו, הגם שהעוני והמחסור ניבטו מכל פינה בו. היו לה חמישה ילדים, הגדול בוגר ממני בשנתיים או שלוש ועוד שתי בנות ובן, שהיה בגילי, והאחרון קטנצ'יק בן זקונים.
בעצם היא חָלקה שני חדרים בבית גדול שבין היתר איכלס גם "חדר", ומלמד דרדקים שלט שם ביד רמה. אני, שלא הלכתי ל"חדר", כי אבי היה יכול להרשות לעצמו לשכור לנו מלמד פרטי הביתה, תמיד השתהיתי אצלה והסתכלתי בסקרנות על הנעשה באותו "חדר".
המלמד (או עוזרו, הוא החִ'ילְפָ'ה), היה יוצא בבוקרו של יום לעבודתו, ומתחיל במלאכת איסוף הילדים מבתיהם. והלא הם בקושי דרדקים בני יומם. היה דופק בדלת הבית וקורא בקול את שמו של הזאטוט. וזה לא תמיד שש להינתק מסינרה של אמו, כך שלא פעם היו צריכים לגרור אותו תוך כדי צרחותיו ולצרפו לקבוצת הילדים המשתרכים כמו שובל אחרי החִ'ילְפָ'ה, שאוספם אחד-אחד ומובילם למחוז שלטונו.
ביתה של חנינה שכן בשכנוּת לבית כנסת ע"ש דַהָאן, לשם תרם סבא את ספר התורה שהוא נידב, וזה ישב בהיכלו של בית הכנסת הזה עד עלותנו ארצה. אז הביא סבא את ספר התורה איתו לארץ הקודש, והוא יושב היום בארון הספרים של בית הכנסת על שם יחזקאל אשר ברמת גן, ואנו רואים אותו בחגים כאשר הולכים לשם להתפלל. (על בית הכנסת הזה ראה במקום אחר בסיפורי בגדאד).
ב"חדר" ההוא היו כחמישה עשר או עשרים ילדים שישבו על שרפרפים נמוכים ולמדו תורה. בתיקרה של אותו אולם תלויה היתה יריעת בד עבה על מוט שבצידו הותקנה גלגלת, ועם משיכת החבל שהשתלשל ממנה, נעה היריעה הלוך וחזור ושימשה כמניפה. מאוורר יד. הפעלת המניפה הזו היה תפקידו של הילד התורן. ואם הוא התעייף ונימנם בגבור חומו של יום, אז השיגוֹ המקל של המלמד להעירו למלאכתו בלוויית כמה קללות עסיסיות באביו אימו דודיו ובנות דודותיו לדורי דורות. בל נשכח שהמלמד היה מלא תיסכולים בגלל עוֹנְיוֹ ומיסכנותו – והיכן היה לו לפרוק את כל המטען? כמובן על הילדים חסרי הישע שהופקדו בידיו.
וכך למדו אלף-בית ואחר כך חיבורי אותיות ומעט חשבון, עד שהגיעו לגיל הגן או טרום כתה א', אז עזבו את החדר והלכו להם לבית הספר (לחטוף מכות ממורים יותר אימתניים).
מקלו של המלמד לא ישב בטל במשך היום והוא נחת על גבי הילדים אם עשו או לא עשו מה. זה היה חלק מן ההווי. ההורים קיבלו את הדבר כמובן מאליו, כי גם הם זכו בזמנם במנת חלקם, "למען יתחנכו היטב".
ואני הסתקרנתי לשמוע את הילדים חוזרים שוב ושוב אחרי המלמד על נעימתה של המילה או על צירופי האותיות, ועוד. וגם לראות את המנמנם המושך בחבל של המניפה התלויה בתקרה בחום המעיק והמתיש של בגדאד.
"הֵא פָּאתַח – הָא, לָמֵד קָאמִץ לָהה – עִם הַכָּף סוּפִית – הָאלָאך," וכולי וכולי.
ה"חדרים" אוכלסו כולם על ידי ילדים זכרים בלבד, כי בימים עברו איש לא חשב שהבת זקוקה אף היא להשכלה כלשהי, והסתפקו בכך שתִּלמד את מלאכות הבית ותוכשר להיות אישה טובה לבעלה ולמשפחתה. רק יותר מאוחר זזו העניינים ונפתחו בתי ספר לבנות. אך לחדר הקלאסי לא הלכה אף לא בת אחת.
וכמו על כל נושא אחר, גם על החדר והמלמדים למיניהם, הסתובבו בדיחות וסיפורים למכביר.
קודם כל האפלייה. כי היו ילדים בני עשירים, ואחרים בני מעוטי יכולת. המלמד, שבעצמו היה דלפון גמור, כמובן שהיטה חסד לילדי העשירים כדי לזכות מהוריהם בתשר בזמן חג ומועד ("עִידָאנִיָיה", מתנת החג). וכן גם, מזמן לזמן, באיזו חליפה משומשת במצב טוב. ואני מתאר לי שגם המכות היו נוחתות בתדירות גבוהה יותר על בני העניים מאשר על בני העשירים. כי העני הלא הוא כבר במסלול של סבל מן ההתחלה.
ועוד אבא היה אומר, שכל אלה שעוסקים בעבודות הכרוכות בילדים, חייבים להיות פֵּדוֹפִילִים (קִרִינְפָארָא) במידה זו או אחרת. כגון מדריכי השחייה למיניהם, משכירי האופניים, מוכרי הגלידה והממתקים בשכוּנת בתי הספר ועוד. לאלה היו שיטות פיתוי והתמדה ידועות. כגון שהיו "טועים" בחשבון ותמורת מעות קטנות היו נותנים לילדים החָשוּקִים מנה כפולה ומכופלת מן הסחורה שמכרו. דבר זה היווה מעין פִּתְיוֹן, ובדרך כלל גרם לכך שהילדים יחזרו דווקא לאותו מוכר "נדיב". וזה ימשיך בשיטתו עוד ועוד, עד שיפתֵח את הקשרים. משכירי האופניים למשל היו "טועים" בחישוב הזמן שהאופניים הושכרו לילד, וגובים תמורה של שעה כאשר למעשה הגיע להם עבור שעתיים. וגם היו מעירים לילד שתנוחתו על הבִּיצִ'יקְלֵטָה לא כל כך נכונה והוא יושב משום מה נטוי. הנה רְכָב ואראה לך. והילד כמובן ששמח לשפר את הכושר, אבל הנ"ל נהג לרוץ אחריו כשהוא מחזיק את המושב, ואגב כך שלח את אצבעותיו לעבר אבר המטרה, הוא עכוזו של הילד. ואנו הילדים ידענו מי מבין משכירי האופניים "נדיבים במיוחד", והיינו מזהירים אחד את השני מהם. אבל אין ספק שהשיטה פעלה מדי פעם.
ואם מוכרי הגלידה הממתקים ומשכירי האופניים כך, על אחת כמה וכמה מלמדי הדרדקים ומורי בתי הספר בכיתות הנמוכות, ששלטו ביד רמה ב"נתיניהם ובחוֹסִים בְּצִלָּם", כך שאבא צדק במידה ניכרת בדבריו. ובדיחות וסיפורים על מלמדי הדרדקים היו לרוב.
 
בעלה של חנינה, לפי דברי אבא, לא היה מוצלח בעסקים, וגם שלח בַכּוֹס עינו. היתה לו חנות קטנטונת בה מכר מראות ודברי זגגות, והתפרנס בקושי רב. מדי פעם, בימי שישי, קנה אבא סל מלא של דברי מזון, פירות ועוד, מצרכים לשבת, ושלח את כל זה איתי לביתה כשי. מעין מצווה לנצרכים, דבר שאבא אהב מאוד לעשות כל חייו.
תחביבה של חנינה היה בין היתר כבישת "טוּרְשִי". אלה המחמצים הכבושים. מומחיותה היתה גדולה במיוחד בעניין זה, ולמעשה ידיה לא היה מתחרה. וכמובן שמדי פעם נהגה לעשות לנו איזה כד גדול של המוצרים הללו, שהצטיינו בחריפותם, בגיוונם ובטעמם המשובח במיוחד. היתה כובשת כל מיני ירקות שאיש לא חשב שבכלל ניתן לכבוש אותם, כגון חסה, לוּבְּיָה, דלעת, מלפפונים, עגבניות ירוקות, ופֵּירות כמו אפרסקים ירוקים, משמשים, ענבים, שזיפים, אגסים, תפוחים, ועוד ועד. עבורנו זה היווה אטרקציה ודבר יוצא דופן מאוד. בתמורה לכך נהג אבא לשלם לה בהזדמנות אחרת עבור כל זה בעין יפה ובהסתר, בשליחותי, כדי שלא תבוש ותיכלם שאין בידה להגיש לנו שי של ממש.
בנה בכורה, יחזקאל, היה בחור יפה תואר מנומס ונעים הליכות כהוריו, והיה מבוגר ממני בשנתיים לערך. הכרתיו מביקורַיי אצלם וכן מזה שהיה תלמיד בבית ספרנו בכיתה גבוהה יותר. אני הייתי חבר של אחיו הצעיר ממנו, שהיה בן גילי, ואשר למד בכיתה מקבילה. ופעם, בימי חופשת הקיץ החלטנו שנינו, אני ובן גילי זה, "לעשות עסקים", למכור מראות מתוצרת בית המלאכה של אביו. הלך לא רע, אך אחרי כמה ימים אבי אמר לי את אימרתו המפורסמת, שציטטתי אותה מאז מאות פעמים: "אם תעשה שותפות עם 'מִסַחְסַל' תיהפך גם אתה ל'מסחסל'." כלומר אם אתה כורך את גורלך או את עסקיך עם לא יוצלח, מן הסתם שתֵיהפֵך גם אתה ללא יוצלח במשך הזמן.
וכאמור לעיל, הזמנו את הבן הגדול של המשפחה, הוא יחזקאל, להתגורר אצלנו כל עוד ביתם חרֵב והרוס. יתר בני המשפחה נתפזרו במקומות שונים, ובאותה העת ניסו איכשהו לתקן את ההריסות. שמחָתי היתה גדולה לארח את הבחור אצלנו, וחיש מהר היינו חברים טובים.
למחרת בואו אלינו נלויתי אליו והלכנו לראות את הריסות ביתו, שמתחתם נשארו כל חפציהם וכלי ביתם. המראֶה היה נורא. תל גבוה וגדול של לבנים, טיח, חלקי עץ וקורות ברזל מעוקמות, עפר ושברים – זה כל מה שיכולנו לראות במקום הדירה של הוריו. והוא החל לחטט בין ההריסות, לְפַנּוֹת ערימה פה וערימה שם, לגלות קצותיהם של רהיטים וחפצים ולמשות אותם מבין העיים. ועל כל חפץ שיכולנו שנינו לחלץ שמחנו שמחה גדולה כאילו מצאנו איזה מטמון ממש. וכך, אחרי כחודש ימים, שופץ איכשהו ביתם העלוב וחזר חברִי אל מעון הוריו, ואני נתעצבתי בשל הפרידה.
המשך יבוא
 
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ושמונה
קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.
מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב
 
הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.
בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.
אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –
החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.
הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."
ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –
אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.
מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –
החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.
שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.
כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.
איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.
היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:
 "אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"
 "לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:
 "ליש, למה?"
 "האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"
 "בעתיני..." התחננתי.
 "רוּח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.
היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.
אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –
התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"
לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.
המשך יבוא
 
נתקבל ברגע האחרון
אורי הייטנר: אולי
 
בנאום בו הודיע שמעון פרס על החלטתו לרוץ לנשיאות, לאחר חודשים ארוכים בהם השקיע מרץ רב ב"לא לעסוק בזה", הוא אמר: "זו תהיה, אולי, תרומתי האחרונה למדינה".
המילה החשובה ביותר במשפט היא "אולי". פרס אינו סוגר אופציות. בעוד שבע שנים יהיה בן 91, שזה בהחלט גיל ראוי להתחלה חדשה. נשיאות המדינה עשויה להיות קרש קפיצה לראשות הממשלה, ומי שחושב שזו אינה תוכניתו של פרס – שיקום.
מה שמטריד יותר משאלת התמודדותו על ראשות הממשלה בעוד שבע שנים, היא האם הוא ישלים עם מהות תפקידו, ויבין שגם אם הגדרת נשיא המדינה היא "ראש המדינה", אין הוא ראש הממשלה? האם לא ינסה להוביל תהליכים מדיניים? האם לא ינסה לממש את פנטזיות המזרח התיכון החדש שלו? האם לא ינסה לדחוף את האג'נדה הפוליטית שלו כשחקן ראשי במערכת הציבורית בישראל? אם מישהו מאמין שהוא יצליח, או שכלל ינסה, להתגבר על היצר שלו – שיקום.
אולמרט ניסה בכל מאודו לדחוף את בחירתו של פרס לנשיא, על מנת להרחיק ממנו את המתמודד התמידי, שתמיד ניצב לצידו, ותמיד "אינו עוסק" בהתמודדות נגדו. האם אולמרט לא יתחרט על הרגע שבו פעל לבחירת פרס לנשיא? האם הוא ויורשיו יוכלו לתפקד כראשי ממשלה, כשפרס יטיל עליהם צל כבד של "ראש המדינה" פעיל ומעורב בנושאים מדיניים ופוליטיים?
יכול להיות גם אחרת. שמעון פרס הוא אישיות לאומית ובינלאומית מוערכת מאוד. הוא מנהיג היודע להציב חזון שציבור רחב יאמין בו ויתחבר אליו. יש בו היכולת ללכד ולאחד את העם. יש לו ניסיון ציבורי רב ויכולת לשמש דמות ממלכתית בשעות משבר ומצוקה.
אם יבחר פרס לנהוג כנשיא ממלכתי וישקיע בכך את כל מרצו ומאודו, הוא יוכל להיות נשיא מצויין. אם הוא יבחר לעסוק באחדות העם, באיחוי הקרעים בין המגזרים בעם; אם יבחר להיות מצפון ומצפן חברתי, המעורר את המערכות בקריאה ופעולה למען צדק חברתי ושוויון, למען החינוך בישראל, למען האוכלוסיות החלשות, נגד השחיתות, הוא יוכל להיות נשיא מצויין.
האם פרס יהיה, כדרכו, פוליטיקאי בעל אמביציה משוללת רסן וחסרת גבולות, חתרן בלתי נלאה, המשתמש בעוצמה שניתנה בידיו לרעה? או שמא בגילו המתקדם יבחר בדרך הממלכתית הראויה לאדם שהגיע לפסגה ומחליט לפייס את האמביציות שלו ולהסתפק בתפקיד הנשיא?
האם שמעון פרס יפתיע?
אולי.
 

ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
ומצטערים מאוד אם בחילופי האש ביניהם
נהרגים גם אנשים רודפי שלום, זקנים, נשים וטף
[השורות שוכתבו בידי היועץ לתקינות פוליטית של המכתב העיתי, מר בִּנפוֹל אל-תשמח]