בנתב"ג ייעצרו, ובירושלים יועמדו למשפט – כל בריטי, מפקד או סתם חייל-רוצח, אפילו הוא בן שמונים או תשעים, שהיתה לו יד בפשעים נגד היישוב העברי ונגד המעפילים לחופי ארץ-ישראל.
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שביעי
מות אריסטוטלס זורגאס במישמוש הגרמנייה החשופה, גלוחת הראש.
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
בספרה לנו כיצד עוברי-אורח נשאו את בעלה בלילה מהחוף למלון וכאן בפתח התמוטט, מלאו עיניה של האלמנה זורגאס דמעות. חידת מותו היתה לשיחת היום בפאריקיה. קצת שמענו מהפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות הפארוסאית ומשיחות הנוער הערום על החוף, וקצת מפי האלמנה אירלנה ובתה ה"ננה מושקורי" הממושקפת, מרי-לו.
לאחר שסיים את שירותו הצבאי במחנה ליד אתונה, לא שב אריסטוטלס זורגאס לאי-מולדתו פארוס אלא הפליג בספינה מפיראוס למארסיי, ומשם ברכבת לפאריס. הוא לא ידע שום שפה לבד מיוונית, ופסע כשיכור בשדרות העיר, עומד נפעם מול פסלי השיש העתיקים של בני-ארצו בלובר, דמויות אלים ואלות, יפים מאלה שאתונה מלאה בהם. חצובים מן השיש החלבי של פארוס, אי מולדתו. שיש נצחי הניראה רך עד שדומה כי האור עובר דרכו.
אריסטוטלס ביקר בוורסאיי ונשם את ארמונותיה. עבר על פתחיהם של בתי-המלון המפוארים, התבונן בתיירים בעלי המראה האצילי, ובאולמות הכניסה הבנויים כארמונות.
פגישה ברחוב עם מכר יווני, שהשתחרר מהצבא לפניו ועבד כשוטף-כלים במיטבח מלון "קריון" שבכיכר קונקורד, הביאה גם את אריסטוטלס לעבוד ליד הכיור. הוא למד קצת צרפתית, עלה למדרגת נער-מעלית ונשם מקרוב את אווירת הפאר של המלון העתיק הזה, בעל המראה המיושן וההדור. קהל האורחים האריסטוקראטי השפיע עליו קסם של עולם אמיתי ועשיר, של עבר מפואר.
בימי ראשון ביקר אריסטוטלס בלובר, במוזיאונים ובארמונות האחרים שברחבי העיר, עמד על אופיים של התיירים, למד את סוד הכנת מאכלים, אך מאחר שחש עצמו זר, וגם רצה לשאת את הכלה שיועדה לו מנעוריו, היא אירלנה, ולהקים בית, חזר יום אחד ברכבת למארסיי ומשם הפליג לפיראוס ומשם לעיירתו פאריקיה, ירד עם מזוודתו בנמלה הקטן והלך ברגל אל בית-הוריו שעמד בלב הכרם, בקצה העיירה, לא רחוק מהים.
ספינות התיירים, שנהגו לפקוד את האי מיקונוס, התחילו להגיע גם לנמל פאריקיה. החלו ההכנות לסלילת שדה-תעופה באי. אריסטוטלס עדיין עמד בכרם המשפחה ובצר ענבים אך כל ספינה לבנה של תיירים מילאה אותו שמחה. בעיני רוחו ראה את רצועת החוף מהכרם ועד לנמל כשהיא מלאה בתי מלון מפוארים ומסעדות, כשדרות פאריס. טיילת שבה פוסעים בנחת לפני השקיעה תיירים עשירים, לבושים הדר, לאחר שבילו את היום בישיבה על כיסאות-שיזוף, בחצי-צל השמשיות לפני תאיהם הצבעוניים שעל חוף הים. הוא ניסה להשפיע על אביו לעקור את הכרם, למכור חלק מהקרקע, ובכסף לבנות מלון. אבל האב התמלא כעס ואסר עליו להזכיר את הנושא.
באחד מימי ראשון עלה בהר למחצבת שיש, בדרך לעיירה לפקאס, שהיתה בשעתו בירת האי. בהגיעו למחצבה ליטף בעיניו ובידיו גושי שיש גולמי. אילו היה בו כישרון פיסול היה מפסל מהם את דמויותיהם של ארטמיס ואפולון, אפרודיטי והרמס, ועוד אלים ואלות שראה במוזיאונים באתונה ובפאריס, ומציב אותם בלובי ובאכסדרות ובגרם המדרגות המרכזי של מלונו, שיתנוסס על מקום הכרם. את המלון ירהט בסגנון "קריון" הפאריסי, ושמו יהיה "הוטל ארטמיס".
האלה ארטמיס, אלת הציד, הנקראת גם דיאנה, נולדה באי דלוס, ליד מיקונוס. אימה ליטו, בתם של הטיטאנים, הרתה לזיאוס. כשעמדה ללדת נטש אותה זאוס מפחד אשתו הירה. שום ארץ ואי לא הסכימו לקבלה. היא הגיעה לחלקת אדמה שצפה על פני הים. שם המקום היה דלוס, שומם, סלעי, ובלתי יציב. כאשר דרכה כף-רגלה על אדמתו, קיבל אותה האי הקטן בזרועות פתוחות, ובו-ברגע עלו מתחתית הים ארבעה עמודים גבוהים וחיזקו את האי. בדלוס ילדה ליטו את ארטמיס ואת אפולון. לימים ניבנה באי מקדשו של אפולון, והאי הקדוש נעשה מפורסם מאוד.
ביורדו מההר בא אריסטוטלס לידי החלטה שעליו לנסוע פעם נוספת לפאריס כדי ללמוד טוב יותר את המלונות, מטבחיהם, ריהוטם והפעלתם. הוא קיווה שאל "הוטל ארטמיס" יבואו לנוח מדי קיץ עשירי אירופה ואמריקה. ואם לא ייהנו ממוסאקה, סופלאקי, טסאטזיקי, לוקומי (רחת-לוקום) ויוגורט בדבש, יוכלו לקבל סטייק שאטוברייאן ולקנח בבל-הלן ובקרם-ברולה. ואם לא יטעם להם האוזו, ישתו יין בסגנון בורדו צרפתי משובח שייצרו עבורו בעלי היקב מהעיירה נאוסה.
מולו הופיעה כלתו, אירלנה, בת ידידו הטוב של אביו. הוא סיפר לה על תוכניתו והיא, כקאליפסו בשעתה, שעצרה את אודיסאוס בפארוס שנים רבות בהבטחות ובפיתויים – הפצירה בו שלא יסע אך גם נשבעה לו להקדיש את חייה עימו לבניית מלון חלומותיו.
וכך מצא עצמו אריסטוטלס ניצב ערב אחד בפתח הכנסייה העתיקה של פאריקיה, פאנאייה אקטונטאפליאני, "גבירתנו של מאה הדלתות", זר פרחים קטן בידו והוא מוקף אורחים ובני-משפחה, מחכה לבוא אירלנה כלתו. חבריו ליגלגו וסיפרו כמנהג בדיחות על כלה שהתחרטה ברגע האחרון. הוא הזיע וצחק, אך הנה הגיעה אחת משלוש המוניות שכבר פעלו אז באי, מקושטת בירק, וממנה יצאה אירלנה בשמלה לבנה ארוכה. יחד פסעו לכנסייה הגדולה, המלאה איקונות, מנורות תלויות, נרות בוערים, ריח קטורת של שרף אורן, כניחוח יין הריצינה, וקישוטי מלמלות לובן ממלאים את חללה, והניחוח הכבד הולך ומתגבר לקראת שיאו של הטקס.
חלפו שנים אחדות. אריסטוטלס כבר לא עבד בכרם אלא בלשכת התיירות של פאריקיה הנמצא במגדל טחנת-הקמח הישנה, ליד הנמל. מקיץ לקיץ באו יותר תיירים. מהנמל צפונה נבנתה ראשיתה של הטיילת. במגירתו נערמו עשרות חוברות ותמונות צבעוניות של רהיטים וטרקלינים, נברשות וכותרות עמודים, לבד מצרפתית כבר ידע קצת גם אנגלית וגרמנית.
אך רק לאחר מות אביו ניגש אריסטוטלס זורגאס להגשמת תוכניתו. הכרם הגדול נעקר, רובו נמכר, ועל החלקה הקרובה לרחוב-החוף ניבנה מלון החלומות מרוהט בסגנון לואי קאטורז בשיש, בעץ חום-כהה ומבריק ובקטיפת זהב-עמום וארגמן. כותרות העמודים הפנימיים היו עשויות קישוטי-תחרה של גבס לבן, וכך כותרותיהם של משקופי-השיש. התקרות בדוגמת פרחים עגולים בתוך מרובעים מגבס, ולאורך הקירות למעלה – כרכובים של מקלעות של פרחים ועלים מגבס. נברשות גדולות, מורכבות ממכיתות תלויות של זכוכית נוצצת, צילצלו ברוח הבאה מהים. קירות הלובי, המסדרונות וגרם מדרגות-השיש המוביל לקומה השנייה, היו עשויים שיש שחלקו ספון בעץ מהגוני חום ומבריק. המרצפות שיש, אך קירות חדרי-המגורים עשויים לוחות פורמאיקה בהירה במסגרות אלומיניום. האמבטיה, האסלה, הכיור והבידה בצבעי קרם-בהיר, והקירות שיש, כדי לשמור על הניקיון. המגבות נתפרו בדוגמת פרחים ענקיים של חום וזהב. בכל חדר שולחן כתיבה ותמרוקים מצועצע עם ראי ומגירות. שתי מיטות מלכותיות, למראשותיהן ולמרגלותיהן דפנות עץ מהגוני חום מגולף בתבליטים. טלפון בכל חדר. מכשיר פאקס בדלפק הקבלה. באר משקאות עשיר, ספון עץ, ראש שחור של צבי ענק מפוחלץ על הקיר מאחוריו. טלוויזייה צבעונית. פרחי אלמוות ושיחים ירוקים רחבי עלים, מפלסטיק הוצבו במסדרונות ובלובי. מלון נקי ומצוחצח מאוד ושופע הרגשה ביתית.
על הקירות תלה ציורים נאיביים מהווי האיים הקיקלאדיים: הפלגה בים. דיג. ציד. טיראסות של כרמים בהרים. תצלום אדון זורגאס בצעירותו, במדי צבא. תמונות של הר קינתוס בדלוס, שעליו נולדה ארטמיס, שדרת האריות בדלוס, הכפר לפקאס.
במבוא, במסדרונות, בטרקלין, ולרגלי גרם-המדרגות – ניצבו העתקי-גבס בגודל טבעי של פסלי האלים: הרמס, אפרודיטי, אפולון, פוסידון, אתנה, ארטמיס, אפילו פסל דוד הצעיר של מיכלאנג'לו. על כני-הגבס הודבקו דיסקיות קרטון בכתב-ידו של אריסטוטלס זורגאס, ועליהן רשום שמו של כל פסל. המפות והווילונות היו עשויים תחרה, שעל רקימתה שקדה אירלנה כל שעה פנויה במשך שנים. רק מבחוץ לא דמה כלל הבניין לארמון, כאילו ביקש מייסדו שלא להבליטו יתר על המידה.
אריסטוטלס זורגאס הפיק עלון פרסומת ל"הוטל ארטמיס" באנגלית, יוונית, צרפתית, גרמנית וספרדית ובו מנה, בליוויית תמונות צבעוניות – את מעלות המלון ואת קרבתו לים. הוא שלח את העלון למשרדי הנסיעות החדשים שצצו בפארוס ובאיים הסמוכים ולסוכני נסיעות ולחברות תעופה באתונה. המלון הפך מוקד עלייה-לרגל בימי ראשון לבני פארוס, שהגיעו בבגדים חגיגיים והתבוננו בפסלים כמבקרים במוזיאון. מדי קיץ חיכה אריסטוטלס זורגאס לתיירים המכובדים שבאו להתארח בארמונו, והללו ידעו כי לא למלון סתמי וחסר-ייחוד הם מגיעים אלא למפעל-חייו של מי שלמד את פאריס וחקר ארמונותיה ומיטב בתי-המלון שלה.
אבל, מה מכאיבה היתה ההתפכחות! החגיגה המפוארת הפכה בתוך עונות אחדות לכישלון צורב. ספינות המעבורת הגדולות הביאו אמנם לאי כל פעם יותר תיירים – אך אלה היו צעירים וצעירות בבגדים זרוקים ובנעלי ספורט גבוהות, שנשאו תרמילים תפוחים, שקי-שינה ומזרני-ספוג דקים. הם לנו בחדרים שכורים, ארבעה בחדר, במיטות קומותיים, או ישנו על החוף ובחורשות הסמוכות לו. רבצו ימים שלמים ערומים-למחצה על שפת-הים והשתזפו, ובלילות סבאו בירה ושרו והשמיעו מוסיקה במסיבות קולניות. הם קנו צורכי מזון פשוטים וזולים ואכלו בחדריהם או על ספסלים בטיילת. מילאו את כבישי האי הצרים בהמולת אופנועים שכורים, סיכנו את עצמם ואת זולתם.
הצעירים לא הוציאו כסף רב. לא זה היה הקהל שעבורו בנה אריסטוטלס זורגאס את בית מלון חלומותיו. הסביבה התקלקלה. בתי-מלון הידרדרו לחדרים-להשכרה. נוספו בניינים מכוערים, אף הם להשכרת חדרים. המסעדות הגישו אוכל מהיר, איטלקי ואמריקאי. סוכנויות להשכרת אופנועים כבשו את הטיילת. שפע שדיים חשופים ועירום מלא בחופים גרמו אווירה של הפקרות. אלמלא היו תלויים לפרנסתם בתיירות – לא היו בני פארוס מסכימים להפקרות של התיירים החדשים. איש מתושבי האי לא לקח חלק בהילולות-החוף. הם המשיכו לבקר בימי ראשון בכנסיות, וכיבדו את כמריהם רחבי הגלימה ובעלי הצמה.
ואם נקלע בטעות זוג צעיר של נוודים לפתחו של "הוטל ארטמיס" – והמחיר לא הפחידם, נרתעו עד מהרה למראה הריהוט הכבד והפסלים הגבוהים, חמקו החוצה בקולות צחוק, ובמבוכה. לא פעם הבחין אריסטוטלס זורגאס בהם כשהם שבים עם חבריהם וחברותיהם, מציצים מבעד דלת הכניסה העשוייה זכוכית עבה, מצביעים על הפסלים הלבנים, ויש שמעזים אפילו להיכנס כדי לצלם אותם.
משפחות שבאו עם ילדים היססו להתגורר במלון. מה יקרה לילד אם במרוצתו ייתקל בפסל ויפיל אותו על עצמו? אירלנה כחשה מאוד ושערה הלבין בטרם עת. היא לא העזה להציע לבעלה להוציא את הפסלים. מקיץ לקיץ פחתו האורחים חרף הנקיון המופתי של "הוטל ארטמיס" והאטמוספירה התרבותית העתיקה והמפוארת ששרתה בו. את עבודות הנקיון עשו עתה אירלנה ובתה. ארשת של עצב שקט כבשה את פני אירלנה. בכל שעה פנויה רקמה, רקמה ורקמה. לשווא הפצירו בזורגאס ידידיו לזרוק את הריהוט המפואר ואת הפסלים ולהפוך את המלון למקום פשוט יותר המשכיר חדרים לצעירים. הוא לא רצה לשמוע על כך.
המורד שבין המלון לשפת הים, היכן שהשתרע בעבר כרמו של זורגאס הזקן, היה כבר גדוש חדרי מגורים מכוערים. בלילות עלו קולות צחוק רמים. גיהוקי בירה מעוררי פלצות, צרחות-חמדה של בחורות מיוחמות, טפיחת מכות שיכורים לזירוז האביונה. כל אלה הפריעו את שלוות "הוטל ארטמיס". ואם יצא זורגאס וצעק לעברם וביקש שקט, נשמעו בתגובה קולות לעג ולעיתים אף נזרקו, מבעד לחלונות הפתוחים, פחיות ובקבוקים מרוקנים של בירה.
לבוש בחליפתו החומה ועונד עניבה חומה נהג אריסטוטלס זורגאס לצעוד לאורך כביש החוף אל מרכז העיירה וחזרה ל"הוטל ארטמיס". גופו המסורבל שהשמין, הזיע והתנשם. שפמו רטט. על החוף של חול-השיש הלבן עשרות צעירות שרועות הפקירו את שדיהן לשמש ולמבטי הסקרנים. זורגאס תיעב את הערב-רב שמילא את האי והבריח את התיירים המכובדים. אלה לא ירדו עתה אף לא לשעות אחדות בסירות מספינות-הפאר שעגנו מחוץ לנמל, כפי שנהגו באי מיקונוס, למשל.
ובכל אותה הליכה לא היה יכול להסב ראשו ממראה השדיים החשופים, הפטמות, הכתמים החומים שעוטרים אותן כמטבעות שוקולד, הרכות, הזקיפות, קימורי האחוריים החשופים כמעט לגמרי. ומעשה שטן, כל אלה בילבלו עליו מאוד את דעתו. אפילו ממרפסת המלון שבקומה השנייה נשקפו הבחורות הערומות של החוף. המכשפות הצעירות חשופות הפות והשת. היפהפיות המלוכלכות, בעלות המראה הבתולי, המפתה. בערוות כאלה כישפה קאליפסו את אודיסאוס כדי שלא יעזוב את האי לעולם.
צעירה חטובה, גלוחת-ראש, לה זוג שדיים נהדרים ורגליים ארוכות נאות, עמדה במים הכחולים, הרדודים, רקטה בידה והיא מחליפה מסירות-כדור עם בן-זוגה שחור השיער וכהה העור, ששוחח עימה בגרמנית. הגלוחה גבוהת-הקומה התנהגה בחופשיות מדהימה. העוויות פניה היו קצת מפונקות, אולי מושחתות. עיניה היו גדולות וסוערות חיים כבעלת תיאבון, כעומדת לבלוע את העולם כולו. כפות רגליה רחבות ושפעו בריאות. קווי גופה ישרים ותואמים. שזופה בכל גופה.
כבר אתמול הבחין בה זורגאס, בעומדו בחלון החדר הריק בקומה השנייה, מחזיק במשקפת ובידו הפנוייה מתיז למאפרה, ולא רק פעם אחת. הגרמנייה שימשה אבן שואבת למבטי הגברים שהיו שרועים על החוף. ורק בשובו למלון הנקי, מתבונן בפסל הקר והלבן של אפרודיטה, של ארטמיס, ביופיו הענוג של דוד – נרגע מעט זורגאס, סופג את השקט והקרירות שמשרים רהיטיו, שטיחיו וציפויי העץ של קירותיו.
ערב קיץ אחד, לפני חודש, היה המעשה הנורא. בשעה מאוחרת יצא אריסטוטלס זורגאס מחדרו הנמצא ליד דלפק הקבלה ונחרד למראה עיניו – פסל אפרודיטה, ערומה על כן הגבס הגבוה, לצד מדרגות השיש של הכניסה – נעלם!
דלת הכניסה טרם ננעלה ללילה. ברור, מישהו חמד לצון. זורגאס יצא ופנס בידו. עקבות הגרירה הוליכו למטה, לעבר החוף. שם, מעבר לשדרת עצי האשל הסמוכה לשפת הים, באור המרוחק של הספינות העוגנות בנמל – ניצבו עתה שני פסלי אפרודיטה באותה תנוחת-צד כשתי נשים חבוקות על חוף הים, האחת בהירה, והשנייה הכהה כצללית של הראשונה!
הוא פסע בחול-השיש הטובעני. החוף היה ריק. טיפות זיעה עירפלו את עיניו. האם הוא משתגע? האם אפרודיטי הכפילה עצמה?
– וככה פילח אותו צחוקה של הגרמנייה גלוחת-הראש, אשר חדלה מקפאונה ברגע שידיו מיששו את חזה הערום והחם, את מפשעתה, כדי לגרור אותה חזרה – – –
אריסטוטלס זורגאס נבהל. עזב אותה בבהלה ובתיעוב, נאחז באפרודיטת האבן הקרה שלו, והתמוטט עימה על החוף לקולות הצחוק של הצעירים שהתחבאו בין עצי האשל או התעוררו מתוך שקי-השינה הפרושים על החול.
הפסל היכה אותו בראשו. שניים מבני פארוס הבחינו בו ונשאו אותו חזרה למלון.
"ראשו נשבר עוד קודם לכן, כאשר נשבר חלומו!" – סיימה הפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות את חלקה בסיפור.
סיפור מותו המוזר של אריסטוטלס זורגאס נגע לליבי. הייתי במצב-רוח סנטימטלי. ביקשתי מהאלמנה והיתומה רשות לבקר את קברו. כוכבא לא הצטרפה. הננה מושקורי הממושקפת מרי-לו היא שלקחה אותי. טיפסנו במעלה הגבעה. היא התנשמה, כולה בשחור. רק כבת עשרים וחמש היתה. למטה הים הכחול והספינות הלבנות וסלעי-החוף הכהים והחול הבוהק וכתמי העירום. צלב עץ קטן היה תקוע למראשותי תלולית העפר, העטורה זרים שנבלו, ומעליה לוחית פשוטה כתובה באותיות יווניות. טרם התקינו מצבה קבועה.
אמרתי קדיש ארמי מקוטע, ממה שזכרתי, לא היה לי משהו חגיגי אחר לציין בו את המעמד, גם לא בשפה אחרת. אוצר האנגלית של היתומה היה במלונאות ולא באבל. היא התרגשה מאוד לשמוע את "התפילה הישראלית," כך אמרה, נשענת עליי ובוכה. יכולתי לחוש את שדיה הנוגעים בי. המסכנה שוב התנשמה, כומו בעלותה בגבעה. התחילה לרעוד ולצפצף. שום חתן מקומי טרם הופיע באופק, ומהזרים נזהרה.
בבוקר האחרון נפרדנו מהאלמנה ומהיתומה באיחולים שתמשכנה לשמור על המלון בסגנון מייסדו.
במטוס מאתונה שתיתי יין והתחלתי לנמנם ומיד תקעה בי כוכבא מרפק שאפסיק לנחור כי אני מפריעה לנוסעים. נשבעתי שלא נחרתי, ונירדמתי, ושוב תקעה בי מרפק, הפעם כואב יותר, וכך פעם אחר פעם עד שנעשיתי ערה לגמרי ונהרסה שנתי אבל הנחירות הקולניות נמשכו. נחר הנוסע שישב לפניי. אבל כוכבא התעקשה שאני נחרתי יותר.
באולם הנכנסים בנתב"ג, מזיעה, עמוסה בקניות המטורפות של כוכבא שהיה בהן כדי למלא שתי דירות חדשות, לבושה בגדים מקומטים ומוכתמים וקאסקט ים-כחול של ספן יווני לראשי – עלתה בי פתאום מחשבה זדונית והתחלתי לדבר אנגלית במיבטאי המזרח-תיכוני, להביך את כוכבא, כאילו אני הסבל שלה. מיד עוררתי את חשדם של אנשי-הביטחון, שהחליטו כניראה שאני פועל זר שעלה באתונה ומנסה לחדור ארצה במסווה של תייר ובדרכון ישראלי מזוייף. בעיניי התכולות ראו כניראה את הדגל היווני. הם הדפו אותי בגסות לתוך חדר-הביטחון ורק לאחר שכוכבא הקימה צעקות נוראות וטענה שאני סתם משוגע תוצרת-הארץ שרוצה להרגיז אותה – כי רבנו בטיול, שיחררו אותי בהבעת רחמים ותיעוב, מה עוד שהפליקה לי סטירת-לחי לעיניהם.
כך הסתיים מסע הפיוס שלי עם אשתי בפאפוס, שהיה גם תחילת הסוף של נישואינו.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.