אין שחר לידיעות על כך שהתחדשה רגימת מכונית ישראליות באבנים בוואדי ערה, וגם אם התחדשה אין היא אלא תגובה לגיטימית לפרעות שערכו שוטרי ישראל במפגינים הפלסטינים התמימים אזרחי ישראל בספטמבר-אוקטובר 2000, ושעליהן לא הובאו השוטרים לדין עד היום חרף מסקנות ועדת אור שהשתדלה לרצות את הפלסטינים אזרחי ישראל.
אין גם שחר לידיעה שבאותם ימים של תחילה האינתיפאדה השנייה (שלמרבה הפלא לא הסתיימה עד היום) – הרגו תושבים מג'סר א-זרקא ביידוי אבנים יהודי מראשון-לציון שנסע במכוניתו בכביש החוף שמזרחה לכפרם. האיש הנסקל מראשל"צ קיים רק בתעמולה הציונית-הפאשיסטית ש"חדשות בן עזר" פותח בפניה את דפיו כמו שאישה מהמקצוע העתיק ביותר בעולם פותחת את רגליה.
מחב"ע
 
 
אהוד בן עזר: "יומנו של מי שלא נברא"
בראיון עימו ב"הארץ" (28.9.07) מספר ידידי אשר רייך למראיינת תמר רותם על ילדותו ב"מאה שערים", והיא כותבת מפיו, בין השאר: "אמונות תפלות ופחדים היו בשפע ב'מאה שערים'. אביו של רייך מת כשהיה בן 12 והילד לא הורשה ללכת ללוויה. 'אחר כך הסבירו לי שפחדו שאמות,' הוא מספר, 'כי כשאדם מוציא זרע לבטלה, השדים שהשתחררו בזמן הוצאת הזרע, עלולים לרדוף את הבן הבכור.'"
נראה לי שאשר רייך התכוון כאן למנהג הדתיים המחמירים, לפיו אין מניחים לבנים ללכת בלוויה אחר מיטת אביהם המת, וזאת משום שבלילות – השדות – לילית, נעמה, קפקפוני וכל כת חברותיהן, באות ערומות, ערוותן פעורה, שוקקת, דגדגניהן הדמוניים לחים, והן מתיישבות (כל זה קורה) בחלומותיהם הרטובים של הגברים – מתיישבות על אברי מינם הזקורים, וכתוצאה מכך לא רק שנוצר קרי לילה אלא שהזרע גם מעבֵּר את רחמן של השדות, וכך נולדים לכל גבר גם ילדים ערטילאיים, דמוניים, שֵׁדִיִים, אשר בבוא היום מבקשים גם הם ללוות לקבורה את אביהם המת. לפיכך יש המחמירים בכך ששום בן לא ילווה את אביו, וכך נפטרים בלוויה גם מהבנים הדמוניים.
יצחק בשביס-זינגר, אחר מגדולי הסופרים היהודיים במאה הקודמת (במאה הנוכחית דומה שכבר אין סופרים גדולים, יש רק סופרים "חשובים") כתב סיפור נפלא – "יומנו של מי שלא נברא", הכתוב כולו בתור וידוי של בן דמוני שאין מניחים לו לצעוד אחר מיטת אביו המת.
הסיפור התפרסם בתרגום עברי באחד הגיליונות של הירחון המצויין "מולד", שאותו ערך אפריים ברוידא, בסוף שנות ה-50 לערך. בשעתו אמר לי מורי ורבי גרשם שלום כי בשביס-זינגר הוא היחיד מבין הסופרים שיודע היטב את תורת הנסתר והדמונולוגיה היהודית וגם משתמש בהן באופן נכון ביצירותיו. לימים סיפרתי את דברי שלום לבשביס-זינגר עצמו, באחד מביקוריו בארץ, והוא שמח מאוד לשומעם.
אגב, המראיינת התרשמה מדברי רייך שהוא ראשון החוזרים בשאלה. והנה, נדמה לנו שקדמו לו אי-אלו אישים דוגמת אלישע בן אבויה, ברוך שפינוזה, יוסף חיים ברנר, יהושע בר-יוסף ועוד רבים אחרים, ואין בכך כדי להמעיט מערך צעדו האמיץ, שקבע את כל גורל חייו ואת הליבה של יצירתו השירית-הספרותית, שאין להבינה ללא הביוגראפיה שלו.
 
 
יהודית מליק-שירן
פני החינוך לאן? מחשבותיה של אשת חינוך
מחשבותיי אינן חיבור אקדמי, הן מחשבותיי שלי שבאות אלי מתוך כאב עצום והתבוננות מעמיקה, יסודית ומקיפה בכל מערכת החינוך בארץ, שפניה כה השתנו עד לבלי הכר.
אקדים ואומר, שמאז תחילת השנה כאשר ראיתי את המערכת הזמנית, עדיין לא קבועה, של ילדיי הלומדים בכיתה ט' – חשכו עיניי. שיעורי התנ"ך והספרות צומצמו לשני שיעורים בשבוע, לא יותר. אצל בני הבכור, הלומד בכיתה י"ב שיעורי התנ"ך לא התקיימו כי המורה חלתה. היום 9.10.07 יהיה לו מפגש ראשון עם המורה לתנ"ך שצריכה להגיש אותו למועד חורף.
אני כותבת כאן, כאימא מודאגת וגם כאימא חצויה העוסקת כעשרים ושבע שנים בחינוך לאהבת מקצועות התנ"ך והספרות וגם כמחנכת שעיצבה את אישיות תלמידיה. אימא מאוד מעורבת בתכנים הפדגוגיים המועברים בבית הספר של ילדיה ובכל זאת הדילמה שמופיעה בכותרת, היא הדילמה שמעסיקה אותי גם היום.
פני החינוך לאן? האם יש פנים לחינוך הישראלי בשנות האלפיים? במפת העולם בנושא הישגים חינוכיים אנחנו במקום אחד לפני האחרון, מקום מבזה, מביש, מקום שלושים ושמונה. אינני מאשימה את המראה הזו, שאני מתביישת להביט בה, אני מאשימה את החינוך שלנו שכה הידרדר, שאין אמות מידה ומוסר להולכים ללמוד הוראה, שאין תקציבים ליוזמות של פרוייקטים שיכולים לשפר ולחנך איכות חיים חינוכית. שאין בדק בית פנימי בתוך משרד החינוך, שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. שיש הידרדרות עצומה בכל מה שנקרא חינוך מאז שנות השמונים. עשרים שנה הרות גורל במערכת האמורה לשווק חינוך או להתמודד עם בעיותיה והיא אינה עושה כך. עשרות ועדות הוקמו לטפל במעמדו של המורה ובשחיקת שכרו, אני מכירה את הוועדות האלה משמו של היושב ראש הנבחר. יוזמות לרפורמות בחינוך היו כמו ולינסקי, כמו דוברת ואחרים. כולן דיברו על שיפור האקלים הבית-ספרי ושכחו שיש לטפל גם במעמדו של המורה ובשכרו. הכי קל זה לשכוח. למה להתעמת עם המושג שמורה הוא גם אדם, אבא או אימא לילדים משלו. שכחו, כי הנושא זניח, בעיות ביטחוניות קודמות לכל.
ואני שואלת את עצמי: למה החינוך בארץ כל כך כושל? למה יש הצפה של מורים בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה? כל סטודנט שלא הצליח להתקבל לחוג לימודי התקבל להוראה. יש הצפה של אנשים שהוכשרו להיות מורים ואינם מתאימים להיות מורים. זאת ועוד, למה נחתמים הסכמי שכר והם לא מכובדים על ידי הממשלה, משרד החינוך ומשרד האוצר? למה לחתימה על מסמך חוקי אין ערך?
השאלות שלי מלוות אותי הרבה, הרבה זמן.אני מנסה כל הזמן לברר לעצמי, מה קרה לחינוך הערכי שהיה מודל לחיקוי עבורי. אני באה מבית ציוני, אימי עליה השלום היתה גננת בתקופת הצנע, עד שנות השבעים, בבית-שאן, טובת הילדים וטובת החינוך היה לנגד עיניה. ממנה ירשתי את אהבתי להוראה. ראיתי בבחירתי שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה. הייתי מורה מחנכת, יועצת וחברה. לא פעם תלמיד זה או אחר קרא לי "אימא" במקום המורה וחשתי גאווה גדולה. הייעוץ של מורה מחנכת דומה לייעוץ של אימא ולא ראיתי בכך שום פסול. אני עדיין אוהבת את עבודתי בהוראה אלא שהיא מנותבת היום לדרך הטיפולית בהבעה ויצירה.
אני גם מנסה להבין את ילדיי הצעירים שכבר יומיים לא מבקרים בבית הספר, איך בית הספר הצליח להשניא את הלימודים עליהם? לא מבינה את זה. שמונה שנים ילדיי הלכו לבית הספר עם חדווה, לא פספסו אף שיעור. גם חולים הלכו רק לדעת, להעשיר את אופקיהם. אנחנו אחרי החגים שפתחו את השנה וילדיי שלומדים באותה כיתה נשארו יומיים בבית. איך זה שהמחנכת לא מתקשרת לברר? הרכזת השכבתית?
מסתבר ששמונה ילדים לא הגיעו היום לבית-הספר, איך אני יודעת, מהודעות ה-s.m.s שילדיי קיבלו, אני מבינה שמשהו חמור קורה. אחרי החופשה של חג הסוכות, שלא היתה חופשה, כי הם קיבלו שיעורים רבים באלגברה וגיאומטריה. ישבו עם חברים אצלי בבית וניסו להבין את הקושי במספר תרגילים בעייתיים, ולא הצליחו. כאשר שבו לבית הספר, את המורה לא עניין שיש קושי, היא קבעה להם מועד למבחן. המבחן מתקיים היום בשעה שאני כותבת את השורות האלה. שמונה ילדים לא הלכו לבית הספר כי ישבו עד שעה מאוחרת לחזור על החומר ובאיזה שהוא שלב הרימו ידיים. מהבוקר מצלצלים אלי הורים מודאגים, יום הורים לא היה, אין לנו טלפונים של מחנכת הכיתה, המורה לאלגברה. וכאשר משאירים הודעה בבית הספר למחנכת, היא חוזרת רק בסוף יום הלימודים בדרכה הביתה, כך דיווחה לי אחת האמהות.
הבוקר עוד ניסיתי לשוחח עם ילדיי, מצטיינים בכיתתם ולא היו מוכנים למבחן. פעם ראשונה שזיהיתי בהם את המרי הראשון, את הרעד הזה של הפחד מפני כישלון, בדרך כלל הלמידה שלהם מספקת אותם והיום גיליתי משהו אחר. התעקשות לא ללכת, עמידה נחושה בקבלת החלטה לא קלה. איך אמרו לי:
"אנחנו נעשה את המבחן בגיאומטריה, לאחר שנבין למה אנחנו נכשלים בדרך לפתרון המיוחל, אנחנו נעשה את המבחן כשיתאים לנו ולא שיכפו אותו עלינו. בסך הכל ביקשנו דחיה ועוד הסבר, אך המורה חסרת סבלנות, היא חייבת להספיק את החומר על הגב שלנו עם הכישלון שלנו."
השיחה לא עזרה לי והם נשארו בבית, הצלחתי לפקסס מכתב למנהל בית הספר עם העתקים לכל הנוגעים בדבר. צלצלתי לוודא אם הפקס הגיע. המזכירה אישרה שכן. אך עד עכשיו (שבע שעות חלפו) לא שמעתי מאיש מהמכותבים. מחר תהיה שביתה ללא הגבלת זמן ולא יהיה מי שיטפל בבעיית שמונת התלמידים שנעדרו היום מבית-הספר.
עדיין אין ועד הורים כיתתי, הוועד מלפני שנה לא מוכן להמשיך בתפקיד. יום הורים כללי לא היה, בוטל בשל השביתה. אינני מכירה את המחנכת של ילדיי, אך אני יודעת שיש בעיות בוערות הדורשות טיפול מסיבי בכיתתם ואין כרגע מי שיטפל בהן. אני לא אומרת שמאבק המורים לא מוצדק, הוא מוצדק מאוד. ואני לא רוצה לכתוב את הרהוריי בהכללה על כל המנהלים והמורים שאני מכירה. גם בבית ספרו של בני הבכור בוטל יום ההורים בשל השביתה. אך המנהלת הוציאה חוזר לכל ההורים ופירטה בו את הסיבות למאבק המורים: כל תלמיד תיכון לומד 8.5 שעות בשבוע פחות ממה שלמד לפני חמש שנים, כמות החומר לבחינות הבגרות לא השתנתה, תראו את האבסורד, דבר שמאלץ את המורים לתת מרתונים ותגבורים אינסופיים. מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא 40, מנתון זה עולה שהמורה יכול להקדיש לתלמיד דקה, תראו את העוול.
"הממשלה אינה רואה את מערכת החינוך כמערכת פרודוקטיבית המייצרת רווחים ולכן לא משקיעה משאבי זמן וכסף בבית הספר. בית הספר איננו חברת היי-טק או חברה תעשייתית, הרווחים אינם מידיים ואינם נראים לעין. המורים מעצבים את דור העתיד, בידם מופקד המשאב היקר ביותר-ההון האנושי, והם רוצים להשתלב בחברה הגלובלית וזאת ע"י חינוך להישגים ולערכים. הרווחים של המורים נראים לעין בטווח הארוך, כאשר בוגרים שלהם נרשמים ללימודים גבוהים ויוצאים עם מקצוע ביד."
 בעיתונות כותבים שהמורים מצאו את הפטנט, הם משביתים באחד בספטמבר את הלימודים, כדי להשיג את מה שהם רוצים. מבדיקה אישית שלי, זה לא קרה בשנה שעברה, הפעם האחרונה שהמורים שבתו היתה באחד בספטמבר 2002 והסיבה היתה מוצדקת, פוטרו 400 מורים שבעקבות השביתה הוחזרו לעבודתם. זה הישג!!!
עוד דבר שמרגיז אותי מאוד הוא שנחתמים הסכמי שכר והם מופרים על ידי אחד מנציגי הממשלה כל פעם מחדש. ארגון המורים יזם לפני מיספר שנים רפורמה שיושמה בחמישה בתי ספר ברחבי הארץ. אם תצליח, נכתב בהסכם, תתרחב לכל בתי-הספר. בין היתר כללה הרפורמה העלאה משמעותית בשכר המורים ושהייתם של המורים בבית-הספר חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות כל יום. השעות הנוספות הוקדשו למתן עזרה ותשומת לב אישית לתלמידים. בבתי הספר שנבחרו למדגם הזה היתה עליה משמעותית של 24% באחוזי הבגרות וירידה משמעותית באלימות.
 למרות שהרפורמה הוגדרה כהצלחה, משרד החינוך לא אישר מתן תקציבי להרחבתה לבתי ספר אחרים.
רשימה ראשונה בסדרה.
 
 
חידון פְּרִימוֹ-בְּרָרָה
 איזו מדינה בעולם משקיעה הון בחינוך ובלימודי המדעים, מגיל הגן עד לסיום הלימודים האקדמאיים – וזאת כדי שמיטב בניה ומדעניה ירדו לארצות אחרות, כי אין להם בארצם מקומות עבודה הולמים ופרודוקטיביים שמשלמים בהם שכר בהתאם?
איזו מדינה בעולם משקיעה הון בקליטת מהגרים, הנופלים עליה לנטל למשך כל ימי חייהם ואשר ספק אם יצליחו אי-פעם להיקלט בה ולמצוא מקומות עבודה הולמים ופרודוקטיביים, ואשר ספק אם הם בכלל רוצים ומתאימים לחיות בה?
מדינות אחרות, בייחוד ארה"ב, משאירות את הברָרה בחוץ ומאפשרות רק לַפְּרימו שבפרימו להיקלט אצלם. הן רודות את הדבש של מהגרים בעלי מקצוע ואקדמאיים מכל העולם.
ואילו המדינה הזאת [נחשו מיהי?] מיבאת לא פעם ולא פעמיים הרבה בְּרָרה מכל העולם ומייצרת ומייצאת חינם אין כסף את הפרימו שבפרימו שלה למדינות אחרות.
מחב"ע
 
 
דורון גיסין
פראג, וינה, בודפשט – המשך וסיום
לעומת "עוגת הקצפת" העבשה, כפי שאני מכנה את וינה ההיסטורית, אנו נעצרים ליד גן ציבורי לא מרשים במיוחד, באחד מפרוורי וינה, ומגלים שבאחד מבתי השיכון האפרורי היה ביתו של שמעון ויזנטל, שממנו ניהל בשנותיו האחרונות את רשת הציד שלו שלכדה פושעים נאצים. לזכרו וזכר קורבנות הנאצים הוקמה בפינת הגן אנדרטה מודרנית מבטון, שכוחה בפשטות שלה. היא אינה גבוהה או מרשימה במיוחד. אך המוטו החרוט בראשה אומר את כל מה שמסמל האיש ופועלו – "נימאל פרגעסן" – לא נשכח לעולם. הניגוד שבבטון החשוף, האותיות העמוקות השחורות וזר וורדים אדומים כדם העשוי פלסטיק נצחי השילוב הפשוט הזה מזעזע נימים חבויים בנשמתי.
מעבר הגבולות אוסטריה-הונגריה מעלה בי הרהור נוגה על מציאות חיינו שלנו. על החרדות והמוזרויות שפיתחנו כעם וציבור ומה אנו משלמים בחיים היומיומיים על היותנו מי שאנחנו. העמים האירופיים השכילו להשאיר אחריהם את מוראות העבר ולהתנהל באופן שנראה נורמלי. ברור לי שתחת פני השטח עוד זורמות להן תכונות מובנוֹת שאם תינתן להן האפשרות יצוצו במלוא כיעורן ויזהמו את סביבתן. [הוכחות אינן חסרות].
אני מלא ציפיות לראות את ארץ הולדת אבותיי או יותר נכון לצפות במה שנעזב מאחור. נופי הדנובה אינם מאכזבים, והשדות המעובדים נראים יפה מבעד לחלון האוטובוס. החום והלחות נוראיים. הטמפרטורה נושקת לארבעים מעלות והלחות משאירה כתמים כהים בגב החולצה. המזגנים המצננים את לובי המלון בקושי, צריכים היו להוות סימן שלצערי לא קלטתי, ובעודי פותח את דלת החדר מכה בי גוש אוויר חם. מתברר שהמזגנים בחדרי המלון הזה הם בשם בלבד. השפעת המזגן בחדר היא אפילו לא משב רוח של מאוורר. אין טעם בפתיחת חלון כי בחוץ לא יותר טוב. בקיצור אכלנו אותה. אביזרי המקלחת שבורים בחלקם ולא תוקנו או הוחלפו עד מועד עזיבתנו. למרות היותו מסווג כדרגת תיירות טובה, המלון מאכזב בכל הפרמטרים.
אנו ממהרים להתקלח ולהחליף בגדים ויורדים אל גדת הדנובה לשיט לילי. בחושך ועם ירידת הטמפרטורה השיט הופך לאתנחתא חיובית, וגם הנוף המואר מספק רגעים של קורת רוח. בחושך לא מבחינים בחלקים המוזנחים וטעוני השיפוץ, והאורות מבליטים את היפה והמטופח. עם בוקר אנו שמים את פעמינו לביקור בבית הכנסת הגדול והחדש. בעיצובו החיצוני אין בו מאומה ממסורת הבניה של בתי כנסת . מתברר שהבניין הוא פרי תכנון של אדריכל גוי ונבנה בכסף תרומות של שוחרי טובות מבין הגויים. מאחר וכך לא נותר הרבה לפרנסי הקהילה מה לאמר וגם אז לא נלקחה דעתם בחשבון. צביר הבניינים כולל גם את ביתו של בנימין זאב הרצל, שהפלטה המוזהבת שעל הקיר לא הייתה מושכת תשומת לב כלל, אם לא היתה המדריכה מפנה את תשומת ליבנו אליה. כאן במקום זה קיבלנו גם שעור מאלף ביחסים שבין הקהילה היהודית לאורחיה. למרות ואולי גם בגלל היותנו קבוצה יהודית מארץ ישראל, לא הורשתה המדריכה שלנו לעשות את מלאכתה, ולמרות שידיעתה וכושרה הוורבלי עולה על כל נערה מבנות הקהילה. ממש התעקשות מרגיזה ללא צורך שאילצה את הקבוצה לפנות את מקומה בתוך הבניין ולגלות לחצר החמה מוכת השמש על מנת לקבל את ההסברים על גלגוליו של הבניין.
למרות מיוחדותו של בית הכנסת, עושר העיצוב הפנימי, כל הווייתו מזכירה יותר קתדרלה. ההפתעה ממתינה בחצר הפנימית הצנועה בדמות עץ ערבה בוכיה עשוי צינורות ועלעלים כסופים שעל כל אחד ואחד מהם חרוט שם של יהודי שנספה בשואה. הפשטות והישירות של מונומנט ההנצחה הזה מרטיט יותר תרתי משמע מאשר הפאר המזויף של בית הכנסת.
חובה גם לעלות לקומה השנייה בבית הצמוד ולראות את פסל העץ הכהה המתאר יהודי מזוקן שמחצית פניו מגולחת כאות להשפלתו. מה שמתרוצץ לי בראש באותם רגעים זה מה שפר עלינו מזלנו שסבא יהודה והמשפחה נטשו את הונגריה בשלהי המאה ה-19 [בשנת 1875] וחסכו מאיתנו את העתיד הנורא שחיסל כמעט לחלוטין את יהדות הונגריה.
אי אפשר לתאר את תולדות היהדות ההונגרית בשואה מבלי להעריץ את דמותו ופועלו של ראול ולנברג. הגן הציבורי שבמרכזו מונומנט ההנצחה לאיש ופועלו מספקים לנו אתנחתא מוצלת בחום הנוראי המכה בכולנו. הלחות והחום מזכירים את אילת . הטמפרטורה מטפסת אל מעבר ל-40 מעלות והדנובה מוסיפה לחות תל-אביבית. השילוב הוא נוראי. מה שאינו תורם להקלה בשפשפת המטרידה שלקיתי בה עוד בהיותנו בשלב מוקדם של הטיול.
השיא מגיע בשעות הצהריים, בעת ביקור בכיכר הגיבורים. משטחי ענק מבריקים בשמש הלוהטת ומקרינים את חומם על כל סביבותיהם. אין שום יכולת מנטלית לחוות את הודה של הכיכר היפה הזו. לאחר חיפוש מים קרים לשתיה או איזה "ארטיק" מחיה נפש, אנו נוטשים את המקום ונמלטים לחיקו ממוזג האוויר של האוטובוס הממתין לנו בסמוך.
מאחר שאני ניחן בכמה תכונות לא מי יודע מה משובחות כחלק מאישיותי, אני מנסה להביך חלק מהקבוצה על ידי חשיפת ערוותם האינטלקטואלית. הנושא שנבחר היה מקורו של השם של רחובו הראשי של הרובע היהודי בבודפסט. כמי שמכיר מעט מזעיר את תולדות המקום אני קובע בפסקנות של מלומד אקדמי [שכמובן איני] שמקורו של השם דוהאני הוא בעיסוקם המוקדם של חלק מהסוחרים היהודים במסחר בטבק וכי השם הוא שיבוש של המילה דוחאן, בטורקית טבק. מורת הדרך ומדריכתנו המסורה לא מאכזבת וכעבור כמה שעות מודיעה שבדקה במקורותיה, שהצדק הוא איתי, ובכך מעלה את קרני בעיני כמה ומרחיקה ממני כמה מהשותפים לטיול (מה שהיה מטרת העניין מלכתחילה).
בין לבין אני מבחין בתופעה שכמוה לא נראתה באף אחד מהטיולים אותם כבר עשיתי. כחלק מאוסף הנתונים אותו אני שוקד לחרוט בזכרוני , לא נתקלתי באף מדינה בכמות כזו של אותה גרוטאת רכב מזרח-גרמני הנקראת "טראבאנט". זהו, לכל המבינים, התחתון במדרגות המינוע, ולראות כמות נכבדה מהזוועה המוטורית הזו משמש כחלק לא מבוטל מצי כלי הרכב במדינה כמו הונגריה, מעיד כאלף עדים על מעמדה הכלכלי המקרטע. מה שמביא אותי להרהור נוסף על הנזקים הכלכליים שהמיטה האימפריה הסובייטית על הארצות שהיו תחת השפעתה בגוש הקומוניסטי.
בין לבין אנו חולפים בדרך ליד מצודת וישגארד שאותה חובה לבקר בגלל הנוף המדהים הנשקף ממנה אך, רק כלבים שוטים ואנגלים (כדברי השיר) יעזו לעשות זאת בחום המטורף השורר בחוץ.
המקום הבא הוא קתדרלת ההכתרה ששימשה בעבר להכתרת מלכי הונגריה, וכיאות לתפקידה זה שוכנת באחד המיקומים היפים ביותר על ראש גבעה נישאה וצופה מעל אל "ברך הדנובה". הנוף הירוק שבצד ההונגרי נדמה לגלויה מסוגננת. שדירות עצים מבדילות בין חלקות חקלאיות המגיעות ונושקות לגדת הנהר. והנה הפתעה. יוזמה של מתעשרים חדשים להפוך את הגדה לשרשרת של לגונות קטנות ובסמוך, בתי נופש וצימרים עם חוף פרטי ומעגן לסירה המשפחתית. אני מנסה לדמיין את ה"זיידה" כנער צעיר המשקיף על נופי הדנובה, שלדברי מביני דבר לא חלו בם שינויים רבים בשתי המאות האחרונות. אך הזמן דוחק ל"אטרקציה" האחרונה של הטיול – הביקור בכפר האומנים סנט-אנדרי. אולי החום והלחות מפריעים, אולי המחירים השערוריתים של הפריטים היותר איכותיים, אולי ההמונים הממלאים כל סימטה וחנות, בכל אופן, פרט לכמה מזכרות מחוייבות המציאות – ואנו כבר בדרכנו לשדה התעופה לקראת עזיבה. איתרע מזלנו והטיסה מתעכבת שעות ארוכות בגלל החשש משביתה בישראל. הנה חוזר על עצמו הסצנריו המתיש של לילה ללא שינה ואנחת הרווחה שלי עם הישמע הצליל המתוק של המנעול הנפתח בדלת הבית. תודה לאל זה נגמר.
 
*
לדורון: כתובת זהה – "נימאל פרגעסן", באותיות לטיניות כמובן, מצאנו בשעתו בביקורנו בווינה, במגרש-גינה ריק הצופה אל תעלת הדנובה, בלוח אבן שבו נכתב שכאן שכנה מפקדת הגסטאפו. לי היה בזה עניין מיוחד כי במפקדת הגסטאפו הזו מתרחש, באופן בידיוני כמובן – אחד הרומאנים היפים ביותר שקראתי בימי חיי והוא "המפתח לשער הגדול" מאת הסופר היהודי הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שבאחרית ימיו חי בישראל, ולאחר מותו יצאו גם שאר כתביו לאור בעברית בהוצאת "עקד".
בית-הכנסת המפואר בבודאפשט נוסד מראשיתו על ידי הקהילה הניאולוגית, כלומר ה"רפורמית", בבודאפשט. לכן גם אחרי המלחמה והתקופה הקומוניסטית – עמד בעליבותו שנים רבות כי המימסד הדתי האורתודוכסי, בגולה ובישראל, לא רצה לשפצו. לבסוף הוא שופץ בכספו של המיליארדר היהודי רון לאודר, בנה של אסתי, שמשפחתם ממוצא הונגרי.
רגלם של בני משפחתנו, ה"זיידע" [שאתה נינו] ואביו, יהודה ואליעזר ראב, מעולם לא דרכה בבית הכנסת הזה, ואולי גם לא בבודאפשט, כי הם היו יהודים אורתודוכסים, לא ניאולוגים ולא מתבוללים, ולכן גם עלו לארץ-ישראל, אבל מהאזור שבו התגוררו, בין אגם הבלטון והעיר וספרים בדרום, לבין הדנובה והעיירה נאג מדר, כיום צ'לובו, מצפון לדנובה, כיום בסלובקיה.
כיכר הגיבורים המרשימה מתחילה בפסלו של המלך הנוצרי הראשון סנט אישטוואן, שעל שמו קרוי הכפר סנט אישטוואן בפלך וספרים, שבו נולד ה"זיידע" יהודה ראב (בן עזר) וחי וגדל בסביבה חקלאית, ומסתיים בפסלו של לאיוש קושוט, שהדי המרד שלו באוסטרים, והקמת הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-1869, הם שהשפיעו על החבורה ההונגרית הקטנה של בני משפחות יהושע שטמפפר ודודו אלעזר ראב (אבי יהודה) לעלות לארץ-ישראל, תחילה לירושלים, ומשם לייסד את פתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
לפני שנים ערכתי מסע מתועד ומצולם עם בן-דודי ( שהוא בן דוד של אימך מרים ז"ל) – עמנואל בן עזר, ואשתו ואשתי, ששתיהן שמן יהודית, ועד היום יש בידי סרט וידאו שבו אני מספר ומתאר שלב אחר שלב את קורות המשפחה בהונגריה עד עלייתם ארצה, בעקבות ספר זיכרונותיו של ה"זיידע" יהודה ראב "התלם הראשון", המתאר גם את ילדותו ובחרותו בהונגריה; ובמקביל כתבתי יומן מסע, שבחלקים ממנו השתמשתי לרומאנים שלי. הסיפור הזה שווה סרט טלוויזיה דוקומנטארי מרתק, בייחוד עתה, במלאת 130 שנה לפתח תקווה. לצערי לא הצלחתי להיות סופר מספיק חשוב כדי שיעשו סרט על קורות משפחתנו, כולל פרשת חייה של אסתר ראב. אבל לפחות בכתובים ובספרים תיעדתי כמעט הכול, לדורות הבאים.
אודי
 
אפרת שטרן
הַנֶּאֱשָׁם יִתְכַּבֵּד וְיָקוּם
 
הַנֶּאֱשָׁם יִתְכַּבֵּד וְיָקוּם
וְיַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַסִּיכּוּם:
 
הוֹאִיל וְהַנָּ"ל לֹא מַכְחִישׁ כְּלָל וּכְלָל
שֶׁנָּהַג בְּמַצָּב שֶׁל שִׁכְרוּת,
וְאַחֲרֵי שֶׁדָּרַס חֲמִשָּׁה יְלָדִים
הוּא נִמְלַט בְּרִכְבּוֹ בִּמְהִירוּת
 
פָּסְקוּ הַשּׁוֹפְטִים לְלֹא כָּל לְבָטִים
לְשָׁלְחוֹ לְבֵית-סֹהַר לָנֶּצַח,
שֶׁיֵּדַע כָּל הָעַם מֵעַתָּה עַד עוֹלָם:
זֶהוּ פֶּשַע נִתְעָב, זֶהוּ רֶצַח!!!
 
אוּלָם !
 
הֱיוֹת וּלְכָל הַדֵּעוֹת מְדֻבָּר
בְּאִישׁ מִשְׁפָּחָה לְמוֹפֵת –
מַאֲסָר הָעוֹלָם לְפִיכָך יְקֻצָּר
לִשְׁנָתַיִם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט.
 
וּלְאוֹר הָעוּבְדָה שֶׁהָאִישׁ הִתְנַדֵּב
לְהַדְרִיךְ בַּצּוֹפִים בֶּעָבָר –
הֻחְלַט פֶּה-אֶחָד לְצַמְצֵם אֶת עָנְשׁוֹ:
הוא יֵשֵׁב רַק שָׁנָה – וִישֻׁחְרָר.
 
בְּנוֹסָף גַּם יֶשְׁנָן רְאָיוֹת מוּצָקוֹת
שֶׁמֵאָז שֶׁדָּרַס הוּא מַמָּשׁ מְדוּפְּרָס
וְנִרְאֶה שֶׁעָבַר זַעֲזוּעַ –
לְפִיכָךְ הוּא יֵשֵׁב רַק שָׁבוּעַ.
 
וְאוֹתָן מִשְׁפָּחוֹת שַׁכּוּלוֹת
שֶׁהֵגִיבוּ תְּגוּבוֹת לֹא-שְׁקוּלוֹת
וּלְלֹא הֲפוּגָה הֵן הֵטִיחוּ בָּאִישׁ
יְלָלוֹת וּקְלָלוֹת מַשְׁפִּילוֹת
 
יְהֵא עֲלֵיהֶן לְמַמֵּן לוֹ
חוּפְשַׁת הַחְלָמָה בַּכִּנֶּרֶת,
כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת הָאָסוֹן
הוּא נֶחְבַּל וְשָׁבַר אֶת הַזֶּרֶת
 
וּכְמוֹ-כֵן יִרְכְּשׁוּ לַנֶּהָג חֲלִיפָה
וְגַרְבַּיִם בְּצֶבַע תּוֹאֵם,
כִּי מָה שֶׁלָּבַשׁ בְּאוֹתוֹ יוֹם אָרוּר –
בְּדָּם יַלְדֵיהֶם הִזְדַּהֵם.
 
שולחן ערוך דברי פיגול
ישאל עצמו כל ישראלי כל בוקר, בין אם אחרי קריאת שמע ובין אם אינו קורא, מה עוד אני יכול להשמיץ היום את ראש ממשלתי אהוד אולמרט וטרם השמצתי?
מחב"ע
 
אמנון בי-רב
קשר דם
מזיכרונותיו של עורך עיתון
מתוך ספרו החדש של אמנון בי-רב – "סיפור עיתונאי"
גדעון שרוני נשא בגאווה בלתי מוסתרת את התואר "כתבנו לענייני תרבות ואמנות". בניגוד לחברים רבים למקצוע, שראו בהשגת סקופ משאת נפש והיו מוכנים לדרוס את כל הניצב בדרכם כדי להשיג אותו, גדעון שרוני התייחס לתפקידו ברצינות תהומית. כל ידיעה שהביא למערכת היתה תוצאה של תחקיר מעמיק. כל כתבה שכתב היתה בעיניו יצירת מופת, שכדי להשלים אותה הקדיש שעות ארוכות של עיון בארכיונים, בקטעי עיתונים מן העבר, בספרי עיון הנוגעים לנושא בו עסק, שלא לדבר על ראיונות אישיים עם נשואי הכתבה, שאף הם התייחסו אליו בכבוד וידעו להעריך את מאמציו.
הוא היה נשוי לתרצה, מזכירה של אחת המחלקות הפחות חשובות בעיתון. הם הכירו במערכת. הרומן שפרח ביניהם היה נושא לרכילויות לא מעטות בין חברותיה לעבודה, אך כאשר חולקו ההזמנות לחתונה – פסקו ההתלחשויות וכולם באו לשמוח בשמחתם.
אבל חלפו שנים ולזוג לא נולדו ילדים. גדעון שרוני היה ידוע בחיבתו לילדים קטנים והיה זה רק מוזר, ואולי גם עצוב במקצת, ששני האנשים השקטים והחביבים האלה לא הצליחו להקים דור חדש.
תחילה היו כאלה שהתעניינו ושאלו מה יהיה עם צאצאים, ומדוע אינם מתחילים לעשות משהו בנוגע לריבוי הטבעי. אך משעבר זמן, הגיעו כולם למסקנה שכנראה יש בעייה בעניין הזה והפסיקו ללחוץ עליהם.
עם זאת, כלפי חוץ נראה היה שהם חיים באושר. לא פעם ראינו אותם מחזיקים ידיים כשיצאו מהמערכת לאחר יום עבודה ארוך. ותרצה תמיד התלוותה לבעלה כשיצא לסקר הופעות אמנות ותרבות שונות, במסגרת תפקידו העיתונאי.
 
לכן כל כך הופתעתי כשבוקר אחד גדעון שרוני דפק על דלת חדרי בעדינות ושאל אם הוא יכול להתייעץ אתי בנושא אישי.
"בבקשה," אמרתי, "אני מקווה שאוכל לעזור לך."
הוא התיישב על קצה הכיסא, הניח את שני מרפקיו על השולחן ונשען קדימה, כדי שלא אחמיץ אפילו מילה אחת מכל מה שיש לו לומר.
"אני יודע שיש לך קשרים טובים עם בית חולים מסוים," הוא דיבר בקול נמוך, כאילו פחד שמישהו ישמע את דבריו, "וחשבתי שיותר מכולם, אתה תוכל לעזור לי להגיע אל הכתובת המתאימה."
הוא כמעט שנמנע מלהביט בעיני. אצבעותיו שיחקו במהדק שהיה על השולחן וגופו נע מצד לצד בחוסר שקט.
"מובן שאשתדל לעזור לך," אמרתי, "אם רק תפרט במה בדיוק אתה מעוניין. מישהו במשפחה שלך חולה?"
הוא התיישר בכיסאו, נעץ בי מבט מהיר וענה בלחש.
"לא בדיוק."
"אז מה הבעיה, אם כן?"
הוא ניסה למצוא את המשפט הנכון שיבהיר את כוונתו. לבסוף אמר:
"אני מחפש מישהו שיוכל לבדוק אם הריון של מישהי הוא ממני."
כמעט שאמרתי לו "מזל טוב." רק ברגע האחרון החלטתי להגיב בזהירות. לכן שאלתי:
"תרצה בהריון?"
גדעון שרוני שתק דקות ארוכות לפני שאמר:
"או. קיי. אני מבין שאני צריך לספר לך את כל הסיפור מההתחלה. ובכן – לא. תרצה לא בהריון. בחודשים האחרונים יש לי רומן עם אישה אחת, שגרה לא רחוק מאיתנו. היא בחורה נחמדה, ויש לנו שפה משותפת בנושאים רבים. היא סופרת ושחקנית. ממש אישיות."
שמתי לב שגבו כאילו הזדקף בגאווה כשדיבר עליה. לראשונה מאז החלה שיחתנו הוא הביט היישר אל תוך עיני ואמר בפסקנות:
"לפני שלושה חודשים היא הודיעה לי שהיא בהריון. ממני. תחילה הייתי בטוח שהיא רוצה להפסיק את ההריון הזה ואפילו הצעתי לה לממן את ההפלה. אבל היא אמרה שהיא בהחלט מתכוונת להמשיך את ההריון וללדת את התינוק או התינוקת.
"'אבל אין לך מה לחשוש,' היא אמרה, 'אמנם התינוק הזה הוא גם שלך, ואתה יכול להיות בטוח בכך במאה אחוז, אך אין לי כל כוונה לדרוש ממך להתגרש מאשתך ולהתחתן איתי. אני אפילו לא אדרוש ממך לשלם על גידול התינוק. זה יהיה הילד שלי. אם תרצה לראות אותו – תמיד תוכל לבוא לבקר אותו, לשחק איתו, לטייל איתו – מה שתבחר. אבל אין לך שום מחוייבות כלפי או כלפיו. אתה יכול להיות שקט. באמת שאין לך מה לדאוג.'"
גדעון שרוני השתתק ונעץ בי מבט ארוך, כנראה כדי לראות איך אני מגיב לסיפור שלו. השתדלתי לשמור על קור רוח והמתנתי שימשיך לדבר. כשראה שאינני שואל שאלות, התקרב שוב אל השולחן ואמר בקול כמעט רועד.
"האמת היא, שאני לא כל כך מאמין לה שההריון הזה הוא ממני. היא נפגשת עם המון אנשים, יש לה הרבה חברים מהברנז'ה. אני כמעט בטוח שההריון הזה הוא מאחד מהם, מפני שאני תמיד השתדלתי להיזהר..."
הוא השתתק שוב. עיניו נצצו מדמעות נסתרות.
"אני מבין שאתה רוצה לבדוק אם ההריון הזה הוא ממך," אמרתי לו, "אבל האם גם היא מוכנה לבדיקה הזאת?"
הוא הניע את ראשו מצד לצד.
"עדיין לא שאלתי אותה," קולו היה קטוע, "נכון שהיא מבטיחה לי שההריון הזה הוא ממני, אבל לראשונה מאז שהיכרנו, אני לא מאמין לה. אני כמעט בטוח שהיא שכבה גם עם גברים אחרים. אתה מבין, היא כזאת חופשייה וזרוקה. לא יכול להיות שאני היחיד שהיא מקיימת איתו יחסים. מצד שני, אם היא תדע שאני לא מאמין לה, היא יכולה לנתק את היחסים בינינו. ואם ההריון הזה הוא באמת ממני, אני אפסיד את הילד שייוולד לה."
הוא הביט אל אצבעותיו שנעו על השולחן בחוסר שקט ואמר כך הוסיף מילה אחת:
"לנו."
 
הדילמה של גדעון שרוני חייבה אותי לבדוק את העניין לעומק. עוד באותו ערב שוחחתי עם רופא שהתמחה בגיניקולוגיה ומהר מאוד התברר לי, שבדיקת אבהות בתקופת ההריון כרוכה בחדירה אל בטנה של האשה, שאיבת נוזל מהשלייה שלה ורק לאחר מכן אפשר לזהות ולקבוע מי הוא האב הביולוגי.
הגינקולוג שעימו שוחחתי הודיע לי חד משמעית, שבדיקה כזאת כרוכה לא רק בסיכונים משמעותיים לאם ולעובר, אלא גם מחייבת סכום כסף שידעתי כי גדעון שרוני יתקשה להשיג ללא ידיעת אשתו.
יומיים לאחר מכן התקשרתי אליו.
"יש לי תשובה בשבילך," אמרתי לו, "אתה רוצה לשמוע אותה בטלפון?"
"בשום אופן לא!" הוא נזעק, "אני בא אליך מיד."
כעבור שתי דקות הוא נכנס לחדרי בצעדים גדולים, מתנשף מהמאמץ והתיישב מולי, נועץ בי מבט חקרני.
סיפרתי לו במילים קצרות את מה ששמעתי מהגיניקולוג. האכזבה שהצטיירה על פניו היתה גלוייה. הוא השפיל את עיניו ואמר בקול שקט:
"הייתי מוכן לתשובה הזאת. מובן שלא יכולתי לקוות שאפשר יהיה לבדוק זאת ללא הסכמתה. ואני הרי לא מוכן אפילו לרמוז לה שאינני מאמין שאני האבא."
"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלתי.
הוא הרים אלי את עיניו ואמר בהשלמה:
"להמשיך להתראות איתה. לחכות עד שייוולד הילד. ולקוות שזה באמת הילד שלי."
 
גדעון שרוני הכיר לי תודה על מעורבותי בבעייה הפרטית שלו. הוא דיווח לי מדי פעם על התקדמות ההריון. אחר כך הודיע לי שנולדה תינוקת חמודה, שאמנם ממש-ממש דומה לו. לה יש עור בהיר ושיער כהה וגם לו. לה יש עיניים כחולות וגם לו. עכשיו הוא כבר כמעט בטוח שהיא שלו.
בשבועות הבאים החל גדעון שרוני להשקיע בתינוקת, שזכתה לשם אלונה. הוא קנה לה מיטה מצועצעת ושידה עם מגירות רבות. הוא קנה בגדים ורודים וחבילות של תיתולים. הוא רכש עגלת תינוקות משוכללת. הוא ביקר בחנויות צעצועים וקנה בובות קטנות וגדולות וכל מיני קישוטים לחדר ילדים.
בכל פעם שפגשתי אותו, הוא סיפר לי בשמחה על "חוכמות" חדשות של התינוקת. היא כבר מחייכת. היא כבר מתהפכת במיטתה. היא כבר מנסה להתיישב. היא כבר מוציאה מפיה קולות מצחיקים.
ויום אחד, כאשר הגיע בשעת צהריים מאוחרת למערכת, הוא עלה לחדרי בפנים קורנות והודיע בגאווה:
"לא תאמין, אתמול היא אמרה בפעם הראשונה 'אבא'."
 
שעות העבודה של עיתונאים מאפשרות להם חופש כמעט מוחלט.
כמו רוב נשות העיתונאים, גם תרצה התרגלה לעובדה שבעלה מגיע הביתה בשעות לא קבועות, יוצא לעבודה בשעות לא מקובלות ולעולם אינו חייב לדווח לה היכן הוא מבלה את זמנו.
כך הצליח גדעון שרוני להקדיש כמעט מדי יום מיספר שעות לתינוקת, שמהר מאוד נהפכה לגאוותו הגדולה ביותר.
בתא מוסתר בתיק העור שלו הוא החזיק תמונות שלה, ומדי פעם היה מראה לי בהתלהבות כמעט ילדותית את תמונותיה של 'הבת שלי', כפי שהקפיד להדגיש.
והיא באמת היתה תינוקת חמודה וחייכנית.
 
השבועות נהפכו לחודשים והחודשים הצטברו לשנים.
גדעון שרוני המשיך להקדיש כל שעה פנויה מזמנו לאלונה.
הוא היה הבייביסיטר כאשר אימא של אלונה היתה צריכה לצאת בערבים לעבודתה. הוא היה קונה לה צעצועים ומישחקים ועושה תרגילים חשבוניים מסובכים כדי שתרצה לא תבחין לאן נעלמים סכומי כסף גדולים וקטנים מחשבון הבנק המשותף שלהם. הוא היה יוצא איתה אחר הצהריים אל גן מישחקים בשכונה רחוקה מאיזור מגוריהם, כדי שתרצה לא תגלה במקרה את מה שכל כך הקפיד להסתיר ממנה.
אבל בעיקר הוא היה גאה בבתו היחידה ועשה הכול כדי שלא יחסר לה דבר וכדי שתהיה שמחה ומאושרת.
 
בוקר אחד התקשר אלי גדעון שרוני ושאל:
"אני יכול להיכנס אליך לכמה דקות? יש לי משהו מעניין לספר לך."
"בבקשה," עניתי לו, "אתה מוזמן."
כעבור דקות אחדות הוא נכנס לחדרי והתיישב ליד השולחן.
"משהו חדש?" שאלתי אותו, "יש לך תמונות חדשות של הילדה?"
 הוא הניע את ראשו מצד לצד ואמר:
"אתמול אלונה היתה בת שלוש."
"מזל טוב," אמרתי לו, "עשיתם לה מסיבה?"
"ודאי," הוא חייך, ובעיניו יכולתי להבחין בהבעת גאווה, "הזמנו את כל הילדים מהגן שלה והיא קיבלה המון מתנות."
"יופי," חייכתי אליו.
"אבל לא זה מה שרציתי לספר לך."
"אתה יודע שאני תמיד מוכן לשמוע," עודדתי אותו.
הוא הרהר שניות אחדות לפני שהתחיל לדבר. אחר כך הזדקף במקומו וסיפר:
"לפני כמה שבועות לקחתי את אלונה ללונה פארק. יש שם המון מיתקנים לילדים קטנים וחשבתי שהיא תהנה ממקום שלא היתה בו מעולם. והיא באמת נהנתה, רצה ממיתקן למיתקן וראיתי שהיא שמחה. מובן שנהניתי יחד איתה.
"כמה דקות לפני שסיימנו לשחק בכל המיתקנים ורציתי לשוב הביתה, אלונה נפלה ממדרגה גבוהה מדי לגילה ונפצעה ברגל ימין. לא משהו נורא. חתך קטן. אבל ירד לה דם והיא בכתה. לכן החלטתי לקחת אותה לחדר מיון, כדי שיבדקו שהכול בסדר ויחבשו את הפצע שלה."
הוא השתתק וחיכך בידו את סנטרו.
"אני מקווה שהיא בריאה ושלמה," אמרתי.
"כן," הוא אמר מיד," לא קרה לה כלום. סתם פצע קטן. אבל באותה הזדמנות שהיינו בחדר מיון, ביקשתי מהאחות שטיפלה בה שתיקח בדיקת דם מהחתך שלה, כי אני צריך לבדוק משהו. היא הביטה בי בחשד, אמרה שזה לא מקובל, אבל בסוף עשתה מה שביקשתי.
"אחרי שהחזרתי את אלונה הביתה, לקחתי את דוגמת הדם למעבדה מסוימת, שידעתי כי היא מתמחה, בין השאר, בבדיקות לזיהוי קשר דם. לפני שבוע קיבלתי את התשובה שלהם."
הוא הרים אליי את עיניו הכחולות וראיתי בהן ברק מוזר של סיפוק והשלמה.
המתנתי בשקט שיסיים את דבריו.
עכשיו הוא דיבר בקול נמוך ורגוע, אבל כל מילה שלו נשמעה כמו חבטה כבדה.
"לא תאמין," הוא אמר, "אחרי הכול, מתברר שאלונה היא לא הבת הביולוגית שלי."
 
 
נעמן כהן
ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה kurwa żydowska
 
יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה.
לֹא יָפָה בִּכְלַל.
פָּנִים כֵּהוֹת שְׁחוּמוֹת
לא סְלָבִית בַּעֲלִיל.
כְּמוֹ כָּל הַזִ'ידִיקִים
 
מְלֻכְלֶכֶת.
הַמַּכּוֹת אוֹתָן סָפְגָה,
נִכָּרוֹת בַּשְּׂרִיטוֹת שֶׁעָל פָּנֶיהָ.
 
מַהוּ קוֹל הַהֲמֻלָּה?
מֵאַיִן כָּל הָרַעַשׁ?
 
מדוּעַ זֶה,
הֲמוֹנֵי פּוֹלָנִים כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם?
הולכים עַל הַבִּרְכַּיִם,
 
מִשְׁתַּחֲוִים,
מַכְתִּירִים אוֹתָהּ מַלְכָּה,
עוֹטְרִים זָהָב כֶּתֶר לְרֹאשָׁה,
הִנֵּה הִיא "מָטְקָה בּוֹסְקָה!"
 
הִנֵּה מַלְכַּת הַפּוֹלָנִים!*
 
מִדֵּי יוֹם בַּצָּהֳרַיִם וַּבַלַּילָה.
מְנִיחִים לָה מֵעֲמַל הַיּוֹם,
 בִּשְׂמִיכַת בַּד כֶּסֶף תְּכֻסֶּה.
 
פָּנֶיהָ נִשְׁאָרִים לְלֹא תְּזוּזָה
מֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָף
עֶצֶב רָב.
עֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת,
מַבִּיעוֹת אֵת סֵבֶל הַדּוֹרוֹת.
מַה לָה וְלִשְׁאוֹן הַשִּׂמְחָה?
עֲצוּב לָה כְּלְכָל הַיְּהוּדִים בְּפּוֹלִין.
 
צ'נסטוכובה, אוגוסט 2007
 
* בשנת 1717, בטקס בהשתתפות 200 אלף מאמינים, הוכתרה תמונת "המדונה השחורה" כמלכת פולניה. מאז מעניקים לה הפולנים כתרים, תכשיטים, וגלימות לרוב.
 
 
עמוס כרמל / חינוך לזילות
משחקים אסורים בהכרזת העצמאות
נדפס אתמול, 9.10.07, ב"ידיעות אחרונות"
תלמידי בתי-הספר בישראל אינם נדרשים לחתום על עשרת הדיברות או על שלושת האיסורים שחז"ל אמרו עליהם "ייהרג ואל יעבור". מכיוון שהם קטינים, אין תוקף לחתימתם על המחאות. כאשר יגדלו ויהיו לאזרחים ולחיילים לא יחוייבו בחתימת על הצהרת אמונים למדינה או על שבועת צה"ל. אבל שרת החינוך יולי תמיר והשרה בלי תיק רוחמה אברהם-בלילא מתכננות להם, בכל זאת, אקט של חתימה. לפי הצעתן ההזוייה, לכבוד יום-הולדתה ה-60 של המדינה יחתמו ילדינו, מא' עד י"ב, על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שנקראת בטעות מגילת העצמאות.
ההיבט ההזוי של הסיפור אינו קשור, כמובן, בהכרזה עצמה. דומה שזה אחד הטקסטים המרשימים, המגובשים והרהוטים ביותר שהשמיע אי-פעם ראש ממשלה בישראל. מותר אפילו להניח שרק בן-גוריון, מכל ראשי הממשלה שלנו עד כה, היה מסוגל להפיק את הנוסח הזה בצורתו הסופית.
יש שם הקדמה היסטורית תמציתית ובפרופורציות הראויות, על מאבקו של העם היהודי לעצמאות מדינית בארץ-ישראל; חלק מדיני-מעשי ובו ההכרזה על הקמת המדינה לאלתר ועל מוסדותיה; חלק הצהרתי שכולל את עיקרי האמונה של היישות החדשה בתחומים מדיניים, חברתיים, תרבותיים וציוניים. יש שם התעלמות מושכלת משאלת גבולותיה של המדינה הנתונה במלחמה על עצם קיומה, זקיפות-קומה לאומית במקומה ("זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"), רוח פטריוטית ("במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת"), פשרה נבונה בין חילונים ודתיים ("מתוך ביטחון בצור ישראל"). ויש גם 2-3 משפטים שהיו יפים לשעתם בלבד (כמו ההתחייבות לבחור את האסיפה המכוננת עד 1 באוקטובר 1948.
בקיצור, מדובר במסמך מכונן שמצריך עיון – וחשוב מאוד שהדור הצעיר בישראל ילמד אותו בשיעורי היסטוריה ואזרחות, וגם בשיעורי הבעה. לא רק במלאת 60 למדינה, אלא כחלק בלתי נפרד מכל תוכנית ליבה תחת כל שר חינוך.
אבל משחקים בחתימה על הטקסט הזה, קל וחומר של קטינים, הם עניין אחר. בראש ובראשונה, כשמדגישים כל כך את החתימה יש יסוד לחשש שעצם הלימוד של הכרזת העצמאות יידחק הצידה. חשש? בכל הכבוד הראוי לכישורים האינטלקטואליים של אוכלוסיית היעד – עד כיתה ו'? עד כיתה ח'? – רבים מאוד בתוכה אינם מסוגלים עדיין להבין מה בדיוק כתוב בהכרזת העצמאות. חיובם לחתום עליה רק ילמד אותם שלא צריך להבין את הכתוב הזה – ועל דרך ההרחבה, שחתימה היא לא חתימה (או שהכרזת העצמאות אינה שווה את הקלף שעליו נכתבה).
החיוב לחתום גם יספק להם שיעור מעניין ועצוב בדמוקרטיה. איש מ-37 החותמים על ההכרזה עצמה לא חוייב לחתום עליה. כולם עשו זאת מרצונם החופשי, לאחר שקראו את הנוסח והיו שלמים עימו לחלוטין. לא כן תלמידינו, לשיטתן של השרות תמיר ואברהם-בלילא. עליהם מונחתת הוראה לחתום, בלי לשאול אותם או את הוריהם. הדעת נותנת שהרבה כבוד לא יצמח מכך להכרזת העצמאות ולמה שכתוב בה. ונותר גם לראות מה ייעשה לתלמידים ולמורים במגזר החרדי מזה ובמגזר הערבי מזה שלא יזדרזו למלא את מצוות החתימה וההחתמה, או לסתם תלמידים ומורים שיסרבו להשתתף במשחק הזילות הזה.
הנה אחד היתרונות המעטים של שביתת המורים הצפויה ממחר. אולי היא תציל אותנו מהביזוי של הכרזת העצמאות.
 
 
 
שו"ת אליהו הכהן
המורה מירה ברנשטיין מווילנה
לאהוד היקר שלום וברכה,
אם יורשה לי, אענה לשאלתו של יורם ברנע (גיליון 285) בעניין השיר על דודתו מווילנה, המורה מירה ברנשטיין ז"ל.
שירו של סוצקבר "די לערערין מירע" – הטקסט ביידיש ותרגומו לעברית – מופיע בעיתון דווקא, שיוצא לאור על-ידי "בית שלום עליכם" בתל-אביב. התרגום המלא לעברית נעשה בידי בני מר (העורך). נא ראו בגיליון מס' 2, מינואר 2007, בעמודים 34-35. יש שם גם תמונה שלה עם מורים נוספים ופרטים ביוגראפיים. השיר משקף את פועלה בגטו וילנה למען חינוך הילדים ודאגתה להם.
אגב, שמה מופיע גם בספרו של ש. קאַטשערגינסקי חורבן ווילנע (ניו-יורק 1947). שם בעמ' 234, ברשימת מורי וילנה שניספו כתוב: "מירע בערנשטיין – זע אָפטיילונג שרייבער". [מירה ברנשטיין – ראה מדור סופרים]. (עמ' 233). אולם משום מה לא מצאתי במדור הסופרים בספר זה את שמה. כנראה נשמט בעת העריכה. וחבל. אולם זהו רמז, כנראה, שהיא גם כתבה טקסטים, כמו מורים רבים אחרים באותה תקופה.
ערך נרחב מצאתי בספר לערער יזכור בוך (ניו-יורק 1952-1954), שמציין את מורי בתי הספר ביידיש שנספו בשואה. לדעתי יש שם פרטים שיעניינו מאוד את המשפחה. מודגשת שם תרומתה לבתי הספר ביידיש. ד"ר ישראל רובין כתב עליה, על אביה ובני משפחה נוספים והדגיש את תפיסותיהם האידיאולוגיות והשתייכותם הפוליטית-חברתית. מצוטטים שם דברי ד"ר מארק דוואָרזשעצקי על פועלה המבורך בגטו וילנה למען הילדים. והעורך, ש. קאַטשערגינסקי, מספר לנו שהיא היתה החל מ-1939 מנהלת בית הספר המפורסם והמכובד בווילנה "רעאַל גימנאַזיע" ובגטו ארגנה בית ספר עבור הילדים.
בברכה
עדינה בר-אל
 
האם אביה של רחל נידה אותה?
בשיחתו על מחברת הטיוטות הגנוזה של המשוררת רחל, שדברים על אודותיה פירסם לראשונה במכתב העיתי – אליהו הכהן, בתוכנית לספרות שבעריכת הדסה וולמן, סיפר בין השאר, על שנותיה האחרונות של רחל. [קול ישראל, 5.10.07].
בעוונותיי היה לי מושג שטחי ומקובל על שנותיה האחרונות של רחל, שאמנם את שירתה אהבתי מאוד, וספר שיריה בהוצאת "דבר" בכריכה חומה, ליווה אותי שנים רבות כי נסחפתי בקצב חריזתה יחד עם ההשפעה של שירת אלתרמן עליי ועל רוב בני דורי.
על כן היתה זו לי פעם ראשונה ששמעתי שאמנם לא רק שרחל היתה שחפנית וענייה, בחדרה הבודד ברחוב בוגרשוב, אלא שאז חיו בתל אביב, בשנות ה-30, אביה שהיה איש עשיר ובעל בתים, ואחיותיה, להן קצב קיצבה חודשית של 50 לא"י (סכום שנראה לי מוגזם מאוד) ואילו לה רק 5 לא"י! (שאגב היה סכום משכורת חודשי די מכובד אז). זאת אומרת שלא "דבר" ותנועת העבודה "אשמים" ב"מחסורה" אלא שאביה הוא שנידה אותה, במידת-מה?
אהוד בן עזר
 
נורית גוברין: א. צדק אליהו הכהן בעניין "דליה נידחת"
לאהוד ידידי שלום רב,
תיקון והוספה להערתי לדבריו של אליהו הכהן בעניין שירו של מיכ"ל "דליה נידחת".
ק.א. ברתיני במאמרו: "מקור ותרגום ביצירת מיכ"ל", שפורסם ב'גליונות' בעריכת יצחק למדן, כרך 29 חוברת ז', אדר-ניסן תשי"ב, עמ' 9 - 11, אישר הכותב שאכן "כבר גילה פיכמן בזמנו (ואחריו אחרים) את מקור השיר הקצר 'דליה נידחת', שאינו אלא עיבוד משירו של המשורר והממשל הצרפתי ARNAULT". ובכך, צדק אליהו הכהן וזיכרוני שלי הטעני בשיר.
אבל זכרתי שהיה גילוי אחר מסוג זה של ק.א. ברתיני. ואביא את דבריו כלשונו: "מצאתי גם שיר אחד, שהוא כולו תרגום משל המשורר הצרפתי לאימארטין, הלא הוא השיר 'הבל תחת השמים'. במהדורה המקורית של 'כנור בת ציון' ניתן שיר זה בסוף, בלי כל הערה. יתכן שאד"ם הכהן מצא את השיר בכתובי בנו ולא ידע כי תרגום הוא, ויתכן שידע זאת ולא דיקדק. ברם פיכמן הרגיש בכך ומציין אותו בתור 'ספק מקורי ספק תרגום'. לאמיתו של דבר הרי זה אחד התרגומים המוצלחים ביותר של מיכ"ל, שנשמרו בו יפה כל המשפטים על תוכנם ומבנם כמעט." בהמשך משווה ברתיני בין המקור לתרגום ומעיר על השפעות נוספות של לאימארטין על שירי מיכ"ל, ביניהם שירו "התפילה".
ואולי לא מיותר לצטט את הסיפא של דברי ברתיני, שכוחם יפה תמיד: "מובן, שאין כל הדברים הללו עשויים לגרוע מכישרונו וערכו של מיכ"ל. ככל משורר צעיר נתון היה אף הוא להשפעות, אולם תוך כדי היאבקו עם החומר הזה ידע ליצוק דפוסים משלו. ורוחו המתמרמרת והדואבה, המתפעלת והנאנקת השתפכה אף בוואריאציות על נושאים שאולים, שהפכם לשלו."
בברכה
נורית גוברין
 
 
ב. על אלישבע ביחובסקי נכתב לא מעט
לאהוד ידידי שלום רב,
על אלישבע ביחובסקי נכתב לא מעט. אזכיר כמה דוגמאות: 1. "ערך" מפורט אצל ג. קרסל: "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", שבסופו רשימה ביבליוגרפיה של מה שפורסם עליה בספרים, לרבות קובץ עליה בעברית וביידיש (תרפ"ז/1927); 2. בכרך הראשון של "גנזים" (1961) נמצא חומר אוטוביוגרפי רב עליה; 3. שישה מסיפוריה הופיעו בהוצאת "תרמיל" בעריכת ישראל הר (1976 בכותרת:"מקרה טפל"; 4. הרומן שלה "סימטאות", פורסם בהוצאת הדר, בלוויית מסת-הסבר ועריכה של הלל ברזל (1977). נכללה בו גם רשימה ביבליוגרפית של ספריה ושל הכותבים עליה; 5. הוצאת בבל (כיס) הוציאה את "מלכה לעברים וסיפורים אחרים" (2002); 6. במחקרי: "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" שנכלל בספרי: "מפתחות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978) הוקדשו פרקים ליצירתה ובמיוחד לרומן "סימטאות" (עמ' 78-112; 7. היא נזכרת פעמים לא מעטות בספרי: "מאופק אל אופק – ג. שופמן חייו ויצירתו" (הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל-אביב, 1982) לפי מפתח השמות, ובמיוחד על קשריה עם "חוג ברנר" ועם ג. שופמן; 8. המשוררת אורנה רב-הון (תלמידתי) כתבה עבודת מחקר על אלישבע, והיא אחת הבקיאות הגדולות ביצירתה.
אינני מכירה את תרגומיה לשירי ילדים.
בברכה,
נורית גוברין
 

שלום אהוד,
מה היו עושים ברוסיה לנערים או בחורים צעירים  שהיו מקשטים קירות של כנסיות ומוסדות ציבור בצלבי קרס במוסקבה? מן הסתם מעלים אותם על רכבת יחד עם משפחותיהם ומשלחים אותם לסיביר.
למה אי אפשר לעשות אותו הדבר כאן?
י"ז
 
אהוד: כי אנחנו רחמנים בני רחמנים ודואגים לעיתים לפושע, בייחוד אם הוא צעיר, יותר מאשר לקורבנותיו. מצד שני, הצעירים הללו לא אנסו, לא פצעו ולא הרגו נפש. הם ביטאו וַנדאליזם ואקט של מרד בעולם והתעללות אכזרית בזולת, וחייהם הזרוקים ודאי לא היו קלים קודם וגם לא עכשיו; לכן, בצד היותם ראויים לעונש מרתיע וכבד, צריך לחשוב בכל זאת שאולי עדיין אפשר להשתמש בחרטה שהביעו ולכוון אותם בעתיד למסלול של חיים הגונים. אני הייתי "שולח לסיביר" את הרוצחים הנוהגים בכבישים ומסכנים את עצמם ובייחוד את זולתם. זה הרבה יותר חמור בעיניי, למרות שזוכה לפחות כיסוי תקשורתי. הרוצחים על הכביש אינם מציירים צלבי קרס, לא מחללים בתי כנסת. הם לא שייכים ל"כת השטן" המצטיירת כל כך טוב בתקשורת. הם סתם הורגים חפים אנשים חפים מפשע.