לפני כשנתיים, ב-12.7.05, באחד הימים החמים של הקיץ ההוא, ערך החוקר גלעד צפריר ראיון עם מר אהוד בן עזר בחצר האחוזה קלמניה.
תקליטור הראיון, הנמשך כשעה, לא הגיע משום מה גם לידי המרואיין אלא בימים אלה, בתיווכו של מר עזרא שפרוט מבית ברל, המקדיש את מרצו ותושייתו לשימור מורשתה של אותה אחוזה חקלאית שלא היתה כדוגמתה בארץ, ואשר על רקעה מתרחשים שניים מספריו של מר בן עזר, שחי בה בילדותו ובראשית נעוריו: "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".
הראיון לעצמו משרת את מטרתו של החוקר והיא – העדות הטקסטואלית, ואולם מבחינה דוקומנטארית טלוויזיונית או קולנועית הוא לוקה מאוד בחסר מאחר שבכל משך הזמן מצולם, במצלמת וידאו אחת, מלמטה כלפי מעלה ולא בגובה העיניים – מר בן עזר המספר, השמן, ואין רואים כמעט את הבתים והמקומות שעליהם הוא מספר. אפילו הבריכה הגבוהה בלב החצר של האחוזה אינה מצולמת, וגם לא המעקה של בסיס הבריכה למטה, שלידו כמעט שנדרס מר בן עזר הילד ברגלי פר מיוחם לפני יותר משישים שנה, וגם לא מראה האחוזה מוקפת החומה מבחוץ.
במשך שנים ניסה מר בן עזר להציע סרט על זיכרונותיו מקלמניה, שאותה בנה דודו ברוך בן עזר ראב עבור הבעלים משה גרידינגר – ולשווא. יש עדיין אנשים שזוכרים את קלמניה מלפני שישים שנה. יש שפע של תמונות ישנות. יש תיעוד. המקום מופיע אפילו ב"החי על המת" של מגד. שלא לדבר על ספריו של מר בן עזר עצמו, ששיחזר פעמיים על רקע של רומאן עלילתי את כל העולם המיוחד של קלמניה ההיסטורית.
אילו היה מר בן עזר סופר חשוב שרצים איתו בסימטאות ירושלים או חיפה ועושים עליו סרט דוקומנטארי, היו עושים גם עליו סרט שמספר גם את סיפורה של משפחתו בפתח תקווה  בת ה-130 ושל קלמניה. אבל מאחר שהוא סופר נידח, אין סיכוי לכך – כמו שגם פיספסו בשעתו לעשות סרט על גברת אסתר ראב על רקע השרידים של פתח תקווה של ילדותה ונעוריה, כמו למשל הבית שבו התגוררה המשפחה בראשית המאה העשרים ואשר עומד על תילו עד היום, כולל המרתף שבו נכלאה בלילה ועליו כתבה את סיפורה המקסים "המרתף".
אגב, גברת בשם עירית עמית פירסמה לפני שנים אחדות בהוצאת מאגנס ספר רצוף שקרים ואי-דיוקים על קלמניה ועל חלקו של מר ברוך בן עזר ראב בהקמתה ובניהולה. במאמר שפורסם כאן בשעתו הועלתה תהייה כיצד הוצאה מכובדת מוציאה אוסף של בדותות – אך המאמר לא זכה לתגובה. הגברת עמית גם פנתה בראשית מחקרה, טלפונית, אל מר בן עזר והוא הביע נכונות לעזור לה בעל פה ובמסמכים, ואולם היא לא חזרה אליו מאחר שכנראה יש חוקרים, בייחוד בימינו, שכאשר הם מרגישים במשהו אמיתי, מיד הם בורחים ממנו אל מחוזות הכזב או הכדאי-לי.
 
 
חדשות אוניברסיטת בת שלמה רבתי
ליד כביש שש
 
א. מדוע תינוקות צועקים ובוכים בלילות?
מחקר רב שנים שנערך בקרב סטודנטיות שהיו לאימהות בנישואים ובלעדיהם מוכיח שמאחר שברוב המקרים לווה עיבורן בצעקות חמדה רבות ונשנות לילות וגם ימים, שנשמעו גם בבתים הסמוכים, ולכן גם תינוקותיהן שוכבים על הגב וצועקים בלילות, כמאמר התלמודי "מה שנכנס בצעקה גם יוצא בצעקה!"
בקבוצת הבקרה של אימהות האילמות והדתיות אכן לא בכו התינוקות בלילות.
 
ב. איגוד מרצים ישראלי יוצא בגילוי דעת נגד ביטול החרם האקדמי של איגוד המרצים הבריטי על ישראל
איגוד המרצים בלי גבולות למען חופש האזרח בישראל ונגד הקולוניאליזם והפאשיזם, בראשותו של ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, עומד לצאת בגילוי-דעת (אם יקבלו לכך תקציב מקרן חדשה מסויימת) – בעיתונות ובו ייאמר כי המרצים הישראליים מוחים ומגנים את החלטת האיגוד האקדמי הבריטי לבטל את החרם על הקשרים עם המרצים והאוניברסיטאות בישראל.
בדבריהם הם אומרים: "המאבק העיקש נגד האוניברסיטאות הגזעניות והציוניות של ישראל יוכל להצליח רק אם אתם, הקולגות שלנו בבריטניה, תתמידו להחרים אותנו ולגנות אותנו, ואפילו יחרימו אתכם בתגובה כל האידעלעך מאוניברסיטאות ארה"ב, שכאשר הם רואים חייל צה"ל הם פותחים את התחת מרוב התרגשות וכאשר הם רואים חיילת צה"ל הם חולמים לכבוש אותה ובכך לגבור אפילו על הישגי המלחמה הקולניאליסטית המזוהמת של צבא ההגנה לישראל וחיל האוויר שלו."
 
 
 
ביום ד'  כ"ח בתשרי 10.10.07 בשעה 20.00
יתקיים ערב בבית הסופר רח' קפלן 6 בת"א
ערב לזכרו של גד יעקבי
 בהנחיית חלי אברהם-איתן
ובהשתתפותם של לובה אליאב, מירון איזקסון, פרופ' אביבה דורון ופרופ' זיוה שמיר. יקראו משיריו: אסתר בכרך (יעקבי), אסתר ויתקון וחברי הפאנל
 
 
 
נורית יובל
אדון מטלון
פרק מתוך ספר-בכתובים "חיים של נייר", שטרם מצא מו"ל, והוא מתרחש בירושלים, בבית אשתו וילדיו של רופא ייקה, המגוייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ומשרת הרחק בהודו במשך שנים ארוכות.
פעם בחודש עטו פניה של אימא ארשת של מנהל שיש לו עניינים חשובים לטפל בהם. בתנועות חדות יותר מתמיד כרעה אל מגירת המים הדלוחים בתחתיתו של ארון הקרח, נשאה אותה בעד דלת המטבח והתיזה אותה לחצר. אחרי כן רחצה את הכלים במי הברז הקפואים, זירזה את הילדים להתלבש מהר מן הרגיל, ארזה את כריכיהם, השהתה אותם לפני דלת הכניסה, וחזרה אל הארון הגדול של אימהּ המנוֹחה, שמראָה גדולה קבועה בחזיתו. זה הארון שמולו ניסתה הילדה לפרצֵף פרצופים ולנסות לדעת איך היא נראית כאשר היא ישֵנה ועיניה עצומות.
מול הראי צנפה אימא את שערותיה בפתיל נוקשה, לשוות לפנים ארשת ראויה של צניעות, ומָשְחָה את שפתיה בששר [?]. היא חיככה את השפתיים זו בזו להשוות את הצבע – ותמיד חרג כתם ליפסטיק קטן מתחום השפה התחתונה, סרקה בעינים נוקבות את דמותה שבזכוכית ואישרה לעצמה מידה של מכובָּדות של אשת קצין. הילדים חיכו בפתח וידעו שהיום היא הולכת אל הבנק.
"צא ברגל ימין!" ציוותה על הבכור בשעה שנעלה מאחוריה את הדלת והיטיבה את הילקוט על שכמו, "לך לשלום ועל תסטה ימין ושמאל."
אחר כך הצעידה את הקטנה דרך השדות המסולעים אל גן הילדים, פקדה עליה שלא לדרוך בשלוליות וכהתה בה כאשר בקשה להתכופף אל נמלה או תולעת. "מהר-מהר. את רואה שהיום אין לי זמן."
לאחר שהופקדה הקטנה בידיה של הגננת והצטנפה בדומייה בפינת הבובות, המשיכה אימא בדרכה. כאן כבר היה כביש סלול שהבריות הילכו בו  ואפשר שיזדמנו מכרים שיראו שהיא ממהרת. אולי תיעצר להחליף אתם מילה, אבל מה יש לה לשוחח עם הנשים שמצבן שפר ממצבה, יש להן גב של בעל בַּבית, שכנים שאפשר להיכנס אצלם ואפילו מקרר חשמלי.
הילדים שהו במוסדות החינוך ולא ידעו מה עושים בבנק, ולא ראו שלפעמים אף נכנסה לשהות קצרה לקפה "עטרה" לתרגל את לשונה בשיחת רֵעים, לשעֵר בחברת ותיקי המחתרוֹת את מועד קיצהּ של המלחמה ולהזין את מחשבתה לכל החודש כולו, עד הפעם הבאה שתרד העִירה, בהרהורים על כל הדמויות הבְּטֵלות שנקבצו שם. הם רק ראו, בשובם הביתה, את אימם יושבת לשולחן האוכל וממיינת את השטרות עם דיוקן המלך עליהם לתוך מעטפות: שכר דירה, מיסי עירייה, תשלום לגמנסייה, מכולת גרשון, נעלים לילדה.
בערב, כשכיסתה את הילדים במיטותיהם, הגיפה את התריסים מפני יללות התנים וחזרה אל מעטפותיה, התברר שוב ושוב שהסכום אינו מספיק, שהתנים קרובים מדי, ושהבדואים המשוטטים עלולים לחמוד את אוצר המעטפות. זמן מה נמלכה בדעתה עד שהחליטה להכניס דייר משנֶה, איזה בחור צעיר המחפש קורת גג. נוכחותו תכניס פרוטות אחדות ותוסיף טיפת מגן.
כך נכנס מַטָלון לחדר בעל הקיר העגול, בקצה המסדרון. תריסי החדר היו מוגפים תמיד שמא יחדור דרכם נחש או עקרב מן הגינה, והילדים לא נכנסו בו מעולם מפאת האופל המאיים. הם הגיעו רק עד חדר האמבטיה שלפניו, שם עמדו בגיגית וראשיהם נחפפו בסילון מזרבובית הקומקום, והלהבות שבקעו מגרונו השחור של תנור העֵצים האירו את רגליהם. זו הגיגית שבה הטמינה סבתא רחל המנוחה את מכונת התפירה בתוך בור שכרתה בחצר בברחה מפני התורכים. מכונת התפירה נשדדה ורק הגיגית נותרה בבור כרֶחם עקורה, והמשיכה לבְהות בעֵין הפח שלה באנגלים שהחליפו את התורכים ואחר כך התגלגלה לשמֵש נכדים שלא הכירו את הסבתא.
בחדר ההוא היתה מיטת ברזל, וגם ארון עץ ירוק שבו הניח מטלון את חפציו. אילו נמצא שם בשעות היום, בוודאי היה פותח לעצמו את התריסים מאחורי הדלת הסגורה, אבל בדרך כלל חזר רק בערבים, ללון מעיסוקיו שגם הם היו עלומים בעיניהם.
הילדים שמחו לקראת האיש הזר שנעשה שותף לחדר האמבטיה וניסו לקשור שיחה. "מטלון, מטלון," סיפרה לו הילדה ערב אחד, "היום יש מכתב מאבא!"
"פסססס..." התפעל מטלון בחביבות. מי יודע מה עבר עליו לפני שהגיע אל הבית והאם ידע לשוחח עם ילד. ארשת פניו וטון הלחישה העידו שרצה בכל לב להיענות לקטנים.
"התחלנו היום ללמוד את ספר שמות!" סיפר לו הבכור כשנפגשו במסדרון הצר.
"פסססס!" החזיר לו מטלון במאור פנים, ואולי הוסיף עוד מילת הערכה.
"תראה את הנעלים החדשות שלי!" התנַאֲתה שוב הקטנה כשנשא מטלון צנצנת לבֶּניָה מארון הקרח במטבח אל צִנעת חדרו.
"פסססס!" חייך מטלון באהדה ואפשר שהוסיף: "תתחדשי, יפהפיות!"
 
אימא הקצתה לו צלחת וכוס, סדין ושמיכה, והקפידה לרחוץ ולכבס את כליו בנפרד משאר כלי הבית, שאין לדעת מה משייר גופם של אנשים זרים, וגם אם הגורל מחַבֵּר, טוב להעמיד איזה חיץ. הפרוטות שנוספו והנוכחות הגברית חיזקו את ביטחונה, וכשבא בעל הבית הערבי לגְבּות את שכרו עמדה מולו עמידה איתנה של אישה שאינה עוד יחידה ופרוצה לכל רוח.
הימים עברו, צמחי השדה החליפו את צבעיהם בהתאם לעונה, מכתבו של אבא חצה את האוקיינוס והביע שביעות רצון על ההכנסה שמוסיף מטלון למשפחה, אימא יכלה להמתין בערבים לעוד מישהו שאפשר להכין לו כוס תה, ולקיים שיחת בוקר פשוטה כגון: "תראה מטלון איך הילדה שותה את הקקאו עד הטיפה האחרונה!"
ומטלון היה אומר בחיבה: "פססס! איזה יופי!"
הילדה שמחה שמעריכים אותה.
 
סדר הימים נמשך כתיקונו עד שנמצאה בשדה מזוודה מוזרה ומישהו הודיע לסי.אַי.די. (הבולשת). לקראת ערב הכריזו השלטונות על "עוצר" וצוותים חמושים באלות יצאו לערוך חיפושים.
הפקודות לא נגעו לדיירי השדה וקולות הלילה לא השתנו בו, התנים נשאו את יללתם והקוצים המשיכו לאוֵש. גם לאזני אימא, שלא היה מקלֵט רדיו בביתה, לא הגיעה השמועה, אבל ממילא לא היה לה לאן ללכת ומעולם לא השאירה את הילדים לבדם. רק אחר כך הבינה מדוע בושש מטלון באותו לילה לחזור הביתה, וכן גם אדון וַיס מן הקרן הקיימת, שמשפחתו גרה מעבר לקיר המטבח, משם נדפו שיחות בגרמנית. הילדים לא ידעו גרמנית והכירו את אדון ווַיס רק בשם "מַיין מַאן" (בעלי), כי ככה ציטטה אשתו את דברי בעלה כשהחליפה מילים עם אימא בפתח המטבח. עתה שכבו הילדים במיטות ונצטוו להירדם, ואימא ישבה לשולחן, חזרה וקראה במכתב שהגיע מעבר לים, שלפה מסינורה את המחט והחוט ששימשו לתפירת העֶלזאלֶע (עור הצוואר) ממולאה של עוף וחיברה בהם את הדפים הדקיקים זה אל זה, שלא ישתבש סדרם. ואז דפקו בדלת המטבח.
מעולם לא הגיע איש אל הבית בשעות הלילה, כשהדרכים בחזקת סכנה. הבדואים שעיבדו את השדה נעלמו עם שקיעה, האפנדי שגר בארמון שניצב כמטחווי עין, והאנגלים שדרו על יד מגרש הטניס שבאופק לא נכנסו בו גם בשעות היום. הנקישות בדלת הלמו פקודה.
"מטלון לא דופק ככה!" אמרה אימא, קמה ממקומה וסגרה אחריה את דלת החדר שמלבֵּנים של זכוכית מחוספסת נקבעו בה. הילדים שמעו את קולה: "מי שם?!"
מעבר לדלת ענו באנגלית, זו חרקה על ציריה ואחר כך התערבבו הקולות והצעדים לכל אורך הבית. הילדה משכה את השמיכה מעל לראשה שלא לראות ושלא להיראות, שלא לשמוע ושלא להישמע, ודימתה לעצמה שהיא נסיכת פרחים בארץ לא נודעת. אבל הלשון הזרה וקולות הנעליים המסומרות חדרו דרך החלום והשמיכות, והיא ידעה בדיוק מתי הם מתרחקים לאורך המסדרון, מתי נפקחות דלתות החדרים ונסגרות, מתי נושב החושך מחדרו של מטלון ומתי שבה הלהקה מסיורה אל קדמת הבית. עכשו נפתחה גם הדלת שמול מיטתה כדי שליש. הילדים עצרו את נשימתם, כומתות אדומות הציצו בפתח, אימא דיברה אנגלית ושוב חרקה דלת המיטבח והמפתח הגדול קרקש במנעול. הצעדים הגסים עברו לרמוס את מפתנה של גברת וַיס השכנה ואימא שבה ונכנסה אל החדר. פניה הלבינו באור הקלוש מן המטבח, והיא רצתה להרגיע את הילדים או לחלק את החוויה.
"אתה ישן?" שאלה את הבכור.
"לא, אימא, מה הם רצו?"
"חיפוש," היא אמרה, הראיתי להם שאתם ישֵנים כאן והם הלכו. אפילו התנצלו על ההפרעה."
"מה חיפשו?"
"מישהו זרק בסביבה מזוודה ונמצא בה ציוד רפואי משומש. רופא טיפל כנראה במישהו שעסק בחומרי נפץ ונפגע."
"למה לזרוק ציוד רפואי?"
"שלא יעלו על עקבותיהם של הרופא והנפגע. בוודאי עסקו במשהו שהשתיקה יפה לו."
"אבא שלי רופא!" אמר הבכור בגאווה.
"אבא שלך בהודו  והוא קצין בעצמו,"  פסקה אימא, "אבל הם יודעים שאני מכירה אנשים. כל מיני אנשים." קולה לבש משמעות עמוקה למרות שלא יכלה להטביע את רישומה אלא על ילד קטן. "יש פה גם דייר מִשְנֶה וסייג לחוכמה שתיקה. עכשיו תֵּרדם."
אימא החשיכה את האורות ונצמדה לחלון המטבח, להאזין למתרחש אצל גברת ווַיס ולהמתין עד שצללי החיילים ייעלמו באפילת השדה. הילדים צללו להרהוריהם: זה ניסה להעלות בזיכרונו את תמונת אביו, וזו ניסתה לשוות לעצמה אבא שלא הכירה והוא לבוש בוודאי באותם מדים שלבשו הקלגסים, ואיך זה ייתכן. מלאך השינה הטוב נגע בעפעפיהם וטשטש את המראות.
 
מטלון לא חזר גם למחרת ואימא בלשה בקדחתנות בכותרות של עיתון הבוקר. הבכור נצטווה לקחת בדרכו את הילדה לגן, לצאת ברגל ימין ולא לסטות ימין ושמאל, והשנים שולחו החוצה בפקודת "אל תרגזו בדרך." אחר כך נצמדה לחלונה של גברת וויס ושאלה אם כבר יודעים משהו.
"מַיין מַאן וִירט וַארְשַיינְלִיש וִיסְן (בעלי בוודאי יֵדע), אמרה גברת ויס, ושתיהן העבירו את היום בציפייה שאדון ויס מן הקרן הקיימת יחזור בערב ויעדכן אותן בחדשות: מה קרה? גילו? מה גילו?
משלא חזר מטלון גם בימים הבאים, הצטמצמה ההכנסה. לילדים לא נודעו פרטים. חדרו של מטלון היה סגור בפניהם קודם בואו, בזמן שהותו וגם לאחר מכן, כך שהשינוי עבורם לא היה גדול מדי. מיטותיהם הועברו מן החדר הקדמי אל חדר שנפלש מן המסדרון הארוך ממול לאמבטיה, ושם הרי הסתיים תחום המושב שלהם מאז ומתמיד. זה החדר שבו עמד הארון הגדול של סבתא עם הראי בחזיתו, שכותרתו המגולפת כמעט נגעה בתקרה הגבוהה, וברווח אפשר היה להצפין דברים. מעתה יכלו לִצְפּוֹת באימם בימים שנצטבעה בליפסטיק, לפתוח את דלת הארון ולנסות להבין איך אֵין הם נמצאים מעבר לראי שהיו בתוכו עד לפני רגע. שעות האור שהתארכו עם בוא הקיץ התירו להם לשחק בגינה, והם שקעו בבניית מגדל בבל של אדמה וגרוטאות, השתכשכו בבוץ והוסיפו נדבכים מדי יום. כשמגדַל הגרוטאות עבר את גובה הגדר, נזכר הבכור:
"אם מטלון היה רואה את זה, בוודאי היה אומר: פססס! איזה מגדל!"
והקטנה עשתה לה בובת נייר והושיבה אותה על ראש המבנה.
החדר האחרון הושכר לגברת ר. שנמלטה ובאה מגרמניה. בנה השכיל לעלות ארצה בזמן, אבל בדירת החדר שלו הצטופפו אשתו וילדיו ולא היה מקום להשחיל סיכה. היה נחוץ למצוא סידור לַסבתא המוזרה, מיטה לעצמותיה הלֵאות ומקום לתלות את כובעה ושמלתה המנוקדת. ביתה של אשת הקצין היה פתרון אידיאלי – גם בעלת בית דוברת גרמנית וגם לא רחוק מדי מן הבן, במונחים של אותם ימים. אימא שמחה ששוב תצטרפנה מטבעות לַתקציב ואבא שמח במכתבו מעבר לים שיש עוד אישה בבית ואולי תסייע בטיפול בילדים.
אבל גברת ר. לא יכלה לעזור לאיש. אימא הסבירה לילדים שהגברת זקוקה להרבה שלווה, שהיא רגילה לילדים מנומסים ומחונכים ואסור להפריע בין שתיים לארבע. הילדים עוד לא ידעו לקרוא בין השיטין את סיפורה של הדיירת. היא הצטחקה אליהם כשנתקלו בה בדרך לאמבטיה, הבטיחה להם שאם יהיו ילדים טובים, תשמיע להם משהו בפטפון שלה בעל הרמקול הענק. "ילדים טובים – מחר מוזיקה!" התחננה, אך לא ניתן לקיים שיחה של ממש. אפשר שאימא שוחחה איתה בשעות שהם שהו במוסדות החינוך, אבל למרות שעכשיו היה חדרם סמוך בהרבה לדלת הסגורה, הצטרף אליה גם ענן של ערפל.
אחר כך תם הקיץ, הילדים הרסו את מגדל בבל והחליטו לבנות במקומו ספינה. שעות רבות התעפרו בעפר והתפלשו בשלולית שליד הברז עד שנצטוו להתייצב בגיגית הפח ולהתמרק בקילוח הקומקום לפי תור.
עייפים שכבו במיטותיהם ותכננו את הספינה איש בדימיונו, כשבִּיכּוּ התנים את סוף הקיץ. רוח הסתו איוושה וליחששה בשדה: פסססס....
"מה זה היה?" נבהלה הקטנה.
הבכור התבדח: "אה, זה מטלון ישן על הארון."
הילדה נרגעה. הכל ייתכן שם, ברווח שבין כותרת הארון והתקרה. ומטלון הרי היה איש נחמד מאוד.
 
מערכת "חדשות בן עזר" מאחלת לנורית יובל שתמצא בקרוב מו"ל שיוציא לאור את ספרה המרתק והמקסים "חיים של נייר", שכנראה חטאו העיקרי בכך שהוא אמיתי ולא מטומטם.
 
 
 
ניצה וולפנזון
בילוי של חג – או שכספיר ופופיי בחמישה שקלים
שלום אהוד,
ביקרנו היום במכירת ספרים בהוזלה ולא יכולתי שלא לכתוב לך את התרשמותי.
שבת של סוכות, נקלענו לקניון בעל חזות ארכיטקטונית מעניינת ו"שם עברי" מקורי "סיטי סנטר". מצאנו את עצמנו חוגגים "הקפות" מוקדמות בחברת קהל נלהב סביב... דוכנים של ספרים בהוזלה. תהיתי מדוע בכל פעם, כמרימי ידיים למרום – העיפו מבט קדימה, למעלה. עד שהבחנתי בדף מנויילן תלוי על הקיר ועליו קוד מיוחד במינו:
מדבקה צהובה 5 שקלים, כחולה 10, ירוקה 20, אדומה וכתומה 30, והמוכספת מורה על המחיר היקר ביותר – 40 שקל. כנראה לא נותרו מדבקות ירוקות ולכן נוספה השורה "בלי מדבקה 20 שקל."
הקפות אחדות לא סייעו בידי להבין מהו קנה המידה לפיו הודבקו המדבקות על הספרים. עד עכשיו ידעתי את כוחו של קוצו של יוד, אבל עמדתי תוהה לנוכח כוחה של נקודה צבעונית.  אי אפשר לעמוד – דוחקים בך להמשיך ולהקיף. השקית מתמלאת, לא תמיד בגלל המחיר או הכריכה המהודרת. ספרים שלא השגנו בספרייה, הנה הם כאן. ספרי הגות לצד ספרי שירה, ספרות יפה בצד ספרי ילדים, והשמות הולמים בך – צ'כוב, טולסטוי ושקספיר, קניוק, צלקה, אלתרמן, גורי, זך וחלפי, וסופרים שעלו על הבמה רק בזמן האחרון, עוד, ועוד... וגם, לא יאומן,  הסופר הנידח מופיע גם הוא ויותר מפעם אחת! על יד כריכה צעקנית של ילד זועק בפה פעור "את זה!" (נירה הראל) מונח בשקט ספר שנעים להחזיק בו, איורים נפלאים והצצה קצרה בכתוב מבטיחה שעה של נחת עם נכדתי הקטנה, שתקשיב בשקיקה למסופר ב"הילדה מן הים" מאת אהוד בן עזר. עוד חצי הקפה והנה ספר עב כרס בצבע כתום (אולי זו הסיבה מדוע לא הודבקה מדבקה כתומה או אחרת) "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. נכתב כמובן על ידי המעריץ הבלתי נלאה שלה אהוד בן עזר. ובפינה אחרת מונח בצניעות ספר קטן ובתוכו הקובץ "המית שורשים",  מיבחר משיריה של אסתר ראב. 
ובכל זאת, מה היה פסק הדין של הנקודות? אלתרמן נקודה כסופה (40 שקלים) ושקספיר נקודה צהובה (5 שקלים) וכל השאר ביניהם. ובסניף  סמוך של החנות, שיזמה את המכירה המוזרה, נמכרים במחיר מלא קופיקו וסמדר שיר ודומיהם, אבל היה נחמד לדאות על כנפי הנוסטלגיה כאשר הבחנתי בחוברות שטרחה הוצאת עופר להדפיס מחדש, עם הניחוח של ימים רחוקים – "המים שאנו שותים", "הבגדים שאנו לובשים" וכולי, ובמטה קסם השתרבבה ביניהן חוברת מקורית של פופיי, שדפיה עדיין מודבקים. הצצתי פנימה... – העורך יוסי גמזו, שכותב לקוראיו הצעירים "שלום חבר'ה!"
המוכרת הצעירה כנראה פירשה לא נכון את השתאותי למחיר, 5 שקלים, הבליגה על "מה את רוצה" והפטירה "אבל זה ישן."
 מסתבר שפופיי לא כל כך ישן כמו שקספיר אבל את שניהם רכשנו היום בחמישה שקלים כל אחד.
 
 
צהריים לשניים ב"אידי" אשדוד ב-329 שקלים כולל התשר
לכבוד יום נישואיה ה-33 של המיסתורית עם מערכת "חדשות בן עזר" (עוד בטרם נוסד המכתב העיתי) – שלחה המערכת נציג אחד לסעוד עימה ב"אידי מסעדת דגים" באשדוד.
קודם כל מקבלים לשולחן צלוחית סלט כרוב וגזר טריים חתוכים דק ומתובלים היטב בשמיר, לימון ושמן, וכן ראש שום גדול אפוי בתנור. עד מהרה מגיעה גם פיתה ענקית תפוחה וחמה מקמח לבן, "לחם הבית", והשום האפוי והנימוח נמרח עליה בכיף; ומקבלים גם פרוסות אחדות של לחם שחור כפרי שאליהן אף לא הגענו. כל זה על חשבון הבית.
1 קנקן גדול של סודה קרה עם פלח לימון, 24 שקל. (אפשר גם קנקן קולה או מיץ תפוזים).
2 ארוחות עסקיות, 95 שקל כל אחת, הכוללות: 4 צלוחיות של מנות ראשונות: חומוס טעים עם טחינה כמעט גולמית. לבנה בשמן זית. סלט חצילים קלויים טעימים עם פתיתי בצל יבש טרי. צלוחית איקרא ורודה עם פתיתי בצל יבש טרי, ותפארת המנות הראשונות: סלט דוּדוּ! – שעיקרו קוביות זעירות של עגבניות בשלות עם פתיתי בצל יבש ברוטב משגע.
בתום הארוחה שאל נציג מערכת המכתב העיתי את בעלת המקום מה סוד הקסם של הסלט, ובכן, לדבריה דודו הוא חבר שלה ושל בעלה, ודודו מבקש תמיד את מנת הסלט בנוסח שהוא מכין, עד שהפכה לאחת ממנות הבית. "וכיצד בדיוק מכינים אותה?" – שאל נציג.
בעלת המקום חלקה עימו ברצון את המתכון. קוביות עגבניות בשלות חתוכות דק, ועומדות קצת זמן עד שתתרככנה (ותוצאנה קצת מיץ), אפשר גם לקלוף את כולן או חלקן (את התוך הבלתי-אכיל מומלץ לשים במסננת קטנה וללחוץ כדי שייסחט המיץ בלבד, המלצת הנציג). מוסיפים ריבועים זערערים של פלפל ירוק חריף. מעל אלה זורים מנה נדיבה של פתיתי בצל יבש, ומוסיפים לימון, שמן רגיל (לא שמן זית!), מלח וקצת שום, כנראה כתוש, ומערבבים. הסלט הזה הוא בניגוד לכל העקרונות של הנציג, מכיל שום ואין בו שמן זית, אבל מה זה טעים! [ואנחנו מקווים שלא המצאנו כאן את הגלגל או את אבקת השריפה!]
הלאה – 1 מנה עסקית לנציג [95 שקל כולל התוספות], של דג פורל פרוס לשניים אפוי בחמאה ופלחי שקדים. מעולה. התגברנו רק על צד אחד והשני נארז.
למיסתורית – 1 מנה עסקית כנ"ל של שרימפס וקאלאמרי עשויים בחמאה ושום. המיסתורית העירה שהחצי השרימפי קטן מדי, ומיד הביאו לה עוד חצי מנה שרימפים על חשבון הבית, שאותם כבר לא יכלה לאכול מרוב טובה. גם מן הקאלאמרי הגדושים, שניתנו בשפע, הספיקה לאכול רק חצי, וכל היתר – נארז. הנציג מעיר כי הוא מעדיף את הקאלאמארי בציפוי הטמפורה כשהוא מטוגן יותר עד השחימו והיותו פריך לגמרי.
כתוספת הגיעה גם קערית פירה תפוחי-אדמה בחמאה ומלח, מעולה.
כן, שכחנו לומר שכבר בהתחלה נפל על המיסתורית רעב משונה, והזמינה מחוץ לעסקית גם מנה של דג מלוח, 37 שקלים. מנה ענקית של שני חצאים טעימים עם בצל כבוש. החצי השני נארז.
קינוחים: 1 קרם ברולה יוצא מן הכלל שלא היה מבייש שום מסעדה צרפתית שיצא לנו לאכול בה, 28 שקלים, וכן אספרסו כפול, 10 שקלים.
ואחרי ככלות הכול עוד הגישו לשולחן, בבקבוק שקוף, לשעבר של קוניאק צרפתי, ליקר למונצ'לו, כנראה מעשה-הבית, עם שתי כוסיות, חופשי על חשבון הבית. שתה כאוות נפשך, אלא אם כן אתה צריך לנהוג.
המלצרית לורן אלמקייס היתה יעילה ונחמדה וכך גם כל חברותיה שעזרו בהגשה המהירה והיעילה. כאשר הגענו לפרשת האריזה, וביקשנו לשים גם את שליש הפיתה, אמרו שלא, הם יכניסו לשקית הגדולה פיתה חדשה טרייה, על חשבון הבית, ואכן גם ארזו אותה היטב בנייר כסף כפול. השירותים, אמנם קרוב קצת למיטבח, נקיים ומאירי עיניים. ובכלל, התפאורה, הדקורציה, שגווני החום שולטים בה – מאוד מלבבת, בנוייה כולה על פרטי ציוד של דיג וספינות, ובפינת הכניסה תעודות הצטיינות של המסעדה. המקום מרווח מאוד ומאוורר ומקורר.
ס"ה 289 שקלים עליהם, הוספנו 40 שקלים תשר – יחד 329 שקלים. אלמלא התפנקנו בדג המלוח ובקרם ברולה היתה הארוחה העסקית יחד עם התשר עולה רק 264 שקלים!
ובערב, בבית – בא איש המחשבים הצעיר של "חדשות בן עזר", שלא ביקר עדיין ב"אידי", ונהנה מארוחה שלימה נוספת מכל טוב שהיה ארוז במגשיות הכסופות.
הכתובת: אידי, מסעדת דגים ופירות-ים, רחוב הבושם 6, מול רבלון, (בכניסה הצפונית לאשדוד פונים שמאלה דרומה, מול הנמל, בכביש הרחב המוביל לתוך העיר, וממנו, פנייה ראשונה ימינה מערבה לרחוב הבושם, מיספר 6 מימין). טל. 08-8524313, 08-8532058. רצוי להזמין מקומות מראש בשעות ובימים של עומס אך כל עוד יש מקום פנוי יקבלו אתכם במאור פנים. "חדשות בן עזר" נשלח בדוא"ל גם ל"אידי" כך שתוכלו להזכיר אותנו בהזדמנכם לשם. לבדיקה מראש של התפריט תוכלו לגלוש: http://www.idiseafood.co.il
 
תיקוני טעויות
מה באמת עלה בגורלו של בניין אגודת הסופרים בבית דניאל בזיכרון יעקב?
לאהוד ידידי שלום.
המידע שמסרת ביחס לבית דניאל [גיליון 283] אינו נכון. בשנה וחצי שכיהנתי כמזכ"ל אגודת הסופרים, בתקופת יו"רותה של שולמית לפיד, ערכתי ביחד עם יהודית נסיהו ז"ל סריקה של כל נכסי האגודה, לרבות המצאי בבניין האגודה ברחוב קפלן 6 (שלפיו הוכן ספר מצאי בעין), זכויות בנכסים אחרים, זכאות מיסוי שלא קוזזה וכדומה.
ואכן, יהודית נסיהו ואני מצאנו שיש לאגודה זכויות של דייר מוגן בחלק קטן של בית דניאל. אין טעם לפרט את גלגולי הדברים, איך ומה. מכל מקום, הזכויות האלה הוזנחו על-ידי הוועדים שכיהנו באגודה בשנות ה-70 ותחילת ה-80.
האגודה נכנסה למשא-ומתן עם הבעלים של בית דניאל על זכויות הדייר. מכיוון שהיו שינויי בעלות בבית דניאל ולמקום תוכננו יעדים אחרים, הוסכם לאחר דיונים לא ממושכים שבעלי בית דניאל ישלמו לאגודה סכום הולם בעד זכויות הדייר, וכך היה.
אם זיכרוני אינו מטעה אותי הסכום ששולם היה 70 אלף שקלים, סכום הוגן ביחס לחלקנו בנכס. הכסף נכנס לקופת האגודה ונרשם בחשבונות כדת וכדין.
בברכה,
גיורא לשם
  
אהוד: באותן שנים, עד 1985 לערך, תחת יו"רותה המצויינת של שולמית לפיד, הייתי יו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים וחבר הוועד המרכזי. אלה השנים שבהן הוקמה על ידי ראש הממשלה שמעון פרס הוועדה לבדיקת מעמד הסופר ובעקבותיה החל להיות מופעל, בין השאר, הסדר התשלומים לסופרים משאילת ספריהם בספריות הציבוריות.
במשך כל התקופה הזו, ובעזרת היועץ המשפטי דאז (בהתנדבות) של האגודה, עו"ד אלי זוהר, והחבר הוותיק של הוועדה המקצועית, המשורר ק.א. ברתיני, עלה שוב ושוב בוועד האגודה עניין הבניין של האגודה בבית דניאל, וההתכחשות הגמורה מצד הבעלים של בית דניאל לכל זכויותיה של האגודה בבניין שבנתה על הקרקע שלהם. למיטב הבנתי מעולם לא היו אלה "זכויות דייר" אלא בניין שלם בן שתי קומות שניבנה בכספי האגודה.
אינני יודע מה שוויים של אותם 70 אלף שהאגודה קיבלה (ושעליהם לא ידעתי), ומהם ומתי קיבלה אותם – אני חושש שבכל מקרה דפקו אותה עד העצם.
 
 
הבניין בכלל נמסר לאוניברסיטה הפתוחה!
לאהוד שלום,
שתי הערות לגיליון האחרון של עיתונך [גיליון 283]:
א. בית דניאל. בשנת 1947, וליתר דיוק ב-12.2.1947 ניהל אבי, ישראל כהן, בשם אגודת הסופרים, משא ומתן עם הנהלת בית דניאל על הקמת בית הבראה לסופרים שנפתח ב-1951.
בית ההבראה היה קיים שנים רבות עד שנמסר לאוניברסיטה הפתוחה, לפני שנים אחדות. רבים מן הסופרים נפשו בו, ויעיד על כך ספר-האורחים שבו, המכיל דברי סופרים ומשוררים רבים. על כך הערתי באחת החוברות של 'עדכן', בטאון האוניברסיטה הפתוחה, שתהה על ספר אורחים זה, ולא ידע את ההיסטוריה של הבית.
ב. מגלה המקור הצרפתי לשירו של מיכ"ל: "דליה נידחת" הוא המשורר ק. א. ברתיני, ולא יעקב פיכמן כפי שנכתב אצלך.
בברכה,
נורית גוברין
*
 
בשורה: "השושנה" התגשמה: "שבה השושנה אל ערוגת גינה." ברשימתו של אליהו הכהן [גיליון 283] תיקן העורך בטעות לכתיב מלא, אבל צ"ל: "ערוגת גנהּ." כלומר, הגן שלה.
 
 
מאיר ריבקין
נאלצים לבצע בשמנו את כל הניבזויות על מנת לשמור על יישובים לא חוקיים!
נראה לי שמערכת העיתון העיתי עסוקה כל הזמן במתן לגיטמציה עיוורת לראש הממשלה וממשלתו ובתמיכה טוטלית בו, במעשיו כבמחדליו – מחד.
ומאידך נושא העורך הנכבד וחלק ניכר של הכותבים בעיתון עוינות עד כדי משטמה לאישים, למפלגות, לתנועות שמאל, שאינם חושבים כמוהם ומנסים להפוך ויכוח לגטימי שקיים בציבור ובו, כפי שציינתי, דעות שונות משלכם, המובעות באופן עקבי על ידי נציגים של השמאל הפוליטי, האקדמי, (ולא רק!) ומעוותים את הופעותיהם ודברם של אלו עד לגרוטסקה.
האם למישהו המציג ומנסה לחזק את טיעוניו באומרו: ראו, אני הייתי בעברי איש שלום, שמאלני, אז תמכתי ב"שלום עכשיו", באוסלו, במר"צ וכדומה, עד שהגעתי למסקנות מנוגדות, כפי שהן מובעת היום במאמריי בעיתון הזה.  האם זה נימוק משכנע?
איך יכולים סופרים אנשי רוח יהודים להשאר אדישים לעוולות הנעשות לצד השני?
האם המצב הנוכחי  הוא רק באשמת הפלסטינים?  האם ממשלותינו לדורותיהן לא תרמו לכך? האם ההתנחלויות הפראיות, היותנו כבר יותר מארבעים שנה כובשים השולטים בעם אחר, גוזלי קרקעות לא לנו,  "עוקרי נטוע" של הזולת כמובן – תורמים להבנה עם השכנים?
אני מכיר את הטיעונים של הימין: הם רוצחים בנו, מפוצצים את ילדינו, מוכנים בכל רגע להשמידנו, לא מכירים בריבונותנו אפילו על החלק שהוקצה לנו וכדומה. זה נכון מאוד! אבל מה הפתרון, עוד מאה שנות איבה ושכול?
אני יליד חיפה, ילדותי ונעוריי חלפו בצריפי שכונת פועלי בית החרושת למלט שבנשר. והאירוע הראשון בחיי שאני זוכר, בן ארבע הייתי באלף תשע מאות שלשים ושמונה, בארץ התחוללו "המאורעות"  במלוא עוצמתם, והדבר היחיד והראשוני שאני זוכר מאז: נשמעו לפתע יריות ואמי דחפה אותי במהירות אל מתחת למיטתה של אחותי, כי מעבר לאותו דופן של צריפנו הקים אבי קיר מגן מאבנים.
עד היום במינון ובעוצמות גוברות, הסיכסוך נמשך, אף מלחמה לא פתרה זאת. ואני כבני שנתוני האחרים השתתפתי בכל המלחמות מבלי להחסיר אפילו אחת...
אינני מסכים ואני מתקומם שזה יהיה גם גורלם של נכדינו, (הוריהם כבר היו ב"מסלול") שכולנו נאמר בזמן שרותם בצבא ונתפאר שזה "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הרי הם נאלצים לבצע בשמנו את כל הניבזויות על מנת לשמור על יישובים לא חוקיים, מיבנים ומחסומים של מתנחלים, שעצם הימצאותם שם מטרפדת את סיכוי ההידברות לשלום ולהסכם על "חלקת האלוהים הקטנה" של הארץ המשותפת והדוויה  הזו. יש לי תחושה עזה שהמימסד הנוכחי שלנו, כקודמיו, אינו חפץ בשלום, כי עבור שלום צריך להתפשר.
מתי קרה שהערבים מוכנים לשבת ולהידבר אתנו  אבל אנחנו מתעלמים בתירוצים שונים  כמו בעניין הסורי. והרי נימוקים יש למכביר: משטריהם אינם דמוקרטים, הם תומכים בחזבאללה, בחמאס,  בטרור –  או. קי – דווקא לכן צריך להסכים להיפגש ולדבר גם על כך! בואו נאמר את האמת, שאת השטחים החזקנו מיד אחרי כיבושם בששים ושבע כערבונות למו''מ ולהסדר – כדברי לוי אשכול בזמנו, בינתיים הם מצאו חן בעינינו וסיפחנו אותם, אז על מה יש לדבר עם הסורים?
הדוברים בשמנו משתמשים רבות במילים: רצוננו בשלום, כולנו אוהבים לשיר את שירי  הכמיהה המרטיטים לשלום, כל זאת בתנאי שאחיזתנו בשטחים לא תשתנה, תיוותר כפי שהינה כיום, האם מישהו עדיין מאמין באמת שהערבים יסכימו לכך אי פעם, שהעולם עם כל "ידידינו" העונתיים ישלימו עם המציאות הנוכחית?
 
ס. נידח: תודה לידידי מאיר ריבקין. יותר מ-130 שנה נמצאת משפחתי בפלשתינה, ורק עכשיו הבנתי כי בסכסוך הדמים עם הערבים ובטרור הפלסטיני האכזרי אשם הניצחון שלנו במלחמת ששת הימים, וכי אם רק נחזיר את סיני [כולל טאבה], את עזה ואת הגדה המערבית, ונשרש משם את כל היישובים היהודיים, ישרור שלום בינינו לבין הערבים והפלסטינים – שיהיו רשאים, מצידם, לגור בכל מקום, ברשות ושלא ברשות, במדינת כל אזרחיה הדמוקראטית היא ישראל!
 
 
 
האחים הצבּעים הלו מהעיר מקסל שבגרמניה
תודה  עבור המצגת היפה והמענינת ששלחת לי [ציורי קיר בתל אביב] ושהעברתי למספר חברים, אני מקווה להנאתם. החומר הרב והיפה סקרן וריגש אותי, במיוחד כי היכרתי בשנות השישים למאה הקודמת את האחים הלו – מקסל שבגרמניה, בדירתם ברחוב שםינוזה 20. ראה גם את מיספר 21 שבמצגת. הם הראו לי בגאווה  תעודת התמחות מקצועית מהעיר קסל של אחד מבני הדור שהתיישבו בתל-אביב.
בברכת חג שמח,
אהרון הירש
 
SILENCE IN SYRIA, PANIC IN IRAN
Written by Dr. Jack Wheeler
Wednesday, 19 September 2007
 
One of India's top ranking generals assigned to liaise with the Iranian military recently returned to New Delhi from several days in Tehran – in a state of complete amazement.
"Everyone in the government and military can only talk of one thing," he reports.  "No matter who I talked to, all they could do was ask me, over and over again, ‘Do you think the Americans will attack us?' ‘When will the Americans attack us?' ‘Will the Americans attack us in a joint operation with the Israelis?' 'How massive will the attack be?' on and on, endlessly. The Iranians are in a state of total panic."
And that was before September 6. Since then, it's panic-squared in Tehran. The mullahs are freaking out in fear. Why?  Because of the silence in Syria.
On September 6, Israeli Air Force F-15 and F-16s conducted a devastating attack on targets deep inside Syria near the city of Dayr az-Zawr. Israel's military censors have muzzled the Israeli media, enforcing an extraordinary silence about the identity of the targets. Massive speculation in the world press has followed, such as Brett Stephens' Osirak II? in yesterday's (9/18) Wall St. Journal.
Stephens and most everyone else have missed the real story. It is not Israel's silence that "speaks volumes" as he claims, but Syria's. Why would the Syrian government be so tight-lipped about an act of war perpetrated on their soil?
The first half of the answer lies in this story that appeared in the Israeli media last month (8/13): Syria's Antiaircraft System Most Advanced In World. Syria has gone on a profligate buying spree, spending vast sums on Russian systems, "considered the cutting edge in aircraft interception technology."
Syria now "possesses the most crowded antiaircraft system in the world," with "more than 200 antiaircraft batteries of different types," some of which are so new that they have been installed in Syria "before being introduced into Russian operation service."
While you're digesting that, take a look at the map of Syria:
Notice how far away Dayr az-Zawr is from Israel. An F15/16 attack there is not a tiptoe across the border, but a deep, deep penetration of Syrian airspace. And guess what happened with the Russian super-hyper-sophisticated cutting edge antiaircraft missile batteries when that penetration took place on September 6th.
Nothing.
El blanko.  Silence.  The systems didn't even light up, gave no indication whatever of any detection of enemy aircraft invading Syrian airspace, zip, zero, nada. The Israelis (with a little techie assistance from us) blinded the Russkie antiaircraft systems so completely the Syrians didn't even know they were blinded.
Now you see why the Syrians have been scared speechless. They thought they were protected – at enormous expense – only to discover they are defenseless. As in naked.
Thus the Great Iranian Freak-Out – for this means Iran is just as nakedly defenseless as Syria. I can tell you that there are a lot of folks in the Kirya (IDF headquarters in Tel Aviv) and the Pentagon right now who are really enjoying the mullahs' predicament. Let's face it: scaring the terror masters in Tehran out of their wits is fun.
It's so much fun, in fact, that an attack destroying Iran's nuclear facilities and the Revolutionary Guard command/control centers has been delayed, so that France (under new management) can get in on the fun too. 
On Sunday (9/16), Sarkozy's foreign minister Bernard Kouchner announced that "France should prepare for the possibility of war over Iran's nuclear program."
All of this has caused Tehran to respond with maniacal threats. On Monday (9/17), a government website proclaimed that "600 Shihab-3 missiles" will be fired at targets in Israel in response to an attack upon Iran by the US/Israel. This was followed by Iranian deputy air force chief Gen. Mohammad Alavi announcing today (9/19) that "we will attack their (Israeli) territory with our fighter bombers as a response to any attack."
A sure sign of panic is to make a threat that everyone knows is a bluff. So our and Tel Aviv's response to Iranian bluster is a thank-you-for-sharing yawn and a laugh.  Few things rattle the mullahs' cages more than a yawn and a laugh.
Yet no matter how much fun this sport with the mullahs is, it is also deadly serious.  The pressure build-up on Iran is getting enormous. Something is going to blow and soon. The hope is that the blow-up will be internal, that the regime will implode from within.
But make no mistake: an all-out full regime take-out air assault upon Iran is coming if that hope doesn't materialize within the next 60 to 90 days. The Sept. 6 attack on Syria was the shot across Iran's bow.
So – what was attacked near Dayr az-Zawr? It's possible it was North Korean "nuclear material" recently shipped to Syria, i.e., stuff to make radioactively "dirty" warheads, but nothing to make a real nuke with as the Norks don't have real nukes (see Why North Korea's Nuke Test Is Such Good News, October 2006).
Another possibility is it was to take out a stockpile of long-range Zilzal surface-to-surface missiles recently shipped from Iran for an attack on Israel.
A third is it was a hit on the stockpile of Saddam's chemical/bio weapons snuck out of Iraq and into Syria for safekeeping before the US invasion of April 2003.
But the identity of the target is not the story – for the primary point of the attack was not to destroy that target. It was to shut down Syria's Russian air defense system during the attack. Doing so made the attack an incredible success.
Syria is shamed and silent.  Iran is freaking out in panic.  Defenseless enemies are fun.
 
הערה: המאמר האנגלי נשלח אלינו מגולש באינטרנט. היכן התפרסם לראשונה אין אנו יודעים.
מערכת חב"ע
 
 
 
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים, סוף
שמות המשתתפים ואחרית דבר
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
 
ר' אבינועם יוסף, מוביל-בשר במשאית-קרור מיישוב בצפון הארץ, מומחה פדיקור לנערות במצוקה.
אהרונה, בתה של אורלי הטר"שית וכניראה גם שלי.
אורלי, טר"שית, אימה של אהרונה.
איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.
אירלנה זורגאס, אלמנתו של אריסטוטלס זורגאס, המייסד והבעלים של מלון "ארטמיס" בפאריקיה שבפאפוס.
אלי גורבץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים.
אליהו כשלונס, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
אליקים צוצקינר, פרופסור לספרות.
אנלורה, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.
אסתי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.
אריסטוטלס זורגאס (דימיטריוס ביזאס), המייסד והבעלים המנוח של מלון "ארטמיס" (אפולון) בפאריקיה שבפאפוס.
אתי השחרחורת, אימה של דסי, עבדה על מכונת מילוי הנקניקיות במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת ידיים עצבניות, דקות כמשושים.
בירג'יט, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.
בן-חורן נחושתנוב, עורך-דין, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
גולדה גולדון, חברת מועצת עין-כמונים המשמשת כתובת לנשים מוטרדות.
גיא, מרצה צעיר לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. חבר של כוכבא.
דוד יוזפק, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, אימה של עמיה.
דסי, ד', בתה של אתי וכניראה גם שלי, נערה במצוקה, היתה חוסה אצל מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.
המספר, בעל חנות הבשר הידועה "ברבקצוץ" בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.
וולפה קצ'קו, אבא של כוכבא ונסיה, המכונה בצעירותו גם בשמות וולפלה גאלצ'אלאך וולפלה שמנדריק, היה הבעלים של מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן.
ז'אן קלוד ד'ארביניאק, נספח לתרבות בשגרירות צרפת לפני שנים רבות, דפק את אשתי וכמע הוליד לי ממזר אך לזכותו ייאמר כי בניגוד למרבית הצרפתים וחקייניהם עמד על כך שהמשחק הפלצני בדירוג איכויות היין על פי מיקומם של כרמי הגפן הוא אחד הבדיחות המוצלחות ביותר שהמציאו בני-עמו כדי להתפרנס מן הבלעדיות וכדי ללגלג על עמים אחרים. מרבית הצרפתים שותים יין אדום פשוט וטרי שמופק בייצור המוני, בשופכם ללועות היקבים ענבים מכל הבא מן הכרם, וטעמו של היין הזה נע בין המעולה לבין הגרוע ביותר.
חיים גרימצוג, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
חרון טלחוט, עיתונאי ידוע, יצא בסדרת כתבות-תחקיר על שערוריית האמוניאק במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן.
יושקה ורותי, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
ירום מחוטל, עיתונאי.
כוכבא קצ'קו, בתם של וולפה ושושנה קצ'קו, וגרושתו של המספר, בעל חנות הבשר "ברבקצוץ" בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.
מופתי ווירה, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
מרי-לו זורגאס, המכונה בפינו "ננה מושקורי", בתם של אריסטוטלס ואירלנה זורגאס, בעלי מלון "ארטמיס" בפאפוס.
משה דיין, ר' "אומץ", סיפורו של משה דיין, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1997.
נטלי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.
נסיה קצ'קו, אחותה המפגרת של כוכבא, בתם של וולפה ושושנה.
סופי, מתנדבת אמריקאית צחת-העור, שהועסקה במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן תקופה קצרה בעבודות ניקנוק וניקיון. צהובת שיער בעלת פני ירח לא נאות במיוחד, שדיה חפים מכל מגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות-השרוולים שלה. כתובת-קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול-ירקרק ואדמדם-חולני, קישטה את זרועה הימנית. שדי סופי היו כה בהירים שרק קליפות או גלדי השומן על חריצי ממרח הכבד ניראו לבנים ממנה. מגן דוד קטן מקועקע במרום גבעה אחת מעגבותיה.
סמדי בן גרא, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
עין, העין התוחבת השמאלית של כוכבא.
עליזה אורלובסקי, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.
עמיה, בתה של דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, וכניראה גם שלי.
ציפורה, פקידה ממשלתית לאקדוחים להגנה עצמית.
שושי יוסף, אשתו של אבינועם, מוביל בשר ונערות במצוקה.
שושנה קצ'קו, אשתו של וולפה, אימן של נסיה וכוכבא.
שטארק. בעל המסעדה בבניין המינהלה של האוניברסיטה בירושלים.
ר' שמול-יוסל, 'מדריך חתנים' מהמושבה שהתחרדה.
שרליז הרומנייה, עבדה במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת חזה ענק כשני פאסטראמי של אווזים מעושנים, רכים, חזה סומא מפטמות, מין פלא-טבע (כומו אצל קוקסינל), יש לה בעל וילדים.
תקווה שומרת-המשקל, מנהלת-החשבונות במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן. הדוקה בחגורת-בטן כחוששת פן יפרצו משמניה לכל עבר, ומחררת את החזייה כדי להבליט את פטמותיה. מדברת בגילוי-לב על חוויותיה האינטימיות, ומאהבת של וולפה קצ'קו גם.
 
 
הערת העורך מטעם ההוצאה
כתב-היד של הרומאן המאקאברי הזה הגיע להוצאה שלנו בחבילה עם קאסקט-מלחים יווני מסריח ימים אחדים בלבד בטרם המתאבד פוצץ את עצמו בצמוד לוויטרינה של חנות הבשר "ברבקצוץ" בגבעתיים. החנות עלתה באש יחד עם חנויות ודירות סמוכות ונגרם נזק רב מאוד, טוטאל לוס. חלקי בשר שרופים ומפוחמים של בקר, לבן, אדם, נקניקים והודו התערבבו יחד ולא היה אפשר לזהות דבר לבד מאקדח חרוך קליבר 9 מ"מ של בעל החנות המנוח, שנקנה ימים אחדים לפני הפיצוץ, ועין מלאכותית חסינת-אש שזוהתה כתותבת של גברת בשם כוכבא קצ'קו-וולפי, הנעדרת כבר שבועות אחדים ואין יודעים אם בחיים היתה עדיין בחנות בפיגוע הקטלני או נרצחה קודם לאחר שנעלמה בנסיבות מיסתוריות ורק גופתה נותרה שם. בעל חנות הבשר, שהתפרסם לאחרונה בחוגים עממיים כעושה ניסים שכינויו "הבעל-'מנוחה' מגבעתיים", היה אמנם בעלה הראשון של הנעדרת אך זה שנים רבות לא היה שום קשר ביניהם.
כתב-היד שופך אור מסויים על מה שהתרחש לפני שפוצצה החנות ועלתה באש, ומחשיד בצורה ברורה למדי את בעל-החנות ברצח גרושתו, אף כי אקדחו נקנה לאחר היעלמותה, ואולם מאחר שאנחנו ההוצאה רואים את הטקסט בראש ובראשונה כיצירה ספרותית ובידיונית, לא מצאנו לנחוץ להעבירו למשטרה, אשר לפי המתפרסם בעיתונים מגששת עדיין באפלה בכל הקשור לחקירה. הועלה גם חשד שחומרים דליקים נאגרו באופן מסוכן וחסר-אחריות בחנות, שאחרת לא היתה השריפה מכלה הכל.
 "הערת העורך" מר שצינזר על אודות פרק שנים-עשר החסר בספר נכתבה בטרם הגיע כתב-היד למערכת שלנו, והיא המצאה של בעל חנות הבשר, אשר כפי שאפשר להיווכח הינו בעל ניסיון ספרותי לא מבוטל ויודע לא מעט שטיקים וטריקים אף כי מעולם לא היה סופר-ממש ולא ידוע לנו על ספר מפרי עטו בשם "ההר הנושם".
ההוצאה מצידה פונה ומבקשת אם מישהו מהקוראים יכול להוכיח שיש לו זכויות יוצרים ברומאן הזה, בתור יורש, שיפנה אלינו, כי אנחנו לא הצלחנו לאתר אף לא מבנותיו, לא אהרונה, לא עמיה ולא דסי.
עד היום גם אין הוכחה חותכת לכך שהבעל-'מנוחה' מגבעתיים מת. אולי נמלט בעוד מועד והוא חי בזהות בדוייה במקום אחר? – הרי זו ממש שערוריה שהטרור מאפשר לבני-אדם להיעלם מבלי להשאיר עקבות, ויש ודאי ז'וליקים שמנצלים את המצב! – מה עוד שנקניקן אחד בשם אלי גורבץ' המציא למשטרה תעודות המוכיחות כי החנות שנשרפה היתה רכושו, שקנה במזומן דולרי מהבעלים ימים אחדים לפני הפיצוץ, ומזלו שהספיק לבטח את הנכס אחרת היתה כל השקעתו הולכת לאיבוד.
 
המשך כבר לא יבוא כי זה הסוף
 
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
 
 
 
 
בואו להפגנת היוצרים
ביום שישי הקרוב בתל אביב
היי אהוד,
כידוע לך בוודאי הולך ומוקם איגוד מקצועי של יוצרים הכולל בעצם יוצרים מכל התחומים הקיימים באקו"ם. איגוד מקצועי זה יוכל לפעול בתחומים בהם אקו"ם מנועה מלפעול. אחד התחומים האלה כבר בוער ומן הסתם כבר נתקלת בו בכתבות באינטרנט ובעיתונות היומית.  נושא זה הוא חוק זכויות היוצרים החדש העומד לעבור ככל הניראה בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית. מדובר בחוק דרקוני אשר במקום להגן על זכויות היוצרים, הוא רומס אותם בצעד גס המדיף ריח רע של מחטף. אנא היכנס ללינק המצורף בזה:
http://62.219.83.33/yozrim [או: yotzrim.org ]
ואני משוכנע שתשמח להעביר את הדברים ואת הלינק כל רשימת קוראי עיתונך היפה, בין אם הם יוצרים או אישים מהציבור הרחב.
ההפגנה תתקיים ביום שישי הקרוב, 5.10, בשעה 11.30, ברחבת הסינמטק בתל אביב, ותסתיים בתהלוכה לעבר בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, שם יונח זר על קברותיהם של ביאליק, ברנר ועוד. נשמח לכל סוג של תמיכה, וכמובן שגם באם תצטרפו אתה וחבריך היוצרים לאיגוד החדש.
שלך,
ארי בן שבתאי
[מלחין]