משתתפים היסטוריון ההתיישבות מוקי צור; איש הספרות אריאל הירשפלד; אלישע פורת והזמרת אתי אנקרי.
הכניסה חופשית והציבור מוזמן!
יוסף דוריאל המתמכרים לעיוורון מרצון יש "פתרון בית-ספר" לתוקפנות הפושעת מעזה, אך קברניטינו מסרבים לראות ולשמוע עליו. "אפשר לרמות את כל העם חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהעם כל הזמן, אי-אפשר לרמות את כל העם כל הזמן." אימרה חכמה זו, כנראה לא תופסת לגבי העם היהודי. הערביסטים של משרד החוץ האמריקאי והמשת"פים היהודים שלהם מוכיחים זאת פעם אחר פעם. כששואלים איך אפשר לחסל את התוקפנות הפושעת מעזה – לשחרר את החייל החטוף שלנו ולהפסיק את ירי הטילים והפגזים – מגיבים דוברי כל המחנות הפוליטיים בישראל בצורה דומה: כל אחד חוזר למנטרה הקבועה שלו, מבלי לנסות ולנתח את המצב מלימוד תקדימים מההיסטוריה הצבאית – החל מהתנ"ך ועד לימים אלה, ומבלי להבין איך בונים פרדיגמה של התנהלות צפוייה של האויב בתגובה לפעולה זו או אחרת שלנו. רק תקרב אליהם מיקרופון, ותשמע מיד, בתגובה פבלובית טיפוסית, את המנטרה הקבועה – "להיכנס לעזה בכוח" (כמנטרה "ימנית"), או – "לדבר עם החמאס" (כמנטרה "שמאלית"). בין זו לזו אפשר לשמוע את צמדי מילות הקסם החדשות לפיתרון הבעייה – "לקבוע תג מחיר" (הפסקות חשמל ו/או מים לצד הערבי) ו"לתת הנחות ממסים" (לאזרחי ישראל המופצצים). אופייני מאוד לכוחה של המנטרה העיוורת היה – כשיום אחרי שמנהיג החמאס בעזה הצהיר שאינו יכול להשפיע על שיחרורו של גלעד שליט, חזר ברדיו פוליטיקאי מחביבי התקשורת על המנטרה הקבועה שלו – "כדי לשחרר את שליט צריך לדבר עם החמס." ומצד שני – הטוענים "להיכנס לעזה בכוח" – שוכחים איך צה"ל "נכנס בכוח" ללבנון והועף משם בבושת פנים על ידי סרטון טלוויזיה, מבוים ברשלנות, של החיזבאללה בכפר קנא. זו לא פעם ראשונה שאני כותב על כך, אך המתמכרים מרצון למנטרות עיוורות נשארו אטומים מללמוד משהו מהתנ"ך (דברים פרק ב', פסוק כ') ומספרות צבאית בת-זמננו, כדי לעצב את תורת הלחימה הדרושה לנו כיום. ומדובר בתוכנית לחימה שלא מסכנת חיי אנשים – חיילים או אזרחים – משני צידי הגבול. היא גם לא חורגת מכללי המוסר היהודי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים, ובתנאי שישראל תצהיר מראש – מה, למה ובאיזו הצדקה היא עושה להגנת אזרחיה וריבונותה, ותכין מנגנון מתאים לסיכול ממוקד של עלילות הדם שלפי ניסיון העבר צפויות להישלף למניעת המפלה של האויב. והגיע הזמן להדגיש: חובתה של הממשלה להגיב על פגיעה בריבונות המדינה אינה נופלת מהחובה להגן על חיי אזרחיה המופגזים. רק מי שלא מבין את המחיר ששילמנו להשגת ריבונות יהודית בארץ ישראל יכול להתייחס בזלזול להשפלתה הראוותנית בעיני כל העולם על ידי כנופיות הפושעים מעזה. מספיק למדנו מההיסטוריה – שכבוד לאומי היא הפגוש הקדמי של הביטחון הלאומי, והאוחזים בהגה כיום דוהרים קדימה ללא פגוש. ולהלן עיקרי תכנית המלחמה הדרושה לנו לחיסול הסכנה מעזה, שקברניטי המדינה מוזמנים למנות צוות מתאים לתכנון מקצועי של פרטיה ותיאום הפעלתה המערכתית (שאינה רק צבאית). 1. להחזרת גלעד שליט הביתה – מה שצריך היה לעשות למחרת חטיפתו הפושעת (ואז גם לא היו נחטפים שני חיילינו בצפון, ולא פורצת מלחמת לבנון 2, על קורבנותיה ובושותיה): הטלת מצור על רצועת עזה, עם ג'סטה של רשות מעבר מוקצב למזון בסיסי, מים במיכליות ותרופות, והודעה על הטלת פיצוי של 1000$ עבור כל יום החזקתו בשבי. 2. להפסקת ההפגזות על ישראל: מתן התראה לפינוי תוך 3 שעות של כל שטחי הרצועה מהם ישנו טווח ירי על יישובי הדרום, בנימוק שצה"ל לא מוכן להתנצל על כל פגיעה באזרחים שיימצאו שם, כשבתום אותן 3 שעות יופגז השטח בירי ספוראדי של מרגמות. השטח המפונה יישמר כך כאזור אש, עד אשר יוכח ששליטי הרצועה מקבלים אחריות על הפסקת כל פעולות האיבה משטחם. תוספת שלושה אחוזים למספר הפליטים במזרח התיכון שברחו מאזורי לחימה לא צריכה להפחיד אף אחד. 3. מועדון התימהונים של דובר צה"ל ומועדון השתקנים של משרד החוץ יפוזרו, ובמקומם ימונו צוותים מקצועיים שיעברו הכשרה לסיכול ממוקד של עלילות דם ושל האיומים והגידופים, שיבואו מכל עבר כדי לשלול מישראל את זכויותיה כמדינה ריבונית והכנעתה, בדרך זו, לכנופיות הטרור. המשך המצב הקיים לא יצדיק יותר הקמתה של ועדת חקירה, "כשיגיעו מים עד נפש," אלא – יצדיק להביא את האחראים לו בפני בית דין לביטחון המדינה, באשמת רשלנות פושעת (להבדיל ממחדל בתום לב), שהקריבה את ריבונות המדינה וחיי תושביה על מזבח ההתרפסות בפני עריצים זרים.
יהיה ראש ממשלה ואהוד אולמרט פקיד במשרד מבקר המדינה ופסה השחיתות מן הארץ ועימה גם החוכמה... אלה דברֵי השרץ השוכב על הגדר ודוגל בשחיתות ויָרֵא רק מפני טהרת הטיפשות ולא של המלך...
שנת 1936 היתה שנת בציר טובה נולדו בה המלך חוסין, נחום סטלמך, ויבדל"א זובין מהטה וסופר נידח ועכשיו איבדנו עוד בן מחזור צעיר מבני ה-71 לוצ'אנו פאווארוטי ורק הקלטות קולו הגאוני תמשכנה להביא שמחה לאוזנינו גם בעתיד
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים א. ניתוח תקרית המטוסים: הפתעות ומצוקה לסוריה, חיזוק ההרתעה לישראל הסורים מבינים עכשיו כי אם תפרוץ מלחמה, כל העורף שלהם, כולל המתקנים האסטרטגיים ביותר כדוגמת מתקני הנפט הרגישים שמהם הם חיים, חשוף לגמרי למטוסי חיל האוויר. אם היה להם רצון לצאת לעימות מולנו, הם אמורים לחשוב עליו עכשיו הרבה מאוד. ומה ערך מערכות ההגנה האווירית החדשות, שקנו מרוסיה בהון עתק? עדיין אין הרבה אינפורמציה על מה שאירע, אך לאור הדיווחים הלא-רבים בתקשורת הערבית, ניתן להצביע על שורה ארוכה של הפתעות מתקרית המטוסים, שעל-פי הדיווח חדרו לתוך סוריה. כל הניתוח להלן, יוצא מנקודת ההנחה שהדווח הסורי נכון. עומק החדירה – עדי ראייה סוריים, שדווחו לתקשורת הערבית, צפו במטוסים הישראלים, שעברו את מהירות הקול, מעל לכמה תחנות. ראשית, העיר הגדולה חלב (צפו [באתר] בסרטון משנת 2007, תבינו עד כמה ענייה סוריה. משפחת אלאסד הקפיאה שם את הזמן), שבצפון המדינה, קרוב לגבול עם תורכיה (ראו [באתר] מפה, למטה). מדובר בעיר השנייה בגודלה בסוריה, עם אוכלוסייה של כשני מליון תושבים. אם הדיווח נכון, זו העזה של חיל האוויר. שנית, תושבים בעיירה תל אלאבייד, על הגבול בין סוריה לבין תורכיה צפוי במיכלי דלק ניתקים מן המטוסים; ולבסוף עדי ראייה סורים דווחו כי צפו במטוסים הטסים גם מעל מרכז הנפט הסורי הגדול בעיר דיר אלזור, שעל נהר הפרת. עיר זו נמצאת עמוק מאוד בשטח סוריה, בואכה הגבול בין סוריה לבין עיראק. זו חדירה עמוקה, מרשימה, ואפילו מדהימה. אין מדובר כאן בפעילות מחטף, כמו למשל חדירת מטוסי חיל האוויר ביוני אשתקד, מעל ארמון הקיץ של בשאר בעיר החוף לטקיה שלגדות הים התיכון. הסורים אמורים להיות מודאגים מן התעוזה והביטחון העצמי הישראליים. ההגנה האווירית הסורית – אם המטוסים הגיעו בהצלחה עד למזרח המדינה, בעומק השטח הסורי, מהי, אם כן, יכולת ההגנה האווירית הסורית? בחודשים האחרונים מצטיידת סוריה במערכות הגנה אווירית חדשות מתוצרת רוסית, ועדיין השמיים שלהם פתוחים בפני ישראל. אלו מערכות רוסיות יקרות מאוד, והחדירה המדווחת אמורה להביך גם את סוריה וגם את רוסיה. חשבון נפש משותף מתקיים, אני מניח, כבר עכשיו. הסורים אמורים להבין עכשיו, כי אם תפרוץ מלחמה, כל העורף שלהם, כולל המתקנים האסטרטגיים ביותר כמו מתקני הנפט, שמהם הם חיים, חשוף לגמרי למטוסי חיל האוויר. אם היה להם רצון לצאת לעימות מולנו, הם אמורים לחשוב עליו עכשיו מחדש. תורכיה – האם הגיעו מטוסי חיל האוויר מתורכיה? דרך תורכיה? קרוב לגבול עם תורכיה? השאלה הזו נשארת פתוחה עדיין, והיא נקודת מפתח. הסורים יודעים, והדבר פורסם רבות, שמטוסי חיל האוויר מתאמנים באופן שוטף מעל לשמיים התורכיים. ואכן, הצבא התורכי הכחיש בסוף השבוע כי מטוסי צה"ל התאמנו השבוע מעל תורכיה, אך אישר כי אימון כזה היה אך בחודש שעבר. במילים אחרות, אם תהיה התקפה סורית על ישראל, הם אמורים לקחת בחשבון שמטוסים ישראלים עלולים לאגף אותם מכוון תורכיה. הסורים יודעים שהעורף שלהם עם תורכיה רוחש פעילות צבאית, בשיתוף פעולה עם ישראל, והדבר אמור להדאיג אותם. במהלך השנים האחרונות ביצע חיל האוויר שלנו כמה וכמה תרגילים משמעותיים מעל שמי תורכיה. בעבר דווח כי תרגילים כאלה התרחשו גם בהשתתפות חיל האוויר האמריקני והתורכי. בשנת 2001 פעלו שלושת חילות האוויר במשך שבועיים בתרגיל ענק איכותי, בארבעה מוקדים שונים, כשמטרתם להתאמן יחד, וללמוד זה מזה. חיל-האוויר הישראלי שלח לתרגיל מטוסי אף-16, מסוקי בלק-הוק, מטוסי הרקולס ובואינג, נציגים של יחידת החילוץ 669 ואפילו סוללת נ"מ שיצאה את גבולות המדינה. הסורים קיבלו אתמול ד"ש מכל זה, בלי השיר. המלכוד הסורי (1) – מה היה היעד של מטוסי חיל האוויר? עדין לא ידוע, והסורים אינם מנדבים הסבר. פרשנותי? הסורים אינם מעונינים לחשוף את פעילותם, כיוון שהפעולה הישראלית המדווחת הטילה זרקור ענק על מעשיהם בחשאי, והיא מביכה אותם. כל גורמי המודיעין בעולם בודקים עכשיו מה בדיוק עושים הסורים במחשכים. עכשיו האמריקנים פונים לרוסים, שפונים לאירופים, שפונים לקוריאנים, מבוכה גדולה לסוריה. הסורים נכנסו, אם כן, למלכוד: אם לא ידווחו על החדירה הישראלית, היא תחזור על עצמה. ואם ידווחו: יחשפו את פעילותם החשאית. המלכוד הסורי (2) – סוריה נוהגת להשתמש בקלף הישראלי כדי לצאת ממצוקותיה, כך נהגה תמיד, אם במלחמה ואם בשלום. אלא שכיום, ממשלה ישראלית נבונה סגרה את האופציות הללו בפני הסורים. למדנו כבר לא להתפתות למקסמי השווא הסוריים בנושא השלום, ויצרנו בלימת הרתעה יעילה בנושא המלחמה. סוריה, אולי המדינה המבודדת ביותר בעולם, אינה יכולה להשתמש עוד בקלף הישראלי לתועלתה. התבגרנו ולמדנו. העורף הערבי – אכן, נשמעו כמה גינויים רפים פה ושם בעולם ערבי, למשל מזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא האנטי-ישראלי, למען הפרוטוקול, או ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה (סרטון [באתר]), שרצה להוכיח פטריוטיות ערבית לרגע, על חשבוננו, במסגרת תרגילי הטקטיקה הבלתי נלאים שלו. אך בסך הכל העולם הערבי הבהיר לסוריה הבהר היטב – שבעימות עם ישראל – היא לבד. גם הגינוי האיראני לא היה נחרץ, כפי שהסורים אולי היו מקווים. האיראנים שקועים בצרות שלהם. סוריה לבד. שום משבר בינלאומי לא פרץ, שום יחס מיוחד של סולידריות ערבית. ההיפך, אצל הטוקבקיסטים הערבים יש בסך הכל לעג לסוריה, שאפילו על שטחה אינה מסוגלת להגן כראוי. בסיכומו של דבר, תקרית המטוסים המדווחת רק מגבירה את הלחץ בסוריה, ערב פתיחת בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח רפיק אלחרירי, כאשר למדינה הזו לא נותרו הרבה אופציות פעולה. ידיו של בשאר אלאסד קשורות למדי. ומנגד, יכולת ההרתעה, הנבנית עכשיו על ידי ישראל מול סוריה, מתחזקת. 8.9.07 באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. על הקלטת החדשה של בן לאדן, וסוד עשיית הכסף אנשיו של בן לאדן קנו בבורסה האמריקנית אופציות "פוט" בלתי הגיוניות, של קריסה גדולה, ואז, פוצצו את מרכז העסקים של העולם. כמובן שהבורסה נפלה, תרתי משמע, אך הם הרוויחו עשרות מליונים של דולרים ביום אחד עבור ארגונם. ועל זה אמר בן לאדן, שתמיד סחר בבורסה האמריקנית: זהו הצדק ההיסטורי – המערב מממן את חורבנו. ההופעה היא המסר – בחודש יולי השנה העלינו באתר שלנו את סימני השאלה הבאים, אודות הופעותיו של בן לאדן: אי אפשר להתעלם מן העובדה שמנהיג אלקאעדה אוסאמה בן לאדן (בסך הכל בן 50) לא נראה בשום סרטון מאז שנת 2004. בעוד סגנו המצרי, איימן א-זוואהירי, נראה פעמיים בחודש בערך, כאשר הוא מאיים על בריטניה, נוזף באירופה, מגנה את חמאס או חושף שיניים על לבנון; בן לאדן נעלם מעל המרקע או באתרי האינטרנט הקשורים לאלקאעדה. הדבר יוצר מצוקה לארגונו, אשר מתקשה עכשיו להכחיש ידיעות מלפני שנה כי בן לאדן מת ממחלת טיפוס. אות למצוקה הזו הוא סרטון של אלקאעדה שנחשף בארצות הברית בימים האחרונים בשם "רוח גן העדן 1", בו רואים את בן לאדן למשך כ-50 שניות, אלא שמהופעתו של האיש, ממלוויו וממראה פניהם, וכן מן העובדה שמצולמים בסרט בכירים באלקאעדה שכבר אינם בין החיים (אבו מוסעב א-זרקאווי למשל) הסיקו המומחים שהסרט הזה אינו חדש, או שהוא רק ערוך מקטעים ישנים שטרם נראו. ובכן, בסוף השבוע פורסם סרטון וידאו חדש שלו, וההערכות הן שזהו אכן בן לאדן, אם כי בפוזה חדשה לגמרי (זקנו המאפיר צבוע הפעם בשחור). מבחינתו המסר הושג: עצם ההופעה הטלוויזיונית היא התודעה. חשוב היה למנהיג אלקאעדה להכריז בפני אוהדיו כי הוא חי ופעיל, למרות הפרס הגדול מעל לראשו, ולמרות המאמצים האמריקנים המרובים. ההתרסה ההיסטורית – בן לאדן בקלטת החדשה מבצע דין וחשבון היסטורי-תרבותי עם האמריקנים ועם רעיון הדמוקרטיה שאותו הם מייצגים ומקדמים. הוא טוען כי הדמוקרטיה נכשלה בעיראק, נכשלה בעצם בעולם כולו, והביאה בעיקר אומללות, בעוד שהפתרון האסלאמי הוא הנכון והטוב. מכאן שעל האמריקנים להתאסלם, אם הם מעונינים בטובתם שלהם. אין זו הקנטה בלבד, זהו ויכוח בין תרבויות. יותר מאשר בן לאדן בא לאיים בקלטת הזו, הוא בא להכריז על הישג ואפילו על ניצחון. נכון, זו לוחמה פסיכולוגית כנגד העם האמריקני, אך זו גם תפיסה אידאולוגית תרבותית שיש לה תמיכה רחבה בעולם האיסלאם. נקודה מעניינת: תיזה מרכזית של אלקאעדה היא שהקידמה הטכנולוגית, למשל האינטרנט, גם תביא לקריסת הציביליזציה המערבית, שכן דווקא האינטרנט ודומיו מחזירים את החברה העולמית לימי הביניים, לימי שמועות, הבערות והדעות הקדומות. נאמנים לגישה הזו, אלקאעדה עושה שימוש נרחב באינטרנט, כדי להפיל את התרבות המערבית, בכליה שלה. בקלטת האחרונה אין הוא מדבר רק בשם אלקאעדה, שלדבריו חיה וקיימת, אלא לכאורה בשם האסלאם על תרבותו והציביליזציה שלו. ברור שזו התרסה היסטורית גם כלפי המנהיגות הערבית ורעיון הלאומיות הערבית של מאה השנים האחרונות. מקור סמכות – בפעם הראשונה שאני זוכר, בן לאדן מופיע בבגדים אסלאמיים בלבד, ללא רובים, ללא מדים או סממנים לוחמניים, שהפכו לסימן ההיכר שלו מאז המלחמה נגד הקומוניזם באפגניסטן. הפעם הוא מופיע במלומד דת אסלאמי, עאלם, כמקור סמכות דתית, ובכך הוא מדגיש את הפן הדתי-אסלאמי של תנועתו, ולא רק את הפן הטרוריסטי-צבאי שלה. בן לאדן עטה על עצמו את דמות הח'ליף האסלאמי בן זמננו, מקור הסמכות ומקור החיקוי, זה אשר אנשיו מבקשים להקים ח'ליפות אסלאמית בעיראק, באפגניסטן, בתימן, בפקיסטן ועוד. כאן זהו כבר ויכוח פנים ערבי ופנים מוסלמי בשאלת סמכות החברה, הדת והתרבות, ולא רק ויכוח מול המערב. הטרור – לא היה בקלטת הזו, עד כמה שהצלחתי לקרוא את תימלולה, איום מפורש על ארצות הברית או על צבאות הקואליציה בעיראק, וכנראה במכוון. בכך רומז בן לאדן כי הוא כמנהיג נמצא מעל לאיומים הרגילים, בדרגה עליונה של בכירות. את האיומים הוא לכאורה משאיר לסגנו הנצחי איימן א-זוואהירי. אך עצם הופעתו המחודשת של המנהיג, לאחר שלוש שנים, אמורה להדאיג את האמריקנים, שכן גם בלי הוראה מפורשת של מנהיג הארגון, עצם ההופעה עלולה לעודד את נאמניו לציין בדרך אלימה את שיבתו. האם נצפה בקרוב בפעולות טרור גדולות של אלקאעדה בארצות הברית או באירופה? הארגון מתקשה לבצע פעולות ראווה כאלה גם בשל שיתוף הפעולה המודיעיני המתרחב של רוב מדינות העולם כנגד הטרור, וגם בשל אמצעי המעקב שהלכו והשתכללו אחר אנשיו, אך סיכון כזה תמיד קיים. סוד עשיית הכסף – בקלטת האחרונה מרבה בן לאדן לדבר על התרבות המערבית שכשלה, על הדמוקרטיה שהביאה רק אסונות לאנושות, ועל החומרנות המערבית שתביא גם לחורבן המערב, כשם שנחרבה האימפריה הרומית. למה הוא מתכוון? אציג בפניכם עכשיו איך בן לאדן וארגונו הצליחו להרוויח עשרות מליוני דולרים מן המערב, כדי שכסף זה ישמש לחורבנו של המערב עצמו. בבורסה האמריקנית מפותח מאוד המסחר באופציות. לא סוחרים במנייה אלא באופציה לקנות או למכור אותה. המסחר באופציות נחשב מסוכן, אך הסיכוי לרווח יכול להיות גדול עד מאוד. ישנן אופציות מסוג call ואלה משמשות לאפשרות קניית מנייה במחיר נקוב תוך פרק זמן מוסכם; ואם אלו אופציות מכירה הן נקראות put אם המשקיע "מהמר" על ירידה של המניות, הוא יכול להרוויח סכום רב, למרות שהמניות יורדות, שכן הוא אינו עוסק במנייה עצמה, אלא באופציה שלה. אכן, זהו מסחר מסוכן (למרות שישנן טכניקות כיצד להתמודד עם הסיכון), אך מה קורה אם פלוני מהמר שהבורסה תקרוס (תרתי משמע), ולכן קונה אופציות פוט במחירים בלתי הגיוניים, של קריסה גדולה? אם קריסה כזו תקרה, יש לו סיכוי להרוויח הרבה מאוד כסף, אך הסיכוי לכך, כמובן, קטן מאוד. ואם אותו פלוני מפיל את בנייני התאומים, כולל הבורסה עצמה? אהה... כלומר, לפי עדויותיהם שלהם, אנשיו של בן לאדן קנו בבורסה האמריקנית אופציות פוט בלתי הגיוניות, של קריסה גדולה, ואז, העיפו את מרכז העסקים של העולם. כמובן שהבורסה נפלה, תרתי משמע, אך הם הרוויחו עשרות מליונים של דולרים ביום אחד עבור ארגונם. ועל זה אמר בן לאדן, שתמיד סחר בבורסה האמריקנית: זהו הצדק ההיסטורי – המערב מממן את חורבנו. 9.9.07 באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. מדריך לצייד דרקונים: ישראל ומלחמתה במפלצות המזרח התיכון אחת התופעות המסוכנות ביותר נקראת "התקבצות דרקונים", שבה מגיעים לאיזור הזה המוני דרקונים מקומיים, זרים, חלקם מזנים נדירים, ופוצחים במחול של מוות. כרגע היא מתרחשת בעיראק, והתוצאות כמובן נוראיות. למרבית הצער ההתקבצות הקודמת ארעה אצלנו, תופעת טבע שהחלה בשנת 2000 ונסתיימה ב-2005. זה שאתם לא רואים אותם ברגע זה, לא אומר שהם לא קיימים, אך בעוד כמה דקות נבין כולנו עד כמה עיוורים אנו: האיזור שלנו מלא בדרקונים. חלקם מסוכנים מאוד, זוללי דם ואסונות, חלקם סתם בעייתיים וטורדניים, אך הם שם. מרחפים למעלה, מכים בכנפיהם וזוררים בעצבנות, מחכים לרגע שיצללו מטה ויתקפו. מסוכנים מאוד. אילו הדרקונים מן הזן המזרח תיכוני המצוי. לעיתים נדירות דרקונים מן הזן המקומי נצפים אפילו במקומות רחוקים. בחודש ספטמבר, חודש הנדידה, של שנת 2001 נצפה דרקון מזרח תיכוני אפילו בצפון אמריקה! אך תופעות כאלה הן נדירות. למשל: עניין ירושלים והר הבית הוא דרקון מסוכן מאוד; הפליטים הפלסטיניים וענייניהם – דרקון מזן אלים; הדתות באיזור שלנו, דרקונים זקנים ומסוכנים; חיזבאללה, דרקון צעיר אך בעייתי, הוא מוטציה של דרקון יבשתי מזן אסייתי מרוחק; חמאס, דרקון יבשתי חדש; זכות השיבה, דרקון ערמומי במיוחד, בלתי צפוי; ועוד ועוד דרקונים קטנים וגדולים. השמיים מלאים בהם.............. אופססס... עבר אחד ממש עכשיו... דרקון האתניות והעדתיות של העולם הערבי. הוא בדרכו למתקפה במזרח. הדרקונים האלה חיים באיזור שלנו לפעמים אלף שנה, חלקם בני אלמוות. אלא שבשנים האחרונות הם נעים באי נחת. יש אורח באיזור, והוא מתעקש לצוד אותם כל הזמן. הם יודעים שאין לו סיכוי להצליח, ובכל זאת, בכל פעם יורים עליהם, ויש להם אי-נחת לקום כל פעם ולהתרומם מחדש לשמיים. הדרקונים מתפלאים לעיתים כמה הצייד הזה סובל. הם תוקפים אותו, יורים עליו באש חרונם, הוא נופל, נפצע, ושוב יורה לעברם, אינו מבין שלא כדאי לו להתעסק איתם. כך נאלצים הדרקונים להתרגל למציאות מעצבנת מבחינתם, לאחר שבמשך דורות אף אחד מבני האדם לא תקף אותם. ההיפך, באיזור הזה חיו עם הדרקונים בסך הכל בנעימות די הרבה שנים. אחת התופעות המסוכנות ביותר באיזור שלנו באלף השנים האחרונות נקראת "התקבצות דרקונים", שבה מגיעים לאיזור הזה המוני דרקונים מקומיים, זרים, חלקם מזנים נדירים, ופוצחים במחול של מוות. התופעה אינה נדירה, והיא נצפית פעם בעשר שנים בערך. כרגע היא מתרחשת בעיראק, והתוצאות כמובן נוראיות. למרבית הצער ההתקבצות הקודמת אירעה אצלנו, תופעת טבע שהחלה בשנת 2000 ונסתיימה ב-2005. בשנות השבעים והשמונים היא נצפתה בעוצמה רבה בלבנון. היא מסוכנת במיוחד כאשר מגיעים צלמי טבע של הבי.בי.סי וערוצי טלוויזיה זרים. הדרקונים משתלהבים כשמצלמים אותם, והופכים אכזריים עוד יותר. גם צלמי הטבע מרוצים במצב כזה, כי אז הצילומים מביאים יותר רייטינג. דרקונים וטלוויזיה – לא נגמר טוב. עכשיו אנחנו מבינים, יש דרקונים במזרח התיכון, והם חזקים מדי. אי אפשר לצוד אותם, אי אפשר לנצח אותם. אז איך מתמודדים איתם? האם אפשר לאלף אותם? ניתן, אך יש להתאמן בכך, ולא מומלץ לטירונים להתחיל איתם ישר. אך מי שמותקף על ידי הדרקונים? בטבע אנו מכירים כמה שיטות מרכזיות להתמודד עם דרקונים:
שיטת ההתחמקות הטוב ביותר, בוודאי למתחילים, הוא פשוט להתחמק מהם. להתעלם. בשום פנים ואופן לא לזמן אותם לעימות, כמו שעשינו פעם בטעות עם דרקון "המזרח התיכון החדש", שהפך עם השנים לדרקון מסוכן ואלים במיוחד. הדרקון שיצר הסכם אוסלו מסתובב רעב מאוד בימים אלה באיזור. אבוי למי שיתקל בו, יש שמועות שממשלת ישראל הנוכחית שוב מתגרה בו. מסוכן ביותר. אם יש דברים מסוכנים על הפרק, יש לדחות אותם שוב ושוב, שכן שיטת הדחייה יעילה כנגד דרקונים. אפשר להכריז, למשל, שאין לנו עניין להתעסק עם שום דרקון. אנו לא מעונינים לאלף אותם, להפוך אותם לדמוקרטיים, או להכניס אותם למכלאות בפארקים תעשייתיים.
שיטת המעקף האנטי דרקונית כל אחד באיזור יודע שאסור לצאת חזיתית נגד דרקון, שכן הסיכוי לנצח אותו קלוש. מהלך חזיתי נגד חיזבאללה המחופר והיורה קטיושות היה התאבדותי מראש, כאשר הבטן האזרחית שלנו חשופה לגמרי. כך גם מהלך קרקעי כרגע כנגד חמאס. גם אם ייגמר בניצחון צבאי, תוצאותיו העתידיות יהיו קשות. זיקני הדרקונים זוכרים כיצד בן אדם יהיר אחד, לפני הרבה שנים, תקף כמה דרקונים ביחד, היה זה בשנת 1967, והוא מתייסר עד היום בעינויים קשים. אחח... נאנחים זקני הדרקונים, לפעמים בני האדם עושים טעויות קשות מאוד. אם יש חובה להילחם מול דרקון, ורוצים להימנע ממנה, יוצרים מעקף: למשל, כאשר מצרים עמדה מול דרקון חדש, ארגון פתח, שאיים עליה בראשית שנות השישים, היא יצרה מעקף, דרקון-תחליף בשם "אש"ף", כדי שההמונים הפלסטיניים יתמכו בדרקון שלה ולא במקורי. המהלך הזה הצליח. כאשר מנסח הקודקס האזרחי המצרי, עבד אלרזאק אלסנהורי, ביקש להכין חוק אזרחי למדינות ערב, הוא ידע שאסור לו להיכנס לחוקי המעמד האישי, אחרת המימסד הדתי, שהוא איום גדול, ייצא נגדו. ומה יעשה בשאלת הווקף? אותו מוסד דתי שהקפיא נכסי נדל"ן רבים בעולם הערבי? לבטל אותו אי אפשר, זהו הרי דרקון גדול. ולכן הוא עקף אותו: הוא ניסח מוסדות יעילים יותר מן הווקף, למשל קרן השקעות ועוד, בתקווה שההמונים יעברו אל התחליף הטוב יותר, וכך היה. הוא ידע, יש דרקונים שלעולם אסור לצאת נגדם באיזור. כאשר ביקשה עו"ד מונה זולפיקאר להגמיש את חוקי הגירושין לטובת הנשים במצרים, היא לא יצאה, חלילה, נגד חוקי המעמד האישי. היא העבירה בפרלמנט כלי חדש, שאינו גירושין, אך כזה המאפשר לאישה לפדות את עצמה מקשר הנישואין (מוח'לאלעה). מעקף. האם ניתן לפתור את בעיית גלעד שליט באמצעות מעקף? חשיבה קריאטיבית אחרת? לקשור להסדרים מול עזה הקשרים אחרים? בודאי. אני משאיר זאת לחשיבה שלכם. הציעו לי רעיונות למעקפים, אותה שיטה נפלאה להתחמק מחרון הדרקונים.
שיטת החשאיות הדרקונים מתחזקים מן הפומביות, ולעומת זאת סודיות מחלישה אותם, ולכן כל מאבק בדרקונים חייב להיות חשאי. הפומביות, מאמרי התקשורת, האינטלקטואלים הערביים שומרי החומות, הנוקשות, האנטישמיות, כל אלה מופיעים בעיתונות הערבית, ומשמשים מזון לדרקונים. הם מחזקים אותם. ולכן כל מהלך חייב להיות חשאי, צנוע, בלתי מתגרה. לדוגמה: כאשר נעצר עזאם עזאם במצרים, בימים הראשונים איש לא שמע על הפרשה. זה היה הזמן לחלץ אותו במהירות, כאשר הוא עדיין אנונימי. אך כאשר שמו הופיע בתקשורת המצרית, הפכה הפרשה לדרקון. נכרכו סביב שמו ענייני פטריוטיות, ריגול, בגידה, נאמנות ומה לא. או השבויים שלנו: ככל שנרבה לעסוק בהם, ונעורר את העולם בגינם, כך עניינם הופך לדרקון גדול עוד יותר ויותר.
שיטת החדש והישן הדרקונים מן הזן המזרח תיכוני פוחדים מאוד מן העתיד, והם עושים הכל כדי שלא יגיע. אם רוצים להתמודד איתם, יש לשכנע אותם שמדובר במשהו הקשור לעבר. לדוגמה, כאשר המורה הגדול שלנו, עבד אלרזאק אלסנהורי, רצה לבטל-למעשה את הדרקון הגדול של ווקף במצרים הוא השתמש דווקא בכלי עתיק יומין, חכירה אסלאמית, שהיא דרקון בפני עצמה, אך הוא שינה אותו במקצת כדי שיהווה "ווקף חדש". כך הוא לקח מינוס ישן, שיפר אותו קצת, כדי לבטל מינוס גדול יותר. במילים אחרות, אם רוצים לחדש משהו, חובה להציגו כאילו הוא קשור לעבר, לתקדימים, למסורת, או להסתיר אותו, להסוות אותו. אם הדרקוניים מזהים שמדובר במשהו חדש, הם מתחילים לירות אש מפיהם, וזה מסוכן מאוד. אם החדש יושתת על הישן, הם יתעלמו מכך, וזהו הישג גדול במלחמה נגדם. הדרקונים רגישים מאוד למילה "תקדים". הם מתחילים להיות עצבניים במקרה כזה. או אז צריך להגיד לידם – "זה כבר היה, זה לא חדש, הכל כבר היה." הדמוקרטיה, למשל, הפכה לדרקון אלים מאוד באיזור שלנו.
שיטת ההסוואה שיטה מצויינת היא להרדים את הדרקונים. נניח שרוצים לחדש משהו, אז יש לעשות זאת בשקט, בלי תנועות מהירות מידי, ואז מרדימים ומהפנטים את הדרקונים במילים: "לא קורה שום דבר, ששש.... הכל אותו דבר, לא קורה שום דבר, הכל בסדר. לא קורה כלום. הכל ממשיך כמו שהוא." למשל, במקום לדבר עם הסכסוך הישראלי-ערבי, שידברו על הפחד של מדינות האיזור מאיראן ומהשיעים. פחד זה מחבר אותם אלינו. זו הסוואה. לפעמים הדרקונים, שאינם טיפשים בכלל, יודעים שמשהו קורה, אך בגלל שמהפנטים ומרדימים אותם, הם מתעצלים לתקוף, וגם זה הישג. 6.9.07 באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אורי הייטנר איש השנה תשס"ז: דניאל פרידמן במוקדם או במאוחר תתבצע עסקת חילופי שבויים וגלעד שליט ישוחרר תמורת שחרור מחבלים, האסורים בישראל. העסקה תעורר מחלוקת פוליטית וציבורית חריפה. מתנגדיה יעתרו לבג"ץ. בג"ץ יאשר את העסקה והיא תתבצע. התסריט הזה הוא כמעט ודאי. מבחינה משפטית, הדבר המשמעותי בתסריט זה, אינו החלטת בית המשפט, אלא עצם נכונותו לדון בנושא, כפי שהוא דן בו בעבר. האחריות להחזרת השבוי היא בידי הממשלה ולא בידי בית המשפט. אפשר ורצוי להתווכח על הדרך לשחרר אותו. אך זוהי סוגיה ציבורית ופוליטית, לא משפטית. בדמוקרטיה מתוקנת, בית המשפט היה דוחה על הסף את העתירה, בטענה שסוגייה זו אינה מעניינו של בית המשפט. בכך שיאשר את העסקה, כפי שאישר את כל העסקאות בעבר, קיבל בית המשפט החלטה פוליטית מובהקת, והעמיד עצמו בעניין מדיני וביטחוני מובהק מעל הדרג המדיני הנבחר, שלכאורה זקוק ל"אישורו" של בית המשפט, כדי למלא את תפקידו. הוא הדין במקרה (שלא יקרה) שבית המשפט יקבל את העתירה. חסידי האקטיביזם המשפטי נוהגים לטעון, שבעצם בית המשפט העליון אינו אקטיביסט – עובדה, הוא פסל מעט מאוד חוקים. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון בנושאים פוליטיים. המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, מקעקעת את הדמוקרטיה. הנה, שלוש דוגמאות לכך משנת תשס"ז. על פי החוק, הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, או עצם הקמת ועדת חקירה, היא בסמכות מלאה של הממשלה. אם הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה, תומכי החקירה רשאים להיאבק בה בכנסת, בתקשורת וברחוב. בית המשפט אינו צד בעניין. והנה, כאשר הוגשו עתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ובתביעה להקים ועדה ממלכתית, במקום לדחותן על הסף, בית המשפט דן בהן. אמנם הוא אישר את החלטת הממשלה, אך כיוון שאין זה מעניינו, גם האישור הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים וביטוי קיצוני של האקטיביזם השיפוטי. מקרה זה חמור במיוחד. מאחר וועדת חקירה ממלכתית ממונה בידי נשיא בית המשפט העליון, והמסורת היא שבנושאים מרכזיים כאלה הוא ממנה לראשה את עצמו (כך היה בוועדות אגרנט וכהן), יש ניגוד עניינים מובהק בנכונות לדון בסוגייה. על בית המשפט היה לפסול עצמו ממעורבות בנושא זה. דוגמה שנייה היא החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את בתי הספר בשדרות. סוגיה זו לחלוטין אינה משפטית, אלא ביטחונית וכלכלית. שאלות הביטחון והתקציב הן באחריות מוחלטת של הממשלה ובסמכותה. בית המשפט אינו נושא באחריות למשמעויות של החלטותיו בנושאים אלה. סמכות טוטאלית ללא כל אחריות היא סכנה חמורה. ואף על פי כן, בית המשפט לא היסס להתערב ולפסוק בסוגיה זו. דוגמה שלישית, הטרייה ביותר, היא החלטת בית המשפט לשנות את תוואי גדר ההפרדה בבלעין. מעבר לפרס שנתן בית המשפט לגורמים העוינים שנאבקו באלימות קשה כלפי כוחות הביטחון ומקימי הגדר, שהפכו את בלעין לסמל למלחמתם בגדר, שנועדה לאפשר את חידוש פיגועי ההתאבדות – בית המשפט העמיד עצמו מעל הממשלה כאחראי על ביטחון אזרחי ישראל. בכך הוא גם קידם אינתיפאדה משפטית, בדמות אין ספור בג"צים נגד כל ק"מ בגדר. המקרה הקיצוני ביותר, של קבלת החלטה מדינית ופוליטית של בית המשפט, נגד מדיניות הממשלה הנבחרת, בסוגיה שבינה לבין משפטים אין ולא כלום, היתה החלטת השופטת בדימוס דליה דורנר, בשנת 99', למנוע מממשלת ישראל להפסיק את פעילות מרכז אש"ף בירושלים, האוריינט האוס. האידיאולוגיה שעומדת מאחורי החלטות אלו, נוסחה בידי אהרון ברק בשתי ססמאות: "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט". גישה זו מעמידה את בית המשפט מעל לדמוקרטיה ולמוסדותיה הנבחרים. אם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, מן הראוי שבחירת חבריו תבטיח ייצוג לדעות הפוליטיות השונות בציבוריות הישראלית. אולם בית המשפט צבוע בצבע כמעט אחיד, וכך נוצר מצב, שבו העמדה הפוליטית של חבריו, היא כביכול אמת משפטית מוחלטת, ופסיקה על פיה עומדת מעל להחלטות המוסדות הנבחרים של המדינה. יתר על כן, לשופטי בית המשפט יש כמעט מונופול ולבטח זכות וטו, על בחירת חבריו, וכך נמנעת הצטרפות בעלי דעות שונות, גם כאשר מדובר בעילוי משפטי כפרופ' גביזון, שתרומתה הפוטנציאלית לבית המשפט וליוקרתו לא תסולא בפז. המשפטיזציה הזיקה מאוד גם למלחמה בשחיתות. הריצה לבית המשפט על כל התנהגות מושחתת, לא ראויה, לא תקינה ולא מוסרית, סירסה את השיח הערכי והמוסרי בציבוריות הישראלית. היא יצרה מצב, שבו כל מה שאינו פלילי – מותר. כל התנהגות של פוליטיקאי, נואלת ככל שתהיה, שלא היו די ראיות כדי להרשיעו בבית המשפט, מקבלת הכשר אוטומטי. וכך, אישים שסרחו ולא הורשעו, יצאו כגיבורים וכצדיקים וחזרו לתפקידיהם ואף שודרגו. הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות מהמשפטיזציה הזאת, פרי "המהפכה החוקתית" שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הכריז עליה, ללא סמכות. אך מי שנפגע מכך יותר מכל, הוא בית המשפט עצמו, ההולך ומאבד את אמון הציבור בו ובהחלטותיו. שר המשפטים דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט ומשפטן מבריק ומוערך מאוד, בעל שם עולמי, עזב את מגדל השן האקדמי ולקח על עצמו שליחות ציבורית – לבצע רפורמה במערכת המשפטית, שתחזיר שפיות לדמוקרטיה הישראלית ותשיב לבית המשפט את מעמדו. עוד בטרם מונה לתפקידו, חסידי האקטיביזם המשפטי פתחו במלחמת חורמה נגד המינוי, מלווה בהשמצות אישיות ובהתקפות פרועות. הגדיל לעשות השופט בדימוס מישאל חשין. "בית המשפט הוא הבית שלי," הוא אמר, ולקח בעלות אישית על המוסד שאמור להיות ביתם של כל אזרחי ישראל. "מי שירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו," הוא איים. אפשר לתמצת את ההגיג הזה בשתי מילים: דין רודף. אילו השמיע איום כזה, מי שבאמת הרימו יד על ביתו, אנו יודעים היטב איך זה היה נגמר. פרידמן הוא רפורמטור. הוא בא להנהיג רפורמה במערכת המשפט הישראלית. אולם עוד בטרם החל לטפל במארת האקטיביזם השיפוטי, הוא פתח ברפורמות קטנות, שנועדו לייעל את בתי המשפט ולצמצם את התלות של שופטי בתי המשפט בנשיאת בית המשפט העליון. ניתן לחלוק על הצעותיו בדיון משפטי מקצועי ותרבותי, אך את הדיון הזה החליפו התקפות פרועות על השר, בטענה שהוא בא להרוס את בית המשפט. לא נשמעו בדיון הזה נימוקים רציניים נגד הצעות השר; מתנגדי ההצעות לא הסבירו לציבור מדוע ההצעות שגויות, ולבטח לא הובהר במה הן הורסות את בית המשפט. ההתקפות הללו היו קריאת אזעקה לשבט, להתגונן מול המתקיפים אותו, בלי לשאול שאלות. שהרי זו מלחמת קיום ובמלחמת קיום אין שואלים שאלות. חסידי "המהפכה החוקתית" נוהגים על פי ההלכה, שבעת גזירות שמד, גם סוגיות של שרוך נעל הן "ייהרג ובל יעבור." מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים והרפורמות שהוא מוביל, היו האירוע המרכזי של תשס"ז. לפיכך, איש השנה תשס"ז הוא דניאל פרידמן. האם יהיה בכוחו להנהיג בהצלחה את הרפורמה הדמוקרטית החיונית כל כך, בתשס"ח?
רַאבּ: תומך אני במאה אחוז בכל מילה ומילה של אורי הייטנר.
משה בר-יוסף קרבה שנת השמיטה [המשך]
השמיטה לא זכתה לאזכור רב בדברי הנביאים והיא צצה ועולה כנושא יהודי מרכזי בשלהי בית שני ולאחר החורבן כאשר מתגבשת ההלכה שבעל פה וכאשר הזיקה לארץ ישראל מתחילה לקבל גוון מיסטי אידיאולוגי. ומתפתח הפילוג המר שבין "עם הארץ" יהודים טובים הממשיכים להיות צמודים לארץ במובן הגשמי של הדבר ואינם מקפידים בדיני טומאה וטהרה ואף לא בדיני שמיטה. ואין אלה עמי הארץ במובן שחזן המנוח, איש משמר העמק, ראה ודיבר על בני הדור השני והשלישי של קיבוצי השומר הצעיר, על עם-ארצות של בורות וחוסר עניין בנכסי הרוח של עם ישראל. עמי הארץ שהמשנה והגמרא מרבים לדון בעניינם היו יהודים טובים בעלי אידיאולוגיה של צמידות לקרקע ולחיי המעשה. אחרת אין להבין את גודל השינאה שגבלה בנכונות לפגוע פיזית בבעלי ההלכה ובממשיכי דרכם שנקראו חברים. וסביר כי ציבור עם הארץ ידעו את המקורות והיו מסורים בנפש לענייני האומה אך סירבו לקבל על עצמם את הסייגים והגדרות שאנשי ההלכה הוסיפו למצוות התורה. ומולם עמדו ציבור שהגדיר עצמו כחברים שנשמעו להנהגה דתית רבנית שראתה חובה לא רק לקיים את התורה כלשונה אלא גם להקיפם בגדרות וסייגים רבים שתוקנו במהלך גיבוש ההלכה. וההלכה בדרכה הפקיעה ממצוות השמיטה כפי שהיא הפקיעה מדברים נוספים בכתוב את הממד הארצי ואת הקשר למציאות קיומית קשורת קרקע. ולכן כנראה רבי יהודה הנשיא, שהיה לא רק גדול בהלכה אלא גם מגדולי המעשה בארץ ישראל במחצית המאה השנייה לספירה ולאחר חורבן היישוב בעקבות מרד בר-כוכבא, ניסה לעצור את הסחף הזה ואת הדרך הקשה שאנשי ההלכה קיבלו על עצמם לקיים את מצוות השמיטה. והנה למרות מעמדו המיוחד של רבי יהודה הנשיא, שריכז וחתם את המשנה, שהיא הבסיס הראשוני של ההלכה, ולמרות הכבוד שרכשו לו בזכות מעמדו אצל השליטים הרומיים ועושרו הרב, הדבר לא עלה בידו ודעתם של חכמים גברה והשמיטה נשארה כמצווה לה גדרות סייגים ואבקות[?] שכולן ללא יוצא מן הכלל יש בהן כדי להפוך את המצווה הזו ממיטיבה עם החקלאים היהודיים בארץ הזו למצווה שקיומה הופך את חיי החקלאים וציבור הצרכנים לקשים וכמעט בלתי אפשריים. ומאז הבעייה הפכה לקשה יותר, וחוסר הנכונות להתמודד עם הבעייה הזו הפכה לעקרונית יותר עד שהארץ ניטשה לחלוטין על ידי חקלאיה היהודים, והמעטים שנותרו כאן התאסלמו בגלל מיסוי הקרקע שהשליטים המוסלמיים הטילו על בני האוכלוסייה הכפרית שלא קיבלו על עצמם את דתם. האם נאשימם? במבט לאחור, מי יכול היום לומר דבר על בני כפרים ביאטה ובכפרי הגליל ובמקומות אחרים, שעדויות על מקורם היהודי נשמרו באורחות חייהם ובהתייחסות הסביבה הקרובה למוצאם ושבאופן די מקובל אצל משומדים במקומות אחרים בעולם, רבים מקרבם הפכו עם הזמן לגדולי המתקוממים כנגד שיבת היהודים? הם הרי היו עם הארץ שהחיים מהארץ והצמידות לקרקע בדרך הישרה והפשוטה ביותר היו אידיאולוגיים ואף כי אבותיהם ביקרו ודאי בבתי כנסת והדליקו נרות שבת כמסורת שהיתה נהוגה אצל חלק מהמתאסלמים בהר חברון הנה בגלל זיקתם הבלתי מתפשרת לאדמה ללא כל מטען רוחני ייחודי נהגו כפי שנהגו כאשר הוצבה בפניהם הדילמה הקשה לקבל את דת הכובשים או לאבד את אדמתם הם העדיפו לשמור על אדמתם. ומכאן תבינו כי השאלה הגדולה היא בזכות מה חזרנו לכאן? תאמרו בזכות עמי הארץ, צדקתם, בקרב אנשי העלייה השנייה ועליות מאוחרות יותר שראו את החזרה לקרקע כאידיאל היו רבים מעמי הארץ לא במובן המאוחר של המושג הזה אלא דווקא במובנו הראשוני האוטנטי. אך לא פחות צודקים גם אלה שיטענו כי החזרה לציונות קרתה בגלל הממד האל-ארצי של ארץ ישראל והתשתית לכך אלה הדינים והדיונים ההלכתיים והחלומות בהקיץ של סולמות שהיו נטועים בגלויות שונות וראשם היה בארץ ישראל, היכן שהאדמה קודשה בקדושת שביעית ואין סוף סייגים אחרים שהפכו פיסת קרקע קטנה ויבשה למשא חלומם של דורות מתפללים ערב בוקר וצהרים ומתגעגעים לארץ ציון וירושלים. והרי זה כל האבסורד היהודי והציוני, דורות של יהודים שיכלו להצטרף לכנסיה הקתולית ברומא ספרד ופולין, לכנסיה הפרבוסלבית ברוסיה, למסגדים בבגדד מרוקו ומצרים – ולהציל את עצמם ואת הדורות שיבואו – שמרו על קשר רוחני לדת שקידשה ארץ שמצוותיה תלויות בארץ ושמיים. ואילולא השיבוש הרוחני הזה, קרי תליית קדושה מיוחדת באדמות הארץ, דווקא איש מהיהודים שגלו או נטשו את פיסת הארץ הקטנה הזו לא היה חוזר לכאן, שהרי השדות וכרי הדשא שבפוסטה ההונגרית ובמחוזות השפע של הממלכה האוסטרו-הונגרית עלו פי כמה על מה שהם מצאו בשטחי המלריה של מלאבס. ומבחנה של הציונות הוא בגישור שבין עם הארץ לבין החברים, וכישלונה של הפוליטיקה הישראלית ושל רבים אחרים טובים משכילים שנאחזים באידיאולוגיה עם הארצית ואינם מבינים כי הם שומטים את הקרקע מתחת הרגליים כי תוך 2-3 דורות קרקע הופכת לנדל"ן ונדל"ן מתחלק תוך מריבות בין יורשים. ושאלו את בני הדור השלישי והרביעי של מושבות יהודה על זיקתם לקרקע והם יקללו את הסבא שלא חילק להם חלק כחלק אך ספק באם יצטערו שהם לא יושבים עוד ליד הברז בפרדס. כי עם הארצות במובן האידאולוגי היא גם יזמות ומכירה לכל המרבה במחיר. ומנגד יש שאלות לא קלות לכל מי שמזדהה היום עם החברים, כי החיים הדתיים בנויים מלא מעט תופעות שקשה להסבירן בכל דרך שתתאים לחיים המציאותיים, וספק גדול בעיניי האם המקדש היה מקודש לו המשיך בקיומו ואם הקרבת קרבנות ומתנות לכוהנים היו מספיק אטרקטיביים לציבור הלומדים והאם הרב עובדיה והרב אלישיב ושאר גדולי ישראל היו מתפעלים מכוהנים שיודעים לפטם קטורת ולשלוח את השעיר לעזאזל. וגם זה חלק מהאבסורד שבחיים היהודיים וההיסטוריה היהודית, לפיו הרס המקדש הפך אותו לאובייקט לכמיהה. ובכל זאת כל יום כל השנה וכל השנים אנחנו חוזרים ומתפללים להשיב כוהנים לעבודתם והתפילה הזו אמיתית ככל חלום גדול שבלעדיו החיים אפורים כשק. וחשוב וראוי שנשקול בכובד ראש, לא מתוך זלזול עם הארצי שהוכח כבר שאינו הפתרון, וננסה להבין מה גרם לה לשמיטה להיהפך ממצווה שולית לעניין כה מרכזי ביהדות ומדוע הטיפול במצווה הזו כה טעון והאם המצווה הזו הוא חלק מהמעוזים שהיהדות נתכנסה לתוכם ללא קשר לטיב העניין ותוצאותיו. וכיוון שברור שציונות דתית אין פרושה שמתגעגעים לציון אבל עושים הכול על מנת שלא ניתן לחיות בה – אלא אימוץ מציאות קיומית לשמירת החיים והקדושה כאחת, כדאי שניתן דעתנו על הדרכים שיחזירו למצווה הזו את טעמה המקורי ואת הממד ההומאני כי השמיטה היא אחת המתנות הגדולות שבני ישראל קיבלו בזמן שרב העם ישב על אדמתו. היום כאשר 99% מהעם אינו עוסק בחקלאות השמיטה איבדה את משמעותה הראשונית והפכה לכלי שליטה הכפופה לכללים הלכתיים שניתן לפרשם בדרכים רבות איש לפי דעת רבו. וכתבתי פעם כי חבל ששומרי האמונים לא למדו את הלקח של מתיישבי עקרון היא מזכרת בתיה בשמיטה הראשונה לאחר התיישבותם – בה נהגו בהקפדה רבה כפי שהורו רבני ירושלים, ובניגוד להיתר המכירה של פוסק הדור ההוא ר' יצחק אלחנן ושל הרב מוהליבר.מעט יותר מדור אחד לאחר מכן בני המתיישבים סיגלו להם את מנהגי עם הארץ וזנחו אגב כך לא רק את מצוות השמיטה החלה אחת לשבע שנים אלא גם דינים רבים אחרים. על השאלה המפורסמת מה עניין שמיטה להר סיני יש את תשובתו של רש"י כשם שכלליה מסיני כך גם פרטיה ויש שמתייחסים לשאלה זו בדרך אירונית מה עניין שמיטה וכו' אך זו שאלת יסוד ביהדות. כי שמיטה אינה נוגעת להר סיני כי לא גידלו שם דבר אף פעם והמצווה הזו ככל שהיא נשמעת אוטופית יכלה לשחרר את החקלאי משיעבודו. ואני מכיר אישית כמה חקלאים מצויינים שניסו ללכת בדרך הזו בשמיטה הקודמת והפיקו מכך את כל מה ששנת השבתון מעניקה לציבור האקדמאי ומבלי לבקש ולקבל תמיכה ממשלתית או אחרת. כמה חבל שמכל ענייני השמיטה הציבור מודע רק לאספקטים הקלאריקליים השליליים שבה ואילו הצד החיובי וההומני שבמצווה הזו לא זכה עד כה להתייחסות רצינית. ונחזור לאספסת הדורשת מים רבים החסרים כאן, והרפתנים ואנשי המספוא הפסיקו לגדלה אך אימצו ירק ושחת מגידולים אחרים שניתן לגדלם מגשמי החורף. נתפלל כי נזכה לשנה טובה שנה של שלום במרומיו אך בעיקר שלום כאן -עכשיו בינינו. שנה טובה.
הערה: מערכת "חדשות בן עזר" תומכת בעמדתם של איכרי עקרון בשנת השמיטה השנייה תרמ"ט 1888/9 והיא – שיותר טוב לקיים את מצוות השמיטה חרף ההיתר של רבני חוץ-לארץ – מאשר לעבד את אדמת ארץ-ישראל ולהוציא לחם מן הארץ ולא מכיסו של הברון רוטשילד.
יחיעם פדן: איך לכתוב פלסטין בלועזית? לי ברור שההתעקשות הפלשתיאית על ס' וט' מקורה ברצונם לשרטט [לסרטט] היסטוריה חדשה לארץ-ישראל. לא עוד עם ישראל שהדביר את שבעת עממי כנען ובסופו של דבר גם את הפלשתים, כי אם כנענים שצאצאיהם ויורשיהם החוקיים הם ה"פלסטינים"; ואם לא היו פלשתים, אין צורך להסביר את מקור המילה "פלסטין"! אני מבין שאתה חושב אחרת, ושמעון שמיר [גיליון 274] צודק, לדעתך (אע"פ שאינו מנסה להסביר את מקור המילים פלסטין ופלסטינים); ואם כן, תדרוש מדינת ישראל מהאו"ם לכתוב בשלט Falasteen, ויעשו כך כל הגופים הבין לאומיים. ההנמקה לכך היא, אכן, שיש בלבול והשם Palestine הוא שם הארץ שבה אנו יושבים, כולל את מה ששלנו. הבעייה אינה בוויכוח בינינו לבין עצמנו, כי ממילא ההיתממות של הפ' היא כלפי חוץ, לא כלפינו.
שאלה לפרופ' שמעון שמיר: האם אין הערבים קוראים לעצמם פילסטינים, ולארצם פילסטין? (בחיריק) לא פלסטין (בפתח). כך שגם פלסטינים (בפתח) אינו מינוח מדוייק? בנדלה
מרק הסנר למה צריך שלום עם סוריה, אליבא דאורי שגיא? ד"ר גיא בכור צודק כמובן לחלוטין בגישתו [גיליון 274] ואני כמעט בטוח שכל חברי הממשלה הזו והאחרות לפניה ממש לא התכוונו ברצינות כאשר הם זורקים את רמזיהם באשר ל"הגיע הזמן לדבר עם סוריה, " זהו סתם ספין תקשורתי שכצפוי מעורר כל פעם מחדש כותרות בעתונים. ואם את הפוליטיקאים אפשר אולי להבין בשאיפתם לכותרות ואולי גם אחד, אורי סביר, הרוצה לחזור לכותרות, הרי שלא ברור לחלוטין מה מחפש שם אורי שגיא, אלוף במיל' ומגדל זיתים בהווה, שחוזר וחוזר על המנטרה של לוותר על הגולן לטובת שלום עם הסורים. מה, הוא איננו יודע שסוריה היא קוץ עמוק ומרגיז בבשרה של אמריקה עקב הקשר שלה לאירגוני טרור ותמיכתה בכוחות המפילים בעיראק כל יום חללים אמריקאים? הוא איננו יודע שכל כלכלתה של ישראל וחוסנו של הצבא הישראלי תלויים בבת-ברית בכירה זו שלנו? מדוע הוא מציע להרגיז דווקא אותם? ומאחר שבכך הוא מוכיח תבונה מדינית קטנה ביותר, ניתן רק לתהות באיזו תבונה הוא ניהל מערכות גדולות אחרות עליהן היה מופקד. וקבלו רמז: טינה עתיקת יומין לשבתאי שביט מביאה אותו לפרסם בעתונות מילים בזכות שיחרורו של מנבר בטיעון שה"מוסד" מתנכל למנבר, הבלתי מזיק, שכן בחומרים שמכר מנבר לאירנים הוא, שגיא, מרסס את הזיתים שלו. נו, באמת – כעת הבנו למה צריך שלום עם סוריה, אליבא דשגיא.
מה האמת על הקשר-כביכול בין חמאס לשתי"ל? שלום אהוד, קראתי את רשימתו הזדונית של יבגני זדיראן בלשון הרוסית – הן באתר שתי"ל והן באתר של החמאס. בחמאס העניקו לה את הכותרת: "חוקיה הזאביים של מדינת ישראל", המילה מדינה והמילה ישראל עטורות במרכאות כפולות. יש טוקבקיסטים בשתי"ל הטוענים שזדיראן מסר את הכתבה לחמאס. אין לכך הוכחה ואנשי שתי"ל מכחישים. בידידות, יואל
בקשה לקבלת מידע על אנדלוסִיָה ומדריד משלחת חשובה וכבדת משקל מטעם "חדשות בן עזר" עומדת לצאת אחרי אחרי-החגים לאנדלוסיה ולמדריד. נשמח לקבל באי-מייל המלצות על אתרים, חומר היסטורי, מסעדות, מסג'יסטיות וכדומה, ונדווח עליהם בשובנו ארצה וכל המלצה גם תפורסם ב"חדשות בן עזר". אני נשארת במערכת לשמור על הקבצים הגדולים של ארכיון המכתב העיתי בתקופה שכל חברי המערכת עם רעיותיהם יוצאים לחופשה המאורגנת בספרד. יש גם דאגה מיוחדת למצבו של חבר המערכת הנשאר בארץ הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, החי לבדו על גדת הירקון הדרומית ואשר עד כה היה מקבל כל סופשבוע בסיר אטום מרק עוף צח עם לוקשען מהמערכת, שאותו היה שומר מצונן בירקון ומחמם מדי יום בפתילייה. פיליפינית עם חזה קטן ופטמות גדולות נשכרה להשגיח עליו והיא תדאג לעסות את עצמותיו הזקנות ותלמד לבשל לו מרק עוף צח. לא. כבר כמעט אין לו שיניים, כך שהוא לא יוכל לנשוך. שנה טובה מהנשארת בבית, מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
עתיד קבלות השבת עם אורה זיטנר לבאי קבלות השבת בצוותא, ידידים וחברים יקרים: בגלל מחלוקות שונות שבין צוותא לביני לא אהיה שותפה יותר בקבלות השבת בצוותא (שייסדתי לפני כחמש שנים יחד עם ידידתי יערה בר און) אני רוצה בהזדמנות זו להודות לכם על נאמנותכם למפעל הזה. נעמה לי מאוד פגישתנו החודשית. לא החלטתי עדיין על דרכי החדשה כשאדע – אגלה לכם מיד. אני רוצה לאחל לכם שנה טובה ומתוקה ומקוה שנשמור על קשר כל טוב אורה זיטנר ת.ד.53102 תל אביב
במז"ט הוקמה בתל אביב: אב"ח אגודת הבורחים מחתונות! כל חבר יקבל תעודה ומיספר המשייכים אותו לאגודה ומזהים אותו בפני שולחי ההזמנה לחתונה המחכים לאישור. החבר מודיע להם בזה מראש כי הוא ומשפחתו ישתדלו לבוא בזמן, למרות הפקקים, כדי להספיק לאכול, בסגנון מסיבת גן, רק בעמידה, את המנות הראשונות, שהן תמיד הטעימות ביותר (אף כי בדרך כלל מכתימות את החולצה ספוגת הזיעה, גם מהגב, כי אורחים רעבים וצמאים נתקלים בך כל הזמן), ובמהלך המנות הראשונות עדיין לא נפצח הרעש הפרימיטיבי, וכמובן גם להביא את השיק. מיד אחרי החופה מוותרים חברי אב"ח על הארוחה ובורחים הביתה בגלל הרעש הנורא, ההולך ומתגבר, שאינו מאפשר לדבר עם בני-משפחה וחברים ועלול לגרום נזקים מיידיים ובלתי הפיכים לאוזניים ולעור התוף. חבר אב"ח אומר: נא לא לכלול אותנו ברשימת המוזמנים לקייטרינג. כך תחסכו לפחות שתי מנות. אנתרופולוגים, מומחים לחברות פרימיטיביות, שנשלחו מטעם אב"ח לגלות דפוסי התנהגות דמויי שבטים מהג'ונגל בחתונות ישראליות – גילו כי המוזמנים נוטים לפתח אישיות קיפודית סגורה ולהיות לא-נחמדים זה לזה במהלך החגיגה – וזאת כדי לחפות על חוסר אפשרותם לנהל שיחה, אפילו קצרה, עם אנשים נורמאליים שאותם לא ראו לאחרונה או אולי גם לא מזה זמן רב.
מי אם לא אליהו הכהן יידע? שלום אהוד, להלן בתי שיר הזכורים לי מתקופת תנועת הנוער העובד, משלהי שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי בארץ-ישראל:
בן עשרים, עשרים ושתיים ואולי רק בן י''ט, הוא היה בהיר עיניים, הוא לצו לבו ציית אבן מלבינה בדרך, ראש תמר כנר יאיר, מי זה שם כורע ברך? מט לנפול חייל צעיר.
אם תבואי לבקרני אמא יקרה בלי די, אל תבכי על תקונני! ברוש גדלי למראשותיי אחותי ילדת החמד שחבקתי בנעימים, על קברי גדלי נא צמד, זוג שיחים של שושנים
וכן הלאה, יש לפחות עוד בית נוסף, ששכחתי. בבקשה מי המחבר / המלחין / מה שם השיר וכדומה. מן השיר השני זכור לי רק הבית כדלקמן:
לידיד נפשי לכשאגווע עלי קברי שאו אל על, נס השחרור, בצבעי אודם, טבול בדם בני האדם. ...וכן הלאה.
בחודה מראש, מאיר ריבקין חיפה
אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר שמחים להודיע על פתיחת חוג חדש לשנת הלימודים תשס"ח, 2007/8 כיצד להתפרסם באמצעות אגדת הרעבים השותקים ואיך להטות סקרים כדי לפגוע בממשלה!? במהלך הקורס, שיימשך סמסטר אחד בלבד, תילמדנה שיטות ניפוח מיספר הרעבים, העניים, המובטלים וכל הנמצאים כביכול מתחת לקו העוני, וזאת באמצעות הדיווחים המטעים של המוסד לביטוח לאומי ושל "מכוני מחקר" מוטֵי רעב ועוני מתוצרתם של דמגוגים מפלגתיים הזקוקים לרעבים ולעניים ולמובטלים כדי שיוכלו לעשות על גבם הון פוליטי. יוסבר בקורס איך מקימים עמותות נוצצות ומתוקשרות היטב – לטיפול ברעבים אנונימיים, בעניים פיקטיביים ובמובטלים שאינם רוצים לעבוד. איך טווים את הקשרים עם התקשורת המושחתת-בחלקה (מימון מטעם "עמותות הרעב" לתוכניות עובדתיות-כביכול על רעב ועוני), ועם הפוליטיקאים הציניים? איך מתקשרים עם הסוכנות לאספקת מסכנים לתוכניות טלוויזיה ולראיונות לעיתונות הכתובה? איך מוציאים הון כסף על פרסומת ורימום-עצמי של התורמים? ואיך מתקשרים עם קבלנים של עניים, רעבים ומובטלים, שמוכנים לקבל תרומות מיותרות כי לעיתים קרובות מאוד הם מסודרים טוב מאוד מבחינה כלכלית, בטלנית וקולינארית בזכות המצנאט הגדול ביותר של העוני בישראל, שרובו מפוברק ושקרי, והוא – הכלכלה השחורה.
פּוּצ'וּ לאליהו
במסגרת הפינה של אליהו הכהן רציתי לשאול אותו משהו שמטריד אותי כל פעם כשאני שומע את "דודה הגידי לנו כן". לפני כמה ימים ראיתי אותך בתוכנית ישנה לכבודו של המלחין משה וילנסקי. בתוכנית זו הוצאת בחרדת קודש תקליט עתיק וסיפרת שזה השיר הראשון שווילנסקי הלחין והקליט עוד בשנה הראשונה לעלותו ארצה. כידוע השיר הזה היה הצלחה מסחררת, ונדמה לי שעד ימינו הוא עוד נחשב ללהיט. נשאלת השאלה המתבקשת, אם השניים כתבו שיר כל כך מצליח, למה לא המשיכו לעבוד ביחד? האם נכונה השמועה שבעצם את מילות השיר כתב עמנואל הרוסי לפי מנגינה שהכיר או חיבר, ואילו וילנסקי רק עיבד אותה? חוץ מזה שנה טובה ואני כבר מצפה לראותך קופץ עד התקרה. שלכם, פּוּצ'וּ
מערכת חב"ע: בהזדמנות זו ברצוננו להעיר שאמנם האגר' ישראל וִיסְלר כותב את שמו פּוּצ'וּ ואולם המקור הוא שימוש שלו בפועל העברי פּוּצוּ מלשון לכו והתפזרו, וזאת בחיבור שכתב בימי לימודיו בגימנסיה הרצליה, והיה למשל ולשנינה בפי מורהו. אנחנו מבקשים ממנו לחזור ולספר לנו את הסיפור (שבו הצחיק אותנו, בין השאר, בערב המשעשע שנערך לכבודו ולכבוד ספרו החדש "זאת שכולם יודעים" בהיכל התרבות של המושבה כרמי יוסף), ומדוע צ' ולא צ?
אתר סקירותיו של אורי פז על 6 כתבי-עת חדשים שהופיעו לאחרונה: