תיקון טעות בגיליון הקודם:
אמנון הולצמן ולא אבנר הולצמן!
על הרשימה "כבר התפכחתי" בגיליון הקודם 289 אמור להיות חתום כמובן אמנון הולצמן, שכבר מוכר לקוראי "חדשות בן עזר" מפולמוסיו, ולא כפי שנכתב בטעות אבנר הולצמן, שאין בינו לבין הרשימה הנדפסת בטעות בשמו ולא כלום. אנחנו מתנצלים על הטעות הנובעת דווקא מכך שהשם אבנר הולצמן ידוע כל כך ונחרת בזיכרון.
 
 
נגה מרון
אהבה בימי מצור
אילו מישהו היה אומר לי שבבוקר אחד אעז לקום ולעשות את זה, הייתי אומרת לו שהוא מטורף. שאין סיכוי שאני, ילדה טובה ירושלים, אצא מן הבית בחשאי, ואלך למקום שאימא אסרה עליי בפירוש ללכת אליו.
 אבל באותו בוקר שבת של חורף, בשנת 1948, הייתי חייבת ללכת אל לילי, החברה-הכי-טובה שלי. היא הגיעה אלינו לכיתה ו' כעולה חדשה מפולין, וידעה רק מעט עברית. המחנך שלנו ביקש ממני לעזור לה בלימודים, וכך נעשינו חברות. חברות כל כך טובות, עד שסיגלתי לעצמי אפילו את כתב ידה המוזר, הכתוב כאילו במהופך: את האות ל' אני מתחילה מלמעלה, כמוה, ואת האות ש' אני כותבת כמו e באנגלית. היא גילתה לי את כל סודותיה, הסבירה לי כיצד באים ילדים לעולם, והשביעה אותי לעולם לא לגלות לאיש, שמאיר, המדריך שלנו, הוא החבר שלה.
ודווקא עם לילי אימא אסרה עלי להתחבר.
מכיוון שלילי לא באה לכיתה כבר כמה ימים, רציתי לברר מה קרה לה, אבל מה שחשוב יותר הוא שבכל שבת בבוקר מאיר בא לביתה. כך סיפרה לי. והם מבלים יחד. קוראים שירים, וכשהיא לא מבינה משהו בשיעורים הוא מסביר לה, וגם מכין אותה למבחנים. היא ידעה עליו הכול, כי הוא גם גר בשכונה שלה. היא ידעה שאבא של מאיר נהרג לפני שנה בהר הקסטל, בדרך לירושלים, כשערבים תקפו את המשאית שלו. היא ידעה שמאיר אוהב לשחק כדורגל, וגם שאימא שלו קוראת לו מאיר'קה.
ואילו אני לא קראתי לו כלל, כי הוא היה אהבתי הסודית, שעליה לא גיליתי לאיש בעולם כולו. מאיר היה המדריך של הקבוצה שלי בתנועת המחנות העולים. מובן מאליו שהוא לא יכול היה לנחש את אהבתי אליו, כי מעולם לא העזתי אפילו להביט ישר בעיניו. אני הייתי רק אחת הבנות בקבוצה שלו. הוא ודאי גם לא שם לב שלא החסרתי אף פעולה, כי תמיד ישבתי קצת בצד, מכווצת את עצמי, שלא להתבלט יותר מדי. בעיניו הייתי סתם ילדה מנומשת עם צמות, ביישנית ונוטה להשמנה, שמעולם לא הביעה דעה בקול רם. ורק בשעה שהייתי מקשיבה לסיפוריה של לילי, דימיתי לעצמי כאילו אני היא זו שמבלה שם עם מאיר.
הבוקר הוא יפגוש אותי, והפעם בלי הקבוצה. נבלה את השבת יחד, רק שנינו. כלומר, שלושתנו, יחד עם לילי, שלא אוותר עליה למרות האיסור של אימא. ואולי אפילו נצא יחד לקטוף פרחים בשדה שליד סנהדריה, ואם יהיה לי מזל נצליח גם לצוד כמה פרפרים בשביל אוסף החרקים שצריך להגיש בקרוב למורה לטבע.
כפי שכבר סיפרתי, היה זה בבוקר שבת, עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל, והאנגלים עדיין שלטו בארץ. קרן שמש שחדרה מבעד חרכי התריס היא שהעירה אותי. פתחתי את החלון והופתעתי לראות שהשמים כחולים ללא שמץ ענן, לאחר שבוע זועף של גשמים ורוחות עזות. עלי העצים נצצו בשמש הבוקר, רחוצים, והנוף נראה רגוע ושלו. הברושים שמול ביתי הסתירו את הריסות ביתה של מינה התופרת שנהרגה עם בתה חנה'לה בת השמונה. חיילים אנגלים הם שפוצצו מכונית מלאה חומרי נפץ, ברחוב בן-יהודה, ממש מתחת לבית שלהן. ירושלים עדיין היתה במצור. הדרך אליה רצופה כפרים ערבים, ותושביהם תוקפים כל משאית המנסה להביא אלינו מזון או נשק.
אולי היה זה מזג האוויר הנפלא שעורר בי את הכמיהה לצאת מן הבית. ואולי החלטתי כך משום שידעתי שאבא יצא עוד לפני שהתעוררתי. הוא התאמן עכשיו במחנה של 'ההגנה' אי-שם בארץ, ואימא עדיין לא התעוררה משנתה. החלטתי שזה זמן מתאים ללכת אל לילי. לא פעם היא הבטיחה להזמין גם אותי אליה באחת השבתות, אך עדיין לא עשתה זאת. חשבתי שאם אנחנו חברות-הכי-טובות, היא תשמח אם אעשה לה הבוקר ביקור של הפתעה.
שתיתי מעט מים צוננים מכד החרס שעל חלון המטבח, ועל המדף מצאתי כמה פרוסות לחם וצנצנת ריבה, אך במחשבה שנייה השארתי אותן בשביל אימא. אני כבר אשביע את רעבוני בדרך החוצה, כשאתלוש לי צרור מעלי החובייזה הגדלים פרא בחצר האחורית שלנו. 'לחם ערבי' קראנו אז לגרגרים הירקרקים ההם, שהיה נעים לכרסם כאשר הבטן קרקרה מרעב. היום קוראים לצמח הזה בשם 'חלמית'.
לבשתי את מכנסי החאקי הקצרים ואת חולצת התנועה, נזהרת שלא להעיר את אימא, כדי שלא תתחיל לחקור אותי בשאלות, אולם אך נגעה כף ידי בידית הדלת, נשמעה מן החדר השני קריאתה הצרודה משנת הלילה: "גאולה, זאת את שם במסדרון? מה זה כל כך מוקדם? לאן את הולכת?"
"לצריף של התנועה. יש פעולה הבוקר," שלפתי את התשובה המוכנה איתי על כל צרה שלא תבוא.
אימא נאנחה ורק הזכירה לי לקחת סוודר, מוותרת מראש על הוויכוח. לתנועה זה בסדר. היא יודעת שגם בימים כאלה אי אפשר לכלוא בבית ילדה בגילי. כל ההורים היו מודאגים באותם ימים, אבל אימא שלי היתה מתוחה במיוחד, בגלל מה שקרה לאבא: בראשיתו של אותו חורף הוא ניצל בנס, כאשר הותקף כשעבר לתומו במרכז המסחרי לא רחוק מן העיר העתיקה. אבא עבד אז כמכונאי ברכבת, ובדרכו מן העבודה הביתה הקיפה אותו חבורה גדולה של ערבים חמושים במקלות ובסכינים, מאיימים להרגו בצעקות נוראות. "איטבח אל יהוד!" הם צרחו, וקריאותיהם צלצלו באוזניו עוד ימים רבים לאחר שנמלט מידיהם. מי שהציל אותו היה סוחר ערבי, שגרר אותו פנימה אל חנותו, וסגר אחריו את תריס הברזל הכבד. הוא הציע לו קפה, ושמר עליו עד שהסתלקו הבריונים. מאז היתה אימא עצבנית וחסרת מנוחה בכל פעם שמישהו מאיתנו היה מאחר לשוב, ואז עדיין לא היה בביתנו טלפון בשביל למסור הודעות מרגיעות. אולם על אף המצור והמחסור במים ובמזון נמשכו החיים בעיר כמעט כרגיל. לפחות החיים שלנו, הילדים.
כאשר יצאתי מן הבית נראה מזג האוויר חמים, ואני החלטתי שאין צורך בסוודר. אך כאשר הגעתי לצומת שבין רחוב הקרן הקיימת לרחוב המלך ג'ורג', נשבה פתאום רוח קרה, שניפחה את חולצתי והיכתה בפניי. הדרך היתה מוכרת לי, כי כאן הייתי עוברת בכל יום בדרך לבית הספר. תמיד שנאתי את המעבר הסוער מול בית הכנסת ישורון, והשתדלתי לעקוף אותו ולהגיע העירה בשביל העפר המשתרך שמאלה, דרך מוזיאון בצלאל. אהבתי את הדרך לאורך חומת מנזר רטיסבון, הזרועה שברי זכוכית ירוקה. לעיתים הייתי מתעכבת ליד חריר ההצצה בשער הברזל האטום, סקרנית לגלות מה מסתתר מאחוריו, בעולם האפל המלא סודות.
הפעם מיהרתי ובחרתי בדרך הקצרה. לכל אורכו של רחוב המלך ג'ורג', עד הקצה האחר של העיר אל שכונת 'כרם אברהם'. שם גרה לילי. באופק, מימין לכביש השתרע בית הקברות המוסלמי ובטבורו בריכת ממילא שנצצה בשמש. במרחק נשקפה חומת העיר העתיקה והפעם לא הציצו מעליה כפיות אדומות של חיילי הליגיון הערבי. הכול נראה שקט להפליא.
 ממש מתחת לכביש, בין עצי הזית העתיקים שבעמק, היה בית הספר שבו חלפה ילדותי. 'בית-החינוך-לילדי-העובדים' היה שמו, והוא שכן בבניין ערבי ישן, שקירותיו עבים וחלונותיו קמורים. הוא נקרא על שם חיים ארלוזורוב, איש שהיה מנהיג פועלים מבטיח, ואלמלא נרצח בידי זדים בוודאי היה נבחר לראש ממשלה בישראל. היה נעים ללמוד בבית ספרנו, והאווירה בו היתה חופשית. למורים שלנו, ואפילו למנהל, קראנו בשמותיהם הפרטיים: משולם, משה, יהודה, שמואל, מרים וחנה, והם נהגו כחברים שלנו. הם לימדו אותנו עברית צחה, ותנ"ך, וגם חשבון, ומלאכה, ויצאו אתנו לטיולים בטבע. הם בטחו בנו שיום אחד נגשים את תקוותם לבנות מולדת עצמאית לעם ישראל. ידעו שלא נרתע גם אם נצטרך להילחם למענה.
 בעודי צועדת לאורך הרחוב עלה בחזי גל של כעס על אימא שלי, שמאלצת אותי לשקר לה היום. נזכרת באותה שיחה מרגיזה, כאשר חזרה מהעבודה לאחר שנודע לה שאריה שטרן, אחיה הגדול של לילי, חבר באירגון הצבאי הלאומי.
"גאולה, את ידעת שאריה חבר באצ"ל?" היא פנתה אלי ברגע שפתחה את הדלת, ועוד לפני שהניחה את התיק שלה.
"איזה אריה?" היתממתי, למרות שידעתי זאת כבר זמן מה. לילי גילתה לי את הסוד הכמוס הזה, והזהירה אותי שאסור לגלותו לאיש.
"אריה שטרן, אחיה של לילי, החברה שלך!"
"זה לא יכול להיות," עדיין ניסיתי להתחמק. "מי סיפר לך שטויות כאלה?"
"את שוכחת שאני עובדת בלשכה של בן גוריון בסוכנות היהודית," ענתה אימא שלי, "את לא מעלה בדעתך שלהנהגת היישוב יש אינפורמציה לא נכונה."
על כך לא היה לי מה לענות, ורק משכתי בכתפי, כאילו העניין אינו נוגע לי. ואימא הניחה את התיק שלה, חלצה את נעליה והתיישבה לשולחן המטבח.
"בואי שבי רגע, גאולה," היא משכה אותי בתקיפות לשבת לצידה. "את יודעת איזה נזק לפעילותנו המדינית גורמים הפורשים שקוראים לעצמם בשם 'הארגון הצבאי הלאומי' עם הסיסמה שלהם בדם ואש!?!"
"הם אוהבים את ארץ ישראל, אימא!" נעלבתי מדבריה, כי רחשתי הערצה לגיבורי האצ"ל. "הרי הבחורים האלה מוסרים את נפשם כדי לגרש את האנגלים מכאן! את חייהם הם מוכנים להקריב למען המולדת!"
"למען המולדת? הרי הם מזיקים למולדת! מאמינים שיוכלו לנצח את האימפריה הבריטית בכוח הזרוע!" אמרה בלעג, "חבל על המסכנים האלה, ועל האימהות שלהם." המילים שלה פצעו את ליבי עד שלא יכולתי להתאפק והפסקתי אותה: "די, אימא! איך את יכולה לדבר עליהם כך – "
אך היא קטעה את דברי בקשיחות: "גאולה, את חייבת לנתק כל קשר עם הבחורה הזאת! למן הרגע הראשון שראיתי אותה היא לא נראתה לי מתאימה לך. ועכשיו כשאנחנו יודעים מאיזו משפחה היא באה – "
"אבל לילי היא החברה שלי, ואת אחיה אינני רואה בכלל…" קראתי בסערת רוחי, "מה זה קשור למשפחה שלה?!"
"זה קשור, ועוד איך!" חתמה את דבריה והוסיפה. "את מנתקת כל קשר איתה, וזה סופי. אין ויכוח על זה!"
 אימא אסרה עליי להיפגש עם לילי, ואני חשבתי שלילי אינה אחראית למעשיו של אחיה. בעיני היתה לילי מקסימה: בחזה המלא, בעגילי הזהב המשובצים באבנים כחולות זעירות, בשערה הבלונדי החלק, המסולסל בקצוות, כמו חוטי צמר שהתירו מסוודר. אפילו הפצעונים האדמדמים שפרחו בלחייה לא פגמו ביופייה. ואני ניסיתי לגדל כמוה את ציפורני ולשייף אותן ארוכות ומחודדות כמו שלה. עד שיום אחד כססתי אותן עד העצם בשעת מבחן בחשבון.
אימא גזרה עלי גזירה שלא יכולתי לעמוד בה. אבל הפעם היא לא תעצור בעדי. גם אם ייוודע לה ששיקרתי והיא תעניש אותי קשה, לא אתן לאימא לקבוע מי יהיו החברות שלי. היא כמעט לא מכירה את לילי. מניין לה שהיא לא מתאימה להיות חברה שלי? וגם אם שמעה שאחיה חבר באצ"ל והיא מתנגדת לפעולותיו, הרי זה לא צריך להשפיע על החברות שלי עם אחותו!
'את לא תתחברי עם אחות של רוצח,' היא צעקה עליי. אבל אני בטוחה שלא אריה שטרן הוא שפוצץ את משרדי הממשלה הבריטית במלון המלך דוד. היה זה פיצוץ נורא שעשה האצ"ל, ונהרגו בו יותר מחמישים איש, וביניהם גם אבא של רותי… רותי מהכיתה המקבילה, שאביה היה פקיד בממשלת המנדט.
אבל למה לי לחשוב מחשבות עצובות דווקא היום. הרי עוד מעט אפגוש את מאיר! עד היום אפילו להביט בעיניו לא יכולתי מרוב אהבה. בשעת הפעולה בתנועה הייתי יושבת מכווצת על הספסל ושותקת. שותה בצמא את סיפוריו הנלהבים על מסעותיו לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, על הגשמה ובניין הארץ, על שיוויון ועל ערך האדם, ועל אחווה בין העמים. לפעמים היה שולף מכיסו את מפוחית הפה ומנגן בה שירים שקטים ועצובים, ושערו הכהה צונח לו באלכסון על מצחו, כמעט מסתיר את עיניו. מעולם לא הצלחתי לראות מקרוב מה צבען. חולצתו הכחולה ששרוכה האדום רפוי, שמוטה מעל מכנסיו הקצרים, והכיסים הלבנים מבצבצים מתוך השוליים המקופלים. ופעם חלמתי שבליל שבת אחד, במסיבה בצריף, הצטרפתי לרקוד לצידו במעגל ההורה, והוא החזיק בידו את כף ידי הלחה מזיעה…
אם לא אפגוש אותו היום אצל לילי הוא לעולם לא ישים לב אליי. הקטנה עם הנמשים החומים המכסים את פניי, שאפילו משחת הקסמים של הרוקח טבצ'ניק לא עזרה להבהירם. וכמובן, היו לי הצמות. לעולם לא אצליח לשכנע את אימא להרשות לי להסתפר קצר, כמו ציפי או נאוה. אימא טוענת שלי זה לא יתאים, ובגלל שערי החלק, אהיה תמיד פרועה אם לא תקלע את צמותי בכל בוקר. לא שכחתי לקחת את המסרק בכיסי, ועכשיו התרתי את הצמות, ופיזרתי את שערי על כתפיי.
לילי תגיד שזה יפה, והיא תשמח אם אפתיע אותם בביקור, ידעתי. ואחר כך אגיד שאני צריכה לחזור הביתה, כי בערב אולי הם ירצו לצאת לקולנוע. וכאשר יכבו האורות, הם יחזיקו ידיים וגם יתנשקו בחשכה. רק המחשבה על כך הריצה צמרמורת בגופי.
חלפתי על פני עמדת השוטר המכוון את התנועה בצומת רחוב יפו, ולאחר שעברתי את בית הבריאות שטראוס התחילה תחושה מוזרה לחלחל אל תוכי. חבורת אברכים לבושי שחורים התקרבה, הם קראו לעברי קריאות ביידיש, ומבטיהם צרבו את עורי. הייתי ירושלמית מלידה, והמראה לא היה זר לי. לא פעם ראיתי אותם ברחובות העיר, שונים ושייכים כאחד. כפי שהיו נזירות וכמרים נוצרים בגלימותיהם השחורות, ערבים בכפיות לבנות, סודאנים גבוהים קולי בוטנים ליד אולמות הקולנוע, או נשים מוסלמיות רעולות פנים. חלק מן הנוף הרבגוני.
אני מעולם לא הייתי פחדנית. לא איכפת לי ללכת בלילה לבדי. אימא קובעת לי שעה שבה עליי להיות בבית ויהי מה. אך מה לעשות כאשר הפעולה מתמשכת ואני יודעת שאימא תכעס ותעניש אותי אם לא אחזור בזמן? לכן אני קמה לי בשקט ומסתלקת, שלא לעורר וויכוח מי מהבנים יצטרך להתנדב לעזוב את הפעולה וללוות את גאולה הקטנה הביתה. אינני פוחדת אפילו בימי ראשון בערב, כאשר ברחוב משוטטות קבוצות של חיילים אנגלים שיכורים. אני עוברת לידם בראש מורם, לעיתים אפילו שורקת מנגינה עליזה, ומעולם לא נגעו בי לרעה. אבל הפעם למראה האברכים השחורים האלה, חשתי פתאום כאילו פלשתי לתחום שאינו שלי. בחלק זה של העיר הם בעלי הבית, ואני הזרה, ופחד פתאומי הציף אותי. ניסיתי לכווץ את שפתי ולשרוק, אך לא הצלחתי להפיק קול.
מבוהלת מעט האצתי את צעדיי עד שהגעתי לשכונת 'כרם אברהם' וחבורת האברכים נותרה מאחור. נכנסתי לסמטה שזכרתי את שמה, אך מספר הבית שרשמתי על כף ידי כבר נמחק בגלל הזיעה. הלכתי לאורכה, מנסה להיזכר, ואמנם לפתע שמעתי קול קורא בשמי מעבר לחלון אחד הבתים: "גאולה!"
"לילי!" נפנפתי לה, ובשמחה טסתי במעלה מדרגות האבן המובילות פנימה אל תוך הבית. את הדלת פתחה לי דמות מוזרה, שכמעט לא הכרתיה. פניה של חברתי היו משוחות במשחה לבנה, והיא נראתה כליצן שראיתי פעם בקירקס. היא לבשה מין חלוק פרחוני שהגיע עד לקרסוליה, עמדה כשכפות ידיה על מתניה וצעקה עליי:
"את משוגעת, גאולה?! תסתכלי עליך, איך את נראית! איך את מעזה לבוא ככה לשכונה שלנו? במכנסיים קצרים? תגידי, לא ירקו עליך ברחוב?"
"כמעט," לחשתי, מבוהלת משצף המילים.
"שלא תבואי אלי יותר אף פעם, את שומעת?" היא צעקה.
"למה?"
"לא מרשים לי להתחבר איתך! אנחנו משפחה טובה! אבא שלך פועל, ולסבא שלי היה בית מסחר ענק בפולניה… אנחנו לא מתאימות. גם בית הספר שלכם לא מתאים לי. ובכלל, אנחנו נוסעים מפה. לא רציתי להעליב אותך, אבל עכשיו את יודעת!"
"ומה עם מאיר?"
"שום דבר," אמרה, כמעט בלחש.
"הוא לא בא היום?"
"לא היום ולא אף פעם…"
"ולמה סיפרת לי?"
"ככה… ותלכי עכשיו! דחקה אותי אל מורד המדרגות. אל מחוץ לחצר. אוי לי מאבא שלי אם יראה אותך פה, במכנסיים האלה…"
הרגשתי שפניי בוערים, ופרצתי בריצה מטורפת במעלה הסימטה. רק לא לראות אותה שוב. לעולם… איך היא יכלה לעשות לי את זה? אני, שהייתי החברה היחידה שהיתה לה בכיתה! את הסיפורים על מאיר המציאה מהראש, רק בשביל לעשות עליי רושם, וכל זה לא היה ולא נברא! איך יכולתי להאמין שדווקא בה בחר, מכול הבנות? והיא לא היתה אפילו חברה בתנועה! גל של זעם עלה בי. על עצמי. על תמימותי המטופשת, ועל שבגללה בגדתי באימא שלי ושיקרתי לה. אימא החכמה שעמדה על טיבה, ורצתה להגן עלי מפני חברה מרושעת…
ולפתע, קול גברי עמוק מאחורי, קורא בשמי.
"גאולה?! מה את עושה בשכונה שלנו?"
לא טעיתי. זה היה מאיר. ודווקא עכשיו ראה אותי, כשאני כל כך אדומה ופרועה ומזיעה. המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי, אך הוא השיג אותי בריצה. "חכי רגע, גאולה, לאן את ממהרת כל כך?"
"הייתי אצל לילי," עצרתי, מסמיקה עוד יותר.
"מי זאת לילי?" שאל מאיר.
"ילדה אחת, מהכיתה שלי. היא גרה פה מעבר לפינה." עדיין לא יכולתי להביט ישר בעיניו.
"יש לי בקשה אליך, גאולה," אמר מאיר. "איזה מזל שפגשתי אותך! את מוכנה לעזור לי ולהעביר קשר לקבוצה שלנו?"
מובן שהסכמתי, והוא הזמין אותי לעלות אתו לחדרו.
"שבי, גאולה, אני מצטער שאין לי במה לכבד אורחים," הוא הצביע על המיטה המכוסה במרבד, "משהו קורה כאן, ואת הראשונה שאני מספר לה את זה." אמר ועיניו נצצו. "גאולה, קראו לי להצטרף למאבטחי השיירות לירושלים. אנחנו נצטרך לדחות את הפעולה הבאה ואולי אפילו את הטיול לגליל."
לא יכולתי להוציא מילה מפי. ישבתי נרגשת על המיטה שלו, חשה בשקע שגופו עשה במזרון ולא האמנתי שזה קורה לי. הוא הוציא דף נייר מתוך מגירה, והתיישב לכתוב משהו ליד השולחן.
 כאשר סיים הזדקף והושיט לי דף כתוב. "זאת פקודת קשר, גאולה. וכאן רשומים השמות והכתובות של כל חברי הקבוצה. צריך להעביר את הפקודה בין כל החברים. כל אחד יחתום ויעביר לחברו. את הראשונה ברשימה. קראי, חתמי, והעבירי את הקשר הלאה." אמר ולאחר שחתמתי הוא ירד אתי במדרגות, וליווה אותי עד קצה הרחוב.
העפתי מבט לעבר ביתה של לילי, וראיתי אותה עומדת על המרפסת באותו חלוק פרחוני. אני בטוחה שראתה אותנו. ליבי רחב מאושר כאשר מאיר לחץ את ידי בחמימות ואמר, "אני סומך עליך, גאולה! את יודעת, יפה לך כך, בשיער פזור… אז אנחנו כבר נפגש אחרי המלחמה! להתראות!"
"להתראות, ושמור על עצמך," הצלחתי לומר לו, עוקבת אחריו במבטי עד שנעלם מעבר לפינה.
עכשיו יכולתי לשרוק לי בנחת, צועדת בלב מלא אושר חזרה לכיוון רחוב יפו. שם גרה נאוה, שגם היא חברה בקבוצה שלנו. מאיר הטיל עלי תפקיד ואני אמלא אותו למענו.
"אני באה עכשיו מהבית של מאיר," אמרתי כשפתחה את הדלת, עיניה פעורות בפליאה. "מאיר גוייס לליווי שיירות, לפריצת הדרך לירושלים! חיתמי והעבירי הלאה!"
השארתי לנאוה את פקודת הקשר וירדתי אל הרחוב, אל הקהל הססגוני של מטיילי השבת, רוכבי האופניים ומלקקי הגלידה. ברגל קלה עליתי במעלה רחוב המלך ג'ורג', והפעם הרוח המנפחת את חולצתי לא הפריעה לי כלל. לאור השקיעה נראו עכשיו חומות העיר העתיקה כמסגרת מצועצעת לאגדת ילדים.
 "איך היתה הפעולה, גאולה?" קידמה אימא את פניי כשנכנסתי הביתה. ואני הייתי מאושרת שיכולתי לענות לה בכנות: "היה יופי. אבל זו היתה הפעולה האחרונה בינתיים. המדריך שלנו התגייס לליווי שיירות. ההגנה עומדת לפרוץ את הדרך לירושלים!"
 
התקפות הערבים גברו ככל שהתקרב יום הארבעה עשר במאי, היום שבו עמד לעזוב את הארץ אחרון החיילים הבריטים, והשליטה תעבור לידיים שלנו! הצריף של התנועה שלנו היה שומם עכשיו. הבנים הבוגרים הצטרפו להגנה על העיר. גם אני וחברותיי התבגרנו. הצטרפנו לגדנ"ע והפסקנו לאסוף עטיפות מוזהבות של סוכריות ולהחליף בינינו תמונות של שחקנים. תפקידנו היה להעביר ידיעות בין העמדות, ולעיתים גם להעביר נשק מתחת לבגדינו. זו היתה דרך בדוקה, כי ידוע שהשוטרים האנגלים לא יעזו לחפש בבגדיה של בחורה.
באותם ימים התחלתי לקרוא עיתונים ברצינות ולעקוב אחר הקרבות בחזיתות השונות. זמן מה אחר כך נפרצה הדרך לירושלים והשמחה בעיר היתה גדולה. רק אני לא יכולתי לשמוח, כי לא שמעתי דבר על מאיר. בכל בוקר הייתי פותחת את העיתון בידים רועדות, מחפשת את שמו במודעות האבל בעיתון, ומקווה שהוא יקיים את הבטחתו להיפגש לאחר המלחמה. אך הוא לא יצר קשר עם איש מחברי הקבוצה שלנו. לאחר ימים אחדים נודע לי שהוא שוכב פצוע בבית החולים 'הדסה'.
נסעתי לבקר אותו, וכך התחילה החברות האמיתית שלנו, שנמשכת עד היום, כבר חמישים וחמש שנים. מאיר הוא בעלי, אבי שלושת ילדי, וסב לשבעת נכדי. את לילי לא פגשתי מאז. היא לא הופיעה עוד בבית הספר ואמרו שכנראה נסעה לחו"ל עם משפחתה וגם בתמונת המחזור שלנו לא הופיעה. היא נשכחה לגמרי, ורק אני אזכור תמיד את הביקור הזה אצלה באותה שבת בשכונת 'כרם אברהם'.
 
 
 
"צלילים שלא יכולים לגעת"
ציטוטים מהכתבה של חגי חיטרון
"גלריה", "הארץ", 22.10.07
בספר החדש "המוסיקה שליחות ובשורה" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר) מציגה מיכל זמורה-כהן ושותפה לכתביה, הרצל שמואלי, את עמדתם בהרחבה.
 בולט בספר הרובד הפולמוסי, המתמקד – כך המחברת מכנה זאת – בטראומה שאירעה למוסיקה במאה ה-20. זמורה-כהן מביא את מסקנותיה לאחר ניסיון עשיר: היא מעורבת בחיי המוסיקה בישראל ובעולם זה עשרות שנים, בין השאר הקימה את רשת קול המוסיקה, היתה מנהלת חטיבת המוסיקה בקול ישראל ומנהלת האקדמיה למוסיקה בירושלים.
הרצון לחדש חיוני למוסיקה האמנותית כמו לכל תחום יצירתי אחר, מדגישה זמורה-כהן, אבל ההתכחשות של יוצרים לערכים החשובים של המורשת הקלאסית, והיתפסותם לאשלייה שאפשר לחבר יצירות במנותק מכל שפה מובנת, גרמו להתפתחות שלילית דטרמיניסטית. היוצרים המודרניים כמו כחו שמוסיקה צריכה לתקשר, להגיע אל המאזין, לדבר אל שכלו ואל ליבו.
...הוויכוח עם המוסיקה המודרנית אוונגרדית החל באמצע המאה ה-20 ונמשך עד היום. לאוזני רוב שוחרי המוסיקה הקלאסית, בישראל ובחו"ל, יצירות של מלחינים בני זמננו הן כספר החתום. להכללה הזאת, יש להדגיש, יש כבר חריגים רבים. בעשור האחרון, מלחינים לא מעטים אינם מתנזרים משימוש באמצעים בדוקים של יצירת קשר עם המאזינים. עם זאת, קבוצה נחשבת ובעלת השפעה בחוגי המוסיקאים המקצועיים דבקה עדיין במוסיקה הא-טונלית של המאה ה-20 ובנגזרותיה, מתוך אמונה שבעתיד תוכח חשיבותה. בשביל אוונגרדיסטים אלה, חיפוש קומוניקציה מיידית עם קהל הוא כניעה לטעם זול, פופוליסטי, ראוי לבוז.
זמורה-כהן חושבת שהזרם האוונגרדי במוסיקה של המאה ה-20 הוא תאונה, קצר פטאלי בתקשורת.
..."באחת השיחות הרבות שקיימתי איתו [עם המלחין יוסף טל] הערתי שביצירות הקלאסיות הכי גדולות יש מנגינות, יש מלודיות, בניגוד למה שקורה במוסיקה המודרנית. תגובתו של טל היתה מוזרה. הוא אמר: 'יצירה שלי היא מלודיה אחת ארוכה, מההתחלה עד הסוף.' לזאת אני קוראת חוסר קומוניקציה."
מה על הטענה שבדור הבא שוחרי המוסיקה כן יבינו, שואל חגי חיטרון.
"'הדור הבא' הגיע מזמן. עברו כבר עשרות שנים, הנבואה של טל ועמיתיו אינה מתגשמת."
 
אהוד: אם יורשה לנו להוסיף, אנחנו חושבים בדיוק כך כבר יותר מיובל שנים אבל כל פעם שהיינו אומרים זאת בקול רם, בייחוד בחברת נשים משכילות ששומעות הרצאות על מוסיקה – היינו נחשבים לפילים בחנות חרסינה, ובמקרה הטוב זוכים לתגובה מזלזלת: "אולי אתה חושב כך אבל יש עוד אנשים שמבינים קצת יותר ממך ולכן יותר טוב שלא תגיד את דעתך בקול רם!"
 
 
 
יוסי גמזו
הַאִם אֲנַחְנוּ גִזְעָנִים?
 
לנשמת גבריאל אבבו דוויט ז"ל ולִכבודם של כּל עולי אתיופּיה
 
הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְכוֹל וּפֶרֶךְ
וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶעוֹדָן
חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ
מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָאן.
 
הֵם דָּבְקוּ בָּהּ, לְחוּד אוֹ בְּיַחַד,
לֹא סָרִים מִשְּבִילָם, לֹא נִסְטִים
וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד
מֵרָעָב, מִצָּמָא, מִלִּסְטִים.
 
וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת
יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת
מִתְּפִלּוֹת בְּנוֹת דּוֹרוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת
בְּכֹחוֹ שֶל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת
 
שֶטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה
וּבִשְאַר מְקוֹמוֹת-מוֹצָאָם
וְשֶבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה
כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם
 
אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת
אוֹ מִיַּד הַאִסְלָם הָאַלִּים
וְהֵזִין אֶת נַפְשָם הַנִּדֶּפֶת
וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים
 
בְּתִקְוָה שֶתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ
אֶת שֶכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו:
שֶאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ
לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַש וְחָלָב.
 
וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ
מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶה" וּ"שְלֹמֹה"
וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ
לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְבוּי חֲלוֹמוֹ,
 
לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ
שְנוֹת בָּנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם
עַד שֶבָּאוּ יָמִים אֲשֶר בָּזוּ
לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם
 
אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶש
שֶל חֶבְרָה מִתְנַשֵֹּאת וְקָרָה
שֶהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶש
לְאוֹתָם שֶחָפְצוּ בִּיקָרָהּ,
 
לְאוֹתָם שֶנָּשְקוּ אֶת הָאָרֶץ
בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג
וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְבִיל וְכָל הַר, עֵץ,
כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג.
 
וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת
וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק
בֵּין אַחִים שֶיּוֹשִיטוּ כַּפַּיִם
תּוֹךְ שְמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק.
 
וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַם כָּאֵלֶּה,
מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת
שֶבּוֹעֵר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא
לְקַדֵּם, לְשַפֵּר, לְשַנּוֹת,
 
לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ
שֶל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב,
אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ
לֵב כָּל מִי שֶעוֹד יֵש לוֹ כָּאן לֵב.
 
וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע
וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת
עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה
לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת.
 
וְיֵש אֵם בְּלִי מֵידָע וּבְלִי דוּ"חַ
עַל גְּוִיַּת בַּר-בִּטְנָהּ, כִּי בֵּיתָהּ
לֹא מֻקַּם בְּהֶרְצְלִיָּה פִּתּוּחַ
וְיַחְסַנְסְקִי לֹא שֵם מִשְפַּחְתָּהּ.
 
וְאֵין שַֹר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת
מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן
לִשְֹמָחוֹת שֶל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת
שֶשִּלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵק לַמָּמוֹן
 
וְשֶאֵין מִימוּנָה שֶנִּפְקָד בָּהּ
מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּש בִּקְהָלָם
שֶל אָחָ"ם שֶכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ
(עַל פִּי רֹב בְּלִוְיַת הַצַּלָּם) –
 
שֶיּוֹאִיל אֶת רַגְלָיו לְהַטְרִיחַ
וִיגַלֶּה כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישוּת
בִּלְוָיָה שֶל עֵדָה שֶהִתְרִיעָה
זֶה שָנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשוּת
 
אַף עַל פִּי שֶכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה
חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי
אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה
כְּשֶנִּתָּן לָהֶם צַ'אנְס אֲמִתִּי
 
בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶת, בְּצַהַ"ל
וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם,
שֶנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וָשַעַל:
הֵם בָּשָֹר מִבְּשָרֵנוּ, כֻּלָּם.
 
 
 
 
 
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. רצח על המדרגה העשירית של המלון: וכיצד הוא משפיע עלינו
כל כך הרבה רציחות פוליטיות בוצעו במזרח התיכון המודרני שלנו. האם הן שינו את מהלך ההיסטוריה? הרוצחים של סאדאת, רבין, חרירי, ג'מאייל ועוד רבים אחרים?
התשובה מפתיעה.
1988, קאהיר על הטיילת של נהר הנילוס, מלון שרתון-קאהיר. המלון שוכן על הנהר בצומת דרכים ונופים, מרחק בית מן הבניין המיושן בו שוכן כיום המרכז האקדמי הישראלי בבירה המצרית.
דרך גרם המדרגות המוליך אל פנים המלון ההומה והמפואר אני מגיע לבחון את מקום הרצח, שפעם הסעיר את העולם הערבי, וכיום איש אינו זוכר אותו, רצח פוליטי דרמטי ממדרגה עשירית. אני עולה עד למדרגה העשירית, בגרם מדרגות משיש. כאן, בדיוק ב-28 בנובמבר 1971, נרצח ראש ממשלת ירדן, ומי שדיכא את מרד הארגונים הפלסטיניים שנה קודם לכם, וואספי אל-תל. ארבעה מתנקשים מארגון פתח ירו בו שם מטווח קצר, לאות נקם. אשתו סעדייה רצה לעברו מתוך לובי המלון ואיתה קצין ירדני. לקצין לא נותר אלא לנשק את אל-תל על מצחו.
המזרח התיכון המודרני ידע שורה ארוכה של רציחות מנהיגים ואידאולוגיה לכל אורך ההיסטוריה שלו. הנשיא אנואר סאדאת (1981), ראש הממשלה יצחק רבין (1995), המלך הירדני עבדאללה (1951), בשיר ג'מאייל (1982), וואספי אל-תל (1971), הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אלעלי (1987), רפיק אלחרירי (2005), רחבעם זאבי (2001), חיסולי מנהיגים בתוך אש"ף, במלחמת האזרחים בלבנון, במלחמות עיראק, איראן, ועוד. שלא לדבר על נסיונות רבים אחרים לחסל מנהיגים או בכירים כדוגמת המלך חוסין, שפשוט לא צלחו.
האם החיסולים האלה שינו את פני ההיסטוריה? האם כוונת הרוצחים צלחה? ומה מקום המנהיג בעיצוב ההיסטוריה, כלומר אם לא היה גורבצ'וב האם היו הגלסטנוסט והפרסטרויקה מתרחשים? האם מתנקש בודד הצליח לעצור תהליך?
הניסיון ההיסטורי מלמד שחיסול מנהיגים אכן הסיט תהליכים ממסלולם, אך לזמן מוגבל, קצר עד בינוני בלבד. בסופו של דבר תהליכים שהיו אמורים לקרות ברמה ההיסטורית, אשר הם מונעים על ידי אינטרסים – קרו, ומה שלא היה אמור לקרות, לא קרה.
למשל, חיסולו הנורא של המונארך הירדני המלך עבדאללה על הר הבית בירושלים ב-20 ביולי 1951, בידי מתנקש פלסטיני, כאשר לצידו נכדו חוסיין. הכוונה היתה, בין היתר, למנוע תהליך שלום בין ישראל הצעירה לבין ממלכת ירדן ההאשמית, כאשר טיוטות של הסכם כזה כבר הוחלפו בחשאי בין הצדדים.
אכן, היחסים בין ירדן לישראל הצעירה נבלמו, אך כיוון שהם תולדה של אינטרסים משותפים ובשלות, הדבר הזה התגשם, אם כי באיחור של כ-40 שנים, אולי באיחור גדול מדי. אך בראייה היסטורית רחבה אין זה הרבה זמן.
הנשיא המצרי אנואר סאדאת נרצח קודם כל בגלל רדיפתו את הג'יהאד במצרים. האם הרדיפה נפסקה? לא, היא נמשכה על ידי יורשו, שגם המשיך את השלום עם ישראל, שהוא אינטרס אסטרטגי של מצרים.
הנשיא הנבחר של לבנון, בשיר ג'מאייל, נרצח בידי הסורים בשכונת אשרפייה בביירות, אך תהליך ההתקרבות בין ישראל למארונים של לבנון כבר היה מעבר לשיאו עוד לפני הרצח. הלבנוני רפיק אלחרירי נרצח בידי הסורים, ודווקא הרצח הזה האיץ את יציאת לבנון מן החצר הסורית הסגורה, בניגוד לכוונת מבצעיו.
יש בכך פתח לנחמה, שכן כדור בודד אינו עוצר, מסתבר, תהליך בין חברות ועמים. רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ביקש לעצור תהליך, שבזמן הרצח כבר היה מקרטע בגל של פיגועי התאבדות פלסטיניים. אם היה נשאר רבין בחיים, אני לא סבור שזה היה מעלה הרבה או מוריד, שכן תהליך המדיני עם אשף כבר איבד הרבה מן התמיכה והמומנטום שלו. לא היה זה עניין פרסונאלי, היה זה כבר עניין פוליטי חברתי רחב.
נראה שגם המתנקשים יודעים שלא יצליחו להשפיע על תהליך רחב, אך יש להם מטרות מיידיות, למשל, לזכות בתשומת לב בינלאומית אדירה, חיסול של מנהיג מצטלם יפה, הוא דרמטי, קל לסיקור טלוויזיוני, שלא כמו תהליך; להביע תחושת נקם, ולזרוע אימה וטרור במחנה הנגדי, זו כנראה היתה הכוונה מאחורי נסיון ההתנקשות בחיי ראש ממשלת ישראל, ניסיון שאם חס וחלילה היה מצליח, היה מעניק תחושת ניצחון והישג אדירים לאותם רוצחים ולאירגונם. רצח פוליטי מוצלח מביא תמיכה בעולם כולו, עניין וכספים רבים.
בעידן של בחירה ישירה, של פרסונליזציה ורידוד, גם חיסול של מנהיג נתפס ככזה, במסגרת העמדת הפרט מעל לתהליך. זה המחיר שהעידן המודרני משלם על מיזעור המסר הטלוויזיוני שלו, עד שהוא נזקק לסימבולים כדי לגלם תהליכים. ומה סימבולי יותר ממנהיג?
בוויכוח ההיסטוריוגרפי הגדול, מי דומיננטי ממי: תהליך או מנהיג, אני לכן, מעדיף את התהליך. נכון, אם לא היה גורבצ'וב לא היה גלסטנוסט, אך אם המצב הכללי בברית המועצות לא היה כה רקוב מבפנים, ספק אם היה נולד מנהיג, שלימים נודע שמו כגורבצ'וב.
22.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
ב. על ארבעה מעשי פלאים במזרח התיכון. האם אנו יודעים עליהם?
אי מרחף עצום משייט לו מעל לראשינו, אנחנו כמובן לא רואים אותו, שרויים במררתנו ובתוגתנו הלאומית, אלא שהצל שהוא מטיל עלינו כבר מתחיל לשנות את מצבנו.על ארבעה פלאים ביחסי המזרח התיכון וישראל.
 
כמה השתוממתי! הרבה יותר מאשר יוכל הקורא לדמות בנפשו, לראות אי הפורח באוויר! ויושביו אנשים היכולים להעלותו ולהורידו ולהוליכו הלאה, ככל הישר בעיניהם! והנה הוא הולך וקרב עד אשר ראיתי את צלעותיו והנה הן מערכות-מערכות, יציעים ולשכות, ורווח ביניהן, ובהם עומדים אנשים. נפנפתי את כובעי ואת מטפחתי מול האי המרחף, וכאשר התקרב אלי, הרמתי את קולי ואקרא בכל כוחי. ואז שמתי לב והנה אנשים נאספים מול עיניי על האי, והם מורים באצבעותיהם אליי, ומדברים איש אל אחיו. אז הבנתי כי הם ראו אותי... הם אותתו אליי לבוא ולהגיע אל שפת הים, והאי המרחף התקרב, עד שנעמד בדיוק מעליי, ומתוכו השתלשל כיסא עם שרשרת ארוכה. עליתי וישבתי על הכיסא, אחזתי בו בחוזקה, ואז משכו אותי מעלה במערכת של גלגלים, ויעלוני למעלה אל האי.
יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, הספר השלישי, פרק ראשון: "האי המרחף"
 
יכול להיות שאנו עומדים בפני תופעה שמתרחשת פעם במאה שנים ואולי אפילו פעם באלף שנים, אך אנחנו בעיוורוננו פשוט לא רואים אותה? אי מרחף ענק שנמצא בשמיים מולנו, אך בחפשנו תמיד לנבור באדמה איננו רואים אותו למרות הצל הענק שהוא מטיל?
הנה לנו ארבעה פלאים בשכונה שבה אנחנו גרים.
 
הפלא הראשון
במשך שישים שנים ויותר שימש הסכסוך שלנו עם העולם הערבי טשטוש, הסוואה, להסתיר את הסכסוכים העצומים האמיתיים של העולם הערבי, בעיקר את שאלת האסלאם הפוליטי, ומה שנגזר ממנו בשאלות האתניות והדתיות הבלתי פתירות של האיזור. אנחנו היינו הדת המודרנית של העולם הערבי, כמו שהקומוניזם כיסה בשמיכה על יוגוסלוויה והסכסוכים של הבלקנים, וברית המועצות על סכסוכי הקווקז.
אנחנו היינו הפתרון של העולם הערבי, המפלט שלו, ההצלה שלו. יש להבין, אם לא היתה ישראל, הכול היה מזנק ועולה החוצה, ומתפרץ כמו תיבת פנדורה.
מדוע מאה שנים? שכן הלאומיות הערבית, שדחתה את עולם הח'ליפות והדת, היא כבר בת מאה שנים, ועכשיו מתחולל מהפך. ומתי בפעם האחרונה הרימו השיעים את הראש במזרח התיכון? במאה העשירית, עם האימפריה הפאטמית, שהקימה את מוסד אלאזהר האדיר בקהיר. דהיינו זו מחזוריות של 1000 שנים, שכן תהליך דומה של הרמת ראש שיעית מתחיל לקרות גם עכשיו. אין ספק שאילו תהליכים עצומים, המשנים לחלוטין את מגדירי הכוח והחולשה, המרכז והשוליים במזרח התיכון. יש להם השפעה עצומה עלינו, ועוד תהיה להם.
אלא שבשל תהליכים שאירעו בשנים האחרונות, בעיקר קריסת עיראק, התרופפות ואף קריסת המשטרים הלאומיים, והזינוק במעמד האסלאם הפוליטי בעולם כולו, וכן בגלל שנים של התקרבות לישראל, אירע בשנות האלפיים מהפך: הסכסוכים הפנימיים כה גדלו בעולם הערבי, עד שאנחנו כבר לא יכולים לכסות עליהם ולהסתירם! הסכסוכים הדתיים, אתניים בין הערבים לבין עצמם פשוט מיזערו את הסכסוך שלנו.
היום, מרבית המשטרים הערביים יראו בנו גורם הרבה יותר ידידותי להם מאשר למשל, השיעים בעיראק, באיראן או בלבנון; או הג'יהאד, ואפילו האסלאם הפוליטי הנפוץ. הרי זהו מהפך! מבחינת רוב המנהיגים הערביים, בדילמה בין אולמרט לאחמדינג'אד – אולמרט עכשיו!
במלחמת המפרץ האחרונה כמעט כל המשטרים הערביים התפללו שישראל תשמיד את חיזבאללה, על המסר השיעי והאסלאם הפוליטי שהוא מבשר, וכמה הם הצטערו שלא עשינו זאת. חלק מן המשטרים אף אמרו לישראלים זאת במפורש. לא בשבילנו הם רצו זאת, בשביל עצמם. הם קיוו שאולי שישראל תעשה שוב את העבודה בשבילם. אך לא, גם אם היתה ישראל מחסלת את חיזבאללה, זה לא היה משנה הרבה את תמונת המצב במזרח התיכון כולו. הזמנים השתנו.
אם בעבר אנחנו מזערנו את הסכסוכים הפנימיים, הם היום ממזערים את הסכסוך הישראלי-ערבי.
 
הפלא השני
לפתע פתאום מתברר האופי המלאכותי, השקרי, המנופח לחלוטין של הסכסוך שלנו עם הערבים. מתבררים גבולותיו האמיתיים, ומבחינים שמישהו טרח כל כך הרבה שנים לנפח אותו עד לכדי בועה. הסכסוך שלנו הפך להיות כמו כסף באינפלציה: ככל שניפחו אותו יותר, כך איבד יותר מערכו. לפתע פתאום גם מתברר האופי הנורא של הסכסוים הפנים-ערביים, בין הלאומיות הערבית לבין האסלאם הפוליטי, בין הסונים לשיעים, בין מוסלמים לנוצרים. עיראק היא אנדרטה חייה לסכסוכים הבוערים הללו. כאילו מישהו בא והרים את המסך, ומתגלה נרטיב שונה לגמרי ממה שהכרנו. זהו כר עצום לפעולה ישראלית. אנחנו בעולם חדש! עלינו על האי המרחף, ופתאום לאפינו נחשף אוויר פסגות אחר, שניתן להשתמש בו, ולהתחיל לפעול הכללים השתנו.
 
הפלא השלישי
בהתאם לכך, העניין הפלסטיני איבד מן הסמליות העולמית שלו. הילד ההרוג מוחמד אלדורה מגיע לבית המשפט, ואין עוד סמלים, אין עוד התפעמות עולמית, יש ניתוח ענייני, קר, שמיום ליום מצביע יותר ויותר שהוא פשוט נהרג בידי בני עמו. מדת מקודשת הפך העניין הפלסטיני לסתם סכסוך מקומי, לא הכי חשוב, שאין לו שום השפעה על מה שמתרחש במקומות אחרים, אלימים הרבה יותר, במזרח התיכון. יאסר ערפאת בגאונותו ידע להפוך את הסכסוך למקודש, באיזון עדין שביצע בין טרקלינים בינלאומיים לבין השטח הבוער. הפלסטינים של היום אינם יודעים לעשות זאת. ואם העולם תמך בהם קודם כל בגלל הסימבוליות, דהיינו שהיהודים הקורבנות הופכים אחרים לקורבנות, הם איבדו את המוטיב הזה. זהו פלא, שצפיתי אותו וכתבתי עליו, אך לא האמנתי שיקרה כל כך מהר.
 
הפלא הרביעי
גם הנרטיב הישראלי הוא סימבולי של עם המשתקם מן השואה, וגם הנרטיב הפלסטיני הפך לסימבול, ושניהם התחרו זה בזה על דעת הקהל ועל רישום ההיסטוריה. ואם הסימבול הפלסטיני הולך ומתכווץ, ומסמליות זה הופך לסתם עניין מקומי, הרי שהסימבול הישראלי הולך וגדל! השניים איזנו זה את זה בעבר, ובשל היותם סותרים הם ביטלו זה את זה הדדית. אך ברגע שנשמט האחד מרמת סמליות – השני גדל.
לכן אנחנו מבינים כיצד יכול להרשות לעצמו נשיא צרפת לבטל למעשה את בעיית הפליטים הפלסטינים, ובוודאי שלא להפילה על ישראל, ועוד לומר אתמול [22.10] לראש הממשלה אולמרט בפאריז משפט שהיה בלתי אפשרי בעבר, בשל הסיכול ההדדי בין הסימבולים הישראלי והפלסטיני, משפט שהוא כמעט פלא בפני עצמו: "הקמת מדינת ישראל היא האירוע המשמעותי ביותר של המאה העשרים."
23.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
ג. אבוי, קללת עזה מכה שוב, אך הפעם את השליט החדש: חמאס
תשע סיבות מדוע חמאס נכשל בכל מעשי ידיו ברצועת עזה. קללת עזה שבעבר הוטלה עלינו, וכישפה אותנו, מטפלת כיום בחמאס. כלוא בכלא צר מידות, מנוטרל וחלש. וכיצד פועלים הקסאמים?
כמו בתסריט מדוייק, מתממשת התחזית של Gplanet לגבי שלטון חמאס ברצועת עזה אחת לאחת. בעוד כל הפרשנים אצלנו נסחפו בתחזיות שלהם לגבי ההישג העצום של חמאס ברצועת עזה, אנחנו זכרנו את הקללה. אנחנו מכבדים את הכללים העתיקים.
כתבתי וטענתי רבות באחרונה, שהשתלטות חמאס מפתיעה אותי, שכן היא יוצאת באופן ברור נגד כללי המזרח התיכון. חמאס כבש את הרצועה, ובכך התריס כנגד הכללים העתיקים, ועל כך חזינו, הוא ייענש. מי שרוצה מאה אחוז, סופו שיקבל אפס, זו שיטת  Gplanet, מה גם שכאן מדובר על קללת עזה. איך חמאס אינו מבין זאת? מילא ישראל, אך הם?
קראו למשל את המאמרים:
"כלל הברזל", להבנה ולניהול בעיית עזה
עזה הנובלת, והזמן הנסוג
עזה קיללה את כל השולטים בה. מהמודיעין המצרי עד 1967, דרכנו, דרך הרשות הפלסטינית, וכיום חמאס. מדוע זה קורה עכשיו?
כל מה שחמאס עושה היום ברצועת עזה, לא מצליח בידיו, כאילו הוטל עליו כישוף. ממחדל לאסון, ומכישלון למבוכה.
לפנינו תשע סיבות + חשבונית.
ראשית, מנהיגות חמאס כלאה את עצמה מרצון בתוך כלא צר מידות, מבודד מישראל, מהרשות הפלסטינית, ממצרים ובעצם מכל גורם ערבי כלשהו. זהו ניצחון בתוך קפסולה פקוקה. המנהיגות הזו מציגה מודל של מדינה אסלאמית במבחנה, תלוש לגמרי מן המציאות האיזורית, הפוליטית והכלכלית, מודל ברור לכישלון. כיום מוחרמת חמאס על ידי כל הגורמים בעולם, להוציא איראן... וטוב, חלקים מן הממשל הישראלי. זוהי החרמה בינלאומית מוחלטת, זעופה ונזעמת. אין זה עניין רגעי.
שנית, הקשר הזה עם איראן מתברר כנזק יותר מאשר תועלת. הוא מכניס כמה עשרות מיליוני דולרים בשנה, שזהו סכום עלוב בשביל רשות שלימה, אך הוא מבאיש את ריחו של חמאס בעיני העולם הערבי ובעיני חלק מן הפלסטינים עצמם. חמאס מצטייר כאן כמשרת תופעה זרה, מלאכותית ובלתי הגיונית. כל עוד הוא עובד עם איראן, הוא יכול לשכוח מדיאלוג אמיתי עם פתח, תנועה הבנויה כל כולה על עצמאות ההחלטה.
שלישית, הקסאמים שנורים על ידי חוליות וכנופיות בעזה, חוזרים אל מנהיגות חמאס. כאשר הם יורים על ישראל, מאשימים אותם בעולם, ובחומרה. כאשר צה"ל יורה עליהם ופועל בעזה, גם כאן  מאשימים אותם בחומרה, שכן הם נתפסים כפרובוקאטור, כאשם הבלעדי. אחיהם שלהם ברשות הפלסטינית מציגים אותם ככאלה. כך דעת הקהל של הפלסטינים בעולם, מתהפכת כנגד שלטון חמאס, וכאשר דעת הקהל של ישראל בעולם חוברת לדעת הקהל של הרשות הפלסטינית, התוצאה קריטית מבחינתם. לפלסטינים תהיה תוחלת הסברתית ותקשורתית בעולם רק אם יציגו עצמם כחלשים, כמוכים. וחמאס עשה בדיוק את ההיפך.
רביעית, חמאס היה תמיד מצב נפשי, התרסה קבועה, אנטגוניזם סימבולי, והנה, נטל קיום החיים האזרחיים בעזה הוטל עליו ובאופן בלעדי. כל עוד מדובר באגודות צדקה שמפיץ הארגון, ניחא, אין האחריות הכוללת עליו, אך עכשיו חמאס הוא השלטון באופן מוחלט בעזה. ומה התוצאה? עוני נורא, התרסקות התל"ג בעזה, ייאוש וחורבן כלכלי ותשתיתי. וזו לא היתה בשורת חמאס, שהבטיח חיים טובים בבחירות! – באופן מביך חשב חמאס שישות תלותית באופן מוחלט כמו רצועת עזה יכולה לנתק עצמה מישראל, המפרנסת והמזינה. עכשיו הם משלמים את המחיר  הנורא.
חמישית, כפותים אל עוגן המציאות השחורה, מתברר למנהיגות חמאס שישראל זו, שלה בזו ובה ראו גורם חלש, גדולה על מידותיהם פי כמה וכמה. שהם ומאבקם כמו זבוב המטייל על פיל. אזי, איך הם יודו שכל מאבקם "לחיסול ישראל" שגוי ואפילו מגוחך? "הניצחון" בעזה עימת אותם עם המציאות, וניצחון זה התברר כתבוסה נוראה, שכן כל מה שהם מאמינים בו, או שהתרסק או שהוא בדיוני.
שישית, איראן, פטרוניתם היחידה, כבר הבינה שרצועת עזה כבושה בידי חמאס רק מחזקת  את ישראל ולא מחלישה אותה! ההתגייסות בעולם לטובת ישראל, באו"ם, בוועידות הבינלאומיות, באו להציל את מה שנשאר מן הלאומיות הפלסטינית, תהליך שישראל זוכה בו בנכסים עצומים. כך נקלעו בני חסותה של טהראן בלבנון ובעזה אל תוך בועות, סגורים בכעסם ובהיעלבותם, בעוד ישראל מתחזקת ומזנקת פוליטית, דיפלומטית וכלכלית. איזה אסון לאחמדינג'אד! כל תוכניותיו הולכות ונטרפות.
שביעית, לרצועת עזה אין כיום כוח כלכלי, נפשי או ארגוני לצאת למלחמה רבתי נגד ישראל. שקועים באסונם, ומוכים על ידי ישראל יום יום ולילה לילה. אם חמאס טירטר אותנו שנים בבט"ש, [ועל כך קראו את המאמר: החיים בבט"ש], עכשיו צה"ל עושה זאת לחמאס. למי יש עוד כוח לתכנן מיבצעים גדולים? טילים? קסאמים? כן, אך הדבר קשה יותר ויותר.
שמינית, כאן אתם מבינים, עד כמה חשוב היה שלא ליפול לפח של הג'יהאד האסלאמי וגם של חמאס. הפח הזה היה לאחרונה לפנינו, וכמעט מעדנו לתוכו. הגורם היחיד שיכול להפוך את המצב לטובת חמאס הוא... ישראל. אם הינו נכנסים למבצע יבשתי גדול, חמאס והג'יהאד רק היו מרוויחים מכך, שכן משמעות הדבר טריפת כל הקלפים. מספיק שיש לנו, חלילה, הרוגים רבים, או שערי הדרום יורדות למקלטים, והארגון יוכל לטעון, בהזייתו, כמו חיזבאללה בשעתו, לניצחון ולהישגים.
הנה לנו היפוך מעניין: חיזבאללה לא ציפה שנפתח במלחמה – ותקפנו. חמאס וארגוני עזה ציפו שנפתח במלחמה – ואנו לא תוקפים.
תשיעית, השיטה היא להדק את המצור, ללחוץ יום ולילה, ולא להניח לטרור מרצועת עזה. ותמיד יש לזכור: מלחמה חדשה היא סוג של התחברות, ואנחנו, אשרינו, זכינו להתנתק כבר מעזה ומקללתה. שזו תחול על אחרים, אנחנו את שלנו במקום הנורא הזה, כבר ספגנו.
 
האם רק אני סבור כך? ובכן, לא, גם בחמאס עצמו מבינים זאת היטב, אך לא יגידו זאת באופן פומבי. היחיד שהעיז לחשוף עד כמה טעתה מנהיגות חמאס בכיבוש עזה, נזרק בשל כך מתפקידו, וזהו דובר ממשלת חמאס עד לפני כחודשיים, איש התקשורת ראזי חאמד.
במכתב ששלח לאחרונה לבכירי החמאס, ואשר תוכנו פורסם באינטרנט הפלסטיני, הוא כתב כי "במקום להרחיב את היחסים עם מדינות ערב ועם הקהילה הבינלאומית, תנועת חמאס הפכה למבודדת בשטח צר." בהמשך המכתב כתב דובר החמאס לשעבר כי "למנהיגי החמאס קשה להודות בשגיאות שלהם, אבל אמרתי להם שהודאה בשגיאות שעשו, זה דבר שלא מנוגד לדת." הוא הודה שהשתלטות התנועה על רצועת עזה גרמה ללחץ כבד על תנועתו, והוסיף כי הלחץ גרם ל"אלף בעיות פוליטיות בלתי נחוצות."
ולסיום, בהנחה שאת נושא הקסאמים ניתן לבלום בעזרת הנקודה התשיעית, האם משמעות הדבר שעזה הפכה מבחינתנו לסוג של ברכה? אממ... אגש לבדוק בספרי הכללים העתיקים.  
24.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ביציאתנו לפגרה – אנא גילשו ישירות לאתר של ד"ר גיא בכור ואתם יכולים גם לבקש שם שכל מאמר חדש שלו יישלח אליכם מיד בדואר אלקטרוני.  אנו ממליצים לעשות כן גם לראש הממשלה, לשר הביטחון ולשרת החוץ – כי כך ייקל עליהם לקבל החלטות.
 
 
רון וייס
האינתיפאדה פרצה בשל הרג של למעלה מ-30 מפגינים פלסטינים בלתי חמושים בשלושת הימים שלאחר עליית אריאל שרון על הר הבית
סופר נידח שלום,
אורי הייטנר כותב נגדי בגיליון 289 כי:"הטענה שנתניהו וברק הם שהפרו את ההסכם וגרמו לכישלונו, היא עלבון לאינטליגנציה."
לדעתי, לנתניהו ולברק היתה תרומה משמעותית לכשלון הסכם אוסלו. שניהם התנגדו לביצוע הפעימה השלישית, שהיא עיקרו של ההסכם. שניהם סירבו לפתור חילוקי דעות בדרך של בוררות, כפי שנקבע בהסכם אוסלו. כדוגמא, לאחר הקמת ממשלת נתניהו, החליטה הממשלה לבצע פעימה ראשונה בשיעור של 1% (אחוז אחד!) משטחי הגדה המערבית. מובן שהפלסטינים לא הסכימו לכך. אבו מאזן נפגש עם שר החוץ דוד לוי ודרש לפתור את חילוקי הדעות בדרך של בוררות, כפי שנקבע בהסכם אוסלו. דוד לוי הודיע לו שישראל אינה מסכימה לבוררות.
בהמשך כותב הייטנר:"שוב, אותו עלבון לאינטליגנציה – הטענה המוזרה שהאינתיפאדה פרצה בשל ביקור שרון בהר הבית."
לדעתי, וכך כתבתי, האינתיפאדה פרצה בשל הרג של למעלה מ-30 מפגינים פלסטינים בלתי חמושים בשלושת הימים שלאחר עליית אריאל שרון על הר הבית (ולא בשל עצם העלייה הפרובוקטיבית של שרון). להערכתי, יאסר ערפאת נגרר אחרי האירועים ותמך בהם, אך לא תיכנן את האינתיפאדה מראש. אינני מתיימר לנתח את מצבו הנפשי-הפסיכולוגי של אורי הייטנר (כפי שהוא נוהג לגבי) ואני מסתפק בהצגת העובדות כפי שאני מכיר אותן ובהסקת מסקנות מהן.
רון וייס
רמת-גן
 

אם אינני טועה מקור הציטוט הוא אצלי מפארודיה שכתבתי בשם "עשרת הדיברות לסופר המצליח" והייתי מחלק אותה בתום כל סדנה שלי, ולימים הופיעה גם בספרי "סדנת הפרוזה". וכך נאמר בו: ספר לא-חשוב שכותב סופר חשוב חשוב יותר מספר חשוב שכותב סופר לא חשוב, לכן חשוב ביותר לסופר להיות חשוב.
 
 
ארוחה לשניים ב"מסעדת כתר הכרמל" בכפר עוספייה בעיר הכרמל ב-150 שקלים כולל התשר
הסיבה שעצרנו ליד מסעדת כתר הכרמל, השוכנת בצד המערבי של היציאה מעוספייה לכיוון דליית אל-כרמל היא שהנהגת התעקשה להחנות את המכונית היכן שיש עימה קשר עין מתוך המסעדה, וכך אכן הווה. מגרש החנייה שבין המסעה לכביש נושק לשולחנות שליד חלונות המסעדה.
המסעדה הריקה בשעה אחת ורבע בצהריים הרתיעה אותנו במקצת אך לאחר שסיימנו את הארוחה היא כבר היתה כמעט מלאה. לפתיחה לקחנו בהמלצת המלצר חצי "פלטה דרוזית" שכללה סורבטה – בורגול ברוטב עגבניות עם מזל [?], מג'דרה, חומוס טעים שטעם הטחינה והלימון שלטו בו, סלטה פטוש עם פיסות דקיקות של פיתה עם זעתר והן אפויות היטב עד כדי השחרה, הסלט היה טעים ומתובל היטב, ברווזיני – עדשים עם בורגול ופלפל לא חריף, שסוחטים על זה לימון, ומנה קישואים מבושלים שהיתה הטעימה ביותר. המלצר התנצל שהיום אין במיה. כל זה 40 שקלים. איננו בטוחים אם פירטנו נכון ואם לא החסרנו משהו מהמנות הראשונות הללו, שכולן היו מיוחדות וטעימות ולבד מהסלטה הגדולה חיסלנו את כולן.
כד גדול של לימונד מזרחי שיש בו הרבה מהציפה של הלימון הירווה אותנו למשך כל הארוחה ועוד הותרנו. 25 שקלים.
למנה העיקרית לקחנו מנה אחת מומלצת של מנסף ולא התחרטנו. על מצע של אורז מבושל טרי עם צנוברים קלויים מניחים גביע של יוגורט טרי וקר וטעים מאוד, וסביבו מפזרים על האורז נתחי צלי כבש פריך שבושלו קודם במים כדי להמיס את השומן ורק אחר כך נאפו או ניצלו כאשר השומן שנותר מתבל את האורז. זו נראתה לנו מנה שאפשר לקבלה בפיילה לכל המוזמנים ולגלגל מתוכה כדורי אורז עם בשר צלוי. והבשר אכן היה נהדר, פריך וגם נימוח בפה וללא טעמי לוואי של כבש שלעיתים מרתיעים. המחיר למנה לשניים – 70 שקל.
מסעדת כתר המזרח, כביש ראשי עוספיה-דליה. טל. 04-8390825. סלולרי 054-5392116.
החשבון יחד עלה ל-130 שקלים והשארנו 150 שקלים, כולל הטיפ. אגב, הפיתות, שהיו פשוטות ותעשייתיות, היו גם קרות ואפילו קצת קשות.
 
 
 
אמנון בי-רב
פגישה לאור הכוכבים
מזיכרונותיו של עורך עיתון
מתוך הספר "סיפור עיתונאי," שהופיע בהוצאת מעיין
 
שייקה אביגד היה האסטרולוג הקבוע של העיתון שלנו. מדי שבוע, ביום שלישי בבוקר, היה מגיע למערכת ומביא את התחזית האסטרולוגית שלו לשבוע הקרוב, שפורסמה בקביעות באחד העמודים האחרונים של מוסף השבת.
לזכותו יש לציין, שהוא התייחס לתפקידו ברצינות תהומית. יחד עם התחזית, היה מביא עימו גם ספר עב-כרס, בו פורטו בפרטי פרטים כל תנועות הכוכבים והמזלות לאותו שבוע. והוא היה מוכן לשבת ליד כל מי שהסכים לארח לו לחברה, לפתוח את הספר בעמודים המתאימים ולהוכיח באותות ובמופתים שהתחזית שלו אמנם נכונה ומדויקת.
וכדי לחזק את דבריו, היה מביא גם את התחזיות האסטרולוגיות שלו שפורסמו בשבועות הקודמים. בעקשנות של מאמין קנאי היה מעמת את נבואותיו עם המציאות, וקובע בפסקנות כי גם אם לא תמיד תאמו התחזיות לאירועים, הרי ברוב מכריע של המקרים הכוכבים צדקו. הוא גם היה מוכן להישבע בכל היקר לו, כי מי שמפקפק בכוחם של המזלות לנבא עתידות, פשוט אינו מבין איך בנוי העולם.
למזלו של שייקה אביגד, היו במערכת לא מעט אנשים שהאמינו באסטרולוגיה. הם היו קוראים באדיקות את התחזיות השבועיות שלו, מוכנים תמיד לשמוע את דעתו על צעדים שהם עומדים לנקוט, וכמובן – ללמוד מניסיונו הרב בקריאת העתיד על פי הכוכבים והמזלות.
כמי שמודע לכוחו של עיתון נפוץ ולחשיבותה של פירסומת טובה, ויתר שייקה אביגד על שכר הסופרים שלו, בתמורה למודעה שהתפרסמה בקביעות באחד העמודים הנידחים של העיתון.
באותה מודעה בישר שייקה לציבור הקוראים על כישרונותיו המוכחים כקורא בכוכבים, במזלות, בכף היד ובקפה. הוא היפנה את המעוניינים אל מספר הטלפון הנייד שלו. ואם לשפוט על פי המכונית בה הגיע למערכת, נראה שהפרנסה שלו מכוחותיו בתחום המיסטיקה היתה בהחלט לא רעה.
דומה שאיש במערכת לא ידע פרטים רבים מדי על חייו האישיים של שייקה אביגד. כל שיחה אתו החלה והסתיימה בנושא שכל כך העסיק אותו – האסטרולוגיה. הוא מעולם לא סיפר אם הוא רווק או נשוי, אם יש לו ילדים, איפה הוא גר, ואפילו לא היכן בדיוק הוא מקבל את לקוחותיו.
 
אחת המאמינות המושבעות ביותר של שייקה אביגד, היתה נילי שרוני. בכל יום שלישי בבוקר היא היתה מקפידה להיות במערכת, כדי שלא להחמיץ את האסטרולוג הנערץ עליה. בסבלנות ראויה לציון היתה ממתינה עד ששייקה יפקיד את התחזית שלו בידי עורך המוסף השבועי ויוודא שהכול ברור וכי המדור יתפרסם ללא בעיות. לאחר מכן הם היו נפגשים יחד במזנון, מזמינים ארוחת בוקר קלה ומשוחחים בעירנות ובתנועות ידיים נלהבות על כוחן הבלתי מעורער של התחזיות האסטרולוגיות ועל כל המשתמע מהן.
נילי היתה כתבת לענייני צרכנות. היא היתה כבת שלושים, רווקה, קצת מלאה מדי, אך חייכנית ובעלת מזג נעים. עיניה זהרו תמיד מאחורי זוג משקפיים בעלי מסגרת כהה, ושערותיה הבהירות והארוכות היו קלועות לצמה עבה, שנחה על גבה כמו זנב מגושם ומיותר.
פעם, באחת השיחות החטופות שניהלנו במזנון המערכת, היא סיפרה לי שממש לא ברור לה איך, אבל היא יצאה בדיוק ההיפך מהוריה. הם רזים וחתיכיים והיא מלאה, כמעט שמנה. הם התחתנו בגיל צעיר ומאז הם נראים מאוהבים כאילו רק אתמול נפגשו, בעוד היא נשארה רווקה עד היום ועדיין אינה רואה באופק את אביר חלומותיה. אבל מה שפגע בה יותר מכל, היתה העובדה שהם העדיפו את אחותה על פניה.
"אחותי התחתנה בגיל צעיר ויש לה כבר ארבעה ילדים," היא אמרה במרירות, "וההורים שלי הם הסבא והסבתא הכי משוגעים על הנכדים שלהם. משקיעים בהם, קונים להם מתנות, לוקחים אותם להצגות. שלא לדבר על כך שהם עוזרים לאחותי בכסף ובכל מה שהיא מבקשת. ואני – מה אני בשבילם? מה יש להם לחפש בי?"
"ואולי זאת הסיבה," היא השלימה את תיאור משפחתה, "שכמעט אין בינינו קשר. הם חיים את החיים שלהם ואני חיה את החיים שלי. אין לנו שפה משותפת. כמעט כל שיחה עם אימא שלי היתה מסתיימת בוויכוחים ובמריבות. לכן, בסוף החלטתי לנתק מגע. ככה זה הורים. העובדה שהם ילדו אותך וגידלו אותך, עדיין לא אומרת שהם יכולים להיות גם חברים שלך. תאמין לי אם אספר לך שלא דיברתי איתם כבר יותר משלושה חודשים?"
תכונה אחת איפיינה את נילי שרוני יותר מכל: היא היתה פטפטנית לא קטנה. היה לה כושר דיבור נדיר. היא היתה מסוגלת לתאר במאות מילים משהו שאפשר היה לאומרו בעשר מילים בלבד. המוזר היה, שהיא לא היתה משעממת. למרות שדיברה הרבה מדי ומהר מדי, אפשר היה להאזין לה בנחת ולפעמים אפילו ליהנות משיחה עימה.
מאחר שהתחום עליו הופקדה לא דרש ממנה עבודה רבה מדי, ומסיבות עיתונאים בנושא צרכנות לא היו עניין של כל יום, היא היתה מסתובבת במערכת, מציצה אל החדרים הפתוחים ומצטחקת לעבר היושבים בהם. כאשר נתקלה בחיוך מזמין, היתה נכנסת בשמחה גלויה לחדר, מתיישבת ומתחילה לדבר.
 
וכך קרה, שבוקר אחד היא עברה ליד חדרי, שלחה לעברי חיוך חביב ואמרה בקול כמעט משועמם: "בוקר טוב. מה קורה?"
"בוקר טוב," עניתי לה והסתכלתי עליה בפליאה גלויה. היא שינתה את תסרוקתה ובמקום צמה אחת עבה, קלעה שתי צמות דקות וקשרה אותן מעל ראשה, בסגנון התסרוקות של הנובלות האנגליות מהמאה השמונה עשרה.
"יפה, נכון?" שאלה ונכנסה אל החדר בצעדים קטנים, נכונה לפתוח בשיחה ממושכת.
"מקורי," אמרתי והתחלתי להזיז ניירות על השולחן, כרמז לכך שאני עסוק.
אבל כבר היה מאוחר מדי. נילי הזיזה את הכיסא, התיישבה עליו והעלתה על פניה חיוך מואר.
"תתפלא לשמוע," אמרה בשטף, "אתמול בערב ראיתי סרט היסטורי בערוץ הסרטים בטלוויזיה, והיתה שם אחת ממש דומה לי. פרט למשקפיים, כמובן. במבט ראשון אפשר היה להתבלבל בינינו. והיתה לה תסרוקת בדיוק כזאת. אז הבוקר קמתי והחלטתי לעשות את השינוי. נכון מתאים לי?"
"מאוד," עניתי בקיצור וקיוויתי שהיא תצא מהחדר ותאפשר לי להמשיך לעבוד.
אבל נילי כבר התרווחה בכיסא, הניחה רגל על רגל והעבירה את שתי ידיה על צמותיה החדשות בתחושת גאווה בלתי מוסתרת.
"לא תאמין," נראה היה שהיא מתכוננת לפתח בשיחה ממושכת על נושאים המעניינים רק אותה, "בדיוק לפני שבועיים קראתי במדור האסטרולוגיה של אחד העיתונים, שבשבועות הקרובים צפויים כמה שינויים משמעותיים בחיי. ייתכן שהצמות הללו הן השינוי הראשון. מה דעתך?"
"ייתכן," אמרתי בהסתייגות מסוימת, "זה בהחלט שינוי שמוסיף לך חן מיוחד."
היא היססה שניות אחדות לפני שאמרה בנימת אכזבה:
"אתה יודע, בשבועות האחרונים מדור האסטרולוגיה של שייקה אביגד ממש מידרדר."
"מדוע את חושבת כך?"
"עובדה," היא קבעה נחרצות, "כל התחזיות שלו לא מתממשות. אני עוקבת אחרי המזל שלי וכל מה שכתוב שם, קורה בדיוק להיפך. אני חושבת שאפסיק להאמין בו ואתחיל לקרוא רק את התחזיות שמתפרסמות בעיתונים אחרים."
חשבתי לשאול אותה אילו תחזיות לא התממשו, אבל לא היה צורך בכך. היא המשיכה לדבר בשטף, נעזרת בשתי ידיה כדי לתאר את מפח הנפש שלה מ"הנבואות של שייקה," כפי שהגדירה את מדור האסטרולוגיה במוסף השבת.
"תאר לעצמך," היא הרימה מעט קולה, כנראה כדי שלא אחמיץ אפילו מילה אחת מדבריה, "שאתה פותח את העיתון וקורא במזל שלך את המשפט הבא: 'השבוע תפגוש אדם שיכניס תוכן חדש לחייך.' נכון שזה מסקרן? בכל זאת, לא בכל יום אתה פוגש אנשים חדשים עם תכנים חדשים. אז זה בדיוק מה שהיה כתוב במזל שלי. מובן שהתחלתי לחכות ולהתבונן בכל מיני אנשים שפגשתי, אולי הכוונה היא לאחד מהם."
היא הביטה בי בעיניים בורקות והמשיכה:
"בדיוק שלושה ימים אחרי זה מתקשרת אלי אחת – טוב, אני רשומה במשרד להיכרויות ובעלת המשרד מציעה לי להכיר כל מיני גברים – ומציעה לי להיפגש עם אדם יוצא דופן, מה זה מעניין, שכזה עדיין לא פגשתי. בדרך כלל אני די בררנית ושואלת אותה אלף פעם עם מי היא רוצה שאפגש. אבל הפעם היא כל כך שיבחה אותו וסיפרה עליו ניסים ונפלאות, שהסכמתי כמעט מייד להיפגש איתו. מה כבר אפשר להפסיד מפגישה עם גבר, שיש עליו כל כך הרבה המלצות."
"נכון," הסכמתי אתה.
"מובן שקודם שאלתי אותה אם הוא רווק, או גרוש, או אלמן, ואם יש לו ילדים, ואם באמת יש לו כוונות רציניות, והיא הבטיחה לי שאין לי מה לדאוג. הבנאדם פנוי. אמנם קצת מבוגר, בן יותר מחמישים, אבל הוא ממש רציני. ואני, עוד מעט בת שלושים, צריכה להבין שרווקים בני עשרים וחמש כבר לא מחפשים אחת כמוני. צודקת, נכון?"
"בהחלט," הסכמתי שוב.
"רק שתבין," היא הסבירה לי שוב ברצינות תהומית, "התייחסתי להצעה שלה כל כך ברצינות, כי בדיוק באותו שבוע גם התפרסמה התחזית על ההיכרות החדשה שצפויה לבני המזל שלי. שני הדברים האלה ממש התאימו. לכן הסכמתי כל כך מהר להיפגש איתו וחיכיתי שיתקשר אלי ושנקבע פגישה."
הפעם שתקתי והמתנתי בסבלנות לסיפור שלה.
"או קיי," היא הקפידה להסביר לי כל פרט, כדי שאבין למה בדיוק החליטה להיענות להצעתה של השדכנית שלה, "מובן שדבר ראשון התקשרתי לשייקה אביגד ושאלתי אותו מה דעתו על העניין ומה בדיוק המזל שלי אומר על פגישה כל כך חשובה. שייקה הבטיח לי לבדוק במפות שלו ולענות לי בהקדם. ואמנם, למחרת הוא התקשר ואמר שלפי מיקומו של סנטוריון, שהוא כוכב המזל שלי, אין ספק שהפגישה הזאת רצינית ועשויה לשנות את חיי."
 
לפני שאני ממשיך, חשוב לי להדגיש שנילי שרוני איננה בחורה טיפשה. היא עיתונאית טובה, חרוצה ואמינה. יש לה כושר ביטוי הן בכתב והן בעל פה, ואפשר לסמוך עליה גם כשהיא מקבלת על עצמה משימות לא פשוטות.
אבל נראה שהגיל והבדידות והרצון לפגוש את גבר חייה – פגעו במידה מסוימת בכושר השיפוט שלה. אולי זאת הסיבה שהחלה לדבוק באסטרולוגיה ובתחזיות ההזויות שהיא מספקת למאמיניה.
 
כך או אחרת, נילי החלה להתכונן בהתרגשות לפגישה החשובה. למחרת באמת התקשר אליה הגבר המיועד. הם שוחחו קצרות בטלפון ואחר כך קבעו פגישה באחד מבתי הקפה בצפון תל אביב.
"מה להגיד לך," על פניה היתה הבעה רצינית כאשר סיפרה לי את קורות אותו יום, "התכוננתי מהבוקר לפגישה הזאת. חשבתי איך להציג את עצמי, מה לספר ומה להסתיר בשלב זה, וכמובן – מה לשאול אותו ואיך להגיב למה שיספר לי. בקיצור – די התרגשתי."
היא עקבה בסקרנות אחרי הבעת פני, כדי לראות מה דעתי על סיפורה.
"קבענו שהוא יחכה לי בתוך בית הקפה בפינה הקרובה לרחוב, ושהוא יחזיק ביד את העיתון שלנו, כדי שאוכל לזהות אותו. חשבתי שכך אוכל לראות אותו עוד לפני שאכנס לבית הקפה, ושאם הוא לא ימצא חן בעיני מסיבה מסוימת, פשוט אמשיך ללכת ואתעלם ממנו."
היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה:
"וזה בדיוק מה שהיה. התלבשתי יפה והתאפרתי ונראיתי הכי טוב שאני יכולה להיראות. חמש דקות אחרי השעה שקבענו עברתי ליד בית הקפה והסתכלתי פנימה מבעד לזכוכית שחצצה בין הרחוב לחלל הפנימי. והוא באמת ישב שם, עם העיתון שלנו ביד שמאל וכוס קפה ביד ימין. וכשראיתי אותו, הרגשתי שכל העולם שלי קורס ונחרב. שמהלומה רגשית כזאת עוד לא קיבלתי בכל ימי חיי. זה היה שוק אמיתי."
"מדוע?" שאלתי בסקרנות, "מי זה היה?"
היא שילבה את ידיה על חזה ואמרה בקול נמוך:
"אבא שלי."
 
 
אהוד בן עזר
על "בעקבות האב האבוד" מאת תקוה ויינשטוק
הוצאת "חלונות", ת"א 2006, 110 עמ'
רומאן למבוגרים ונוער על ילדה שנולדה בפריס
 וגדלה ללא אב בפתח-תקוה בימים שלפני קום המדינה
אחת הסיבות שדחיתי מגיליון לגיליון את רשימתי על ספרה היפה והמרגש של תקווה ויינשטוק "בעקבות האב האבוד" היא שרציתי להקדיש לנושא מקום נרחב יותר בגיליון, ולהקליד לפניו שתי רשימות שיש להן נגיעה לספרה האוטוביוגראפי.
האחת היא רשימתה של רות אלמוג "פייר ניראק או ד"ר נפתלי כהן", התייחסות למאמרו של הרוקח אמנון מיכלין "הרופא הצפתי שהיה לסופר צרפתי" שהתפרסם בכתב-העת קורות כרך י', שנתון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע, תשנ"ג-תשנ"ד. רשימתה של אלמוג התפרסמה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 17.3.95. אם היה אפשר הייתי מביא גם את מאמרו של מיכלין במלואו.
השנייה היא רשימה אחרת של אמנון מיכלין עצמו, "גלגוליו של ד"ר אליהו הכהן מירושלים – לגרמניה, רוסיה, צפת, מרוקו, עירק ופתח-תקוה" שהתפרסמה בגיליון "עתמול" כרך י"ח מחודש אוקטובר 1992. ד"ר אליהו הכהן הוא אביו של ד"ר נפתלי כהן שהיה אביה של העיתונאית והסופרת תקווה ויינשטוק. אביו של ד"ר אליהו הכהן היה מיכל כהן, ממייסדי שכונת "נחלת שבעה" ומעורכי העיתונים "החבצלת" ו"הלבנון" ועורך "האריאל" שיצאו לאור בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה.
[אם יש בין הנמענים מי שמוכן להתנדב להקליד למעננו אשלח לו ברצון את החומר בפקס או במכתב רגיל].
תקווה ויינשטוק מקדישה את ספרה "לאבי, ד"ר נפתלי כהן – הסופר פייר נייראק", ומביאה גם רשימה של אחדים מספריו, בצרפתית: "בעקבות האדישות האבודה" "מות פרידה", נעורי אליהו".
היא גדלה בפתח תקווה אצל סבה וסבתה מצד אימה, את שמם שכחתי אך בשעתו ידעתי. והיא מכנה עצמה בסיפור בשם רות. אימה של רות מבקשת לבנות לעצמה חיים חדשים בתל-אביב והיא משאירה את הילדה אצל סבא וסבתא במושבה, ומופיעה מדי פעם עם מחזר חדש, שאחד מהם, דויד, מוצא מאוד חן בעיני הילדה, ואילו עם האחר האם מתחתנת והוא נעשה לילדה אב חורג.
במשך כל התקופה הזו, תקופת הילדות וההתבגרות של רות, מעיק עליה הסוד – מיהו אביה ולמה מסתירים אותו ממנה ומדוע הוא לא כותב לה? בהדרגה ובעקיפין נודע לה מיהו, ושהוא חי בצרפת, נשוי ויש לו שתי בנות, והוא רופא. פעם אחת הוא אפילו משגר לה מכתב שתאשר כי היא בתו, כי מי שיש לו שלושה ילדים פטור משירות בצבא הצרפתי. ושוב אין היא שומעת ממנו במשך שנים. והיא שוגה בחלומות ואפילו שמחה על תשומת ליבם של גברים מבוגרים.
כך נפשה נמשכת ל"איש גוץ בעל פנים עגולות, מכנסיו אחוזים בכתפיות וחזותו כשל פרדסן אמיד. תמיד ניצב באותו מקום – בשער של גן מול בית הספר העממי – ותמיד באותה שעה, שעת התחלת הלימודים."
אימה מספרת לה שהאיש הוא מגיבורי המושבה וכשהערבים התנפלו על המושבה הוא קפץ על סוסו, ירה בהם והניס אותם.
רות מתיידדת עם הפרדסן, ואפילו קוראת על עלילותיו בספר היובל של המושבה, והוא מראה לה את גנו, ובשובו מפריס הוא מביא לה מתנה, צמיד עשוי משערה מזנב של פיל מלופפת בסליל של זהב, מתאים לדבריו לילדה בת שמונה.
רות שוגה בחלומות. היא מקווה שהפרדסן אוהב אותה ויתחתן עם אימה. "את רואה? הוא מחכה לי!" היא מתגאה בוקר אחד בפני חברתה למראה האיש שבשער הגן.
"לך?" תמהה החברה, "הוא מחכה לחנה!"
ליבה של רות החסיר פעימה: "מי זו חנה?"
"היא מורה בבית הספר שלנו, וכולם יודעים שהגיבור שלך מאוהב בה! הוא וחנה זוג. כבר שנים הוא מחכה לה בשער הגן מול בית הספר." (עמ' 66-67).
נקל לשער את גודל אכזבתה של רות.
הפרדסן האמיד הוא פרץ פסקל, שביתו ניצב ברחוב רוטשילד ממש מול בית הספר פיק"א, שבו לימדה אהובתו המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה. כאשר תקפו הערבים את המושבה ב-5 במאי 1921, עלה פרץ פסקל על סוסתו ובחירוף נפש חצה את כל קווי האוייב והגיע למפקדת הצבא הבריטי ביפו ושם הזעיק את העזרה החיונית למושבה. בתו לורט היתה חברה בנפש של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, ופרק שלם מוקדש למשפחת פסקל בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (הוצאת "עם עובד").
[אחיה של רחל, עזרא איכילוב, היה אף הוא רווק כל ימיו והשקיע את מרבית כוחותיו בפעילות ציבורית כאחד מראשי הציונים הכלליים וגם ח"כ מטעמם. האיכילובים דומים מאוד זה לזה וקל לזהותם גם בדור שני ושלישי. לפני כארבע שנים אכלנו במסעדה "קלואליס", מול מתחם הבורסה ברמת-גן. כאשר הגיע החשבון, שמתי לב שכתוב בו שם המלצרית, עתליה איכילוב. ביקשתי שיגידו לה לגשת לשולחן שלנו, וראיתי מיד בתווי-פניה, בייחוד העיניים והמצח, שהיא שייכת למשפחת איכילוב מפתח-תקווה. ואמנם, אחרי שאישרה שהמשפחה מפתח-תקווה, שאלתי אותה אם סבה הוא יאיר איכילוב, שבחנותו ברחוב חובבי ציון הייתי קונה תערובת מאכל לעז ולתרנגולות שלנו, והיא אישרה, ושאלתי אם אביה הוא יעקבל'ה איכילוב, וגם זאת היא אישרה בהתרגשות גדולה. אז סיפרתי לה שאביה ביקר בגנון של אימי והיה ילד נחמד שאהבתי לשחק איתו והייתי מניף אותו בזרועותיי, ואני מבקש שתמסור לו דרישת שלום. לא מזמן פגשתי אותו ברחוב ברמת גן אחרי כשישים שנה שבמרוצתן לא ראיתי אותו, ומיד היכרתי אותו. כאשר היא זיהתה שאני הסופר, אמרה שמילדותה רצתה לשאול אותי אם יעקבל'ה בסיפור "יעקבל'ה ואווירון הנייר" הוא אכן אבא שלה. לצערי לא. זה היה מקרה אמיתי שקרה לי באוטובוס מפתח-תקווה לתל-אביב].
טוב. עוד מעט אנחנו כבר עושים דגרסיות בסיפור כמו עגנון וממשיכיו.
נחזור לַספר.
לאחר כל האכזבות מתבשרת רות בעקיפין כי אביה עומד לבקר בארץ יחד עם אשתו ושתי בנותיו. היא מלאה ציפייה לקראת הביקור. מתרפקת על האב, המתנצל שלא כתב לה כי כך גזרה עליו משפחתה, אחרת לא היו מניחים לו להפליג באונייה לצרפת. ואולם עד מהרה מגלה הילדה הרגישה את חסרונותיו של האב, שכה ציפתה לפגוש בו. הוא אנוכי. תחרותי. שקוע רק בעצמו, ולמעשה הוא מאכזב אותה מאוד. בהיפרדה ממנו היא חוששת ששוב לא תראה אותו לעולם. אך מעתה גם תם עולם הייסורים של ילדותה וראשית נעוריה, המתואר בספר בצורה כה משכנעת, מושבתית-ארצישראלית, רגישה וישירה.
זמן-מה לאחר נסיעת האב חזרה לצרפת, עוברת אל בית אימה ואביה החורג בתל אביב, ומעתה, בגיל ארבע-עשרה, כשהיא כבר נערה נאה ומושכת תשומת-לב, היא מתחילה בחיים חדשים, אופטימיים, מתוך השלמה עם האב החורג, השמח מאוד לקראתה ולשינוי כלפיו שחל בה.
דויד, המחזר הקודם של אימה של רות, מספר לה, בעלותם עם האם בחיפה על רכבת העמק, כי "הרכבת הזו היא חלק מהמסילה החיגאזית שבנו הבריטים כדי להסיע את המוסלמים למכה ומדינה, ערי הקודם שלהם, הנמצאות בחיגאז (היום – סעודיה). בארץ מתחילה הרכבת ביפו, עוברת ביישובי העמק – לכן קוראים לה רכבת העמק – וממשיכה לעבר הירדן." (עמ' 62).
כאן יש כמה אי-דיוקים. לא הבריטים בנו את המסילה לחיג'אז אלא הגרמנים עבור התורכים, שהיו בני-בריתם, זאת בתחילת המאה הקודמת. סעיף המסילה מחיפה מזרחה, שנקרא בפי היישוב העברי ובפיו בלבד – רכבת העמק, נועד לקשר את פלשתינה לרכבת החיג'אזית, ועבר את עמק יזרעאל, בית שאן, צמח, ומשם לדמשק וככה התחבר למסילה החיג'אזית. ואילו קו הרכבת שהתחיל ביפו שנים רבות לפני כן הסתיים בירושלים ולא התחבר לרכבת העמק.
ספר מומלץ.