מחב"ע
 
משה ברק
מָשה מנבכי חולשונו (ה')
חוֹטְטוּת – קיים כבר המושג חטטנוּת, בדומה לבררנוּת, חששנוּת, שורשיו הם בפעלים מגזרת הכפולים חטט, ברר, חשש, אך הם נוצרים ישירות כבר משם העצם חטטן, בררן, חששן. אך יש גם אפשרות לגזור שם פעולה ישירות מן הפועל בהווה, בורר, רומם, הולל כשבתוספת "וּת" מקבלים שם פעולה: בוררות, רוממות, הוללות לכן ניתן ליצור את שם העצם חוטטות.
לחיטוט הרגיל העוסק בחדירה וחיפוש בעומק כלשהו, באמצעים חומריים ואף רוחניים אנו קוראים חטטנות. כך אנו קוראים גם לחיטוט בקיסמים בחורים שבשיניים.
אך הדבר שונה כאשר מדובר בניקוי שיניים הנעשה במשיכה הלוך ושוב של חוט שינני, לשם שפשוף חיצוני על פני שטח. שפשוף שאין מטרתו לְחַטֵּט כדי לחדור למעמקים.
לפעולה זו באמצעות חוט מן הראוי לה שתיקרא לְחוֹטֵט, במשקל זה, הכולל את החיטוט יחד עם החוט.
למשל: "הרופאים ממליצים לחוֹטֵט שיניים לפחות פעם אחת ביום."
אך כשיש לנו חור בשן, אנו נוטים לחטט בחור בעזרת קיסם.
 
  
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ז. מוסיקה
מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939 בהיותי בן ארבע. השיחות אודותיה והדיבורים בה בבית ובחברה (כל הזמן שמעתי את המילה חָארְב, "חארב" כלומר מלחמה) היו חלק מן הזיכרונות המוקדמים ביותר של ילדותי בבגדאד.
עיראק, שנשלטה מעשית על ידי האנגלים או ממשלות פרו-אנגליות, השתתפה באופן סמלי במלחמה הנ"ל. היא תמכה רעיונית וחומרית בבנות הברית. איפשרה לצבאותיהם לעבור דרכה ולחנות בשטחה וסיפקה מזון ואכסניה לחילות הלוחמים.
בזמנו, מכשירי הרדיו לא היו נפוצים ורק למתי מעט היה מכשיר כזה בבית. הרוב האזינו לחדשות, ולרדיו בכלל, רק בבית הקפה. שם הוצב מכשיר כזה, גדול, בפינה מרכזית ואולי אף בקדמת בית הקפה, במקום הפונה לרחוב, ושידר את דבריו בקולי קולות. והנה אומר הקריין בפאתוס הידוע של האוריינט ש"ממלכת עיראק תושיט כל סיוע אפשרי לבנות הברית הן חומרי והן מוראל.י. ומחמוד, שלא הבין מה זה סיוע מוראלי, שאל את איבראהים שישב לידו והעלה בועות במקטרת המים שלו, היא הנרגילה, "יא איבראהים מה זה סיוע מוראלי?"
וזה עונה לו: "זאת אומרת שנשלח להם שירי עידוד."
הנאצים, במאמציהם להפיץ את תורתם לכל חלקי תבל, הצליחו במידת-מה במשימתם זו גם במזרח התיכון. בפלשתינה קמה תנועה נאצית בהנהגת הצורר חאג' אמין אל-חוסייני, ובעיראק נבטה וצמחה לה תנועה נאצית שגם ניסתה לתפוס את השלטון מידי הממשלה הפרו-אנגלית ולסלק את אחיזת הצבא הבריטי משטחה. בין לבין, היהודים היו כרגיל לקורבן, וההמון הפרוע שוסה בהם. הוא הרג בזז ואנס במשך שלושת ימי המהפכה, והתוהו ובוהו שהשתרר בעקבותיה ("פַרְהוּד" ביזה, פוגרום). על כך יסופר במקום אחר בסיפורי בגדאד.
סוף, שהתאוששה הממשלה העיראקית בעזרת הצבא האנגלי, המורדים דוכאו, המלך חזר לעיר הבירה, אחרי שנאלץ לברוח קודם לכן, והסדר הושב על כנו.
זמן קצר אחר כך חזרו החיים למסלולם, גם חיי היהודים, שאף החלו לשגשג כלכלית בעקבות תופעות הלוואי של המלחמה, כתמיד.
עיראק הרגישה במוראות מלחמת העולם במידה אפסית בלבד. קיצוב די מצחיק של מוצרי טקסטיל ומזון מיוחד, כמו סוכר. חולקו תלושים לקבלת סוכר חוּם ולא מזוקק. והונהגה הגבלה במכירת בדים ועוד.
אני זוכר את ערבי ההאפלה בהם היינו צריכים לכסות את כל החלונות ולהסתיר כל מקור אור, מפחד ההפצצות של המטוסים האיטלקיים. זה השרה אווירה לא נעימה בליבותינו, הילדים, ששכבנו מכורבלים במיטות, מלאי פחד מן החושך, משריקות הג'נדארמים בסימטאות ומצעקותיהם לכבות כאן ולהסתיר שם, ומן האווירה בכלל.
במשך הימים חגו מטוסים בריטיים קטנים בשמי בגדאד ופיזרו עלוני הסברה. אנו הקטנים, נהנינו לראות את האווירונים כשהם מצמיחים לעצמם שובלים ארוכים של פתיתים זעירים ומבהיקים שצנחו להם למטה לאט-לאט ובניחותא. עלינו לגגות לחזות בהם מרחפים בשמיים עד שהגיעו למטה, ורצנו לאסוף אותם בשמחה ובתחרות, מי יאסוף מהם יותר. עלוני הסברה חולקו גם בבתי הספר, וגם סיכות דש עם תמונות המנהיגים שהנהיגו את המלחמה נגד הנאצים: צ'רצ'יל רוזוולט סטאלין ואחרים. פלקטים גדולים של כלי מלחמה כמו טנקים תותחים ומטוסים של בנות הברית עם סיסמאות חולקו והתנוססו בכל פינה, להרמת המורל. על כל תמונה התנוססה הסיסמא "ניצחוננו מובטח בהחלט".
שיירות ארוכות של הצבא הבריטי עם חיילים ואספקה וכל כיוצא בזה, היו עוברות ברחובות בגדאד. אנו כילדים עמדנו להסתכל בהן ומחאנו כף. והם, החיילים, זרקו מדי פעם שוקולד או מסטיק ודברי מזון משומרים אחרים, לצופים הילידים הללו. (ועיין במקום אחר בסיפורי בגדאד על אותה תקופה) זה בערך כל הסיפור של מלחמת העולם השנייה עבורי. אולי יתווסף לכך שביום סיום המלחמה צילצלו בלי הרף פעמוני כל הכנסיות בבגדאד, ומכשירי הרדיו חזרו ושידרו את הבשורה המשמחת דבאה סוף-סוף.
בשנים שלאחר מכן ראינו את עודפי הציוד של הצבא הבריטי ואת מה שנותר ממכונת המלחמה. הציוד נמכר במכירות חיסול לשוק המקומי. פריטי לבוש שונים של הצבא נמכרו כאשר חלקם עוד היו מגואלים בדם הפצועים וההרוגים. ביזנס זה ביזנס, והבריטים רצו לעשות מהכול כסף. גם שברי מטוסים וחלקיהם שימשו להתכה ולמיחזור.
קרוב משפחה שלי, שהיה אז כבר איש זקן ובא בימים וגם מזוקן בהתאם, עסק בכגון אלה מלבושים. היו לו כמה בנים מוצלחים. כולם היו סוחרים שעסקיהם צלחו, ועל כן לא נזקק לפרנס איש; ולמען ההתעסקות בלבד, הוא שכר כמה מחסנים ומילא אותם בבגדים שהצבא הבריטי מכר. פעם הלכתי אליו למקום עבודתו זה. חדר ענק באחד ה"חָאנִים", מלא מן הרצפה עד התקרה ממש: מיני בגדי חאקי, נעליים צבאיות משומשות וממוסמרות, כובעים, חגורות, סמלים, שרוכים ודרגות. והכול מלא באבק ובלכלוך אחר. כל היום התעסק במיונם של הפריטים כאילו עשה ביזנס. כלם ידעו שהוא לא מרוויח מזה פרוטה אחת. מדי פעם היה בא למי מילדיו ומספר לו שהוא עומד לקשור איזו "עיסקה" שדרוש לה כך וכך כסף והוא קיבל.
את חלקיהם וגרוטאותיהם של המטוסים מימי המלחמה, התיכו לגושי אלומיניום גדולים, שאותם היו ממחזרים בתעשיות חדשות.
יום אחד, בערך כשלוש שנים אחרי סיום המלחמה, דפקו על דלת ביתנו ונכנסו מיספר סבלים כשכל אחד מהם נשא איזו כנף מטוס שיצאה מן השימוש, או איזו דלת וחלקי מנוע. "האדון בעל הבית שלח." הם פרקו את מטענם בחצר הבית והסתלקו.
אימי, שהיתה מורגלת בשיגיונותיו של אבא, הבינה שאיזו "צרה" חדשה הובאה הביתה, למגינת ליבה. אבא לא איחר לבוא ובישר לנו שהינה נפלה בחלקו ההזדמנות לקנות דברים כאלה יפים – ממש תפארת התעשייה. אימא שאלה מה אנו נעשה בחלקי מטוסים בבית. והוא החל להראות לה את העיצוב היפה של החלקים ואיך הם משתלבים אחד ברעהו, "תראו איזה יופי של ברגים, אלו צירים, אלו צינורות... אנחנו נפרק הכול לחלקים, וזה יהיה שווה כסף רב."
האמת שאבא סתם התאהב במראיהם של אותם חלקי מטוס. הוא לא היה האיש שילך ויעשה מזה ביזנס. ואמנם הוא הביא כל מיני כלי עבודה ומכשירים עדינים ומגוונים, והיה יושב בערבי החורף יחד איתנו, הילדים, ומפרק חלקים, ואנו היינו עוזרים גם בפירוק, עיסוק שהיתה בו הנאה מיוחדת, וגם במיון. לאט-לאט התמלאו קופסאות הקרטון שהכין אבא לצורך זה, והוא הביא עוד ועוד. סוף שהיו לנו קופסאות קרטון רבות מלאות בחלקים קטנים של מטוסים. מיני אומים, ברזים, צינוריות, מנעולים, צירים, ווים משונים וכיו"ב.
לרוע המזל (ולא שלא היה אפשר לחזות זאת מראש) החלה מיד אחרי זה התקופה הקשה ביותר בחיי היהודים בעיראק: רדיפות, עלילות שווא, משפטי ראווה, האשמות בציוניזם קומוניזם קולוניאליזם וכדומה. חיפושים בבית, מעצרים, בתי סוהר, מחנות הגלייה ועוד. ואנו היינו "מסומנים" היטב כיעד לדבר. לאבא היו שני בנים בפלשתינה שמן הסתם "נלחמו יחד עם הציונים נגד הערבים." כך שחיכינו שיבואו לילה אחד לערוך בביתנו חיפוש.
אבי, בהיותו איש מאוד מסודר, הכין חבילה ארוזה היטב של כל שיצטרך בחדר המעצר אם ייעצר לפתע על ידי הבולשת. וכל אימת שנקרא לאיזה משרד ממשלתי לאיזה עניין היה לוקח איתו את החבילה ומודיע לכולם "הנה מחר אני נכנס לבית הסוהר."
נו, לך תיפטר מכל הארגזים וקופסאות הקרטון הרבות עם חלקי המטוסים! אם ייראה דבר כזה בביתו של יהודי, מה תירוץ יכול להמציא בימים ההם? מיד הוא יואשם בסיוע לאוייב ובאיסוף חלקי נשק ומטוסים לספק לו ועלילות נוספות כיד הדמיון המזרחי הפרוע והארור מימים ימימה.
וכך מצאנו את עצמנו מובילים באישון לילה ובהסתר את כל אותם ארגזים וקופסאות המלאים בברגים ובאומים ובברזים, חלקם למזבלות וחלקם להסתרה במקומות שונים. אפילו לזבל היה מסוכן להשליכם, צרה צרורה.
(והיום, בראותי את ערימות הציוד הרפואי המיכני המורכב, שיצא מן השימוש, כשהוא מונח בפינת הזבל בחצרו של בית חולים ומחכה למשאית שתרחיקו, אני חוזר בדימיוני לימים ההם ומתבונן בו באותה עין בוחנת של אז וחושב כיצד היה אפשר לפרק את חלקיו).
אחרי המלחמה הגדולה, כמו כל "אחרי", הוצף העולם בסיפורים ובספרים אודות התקופה העגומה ההיא. זיכרונות של גנרלים ומנהיגים, טייסים ומפקדי אוניות, אדמירלים וסתם 'פרשנים' למיניהם. מסה אדירה של חומר כתוב, כיד הדמיון לספר ולעשות כסף מן העניין. מי שמת ועלה השמיימה, איננו יותר, ולמה זה הנותרים הממולחים לא יעשו חיים?
(לדוגמא, צ'רצ'יל, כאשר רק הודיע על כוונתו לכתוב את זיכרונותיו, וכבר בו ביום הכריז העיתון המצולם האמריקאי של אז הימים LIFE, שהוא מוכן לשלם לו דולר אחד על כל מילה שיכתוב. וחשבון פשוט ומיידי הראה שלמעשה יזכה צ'רצ'יל בתמלוגים של סכומי עתק עבור זיכרונותיו. והוא כתב וקיבל מיליונים רבים!)
וספר אחד שנכתב אז והתגלגל לידי – היה של אדמירל אמריקאי נכבד שהעלה את הרהוריו והגיגיו על הדפוס. הוא ניסה לתאר, בין היתר, את כלי הנשק העתידיים בהם ישתמשו במלחמה הבאה. טילים בין יבשתיים (אז עוד לא היו), צוללות גרעיניות, נשק ביולוגי, וכן ... פצצות רעש!! – מטוסים יחוגו מעל עיר המטרה, ויזרקו פצצה גדולה אשר בהתפוצצותה תפזר אין סוף "מוקדי רעש" קטנים שיצרחו ויצרחו ויצרחו עד שיטריפו דעתם של תושבי אותה עיר.
הוא חזה ולא ידע שהוא חוזה אמת. והלא זמן לא רב אחרי חזונו השחור, נמלא כדור הארץ במכשירי רדיו טרנזיסטור ומערכות סטריאופוניות אשר קולותיהם יבקעו מכל אתר ואתר, מי פחות ומי יותר, ואנו שנדונונו לחיות דווקא בתקופה זו, נסבול עד כדי טירוף הדעת ואף יותר, ואין מושיע.
הוא חזה בעיני רוחו שההתקדמות הטכנולוגית של החברה תגיע לידי התפוצצות, והאדם ימאס לבסוף בחייו מרוב רעש שהוא והאחרים מייצרים עד לעייפה ולשיגעון החושים.
ספר זה נחרת בזיכרוני מאז הימים ההם, ואני נזכר בו מדי יום ביומו בהיותי מוקף ברעש השורר והבוקע בכל מקום.
יושב לו אדם בבית קפה. פעם היתה ישיבה זו לשם ניחותא, לרענון ולפגישה חברית באווירה נעימה. היום לא יספיק לשבת מיספר שניות וכבר מכונת האספרסו שורקת ומטרטרת כאילו היתה קטר מן הימים ההם.
וכשיקוץ וימאס לו וירצה להסתלק מן המקום, ייגש לשלם אצל הקופאי וההוא יתקתק במכונה לעריכת החשבון, וזו תטרטר ותטרטר ועוד ועוד ולבסוף יאמרו לו שבעה-עשר שקלים. פעם חיברו על הנייר שמונה ועוד תשע ואמרו שבעה-עשר שקלים. היום זה חייב לבוא רק ברעש ובמהומה. ואני לא מדבר על "מוסיקת הרקע" שהיא לא ברקע כי גם באוזניים ובנשמה ומהווה מיטרד לעצבים עד בלי די.
 
בייאושי, אני אומר מדי פעם שתופעה זו (כמו כל מכה וכל דבר אחר) חייבת לבוא יום אחד לידי סוף. שנאמר SELF LIMITED. שכן, למדנו במדעי החיים, שאם תפרוץ מגפה, לא עלינו, במקום עתיר אוכלוסין, הרי שהיא תפיל חללים הרבה. אלא שיום אחד היא בכל זאת תיעצר ותכלה לה. שכן מן הסתם ישנם גורמים רבים אחרים הפועלים בנדון ואלה יפעלו את פעולתם והדֵבֵר ייעצר איכשהו.
מי שנולד לתוך העולם של היום אולי יקבל את הדברים כמות שהם בחשבו שכך עשה אלוהים את הבריאה. עסקת חבילה. אבל מי שטעם טעמו של עולם אחר, שקט יותר, ובלי אין סוף מכונות מרעישות ותחנות שידור וטלוויזיה ודומיהן, חש אחרת.
בנוסעי לעבודתי ברכבי בכל בוקר, אני בהחלט רוצה ומעוניין לשמוע גם מוזיקה קלה פופ וכדומה. לא ניתן. שכן כל תחנה שמשדרת מוסיקה כזו, מפקידה על העניין איזה קשקשן חולני שחושב שאם יש לו מיקרופון ביד הרי שהוא חייב לשתף את כל המאזינים במחשבותיו ובכל האשפה שמסתובבת לו בראשו הנבוב. וזה בנוסף על העניין הבסיסי, שלא פעם, מה שמושמע הוא סתם בליל סינתטי דלוח של צירופי תווים ומקָשים, שלא ייתכן שהם גורמים הנאה לאוזן כלשהי כל פני כדור הארץ האומלל הזה.
אם כן, כדי לשרוד מבלי להתייסר עם הדבר הזה, תיכנתתי את לוח הרדיו במכונית, לכל התחנות שאפשר לקלוט באזור. וראש וראשונה תחנת קול המוזיקה שמשדרת מוזיקה קלסית. זו, גם יותר נסבלת, וגם נעדרת אותם קשקושים אינסופיים של המגיש "הוגה הדעות" שהושב על יד המיקרופון שם באולפן.
גם כאן לא הכול שפיר. יש אשר יתעלל בנו עורך התוכנית של אותו בוקר, ויבחר צירופי יצירות צורמניות שיכלו בהחלט לשמש את אנשי השב"כ בבואם להפעיל לחץ פיזי מתון על נחקריהם.
זהו. מילכוד.
אבל, יש עוד כפתורים בלוח. יום אחד אני לוחץ על זה של קול ישראל בערבית, ואוזני קולטת בשמחה את שיריה הענוגים והרכים של הזמרת הלבנונית החביבה, היא פַייְרוּז, שתחי'.
גם ביום המחרת נשאר הכפתור הנ"ל בעל הבית ושליט, והסתבר לי אז שמדי בוקר, החל מקצת אחרי השעה השביעית, כלומר בסיום החדשות הקדושות, משדרת אותה התחנה "פַיְירוּזִיָאת". כלומר שירים של אותה הזמרת. מעין פינה קבועה. יופי, אין קשקושים של הקריין אין הגיגי זבל, אין דברי קישור אין סופיים ומחליאים, שירה ענוגה נטו.
וכאן, מעבירים אותי הזיכרונות אל ימי הילדות הרחוקים שלי בבגדאד העיר, עת שמעתי לראשונה את השירים הללו ודומיהם.
עתה, כאשר מאחורַי שעות האזנה רבות מספור לכל סוגי המוסיקה אליהם אני יכול להגיע, ביכולתי לדעת פחות או יותר את ערכו האמיתי של כל דבר ודבר.
המוסיקה המזרחית באופן בסיסי הינה מוסיקה שבחלקה עצובה. את המוסיקה המזרחית האמיתית מתחילים רק עכשיו להכיר בארץ. מסיבות שונות התעלמו ממנה עד כה, בין היתר בגלל יחס מתנשא. וידועים הדברים שתחנות השידור בארץ לא רצו לשדר את השירים שהיה בהם גוון מזרחי כלשהו (לדעתי בין זה ובין מוסיקה מזרחית אמיתית אין ולא כלום). והיה מאבקם של יוצרי הקסטות של "התחנה המרכזית". והזמן, ורק הזמן, הוא שהכריע, וההתנגדות נשחקה. התחנות החלו לשדר את מה שמביא להן את קהל המאזינים (רייטינג), והיה גם אייבי נתן הזכור לטובה ולברכה שעזר בנדון, ושם קץ במידה מסויימת לאפליה ולניכור ששררו בעניין.
הפתיחוּת למוסיקה שונה מזו המערבית, שהובאה מאירופה, באה לישראלים לאט ובהדרגה. פתאום שומעים מוסיקה הודית (אם יש לנו קהילה ככ גדולה של צעירים ישראלים שם), וכנ"ל גם יוונית. והשלום עם מצרים וירדן קירב אף הוא את הלבבות ואת האוזניים. בעיתון אחד למשל הופיעו לפני מיספר חדשים רשימות ארוכות על אלילי הזמרה הערבית במצרים במאה העשרים, כגון עבדול ואהאב והזמרת אום כלתום. והסיפור ארוך.
לפי דעתו של אמן וחוקר ישראלי אחד, הרי שהלבנט הוא תערובת של שמחה וייאוש, רומנטיקה והלקאה עצמית, חיים בקונפליקט יומיומי – ואנרגיה חסרת מנוח.
ואומר הסופר הצרפתי אנדריי מורואה באחד מספריו היפים, כשהוא שם את הדברים בפיה של גיבורת העלילה, צעירה ספרדיה יפה וחיננית שהיא גם מאוהבת:
"האהבה היא תמיד טראגית. אצלנו לשיר פירושו לבכות. שירינו הם אנחות, מן הערבים ירשנו את החדגוניות, את הסבלנות האין סופית, ומן הצוענים קיבלנו את הלהט, את התשוקה."
וכפי שאמרתי לעיל, השירה הערבית ביסודה הינה עצובה. געגועים, צער על אהבה שלא מומשה, על תקוות שנגוזו, על חיים קשים, על חלומות שמתו. עולם הדמיון המזרחי שונה כל כך מזה המערבי, המוכר יותר לכולנו כאן בארץ. וגם הדימויים שונים לגמרי.
ניקח לדוגמא את תיאורי יופייה של אישה כפי שהם מופיעים בסיפורי אלף לילה ולילה, ונמצא שהם מלאים דימיון משולהב חם וגואה. למשל, בסיפור של הלילה השבע מאות ושמונים ושבעה, ראה גיבור העלילה נערה יפה מאד, וכך מתארה הכתוב:
" ...פיה כאילו הוא טבעת חותמו של שלמה, ושערה שחור כְּלֵיל חולה אהבה נעור וכואב על קשי לב אהובתו. ומצחה כירח בתום חודש רמד'אן. עיניים כעיני עפרים. ככלניות לחייה, וכאלמוגים שפתותיה. כפנינים חרוזות על עדי זהב שיניה. כעשת הכסף צווארה עלי קומתה. קיפולים לבטנה וזוית ופינה," וכל יוצא בזה. לא נמצא דימויים כאלה בכתביו של שיקספיר, שלא חסרו לו דימיון ועט. לילו של האירופאי המאוהב אינו שחור כל כך, כנראה. מכל מקום שערה של אהובתו מן הסתם בלונדי, ולא יִדמה ללילה חשוך, ואומרים גם שהאיש המערבי חונך לאיפוק הן בהתנהגותו, והן בגילוי הרגשות. נראה שזה אמת ונכון. (*)
וגם השירים האלה, שהושמעו לי בתחנת השידור הערבית של קול ישראל, ה"פַיְירוּזיָאת", גם הם ביסודם שירי עצב וגעגועים. המזרחיים יותר רגשנים. ואולי רגשנות מביאה לעצבות.
וכפי שאמרתי, שירים אלה הביאו אותי למחוזות רחוקים של ימי ילדותי בבגדאד.
ראשונים לכל, שירי הערש, שאימי עליה השלום נהגה לשיר לנו הילדים לפני הירדמנו, בעיקר בהיותנו תינוקות בנדנדה. (עריסה בלילה לשינה ממושכת, ונדנדה ביום להרגעת התינוק, וגם שיהיה יותר קרוב לעין בחצר הבית).
בכולם היתה נימה עצובה שקטה ורוגעת. שקטה ורוגעת על מנת להשרות שינה. אבל העצבות, מן הסתם, היוותה את הצבע הכללי, צבע היסוד, הרקע.
גם הכובסת שהיתה באה אלינו מדי שבוע, יושבת על שרפרף נמוך בחצר הבית מול גיגית הכבסים ומפרכת את יומה בשפשוף המלבושים, במי הסבון ובלכלוך, אף היא היתה מפזמת לה את שיריה העצובים והנוגים. וכי מה היא תשיר, אם לא שירים כגון אלה. על שמזלה לא הביאהּ לה יותר מאשר לכבס בגדיהם של אחרים תמורת פרוטות מסכנות הבאות אחרי עמל רב מבוקר עד ערב. וגם תבטא את אומללותה על כך שנישאה אולי למישהו מבוגר ממנה בשנים, שלא ראתה ממנו יום אחד נחת, לא עושר ולא מנוחה.
גם מוכרת הלבן הבדואית שהיתה יושבת לפעמים זמן רב בפתח ביתנו ומחכה לקופסת העץ ששִימשה מיכל לסחורה שמכרה לנו, גם היא היתה שרה לנו שירים בדואים נוגים ועצובים. לה, בודאי שהיו סיבות לשיר שירים כאלה. חייה הקשים ועל פי רוב גם הלא מאושרים, לא אפפו אותה בדבר אחר חוץ מאשר בעצב. עוד בילדותה, "נמכרת" היא לגבר שיוסיף אותה לאוסף הנשים שלו. תחילה תשרת את נשותיו הבכירות שבביתו שלו, ומהן תחטוף מלוא חופנַיִים מכות על היותה צעירה מהן בשנים, יותר רעננה ויותר נחשקת על ידי בעל הבית. אחר, אוי לה אם לא תהרה, וחיש מהר. ואוי לה שבעתיים אם לא תביא לו בן זכר. אצל הבדואים אישה שלא יולדת ילדים זכרים נקראת "עקרה", עם כל הכרוך בכך מן הלעג של הסביבה והעלבונות שהבעל יטיח בה.
מתקופת היותי זאטוט אני זוכר את אותה מוכרת הלבן הבדואית, שהיתה באה אלינו עם סחורתה, ואחר, כשהיא גומרת את "הסיבוב", ושבה לקחת את מיכל העץ. יושבת לה על הרצפה ליד פתח הבית ושרה לה את השירים הנוגים שלה. וזה בהתאם למתבקש באותו הרגע. למשל, אחי הקטן היה תינוק בעריסה, קרי בנדנדה, ואני, בן השש, הייתי הממונה על "הנדנוד". והבדואית שואלת, אם זה זכר או נקבה. ומשנענתה שזה זכר, מיד היתה שרה את השיר המתאים שחלק ממילותיו זכורות לי עד היום:
 
  "...לִיק אִל חַאמַאד שִיקוּרָה, צֵ'יף אִינְטֵייטְנִי דִ'קוּרָה
  וּמָא נְטֵייתְנִי אִינְתָ'איָיה... צָ'אן עַיְירָאתְנִי אִל בִּיעוּרא
  וּצָ'ן תְּוַואנְסוּ בִּיָיא אִל גָ'איְיפָאת.. וּצָ'אן גָ'אלוּ הַיְי אוּמָה
  עַאגְרָה וּמָא תִּגִ'יבּ אִוְולָאד..."
 
ובתרגום חופשי, היא מודה לאלוהים שנתן לה (לנו) בן זכר, שאילו נתן בת נקבה, כי אז היתה, היא, היולדת האם, הופכת ללעג השכנות המסריחות הנִדְמוֹת לנאקות הללו, שאז היו מלעיגות על ילדיה, שהנה אימם עקרה ולא תביא בנים.
ואימי היתה מבקשת ממנה שתמשיך ותשיר עוד שירים משלה, והיא לא סירבה. ושיריה תמיד היו עצובים ובכייניים, כמוהם כנגינת החליל של הרועים הבדואים, עם חייהם הקשים במדבר הלוהט ובבדידות הארוכה.
ולא מעטים מן הרוכלים השונים, אגב מכירת סחורתם, היו שרים שירים מיוחדים, על פי רוב עצובים. היה מי שהסתובב עם "רַבָּאבָּה", כלי קשת פשוט עם מיתר אחד מחוט מתכת – והכריז על כישרונו להנעים את הזמן למזמינים אותו, תמורת פרוטות מעטות.
ואם הוזמן, הוא היה יושב על הרצפה ומשעין את כלי נגינתו על ברכו (מעין ויוֹלָה דה גמבה בדואית), מתחיל לשיר שירי יללות עצובים, כשהוא מלווה את שירתו בפריטה על הרבאבה שלו. שדוף ומסכן, צרוב שמש מדברית, בדרך כלל לבוש פשוט מאוד, אך יודה מאוד בקבלו את הפרוטות שתינתנה לו בסוף "המופע", להן יתלווה בדרך כלל מאכל כלשהו, כידה הנדיבה של בעלת הבית, שתזכה כמובן לתוספת שירי שבח מיוחדים לכבוד נדיבותה ורוב חינה וחסדה, וגם ישיר לה שירים באופן מיוחד בהם משובצים שמה ושמות ילדיה ובעלה בחרוזים אותם הוא יחרוז על המקום מניסיונו רב השנים במקצוע.
(*) אני חולק על דבריך והכללותיך אלה. אב"ע.
 
המשך יבוא
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק א
השעות הנוספות של משה דויד
 
משה דויד הוציא פנקס דהוי מכיסו. סיכם, הִשווה, ומצא לזכותו מיספר שעות רב יותר מאלה שרשם ניסים לוי בתלוש-התשלום. הלך אל ניסים ושאל אותו:
"מדוע נפלה טעות בחשבון?"
"שום טעות," ענה ניסים, "רק החלומות שלך מהרשימות המחוּרבּנוֹת שלך."
"אתה תתחרט על המילים האלה, אני אלך לאדון רבּינוביץ להתאונן עליך!"
"תתאונן."
רבינוביץ הוא מנהל-העבודה במחצבה. בא אליו משה דויד, לקח רבינוביץ עיפרון, בדק ביומן וקרא לניסים לוי.
בא הלה וצחק: "אני לא מבין איזה מין פועל אתה, משה דויד. מאה וחמישים איש עובדים במחצבה, אצל כולם חשבון השעות בסדר, רק לך יש כל חודש עניינים עם הכסף. תגיד לי – מדוע אתה חושב שכולם מרמים אותך?"
משה דויד שותק, רבינוביץ בודק שוב את החשבון ולפעמים מגלה טעות. ניסים אומר לו: "מה אני יכול לעשות? קודם הוא שוכח להודיע שירשמו לו שעות נוספות, ואחר-כך בא עליי בטענות!"
לעיתים אי-אפשר להוכיח את החסר, ומשה דויד מפסיד ואף זוכה למבטי-לגלוג ולכינוי "טרחן".
 
ניסים לוי הוא סגנו של רבינוביץ, ומשה דויד – פועל פשוט. שניהם יוצאי עיר אחת ושכנים בכפר העולים הסמוך למחצבה. תפקידו של ניסים לוי – רישום שעות-העבודה. בסוף חודש מקבל כל פועל תלוש-תשלום. רוב הפועלים אינו מעיפים עין בתלוש ובוטחים בניסים שלא יקפח שכרם. רק למשה דויד יש תמיד "עניינים".
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה].
 
 
 
"מגיע לו שירדפו אותו!"
מר בן עזר שלום רב,
אני ממש לא מסכים איתך! [גיליון 294] מי שצריך להתבייש זה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולא המורים שנסעו [לארה"ב] להפגין. אם ראש ממשלה בישראל מגלה אטימות כה רבה לנושא כה חשוב ולציבור כה גדול, מגיע לו שירדפו אותו לאותם מקומות ופגישות מטומטמות שהוא באטימותו חושב (או לפחות נותן לציבור לחשוב) שהן יותר חשובות מהחינוך במדינת ישראל.
בברכה,
יעקב פדהצור
 
 
"האנשים פה יצאו מדעתם!"
האח-הידד על הכתבה "תתביישו לכם!" [גיליון 294] – האנשים פה יצאו מדעתם.
רקוויאם ל"המחצבה"? רקוויאם לכולנו, כנראה.
נ.י. סופרת-מאיירת
 
 
שו"ת אליהו הכהן
אלון גל: יהדות השרירים
אהוד שלום וברכה,
ראשית, אני רוצה לברך אותך על מפעלך התרבותי בו אתה מתמיד בצורה כה מרשימה ומצליח להפיק גיליונות מפרים, מעוררי עניין ומאתגרים. בגיליונות האחרונים שמחתי לקרוא ולהחכים מהשו"ת המתנהל בין קוראים לבין אליהו הכהן לגבי שירים שונים.
רציתי לנצל "מדור" זה ולראות האם אליהו (או מישהו אחר) יכול לסייע לי בנושא הבא: אני מעביר (באונ' ת-א) קורס העוסק באתוס שלילת הגולה בתרבות הציונית. במסגרת קורס זה, אני מציג את המכלול הנרחב של מבעי שלילת הגולה בשיח הציבורי: הגות, ספרות ילדים, ריקוד, תנועות הנוער, עיתונות, צילום, ציור, גלויות שנה טובה וכו' וכו'.
בהקשר זה אני עוסק גם בספורט ושלילת הגולה וזמר עברי ושלילת הגולה. במסגרת זו, נתתי לסטודנטים את הקטעים הבאים הלקוחים מספרו של עמנואל גיל , סיפורו של 'הפועל', הקבוץ המאוחד, ת-א, 1977:
 

בכינוס הרביעי של "הפועל' ב-1935, כותב גיל שנערכו תרגילי התעמלות לשירים של שלונסקי ואלתרמן
בהלחנת מרדכי זעירא ודניאל סמבורסקי.
שמאל !
מילים א. שלונסקי, לחן: מ. זעירא
 
אחי,
כה-לחי!
העפילו ההרה!
תמולים האפילו
נביט המחרה.
איכה תיעפנה
כנפיך הנשר?
הן אנו שרפנו הגשר!
מי זה מושכנו
לשוב אלי תמול?
     שמאל, שמאל, שמאל    (126)*
שיר הדרור
מילים שלונסקי לחן ד. סמבורסקי:
 
אנחנו אבן היסוד
לבניין לא היה עוד הנחנו,
לדת לא היתה עוד
            הגברנו שלטון
 
אנחנו, אנחנו, אנחנו –
אם עוד לא ניצחנו
הלא כבר נסכנו
שיר יופי ומרד
           דגן ובטון
 
אנחנו הולכים
והזיו בכל דיוקן,
אנחנו הולכים והבוז
           לכל זקן,
 
כי לנו הנוער,
הטוהר, האור,
לנו שירת העתיד מזמרת
את זמר המרד, הדרור        (127)*
    
שיר השרירים (1945)
בני עם-לא עם, אבק-אדם,
פליטי גולה אובדת,
נבנה ביזע ובדם
את ארץ המולדת.
 
צמאים לאור, לזיו-הדרור,
דבקים בשחור-הרגב,
עד הררי צפון נחדור,
נפרוץ עד קצה הנגב.
ממרי ייאוש, צוקה ובכי
דגלנו נארוגה,
בזהב חלום נשגב, נצחי
נטווה עתיד רב-נוגה.
 
בשיר גלגל, בצליל מגל,
ברנן המחרשת
נקימה עם עובד, נגאל
את הארץ-המורשת
נגאל את ארץ העברים,
נבנה בזיעת-מצח.
בשיר-שרירים, שיר-השירים
של כל דורות הנצח.
 
ע' לוינסון
"עוזנו" (ביטאון 'הפועל') תש"ה. 
(עמ' 217)*
 
 
 
 
 
גיל כותב במפורש ששני השירים הראשונים (שמאל ושיר הדרור הולחנו ע"י זעירא וסמבורסקי) לגבי שיר השרירים אינני בטוח האם הוא הולחן.
האם שירים אלה מופיעים בתקליט/קלטת כך שמעבר לטקסט (החשוב כשלעצמו) אוכל גם להשמיע את הלחן ?
ולקינוח תרבותי-ספורטיבי. כנראה שמקור ההשראה ל"שיר השרירים" (מעבר לשיר השירים) של לוינסון היה מאמרו המפורסם של נורדאו מ-1900 בשם: "יהדות השרירים". להלן פיסקה קצרה ממאמר זה:
"... זמן מרובה, מרובה מדי, עסקנו בהמתת-בשרנו. [...] בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו אברינו האומללים את התנועות שבחדווה; בעלטה של בתינו, מחוסרי אור  השמש, התרגלו עינינו למצמוץ פחדני; מתוך פחד מפני הרדיפות התמידיות דעך חוסן קולנו והפך ללחש רותת, שהיה מתרומם ומתגבר והופך לתרועה אדירה רק בשעה שקדושינו זעקו מעל המוקד את תפילת האשכבה מול פני תלייניהם. [...] נחדש, אפוא, את הקשר אל המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט. [...] בשום גזע ועם אין ההתעמלות ממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו, היהודים. היא  צריכה לזקוף את קומתנו מבחינת הגוף והאופי כאחד. היא צריכה לעורר בנו הכרה עצמית."
בזמנו דיבר בורוכוב על הפיכת הפירמידה. כחלק ממפעל זה, ביקשו נורדאו וחבריו לצמצם את "יהדות השירים" לטובת "יהדות השרירים". היום נראה שהם הצליחו יותר מדי וכדי לחשוב (בהקשר זה) האם לא צריך להפוך את הפירמידה מחדש.
המון תודה
חזק ואמץ
אלון גן
 
אהוד: לאלון שלום, אני מקווה שאליהו הכהן יענכּה ובינתיים רק אציין שדבריך מובאים כאן באות המקורית ולא בזו הנהוגה במכתב העיתי וזאת בשל הקושי להמיר את הטבלה שבה שמת את השירים. דבר שני, נדמה לי שהמחבר של "שיר השרירים" הוא א. [אברהם] לוינסון ולא ע. לוינסון אבל אולי אני טועה ולאליהו הכהן פתרונים. ד"ש לאבא ולאימא ושיהיו בריאים.
 
 
למה לא הזמינו אותךָ לְ"שירה במידבר"?
לאהוד שלום,
ראיתי בעיתונים שמתקיים פסטיבל "שירה במידבר" ששם מופיעים בקריאה משוררים ולא-משוררים יחד עם בני משפחותיהם, ואני לא מבינה איך יכלו לפסוח על ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שחלק נכבד ממנו מוקדש לי ולבתנו המשותפת אשר לה אתה מתנכר כל השנים. הלא יכולת להופיע גם אתה בקריאה יחד איתה כי היא לא רק קוראת נפלא אלא גם מנגנת על עוד, רוקדת סטפס ומפליצה בעיתוי קצְבי מדוייק, והיא גם יפה ונחשקת כאימה בצעירותה. אין זאת אלא כי שונא נשים אתה.
אֲגָנָה וַגְנֵר
 
אהוד: הפסטיבלים לשירה קובעים אצלנו את דירוג המשוררים, ומי שהתחיל/ה אנונימי/ת בינוני/ת מלמטה לפני כמה שנים כבר טיפס/ה למעלה ובקרוב יוכתרו נסיך או מלכת השירה העברית ויזכו בפרס ישראל. לנו אין סיכוי כי כתבנו רק ספר שירה אחד של כל שירי חיינו, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ולכן איננו נחשבים משורר עברי, כי משורר עברי הוא מי שכותב כל הזמן שירים או כבר מת, למעט אסתר ראב ששמה אינו נזכר, וזיכרה אינו מוקדש בפסטיבלים. ובכלל, אילו היינו סופרים חשובים, היו מזמינים אותנו לקרוא גם מבלי שנכתוב שירים כלל, כי סופר חשוב הוא גם משורר גם אם אינו משורר ואילו משורר לא-חשוב איננו משורר גם אם הוא משורר.
 
הודעות מטעם מערכת "חדשות בן עזר"
1. נמענים רבים מתפלאים מניין יש לנו כל כך הרבה זמן לערוך ולכתוב את המכתב העיתי. ובכן, אין לנו זמן, אבל הזמן המוקדש למכתב העיתי הוא הזמן שהיינו מבזבזים אלמלא הוצאנו את המכתב העיתי, וזאת משום שכל רגע פנאי קורץ לנו להוסיף משהו במקום לשקוע בבטלה ובחלום או לקרוא שטויות. שאלמלא נזקקנו מפקידה לפקידה לבית הכיסא, לא היינו קוראים עיתונים כלל. ואילו את המכתב העיתי שלנו אי אפשר לקרוא בבית הכיסא אלא אם כן יש לך מחשב נייד ואתה מסתכן ושם אותו על ברכיך בשעת הָאֶאֶה, וגם מקליט ומשמיע בו קול רשרוש דפי עיתון, תרופה לאלה שאצלם יציאות הָאֶאֶה מותנות ברעשים כאלה.
2. ייתכן שנמענים רבים שלחו לנו חומר שלא טופל במהלך נסיעת המערכת ואשתו לאנדלוסיה ולמדריד. לכן אנחנו מבקשים, מי שלא נענה או לא פורסם, נא חיזרו ושילחו לנו את דבריכם.
3. חשבנו לחדש את המכתב העיתי, כפי שהודענו – "טיפין, טיפין," אבל החומר הזורם אלינו הוא כה רב שהקבצים של הגיליונות, שהם כמו סירים של תבשילים במטבחנו, ממש גולשים, ועלינו להעביר תבשילים מסיר לסיר כדי שלא לגדוש בהם את הגיליון עד דלא קרא בו.
4. נמענים שהובטח להם סי.די צְרוב הגיליונות הקודמים וטרם קיבלו מתבקשים לחדש את פנייתם בצירוף כתובת דואר רגיל למשלוח.
5. בקרוב יתחיל להופיע בהמשכים הקובץ "געגועיי לְקוטג' 5% – מסע באנדלוסיה ובמדריד 2007".
בשם הפוץ הנידח וחבריו לעבודה ולבילוי במסעדות,
מזכירת המערכת,
 ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
 
 
"הקומה "ה-13" שווה ביקור
בקומת המדרכה של "הקומה ה-13" ברחוב שלמה המלך 44, תל אביב, קרוב לצומת פרישמן ולקפה "שיין", מצאנו את הכרך העבה ורב הערך "ספרותנו היפה משניאור עד שוהם" מאת חיים תורן ומרדכי רבינזון, חלק שני, בהוצאת "אחיאסף" ירושלים, וקנינו ב-5 שקלים. ואולם עיקר עיסוקו של המקום הקטן והסימפאטי אינו ספרים ישנים בעברית ובאנגלית אלא – די.וי.די, דיסקים, תקליטים וקלטות, חדשים ובעיקר יד שנייה, מכירה, קנייה והחלפה. על גבי פטיפון ישן מנוגן כל הזמן תקליט קלאסי אריך-נגן, ומה נאמר, הצליל נהדר למרות שאינו דיגיטאלי אלא עובר מחט. תקליטים עתיקים כאלה אפשר למצוא בשפע בחנות, למי ששמר, כמובן, פטיפון ישן, אצלו בבית או אצל הפילגש הוותיקה. טל. 03-5270492.
 
פריחת השקד בין "הביטלס לשנסונים"
קונצרטיול
סוף שבוע קסום ורומנטי בירושלים מעוטר בפריחת השקדיות, המשלב קונצרטים של מוסיקה בריטית ושנסונים צרפתיים,טיולי טבע ואמנות אל מחוזות צרפתיים ואנגלים בירושלים.
יום שישי – 15.2.08, קונצרטיול – "עין כרם – נוף כמקור השראה", 09.30 - 12.30, נצא לסיור בסמטאותיה הציוריים ומלאי ההשראה של עין כרם על צריחיה, מגדלי הפעמונים של הכנסיות, ונספר סיפורי אהבה שנרקמו בין בתיה היפים.
נלך בשבילים עלומים שיובילו אותנו לנופים קסומים, ומסביב פריחת השקדיות נפרשת מלוא העין בלבן ובוורוד. נאזין לשירה שנכתבה בהשראת המקום. נבקר בבתי אמנים מקומיים, בסטודיו של קדרים וציירים תושבי עין כרם, נתרשם ונשמע על מלאכתם, ונבחן את הקשר בין הנוף ליצירה שלהם וכיצד מפרה הסביבה את היוצר החי בה.
12.30- 13.15– ארוחת צהריים עצמאית בעין כרם (המלצות על ידי המדריכים).
13.30 - 14.30 –"קונצרט אנגלי בשרות הוד מלכותה" –- נקבל את פני האורחים בתרועות קרן מלכותיות. שירה בריטית מפרסל ועד הביטלס בביצוע מקהלת "אוריה-סביון", בניצוחו של ישי שטקלר, בכנסיית "האחיות ציון" בעין כרם.
עלות: 140 ₪ קונצרטיול. קונצרט בלבד לחברים של חברי המקהלה – 70 ₪
קונצרט בלבד – 80 ₪
אגדת עין כרם טל: 02-6418682 02-6447635 פקס 02-6434355
דוא"ל nofar@einkerem-legend.co.il
אתר http://www.einkerem-legend.co.il
 
טיפול בגנבים ופושעים נוסח משפחת ראב בן עזר בתקופת התורכים והבריטים
1. אברהם קוסטיצקי: על יהודה ראב במטולה
רק פעם אחת הצלחנו לתפוס גנבים. בליל חושך אחד הרגישו השומרים, אברהם משה רוטשטין ומאיר פרידמן, כי בסימטה התחתונה אצל המעיין מסתובבים איזה אנשים. הם הודיעו בחשאי לאנשי המושבה [מתולה, שנת 1901 לערך], יצאו כמו (בערך) עשרה אנשים וסבבו את הסימטה, והשומרים הלכו בתוך הסימטה. השודדים כבר הספיקו להתיר את השוורים של ישעיהו אברמוביטש, אבל כאשר הרגישו כי אנשים מתקרבים אליהם מכל צד, התחילו לברוח. וכך תפסנו שני דרוזים מזויינים בפיגיונים ובקרדומות-יד. לקחנו אותם להביאם למעלה אל תוך המושבה. בדרך ברח אחד, ואת השני קשרנו ידיו ורגליו בחבלים והנחנו אותו בבית רוטשטיין, ושלחנו רץ לשדידה להודיע להממשלה כי תפסנו גנב.
במקרה לן בזה הלילה במושבה יהודה ראב (בן עזר) מפתח-תקווה. הוא יעץ לנו כי עד שתבוא הממשלה – נחלוק לו מנה יפה, אך לא לעשות סימנים, והוא ראב היה המתחיל, הרביץ בו עד בלי די.
למחרת באו משדידה זאבט (קצין) ושלושה חיילים. הקצין התחיל לעשות חקירה ודרישה ולכתוב פרטיכל. אנשי הוועד התאוננו לפניו כי בכל לילה באים לגנוב במושבה, ואנחנו סובלים מהם מאוד.
הזאבט גמר את הפרטיכל ואמר לוועד ולמוכתאר יוסף לינאדי, יהודי דמשקאי: "הכול טוב ונכון, אבל על פי החוק אין לכם רשות לקשור שום בן אדם בחבלים, יהיה מי שיהיה, גנב או רוצח, אתם לא חכומה (ממשלה). ולפיכך אני אקח את המוכתאר ושניים מחברי הוועד לשדידה, ושם נראה."
ענה לו המוכתאר: "טייב יא סידי, תחת אמרך (טוב אדוני, אני תחת פקודתך), ולעת עתה הואל נא לבקר את ביתי ולאכול ארוחת צהריים – כי כבר מאוחר ועת לאכול."
ענה הזאבט: "אי נעם, (בסדר) נלך."
על האסיר נתנו החיילים שלשלאות של ברזל, על ידיו ועל רגליו, והלכו לבית המוכתאר לאכול.
בעת האכילה אמר המוכתאר להזאבט: "בבקשה אדוני, על פי איזה סעיף חושב כבודו לפטרנו שלא נלך שדידה?"
צחק הזאבט וענה לו: "על פי סעיף 123, ולחיילים 23."
אמר המוכתאר: "בבקשה, אדוני, זה יהיה יותר מדי קשה עלינו, אנחנו עניים ומפרנסים משפחות גדולות ומה עוול עשינו? כי לו לא היינו קושרים אותו – היה בורח."
על זה ענה הזאבט ברוגז, "מה אתה חושב, איני חייל פשוט, זאבט אני, ואתה רוצה לפטרני בסעיף של 23, היה לא תהיה, תלכו לשדידה."
ענה המוכתאר, "חס וחלילה, זאת לא עלה על דעתי, לכבודו שני סעיפים ולחיילים לכל אחד סעיף."
אמר הזאבט: "לי שלושה."
ענה המוכתאר: "יהיה כן, אללה יסעדך, יא סידי." (ה' יהיה בעזרך, אדוני).
וכדי שתהיה אמתלה לפני החיילים אמר הזאבט למוכתר: "טוב, אתם אומרים שהיום אין לכם פנאי לילך לשדידה, תן לי הן צדק כי כשיהיה לכם פנאי, תבואו לשדידה ליתן ביאורים על מעשיכם, כי את הכול כתבתי בפרטיכל, והחכומה (הממשלה) יעשו כטוב בעיניהם."
את האסיר קשרו לזנב סוסו של אחד החיילים, והלכו לאחר שקיבלו את הסעיפים. וכדי שיבין הקורא מה זה "סעיפים" – ובכן כך פירושם: 23 הם מג'ידה, 109 הם לירה זהב צרפתית, 123 – לירה תורכית, 125 – לירה אנגלית. זה הוא סודם של ארבעת הסעיפים.
וחג' איברהים הוציא את האסיר בערבותו, ודאי לא בחינם, עד המשפט, אבל הוא לא זכה לעמוד למשפט, כי לא האריך ימים ומת. כדאי לציין כי כאשר שאל הזאבט את הדרוזי: "האם היכו אותך היהודים?" ענה: "לא ולא," וזאת מפני הבושה להיות מוכה בידי יהודים.
 
מתוך: "בטרם האיר הבוקר", מסיפורי ראשונים בגליל מאת אברהם קוסטיצקי, אחד הספרים היפים והאמיתיים על תקופת העלייה הראשונה, שאולי רק "תמול שלשום" של עגנון משתווה לו. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, [ללא תאריך ההוצאה], המעתיק [נכדו] יוסף ארגמן, המלביה"ד מרדכי נאור. כל אוהב ארץ-ישראל ישתבח בו וירוץ לחפשו בחנויות לספרים ישנים. עמ' 12-13.
 
2. ברוך ראב בן עזר, אברהם שפירא, אהרון בן עזר,
"דער אמריקנער" וסוליות החשיש החסרות
אהוד בן עזר: אספר עוד משהו, כמעט אנקדוטה, על ישרנותם של ברוך ושל אהרון ועל עוז הנפש שלהם; וקצת אולי על החוצפה של אהרון, שפעמים רבות אמנם שתק, אבל כשדיבר, היה אומר בדיוק את דעתו, ללא כחל ושרק.
לברוך אביו היתה פעם היתקלות קשה עם אברהם שפירא [ראש השומרים המפורסם של המושבה]. זה התחיל בכך ששפירא הזמין יום אחד עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, שבה דנו במיקרה בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, כי הרחוב היה מלא בוץ בחורף. שפירא רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו. והנה בישיבה, לאחר שהנושא הועלה, קם אחד האיכרים מחברי-הוועד, שהיה ידוע בקמצנותו, ואמר באידיש:
 "אנחנו לא צריכים שׁוֹסֵיי, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"
קם ברוך ראב ואמר לו, גם כן באידיש: "אתה יכול ללכת בבוץ, ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ, אבל זה לא יעזור לך, הכביש ייסלל!"
הדבר אירע בשנות העשרים [של המאה שעברה]. העיתונאי חזר לניו-יורק, ולאחר שבועות אחדים נשלח למושבה גיליון של העיתון האידי ובו הכתבה, וגיבורה – ברוך ראב, וכתוב עליו: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם כניראה מהופעתו של ברוך, שנהג להתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי בכיס מקטורנו; התרשם מעורו השזוף, שאגב, את הגוון הזה ירש ממנו אהרון – ותיאר את הצעיר היפה והגאה מפתח-תקווה היוצא נגד הדור הישן, נגד אלה שמוכנים להמשיך לדשדש בבוץ.
יום אחד, ברוך עולה במדרגות בית העירייה הישן [שהיה גם בית פקידות הברון והספרייה העירונית, ברחוב מונטיפיורי], והנה מופיע מולו אברהם שפירא ומתחיל ללעוג לו ולדקלם: "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצר! – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!" – ועושה פארודיה מתיאורו של ברוך בכתבה, וכולם עומדים מסביב וצוחקים.
ברוך לא ידע כלל במה מדובר, עד שהתברר לו ששפירא מספר על הכתבה הטרייה, ולא עוד אלא שמאשים אותו, את ברוך, שהוא זה שביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. שפירא היה רגיל שכל הפאר, שכל ההתייחסות העיתונאית למושבה תהיה סביבו, ולא היה יכול לשאת שגיבור הכתבה הוא ברוך ראב.
בשמוע ברוך את ההאשמה הזו, (והוא היה צעיר בשמונה-עשרה שנים משפירא), תפס את שפירא וטילטל אותו היטב ואמר לו: "דיר בַּאלַאכ, היזהר, יא איברהים-מיכו, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כאן את הכיסא ומוריד לך על הראש!"
לאחר שנים, אולי עשרים, ואהרון כבר נוטר ב"הגנה", תפס פטרול שלהם ליד המושבה ערבי חשוד עם גמל, וכאשר חיפשו בשקיים שלו, התחילו ליפול מהן סוליות חשיש. הביאו את הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים של סרג'נט אלעזר גולומב ברחוב ביל"ו, ליד חצרו של יהודה ראב, ושם הוחלט להסגיר את הערבי עם מטענו למשטרה. אבל מה, הם היו חבר'ה כאלה, עם מבט למרחוק, והחליטו שסוליות אחדות של חשיש ישאירו אצלם. לא חס ושלום כדי להשתמש בהן, אלא אם יהיה צריך להפליל ערבי נוסף, בעתיד [או מישהו מהאצ"ל], ישימו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו את סוליית החשיש.
והם הורידו סוליות אחדות ונתנו אותן לאהרון, שיחביא אותן אצלו בבית.
אהרון החביא את הסוליות בבור, בחצר הבית של ברוך, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת אביו, וסיפר לו על כך.
ברוך, ביושר שלו, בלי קונצים, תיכף אמר לו:
"מיד תיקח אותן מכאן, זה טָרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן."
הלך אהרון והחזיר לאלעזר גולומב את הסוליות.
בינתיים חקרו השוטרים הבריטים במשטרת פתח-תקווה את הערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שלו.
התבונן בהן הערבי וחשכו עיניו, כי פחד מפני שולחיו שיחשבו כי ידו היתה במעל, והתחיל לצעוק: "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"
התלוננו הבריטים בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא אהרון לבירור במפגוש, היא מפקדת הגוש של ה"הגנה" [בקומה השנייה של בניין בנק הפועלים בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון]. אולי יואל סימקין, היושב כאן, זוכר את הסצינה שעליה אהרון מספר.
אהרון נכנס, "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד כמו נידון למשפט, ואברהם שפירא, שעמד בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית:
 "ווין הוּמֶה? איפה הן!"
 "שׁוּ הוּמֶה? מי זה הן?" ענה לו אהרון.
 "ואללה עֵייבּ! – בושה! – איפה הן סוליות החשיש שלקחת?"
 "עייב עלֵיכּ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי אותן לתחנת הנוטרים!"
 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בִּדוּל עַוואנְטָה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שפירא כאילו אהרון מחביא את החשיש אצלו.
תפס אותו אהרון כמו שברוך תפס את שפירא כעשרים שנה קודם לכן, ואמר לו:
 "דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים מיכו! – אתה זוכר את הכיסא שאבא שלי הבטיח להוריד לך על הראש בוועד המושבה? – אז אם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – דע לך שעכשיו אני מסיים לעשות את מה שאבא שלי רק איים לעשות לך!"
 "והסוליות החסרות," היה אהרון מחייך בסיימו לספר זאת, "באמת נעלמו ואינן. מתברר שמישהו אחר לקח אותן."
 
אהרון בן עזר נולד בפתח-תקווה בט"ז תשרי תר"פ, 10 באוקטובר 1919, ונפטר בה ביום ל' שבט תשנ"ה, 31 בינואר 1995. הדברים של אהוד בן עזר נאמרו לזכרו של בן דודו אהרון  באזכרה בבית התאחדות האיכרים בישראל בתל-אביב, ב-5 במרס 1995.
 
 
 
ברכות לצרפתים עם חידוש מהומות המוסלמים
שכחתם להעלות את הנושא בוועידת אנאפוליס
להתראות בעזה דֶה פריז
 
 
הזמנה לידידים
3 אירועים בכרטיס אחד מהכורסה בסלון
ב-2 בדצמבר יום ראשון בשעה 16.00, הטלוויזיהDUNA     ( ערוץ 148 בהוט), תשדר ראיון מצולם עם יעקב ברזילי. מומלץ למבקשים להשתלם בהונגרית.
ב-6 בדצמבר יום חמישי החל מ ( 21.45 בערך), קול המוסיקה ישדר את היצירה הסימפונית "אותיות בוכות באש", יצירתם המשותפת של חרל"פ-ברזילי, עם זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק, בביצוע התזמורת הקאמרית הרצליה בניצוח הרוי בורדוביץ. קריאת השירים תפתח את הקונצרט.
ב-7 בדצמבר יום שישי, בשעה 16.00, בערוץ הראשון של הטלוויזיה, תשודר התוכנית "אינטרמצו עם אריק" בהשתתפות המלחינה שרון פרבר. במסגרת התוכנית יבוצע שיר משותף שלי עם המלחינה, בביצוע זמרת הסופרן שרון רוסטורף
האזנה וצפייה נעימה
יעקב ברזילי
 
 
 
ברגע האחרון
אורי הייטנר: שקר הקולוניאליזם
תגובה ליחיעם שורק: "ביטחוניזם עליך ישראל", "ספרים",
"הארץ", 28.11.07
הפוסט-היסטוריון האנטי-ציוני יחיעם שורק שב ולועס את השקר השחוק עד לזרא, לפיו "הציונות צמחה על ברכי הקולוניאליזם האירופי והיתה כמותו (עיין ערך הרצל ודומיו)". השקר הזה מתבסס על טרמינולוגיה כמו-קולוניאליסטית בה אכן השתמשו הרצל וראשוני הציונות. אולם במהות, אין כל דמיון בין הציונות לקולוניאליזם, והניסיון להציג דמיון כזה, הוא א-היסטורי ואינו אלא אמירה פוליטית תעמולתית.
הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שיעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה. אמנם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. אולם הטעם לכך היה פוליטי. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקידמה האירופית, והציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב ובסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. היסטוריון אמיתי ידע להבחין בין הטרמינולוגיה הפוליטית, לבין האמת ההיסטורית.
גם דבריו של שורק בנוגע ל"ביטחוניזם" הם א-היסטוריים. האתוס הביטחוניסטי אינו ביטוי למיליטריזם, אלא להתמודדות של הציונים עם המציאות. ביטויים דוגמת "יהדות השרירים" של נורדאו, לא נבנו רק "על יסוד הרומנטיציזם, זה שעמד ביסוד כל תנועה לאומית באירופה," אלא על צורך בשינוי מהותי באורח החיים היהודי, מאורח חיים של עם חסר ריבונות וחסר אונים מול התנכלויות ופוגרומים, לאורח חיים של לאום מודרני, החי באדמתו ומגן על עצמו. מאחר שהערבים בארץ ישראל לא קיבלו את העלייה הציונית ולחמו בה, לא היה מנוס מהפיכת היהודים בארץ לעם לוחם.
אורי הייטנר
 
 
ערב לכבוד הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל
שירת ארץ ישראל – מהפכות צורניות
הכרך השמיני מתוך תולדות השירה העברית העוסק במשוררים
אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי
משתתפים: הסופר אברם קנטור, הסופר אהוד בן עזר, פרופ' עוזי שביט,
פרופ' חנה יעוז – ראיון עם המחבר הלל ברזל.
תוכנית אמנותית: עמנואלה עמיחי – קריאת שירה
ישראל ברייט – שירה ונגינה בפסנתר
האירוע יתקיים ביום ראשון, כ"ב כסלו תשס"ח, 2.12.07, בשעה 20.30
באולם תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל אביב
כיבוד קל יוגש בשעה 20.00
נא לאשר השתתפותכם בטלפון 03-5173711  או בדוא"ל: hafaka6@netvision.net.il
הוצאת ספריית פועלים מעניקה הנחה לבאי האירוע ברכישת הכרך הנוכחי וכרכים קודמים