ראיון נשיאותי אחד ושלושה שיעורים
יושב כבוד הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שכל מעריציו משבחים את כישוריו האינטלקטואליים, לראיון של ראש השנה עם העיתונאי רוגל אלפר מ"מעריב" – ומספק לנו שלושה שיעורים מאלפים.
שיעור ראשון במתמטיקה (אולי כדי לתקן את הרושם המר של כישלונות הדור הצעיר במבחנים בינלאומיים בתחום זה). "כמעט חצי עם העניק לי [תמיד] תמיכה," הוא אומר, וממהר להוכיח זאת בטענה "שמעולם לא היו לי פחות מ-45 מנדטים." חצי עם, אם מודדים אותו בשיטת פרס, פירושו 60 מנדטים. "כמעט חצי עם" פירושו 56-57 מנדטים. אבל אם מגדירים את המושג הזה ממרומי בית הנשיא כ-45, מי יכול להלין על בעיות בהוראת המתמטיקה לילדי ישראל?
שיעור שני בהיסטוריה (ושמא נאמר בהיצמדות לעובדות או בטיוח). מי שמשתבח בכך שמעולם לא קיבל פחות מ-45 מנדטים רץ 5 פעמים לכנסת בראש המערך או מפלגת העבודה. וראו זה פלא ב-4 מתוך 5 הפעמים האלה הוא קיבל פחות מ-45 מנדטים וב-3 מתוך 4 הפעמים של ה"פחות" הוא קיבל פחות מ-40 מנדטים (32 ב-1977, 39 ב-1988, 34 ב-1996). אדון אזרח מס' 1, יפה לזלזל באמת לקראת הימים הנוראים?
שיעור שלישי בבוטניקה ובתנ"ך במשולב. יושבים המרואיין הנכבד ומראיינו בגינת בית הנשיא תחת עץ הקרוי ערבה בוכייה ושואלים זה את זה מה פירוש השם. "אני לא מבין את זה," אומר הנשיא שנחשב (ומחשיב את עצמו) לאיש ספר. קשה לו כנראה לפתוח את האנציקלופדיה העברית בערך "ערבה" ולקרוא שאחד המינים של סוג השיחים והעצים הקרוי ערבה הוא ערבת בבל (ובשמו המדעי Salix babylonica) או ערבת בכות. אבל למה להרחיק לכת עד עיון באנציקלופדיה? למה לא להיזכר בצמד פסוקים מפורסם מספר תהילים, שאפילו הושר בעבר בתנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. על ערבים בתוכה שם תלינו כינורותינו"? ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, שפרס מציג עצמו כתלמידם, היו שוכחים או לא מבינים מיד את המקור הזה לשם ערבה בוכייה? 
תשובה אפשרית אחת לתהיות האלה: לפני כשלושה חודשים, ערב היבחרו לנשיאות, פרסם שמעון פרס את רשימת הספרים שצריכים להיות לדעתו בכל ספרייה ראויה לשמה. התנ"ך לא היה ביניהם. איזו סיבה יש לכבוד הנשיא להתייחס אליו עכשיו? איזו סיבה יש לנו לקונן על התפשטות הרדידות והבורות בחברה הישראלית?
 
 
 
אהוד בן עזר
"גברים – מתעניינים בנשים? לא?"
זיכרונות מ"המועדון למחשבה עברית" של אהרן אמיר
 ברומאן החדש של חיים באר, "לפני המקום", הוא מתאר כיצד החל מבקר בפגישות של "המועדון למחשבה עברית" של אהרן אמיר, שהתקיימו במשרדי הוצאת "עם הספר" ברחוב ביאליק בתל אביב, הוצאת ספרים שהיתה בבעלות אביו של אהרן, ושם היתה גם המערכת של רבעון "קשת", בעריכתו של אהרן אמיר. מדובר בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. אחת הדמויות הבולטות היתה ע.ג. חורון, וכפי שמזכיר חיים באר בספרו היו בבאים גם עזרא זהר, ואחרים. חיים באר מתאר את ההתלבטות שלו בתור בחור צעיר חובש כיפה שמצטרף ל"כנענים" ומעביר בפניהם ביקורת על היהדות, וכשהוא יוצא הוא הולך להתפלל בבית כנסת הסמוך ברחוב ביאליק, ועל מי שהוא פוגש שם יש לו סיפורי-סיפורים מעולם אחר לגמרי.
אותי הביא למועדון יהושע קנז, שעשה כברת דרך ארוכה עם אהרן אמיר, והיה אז כמו גם היום אחד מחברי מערכת "קשת" וקרוב בדיעותיו ל"כנענים". אני למדתי אז בירושלים אצל גרשם שלום, שהיה בברלין המורה לעברית של טוני הלה, מנהלת תיכון חדש בתל אביב; והיא שהיתה חוזרת ומזכירה לנו בשיעוריה, שכאשר נגיע לירושלים שנלך ללמוד אצלו. דומני שהייתי היחיד שקיבל את עצתה.
"כנעני" מעולם לא הייתי כשם שגם "דתי" מעולם לא הייתי, וכבר סבי המשכיל מלודז', מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, היה אוכל ביום כיפור, אמנם לא בפרהסיה; ואילו סבי מצד אבי, יהודה ראב, היה אוכל איתנו את הסעודה המפסקת שנערכה לכבודו, ולמחרת לפני הצהריים היה אוכל סעודה נוספת, "מִטעמי בריאות."
ואולם המחשבה ה"כנענית" סיקרנה אותי, כמו את מרבית בני דורי המעטים שהתעניינו בנושאים האלה, ובייחוד לאחר שהתפרסמה מסתו של פרופ' ברוך קורצווייל על "העברים הצעירים". ואני זוכר את עצמי באותה פגישה, בה היינו ישובים במעגל במשרד של מערכת "קשת", ושמעתי דברים רמים על החזון הפן-שמי, (שהיה רשום בעצם כ"פטנט" של יונתן רטוש, שלא נכח בפגישות האלה), על כך שעל האזור להשתחרר מכבלי היהדות, הציונות והאיסלאמיות, ואז תוקם כאן ארצות הברית החילוניות של הסהר הפורה, והכול בשפה העברית, שהיא שפת האזור, ובביסוס המדעי שנמצא במחקריו של ע.ג. חורון.
שמעתי, והבחנתי שאין בדבריהם הבנה רבה של היהדות, של תולדות העם היהודי ושל הפרספקטיבה ההיסטורית הציונית-היהודית והישראלית – ובתום הפגישה שאלתי לתומי את אהרון אמיר אם הם מתעניינים, למשל, במחקריו ובמשנתו של פרופ' גרשם שלום, שהיה ועדיין הוא בעיניי לא רק מייסד המחקר המדעי של תורת הקבלה והמשיחיות היהודית אלא גם גדול ההיסטוריוסופים של היהדות בדורות האחרונים (וזאת חרף ניסיונותיו של הגאון ר' משה אידל נ"י לרשת מקומו כממשיכו וכמקעקעו).
אגב, מחוץ לקומץ "יודעי דבר" בארץ ובעולם, שהעריצו כבר אז את שלום וידעו את ערכו, (תלמידו יוסף בן-שלמה המנוח נהג לכנותו: "שׁוֹלֵם גאון עולם!") – ומחוץ למתנגדו הפאראנואידי-למחצה, פרופ' ברוך קורצווייל – דומה שאיש בחוגי הספרות וההגות בתל אביב לא שמע את שמו ולא ידע על מחקריו ועל השפעתו. זה היה עמוק מדי למחשבה ה"כנענית" הרדודה והיומרנית, ואפילו יורם ברונובסקי ז"ל שכוכבו טרם זרח אז, ועוד סופר ידוע בעולם שטוען כיום שהיה תלמידו של גרשם שלום (ומעולם לא למד אצלו) – אפילו הם טרם החלו לקלס ולנכס אותו לעצמם. הייתי אז כמעט היחיד שכתב בהתלהבות על שני ענקי הרוח, שהיו כמעט בלתי ידועים לעולם הספרות העברית וקוראי העברית הצעירים בישראל – גרשם שלום ויצחק בשביס-זינגר.
אחזור לשאלה ששאלתי, לפני יותר מחמישים שנה, את אהרן אמיר והיא – האם ה"מועדון למחשבה עברית" מתכוון להתעניין ולדון גם במשנתו של גרשם שלום.
"בטח שאנחנו מתעניינים ביהדות," השיב, "גברים – מתעניינים בנשים! לא?"
 
ויורשה לי להמליץ בהקשר הזה על השיחה שערכתי עם גרשם שלום "היהדות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אחד המסמכים החשובים ביותר להבנת ההיסטריה שלנו, שיחה שנדפסה בספרי הנידח "אין שאננים בציון" בהוצאת "עם עובד", 1986 (נוסח אנגלי 1974); ספר שבעברית טרם אזל, כי כמעט שלא קנו אותו היות שבחודש שבו יצא לאור הופיע ספר חשוב ממנו פי כמה וכמה, "הזמן הצהוב", שלא חדל מלמשוך את מלוא תשומת-הלב ולהעסיק את התקשורת התרבותית, שכבר אז היתה נגועה בפרו-פלסטיניות מסויימת (ואני הנידח לא הבנתי מה כתוב ב"הזמן הצהוב" עוד כשפורסם כמסה בכתב-העת "כותרת ראשית" שבעריכת נחום ברנע).
באותה הזדמנות אני ממליץ גם לקרוא ב"אין שאננים בציון" את השיחה עם יונתן רטוש.
 
 
 
אורי הייטנר
א. מיתוס ההחמצה של השלום במלחמת יום כיפור
בתקופת כהונתו כראש הממשלה, כאשר ניהל מו"מ עם הפלשתינאים ועם הסורים, נהג אהוד ברק לספר שוב ושוב, איך בכל יום כשהוא נכנס למשרדו, הוא מתבונן בתמונות ראשי הממשלה שקדמו לו, רואה את תמונתה של גולדה מאיר, ומבטיח לעצמו שהוא לא יחזור על השגיאה הקריטית שלה; הוא לא יחמיץ את הסיכוי לשלום.
לא אמר את הדברים איזה היסטוריון חדש, לא איש שמאל קיצוני – אמר זאת המיינסטרים של המיינסטרים של תנועתה של גולדה מאיר, מפלגת העבודה. המיתוס שטופח במשך שנות דור, על פיו גולדה מאיר היא "האיש הרע" של מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בשל "סרבנותה", כיוון שהיא "החמיצה את ההזדמנות לשלום", חילחל כה עמוק לתודעה הקולקטיבית שלנו, עד שהיה כמעט לאקסיומה.
מלחמת יום הכיפורים, היא התגלמות התוקפנות. שתי מדינות פלשו לשטחה של מדינה שלישית, ללא כל פרובוקציה, ופתחו במלחמה. אם זו אינה תוקפנות, תוקפנות מהי? והנה, אצלנו, במדינה שהותקפה, מופנית אצבע מאשימה לא כלפי התוקפן אלא כלפי ממשלת ישראל. האצבע אינה מופנית רק בשל המחדל המודיעיני שקדם למלחמה או בשל הכשלים בימיה הראשונים – אלא בשל כך שהיא נושאת באחריות לתוקפנות האוייב.
מה משמעות ההאשמות הללו? משמעותן היא בראש ובראשונה הכרה בזכותן של מדינות ערב לתקוף את ישראל, אם יש מחלוקת בינן לבינה. יתר על כן, זו התייחסות אל התוקפנות הזו כאל תגובה טבעית ומוצדקת, לפתרון חילוקי דעות בין המדינות. זו התייחסות אל עצם המלחמה בישראל כאל המצב הטבעי והמובן מאליו, המחייב את ישראל לממש את רצון האוייב, אחרת "לא תהיה לו ברירה," אלא לתקוף אותה.
כאשר יש מחלוקת בין ישראל למצרים וסוריה, במקרה זה מחלוקת טריטוריאלית, המחלוקת היא דו-צדדית. לא רק ישראל אינה מקבלת את עמדת סוריה ומצרים, אלא גם סוריה ומצרים אינן מקבלות את עמדת ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שישראל תתקוף את סוריה ומצרים כדי לפתור את המחלוקת באמצעות מלחמה? האם התקפה ישראלית כזו היא לגיטימית? אולם בתוכנו יש המקבלים את התוקפנות הערבית נגדנו כנורמה. אלה המכנים עצמם "מחנה השלום", מקבלים את נורמת התוקפנות של הערבים, ומאשימים את ישראל בתוקפנות נגדה, בשל "סרבנות השלום", שלה.
כך היה אז, וכך גם היום – הרי אנו שומעים שוב ושוב את אלה המאיימים עלינו, שאם לא נקבל את התכתיב הסורי וניסוג מהגולן, תפרוץ מלחמה. שוב, אנשי "השלום" מקבלים את נורמת המלחמה של הערבים, ומאשימים אותנו באחריות לה.
קבלת נורמת התוקפנות הערבית, מנומקת במילה הקסם, "הכיבוש". אמרנו "כיבוש", והכול מותר – הטרור, המאבק המזויין, התוקפנות. כמובן שאלה הבלים. הרי אי אפשר לטעון שאוכלוסיית סוריה ומצרים היתה כבושה בידי ישראל, והתקוממה במלחמת שחרור נגד הכובש הזר. מדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן, בעקבות התוקפנות של אויבותיה ערב מלחמת ששת הימים. כיבוש אותם שטחים לא גרם לתוקפנות הערבית. ההיפך הוא הנכון, התוקפנות הערבית היא שגרמה לכיבוש השטחים. התוקפן נוצח, הפסיד שטחים, דורש מהצד המותקף שניצח לוותר פירות ניצחונו (שהינם שטחי מולדת שלו ונכסים אסטרטגיים שלו) לַתוקפן, ושב ותוקף כעבור שנים אחדות. אצלנו, דווקא אצלנו, יש המקבלים את המוסר ההזוי והעקום הזה.
האבסורד שבהאשמת גולדה מאיר הוא שאין המדובר בראש ממשלה שנקטה במדיניות של אף שעל, שסירבה לוותר על שטחים. להיפך, גולדה היתה נכונה לוויתורים מרחיקי לכת. היא הסכימה לוותר על מרבית שטחי סיני, אולם היא עמדה על שני עקרונות: א. הנסיגה לא תהיה מכל סיני, אלא תהיה פשרה טריטוריאלית. ב. הנסיגה תהיה אך ורק תמורת שלום.
אולם כיוון שהיא לא נכנעה לכל דרישות המצרים, היא "סרבנית שלום". וכיוון שהיא סרבנית שלום, היא אשמה במלחמה. וכך, כבר 34 שנים נערך מסע של רצח אופי לגולדה מאיר.
ערב מלחמת יום הכיפורים היו מחדלים חמורים, שגרמו להפתעה האסטרטגית. גולדה מאיר, כראש הממשלה, נושאת באחריות מיניסטריאלית למחדל הזה. גולדה נושאת באחריות לכך שישראל נמנעה מתגובה על הפרות הסכם הפסקת האש מאוגוסט 70' בידי מצרים, שהכניסה סוללות טילי נ"מ לשטחים שאמורים היו להיות מפורזים. היא זו שקיבלה את ההחלטה להימנע ממכת מנע ביום הכיפורים, כאשר ברור היה שעומדת לפרוץ מלחמה. לא היה מנוס מהתפטרותה אחרי המלחמה. אולם אין כל הצדקה לעוול ההיסטורי שנעשה לה, בהאשמות השווא כלפיה.
על אף אחריותה למחדל, אי אפשר לקחת ממנה את המנהיגות המופתית שגילתה במלחמה עצמה. שעה שרבים סביבה, ובראשם שר הביטחון משה דיין, נשברו, היא עמדה, גם בימים הקשים ביותר של המלחמה, כצוק איתן והובילה את ישראל לגדול שבניצחונותיו.
כן, הניצחון של ישראל במלחמת יום הכיפורים הוא הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, אפילו יותר ממלחמת ששת הימים. מתוך מצב קשה ביותר, של התקפה משולבת מצפון ומדרום בהפתעה מוחלטת, בתנאי פתיחה קשים ביותר, צה"ל גירש בתוך ימים ספורים את הפולש מהגולן ועצר 40 ק"מ מדמשק, ובדרום – אף שלא גירש את כל הצבא המצרי מסיני, צה"ל העביר את עיקר המערכה לשטח האוייב, חצה את  התעלה והגיע עד 101 ק"מ מקהיר.
דווקא מלחמה זו, יותר ממלחמת ששת הימים, חיזקה מאוד את כושר ההרתעה של צה"ל ולימדה את האוייב לקח חשוב – הימנעות ממלחמה כוללת נגד ישראל. את המצרים הביאה ההכרה הזו לחתימת הסכם שלום עם ישראל. את הסורים – להימנעות ממלחמה מזה 34 שנים. תודעתית ומוראלית, נחלנו מפלה. עד היום טרם נחלצנו מהמשבר התודעתי הזה. אולם העובדות בשטח מעידות על ניצחון ישראלי גדול.
לקח חשוב נוסף ממלחמת יום הכיפורים – המשמעות האסטרטגית חסרת התחליף של העומק הטריטוריאלי. אילו ישראל הופתעה במלחמה כאשר ישבה בגבולות 67' – קיום המדינה היה בסכנה. אילו הפלישה הסורית לישראל היתה מתוך הגולן, בתוך שעות ספורות הם היו שוטפים את קריית שמונה וטבריה, ואין צורך בדימיון רב כדי לשער מה הם היו עושים בערים אלה. די לזכור בטבח בעיר אל חמה, בו רצח חאפז אסד 20 אלף מבני עמו, אזרחי מדינתו, כדי לדכא התנגדות למשטרו (1982).
34 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. במשך 34 שנים מטופח המיתוס על פיו האשמה במלחמה רובצת על ישראל, ש"החמיצה את השלום". הגיעה השעה לנפץ את המיתוס השקרי הזה.
 
ב. השד הקסנופובי
"ניאו-נאצים בישראל" – עצם צירוף המילים הזה הוא מזוויע. הסיפורים על מעשיהם הגזעניים והאלימים מזעזעים שבעתיים.
אולם מדובר בכעשרה נערים. עם כל החומרה והזעזוע שבמעשה, אסור לאבד פרופורציות. מבחינה כלל ישראלית, תופעה חמורה יותר היא השד שאותם חוליגנים הוציאו מהבקבוק של החברה הישראלית, שד הקסנופוביה.
במשך יממה שלמה, כלי התקשורת נרתמו למסע הסתה והכפשה נגד העולים מחבר העמים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה. פוליטיקאים ועיתונאים, שהיו חייבים לומר משהו בנושא, תפסו טרמפ על גבו של ציבור המונה מאות אלפי אנשים, רובם הגדול אזרחים טובים, ישרי דרך והגונים.
על פי הקלישאה הידועה, תפוח אחד מרקיב את המכל כולו. אבל 8 תפוחים לא ירקיבו מכולת ענק המונה מאות אלפי תפוחים. העובדה שקומץ החוליגנים הם עולים "לא יהודים" אינה מעידה על כלל הציבור הזה יותר משהעובדה שמדובר באזרחים ישראליים מעידה על כלל אזרחי ישראל.
העולים מחבר העמים, על פי חוק השבות, הם יהודים ובני משפחותיהם. בעשרות שנות הדיקטטורה הטוטאליטרית הסובייטית, נרדפה היהדות בברית המועצות. העובדה שבמשך שבעים שנה נשמר הזיק היהודי, היא הצלחה אדירה של העם היהודי. נישואי התערובת במציאות הסובייטית הם כמעט מובנים מאליהם. העובדה שאותן משפחות מזדהות כיהודיות ועולות לישראל, היא עובדה שהיה עליה לרגש כל יהודי. יש למצוא את הדרך לקבל אותם עולים ליהדות. שהרי בלאו הכי הם מתקבלים מאליהם לציבור היהודי.
עולים אלה רואים עצמם כיהודים, רוצים להיות יהודים, קשרו את גורלם עם עם ישראל ועם מדינת העם היהודי. הם חיים בארץ, תרומתם למדינה בכל התחומים – גדולה, הם משרתים בצה"ל, רבים מהם ביחידות קרביות, מתוך נכונות למסור נפשם על הגנת המולדת, המדינה היהודית, העם היהודי – עמם, מדינתם ארצם. ואכן, לא מעטים נהרגו כחיילים, וזכורה החרפה שבשערוריית קבורתם. והנה, נתגלה קומץ שבקומץ של בריונים שחטאו, והקצף הוא על כל העדה?
גל ההתלהמות הקסנופובי והרוסופובי הזה הוא חרפה לחברה הישראלית. יותר משקבוצת הניאו-נאצים מעידה על העולים "הלא יהודים" מחבר העמים, התגובה הגזענית מעידה על החברה הישראלית.
 
ג. אפשר גם אחרת
(תגובה לאהוד בן עזר: "לא אנחנו הרגנו אותם", גיליון 278)
ערב ראש השנה קיבלה יחידת "מגלן" מאלוף הפיקוד צל"ש יחידתי על הצטיינותה במלחמת לבנון השנייה. לראשונה, נחשף הציבור לפעלה של היחידה הזאת, שבמשך 20 שנות קיומה פעלה בצל. בימים האחרונים של המלחמה, חוליות היחידה המובחרת הזו התפזרו בגזרה המערבית ופעלו כציידי משגרי קטיושות. כל משגר שירה – חוסל בתוך דקות. כתוצאה מכך, בגזרה המצומצמת הזו חלה ירידה דרסטית בירי הרקטות.
כך, יחידה קטנה אחת, בגזרה צרה אחת, בימים ספורים, הצליחה לבצע מה שחיל האוויר והארטיליריה מן היבשה והים נכשלו בו, אף ששפכו חומר נפץ בכמות חסרת תקדים, במשך למעלה מחודש.
למה היחידה לא הופעלה במשך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה? למה היא ודומותיה לא הופעלו לאורך כל הגזרה? שאלות אלו מצטרפות לשאלת השאלות – המלחמה הוכיחה את הידוע לאורך אלפי שנות מלחמה: מי ששולט בשטח הוא המנצח במלחמה. כל עוד החיזבאללה שלט בדרום לבנון, הוא נהנה מיתרון ברור. כניסה יבשתית מסיבית של צה"ל, על פי תוכניות שנועדו בדיוק לתרחיש זה, יכלה לשנות את מאזן השליטה ולכן את מאזן הכוחות, להפסיק את ירי הקטיושות, לקצר מאוד את המלחמה ולסיים אותה בניצחון חד משמעי של ישראל, לא "בנקודות" אלא בנוק-אאוט. מדוע לא הוכנסו כוחות היבשה בתחילת המלחמה? מדוע אפילו לא גוייסו המילואים בזמן?
הסיבה לכך היא הקונספציה, על פיה ניתן לנצח באמצעות חיל האוויר, העליונות הטכנולוגית של ישראל ואש מסיבית וצפופה הנורית לעבר שטח הלבנון מתוך עמדות סטאטיות של יחידות תותחנים בתוך הגדר. הקונספציה הזאת הוכחה כמופרכת. לאחר 48 שעות, לא היתה עוד תועלת מכרעת לפעילות חיל האוויר. למרבה הצער, הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל לא קראו נכוחה את התמונה, כיוון שהיו שבויים בקונספציה השגוייה הזו. כאשר כבר הוכנסו כוחות קרקעיים, הם הוכנסו בצורה מהוססת ומבולבלת, ללא מטרה ברורה, הוזזו ממקום למקום, לא אחת פציעות של חיילים בודדים הביאו להפסקת הפעילות. וכאשר כבר הוחלט על פעולה יבשתית, היה זה מאוחר מדי, כשכבר לא היה בה טעם. זאת הסיבה לכישלון במלחמה.
האיש המזוהה ביותר עם הקונספציה הזו הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. חלוץ, קצין ברוך כישרונות ועתיר הישגים, נכשל כיוון שהיה שבוי בקונספציה שגויה. ביטחונו העצמי הרב, הכריזמה שלו והרקורד המוצלח שלו, השפיעו על כל הדרגים בהשלטת הקונספציה. ולכן, לא היה מנוס מהתפטרותו לאחר המלחמה.
אך תהיה זו טעות להעמיס את הקונספציה כולה ולפיכך את הכישלון כולו על כתפיו של חלוץ. הפיכתו של חלוץ לשעיר לעזאזל, לא תתקן את צה"ל ולא תכין אותו למלחמה הבאה. גם אין די בהאשמת הדרג המדיני, אף שבוודאי יש להאשימו, שכן הוא הנושא באחריות העליונה לכשלי המלחמה, כפי שהוא הנושא באחריות העליונה להחלטה הנכונה והאמיצה לצאת למלחמה, וכפי שהוא היה האחראי העליון לניצחון, אילו היה. אולם יהיה זה חוסר יושרה אינטלקטואלית לטעון שהכשל הוא בן חודשים ספורים, אורך כהונתה של הממשלה עד המלחמה.
 
בספרם "מלחמה ואנטי מלחמה", בנו אלווין והיידי טופלר תיאוריה פוסט-מלחמתית, על פיה במלחמות בימינו אין ערך לעוצמה קונבנציונאלית ולטריטוריה, אלא לעליונות טכנולוגית ומודיעין מדוייק בלבד. על פי חזונם, המלחמה החדשה, בעולם הממוחשב, תונע בידי רובוטים ונשק של "מציאות מדומה". בניגוד לספריו הקודמים של טופלר "הלם העתיד", "הגל השלישי" ו"מהפך העוצמה", בהם היטיב לזהות נכוחה את מהפכת המידע והשפעתה על הכלכלה העולמית ועל מערכות החיים האזרחיות, בספר זה, אותו כתב עם רעייתו, הם טעו בהערכותיהם, או לפחות הקדימו את המציאות בכמה עשרות שנים. ההמחשה הטובה ביותר לכך, היא מתקפת ה-11.9 – הניצחון האסטרטגי הגדול ביותר של צד כלשהו במלחמה כלשהי בדור האחרון, שבוצע באמצעות... סכינים ספורים (ניתן היה לבצעו גם באמצעות 3 מטר של חוט דנטאלי...)
המדינה היחידה בעולם שהתייחסה לתיאוריה הזו כבסיס לקונספציה האסטרטגית שלה היא ישראל. נאט"ו, לדוגמה, מתעקשת על הצבת טילים בפולין, על אפם וחמתם של הרוסים, מתוך הבנת החשיבות הרבה של העומק הטריטוריאלי האסטרטגי.
איך זה קרה, שדווקא אנו, מדינה המוקפת באוייבים החותרים להשמידה, ושאינה נהנית ממרחב טריטוריאלי מינימאלי, לוקחת סיכון כה עמוק ומאמצת הלך מחשבה כזה?
הגורם לכך, אינו טמון בחשיבה הצבאית, אלא בחשיבה פוליטית, ובעיקר בהלך רוח פסיכולוגי, הגמוני בקרב אליטות השליטות בחברה הישראלית – בפוליטיקה, בתקשורת, בתרבות, במשפט ובאקדמיה – בשני העשורים האחרונים. המערכת הצבאית, כמערכת סתגלנית מטבעה, התאימה עצמה להלך הרוח הזה.
הלך הרוח הוא התרופפות הנחישות להיאבק על קיומנו, התערערות האמונה בצדקת דרכנו ומכאן הנכונות לרצות בכל מחיר את האוייב כדי להגיע בכל מחיר לשלום עכשיו. הלך רוח זה התעלם מהמציאות של חוסר נכונותם של הערבים לקבל את זכות קיומנו, ובנה קונספציה על פיה הסכסוך אינו קיומי אלא טריטוריאלי, והוא מתמצה בשטחים שישראל שיחררה במלחמת ששת הימים. אילו רק ניסוג מהם יסתיים הסכסוך. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן," (יהונתן גפן, "יהיה טוב").
כדי להצדיק את הנכונות לסגת מהשטחים, היה צורך לשכנע את עצמנו שאין להם ערך. הערך הלאומי, ההיסטורי, הרוחני הוגחך והוצג כפטישיזם של "קבר רחב הזונה". והערך האסטרטגי, הביטחוני הוגחך באמצעות הצגתו כעולם האתמול. את האמת שהביטחון הוא תנאי לשלום, החלפנו בפיקציה שהשלום הוא תנאי לביטחון. את האמת שהטריטוריה חיונית לביטחון, החלפנו בפטיש הטכנולוגי.
כתב שמעון פרס בספרו ההזוי "המזרח התיכון החדש", שבו שרטט חזון של הפיכת המזה"ת לקהילה על-לאומית: "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר (ע' 74) ... אין מדובר רק בחשיבה חדשה על מושגי הגיאוגרפיה והטופוגרפיה בתנאי שלום, אלא בשינוי כולל בחשיבה על יסודות הביטחון הלאומי... הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן, אם טיל בין-יבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקבה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונוונציונאלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה?" (עמ' 75-76).
הלך הרוח הזה, ואשליות השלום בימי האופוריה של אוסלו, סדקו את הנכונות בחברה הישראלית להיאבק ולהקריב. הדבר השפיע, ולא היה יכול שלא להשפיע, על צה"ל. בסוף תדריך של אלוף פיקוד הדרום, בתחילתה של תעסוקה מבצעית אליה יצא גדוד המילואים שלי, הוא אמר: "כל זה לא שווה כלום, אם תיפול שערה משערות ראשו של אחד מכם." האמירה הזאת, שנועדה להפגין אכפתיות אבהית, קוממה אותי – אם המטרה היא לחזור הביתה בשלום, הרי רק לפני שעות ספורות הייתי בבית בשלום. למה קראו לי, אם המשימה חשובה פחות משערה משערות ראשי? הלך הרוח הזה ניוון את צה"ל ושחק עד דק את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הדבקות במשימה.
הלך הרוח הזה, הביא לעיצוב קונספציה לפיה ניתן לנצח בלי להילחם ובלי לשלם את מחיר המלחמה. אין עוד משמעות לשטח, לטנקים, לעוצמה קונבנציונאלית – כפתורים ומטוסים יעשו בעבורנו את המלאכה באופן שקט וסטרילי, ללא מחיר, ללא נפגעים, ובלי להפריע לשגרת חיינו. כך הגענו למלחמת לבנון השנייה, וכך צה"ל הגדול, שהשכיל להביס בשישה ימים שלושה צבאות סדירים, כשל במשך למעלה מחודש בניסיון לנצח ארגון טרור המונה כמה מאות לוחמים.
אין בדברים אלה כדי לזלזל בחיל האוויר, חלילה. ביצועיו של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה היו מצויינים. בתוך שעות ספורות השמיד חיל האוויר את האופציה האסטרטגית של חיזבאללה – מערך הטק"ק, טילי הקרקע קרקע לטווח בינוני, שהיו מיועדים להנחית פגיעה קשה והרסנית על גוש דן ומרכז הארץ. חיל האוויר ביצע את תפקידו באופן מצויין, אך לא היה די בכך כדי לנצח את חיזבאללה. כדי לנצח את חיזבאללה, היה על ישראל להחליף דיסקט, לפעול על פי קונספציה שונה לחלוטין מזו שבה צה"ל פעל. אך ההנהגה המדינית והצבאית לא השכילה לעשות כן. וכך, במשך למעלה מחודש, צפון הארץ שוּתק, אלפי רקטות נחתו על יישובים אזרחיים ישראליים, ועד יומה האחרון של המלחמה לא הצלחנו אפילו לצמצם את כמותם ותדירותם. למה? כי פחדנו להילחם.
כך שחקנו את כוח ההרתעה של צה"ל. כך הארכנו את המלחמה ואת נזקה לאורך שבועות ארוכים. כך ביזבזנו כמעט את כל מלאי התחמושת של צה"ל באש בלתי יעילה, שגם גרמה להרג מוגזם ומיותר של אוכלוסיה לבנונית אזרחית.
ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. אופן ניהולה היה כושל. מתנגדי המלחמה משתמשים בכישלון כהוכחה להתנגדותם. חלק מתומכי המלחמה מלכתחילה היו למתנגדיה בדיעבד, בהשפעת תעמולת המתנגדים. וחלק מהתומכים בה, מלכתחילה ובדיעבד, מתעלמים מכשליה, כאילו הודאה בכשלים אלה, כמוהם כהודאה שהמלחמה היתה מוטעית מעיקרה.
אחד הבולטים שבתומכים אלה, הוא אהוד בן עזר. ברשימתו "לא אנחנו הרגנו אותם" הוא שב ומגן על דן חלוץ וקברניטי המלחמה, ובז למבקריהם, טוען שהמלחמה נוהלה בכלים הראויים ומציג אותה כניצחון ישראלי גדול. הסכנה שבגישה זו, היא שאם היא תהיה לגישה השלטת בשיח הישראלי, לא נתקן דבר ולא נשתחרר מהקונספציה שגרמה לכישלון. אם לא נשנה את הקונספציה, במלחמה מול צבא סדיר לא ננצח גם "בנקודות".
האם נפל לנו האסימון? האם למדנו את הלקח? העובדה שצה"ל חזר להתאמן, ולהתאמן בהפעלת העוצמה הקונבנציונאלית, מעידה על הכרה בצורך בשינוי. אולם אני בספק האם חל בנו השינוי הרוחני, שהרי הכשל הרוחני הוא אבי כל חטאת.
הנה, שני סיגנלים המעידים על כך שטרם חל השינוי. האחד, אופי העיטורים והצל"שים על מלחמת לבנון השנייה. רובם הגדול ניתנו על חילוץ פצועים. אין ספק שכל מקבלי הצל"שים והעיטורים הם גיבורים הראויים לציון ולעיטור; אין ספק שמדובר באנשים שראוי לחנך לאור מעשיהם את הדורות הבאים. אולם צבא שעיקר הצטיינותו היא בחילוץ פצועים, ולא בתעוזה מבצעית בחתירה הבלתי מתפשרת לניצחון, תוך נכונות לשלם מחיר דמים בדבקות במשימה, לא יהפוך לצבא מנצח, ולא ישקם את חולייו.
הסיגנל השני, הוא ההפגנה המחפירה של הורי החיילים במחנה זיקים, שרצו מלווים בתקשורת לשער המחנה, כדי להחזיר את "הילדים" שלהם הביתה, ותבעו מהצבא לשחרר את "הילדים", תוך יללנות ובכיינות מופגנת ומבישה וסיפור על "הילדים" שפוחדים וכו' וכו'. אם כך נראית החברה הישראלית, אין סיכוי שהאוייב יתייאש מניסיונותיו להביסה.
ובכן, אהוד, אל לנו להתהדר בניצחון שלא היה, אלא עלינו לערוך חשבון נפש יסודי של החברה הישראלית ושל צה"ל. במלחמה האחרונה כשלנו. מאחר שהיא נוהלה נגד אוייב חלש, יחסית, הכשל היה קטן יחסית. מן העז ייצא מתוק, אם נפיק את לקחי המלחמה ונחולל שינוי אמיתי. התעלמות מן המציאות, כמו במאמרך "לא אנחנו הרגנו אותם", אינה משרתת את המטרה הזו, להיפך. ודאי שלא אנו הרגנו את החיילים והאזרחים במלחמה אלא האוייב. אך במלחמה הזו היה עלינו לנצח, ובשל שגיאותינו וכשלינו, המטרה לא הושגה. היה בידינו להשיג את המטרה. יכולנו לנצח במלחמה בגדול ולהנחיל לחיזבאללה תבוסה מוחצת. אפשר היה גם אחרת. אנו בחרנו בקונספציה שגרמה לכישלון. כעת עלינו להרוג את הקונספציה הזאת, לבצע בה וידוא הריגה ולבנות מחדש את צה"ל כצבא מנצח, שאף אויב לא יוכל לו.
 
אהוד: ייתכן שבגדול אתה צודק וכך תתנהל המלחמה הבאה, וייתכן שלא, אלא היא תוכרע בידי חיל האוויר שיקבע את מחיר משלוח הטילים לגוש דן באמצעות הרס התשתית הטכנולוגית והאסטרטגית של סוריה, כפי שסוריה קיבלו רמז בגיחת ההפצצה של היעדים בצפון-מזרח המדינה, לא רחוק מסכרי הפרת ומתשלובת הדלק הגדולה ביותר שלהם.
מכל מקום, אילו נוהלה מלחמת לבנון מראשיתה כמבצע קרקעי, היה מיספר הקורבנות שלנו גדולה פי כמה וכמה, וספק אם היתה מסתיימת יותר מהר ובתוצאה ברורה של ניצחון, כלומר, הפסקת ירי הטילים בידי כוחות גרילה של החיזבאללה.
כדאי לך לקרוא את פרשנותו של גיא בכור לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, שאותן אני מקבל במאה אחוז.
ואסור לזלזל ברצון שלנו להמעיט בקורבנות מצידנו. אם על כל חייל אוייב או טרוריסט –ייהרג חייל שלנו, נישאר מהר מאוד בלי צבא. עלינו להילחם בתחבולות אחרות, ומשהו מהן למדנו בגיחה האחרונה של חיל האוויר (זה שחלוץ המושמץ היה מפקדו) ובשיתוק כל מערכת התקשורת בלבנון במשך חמישה ימים. בכך כוחנו, ולא בכיבוש בפעם השלישית או הרביעית של דרום לבנון בהסתערות קרבית קרקעית על מוצבי אוייב מבוצרים.
 
 
יוסף אריכא
אצל נורית גוברין, יוסי אורן ואלי אשד
לאהוד שלום,
הכרתי את יוסף אריכא. הוא היה ידיד טוב של אבי, ישראל כהן, וצלם חובב. בתקופה שטרם היו מצלמות בכל בית, צילם את בניי הקטנים בדירתנו בשדרות נורדאו 77, על הגג.
בספרי: "קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה", כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"ב, בשער התשיעי: "בין יהודים לערבים", פירסמתי פרק שכותרתו: "עלילת השבוי", עמ' 309-297. בפרק השוואה בין סיפורים שבמרכזם: שבוי. שבוי יהודי בידי ערבים, בסיפוריהם של יוסף אריכא: "נוף של לילה" (תש"ח) ושל נתן שחם: "במעלה ההר" (1958); ושבוי ערבי בידי יהודים: ס. יזהר "השבוי" ו"חירבת חיזעה"; יגאל מוסינזון: "סרג'נט גרין"; עמוס מוסנזון "גבעה אחת" ועוד. בפרק: רשימה של "סיפורי שבוי" נוספים וביבליוגרפיה. הפרק מבוסס על הרצאתי בכנס ליובל המדינה בנושא: "ייצוגה של מלחמת השחרור בספרות הישראלית" (אדר תשנ"ח) שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב מטעם החוג לספרות עברית.
מבוא לסיפורי יוסף אריכא כתב יוסי אורן, בפתח: "ילקוט סיפורים" בהוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, תשמ"ב, והוא גם אחד הבקיאים ביצירתו.
אחד הנושאים הנדירים בסיפוריו הוא סיפורים מבית המטבחיים, סיפורים מעולמם של הקצבים, וזאת לאחר שיוסף אריכא שימש בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית תל-אביב.
את עולמו קנה ברומנים ההיסטוריים שלו. זה לא מכבר כתב עליו אלי אשד באתר האינטרנט שלו. כתובת האי מייל של אלי אשד: elieshe@zahav.net.il – אפשר לכתוב אליו ולקבל ממנו את המידע הדרוש.
בברכת שנה טובה,
נורית גוברין
 
 
שו"ת אליהו הכהן
 
"גרזן חד קחו ביד"
 
לאליהו הכהן שלום רב, שנה טובה וברוך רופא חולים!
עם כל קוראי המכתב העתי ועם עוד רבים-רבים נוספים ייחלתי להחלמתך המהירה מן התאונה ורוחי הייתה אתך בעת סבלך. שוב נא מהר לאיתנך המלא!
בצהרי יום א' דראש השנה האזנתי לתוכנית "איך שיר נולד" על נושא שירי ילדים בהנחיית יובל מסקין ובהשתתפותם של מרדכי נאור ויעל דר. קיוויתי לשמוע שיר מסויים מאוד מימי ראשית המאה ה-20 והתאכזבתי. לכן אני פונה אליך.
אימי ז"ל הייתה מבקרת בגן ילדים עברי בוורשה בשנים שעל סף פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אביה (סבי), יואל קוצ'יאק, היה מורה בגימנסיה העברית. אימי הייתה מספרת לנו, לילדיה, בין השאר, בהתרפקות נוסטאלגית על חוויותיה מהגן ההוא. זכור לי שיר-מופע (מפרי עטו של לוין קיפניס?) שאימי שרה והציגה בתנועות – על בעלי מלאכה שונים. מכל אשר הציגה זכורה לי שורה אחת על חוטב עצים (במלעיל):
"גרזן חד קחו ביד, גרזן חד קחו ביד – קַצְצוּ קַצֵצו! קַצְצוּ קַצֵצוּ! קַצְצוּ, קַצְצו! קַצְצוּ קַצֵצוּ!.."
חבל שאין באפשרותי לזמזם באי-מייל את מילות השורה הזו במנגינה שנחרתה בזיכרוני. אימא הייתה מלווה את השירה בתנועות חדות של חוטב העצים, המנחית את גרזנו בשתי הידיים מלמעלה למטה...
תגרום לי המון נחת רוח אם יעלה בידך לעלות על עקבות שיר-מופע זה.
תודה לך מראש על מאמציך בין אם תצליח ובין אם לאו – העיקר שתהיה לנו בריא, ושתהיה לך שנה טובה!
יואל נץ
 
 
מחכה לתשובה על חלקה השני של שאלתו
 
לאהוד שלום!
אני רוצה להודות באמצעותך למר אליהו הכהן עבור האינפורמציה המפורטת בתשובתו לשאלתי כפי שפורסמה בעיתונך. אני שב ומציין שמזה שנים אני מחפש תשובה, וגם בתוכניתה הלילית של נתיבה לא הכירו את השיר: "בן עשרים".
אני משער שעל חלקה השני של שאלתי ( השיר השני) אקבל מידע בהזדמנות. 
ושוב תודה לשניכם – – –
ובגמר חתימה טובה!             
מאיר ריבקין 
 
זה השיר השני שעליו ביקש מאיר ריבקין מידע מאליהו הכהן, וממנו היה זכור היה לו רק בית אחד:
לידיד נפשי לכשאגווע
עלי קברי שאו אל על,
נס השחרור, בצבעי אודם,
טבול בדם בני האדם.
...וכן הלאה.
 

לשם טיפוח העברית השורשית, אני חותר לביטול המונחים הלועזיים שאנו מאמצים, מתוך נוחיות של הרגע, מבלי לתת את הדעת על ההתפתחות המצטברת. זו תהפוך את שפתנו לעגה לשונית עם בליל משמעות של מלים אנגליות, שאינן מסתדרות עם הדקדוק העברי. ניתן להניח שפה ושם תחדור מלה לועזית. שיש להתאים לדקדוק שלנו. אך בעיקרון יש ללכת בדרכי מחדשי השפה ולמצוא תחליף עברי לכל מושג לועזי. הפעם –  פרי לנסר.
 
פרי לנסר – FREE LANCER – מלה בינלאומית שמשמעה שכיר למשימה מסויימת, ללא העסקת קבע. במקור האנגלי פירושו "רמח חופשי" – כלומר לוחם ברומח המוזמן בתמורה לשכר לקרבות מסויימים; "שכיר חרב" מזדמן בלשוננו המדוברת.
מה לכל זה ולתרבותנו היהודית בארץ בעידן זה של התחדשות העברית. יש כאן צירוף שתי מלים לועזיות שקריאתן בעברית הכתובה מעוותת. "פְרִי" – ייקרא פּרי (העץ), לַנְסֶר זר לנו גם כן, כי בכתובים ייקרא "לְנַסֵּר" (במשור) וכמובן שהאיש אינו "מנסר פרי".
אני מציע על כן לקרוא לסוג זה של עובד זַמָּן על משקל נגר, חשב וכדומה. המונח מרמז שזה מישהו זמין למשימה זמנית מוגבלת מזדמנת עם השלמתה הוא מתוגמל במזומן.
לעומתו מצוי העובד הקבוע שראוי להיקרא במשקל בעלי מקצוע קְבוּעָן, בדומה לידוען, רכושן, יצואן וכדומה, ולא "קבוע" שאינו מדגיש דווקא "מישרה קבועה".
משה ברק
 
 
ס. נידח
צהריים אצל חיים ז"ל בבאזל
המסעדה הפינתית הוותיקה של חיים ז"ל בבאזל היא אחד הסודות הכמוסים של הרחוב ושל האזור, שהיה פעם "שוק באזל" וגם תחנת מכבי האש הראשית של תל אביב. כדי שלא להפריע לשלוות סועדיה הקבועים של המסעדה הביתית הוותיקה – לא אתן את כתובתה המדוייקת וגם לא ארמוז דבר על מיהותם של הסועדים, רק אציין שם של סיפור, שבדימיוני כאילו רובו מתרחש בה, "התיק השחור".
אני פותח את הארוחה כמעט תמיד במרק שעועית סמיך ונימוח בפה, שמעטים כמותו יש בעיר ובארץ וגם באלה המתבשלים לפעמים במיטבחים הפרטיים. הוא מזכיר לי את המרקים הנפלאים של רחמו במחנה יהודה ושל אלברט ב"טעמי" – שניהם בירושלים. זוהי הליגה העליונה של מרקי השעועית.
המסעדה מצטיינת במנות עיקריות מבושלות של בשר, עוף וממולאים, וכן בתוספות של ירקות ממולאים וירקות מבושלים, פלפל, כרוב, קישואים, חצילים, שעועית ירוקה ועוד. המנות גדולות מאוד ומשביעות, ומי ששומר על דיאטה יכול להסתפק במנה עיקרית ובשתייה. הפעם הזמנו פלפל ממולא אורז וקצת בשר, ושתי תוספות: שעועית ירוקה מבושלת ברוטב אדום, וכרוב לבן מאודה. מעולה ומשביע מאוד. אף כי לא נופל ולא עולה על שאר התבשילים הביתיים שהמסעדה מתמחית בהם.
שתי פחיות דיאט קולה  (בגלל חום היום), השלימו את מחיר הארוחה ל-50 שקל, ועוד הוספנו 5 שקלים תשר למלצרית הנחמדה. לפני חודשים אחדים עבדה שם מלצרית שהקשיבה באקראי ותרמה לשיחתנו מידע מדוייק על שנות הולדתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי, שאנחנו לא זכרנו. הפעם שירתה אותנו מלצרית אחרת, חמודה אף היא, שאמורה השנה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. חס ושלום שתסיקו מכך שהמיטבח מנוהל בידי סופרים גאונים ופילוסופים. הבישול נשאר בידי אם-המשפחה, ועל המשכיות המקום מנצח קובי, בנו של חיים ז"ל.
חייכם שאילו תיאודור הרצל היה אומר לא רק "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים" אלא גם "בבאזל אכלתי אצל חיים ז"ל" – הוא היה מרגיש הרבה יותר טוב בביקורו האחד והיחיד בפלשתינה (ארץ-ישראל) ולא בורח מכאן כל כך מהר!
 
 
אהוד בן עזר
מאיפה באו השטויות האלה
על אודות "בית לאסתר ראב"?
לאחרונה הגיעה אליי, (מהסוכנות לקטעי עיתונות "צפנת", המעבירה לי כל מה שנדפס וקשור לדודתי אחות אבי, המשוררת אסתר ראב) – כתבה שהתפרסמה לפני יותר מחודש במקומון הירושלמי "כל הזמן" – כתבתו של יפתח אורעד על רחל המשוררת, בשם "יד לרחל". הכתבה רצופה קטעי בורות היסטורית לפיה רחל בצעירותה, בטרם כתבה אפילו שיר אחד, השפיעה על מנהיגי תנועת העבודה, המבוגרים ממנה, ו"עיצבה את דרכם"!
תנא דמסייע לכותב הם שני מקורות. האחד אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, והשני "משוררת וכותבת" בשם שושנה ויג. הנושא המרכזי בכתבה הוא היוזמה להקים בית לרחל. וכך מצוטטת ויג בכתבה:
"אם בודקים מה נעשה למען הנשים המשוררות, מתברר ששום דבר – אין להן בתים, חוץ מאשר לחנה סנש, בקיבוץ שדות ים. להקמת בית לאסתר ראב בפתח תקווה יש התגייסות רק בשנים האחרונות, בראשות אהוד בן עזר. לכבודה של רחל המשוררת לא נבנה מקום מלבד הקבר, שאליו עולים אנשים רבים." ("כל הזמן" 3.8.07).
קוראיי היקרים, האמינו לי – אינני יודע מאיפה גירדה הגברת ויג את השטויות האלה, שאין להן שום אחיזה במציאות. מעולם לא עלה רעיון להקים לזכר אסתר ראב בית בפתח-תקווה, ומעודי לא עמדתי בראש יוזמה מופרכת שכזו. כל מה שעשיתי הוא ניסיון פאתטי לבקש שיקראו רחוב על שמה בתל-אביב, ומתברר שזה חסר סיכוי כי היא אינה מגיעה, למשל, לקרסוליה של יונה וולך.
בשנים 1948-1955 שבה אסתר לגור דרך קבע בתל-אביב (קודם לכן היה לה חדר בבניין המושכר שהיה שלה בפינת פרישמן הירקון, והיתה יכולה להתאכסן בו בבואה לבקר מביתה השכור בכפר סבא). דירתה בשנים אלה היתה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר. פנייתי לוועדת השמות של עיריית תל-אביב, שלפחות יושם שם שלט המציין זאת – לא זכתה למענה עד עצם היום הזה.
ובאשר לרחל – קברה הצופה אל הכנרת, באותה חברותא היסטורית מדהימה, אין יפה ממנו ואין הולם ממנו לכבד את זיכרה בלבבות של עשרות אלפי המבקרים שפקדו ושיפקדו את חלקתה במרוצת הדורות.
 
ובהקשר ההנצחה החשוב כל כך (כנראה, אפילו יותר מיצירותיו של האדם עצמו) אשאל אתכם שאלה: היכן יש בישראל שני רחובות הקרויים על שם אנשים חיים? – דבר שאינו מקובל אצלנו כלל וכלל?
ובכן, התשובה היא, במושבה השנייה של העלייה הראשונה, הלא היא ראשון לציון, בשכונת חתני פרס נובל היהודים, שכונה יפהפייה עם מניפת רחובות על פי שמות החתנים הללו, ושם יש רחוב שמעון פרס ורחוב אלי ויזל, וזה היה בטרם זכו יהודים נוספים ובהם ישראלים, בפרס.
 
ה"ראשונים" ידועים, אגב, גם כדייקנים גדולים במה שקשור להמצאות ולתקדימים היסטוריים. כך נדפס על כל בקבוקי היקב שלהם "כרמל מזרחי – 1882" למרות ששנה זו, תרמ"ב, היתה שנת שמיטה, שרק בסופה עלו ראשוני מתיישביה של ראשון על אדמתם, ואיש מהם לא חלם עדיין על גפן ולא על כרם וגם לא על הברון רוטשילד שיבנה להם יקב אלא קיוו להקים מושבת פלחה דוגמת פתח-תקווה. העובדות האלה לא הפריעו ליקב שלהם להתהדר עד היום בתאריך שקרי, שבו לא חלמו עדיין לייסדו, ושלא היתה בו אפילו גפן אחת בת יותר משלוש שנים שאפשר לבצור ממנה ענבים ולדרוך אותם ביקב.
 
 
 
מזיכרונותיו הטריים של שחיין
בחוף גורדון התל-אביבי
מאת אהוד ב'
 
גרפיטי ברחוב גורדון בדרך לים:
חרא זה דשן
הלאה.
בוקר שבת בחוף גורדון. ים גלי. דגל אדום על סוכת המציל אבל אפשר לשחות בפינה הדרומית-מערבית של שובר-הגלים ("המזח" בפי רמקול המציל), שם הגלים פחות סוערים והמים יותר חמים לכן גם משריצים נחילי דגיגים באלפיהם.
בחור כהה עור, רזה מאוד עם מכנסי שחייה שלושת-רבעי, שעימם יכול היה ללכת עם כמכנסיים רגילים, מתולתל מצדדים אך כמעט קירח בפדחתו המעוכה-מעט, כקערה. לא ברור מוצאו. שיער כפחם. עיניים בורקות של מחפש מבקש להתיידד. עובר הלוך וחזור בין המתרחצים, בפינה שבין שובר הגלים לדייק החול שמתרומם מאמצע השובר ועד לחוף בגלל תנועת החול המצטבר במים במשך עשרות שנים, שמוק שחור רזה מבקש להצמיח פורקן.
אמרתי מתרחצים? הרוב מתרחצות היוצרות אווירה של בריכה בבית אבות. בפינה אחת יכולת לשמוע, למשל, את תולדות חייו של גד יעקבי ז"ל, שהיה גר לא רחוק משם, בגורדון 9. טענו שהדירה לא היתה שלו אלא בשכירות ואמרו כמה יפה הבניין!
היתה הרגשה שהבחור השחום אינו יודע לשחות, רק צועד ומנופף בידיים לקראת המקום המסוכן שבו שובר הגלים נגמר והגלים מתנפצים בכוח רב ויוצרים מערבולת מסוכנת. נראה כטיפוס אופייני של טובע חסר ניסיון. אך לא. הוא זהיר. הוא יוצא מהמים, וחוזר, ויוצא וחוזר, והפעם במקרה בעקבות אישה "זקנה" (שבעים פלוס אבל קמוטה כהוגן), שכמוהו שמה פעמיה למים הרדודים מאוד, קרוב לשובר הגלים.
השניים מתחילים לשוחח, ביוזמתו. הבחור שופע ידידות וקרבה גופנית אליה בעמידה. גם קודם שידרו מבטיו צמא לקשר אנושי. ותוך כדי עמידה במים הרדודים הם מרשים לעצמם לכרוע-למחצה במים וגם להיסחף לעבר החוף. הגלים הגבוהים משלחים מדי פעם גל מקציף נמוך מאוד ומלטף, והנה הם כבר רובצים שכובים במי אפסיים, לא רחוק משובר הגלים, ומדי פעם הגל הנמוך מכסה אותם עד שאין רואים מה קורה ביניהם.
וקורה! מה זה קורה! לולא ראיתי בעיניי, לא האמנתי!
הבחור מתגלגל כדרך אגב משמאלה של הזקנה החייכנית והקמוטה בעלת פני הציפור ומניח יד עליה ומחבק אותה. כל גל וגלגולו. הנה הוא שוכב  עליה לרגע. הנה הוא דוחף את ידו הכהה בין ירכיה. הנה הוא מנשק אותה על פיה. הנה הוא מנשק את שדה השמאלי, הכמוש ודאי, מבעד לבגד הים השלם והשחור שלה. והיא נראית מצחקקת. פעם על גבה מנופפת ברגליה כשובבה. פעם מנופפת בידיה כאילו דגדג אותה. ומדיה פעם גם מחבקת את גבו ומאמצת אותו אליה בשקיקה חרמנית פאטתית.
שחיינים אחדים, בעיקר מהגברים המעטים, מגניבים מבט לעבר ההתעלסות הגלוייה של הזקנה השובבה עם הבחור שיכול היה להיות לא רק בנה אלא גם נכד שלה. מטעמי נימוס איש לא מראה התעניינות מופגנת ולא מעיר מילה.
מדי פעם הצעיר והזקנה נכנסים יותר עמוק למים אולי לצנן את ההתחרמנות שתפסה אותם עד כי אינם מבחינים כלל שאין הם לבד. ושבים לרדודים, והוא שוכב עליה ומעביר ומשפשף מבחוץ את ידו על ערוותה, שאולי התעוררה לחיים חדשים– הם מתגלגלים בחדווה כזוג צעיר. אין לדעת אם אכן הצליח לעורר את אביונתה הנשכחת או אם חיכך עצמו בה עד סיפוקו או היא תפסה בצעצוע שלו באצבעותיה המגויידות וכך הגיע לידי סיפוק במים. מכל מקום, בשלב מסויים הגיע הרגע שבו הם נרגעו ונפרדו. המקומטת בעלת פני הציפור החייכניות פסעה במים לעבר החוף כשעל פניה מרוחה הבעה טיפשית של שובע, כממהרת הביתה לשחק בזיכרונה הטרי עם הדגדגן שחזר לחיים. תחילה עדיין ניסה השחום הרזה ללכת אחריה, אך היא הניפה את שתי זרועותיה למעלה ולצדדים בתנועה של  – נגמר! – ואז הוא שב למי מותניים ולמי כתפיים בקרב עדת הזקנות כדי לחפש חרמנית נוספת להטעימה לפחות עוד פעם אחת בחייה גבר צעיר שמגורה עליה.
יש לי אפילו עדה לסיפור, שחיינית-בוקר אף היא, שראתה את סופו. סיפרתי זאת לידידי יצחק אורפז על כוס קפה ב"שַׁיְין", והוא אמר שאל לי להתייחס לכך בלגלוג אלא צריך לראות דווקא את החיוב. את שמחת החיים. את תחושת השחרור. את ההתגברות על המוסכמות. ומדוע תהיה עינינו צרה במתענגים? זה סיפור של תקווה! אופטימי! מגשר בין דורות!
נ.ב.
חרף התיאור המפורט אין אנו יודעים אם הזקנה אוהבת חומוס או לא.
 
 
 
 
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שישה-עשר
נאום האקדח בפני הגברת ציפורה
 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
 
 "במה אוכל לגמול לך?" שאל אותי אבינועם יוסף אשר לזכותו, כומו גם לזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, אני יכולה לזקוף את פירסומי בתור עושה נפלאות.
אמרתי לו: "שתביא אישור שיש לנו עסקים מעבר לקו הירוק, לא שאנחנו קונים, שאז יפסלו לנו את הבשר מהשירות הווטרינרי, אלא מוכרים, יעני, ייצוא."
שאל: "למה אתה צריך?"
אמרתי לו, ואני לא מתביישת להעלות זאת גם בכתב: "כדי שאוכל לקבל רשיון לאקדח. תאר לך בעל, שאשתו רוצה להתרצח – אם היה ברשותו אקדח, לא היתה חונקת את עצמה באצבעות שלו, לא היתה טובעת באמבטיה, לא היתה עפה מהקומה השלישית של הדירה, לא היתה שוחטת את עצמה בסכין שלו – אלא מקבלת בהשלמה את הקליעים כומו בהמה פצועה שאין לה תוחלת. ככה זה בעסקי הבשר, אין סנטימנטים – את הבריאות שוחטים ובחולות יורים. מכת חסד. ואם היה לי במגירה אקדח טעון אולי הייתי מצליחה להשחיל מתאבד אחד או שניים לפני שפוצץ את עצמו לקרעים מול הוויטרינה שאני צריכה כל פעם לזגג מחדש – הזגג הציע לי לקנות סטוק של חלונות בהנחה – והייתי מצילה את חיי הילדות והאנשים האחרים, גם שני פועלים ערבים, אני לא גזענית, שנהרגו בפיצוצים, שלא לדבר על הנפצעים ועל אלה שנישארו נכים."
 
החזקתי בחנות אקדח מאוזר בן יותר ממאה שנים, ירושת סבי שהגן בו על המושבה. היום כבר אין לו בנמצא תחמושת. נאלצתי להשבית אותו ולהופכו לגרוטאה חסרת ערך כי לחידוש הרשיון נדרשתי להביא אישור שיריתי במאוזר במיטווח, בדיקה רפואית שאני כשירה להחזיק בו, ותעודת חבר במועדון קליעה.
הלכתי למיטווח, יריתי חמישים כדורים, הבאתי אישור מהרופא, וחשבתי שעכשיו אוכל להעביר את רשיון המאוזר המושבת לאקדח החדש קליבר 9 מ"מ שרכשתי כדי להגן על חנות הבשר שלי מפני המתאבד הרביעי או החמישי.
אמרה הפקידה ציפורה: "אין טעם שאפילו תגיש בקשה כי בשום אופן לא יאשרו לך החלפת רשיון. המאוזר שלך היה להחזקה בלבד. ההשבתה שלו אינה מזכה אותך בקבלת רשיון לאקדח קליבר 9 מ"מ, שהגדרתו היחידה היא להגנה עצמית, ולאדוני לא יאשרו אקדח להגנה עצמית!"
 "אני לא צריך להגן על עצמי? תראי מה קורה גברת ציפורה! כבר שלוש פעמים התפוצץ מתאבד תורן מול החנות שלי – "
 "אדוני, לשם כך יש משטרה."
 "בפעם השלישית נכנס קודם עם הסל לבקש ממני קוס מים ונתתי לו לימונדה ערבית כומו שאימי מנוחתה עדן היתה עושה."
 "אדוני, אתה ערבי?"
 "אדוני רוצה לחיות. לא ללכת כצאן לטבח!"
 "אדוני, אתה לא יכול לקחת את החוק לידיך, אבל אולי משהו בעבודה שלך יכול לשמש לך נימוק לצורך באקדח להגנה עצמית? תראה, אני מנסה לעזור לך."
 "למשל מה?"
 "למשל אם אתה גר מעבר לקו הירוק או נוסע לשם לצורך עבודתך, היו מאשרים לך את הבקשה בלי בעיות."
 "אם הייתי הרוצח-של-רבין, עוד לפני הרצח, ובא אליכם לבקש רישיון ומציג כתובת מעבר לקו הירוק, הייתם נותנים לי רשיון בלי שום בעייה?"
 "אדוני, כאן זה החוק, לא פוליטיקה. אם לא מוצא חן בעיניך, תדאג שישנו את החוק אבל אני מבטיחה לך שלא תצליח. יש לובי פמיניסטי חזק שדואג שלא יהיו בידי הבעלים אקדחים כדי לרצוח את הנשים שלהן!"
 "אז את רוצה להגיד לי שכל מתנחל, כל יהודי קיצוני, כל ביריון משיחי, כל מי שמתכנן אצלם נקמה של רצח ערבים, כל מי שזה עתה הגיע ארצה להתנחלויות ולא שירת בצבא, כל עריק בשטחים, זכאי לשאת נשק ברשיון? – את רוצה להגיד לי שכל פלסטינאי בשטחים, כל מחבל, יכול להסתובב חמוש ולהשתמש בנשק שהוברח אליו כמעט בגלוי? – ושערבים בישראל יכולים להחזיק כלי-נשק רבים שיורים בהם בשמחות ובחתונות ולא רק בהן? – והלא גם העולם התחתון מפוצץ מרוב נשק! – שלא לדבר על חיילים, על שוטרים, על אנשי כוחות הביטחון, השמירה והאבטחה, שכולם נושאים נשק ומי יערוב לנו שבקירבם אין רוצח או פסיכופאט? – אבל רק אותנו, הוותיקים המושרשים בארץ מדורי-דורות, אשר לולא הנשק שאבותינו ואבות-אבותינו נשאו עליהם לא היתה קמה מדינת ישראל – – רק אותנו, האזרחים האחראים, ההגונים והמיומנים ביותר, אתם פורקים מנשקנו בגלל התקנות האבסורדיות שלכם ואינכם מאפשרים לנו לרכוש נשק חדש, חוקי וברשיון! שמעתי, גברת ציפורה, על קצינים צעירים שחויבו לקנות אקדחים בעת שירותם הצבאי אבל לאחר שהשתחררו לא אושר להם להמשיך להחזיק בהם, ומבלי לקבל שום פיצוי על קנייתם הם חויבו להפקיד את נשקם במשטרה או למכור אותו בהפסד, כי שוק הנשק החוקי מת כיום, אין למי למכור נשק, רק למתנחלים שרוכשים אותו חופשי! – רק ליגאל-עמירים בפוטנציה אתם נותנים צ'אנס לרכוש אקדח בלי בעיות! אם נגזר עלינו למות בטרם עת, גברת ציפורה, אני רוצה ליהרג עם אקדח שלוף, גם בתוך הקו הירוק, ולא להיות קורבן חסר-ישע, שתעצור על ידי מכונית ויתקעו לי ממנה כדור בראש רק מפני שאני יהודי! חאלאס! אף אחד מאבות-אבותיי לא יצא לדרכים בלי אקדח טעון כי אנחנו בארץ-ישראל! ומוטב לי לשבת בבית-סוהר שהרגתי לפני שנהרגתי!"
 "אדוני, אתה מתרגש יותר מדי. אתה לא חושב שיש משהו מוזר בלהיטות שלך לרכוש אקדח? אם אתה מדבר ככה, בטח לא יתנו לך רשיון!"
 "חיינו, גברת ציפורה, מתנודדים בין האסון לבין הטימטום. מה, את פוחדת שאצא עם האקדח לרחוב לפגוע בערבים או שאהרוג את אשתי? אני בכלל גרוש ואם לא הייתי מתגרש הייתי כבר אלמן."
 "אני משתתפת בצערך, אדוני, אסור לי לשפוט אותך אבל מניסיוני אני חוששת שבאת לכאן שלא בתום-לב, יותר מדי אתה מתלהב ומדבר, ואני מבקשת ממך להפסיק להטריד אותי. יש תור ארוך בחוץ והצעקות שלך נשמעות במסדרון. שלום."
 "גברת ציפורה, אבקש את סליחתך. אני אשתדל להשיג את האישור שעליו המלצת לי. שלום."
והאמת, קיצרתי כי מוכרחה הייתי מאוד להפליץ. כל המסדרון החיצוני, שהיה ריק מאדם, רעד ממני כומו במיטווח.
אך גם לאחר שסיימתי לתקוע נמשכה סידרת ההתפוצצויות והבניין ממש הזדעזע. לא יכול להיות שבגללי? – רק לאחר כרבע שעה, בתוך הצפירות הקולניות ופקקי-התנועה, אז נודע לי שבאותם רגעים ממש פוצצו את השגרירות האמריקאית.
 
*
 
אבינועם הטוב אכן המציא לי את האישור על הנייר המודפס של משאית-הקירור ואפילו צירף חשבוניות ותעודות-משלוח שלו ליישובים שמעבר לקו הירוק ולחנות הבשר שלי "ברבקצוץ" בגבעתיים, וחזרתי לגברת ציפורה, וקיבלתי רשיון, וכמה צחקתי כל הדרך כשהלכתי לקבל בחנות הנשק את האקדח, וכשטמנתי אותו טעון במגירה שלי, מאחורי הדלפק, היכן שאני פורס, ומעבד, את הבשר והיכן שנחתו הרגליים של שלושת המתאבדים.
 
המשך יבוא
 
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.