למלאת 84 שנים לרצח הסופר יוסף חיים ברנר

בידי פורעים ערבים

מצורף נספח מיוחד בצלמית וורד

ובו הסיפור "עצבים" מאת יוסף חיים ברנר

בהעתקתו ועם הארותיו של אהוד בן עזר

מתוך הספר המחתרתי "ברנר והערבים"

שיצא לאור במלאת 80 למותו של ברנר

[אסטרולוג, 2001]

ולא נודע כי יצא לאור

[על הסיפור כבר אין זכויות יוצרים והוא "נחלת הכלל"]

לפני שלושים שנה

נשלחתי להרצות במושב אליכין, של יוצאי-תימן, בעמק-חפר, על "ברנר והשאלה הערבית", מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות במלאת חמישים שנה להירצחו. הביאוני לשם במונית מיוחדת. הגענו לבית ההסתדרות, שהיה סגור אך מואר בפנים. ליד הפתח הצטופפו כמה נערים תימנים שפיצחו בלי הפסק גרעינים. השעה היתה רבע לשמונה. הם ניחמו אותנו, אותי ואת הנהג, שעד לתשע יתאסף קהל.

כעבור כמה רגעים הגיע האחראי, בחור תימני, רחמים בשארי שמו, וקרא מרחוק –

"שלום אדון אחיעזר!"

לא. לא כך היה הדבר. הוא התקרב. באור המועט, עמדנו בחבורה, לא הבחין בתחילה מי כאן המרצה ומי הנהג. הנהג, בחור אשכנזי מבוגר ממני בכמה שנים ובעל פנים של חשיבות – ניראה יותר מרצה ממני.

שאל בשארי: "מי כאן אדון אחיעזר?"

הצגתי את עצמי, כדי לחלצו ממבוכתו, ותיקנתיו: "אהוד בן עזר."

"לא." אמר. "אחיעזר."

"בכל זאת," אמרתי, "בן עזר."

"לא יכול להיות," אמר, "כך מסרו לי. גם במודעה כתוב אחיעזר."

ניגשנו אל המודעה המודבקת על פתח הבית. ובאמת כתוב: "הח' אהוד אחיעזר ירצה על ברנר והשאלה הערבית."

"טעות," אמרתי.

"תיכף ניראה," אמר הנהג והוציא את פתק הנסיעה [ההסעה] שלו. "נידמה לי שגם אצלי כתוב אחיעזר," פרש את הפתק, "לא. אתה צודק. כאן כתוב בן עזר."

"אני מצטער," אמר בשארי, "כך הודיעו לי, אחיעזר. טעות."

פתח את הדלת ונכנסנו. שאלתי אם יש ספרייה במקום. השיב בחיוב ולקח אותנו לחדר הספרייה. חדר לא גדול, אצטבאות מלאות ספרים. רובם משעממים וחסרי עניין. ספרי קריאה, אפילו של "הספרייה לעם", כמעט ולא היו. גם ספריי לא. פרספקטיבה מדכאה לגבי ספרייה יחידה במקום. לא שום ספרות עברית מקורית, לבד מכמה קלאסיקונים.

בשארי עזב אותנו בחדר, ואחר דקות אחדות חזר – "מוטב שתיכנס לאולם. אנשים באים והולכים. אם יראו שיש מרצה, יישארו."

נכנסתי. אולם לא גדול ביותר. על הקירות – תערוכה נודדת של רפרודוקציות דהות, מהוצאה זולה, של גוגן. עיתון אחד, "דבר", מונח בכניסה. כמה שורות של כיסאות ומעבר באמצע. שולחן למרצה. בקבוק מיץ אשכוליות וכוס. כעשרה צעירים, כולם תימנים, בגיל של קצת יותר וקצת פחות מעשרים.

ישבתי לידם. השעה היתה כבר שמונה ושלושים של ליל שישי, 4 ביוני 1971. אמרתי: "תראו, אני סופר. זה המקצוע שלי. באתי להרצות אצלכם. עד להרצאה עצמה אתם יכולים לנצל את הזמן ולשאול שאלות."

שאל בן-תשחורת אחד:

"כמה ספרים צריך לכתוב בשביל לקבל פרס נובל?"

ועוד בטרם הספקתי להשיב, קפץ אחר וצעק:

"מספיק ספר אחד!"

התחלתי להשיב בקשר לפרס מה שניתן להשיב.

"אז איך יודעים מסופר שכתב כמה ספרים אם הוא סופר טוב או לא?"

ובעוד אני מסביר, קפץ אחר ואמר:

"עגנון קיבל פרס נובל."

ואחר:

"שמעתי, עגנון היה איש צנוע מאוד. חי כמעט בלי כלום. היה לו דירה קטנה. היה יושב כל היום וכותב. לא היה לו הרבה כסף. איש עני."

ומישהו אחר קופץ ואומר:

"שמעתי, ברנר היה כותב במין צורה מיוחדת כזאת, אף אחד בעולם לא יכול היה לכתוב כמו הוא!"

עוד אני מדבר, ומנסה להשכילם כמידת הבנתם, וכבר נתאחרה השעה, ונכנסו גם כשתיים-שלוש נערות, ובא בשארי והולך לשולחן המרצה, ובלי להזמין אותי להצטרף אליו פותח את הערב. קמתי ובאתי לשבת לידו. מפיו נדף כל הזמן ריח של תבליני-מאכל תימניים. וניראה היה שגם שתה קצת לכבוד השבת.

קודם לכן הסביר לי כי כאן בכפר כארבעה בתי-כנסת, והמבוגרים, שהם דתיים, שולטים. אינם מרשים נגינה וריקודים בליל שישי, ואם מתקיים משהו למורת-רוחם – מיד מתארגנים ו"עולים" על המועדון. סיכמנו שארצה בקצרה על נושא הערב, ויתר הזמן – שיחה.

אגב, לא ראיתי שום אנטנה של טלוויזיה בכפר. למרות שהבתים די גדולים ודי אמידים למראה. גם במועדון לא היתה טלוויזיה.

פתח בשארי ואמר:

"רציתי להתחיל את הערב בדיון חברתי, שזה נחוץ לנו. אתם יודעים, אני בין הפטיש והסדן. רק עושה כאן משהו שלא מוצא חן בעיניהם – תיכף עולים עליי. וצריך לעשות דיון בזה. אבל היות שלא באו כולם – לא נוכל לעשות את זה הערב."

(היו אולי כשלושים צעירים)

"ועכשיו," אמר, "ידבר החבר אחי..."

"בן..." לחשתי לו.

"ובכן, עכשיו ידבר החבר בן עזר על החבר חיים ברנר."

קמתי, וכשלושים זוגות עיניים שחרחרות תלויות בי בסקרנות. וניכר בהם שלא רק על ברנר לא שמעו מעודם, אלא שלא קראו שום דבר בעל ערך לא בספרות העברית החדשה ולא מספרות העולם.

ראיתי שעם "השאלה הערבית" לא תהא כאן תפארתי על הדרך. התחלתי אפוא לספר על חייו. המרד בישיבה. השירות בצבא [הרוסי]. הבריחה. לונדון. ארץ-ישראל. העבודה בחדרה. הגירושין. המוות. דיברתי כעשרים דקות. כל הזמן נכנסו צעירים ויצאו אחרים. שתי הנערות גיחכו כל הזמן. הפסקתי מדי פעם. לבסוף, באחת מהפסקותיי מפני הפרעתן – טמנו את פניהן בחזיהן הצעירים ובקול צחוק כבוש, וכפופות-גו, רצו החוצה, ומבעד לחלון שמענו את התפרצות צחוקן הבריא. הפראי...

"מה לנו ולהן..." היה אומר, מן הסתם, ברנר.

"ובכן," אמרתי ברצינות, "עכשיו, שנשארנו גברים בלבד, בינינו... נוכל לדבר יותר בחופשיות..."

והסברתי להם את התזה על ברנר, החילוני, ללא אלוהים, ועל חוסר היכולת של האהבה לאישה ושל המולדת למלא את הריקנות שבנפש, ומה זה אומר לנו.

רוב היושבים בקהל, שהיו מתמעטים מדי רגע, חבשו כיפות.

סיימתי את ההרצאה וחיכיתי לשאלות.

עיקר השואלים והמתווכחים עימי היו שניים. אחד, פרוע שיער וממושקף, חבוש כיפה, דמות של משכיל תימני צעיר, בעל שאיפות, ספקן, לגלגן, אך לא חכם. את השני אתאר אחר-כך.

שואל הממושקף:

"יכול להיות אדם שאוהב את האישה שלו וגם מאמין באלוהים. אז איך יכול להיות שברנר צודק?"

והתקיפו אותי, מנקודת-מבט דתית.

השני, בחור נמוך, עיניים יוקדות, רזה, ידי פועל, לבוש חולצה משובצת, מאשים אותי, לאחר שהוויכוח בעניין הדתי מתלהט, ואני מסביר להם, בצורה עממית, את ההשקפה על ההתפתחות הדירלקטית ביהדות, נוסח ג. שלום, ועל יהדות שכוללת גם חילוניות – [אך הוא] מאשים אותי ב"שטיפת מוח".

בייחוד נתלהטו הרוחות על שהזכרתי את עניין הצורך במקווה שנצטרכה אישתי, וכיצד רצה הרב שאשקר לו [למעשה, הרב הצטער ששאלתי אם אפשר בלי הליכה למקווה, כי אם לא הייתי שואל, היא היתה בחזקת בת-ישראל כשרה שברור שהלכה למקווה], ועניין הממזרים.

"איך אתה יכול להגיד שייכנסו ממזרים בקהל ישראל. וחוץ מזה – עושים כל מיני דברים. גונבים. משקרים. אז מה יש אם אישתך היתה עושה משהו שכופים עליה?"

לא חפצו להבין את הנקודה – שאדם אינו מוכן לעשות טקס [להשתתף] בניגוד להכרתו.

ובעוד אנו מתווכחים – מצית אותו בחור משובץ-חולצה סיגריה ומעשן להנאתו. בליל שישי!

"מה זה?" אני אומר, "אני מתווכח איתך מתוך עמדה שאני מאמין בה. וחושב שאתה מתווכח איתי באמת – והנה אתה לא מאמין במה שאתה אומר!"

שינה טעמו. לפתע הוא חילוני. ואילו הדור הקודם "יילך בעוד שלושים שנה. לנו אין בעייה. אנחנו כבר חופשים. אבל מה תעשו אתם, האשכנזים, עם כל הישיבות באמריקה. כל היהודים שם בישיבות. והמפד"ל – זאת הבעייה שלכם, לא שלנו!"

כך, לא פחות ולא יותר.

ונסבה השיחה על העניין העדתי. וממשיך "המשובץ":

"אתה אומר כל הזמן שצריך לקרוא ספרים טובים. לדעת. אבל מה אני יכול לעשות ואני פועל בניין. כשאני חוזר בערב הביתה, עייף, אני לא מסוגל לעשות שום דבר. בקושי קורא ספר, ולא מבין מה שאני קורא."

דיברתי, מאוד בזהירות, על חיי – כיצד עלה לי בקושי להיות סופר, למרות שנקודת ההתחלה שלי היתה טובה יותר. אבל, אם לא הייתי מתעקש, למרות כל התנאים החיצוניים – לא הייתי מגיע לשום דבר. וכך עליו – להתעקש, למרות כל הקשיים. כי, כל כמה שזה אכזרי – היום ההשכלה היא המפתח לכול. לא כסף ולא ייחוס אבות.

עתה נישארנו מעט מאוד, כחמישה איש. לאט-לאט נעשתה ה"הרצאה" לשיחת יחידים. הם התעניינו מאוד בשאלה העדתית: אם יש בני עדות המזרח בין מכיריי? אם מקבלים אותם?

סיפרתי להם על דוגמת אבי אמזלג [המלחין והמבצע], משה נתן, א.ב. יהושע, על הקינה, מצד אחד – על שלא שומרים על ה"ייחוד" המזרחי, וכששומרים – שכאילו דוחקים אותו לצד ולא משתפים את המזרחיים בזרם הכללי – וכשמשתפים – על ש"מטמיעים" אותם ולא שומרים על ייחודם.

וכן את דעתי על שלושת הדורות [של עליית בני עדות-המזרח, סבים, אבות ובנים, נשים כגברים] – המסורתי השוקע, האמצעי המתבטל, והשלישי – שיוכל להעלות בגאווה את מורשת האבות [והסבים]. ועניין זה מוטל עליהם, אם לא יתנו לכך ביטוי בספרות – לא יהיה קיום לעולם המזרחי [אכן, טעיתי קצת. תופעה אדירה כמו סמי מיכאל שייכת כולה לדור הראשון, ואילו בני הדור השלישי והרביעי לא בדיוק הוכיחו את עצמם כסופרים גדולים, אף כי לעיתים הם יודעים לעשות קאריירה ספרותית, הרבה מעבר למיגבלות כישרונם – בזכות מוצאם]. 

אומר הבחור המשובץ –

"אני כותב שירים ואין לי אף אחד להראות לו אותם."

כאן נעשתה השיחה לדיאלוג בינינו. הבחור נתקף דיבור, כאותו בחור תימני, משורר, שפגשתי בקיבוץ עברון לפני כשנתיים (או בקיבוץ אחר בגליל). הוא החל מדקלם לי בעל-פה את שיריו, כתובים בנוסח שיר-השירים ופיוטי שבזי, אלחריזי ויהודה הלוי – תמימים מאוד, פטריוטיים, וחסר-ערך.

"איך אני יכול לדעת מה אני שווה?"

אמרתי לו שהוא יכול לשלוח לי שירים שלו. אקרא אותם ואכתוב לו עליהם. אולי אראה אותם לעוד מישהו. אך עליו להתכונן גם לביקורת שלילית.

לא איכפת לו. סיפר על תוכנית לווילה שעשה, והראה למהנדס. לא חשוב לו שאין לו כסף לבנות – רק רצה לדעת אם הוא יכול לתכנן נכון.

וכך המשיך לסובבני בדברים, בשירים ובקטעי שירים. נתתי לו את כתובתי לפי תא הדואר.

לפני שיצאתי אמר – "תראה, אתה סופר. אולי תוכל להשתמש במה שאני מספר לך. לא חשוב לי שהשם שלי לא יופיע. מאה אלף איש חשובים יותר מסופר אחד. אבל אם אחד מהם מספר משהו לסופר, וזה עושה מזה סיפור..."

הנהג בדק את הצמיגים, אם לא הוציאו לנו את האוויר (קודם לכן חשש לצאת מהמכונית, פן יסחבו אותה) ואנו יצאנו לדרך [חזרה לתל-אביב].

ספר השירים החדש של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג

נמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים

ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים

benezer@netvision.net.il

כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר

בציפורן עט פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים

לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים

אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב