*ברק אמנם דרש את הבחירות לראשות "קדימה", אבל התליינים החמדנים שגרמו להדחת אולמרט ויפסידו את השלטון – היו חבריו להנהגת "קדימה".
בגיליון:
- אהוד בן עזר:: בבחירות לכנסת אצביע "עבודה" אלא אם כן אולמרט יהיה מועמד ריאלי של "קדימה" ובעל סיכוי לחזור ולהיות ראש ממשלה מטעמה*. לא אתן קולי לביבי ולא לסוכת מר"צ הנופלת, שאליה רצים אבירי ה"מוסר" ונביאי השקר שלו, אלה שלא למדו מאומה מאז האינתיפאדה של שנת 2000!
- אלי יזרעאלי: מכתב לאהוד על הייטנר: אהוד ידידי,
- אורי הייטנר: דרוש: צ'רצ'יל
- חדשות ישנות:: המלחמה שהסתיימה עודנה נמשכת
- אגודת אַל-פֶטִישׁ, אגודה עות'מנית בע"מ: למאבק נגד אוננות למראה אצבעות רגליים נשיות
- אהוד בן עזר: דיופי שלא הכרתי (ושאיננו "רק" גוטמן)!
- עדינה בר-אל: האח הגדול – ריאליטי
- יוסי גמזו: סִסְמוֹגְרָף...
- משה מנבכי חולשונו: י"ב. בייבל – BIBLE – מקרא
- איליה בר-זאב: בַּת שְׁנָתַיִם
- "תודה לאל, אני כבר יכול להרשות לעצמי להיות צנוע!" – אמר לזוגתו הסופר המתוסכל, שספרו הפך להיות רב-מכר.:
- ליאון גרשוביץ: ציונות של הגשמה ושל ייעוד
- שושנה צוריאל: מי אומר שלחמור אין שכל?
- יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה
- אהוד בן עזר: האם כמיספר המייסדים כן מיספר ההיסטוריות של פתח תקווה?: ברשימתה "כמיספר המייסדים כן מספר ההיסטוריות של פתח תקווה", בעקבות המהומה שחוללה "הבלדה על יואל משה סלומון", רשימה שנתפרסמה במוספו של ההיסטוריון בני ציפר "תרבות וספרות" ("הארץ", 14.11.08) – נוקטת ידידתי הטובה בת פתח-תקווה ונצר למשפחת ברנט – פרופ' יפה ברלוביץ, את הגישה האהובה כיום על המחקר ההיסטורי – והיא כי לכל צד יש סִיפֵּר (נאראטיב) משלו, ואין אמת היסטורית מוחלטת, וכך היא עושה קצת סדר ב"מהומה".
- תערוכת היפה והחיה: צילומיה של מירי דוידוביץ
- אסתר ראב / כל הפרוזה: המהדיר: אהוד בן עזר
- ועוד על הספר "ואם אתה מוכרח לאהוב": מאת שמאי גולן
- אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל: הוצאות הספרים "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"
- אלוהים מרחם על ילדי הגן: ופחות על ילדי בית הספר
- למור אלטשולר: איתך באבלך על מות אביך גדעון
- ביום שני 24 בנובמבר 2008 תתקיים במוזיאון ראשון-לציון: מנחה לספר:
- ברכות למפלגת העבודה על פרישתו של השר עמי איילון: האיש מבולבל, לא חכם, ומומחה בעשיית דבר והיפוכו
- ברגע האחרון: רות ירדני כץ: שר בלי תיק? לא מוסרי! – על עמי איילון
- בקשת סליחה מהפלסטינים לקראת ה-29 בנובמבר: אנחנו מבקשים סליחה מארגון עדאלה (שמימצאיו המגמתיים מופיעים בראש מהדורות החדשות של שירות השידור של מדינת כל אזרחיה אישׂראיל גם כאשר נופלים קסאמים פלסטיניים בשדרות) – אנחנו מבקשים סליחה מערביי אישׂראיל ומכל הפלסטינים במזרח התיכון ובעולם – על אשר בעקבות החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 על הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י – הצלחנו להקים את המדינה הקולוניאליסטית הציונית אישׂראיל ולא הנחנו לאבותיכם, אללה ירחמו, לרצוח את כולנו כפי שרצחו כבר למחרת ההחלטה את נוסעי האוטובוס העברי מנתניה לירושלים – בכביש שעבר ליד הכפר פֶגֶ'ה אשר ממזרח לפתח תקווה, בכיוון וילהלמה.
- הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר: "ספר הגעגועים"
- החדשות הטריות בפרשת הדחתו של ראש הממשלה אולמרט:: לא יוגשו אפילו כתבי-אישום!
- ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר": ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
מאמרים
אהוד בן עזר:
בבחירות לכנסת אצביע "עבודה" אלא אם כן אולמרט יהיה מועמד ריאלי של "קדימה" ובעל סיכוי לחזור ולהיות ראש ממשלה מטעמה*. לא אתן קולי לביבי ולא לסוכת מר"צ הנופלת, שאליה רצים אבירי ה"מוסר" ונביאי השקר שלו, אלה שלא למדו מאומה מאז האינתיפאדה של שנת 2000!
אלי יזרעאלי: מכתב לאהוד על הייטנר
אהוד ידידי,
אינך יכול לצפות לריבוי כותבים שפויים, כאשר אתה מעניק במה להבלים של אורי הייטנר.
הוא יושב בגולן ומייעץ לנו על תל אביב.
הוא משתלח באולמרט, כאשר כל טענותיו – חסרות השחר והבלתי מוכחות – של הייטנר, אינן אלא הבל ורעות רוח.
כעת קראתי, שהאוויל מכריז כי אולמרט מבייש את זיכרו של רבין [גיליון 392]. אז לא אכנס עימו לוויכוח, על חשבון זמני הדל, רק אזכיר, בתור דוגמא, כי רבין, במלוא שפיותו ובמו פיו טען: "ערפאת הוא הפרטנר."
ערפאת רצה אז הרבה יותר, משאולמרט בכלל חשב לתת.
אולמרט מנהיג ריאליסטי. לבני אינה מחליפתו ואינה ממשיכתו. גם אם תזכה בבחירות, על חודו של קול, כנגד נתניהו, לא תהא מסוגלת להקים ממשלה, כפי שלא הצליחה הפעם. אני, מכל מקום, לא אצביע עבורה.
נתניהו (עם או בלי קולי), יצליח להרכיב קואליציה, אולם לא המדרש (של תעמולת הבחירות) עיקר, אלא המעשה (ביושבו בשלטון). מי שמסר את חברון, ימסור גם את הגדה המערבית, אורטל וקצרין. ויישב אולמרט כצדיק, אשר מלאכתו תיעשה בידי אחר.
אולם כבר היום, עשויים קוראים מנוסים ובעלי יכולת אנליטית, להבחין בשינוי כיווני הרוח באשר לאולמרט. כשם שרבין חזר כמנהיג לאומי, וכשם שנתניהו מככב בליכוד, כך לא ירחק היום ואולמרט, אשר לא יישפט או יזוכה, יחזור כמושיע לאומי.
אני מוכן לקבל דעות שונות ואף מנוגדות לשלי. אני מכבד אותן, אולם יש גבול במתן החופש לפירסומי הבלים שאינם מבוססים. האם לא יוכל ידידי בן עזר, למצוא עוד כמה כותבים ברמתו של גיא בכור? הרי השקפותיו אינן בהכרח השקפותיי, אולם הגיונותיו מצדיקים פרסום כל דבריו, אשר מכבדים כל במה.
אהוד: אני מכבד את דעותיו של אורי הייטנר וחושב אותו לאחד הפובליציסטים הטובים שיש לנו בעיתונות הפחות-ממוסדת, אף כי לרבות מדיעותיו, בייחוד לגבי אולמרט, אינני מסכים. דיעותיי והערכותיי לגבי אולמרט דומות לשלך, אך זו אינה סיבה שלא אפרסם את הייטנר. אמנם, הוא כותב כל כך הרבה, שבדרך-כלל אני מצליח לתת רק את מחצית מאמריו, אחרת היה עליי להוציא את המכתב העיתי כל יום.
אורי הייטנר
דרוש: צ'רצ'יל
יש בי נוגדנים טבעיים כלפי כריזמטורים ויותר מכך, כלפי קהל משולהב. יש בי חששות כבדים מפני מדיניות החוץ של ברק אובמה. ואף על פי כן, כאשר צפיתי בשידור חי בנאום הניצחון של אובמה, חשתי התרגשות עצומה והזדהות רבה.
גורם מרכזי לתחושה זו היא עצם בחירתו של שחור לתפקיד החשוב ביותר בעולם, לנוכח ההיסטוריה הגזענית בארה"ב. בחירתו יוצרת תחושה של צדק היסטורי, של ניצחון ערכי החירות והשוויון. אך אובמה לא רץ בשם צבע עורו ולא ביקש תמיכה מסיבה זו. אין ספק שמדובר במנהיג טבעי, אדם מוכשר ביותר, בעל אישיות סוחפת, בעל קסם אישי רב, המקרין אמינות ואנושיות ולכן מעורר אמון והזדהות. אובמה מדבר בשם חזון, לא גבוה מידי אך מרומם נפש, של חברה צודקת יותר, המבוססת על ערכים של הוגנות, סולידאריות ואנושיות; אנטיתזה למסר המפורר והמנכר של הדרוויניזם החברתי השליט בעשורים האחרונים בעולם כולו, ובארה"ב בפרט. נאומו של האוראטור הדגול הזה, לאחר בחירתו, יצר תחושה של משק כנפי ההיסטוריה. מאות מיליונים שצפו בנאום, בכל רחבי העולם, חשו שהם נוטלים חלק באירוע שעשוי לשנות את פני ההיסטוריה ולהצעיד אותה לעתיד טוב יותר.
היכולת להיבחר מעידה על כושר מנהיגות, אך מבחן המנהיגות האמיתי הוא הבוקר שלאחר הבחירה. 4.11 היה מבחן מנהיגות גדול לאובמה והוא עמד בו בהצלחה רבתי, אולם המבחן האמיתי יחל ב-20.1.09, כשאובמה יכנס לבית הלבן. עומדים בפניו אתגרים גדולים מבית ומחוץ, ובהם המשבר הכלכלי.
נשיא ארה"ב אינו מנהיג של העם האמריקאי בלבד, אלא מנהיג העולם החופשי כולו, והוא נבחן בהנהגת העולם לא פחות מאשר בהנהגת ארצו. בפני העולם החופשי ניצב אתגר שלא היה כמותו מאז ימי היטלר – איום הקנאות האסלאמית.
מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 היא ההמחשה של האיום – מטרת הקנאות האסלאמית היא להרוס, להשמיד ולאבד את העולם החופשי, על מנת להשליט תחתיו על העולם כולו את האסלאם. האיום האסלאמי הוא כפול: א. הטרור האסלאמי, מאל-קאעידה, דרך חיזבאללה ועד חמאס. ב. התחמשותה של איראן, מעצמת הקנאות האסלאמית, בנשק גרעיני. מציאות של איראן גרעינית, כמוה כמצב בו להיטלר היה נשק גרעיני. זו מציאות בלתי נסבלת, שיש למנוע אותה בכל מחיר, גם אם המחיר יהיה מלחמה קשה (אם כי יש לנסות למצות קודם את הלחץ הכלכלי, אך בצורה הרבה יותר חמורה מכפי שהדבר נעשה עד עתה – בחרם כלכלי מוחלט, מלווה באיום בפעולה צבאית, אם לא יהיה די בו).
כדי לנצח את הקנאות האסלאמית, העולם החופשי זקוק למנהיג נחוש, שידע להלהיב אותו בחזון של עולם טוב יותר, אך גם לדרוש ממנו דם, יזע ודמעות בדרך להגשמת החזון. יש צורך במנהיג שידע להציב חזון של עשה טוב, אך לא פחות מכך, להלחם ברע. זוהי מלחמת בני אור בבני חושך, ובני אור זקוקים למנהיג כדי לנצח.
העולם החופשי זקוק היום לצ'רצ'יל חדש. האם אובמה ניחן בתכונות הצ'רצ'יליאניות? אין ספק, שבדומה לצ'רצ'יל מצטייר אובמה כמנהיג המעורר השראה ומסוגל להניע בני אדם שוחרי טוב. אולם במערכת הבחירות שניהל, הוא הציג מדיניות חוץ צ'מברליינית, בקריאתו למו"מ עם איראן. אין כל מקום למו"מ עם איראן, ועצם הנכונות לדון עמה נותן לה לגיטימציה. אין כל סיכוי לשכנע את הקנאות האסלאמית למתן את דרכה באמצעות פייסנות. צ'מברליין חזר מהמו"מ עם היטלר ומהסכם מינכן, בהצהרות פופוליסטיות נוסח "שלום עכשיו": "הבאנו שלום בדורנו!" – עמו נסחף אחרי הפופוליזם והריע לו. אבל הפייסנות כלפי הנאצים הובילה למלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה ולשואת יהודי אירופה. הלקח של "לעולם לא עוד," מחייב את האנושות הנאורה להלחם ברע המוחלט ולא לנסות לפייסו.
האם מול האתגר האסלאמי יהיה אובמה צ'רצ'יל או צ'מברליין? זה מבחנו הגדול של אובמה. יש להניח, שזמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, יחתרו ארגוני הטרור האסלאמיים לפרובוקציה קשה, שתעמיד את אובמה במבחן. באופן התמודדותו במבחן זה, עשוי אובמה לחרוץ את עתיד האנושות.
חדשות ישנות:
המלחמה שהסתיימה עודנה נמשכת
והמלחמה שנמשכת לא תגיע לסיום
אלא בנאומים החלולים של הסופרים החשובים
המתמחים בקברנוּת פוליטית
אלא בנאומים החלולים של הסופרים החשובים
המתמחים בקברנוּת פוליטית
אגודת אַל-פֶטִישׁ, אגודה עות'מנית בע"מ
למאבק נגד אוננות למראה אצבעות רגליים נשיות
ואגודת פדיקור מניקור לשיפוץ ציפורניים חולות
מכריזות על תחרות כפות הרגליים הנשיות
המכוערות ביותר בישראל
לקראת עונת החורף של הסתרתן בנעליים
הכתובת למשלוח צילומים מגעילים תפורסם בקרוב
אהוד בן עזר
דיופי שלא הכרתי (ושאיננו "רק" גוטמן)!
על התערוכה הרטרוספקטיבית העשירה והמפתיעה
של ראול דיופי בפאריס: Raoul Dufy le plaisir
26.10.08. יום ראשון. פריס. במטרו לתחנת יינה. המוזיאון לאמנות מודרנית של עיריית פאריס. תערוכת דיופי. Musee d'Art moderne de la Ville de Paris, 17 octobre 2008 – 11 janviar 2009. לתערוכה "ראול דיופי, ההנאה" אין שום תור בחוץ או במבואה אבל האולמות דחוסים בקהל שכנראה אינו ממהר להיפרד מן התמונות. זוהי תערוכה רטרוספקטיבית מדהימה בהיקפה ובעושרה. תערוכה שמשנה כליל, לפחות בעיניי, את הרושם הכללי מדיופי כצייר בעל סגנון מסויים, קליל, ים-תיכוני בעיקרו.
נחום גוטמן סיפר לי ודומני שגם כתב, כי שני הציירים שהשפיעו עליו ביותר היו רוסו ודיופי. האלבום של דיופי, שרכשתי כאשר עבדתי על עריכת אלבום נחום גוטמן (מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך) אישר לי זאת בציוריו הקלילים, הים-תיכוניים, עם צבעי הכחול והירוק העזים, המקסימים, החושניים; ואכן כך הן גם כמעט כל הגלויות הנמכרות בתערוכה הנוכחית בפאריס. כך גם האלבום המקוצר שקניתי היום בפאריס (כי יש לי כאמור כבר אחד בבית). לכן אני רוכש כאן רק את האלבום המקוצר של התערוכה, במחיר 9 יורו בלבד.
התערוכה בפאריס מתפרסת לפי תקופות הציור והשפעות על דיופי, ורובן קודרות, אימפרסיוניסטיות, קוביסטיות. סידרה של אוניות מטען שחורות (דווקא משנות ה-50). נושאים שבחלקם הם מאוד כבדים, בעיקר בביצוע; והסגנונות משתנים החל מ-1900 לערך ועד לשנות ה-20 וה-30. ואילו עיקר הקלות והים-תיכוניות שבהן התפרסם דיופי, הן באקווארלים, ודומה שרק מאוחר יותר גם בשמנים, הן שנות ה-40 וה-50.
ספק רב אם גוטמן כבר ראה ציורים אלה של דיופי, או דומים להם בסגנון, בשנות ה-20 וה-30 בפאריס; ויכול להיות שהיתה הקבלה ביניהם, ולכן גוטמן אהב את דיופי – אך אולי לא היתה כאן השפעה אלא כל אחד מהם הגיע מעצמו לסגנון קצת דומה. אכן, בציוריו המאוחרים, הים תיכוניים, הקלילים, הצבעוניים עם דמויות האנשים הקטנים כחגבים ועם החופים המקסימים – נראה דיופי קרוב להדהים לים-תיכוניות ולנופי הכנרת של גוטמן, בייחוד באקווארלים, אך הוא לא קרוב לתקופתו הראשונה של גוטמן, העומדת יותר בסימן רוסו (שגם אותו הבאתי באלבום גוטמן שערכתי לצורך הקבלה לתקופתו הראשונה של גוטמן בשנות ה-20 וה-30).
"ראול דיופי הוא ההנאה עצמה," כתבה גרטרוד שטיין, התומכת של האמנות האוואנגרדית במאה ה-20. ובתערוכה הרטרוספקטיבית הזו, ומתברר, הראשונה [!] שלו בפאריס, כך נכתב בדף ההסבר, ניתנת ההזדמנות למבט חדש ורענן על צייר שהיה ידוע ומוערך בתקופתו אך לדברי דף ההסבר, כמעט שאינו ידוע כיום. כל תקופת יצירתו וכל התחומים שבהם יצר [כגון חיתוך בעץ, הדפסות בדים, ועוד] מוארים היטב בתערוכה: פוביזם, סזאניזם, השנים שבין שתי מלחמות העולם, הרישומים, תפאורות-פנים, אופנה ועוד. מודגשת שמחת החיים שלו, ההומור, הדרך הקלילה שבה ביטא את שייכותו לציור המודרני של תקופתו בהישארו נאמן לקו, לצבע, למיבנה, לחומריות ולאור.
לאוהבי דיופי כדאי למהר ולקנות כרטיס טיסה לפאריס וזאת משום שהתערוכה המרתקת וכמעט החד-פעמית הזו – תיסגר בקרוב, ב-11 בינואר 2009. פירסומו הרב של דיופי בא לו, כאמור, בזכות הקלילות הצבעונית, העליזה, השובבה, המלאה שמחת חיים ואהבת הציור, שאיפיינה את עשרות שנותיו האחרונות (הוא נולד ב-1877 ונפטר בגיל 76 ב-1953), ואולם ההתבוננות המעמיקה בכל שלבי התפתחותו כצייר, המומחשת בצורה בלתי-רגילה בתערוכה, מראה כיצד כמעט מחצית מחייו היצירתיים עברה עליו בציורים, מצויינים כשלעצמם, אך עדיין אין בהם את שפתו המיוחדת, את טביעת האצבעות האחת ואין שנייה לה – שלו; כיצד אין בה עדיין הציור שהעניק לו, ובצדק, תהילת עולם.
הרצינות בגישה והעבודה הרבה שהשקיע בחתירה קדימה – עד שהתגבש סיגנונו הייחודי, צריכים לטעת תקווה בלב כל אמן רציני. אין זו חוכמה להיתפס כבר בראשית דרכך לכמה סמלים אופייניים כגון פומפיות, כבשים וחצאי-רימונים, וככה לקבל תו-היכר אמנותי וגם מסחרי. צייר רציני מצייר מתוך דיבוק שמתחולל בו ולעיתים גם השפעות זרות שמהפנטות אותו, ושדווקא באמצעות הציור בעקבותיהן הוא רוצה לעמוד על סוד השפעתן עליו, להיפטר מהן ולמצוא את סיגנונו הייחודי. יש ציירים שהולכים לאיבוד או מתים צעירים בראשית דרכם, ויש שהם אשפים עושי להטים כפיקאסו, ויש שמבשילים לאיטם וזוכים להגשים את הבשלתם.
התמונה "עצים בל'אסטקה" משנת 1908, בהיות דיופי כבר בן 31, ממחישה את תקופת היותו מושפע מסיזאן, בטרם גיבש באמנותו את עצמיותו, וקשה לראות בה את דיופי המוכר והפופולארי. ואילו התמונה "התזמורת האדומה" משנת 1948-9, בהיות דיופי כבר כבן 72, היא דוגמה מצויינת לסגנונו המאוחר, המפורסם, הדומיננטי, העליז, הקליל, מלא שמחת החיים וה"גוטמני" כל כך! – יש גם אצל גוטמן המאוחר תמונת תזמורת שכזו. אמנם כאן הבאנו ציור באדום, ואילו מרבית הציורים הים-תיכוניים רוויים כמובן כחול שמיים ומים, אור השמש וירק העצים.
הכניסה עלתה רק 6 יורו לאיש. דומני שרק כאן קיבלנו את ההנחה לזקנים, אחרת היה עולה לנו כפליים.
עדינה בר-אל
האח הגדול – ריאליטי
מסתבר ש"האח הגדול" אינו רק תוכנית ריאליטי בטלוויזיה. הוא ריאליטי ריאליסטי ביותר בחיינו. והנה דוגמא: אני מגיעה סוף-סוף הביתה, אחרי עבודה והתרוצצויות, ממש קורסת על כורסה ורוצה לקרוא עיתון בשקט, או לנמנם קצת תוך כדי הצצה מזווית העין אל קומדיה קלילה בטלוויזיה, והנה – צלצול טלפון.
"שלום, הגעתי לבית משפחת בר-אל?"
"כן."
"האם זו עדינה?"
"אכן."
על שתי התשובות הראשונות, שנשאלו בקול ידידותי, אני עונה בקול ידידותי, כי מי יודע מי הפונה? כשאני במצב רוח אופטימי אני מקווה שמישהו רוצה להודיע לי על פרס ספרותי או על ירושה גדולה שאני צריכה לקבל; וכשאני במצב רוח פסימי אני מתארת לעצמי שזוהי אחת הסטודנטיות שרוצה לתקן ציון.
ואז בא הפאנץ' ליין – מישהו רוצה למכור לי משהו!!! ולפעמים, ברוב חוצפה, מציינים שם של אחד ממכריי כממליץ על הפנייה אליי, דבר שהתברר בעבר במקרים רבים כשקר מוחלט!
סוג השיחה הזה, של התחפשות לידידים שלי, של פנייה מתקתקה אליי כאל חברה שלהם, משגע אותי יותר מהסוג האחר, בו מרימים שפופרת ובאופן אוטומטי שומעים קול מוקלט: "מדבר מנהל הסוּפּר... היום תוכלו לקנות עוף בחמישה שקלים וחיתולים בעשרה..." – וזאת כי הפנייה הידידותית ההיא גוררת אותי לתוך מלכודת דבש.
בעבר הייתי עונה בנימוס וזה עלה לי בבזבוז זמן לשכנע את מי שמעבר לקַו שבאמת אין לי צורך במוצריו. היום, לאחר שתי השאלות הנ"ל, כשמסתבר לי שזה לא פרס ספרותי ולא ירושה ולא סטודנטית, אני מיד מגיבה, בקול הכי החלטי שאני מסוגלת לגייס: "תודה, לא. אני לא מעוניינת!"
אבל מסתבר שלא כדאי להישאר מנומס גם בשלב הזה, כי אז אני מקבלת מבול של תוכחות: "רגע, במה אינך מעוניינת? איך את מחליטה שאת לא זקוקה למשהו לפני ששמעת את ההצעה?"
ואז כבר אין לי ברירה ואני טורקת את הטלפון, למרות התנהלותי המנומסת בדרך כלל.
וזה עוד לא הכול. ומה עם הפקסים שאנו מקבלים בכל שעות היום והלילה? קרה כבר שהטלפון עם קו הפקס צילצל בלילה שבין שישי לשבת בשתיים לפנות בוקר! וברור לאלו חרדות זה יכול להכניס את הבן-אדם, שחושב מיד על יקיריו שאינם נמצאים עימו בבית ברגע זה.
שלא לדבר על ההוצאות שמחייבים אותנו בלי שנרצה, כי בדרך כלל הפקסים של הפרסומות מודפסים עם לוגו ענק, והם מבזבזים כל כך הרבה דיו של המדפסת מבלי שנוכל להתגונן.
מעל במה זו אני מבקשת ומתחננת בפני כל המפיצים והמוכרים: אנא, הוציאו את שמי ואת מספר הטלפון שלי מהרשימות שקיבלתם מהאח הגדול. אני לא רוצה לקנות כלום! רוצה שיתקשרו אליי רק אוהביי ומכריי ומי שיש לו בשורות טובות עבורי. אמן.
ובהזדמנות זו אני שולחת חינם אין כָּסֶף ברכות לבביות לקוראי "חדשות בן עזר".
שלכם,
עדינה בר-אל
אהוד: יש לי עצה עבורך – כך נפטרתי מעונש הפקסים. הפקס שלי מותקן במחשב, כך שקודם כל אני רואה אותו על הצג ואין כל בזבוז נייר ודיו בקבלתו, והמיטרד הוא רק צלצול הטלפון המעצבן באמצע הלילה.
ומה אני עושה בבוקר? נותן הוראה לשלוח את הפקס שקיבלתי, לפי הכתובת שרשומה בו – עשר פעמים. ואת ההוראה הזו אני מכפיל בעשר פעמים ויוצא שבכמה לחיצות במקלדת, החרא ששלח לי פקס פרסומת באמצע הלילה מקבל חזרה 110 עותקים של הפקס שלו או שהמחשב שלו מתחיל להיסתם מרוב הודעות! – וכבר קרה לי שאחד החראים האלה הרים אליי טלפון והתלונן שאני מציף אותו בפקסים!!!
"שלום, הגעתי לבית משפחת בר-אל?"
"כן."
"האם זו עדינה?"
"אכן."
על שתי התשובות הראשונות, שנשאלו בקול ידידותי, אני עונה בקול ידידותי, כי מי יודע מי הפונה? כשאני במצב רוח אופטימי אני מקווה שמישהו רוצה להודיע לי על פרס ספרותי או על ירושה גדולה שאני צריכה לקבל; וכשאני במצב רוח פסימי אני מתארת לעצמי שזוהי אחת הסטודנטיות שרוצה לתקן ציון.
ואז בא הפאנץ' ליין – מישהו רוצה למכור לי משהו!!! ולפעמים, ברוב חוצפה, מציינים שם של אחד ממכריי כממליץ על הפנייה אליי, דבר שהתברר בעבר במקרים רבים כשקר מוחלט!
סוג השיחה הזה, של התחפשות לידידים שלי, של פנייה מתקתקה אליי כאל חברה שלהם, משגע אותי יותר מהסוג האחר, בו מרימים שפופרת ובאופן אוטומטי שומעים קול מוקלט: "מדבר מנהל הסוּפּר... היום תוכלו לקנות עוף בחמישה שקלים וחיתולים בעשרה..." – וזאת כי הפנייה הידידותית ההיא גוררת אותי לתוך מלכודת דבש.
בעבר הייתי עונה בנימוס וזה עלה לי בבזבוז זמן לשכנע את מי שמעבר לקַו שבאמת אין לי צורך במוצריו. היום, לאחר שתי השאלות הנ"ל, כשמסתבר לי שזה לא פרס ספרותי ולא ירושה ולא סטודנטית, אני מיד מגיבה, בקול הכי החלטי שאני מסוגלת לגייס: "תודה, לא. אני לא מעוניינת!"
אבל מסתבר שלא כדאי להישאר מנומס גם בשלב הזה, כי אז אני מקבלת מבול של תוכחות: "רגע, במה אינך מעוניינת? איך את מחליטה שאת לא זקוקה למשהו לפני ששמעת את ההצעה?"
ואז כבר אין לי ברירה ואני טורקת את הטלפון, למרות התנהלותי המנומסת בדרך כלל.
וזה עוד לא הכול. ומה עם הפקסים שאנו מקבלים בכל שעות היום והלילה? קרה כבר שהטלפון עם קו הפקס צילצל בלילה שבין שישי לשבת בשתיים לפנות בוקר! וברור לאלו חרדות זה יכול להכניס את הבן-אדם, שחושב מיד על יקיריו שאינם נמצאים עימו בבית ברגע זה.
שלא לדבר על ההוצאות שמחייבים אותנו בלי שנרצה, כי בדרך כלל הפקסים של הפרסומות מודפסים עם לוגו ענק, והם מבזבזים כל כך הרבה דיו של המדפסת מבלי שנוכל להתגונן.
מעל במה זו אני מבקשת ומתחננת בפני כל המפיצים והמוכרים: אנא, הוציאו את שמי ואת מספר הטלפון שלי מהרשימות שקיבלתם מהאח הגדול. אני לא רוצה לקנות כלום! רוצה שיתקשרו אליי רק אוהביי ומכריי ומי שיש לו בשורות טובות עבורי. אמן.
ובהזדמנות זו אני שולחת חינם אין כָּסֶף ברכות לבביות לקוראי "חדשות בן עזר".
שלכם,
עדינה בר-אל
אהוד: יש לי עצה עבורך – כך נפטרתי מעונש הפקסים. הפקס שלי מותקן במחשב, כך שקודם כל אני רואה אותו על הצג ואין כל בזבוז נייר ודיו בקבלתו, והמיטרד הוא רק צלצול הטלפון המעצבן באמצע הלילה.
ומה אני עושה בבוקר? נותן הוראה לשלוח את הפקס שקיבלתי, לפי הכתובת שרשומה בו – עשר פעמים. ואת ההוראה הזו אני מכפיל בעשר פעמים ויוצא שבכמה לחיצות במקלדת, החרא ששלח לי פקס פרסומת באמצע הלילה מקבל חזרה 110 עותקים של הפקס שלו או שהמחשב שלו מתחיל להיסתם מרוב הודעות! – וכבר קרה לי שאחד החראים האלה הרים אליי טלפון והתלונן שאני מציף אותו בפקסים!!!
יוסי גמזו
סִסְמוֹגְרָף...
כְּשֵם שֶסֵּיְסְמוֹגְרָף נֶחְשָב בֵּין מַדְּעָנִים כְּנֵזֶר
כָּל כְּלֵי רִשּוּם כֹּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים וְדִווּחָם
מַצִּיעַ טוּר-גְּמִיזוֹת זֶה שֶעַל צַג "חַדְשוֹת בֶּן עֵזֶר"
מִין סִסְמוֹגְרָף פּוֹלִיטִי לִבְדִיקַת סִסְמוֹת אָחָ"ם.
כִּי הַסִּסְמוֹת שֶאֵלֶּה מַפְרִיחִים בִּשְלַל צְרוֹרוֹת פֹּה
כְּבָר יֵש בֵּינָן וְהָאֱמֶת תְהוֹם פְּעוּרַת-פֶּה
כְּמוֹ זֹאת שֶבֵּין הַבְטָחוֹתָיו שֶל כָּל קַבְּלַן-בְּחִירוֹת פֹּה
וּבֵין הִתְבַּדּוּתָן לְמָחֳרָת יוֹם-הַקַּלְפֵּי.
כָּךְ, לְמָשָל, אִם נְעַיֵּן עִיּוּן מֻשְֹכָּל בְּטִיב
הַבְּלוֹף הָאָפְנָתִי שֶשְּמוֹ "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"
נִרְאֶה כִּי אֶת דַּרְכֵי יוֹצְרֵי אוֹתָהּ סִסְמָה הִכְתִּיב
תָּמִיד, אֲבָל תָּמִיד אוֹפּוּרְטוּנִיזְם לְתִפְאֶרֶת.
וְנִוָּכַח כִּי בַּיָּמִים בָּהֶם הָיָה תָלוּי
גּוֹרַל כִּסְּאָם בְּמִי שֶכְּנֶגְדּוֹ עַכְשָיו יוֹצְאִים הֵם
בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, הֵם לֹא הִשְמִיעוּ בְּגָלוּי
אַף לֹא צִיּוּץ חָלוּש, שֶכֵּן מִיָּד הָיוּ מוֹצְאִים הֵם
אֶת עַכּוּזָם – שֶכְּבָר הֻבְרַג הֵיטֵב אֶל הַכִּסֵּא–
מוּעָף כְּמִין מוֹשָב נִפְלָט שֶכָּל נוֹהֵג כְּלִי-טַיִס
מַפְעִיל בִּשְעַת-חֵרוּם אִם הוּא חָלִילָה מִתְנַסֶּה
בְּסַכָּנַת-חַיִּים בָּהּ אִיש אֵינוֹ זוֹכֶה בְּפַיִס.
הִנֵּה אֲפִלּוּ ג'וֹן מֶק-קֵין, גִּבּוֹר קְרָבוֹת וְיֶטְנָאם
שֶלֹּא הִסְכִּים לְהִשְתַּחְרֵר כָּל עוֹד פְּקוּדָיו בַּשֶּבִי,
הַאִם זָעַק חָמָס אֵי-פַּעַם נֶגֶד שִגְיוֹנָם
שֶל מֶחְדְּלֵי הַבּוֹס, גּ'וֹרְג' בּוּש, כָּל עוֹד הָיָה יוֹשֵב עִם
הַבּוּש הַזֶּה כִּשְאַר רֶפּוּבְּלִיקָאִים שֶכְּמוֹתוֹ
בְּמִפְלָגָה אַחַת – אַךְ בַּקַּמְפֵּין נֶגֶד אוֹבָּמָה
נִסָּה בְּלִי הַצְלָחָה לְהִתְנָעֵר מִתַּדְמִיתוֹ
שֶל בּוּש-מַזָּל שֶכְּשֶאָזַל כֹּחָהּ שֶל הַפְּרוֹגְרָמָה
הַשַּמְרָנִית טָעַן בְּעֹז כִּי דַוְקָא הוּא מָנוּי
עַל ticket הַתְּמוּרָה וְהַחִדּוּש וְהַשִּנּוּי...
הִנֵּה הַגְּבֶרֶת לִבְנִי שֶשּוּם אֹזֶן לֹא שָמְעָה
בָּעָם הַזֶּה עַל סְלִידָתָהּ בִּימֵי שָרוֹן מֵעֵסֶק
הָאִי הַיְּוָנִי וּשְאַר שְרָצִים וְלֹא תָמְהָה
כָּאן דַּעַת שוּם קָהָל עַל שְתִיקָתָהּ הַמְּנֻמֶסֶת
עַל כָּל סְפִירוֹת הָאוֹלְמֶרְט שֶל תִּיקֵי פָּרָשִיּוֹת
וּשְלַל מַעַטְפוֹת הִירְשְזוֹן וְטָלַנְסְקִי שֶ"קָּדִימָה"
בֹּרְכָה בָּהֶן, וּמִיסִיס קְלִין – שוּם זַאפְּטוֹת מַרְשִיעוֹת
בְּאִיש מֵאֵלֶּה לֹא תָקְעָה וּכְלָל לֹא הֶאֱדִימָה
מִכָּךְ שֶמִּפְלַגְתָּהּ, מֵרֹאש-הַמֶּמְשָלָה עַד שַֹר,
אֵינֶנָּה – אֵיךְ לוֹמַר זֹאת דּוּגְרִי – סֵמֶל הַמּוּסָר
אַךְ מִשֶּתַּש כֹּחָם שֶל בּוֹסִים אֵלֶּה הִיא בּוֹחֶרֶת
לְהִתְקַשֵּט בַּמּוֹדָה שֶל "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"...
וְרֹאש עִירִיָּתָהּ עוּל-הַיָּמִים שֶל עִיר-הַנֶּגֶב –
הַאִם הֵעֵז לִפְצוֹת אֶת פִּיו כְּנֶגֶד אִיש-חַסְדּוֹ
כָּל עוֹד הָיָה תָלוּי בּוֹ וְנִזְהַר מִקְּרִיאוֹת-נֶגֶד
וְלֹא קִבֵּל הֶפְטֵרְנֶר מִתּוֹעֶלֶת הִתְמַסְּדּוֹ
כְּבֶן-הַטִּפּוּחִים הַמָּעֳדָף וְהַנּוֹצֵץ
עַד שֶהִגִּיעוּ הַבְּחִירוֹת בָּהֶן יָצָא חוֹצֵץ
מוּל כָּל פְּגָמָיו וּפַשְלוֹתָיו שֶל מִי שֶכְּשֶהָיָה
זָקוּק לוֹ רַק כִּשְכֵּש לוֹ בִּזְנָבוֹ כְּמִין שֵֹיָה?...
מָה שֶמַּזְכִּיר לְמִי שֶיֵּש לוֹ זִכָּרוֹן הִיסְטוֹרִי
שֶבּוֹ מֵקֵל מוּסַר הַשְֹכֵּל עַל הֲבָנַת הַ-story
אֶת הַקּוּרְיוֹז הַבָּא עָלָיו הָיוּ מִתְלוֹצְצוֹת
אַלְפֵי סָאטִירות-לֶחִי עוֹד בִּבְרִית-הַמּוֹעָצוֹת:
בְּחוּגֵי קוֹמוּנִיסְטִים הָיוּ מִתְבַּשְֹּרִים
בְּמִין פָּאנִיקָה לֹא רְגִילָה
כִּי חְרוּשְצ'וֹב, בִּוְעִידַת-מִפְלַגְתָּם הָעֶשְֹרִים
אֶת עַוְלוֹת מִשְטַר סְטָלִין גִּלָּה
וּמָנָה וְגִנָּה וְתֵאַר וְהִסְבִּיר
אֵיךְ הִגְלָה הָרוֹדָן הֶעָרִיץ
אֶזְרָחִים הַחַפִּים מִכָּל חֵטְא לְסִיבִּיר
וְהָ"אֶן.קָ.וֶ.דֶ" אֵיךְ הֵרִיץ
רִבְבוֹת אֲחֵרִים אֶל מוֹתָם הָאַכְזָר
וּבִיֵּם מִשְפְּטֵי-רַאֲוָה
וְאֵיךְ בַּאטְיוּשְקָה סְטָלִין בַּקְּרֶמְלִין גָּזַר
עַל רַבִּים עִנּוּיֵּי זַעֲוָה
וּכְשֶכָּל הַקָּהָל שָם גָּרַף אֶת חָטְמוֹ
וְקִנַּח דִּמְעוֹתָיו בְּמִטְפַּחַת
לְמִשְמַע גִנּוּיֵּי הַנּוֹאֵם אֶת קוֹדְמוֹ
קָם נִיקִיטָה וְסָח בְּרֹב נַחַת:
"חֲבֵרִים יְקָרִים, מֵאַחַר שֶאֵלָהּ
שֶל אוֹתָהּ עָרִיצוּת רַבַּת-וֶתֶק
כְּבָר נִפְטַר, אֶתְיַחֵס כָּאן לְכָל שְאֵלָה
שֶאַתֶּם תִּכְתְבוּ לִי עַל פֶּתֶק
בְּלִי שוּם צֹרֶךְ לַחְתֹּם עַל גַּבָּיו אֶת שִמְכֶם
וְחֻלְיוֹת נַעֲרֵי קוֹמְסוֹמוֹל
יֶאֱסְפוּ אֶת אוֹתָם הַפְּתָקִים מִיּדֵיכֶם
תּוֹךְ צִפְצוּף עַל חֶרְדוֹת הָאֶתְמוֹל
וְיָבִיאוּ אוֹתָם כָּאן אֵלַי, אֶל דּוּכַן-
הַנּוֹאֵם, וַאֲנִי, הַפּוֹנֶה
אֲלֵיכֶם לְאַחַר שֶכְּבָר אֵין כָּאן פֻּלְחָן-
אִישִיּוּת, לְכֻלְּכֶם אֶעֱנֶה."
מִהֲרוּ מִשְתַּתְּפֵי וְעִידָה זוֹ לִרְשֹם
עַל פְּתָקִים שְאֵלוֹת לִחְרוּשְצ'וֹב
וְעוֹד טֶרֶם הִסְפִּיקוּ בְּנַחַת לִנְשֹם
כְּבָר זָכָה כָּל אֶחָד לְמָשוֹב,
אַךְ הִנֵּה נִפְתַּח פֶּתַע בִּידֵי הַנּוֹאֵם
אַחֲרוֹן הַפְּתָקִים וְהַיּוֹ"ר
שָם הִקְרִיא בְּקוֹל רָם, גַּם רוֹעֵם גַּם נוֹהֵם
אֶת הַכְּתָב הָרָשוּם בּוֹ לֵאמוֹר:
"טוֹבָארִיש נִיקִיטָה, אַתָּה שֶנִּקִּיתָ
בַּמֶּה שֶמֻּכָּר כְּ'טִהוּר'
קוּלָאקִים רַבִּים שֶלַּמָוֶת הִכִּיתָ
בְּצַו אוֹתוֹ סְטָלִין אָרוּר
בְּכָל שְֹדוֹת אוּקְרַיְנָה – גַּלֵּה לְאָזְנַי נָא
כֵּיצָד זֶה כְּבוֹדוֹ מְצַפֶּה
מִקְּהַל כָּל שוֹמְעֶיךָ לָתֵת בְּךָ, אֶחָא,
אֵמוּן אִם שָמַרְתָּ עַל פֶּה
סָגוּר כָּל עוֹד סְטָלִין הָיָה בַּחַיִּים
וְלָמָּה הֶחְרַשְתָּ מוּל כָּל הַנְּכָאִים
שֶיָּד פְּעִילָה בַּהֲלִיךְ גְּרִימָתָם
הָיְתָה לְךָ, ז'וּלִיק, כֵּן, יָד בְּמוֹתָם
שֶל כָּל הַחַפִּים-מִכָּל-חֵטְא שֶנִתַּקְתָּ
אֶת פְּתִיל-חַיֵּיהָם שָם.
מַדּוּעַ שָתַקְתָּ???"
שָאַל אָז חְרוּשְצ'וֹב, מִתְנַשֵּם מְלוֹא חָזֶה:
"רֵעַי, מִי כָּתַב אֶת הַפֶּתֶק הַזֶה?"
אַךְ שֶקֶט רוֹעֵם נִשְֹתָּרֵר בָּאוּלָם
בְּטֶרֶם הֵשִיב הַנּוֹאֵם לְכֻלָּם:
"כָּעֵת, שֶכֻּלְּכֶם כָּאן שוֹתְקִים שֶקֶט טַאקְטִי,
אַתֶּם מְבִינִים כְּבָר מַדּוּעַ שָתַקְתִּי?..."
משה מנבכי חולשונו
י"ב. בייבל – BIBLE – מקרא
כתבי הקודש העתיקים היהודיים הם: קודם כל "התורה". אך המרחיבים כוללים יחד תורה, נביאים וכתובים, ובראשי תיבות אנו קוראים להם תנ"ך.
את התנ"ך מקדשים גם הנוצרים, אך כמעט שאין הם מוציאים אותו לאור לבד, כי אם יחד עם יצירה מקודשת משלהם שנוצרה לאחר ימי התנ"ך, הקרויה בפיהם "הברית החדשה"NEW TESTAMENT , כשהתנ"ך שלנו הערוך בראש קובץ כתבי הקודש הנוצרים מהווה את "הברית הישנה" – OLD TESTAMENT. לאסופה זו של כתבי הקודש שלהם קוראים הנוצרים בשם BIBLE . כשהם מצטטים מתוך ה"בייבל", זה עשוי להיות מספרי התנ"ך וגם מן "הברית החדשה".
אך בכתבי העת שלנו המצטטים מאמר לועזי, מתרגמים את המילה "בייבל" במילה "תורה" הכוללת רק 5 חומשים "שניתנו בסיני" או לכל היותר "תנ"ך". יש כאן עיוות המשמעות הנוצרית. אף כי במילון הלועז-עברי של פינס: ביבליסט – חוקר תנ"ך וגם מילון אבן שושן כותב: ביבלי – של התנ"ך.
אלה המדייקים, נוהגים לתרגם את המונח "בייבל" במונח "הברית החדשה" אך זה לא נכון. כי לו רצו לומר "הברית החדשה" היו אומרים "ניו טסטמנט". אך הם רוצים מונח הכולל את שני חלקי ספרי הקודש שלהם.
כשהצגתי בעייה זו בפני מורי, נאמר לי שניתן לקרוא זאת "הביבליה הנוצרית", אך מושג זה מעלים את העובדה ששני שלישי "הביבליה" הם התנ"ך היהודי שלנו.
לכן אני מציע לקרוא לקובץ כתבי הקודש הנוצרים – ה"ביבליה" בשם "מקרא". יש קירבה עמוקה בין הפועל "קרא" לשם "ביבליה" שמשמעותו ספר. המילה "מקרא" איננה מקודשת במסורת שלנו, גם אם יש "החברה לחקר המקרא" כך שנוכל "להקריב" אותה כדי ליצור מונח המגדיר גם הווייה נוצרית. בדרך זו נקבל מושג שיענה על כל הצרכים, עם "קושי" קטן אחד, של החובה להאריך את תקופת המקרא בעוד 150 שנה.
בדרך זו נוכל כיהודים להתיחס במחקר ובספרות לחלק שלנו שיקרא גם להבא תנ"ך. אך כאשר נצטט נוצרי המדבר על "בייבל" אסור יהיה לקרוא לזה תנ"ך כי אצלו זו תערובת של התנ"ך והברית החדשה.
יהודי שירצה להתבטא בנושא יאמר "מקרא" כאשר מדובר בציטוטים משתי "הבריתות", אך כשיאמר "תנ"ך" זה יובן רק כציטוט התנ"ך היהודי.
משה ברק
גבת
איליה בר-זאב
בַּת שְׁנָתַיִם
שירים לנטע, אוקטובר 2008
הַקַּיִץ נִרְגַע, כָּךְ נִדְמֶה לִי.
יוֹרֶה כִּמְעַט יָרַד –
נְגִיעוֹת קַלּוֹת, שָׁנָה מִתְחַדֶּשֶׁת,
יַרְחֵי אָסִיף בְּסוֹפָם.
בַּכְּרָמִים שֶׁנִּבְצְרוּ מִתְחַלְּפִים הַגְּוָּנִים,
עָלִים כְּבָר נוֹשְׁרִים,
זְמוֹרוֹת מְכִינוֹת עַצְמָן
לִיפִי הַשַּׁלֶכֶת,
לְלֵילוֹת הַקָּרָה הָאֲרוּכִּים.
רוּחוֹת מַעֲרָב
מְפִיחוֹת חַיִּים בַּוִּילוֹנוֹת.
יָפֶה הַסְּתָו בְּאָפוֹר,רֵיחַ הַגֶּשֶׁם בָּאֲוִיר –
דַרְכֵי עֲפָר מִתְרַכְּכוֹת.
רֶגַע לִפְנֵי שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם אַתְּ נִפְרֶדֶת מֵאַנְשֵׁי הַגַּן –
"בַּיי בַּיי" מִתְרַפֵּק,
סַנְדָּלִים זְעִירִים נִשְׁלָפִים מִסַּל גָּדוֹל בַּפִּנָּה,
תִּיק קְטַנְטַן מוּסָר מֵהַקּוֹלָב,
הַגַּן בִּמְנוּחָה.
אַתְּ בֵּין יָדַי –
עֵינַיִךְ נֶאֱבָקוֹת בֵּין דִמְעָה לְשִׂמְחָה.
עַל מִטַּת הַשֵּׁינָה שֶׁלָּנוּ גּוּפֵךְ שָׂרוּעַ
בְּכִיוּוּנִים מִשְׁתַּנִים,
פָּנַיִךְ שְׁקֵטוֹת.
חֲלוֹמוֹת שֶׁעֲדַּיִן אֵינֵךְ מְדַבֶּרֶת בָּם
נִרְקָמִים.
בְּשָׁעוֹת שֶׁל כִּמְעַט בֵּין עַרְבַּיִם
אָנוּ מְטַיְּלִים בַּשְׁבִילִים,
יָד בְּיָד –
בַּת שְׁנָתַיִם מְבַקֶּשֶׁת לִטְעֹם שׁוּב וָשׁוּב
עוֹלְלוֹת "קְרִימְסוֹן" אֲדַמְדַמִים.
מַצְבִּיעָה אֶל הַקֶּשֶׁת בַּשָּׁמַיִם,
מְאִירָה בְּפָנָס
אֶת הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים.
אַתְּ, שֶׁכְּבָר פּוֹתַחַת דְּלָתוֹת בְּקַלּוּת מַדְאִיגָה
אֵינֵךְ לְבַד.
"אֵיזֶה עוֹלָם נִפְלָא" –
שָׁר לוּאִי אַרְמְסְטְרוֹנְג בַּנַּיָּד.
הַקַּיִץ נִרְגַע, כָּךְ נִדְמֶה לִי.
יוֹרֶה כִּמְעַט יָרַד –
נְגִיעוֹת קַלּוֹת, שָׁנָה מִתְחַדֶּשֶׁת,
יַרְחֵי אָסִיף בְּסוֹפָם.
בַּכְּרָמִים שֶׁנִּבְצְרוּ מִתְחַלְּפִים הַגְּוָּנִים,
עָלִים כְּבָר נוֹשְׁרִים,
זְמוֹרוֹת מְכִינוֹת עַצְמָן
לִיפִי הַשַּׁלֶכֶת,
לְלֵילוֹת הַקָּרָה הָאֲרוּכִּים.
רוּחוֹת מַעֲרָב
מְפִיחוֹת חַיִּים בַּוִּילוֹנוֹת.
יָפֶה הַסְּתָו בְּאָפוֹר,רֵיחַ הַגֶּשֶׁם בָּאֲוִיר –
דַרְכֵי עֲפָר מִתְרַכְּכוֹת.
רֶגַע לִפְנֵי שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם אַתְּ נִפְרֶדֶת מֵאַנְשֵׁי הַגַּן –
"בַּיי בַּיי" מִתְרַפֵּק,
סַנְדָּלִים זְעִירִים נִשְׁלָפִים מִסַּל גָּדוֹל בַּפִּנָּה,
תִּיק קְטַנְטַן מוּסָר מֵהַקּוֹלָב,
הַגַּן בִּמְנוּחָה.
אַתְּ בֵּין יָדַי –
עֵינַיִךְ נֶאֱבָקוֹת בֵּין דִמְעָה לְשִׂמְחָה.
עַל מִטַּת הַשֵּׁינָה שֶׁלָּנוּ גּוּפֵךְ שָׂרוּעַ
בְּכִיוּוּנִים מִשְׁתַּנִים,
פָּנַיִךְ שְׁקֵטוֹת.
חֲלוֹמוֹת שֶׁעֲדַּיִן אֵינֵךְ מְדַבֶּרֶת בָּם
נִרְקָמִים.
בְּשָׁעוֹת שֶׁל כִּמְעַט בֵּין עַרְבַּיִם
אָנוּ מְטַיְּלִים בַּשְׁבִילִים,
יָד בְּיָד –
בַּת שְׁנָתַיִם מְבַקֶּשֶׁת לִטְעֹם שׁוּב וָשׁוּב
עוֹלְלוֹת "קְרִימְסוֹן" אֲדַמְדַמִים.
מַצְבִּיעָה אֶל הַקֶּשֶׁת בַּשָּׁמַיִם,
מְאִירָה בְּפָנָס
אֶת הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים.
אַתְּ, שֶׁכְּבָר פּוֹתַחַת דְּלָתוֹת בְּקַלּוּת מַדְאִיגָה
אֵינֵךְ לְבַד.
"אֵיזֶה עוֹלָם נִפְלָא" –
שָׁר לוּאִי אַרְמְסְטְרוֹנְג בַּנַּיָּד.
"תודה לאל, אני כבר יכול להרשות לעצמי להיות צנוע!" – אמר לזוגתו הסופר המתוסכל, שספרו הפך להיות רב-מכר.
ליאון גרשוביץ
ציונות של הגשמה ושל ייעוד
דעה נפוצה היא כי אברהם אבינו היה הציוני הראשון. הוא היה העברי הראשון אשר הלך לארץ-ישראל לצורך השתקעות תמידית בה וקביעתה כמולדתו של העם העברי לעדי-עד. אלא שמקריאה זהירה יותר של הפסוקים המסיימים של פרשת "נח" ניתן ללמוד כי כבר לתרח אביו של אברהם (שאז עוד נקרא אברם – שמו ישונה לאברהם רק בפרשת "לך-לך" – בבראשית י"ז 5) היו כוונות ציוניות לעילא ולעילא ללכת לארץ כנען – "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן." (בראשית י"א 32-31).
האם, אם כן, אברהם הוא פשוט ממשיכו של תרח אביו? התשובה לענ"ד היא כן ולא. אמנם כן, במגמת ההליכה לארץ ישראל (ארץ כנען כלשון ספר בראשית) אברהם הוא ממשיכו של תרח אביו (צר לי לאכזב את כל אלה הרואים בעקבות מדרשי חז"ל את אברהם כמהפכן טוטאלי). ואולם שני הבדלים בולטים בין אברהם לתרח.
נתבונן בפסוקים מתוך הפסוקים הפותחים של פרשת "לך-לך" – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן." (בראשית י"ב, 5-1; ההדגשות שלי- ל.ג.).
ההבדל הבסיסי הראשון בין אברהם לתרח הוא ביחס למושג ה"הגשמה". בעוד שתרח מתכוון ללכת לארץ-ישראל אך "נתקע" בחרן – "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם," הרי שאברהם מממש את מגמת ההליכה לארץ-ישראל ומגיע אליה בפועל – "וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן."
ההבדל הנ"ל ביחס למושג "הגשמה" מואר באור מעניין ברומן "תמול-שלשום" של ש"י עגנון. שם הוא מדבר על "גדולינו שבלמברג", שאותם פוגש יצחק קומר בדרכו לארץ-ישראל – "אותם יהודים היו מוכנים לתת נפשם למען הציונות. אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות – אסיפות, ותכלית אסיפות – נאומים, ותכלית נאומים – תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה! בראשונה היתה להם ארץ-ישראל תכלית כל תכלית; אך משראו שהתכלית רחוקה וקשה, והאמצעים קרובים וקלים, החליפו את הרחוק והקשה, בקרוב הקל." [ש"י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל-אביב תשנ"ד, עמ' 16; הרעיון ואף הציטוט מהקטע מופיע אצל חנן פורת – ח' פורת, את אחי אנכי מבקש, בית-אל תשמ"ט, עמ' 97].
ההבדל בין אברהם לתרח הוא בנכונות האישית להוציא את השקפת העולם בה הוא מאמין –מן הכוח אל הפועל, לבצעה הלכה למעשה. ההגשמה היא, אם כן, המעבר מתיאוריה, מה"רוח", לפרקסיס, ל"גשמיות".
כאן יש הכרח להזדקק להבנת המושג "הגשמה אישית" הרווח בחלק ממקומותינו שלא במשמעותו המקורית ואף להשיב לו את משמעותו המקורית. כיום נתפס המושג "הגשמה אישית" (או "ההגשמה העצמית") בחלק מהמקומות ובקרב חלק מהחוגים החברתיים המשתמשים בו, כלגיטימציה לתפיסה שעל האדם היחיד, הפרט, לעשות "מה שליבו חפץ" או בשפת הרחוב – "מה שבראש שלו", כאשר רצונו של הפרט באשר הוא, תמיד מקודש ותמיד לגיטימי (למעט אותם מצבי קיצון בהם רצונו של הפרט הוא לפגוע בפרטים האחרים).
אולם אין זו המשמעות המקורית של המושג בלקסיקון הציוני הקלאסי. בלקסיקון הציוני הקלאסי משמעו של מושג ההגשמה האישית/העצמית הוא נכונותו של הפרט להעמיד את עצמו לטובת המשימות הלאומיות, לא מתוך כפייה ממלכתית או תנועתית אלא מתוך רצון אישי הנובע מהזדהות הרעיונית והערכית של הפרט עם הערכים, המשימות והצרכים הלאומיים, הממלכתיים והתנועתיים, עד כדי כך שנוצר למעשה מיזוג בין רצונו של הפרט – ויישום רצון זה בהעמדת עצמו למשימות הלאומיות הנדרשות בשעה זו.
הגשמה אישית זו היא הבסיס לחלוציות הציונית, כדבריו של יצחק טבנקין –החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: "לשנה הבאה בירושלים!", כי אם "עלה!" אתה אוהב עברית, יידיש – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות פועלים סוציאליסטיות – קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! [לתשומת ליבו של ה"סוציאליסט" ממגדלי אקירוב – הערה שלי ל.ג.] הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית! [י' טבנקין, 'כבוד ישראל', דברים ד', תל-אביב 1976, עמ' 32].
אוסיף רק כי אני סבור כי עכשיו היא העת לשוב אל ההגשמה האישית/העצמית במובן הציוני המקורי של המושג, שכן ללא הגשמה אישית/עצמית, במובנה המקורי, לא תיתכן ציונות של אמת וכל המפעל הציוני עלול לקרוס חלילה.
ההבדל השני בין תרח לאברהם הוא הבדל של ייעוד. מטרת ההליכה של תרח לארץ כנען איננה ברורה. מטרת ההליכה של אברהם מתוארת בפסוקים לעיל פעמיים – "וֶהְיֵה בְּרָכָה" ו"וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."
יש כאן ייעוד אוניברסאלי כלפי האנשות כולה. בעוד שההליכה של תרח היא קיומית (אקסיסטנציאלית) הרי שההליכה של אברהם היא ייעודית. הוא נושא עמו בשורה ותרומה לאנושות כולה, מעבר לצרכים הקיומיים המיידיים, האינטרסים ואף האידיאלים הפרטיקולאריים של משפחתו הוא.
השיעור שניתן ללמוד מכך לענ"ד הוא שהצורך הקיומי איננו מספיק – יש צורך ייעודי. ואם לדבר ביחס למציאות של ימינו הרי שלהיות מדינת מקלט לעם היהודי אין זה מספיק! זהו הכרח קיומי שבלעדיו לא ניתן לעלות אל "קומה ב'", הרי היא קומת הייעוד, שכן "ישראל קודם לאורייתא" כלשונו של מ"י בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) [מ"י ברדיצ'בסקי, "סתירה ובניין" – גרסת אינטרנט – http://www.benyehuda.org/berdi/netivot.html], אולם בשום אופן אין זה מספיק כדי להחזיק את המפעל הציוני. לצורך כך יש גם הכרח בייעוד, בחזון כלפי העתיד, ואם תרצו – שליחות לעם היהודי, הווה אומר ביסוסה של חברת-מופת יהודית-ציונית-דמוקרטית פלורליסטית והומניסטית (במובן הנכון והמקורי של המושגים הללו ולא בעיוות הפוסטיסטי שלהם), היוצרת תרבות לאומית המושרשת במקורות העם ובתולדותיו ונושאת מסר פרטיקולארי ואוניברסאלי לעתיד, וכן המקרינה מערכיה הלאומיים והאנושיים אל הרחק מעבר לגבולותיה.
אם נרצה – נעלה ונגשים!
ליאון גרשוביץ
שלומי
האם, אם כן, אברהם הוא פשוט ממשיכו של תרח אביו? התשובה לענ"ד היא כן ולא. אמנם כן, במגמת ההליכה לארץ ישראל (ארץ כנען כלשון ספר בראשית) אברהם הוא ממשיכו של תרח אביו (צר לי לאכזב את כל אלה הרואים בעקבות מדרשי חז"ל את אברהם כמהפכן טוטאלי). ואולם שני הבדלים בולטים בין אברהם לתרח.
נתבונן בפסוקים מתוך הפסוקים הפותחים של פרשת "לך-לך" – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן." (בראשית י"ב, 5-1; ההדגשות שלי- ל.ג.).
ההבדל הבסיסי הראשון בין אברהם לתרח הוא ביחס למושג ה"הגשמה". בעוד שתרח מתכוון ללכת לארץ-ישראל אך "נתקע" בחרן – "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם," הרי שאברהם מממש את מגמת ההליכה לארץ-ישראל ומגיע אליה בפועל – "וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן."
ההבדל הנ"ל ביחס למושג "הגשמה" מואר באור מעניין ברומן "תמול-שלשום" של ש"י עגנון. שם הוא מדבר על "גדולינו שבלמברג", שאותם פוגש יצחק קומר בדרכו לארץ-ישראל – "אותם יהודים היו מוכנים לתת נפשם למען הציונות. אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות – אסיפות, ותכלית אסיפות – נאומים, ותכלית נאומים – תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה! בראשונה היתה להם ארץ-ישראל תכלית כל תכלית; אך משראו שהתכלית רחוקה וקשה, והאמצעים קרובים וקלים, החליפו את הרחוק והקשה, בקרוב הקל." [ש"י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל-אביב תשנ"ד, עמ' 16; הרעיון ואף הציטוט מהקטע מופיע אצל חנן פורת – ח' פורת, את אחי אנכי מבקש, בית-אל תשמ"ט, עמ' 97].
ההבדל בין אברהם לתרח הוא בנכונות האישית להוציא את השקפת העולם בה הוא מאמין –מן הכוח אל הפועל, לבצעה הלכה למעשה. ההגשמה היא, אם כן, המעבר מתיאוריה, מה"רוח", לפרקסיס, ל"גשמיות".
כאן יש הכרח להזדקק להבנת המושג "הגשמה אישית" הרווח בחלק ממקומותינו שלא במשמעותו המקורית ואף להשיב לו את משמעותו המקורית. כיום נתפס המושג "הגשמה אישית" (או "ההגשמה העצמית") בחלק מהמקומות ובקרב חלק מהחוגים החברתיים המשתמשים בו, כלגיטימציה לתפיסה שעל האדם היחיד, הפרט, לעשות "מה שליבו חפץ" או בשפת הרחוב – "מה שבראש שלו", כאשר רצונו של הפרט באשר הוא, תמיד מקודש ותמיד לגיטימי (למעט אותם מצבי קיצון בהם רצונו של הפרט הוא לפגוע בפרטים האחרים).
אולם אין זו המשמעות המקורית של המושג בלקסיקון הציוני הקלאסי. בלקסיקון הציוני הקלאסי משמעו של מושג ההגשמה האישית/העצמית הוא נכונותו של הפרט להעמיד את עצמו לטובת המשימות הלאומיות, לא מתוך כפייה ממלכתית או תנועתית אלא מתוך רצון אישי הנובע מהזדהות הרעיונית והערכית של הפרט עם הערכים, המשימות והצרכים הלאומיים, הממלכתיים והתנועתיים, עד כדי כך שנוצר למעשה מיזוג בין רצונו של הפרט – ויישום רצון זה בהעמדת עצמו למשימות הלאומיות הנדרשות בשעה זו.
הגשמה אישית זו היא הבסיס לחלוציות הציונית, כדבריו של יצחק טבנקין –החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: "לשנה הבאה בירושלים!", כי אם "עלה!" אתה אוהב עברית, יידיש – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות פועלים סוציאליסטיות – קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! [לתשומת ליבו של ה"סוציאליסט" ממגדלי אקירוב – הערה שלי ל.ג.] הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית! [י' טבנקין, 'כבוד ישראל', דברים ד', תל-אביב 1976, עמ' 32].
אוסיף רק כי אני סבור כי עכשיו היא העת לשוב אל ההגשמה האישית/העצמית במובן הציוני המקורי של המושג, שכן ללא הגשמה אישית/עצמית, במובנה המקורי, לא תיתכן ציונות של אמת וכל המפעל הציוני עלול לקרוס חלילה.
ההבדל השני בין תרח לאברהם הוא הבדל של ייעוד. מטרת ההליכה של תרח לארץ כנען איננה ברורה. מטרת ההליכה של אברהם מתוארת בפסוקים לעיל פעמיים – "וֶהְיֵה בְּרָכָה" ו"וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."
יש כאן ייעוד אוניברסאלי כלפי האנשות כולה. בעוד שההליכה של תרח היא קיומית (אקסיסטנציאלית) הרי שההליכה של אברהם היא ייעודית. הוא נושא עמו בשורה ותרומה לאנושות כולה, מעבר לצרכים הקיומיים המיידיים, האינטרסים ואף האידיאלים הפרטיקולאריים של משפחתו הוא.
השיעור שניתן ללמוד מכך לענ"ד הוא שהצורך הקיומי איננו מספיק – יש צורך ייעודי. ואם לדבר ביחס למציאות של ימינו הרי שלהיות מדינת מקלט לעם היהודי אין זה מספיק! זהו הכרח קיומי שבלעדיו לא ניתן לעלות אל "קומה ב'", הרי היא קומת הייעוד, שכן "ישראל קודם לאורייתא" כלשונו של מ"י בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) [מ"י ברדיצ'בסקי, "סתירה ובניין" – גרסת אינטרנט – http://www.benyehuda.org/berdi/netivot.html], אולם בשום אופן אין זה מספיק כדי להחזיק את המפעל הציוני. לצורך כך יש גם הכרח בייעוד, בחזון כלפי העתיד, ואם תרצו – שליחות לעם היהודי, הווה אומר ביסוסה של חברת-מופת יהודית-ציונית-דמוקרטית פלורליסטית והומניסטית (במובן הנכון והמקורי של המושגים הללו ולא בעיוות הפוסטיסטי שלהם), היוצרת תרבות לאומית המושרשת במקורות העם ובתולדותיו ונושאת מסר פרטיקולארי ואוניברסאלי לעתיד, וכן המקרינה מערכיה הלאומיים והאנושיים אל הרחק מעבר לגבולותיה.
אם נרצה – נעלה ונגשים!
ליאון גרשוביץ
שלומי
שושנה צוריאל
מי אומר שלחמור אין שכל?
בקרבת ביתנו בכפר גנים [מושב פרטי במערבה של פתח-תקווה, שכיום הוא חלק ממנה] היה מבנה ובתוכו באר שנחפרה על מנת להעלות את מי התהום על פני השטח כדי שתספק מים להשקאת הפרדסים. המשאבה שהעלתה את המים השמיעה שריקות מחרישות אוזניים, אבל אנו התרגלנו לרעשים האלה והם חסרו לנו מאוד כאשר הבאר שבתה ממלאכה.
בעליה של הבאר, האדון ויינשטיין, היה מופיע בעונת הקיץ בכל יום כדי להפעיל אותה לפי הזמנת הפרדסנים והיה מבלה שם במשך כל היום.
יום אחד נחפז לצאת מביתו, שהיה מעברה השני של המושבה, ושכח לקחת איתו את סל המזון שאשתו הכינה עבורו, ועברו כמה שעות שבהן היה עסוק בהפעלת הבאר ובטיפול במכונות, ופתאום החל הרעב להציק לו, ויש עוד עבודה רבה לפניו, ואין הוא יכול לנטוש את משמרתו?
חשב בליבו, מה עושים? אין חנויות באזור שאפשר לרכוש בהן מזון, והוא רעב מאוד.
פתאום ראה מרחוק את אחי שהיה נער כבן ארבע עשרה שנה.
קרא לו וביקש ממנו שירכב על חמורו לביתו שמעברה השני של המושבה פתח-תקווה, ויביא לו את סל המזון ששכח בבית,
אמר לו אחי: "אבל איני יודע היכן אתה גר, והדרך ארוכה, וכיצד אוכל למלא את השליחות הזו?"
"סמוך על החמור," ענה לו בעל הבאר, "הוא יוביל אותך ישר לביתי וגם יחזיר אותך בחזרה לבאר."
היה לו חמור קפריסאי גבוה בצבע אפור בהיר, אחי טיפס עליו ורכב משם לדרכו, והחמור הוביל אותו בביטחה כל הדרך עד לביתו, נכנס לחצר-הבית ועצר שם. אחי ירד מהחמור, נקש על דלת הבית, פתחה לו אשת בעל הבאר ושמחה מאוד על התושייה שגילה בעלה.
היא הניחה את סל המזון באחד משני השקים [של השקיים, חורג' בערבית] המשתלשלים לצידי האוכף, ואחי עלה על החמור ורכב משם כל הדרך כאשר החמור מנתב היטב את דרכו בחזרה לבאר.
אז מי אומר שלחמור אין שכל?
אהוד: שושנה צוריאל היא נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע שטמפפר, ובדמה כמו גם בדמי זורם דמו של שלמה ראב, שעלה בזיקנותו מהונגריה לירושלים עם אשתו אסתר בשנת 1863, והיה סבם של יהושע, מנחם-יהודה ואברהם שטמפפר (מצד אימם) ושל סבי יהודה ראב ואחיו הצעיר משה-שמואל ראב.
יעקב זמיר
מבגדאד לישראל ללא חזרה
(ONE WAY TICKET)
"אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת" (אלכסנדר פן)
פרק א
סיקול בקיבוץ מלכיה
זהו. נוסעים לארץ הקודש. הלכנו לטקס "הוויתור" על אזרחותנו (תַסְקִיט) ויתרנו על המולדת בת אלפי השנים, ארץ שני הנהרות, לטובת נסיעה למדינת ישראל הצעירה, מושא חלומותינו מדורי דורות, שם החופש.
על התלאות וההכנות לנסיעה והעלייה כבר סיפרתי. בתי המכירות הפומביות, שבימים רגילים בקושי היתה להם עבודה, נמלאו בחפצים וברהיטים של יהודים העומדים לעלות לישראל. עבור הכול היה אפשר לקבל רק פרוטות מעטות. כל היהודים הזדרזו למכור את מיטלטליהם, וההיצע הרב הציף את השוק. הקונים היו עיראקים מוסלמים, שלרבים מהם זו היתה פעם ראשונה בחייהם שראו שולחן אוכל או כיסא אמיתי. שלא לדבר על רהיטים כגון מערכות ישיבה סלוניות שהיו בבתי היהודים ונמכרו ממש בפרוטות. הבעלים חזרו הביתה עם כאב לב ודמעות בעיניים על הפרידה מחפציהם ועל ההפסד הכספי הכרוך בכך. לעומתם שמחו הילדים בראותם שעוד שלב בדרך לארץ ישראל מתבצע הלכה למעשה.
לגביי היה רק חבל אחד, והא עזיבת בית הספר לפני סיום בחינות הבגרות. אך החשש שמא ישתנו התנאים והיציאה המותרת היום לא תהיה כזו מחר – הכריע את הכף לעזיבה ויהי מה.
תקופת ההמתנה בין קבלת "תעודת המעבר" (lasse passe) במקום תעודת הזהות, עד הנסיעה ארצה, אופיינה בישיבה על המזוודות תרתי משמע. המועמדים לנסיעה או-טו-טו מכרו הכול וישבו והמתינו בהצטופפם בחדרים ובפינות של בית הכנסת "מסעודה שם טוב" וסָפרו את הדקות. בחלוף הימים החלה המכונה לפעול והטיסות יצאו סדירות פחות או יותר, וכבר המריאו מטוס או שניים מדי יום, לאנחת הרווחה של כולם.
המטוס שהמריא מבגדאד לישראל בבוקרו של אותו יום חמישי, יום לפני נסיעתי, לא היה יכול לנחות בשדה התעופה לוד בגלל חוסר תנאים, והוא נאלץ לחזור כלעומת שבא, כלומר הוא חזר ונחת בשדה התעופה של בגדאד. הנוסעים כמובן שלא יודעו על כך, וכאשר נאמר להם לרדת מספינת האוויר – פרצו בקולות שמחה כי לא פיקפקו שהם דורכים על אדמת הקודש. ומי בכלל ידע צורתו של שדה התעופה? הגדיל עשות אדון יחזקאל אסלָאן, שברדתו ממדרגות המטוס השתטח נישק את האדמה והרים שתי ידיו לשמיים וקרא "שהחיינו וקיימנו וכו'." לפני שסיים את הפסוק חש בצלעותיו את בעיטת נעליו המסומרות של השוטר העיראקי לאמור: "יָא כַּלְבּ אִיבְּן כַּלבּ כל כך רע היה לך בעיראק...?"
בשדה-התעופה לוד ראינו סוף סוף את השלטים באותיות עבריות. ברוך שגאלנו!
נתקבלנו בברכת שלום עברית וקיבלנו לחם וריבה עם תה. גם ריססו אותנו בדי. די. טי. כך נפטרנו מהמוני הכינים והחרקים ששרצו על בשרנו. מאז ועד היום אני מודה למרססים על כך. (בניגוד לאחינו יוצאי ארצות המגרב, שעד היום לא מצליחים להתגבר על עניין נישולם מן החיות הקטנות הללו שהיו רכושם הבלעדי ונלקחו מהם ללא רשות!)
היה מי ש"עזר" לנו להתארגן. קרי שאל והתעניין אם יש לנו קרובים בארץ הקודש ומי מחכה לנו, ועוד. ואגב כך שאל אם יש ברשותי כסף עיראקי, דינרים מרשרשים, ואם אני רוצה שיפרוט לי איזה שניים מהם. נעניתי להצעה בחיוב והוא לקח ממני שני דינרים ונתן לי שתי לירות ישראליות ששוויין היה שני שליש ממחיר הדינרים.
באישון לילה של ה-3 במרץ 1951 הובילה אותי המשאית משדה-התעופה בלוד אל מחנה העולים המפורסם הוא "שער העלייה". ואני בן 16 שנים וכאמור, לבוש חליפה יפה עם ז'קט משבצות עשוי מבד אנגלי משובח ומכנסי צמר שחורים ויפים, ואין צריך לומר שהכול תפור לפי הזמנה אצל החייט של המשפחה. וכמו כן כובע לבד עם סרט, כזה שחבשו האמריקאים בשנות השלושים.
הדרך נמשכה יותר משלוש שעות, ועם הגיענו למחנה העולים, בשלוש לפנות בוקר, הועמדנו בתור לקבל מן המחסן דברים וגם לחתום עליהם. מיטה, מזרון, סדין, כף, מזלג וספל פח. אמרתי למחסנאי שיש לי ספל פח מן הבית וסכו"מ, ועל כן הוא לקח הכלים חזרה מבלי למחוק את הפריטים מן הרשימה עליה הוחתמתי. את השמיכה והסדין גנבו לי כבר למחרת בבוקר מן האוהל, בזמן שהלכתי לאכול, כך שחודשים מאוחר יותר, כאשר באתי להזדכות שם, רשמו לי בתעודת העולה: "לא החזיר כף סכין מזלג וסדין ושמיכה." ועד היום הזה תעודת העולה עם הרישום ברשותי. וזה מה שנקרא בימינו SHOCK THERAPY. מיד עם הגיעי לארץ המובטחת קיבלתי את השיעור שכאן שוררים כללי משחק שונים.
גם בחדר האוכל עמדתי בתור. עדיין בתלבושתי המפוארת. צפיתי בדברים שחילקו לאנשים אך לא יכולתי לזהותם. מין כדורים לבנים גדולים ותמיסה בהירה ביותר כמו מים עם לחם וחתיכת מרגרינה. הכדורים הסתברו אחר כך להיות צנוני ענק, והתמיסה אמורה היתה להיות תה. לא הורגלתי לאכול צנון כזה בחיי עד אז, ותה שתינו בבגדאד בכוסיות קטנות וגם בצבע הרבה יותר כהה. כך שהותרתי את הכול והסתפקתי בלחם ובריבה.
תוך שעות אחדות, אחרי ארוחת הבוקר בשער העלייה (היה יום שבת), כבר הייתי בדרכי לביתו של אחי הגדול בקרית חיים במפרץ חיפה. הוא היה חייל בצבא הקבע וכבר נשוי ואב לתינוק קטן. אחרי החיבוקים והנישוקים והשאלות והתשובות, קילפו מעליי את חליפתי הנ"ל והלבישוני בבגדי חאקי של אחי החייל. הרגשתי ישראלי אמיתי וכולי נמלאתי שמחה וגאווה.
יומיים אחר כך הגיע לראותני אחי השני מקיבוץ חצרים שבנגב. כפי שכבר הזכרתי ברשימה קודמת, אחיי הבוגרים ממני כבר היו בארץ ישראל עוד משנת 1942. תוכניתו של אבי היתה שכל בני המשפחה יעלו לארץ בהדרגה, והם שימשו ראש גשר. הדבר לא הסתייע מסיבות שונות. כאשר הגעתי לגיל ארבע-עשרה התחלתי לעבוד במיני עבודות אחרי הלימודים וניסיתי לאסוף פרוטה לפרוטה כדי לחסוך דמי בריחה בלתי ליגאלית מעיראק לפלשתינה. בישראל אחי הגדול היה עירוני והשני התחנך בכפר הנוער מאיר שפייה ליד זיכרון יעקב, אחר כך הכשרה בקיבוץ אפיקים ומשם להקמת קיבוץ בנגב, אחד מאחד עשר היישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים בשנת 1946. בפגישתנו הוא כבר היה קיבוצניק שרוף והטיף בלהט לכל האנושות ללכת ולחיות חיי הגשמה אמיתית במסגרת קיבוצית.
במפגש הזה דנו על העתיד שלי וסוכם שבינתיים הטוב ביותר עבורי יהיה ללכת לחודשים אחדים לקיבוץ על מנת ללמוד עברית ולהכיר את הארץ, עד שיעלו גם הוריי לישראל ואחר נראה מה ילד יום.
בשער העלייה הסתובבו אז שליחי הקיבוצים השונים על כל זרמיהם הפוליטיים וניסו כל אחד לעשות נפשות לקיבוצו ולתנועתו. מַכָּרָה אחת היתה לאחי באחד הקיבוצים שבגליל העליון, והיא שימשה בתפקיד כזה במחנה העולים. שיחה קצרה איתה והענין סודר: אני אצטרף לקיבוץ מלכיה, לחברת הנוער שם. מחצית היום אלמד ומחציתו אעבוד. הובטח לי שהמקום מקסים עם נוף מרהיב ואנשים נחמדים, וגם הרבה בחורות שעם כולן אפשר לשכב בצ'יק-צ'אק כי כך זה בקיבוצים.
בכל אלה לא הבנתי ולא כלום באותו רגע, וזה בגלל ההלם הגדול שהיה לי עם המעבר לארץ החדשה, דבר שהיה כל מאווי במשך שנים רבות לפני כן. את הימים עד עזיבתי רשמית את מחנה העולים ביליתי בנעימים עם אחי, ביקורים בחיפה ובעולם החדש מאוד של הארץ המובטחת.
אריזה, נשיקות פרידה, והופ! מצאתי את עצמי יושב באוטובוס הנוסע צפונה בארץ לא נודעת (שעד היום הזה היא די לא נודעת!)
קיבוץ מלכיה ישב על גבעה רמה ונישאה במרום הגליל העליון, ממש על גבול לבנון. יישוב קטן וחדש שהוקם חודשים אחדים קודם לכן על ידי יוצאי מלחמת השחרור, אליהם הצטרפו קבוצות עולים שבאו לעשות "הגשמה". הגדולה בהן היתה קבוצת בחורים חסונים, יפים וחמודים, שבאו מאיראן, היא ארצו של השאח ריזא פהלווי זיכרונו לברכה.
סך הכול צריפים אחדים פזורים בשטח. חדר אוכל, מחסן, לול ורפת, צריפי מגורים ומקלחת פח (ועיין להלן). ולא יותר. כלום. שממה. הר גבוה מצפון וואדיות עמוקים מיתר הכוונים, מלאים עצי פרי ומעיינות חלומיים, ציפורים וחיתו יער. ימי בראשית.
מיספר החברים בקיבוץ הזה לא היה גדול והם התפרנסו מעבודות יזומות שעבורן שילמה להם הקרן הקיימת לישראל, כגון עבודת סיקול והשבחת האדמות שבסביבה, עבודת בנייה של מיבנים עתידיים שיהיו בקיבוץ. ובנוסף חשבו ומצאו שיש במקום פוטנציאל למחצבה שתייצר חצץ לבניין. אבנים לגריסה היו בשפע במקום, וכשתיגמרנה יחצבו בהר.
כדי להפוך אנשים "גלותיים" לעובדים אמיתיים, מה טוב יותר מאשר להעסיק אותם בסיקול אבנים? כך שיחד עם חבריי לחברת הנער, סודרנו יום-יום לעבודה בסיקול. ואני, שעד לאותה עת לא ידעתי עבודת כפיים כזו, מצאתי חיש מהר את ידַיי שרוטות פצועות ומיובלות. וגם פיסית העבודה היתה קשה. וכי מה לי ולהרמת אבנים וזריקתן לעגלה במשך שעות תמימות? היו אמנם אבנים קטנות, אך היו כאלה שנדרשו להן חמישה זוגות ידיים לפחות. כך שבסוף חמש שעות העבודה שלנו חזרתי לצריף מרוסק אברים.
הקשיים היו מרובים מאוד. הזרוּת הזו והניתוק מן העולם כמעט כליל. בלי שפה ובלי עיתון שאוכל לקרוא. חדר אחד בצריף שימש מועדון שנרקוד בו בערב ונשמע הרצאות, ואפילו רדיו. אלא שעברית לא הבנתי מספיק, ולא איפשרו לי להאזין לתחנה שמשדרת בשפה הערבית. אמרו שהרדיו הזה לא קולט תחנות כאלה. והם ציפו שנאמין לכך. זה חלק מן השבר הנפשי שאיתו הייתי צריך להתמודד. כמובן שדחיתי אותו מעליי בשאט נפש, יחד עם ההוראות שניסה להנחית. התקיים בו התיאור של עבד כי ימלוך. למעשה זו היתה תמונה בזעיר אנפין. כי עולה חדש בעיני אנשי המשק, שעסקו בקליטת הנוער, היה אוטומטית אידיוט. לא היו לי ספרי קריאה בערבית, שפת אימי, ובעברית עדיין לא שלטתי. על פי רוב לא היו לנו מספיק מים כדי להתרחץ בסוף יום העבודה, כי את מעט המים הביאה מיכלית ממרחק, והם בקושי הספיקו לבישול, ללול ולרפת. הרחצה היתה כמותרות. גם ננזפתי כאשר שאלתי איך בכל זאת אוכל לרחוץ מעליי את כל האבק והלכלוך. חלוץ לא מדקדק בדברים כגון אלה. אחרי הבקשות המרובות הביאו בכל זאת חומר קריאה בשפה הערבית. מיני עלונים בנושאים פוליטיים סוציאליסטיים על המעמדות, הכול מלא בסיסמאות ריקות עם כל מיני רעיונות בולשיביסטיים ומונחים כמו שכבת הבורג'ואזי ופרולטריון והמעמד המנצל ועוד.
עוד עניין שהציק מאד בצד החברתי היה זה שפתאום נמצאתי במקום בו איש למעשה לא ידע את מקומו. מצאתי את עצמי מקבל הוראות והנחיות בהתנשאות ממישהו צעיר ממני בשנים, במעמד ובהשכלה, אלא שהקיבוץ מינה אותו כביכול לחוליה המקשרת בינינו החדשים, למשק. בארץ מוצאנו הוא לא היה מעז לדבר אלי בכלל, והנה כאן הוא מעין שליט ופוקד עליי פי מה שעשו המפלגות וההסתדרות בכל הארץ כלפי העולים החדשים: הם בחרו להם אנשי זרוע אנאלפאבתים למעין מנהיגים מקומיים ו"סדרנים", והמליכו אותם על היתר, למגינת ליבם של אותם "היתר" . על כך כתב סמי מיכאל באחד הספרים הראשונים שלו.
עניין האוכל היה טראגי במיוחד. בארץ שרר מחסור וקיצוב מזון ולא את הכול היה אפשר להשיג. אמנם בני נוער קיבלו מנות עשירות יותר מאשר אחרים (כביכול כדי לגדול), אך גם ממה שהוגש לנו בחדר האוכל לא יכולתי לאכול. גבינה מותכת, איך אפשר לבלוע דבר כזה? דג מלוח, לא עלינו קללה כזו! דייסת סולת, מה זה? ומה פתאום שאוכל דבר כזה לבן ומתוק? והלא אימי הגישה לנו דייסה בטעם מלוח. חצי ביצה פעמיים בשבוע ובשר רק ביום שבת בצהריים. הס מירקות. תפוזים לחם וריבה בטעם שום-דבר חופשיים בשעה ארבע אחרי הצהריים. שם היתה נחמתי.
שעה ארבע אחרי הצהריים היתה שעה שחכינו לה. היא שעת התקוות. אז הגיע האוטובוס היחיד ביום שפקד את הקיבוץ, והוא הביא אספקה, עיתונים, דואר ו...מכתבים, שהיוו את הקשר היחידי עם העולם החיצון. אני השתדלתי לכתוב לאחַיי כמה שיותר, וכן לקרובים שידעתי את כתובתם, ואגב כך לנסות ולאתר את מי מחברַיי שהערבוביה של העלייה גרמה לניתוקי מהם. כך שקבלת מכתב היתה חגיגה אמיתית.
בחברת הנוער היו מיוצאי תימן, מרוקו, עיראק ותוניס. וזה שעד אתמול היה אפס מאופס, כלכלית ומעמדית והשכלתית, הפך פתאום לסדרן העבודה ואיש הקשר שלנו עם המשק. נכון שהוא בא לקיבוץ כמה חודשים לפנַיי, אך הרגיש את עצמו אדון ושליט. זה היה אחד הדברים שקוממו אותי ולא יכולתי להסתיר את מורת רוחי על כך.
הנערים המרוקאים היו חביבים ובעלי חוש הומור מגוון. לפעמים הומור נורמאלי ופעמים גס וחצוף וחסר נימוס. שלא לדבר על העצבים. משפחותיהם חיו בירושלים. יום אחד הם נסעו לחופשה רבע שנתית, שהיתה אמורה להיות יומיים, אך הם נעדרו יותר משבועיים. מזכירות המשק ערכה בירור. ולפי הלחשושים הבנו שהם ישבו ב"חד-גדיא". כאשר חזרו סיפרו שנעצרו על ידי המשטרה כי הם עברו את הגבול בירושלים וטיילו בשטח המפורז ליד ממילא, שם היו חורבות בתים לרוב. חיטטו בחורבות למצוא חוטי חשמל ישנים מנחושת ומכרום לכל המרבה במחיר. בימים ההם לא היה בארץ שמץ קטן של חמרי בנייה כלשהם, ועבור דברים כגון אלה אפשר היה לקבל כסף טוב.
התימני אהב לזמר ולשיר מנעימות תימן. לפני שניגשנו לסקל אבנים משטח כלשהו, נהגנו לשרוף את הקוצים והעשבים השוטים שצמחו בו כדי שמלאכת ליקוט האבנים וסיקולם תהיה אפשרית. כך שכאשר באנו לשטח יכולנו למצוא נחשים ועקרבים וזוחלים אחרים בורחים מפני האש, או כאלה שלא הספיקו ומצאנום כבר חרוכים. וכן מיני חרגולים (ארבה) שנשרפו חיים. עבור התימני אלה היוו מעדן והיה נהנה לכרסמם בקול רעש שהחליא אותנו.
המשך יבוא
"אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת" (אלכסנדר פן)
פרק א
סיקול בקיבוץ מלכיה
זהו. נוסעים לארץ הקודש. הלכנו לטקס "הוויתור" על אזרחותנו (תַסְקִיט) ויתרנו על המולדת בת אלפי השנים, ארץ שני הנהרות, לטובת נסיעה למדינת ישראל הצעירה, מושא חלומותינו מדורי דורות, שם החופש.
על התלאות וההכנות לנסיעה והעלייה כבר סיפרתי. בתי המכירות הפומביות, שבימים רגילים בקושי היתה להם עבודה, נמלאו בחפצים וברהיטים של יהודים העומדים לעלות לישראל. עבור הכול היה אפשר לקבל רק פרוטות מעטות. כל היהודים הזדרזו למכור את מיטלטליהם, וההיצע הרב הציף את השוק. הקונים היו עיראקים מוסלמים, שלרבים מהם זו היתה פעם ראשונה בחייהם שראו שולחן אוכל או כיסא אמיתי. שלא לדבר על רהיטים כגון מערכות ישיבה סלוניות שהיו בבתי היהודים ונמכרו ממש בפרוטות. הבעלים חזרו הביתה עם כאב לב ודמעות בעיניים על הפרידה מחפציהם ועל ההפסד הכספי הכרוך בכך. לעומתם שמחו הילדים בראותם שעוד שלב בדרך לארץ ישראל מתבצע הלכה למעשה.
לגביי היה רק חבל אחד, והא עזיבת בית הספר לפני סיום בחינות הבגרות. אך החשש שמא ישתנו התנאים והיציאה המותרת היום לא תהיה כזו מחר – הכריע את הכף לעזיבה ויהי מה.
תקופת ההמתנה בין קבלת "תעודת המעבר" (lasse passe) במקום תעודת הזהות, עד הנסיעה ארצה, אופיינה בישיבה על המזוודות תרתי משמע. המועמדים לנסיעה או-טו-טו מכרו הכול וישבו והמתינו בהצטופפם בחדרים ובפינות של בית הכנסת "מסעודה שם טוב" וסָפרו את הדקות. בחלוף הימים החלה המכונה לפעול והטיסות יצאו סדירות פחות או יותר, וכבר המריאו מטוס או שניים מדי יום, לאנחת הרווחה של כולם.
המטוס שהמריא מבגדאד לישראל בבוקרו של אותו יום חמישי, יום לפני נסיעתי, לא היה יכול לנחות בשדה התעופה לוד בגלל חוסר תנאים, והוא נאלץ לחזור כלעומת שבא, כלומר הוא חזר ונחת בשדה התעופה של בגדאד. הנוסעים כמובן שלא יודעו על כך, וכאשר נאמר להם לרדת מספינת האוויר – פרצו בקולות שמחה כי לא פיקפקו שהם דורכים על אדמת הקודש. ומי בכלל ידע צורתו של שדה התעופה? הגדיל עשות אדון יחזקאל אסלָאן, שברדתו ממדרגות המטוס השתטח נישק את האדמה והרים שתי ידיו לשמיים וקרא "שהחיינו וקיימנו וכו'." לפני שסיים את הפסוק חש בצלעותיו את בעיטת נעליו המסומרות של השוטר העיראקי לאמור: "יָא כַּלְבּ אִיבְּן כַּלבּ כל כך רע היה לך בעיראק...?"
בשדה-התעופה לוד ראינו סוף סוף את השלטים באותיות עבריות. ברוך שגאלנו!
נתקבלנו בברכת שלום עברית וקיבלנו לחם וריבה עם תה. גם ריססו אותנו בדי. די. טי. כך נפטרנו מהמוני הכינים והחרקים ששרצו על בשרנו. מאז ועד היום אני מודה למרססים על כך. (בניגוד לאחינו יוצאי ארצות המגרב, שעד היום לא מצליחים להתגבר על עניין נישולם מן החיות הקטנות הללו שהיו רכושם הבלעדי ונלקחו מהם ללא רשות!)
היה מי ש"עזר" לנו להתארגן. קרי שאל והתעניין אם יש לנו קרובים בארץ הקודש ומי מחכה לנו, ועוד. ואגב כך שאל אם יש ברשותי כסף עיראקי, דינרים מרשרשים, ואם אני רוצה שיפרוט לי איזה שניים מהם. נעניתי להצעה בחיוב והוא לקח ממני שני דינרים ונתן לי שתי לירות ישראליות ששוויין היה שני שליש ממחיר הדינרים.
באישון לילה של ה-3 במרץ 1951 הובילה אותי המשאית משדה-התעופה בלוד אל מחנה העולים המפורסם הוא "שער העלייה". ואני בן 16 שנים וכאמור, לבוש חליפה יפה עם ז'קט משבצות עשוי מבד אנגלי משובח ומכנסי צמר שחורים ויפים, ואין צריך לומר שהכול תפור לפי הזמנה אצל החייט של המשפחה. וכמו כן כובע לבד עם סרט, כזה שחבשו האמריקאים בשנות השלושים.
הדרך נמשכה יותר משלוש שעות, ועם הגיענו למחנה העולים, בשלוש לפנות בוקר, הועמדנו בתור לקבל מן המחסן דברים וגם לחתום עליהם. מיטה, מזרון, סדין, כף, מזלג וספל פח. אמרתי למחסנאי שיש לי ספל פח מן הבית וסכו"מ, ועל כן הוא לקח הכלים חזרה מבלי למחוק את הפריטים מן הרשימה עליה הוחתמתי. את השמיכה והסדין גנבו לי כבר למחרת בבוקר מן האוהל, בזמן שהלכתי לאכול, כך שחודשים מאוחר יותר, כאשר באתי להזדכות שם, רשמו לי בתעודת העולה: "לא החזיר כף סכין מזלג וסדין ושמיכה." ועד היום הזה תעודת העולה עם הרישום ברשותי. וזה מה שנקרא בימינו SHOCK THERAPY. מיד עם הגיעי לארץ המובטחת קיבלתי את השיעור שכאן שוררים כללי משחק שונים.
גם בחדר האוכל עמדתי בתור. עדיין בתלבושתי המפוארת. צפיתי בדברים שחילקו לאנשים אך לא יכולתי לזהותם. מין כדורים לבנים גדולים ותמיסה בהירה ביותר כמו מים עם לחם וחתיכת מרגרינה. הכדורים הסתברו אחר כך להיות צנוני ענק, והתמיסה אמורה היתה להיות תה. לא הורגלתי לאכול צנון כזה בחיי עד אז, ותה שתינו בבגדאד בכוסיות קטנות וגם בצבע הרבה יותר כהה. כך שהותרתי את הכול והסתפקתי בלחם ובריבה.
תוך שעות אחדות, אחרי ארוחת הבוקר בשער העלייה (היה יום שבת), כבר הייתי בדרכי לביתו של אחי הגדול בקרית חיים במפרץ חיפה. הוא היה חייל בצבא הקבע וכבר נשוי ואב לתינוק קטן. אחרי החיבוקים והנישוקים והשאלות והתשובות, קילפו מעליי את חליפתי הנ"ל והלבישוני בבגדי חאקי של אחי החייל. הרגשתי ישראלי אמיתי וכולי נמלאתי שמחה וגאווה.
יומיים אחר כך הגיע לראותני אחי השני מקיבוץ חצרים שבנגב. כפי שכבר הזכרתי ברשימה קודמת, אחיי הבוגרים ממני כבר היו בארץ ישראל עוד משנת 1942. תוכניתו של אבי היתה שכל בני המשפחה יעלו לארץ בהדרגה, והם שימשו ראש גשר. הדבר לא הסתייע מסיבות שונות. כאשר הגעתי לגיל ארבע-עשרה התחלתי לעבוד במיני עבודות אחרי הלימודים וניסיתי לאסוף פרוטה לפרוטה כדי לחסוך דמי בריחה בלתי ליגאלית מעיראק לפלשתינה. בישראל אחי הגדול היה עירוני והשני התחנך בכפר הנוער מאיר שפייה ליד זיכרון יעקב, אחר כך הכשרה בקיבוץ אפיקים ומשם להקמת קיבוץ בנגב, אחד מאחד עשר היישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים בשנת 1946. בפגישתנו הוא כבר היה קיבוצניק שרוף והטיף בלהט לכל האנושות ללכת ולחיות חיי הגשמה אמיתית במסגרת קיבוצית.
במפגש הזה דנו על העתיד שלי וסוכם שבינתיים הטוב ביותר עבורי יהיה ללכת לחודשים אחדים לקיבוץ על מנת ללמוד עברית ולהכיר את הארץ, עד שיעלו גם הוריי לישראל ואחר נראה מה ילד יום.
בשער העלייה הסתובבו אז שליחי הקיבוצים השונים על כל זרמיהם הפוליטיים וניסו כל אחד לעשות נפשות לקיבוצו ולתנועתו. מַכָּרָה אחת היתה לאחי באחד הקיבוצים שבגליל העליון, והיא שימשה בתפקיד כזה במחנה העולים. שיחה קצרה איתה והענין סודר: אני אצטרף לקיבוץ מלכיה, לחברת הנוער שם. מחצית היום אלמד ומחציתו אעבוד. הובטח לי שהמקום מקסים עם נוף מרהיב ואנשים נחמדים, וגם הרבה בחורות שעם כולן אפשר לשכב בצ'יק-צ'אק כי כך זה בקיבוצים.
בכל אלה לא הבנתי ולא כלום באותו רגע, וזה בגלל ההלם הגדול שהיה לי עם המעבר לארץ החדשה, דבר שהיה כל מאווי במשך שנים רבות לפני כן. את הימים עד עזיבתי רשמית את מחנה העולים ביליתי בנעימים עם אחי, ביקורים בחיפה ובעולם החדש מאוד של הארץ המובטחת.
אריזה, נשיקות פרידה, והופ! מצאתי את עצמי יושב באוטובוס הנוסע צפונה בארץ לא נודעת (שעד היום הזה היא די לא נודעת!)
קיבוץ מלכיה ישב על גבעה רמה ונישאה במרום הגליל העליון, ממש על גבול לבנון. יישוב קטן וחדש שהוקם חודשים אחדים קודם לכן על ידי יוצאי מלחמת השחרור, אליהם הצטרפו קבוצות עולים שבאו לעשות "הגשמה". הגדולה בהן היתה קבוצת בחורים חסונים, יפים וחמודים, שבאו מאיראן, היא ארצו של השאח ריזא פהלווי זיכרונו לברכה.
סך הכול צריפים אחדים פזורים בשטח. חדר אוכל, מחסן, לול ורפת, צריפי מגורים ומקלחת פח (ועיין להלן). ולא יותר. כלום. שממה. הר גבוה מצפון וואדיות עמוקים מיתר הכוונים, מלאים עצי פרי ומעיינות חלומיים, ציפורים וחיתו יער. ימי בראשית.
מיספר החברים בקיבוץ הזה לא היה גדול והם התפרנסו מעבודות יזומות שעבורן שילמה להם הקרן הקיימת לישראל, כגון עבודת סיקול והשבחת האדמות שבסביבה, עבודת בנייה של מיבנים עתידיים שיהיו בקיבוץ. ובנוסף חשבו ומצאו שיש במקום פוטנציאל למחצבה שתייצר חצץ לבניין. אבנים לגריסה היו בשפע במקום, וכשתיגמרנה יחצבו בהר.
כדי להפוך אנשים "גלותיים" לעובדים אמיתיים, מה טוב יותר מאשר להעסיק אותם בסיקול אבנים? כך שיחד עם חבריי לחברת הנער, סודרנו יום-יום לעבודה בסיקול. ואני, שעד לאותה עת לא ידעתי עבודת כפיים כזו, מצאתי חיש מהר את ידַיי שרוטות פצועות ומיובלות. וגם פיסית העבודה היתה קשה. וכי מה לי ולהרמת אבנים וזריקתן לעגלה במשך שעות תמימות? היו אמנם אבנים קטנות, אך היו כאלה שנדרשו להן חמישה זוגות ידיים לפחות. כך שבסוף חמש שעות העבודה שלנו חזרתי לצריף מרוסק אברים.
הקשיים היו מרובים מאוד. הזרוּת הזו והניתוק מן העולם כמעט כליל. בלי שפה ובלי עיתון שאוכל לקרוא. חדר אחד בצריף שימש מועדון שנרקוד בו בערב ונשמע הרצאות, ואפילו רדיו. אלא שעברית לא הבנתי מספיק, ולא איפשרו לי להאזין לתחנה שמשדרת בשפה הערבית. אמרו שהרדיו הזה לא קולט תחנות כאלה. והם ציפו שנאמין לכך. זה חלק מן השבר הנפשי שאיתו הייתי צריך להתמודד. כמובן שדחיתי אותו מעליי בשאט נפש, יחד עם ההוראות שניסה להנחית. התקיים בו התיאור של עבד כי ימלוך. למעשה זו היתה תמונה בזעיר אנפין. כי עולה חדש בעיני אנשי המשק, שעסקו בקליטת הנוער, היה אוטומטית אידיוט. לא היו לי ספרי קריאה בערבית, שפת אימי, ובעברית עדיין לא שלטתי. על פי רוב לא היו לנו מספיק מים כדי להתרחץ בסוף יום העבודה, כי את מעט המים הביאה מיכלית ממרחק, והם בקושי הספיקו לבישול, ללול ולרפת. הרחצה היתה כמותרות. גם ננזפתי כאשר שאלתי איך בכל זאת אוכל לרחוץ מעליי את כל האבק והלכלוך. חלוץ לא מדקדק בדברים כגון אלה. אחרי הבקשות המרובות הביאו בכל זאת חומר קריאה בשפה הערבית. מיני עלונים בנושאים פוליטיים סוציאליסטיים על המעמדות, הכול מלא בסיסמאות ריקות עם כל מיני רעיונות בולשיביסטיים ומונחים כמו שכבת הבורג'ואזי ופרולטריון והמעמד המנצל ועוד.
עוד עניין שהציק מאד בצד החברתי היה זה שפתאום נמצאתי במקום בו איש למעשה לא ידע את מקומו. מצאתי את עצמי מקבל הוראות והנחיות בהתנשאות ממישהו צעיר ממני בשנים, במעמד ובהשכלה, אלא שהקיבוץ מינה אותו כביכול לחוליה המקשרת בינינו החדשים, למשק. בארץ מוצאנו הוא לא היה מעז לדבר אלי בכלל, והנה כאן הוא מעין שליט ופוקד עליי פי מה שעשו המפלגות וההסתדרות בכל הארץ כלפי העולים החדשים: הם בחרו להם אנשי זרוע אנאלפאבתים למעין מנהיגים מקומיים ו"סדרנים", והמליכו אותם על היתר, למגינת ליבם של אותם "היתר" . על כך כתב סמי מיכאל באחד הספרים הראשונים שלו.
עניין האוכל היה טראגי במיוחד. בארץ שרר מחסור וקיצוב מזון ולא את הכול היה אפשר להשיג. אמנם בני נוער קיבלו מנות עשירות יותר מאשר אחרים (כביכול כדי לגדול), אך גם ממה שהוגש לנו בחדר האוכל לא יכולתי לאכול. גבינה מותכת, איך אפשר לבלוע דבר כזה? דג מלוח, לא עלינו קללה כזו! דייסת סולת, מה זה? ומה פתאום שאוכל דבר כזה לבן ומתוק? והלא אימי הגישה לנו דייסה בטעם מלוח. חצי ביצה פעמיים בשבוע ובשר רק ביום שבת בצהריים. הס מירקות. תפוזים לחם וריבה בטעם שום-דבר חופשיים בשעה ארבע אחרי הצהריים. שם היתה נחמתי.
שעה ארבע אחרי הצהריים היתה שעה שחכינו לה. היא שעת התקוות. אז הגיע האוטובוס היחיד ביום שפקד את הקיבוץ, והוא הביא אספקה, עיתונים, דואר ו...מכתבים, שהיוו את הקשר היחידי עם העולם החיצון. אני השתדלתי לכתוב לאחַיי כמה שיותר, וכן לקרובים שידעתי את כתובתם, ואגב כך לנסות ולאתר את מי מחברַיי שהערבוביה של העלייה גרמה לניתוקי מהם. כך שקבלת מכתב היתה חגיגה אמיתית.
בחברת הנוער היו מיוצאי תימן, מרוקו, עיראק ותוניס. וזה שעד אתמול היה אפס מאופס, כלכלית ומעמדית והשכלתית, הפך פתאום לסדרן העבודה ואיש הקשר שלנו עם המשק. נכון שהוא בא לקיבוץ כמה חודשים לפנַיי, אך הרגיש את עצמו אדון ושליט. זה היה אחד הדברים שקוממו אותי ולא יכולתי להסתיר את מורת רוחי על כך.
הנערים המרוקאים היו חביבים ובעלי חוש הומור מגוון. לפעמים הומור נורמאלי ופעמים גס וחצוף וחסר נימוס. שלא לדבר על העצבים. משפחותיהם חיו בירושלים. יום אחד הם נסעו לחופשה רבע שנתית, שהיתה אמורה להיות יומיים, אך הם נעדרו יותר משבועיים. מזכירות המשק ערכה בירור. ולפי הלחשושים הבנו שהם ישבו ב"חד-גדיא". כאשר חזרו סיפרו שנעצרו על ידי המשטרה כי הם עברו את הגבול בירושלים וטיילו בשטח המפורז ליד ממילא, שם היו חורבות בתים לרוב. חיטטו בחורבות למצוא חוטי חשמל ישנים מנחושת ומכרום לכל המרבה במחיר. בימים ההם לא היה בארץ שמץ קטן של חמרי בנייה כלשהם, ועבור דברים כגון אלה אפשר היה לקבל כסף טוב.
התימני אהב לזמר ולשיר מנעימות תימן. לפני שניגשנו לסקל אבנים משטח כלשהו, נהגנו לשרוף את הקוצים והעשבים השוטים שצמחו בו כדי שמלאכת ליקוט האבנים וסיקולם תהיה אפשרית. כך שכאשר באנו לשטח יכולנו למצוא נחשים ועקרבים וזוחלים אחרים בורחים מפני האש, או כאלה שלא הספיקו ומצאנום כבר חרוכים. וכן מיני חרגולים (ארבה) שנשרפו חיים. עבור התימני אלה היוו מעדן והיה נהנה לכרסמם בקול רעש שהחליא אותנו.
המשך יבוא
אהוד בן עזר: האם כמיספר המייסדים כן מיספר ההיסטוריות של פתח תקווה?
ברשימתה "כמיספר המייסדים כן מספר ההיסטוריות של פתח תקווה", בעקבות המהומה שחוללה "הבלדה על יואל משה סלומון", רשימה שנתפרסמה במוספו של ההיסטוריון בני ציפר "תרבות וספרות" ("הארץ", 14.11.08) – נוקטת ידידתי הטובה בת פתח-תקווה ונצר למשפחת ברנט – פרופ' יפה ברלוביץ, את הגישה האהובה כיום על המחקר ההיסטורי – והיא כי לכל צד יש סִיפֵּר (נאראטיב) משלו, ואין אמת היסטורית מוחלטת, וכך היא עושה קצת סדר ב"מהומה".
ואולם הנחת היסוד שלה אינה מקובלת עליי. לפתח תקווה יש היסטוריה אחת, ידועה, שעליה גם נכתב ונחקר רבות. הקרקס שעשו מתולדותיה ליובל ה-130 – באמצעות הבלדה היפה של יורם טהרלב, איננו עוד "נאראטיב" אלא מפגן של טיפשות ושל בורות היסטורית, (שאמנם הניב בהפוך-על-הפוך תוצאה מוזרה, שהוסיפו את סבי יהודה ראב לאגדת חמשת הרוכבים, וב"הגיעם"-כביכול לכיכר המייסדים המחודשת בפתח-תקווה – הפך הרוכב החמישי, ד"ר מזוריקי, לפסלו של סבי בצירוף שמו ופרטי חייו, כאחד מחמשת ה"רוכבים"-המייסדים!)
יש כמובן ויכוחים היסטוריים של פרשנות, כגון האִם היה ייסוד פתח-תקווה ב-1878 ראשיתה של העלייה הראשונה (9 מתוך 10 המייסדים הראשונים היו "עולים חדשים", 8 מהם יוצאי הונגריה) או רק "יציאה מן החומות"? אבל אלה אינם ויכוחים על עובדות היסטוריות אלא על אלא על פרשנותן.
אמנם יואל משה סלומון לא חזר מיהוד לגור בפתח-תקווה, כדברי פרופ' ברלוביץ. אך יש לדעת כי בצוק העיתים, כאשר הסתבך יחד עם דוד מאיר גוטמן בחוב כבד בעקבות קניית אדמות יהוד, וכאשר שניהם כמעט נכלאו בבית הסוהר התורכי על כך – נאלצו שני המייסדים האלה, במצוקתם, להתנגד לתמיכת "חובבי ציון" בחידוש היישוב בפתח-תקווה עצמה (שנתחדש בזכותו של הרב פרומקין, שבנה במרכזה את אחוזת לחמן).
אבל יואל משה סלומון הושיב על נחלתו בפתח-תקווה את בניו אריה לייב ומרדכי (היו לו עוד בנים ובנות) והם הקימו משפחות לתפארת. לייב סלומון היה ידיד בנפש של סבי יהודה ראב, כפי שגם מספרת על כך בתו אסתר ראב בפרוזה האוטוביוגראפית המופלאה שלה, פרוזה שאיננה "נאראטיב" פיקטיבי אלא רוב סיפוריה הם עדות ממקור ראשון.
וקושייה אחת יש לי לד"ר יוסי לנג. פרופ' ברלוביץ מצטטת ממנו ברשימתה הנ"ל: "לפי ד"ר לנג, במאמרו על ספר היובל הגנוז (בקובץ המאמרים שערכתי 'לדבר תרבות עם העלייה הראשונה'), יש כחמישים ספרי יובל שיצאו לאור על פתח תקווה."
נער הייתי וגם זקנתי, ודומני שאין כיום אדם כמוני שיודע את תולדות ראשיתה של פתח-תקווה, כפי שגם כתבתי עליה בספריי – וידועים לי שני ספרי היובל החשובים ועבי הכרס, הראשון משנת 1929 בעריכת חריזמן ויערי-פולסקין, והשני בעריכת ג. קרסל ליובל ה-75 – וכן עוד קבצים וספרים חלקיים, (דוגמת ספר "היובל" המפוקפק בעריכת אריה חשביה, שיצא דומני לשנת ה-120), ואחדים מאותם "ספרים" הינם פרסומים רבי שגיאות וצ'יזבאטים, ואחדים ספרי זיכרונות וקובצי-מחקר מעולים – אבל 50 ספרי יובל!!! – דומני שאפילו 5 ספרי יובל של ממש אין לה לפתח תקווה! ההיתה זו שגיאת דפוס? הנוספה בטעות הסיפרה למיספר 5?
המושבה אמנם מתוארת, ובצדק, בעשרות ובמאות ספרים, עדויות ומחקרים רציניים, רובם אמינים ומרתקים, אבל 50 ספרי יובל?! – על שום מושבה ארצישראלית לא נכתבו גוזמאות שכאלה!
תגובה זו לא נשלחה למערכת "תרבות וספרות" אלא ליפה ברלוביץ בלבד.
תגובת פרופ' יפה ברלוביץ
לאודי,
תודה רבה על תגובתך. אני מסכימה איתך שהבלדה של יורם טהר לב היא משובבת לב והלוואי והיו מחברים על פתח תקווה עוד כהנה וכהנה בלדות, אבל טשטוש הגבולות בין בלדה והיסטוריה, כשטשטוש זה יוצר עובדות היסטוריות חדשות בשטח, זה מקומם ולכן כתבתי מה שכתבתי.
אבל יש עימי שתי הערות למכתבך:
א. קראתי כמה וכמה סיבות מדוע סלומון לא חזר לפתח תקוה, כמו הסיבה שאתה הבאת, וכמו הסיבה שאומרת שהרב סלנט קרא לו לחזור לירושלים, וכדומה. אבל הסיבה העיקרית היא שסלומון התנגד בכל תוקף לחזור לפתח תקוה, הוא האמין בכל ליבו שהמקום מסוכן ולכן הכריז מלחמת חורמה על הרב פרומקין שהעז להמרות את פיו וחזר ראשון לפתח תקוה, וסלומון לחם בו בצורה אכזרית עד כדי הרעבת האיש ומשפחתו. לכן בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.
על כל פנים, כל זה אינו שייך למשפחות סלומון בפתח תקוה וגם ליואל משה סלומון עצמו, שהיה גם עורך עיתון, וכתב סיפורים ושירים וסיפורי מסע שכדאי לקרוא.
ב. ובאשר למיספר ספרי היובל אודות פתח תקוה, כאן כמובן השתרבבה טעות – לא 50 אלא 10 ספרי יובל, חלקם רשמיים וחלקם פרי יוזמות של כותבים, כמו אלעזר טרופה שהוציא לאור שני ספרי יובל.
ותודה על ההזדמנות לתיקון.
בברכה,
יפה
אהוד: אין לי ויכוח עם דברייך על הבלדה, שהרי זו גם דעתי שאותה אני מביע בפומבי, בכתב ובעל-פה, זה שנים רבות.
על ההתאכזרות של סלומון ברב פרומקין לא שמעתי מעודי, מה עוד שהרב פרומקין היה בא-כוחו של הגביר לחמן מחו"ל ולדעתי לא היה נזקק לחסדיו של סלומון. אך ידוע לי שבביקורו של הגביר ויסוצקי במושבה המתחדשת, כאשר היה על ויסוצקי להכריע למי יינתן הסיוע הכספי של "חובבי ציון" ברוסיה – ליהוד ("של סלומון") או לפתח תקווה ("של פרומקין"), היה מאבק קשה בין שני הצדדים ולבסוף ניצחו הפתח-תקוואים. לדעתי הסיבה העיקרית לריב היתה המצוקה הכלכלית של סלומון בגלל החוב הכבד שרבץ על קוני אדמת יהוד, ולא החשש מהמאלאריה, שאולי השתמשו בו בתור תירוץ. הרי אֶת קבוצת הביאליסטוקים הביאו כדי להתיישב על האדמות שרכשו בפתח-תקווה ולא כדי לשבת באורח קבע ביהוד.
ספריו של טרופה חשובים אך לקרוא להם "ספרי יובל" של פתח תקווה, זוהי הגזמה. לא כל ספר או אסופת עדויות היסטוריות על פתח תקווה הוא "ספר יובל".
יש כמובן ויכוחים היסטוריים של פרשנות, כגון האִם היה ייסוד פתח-תקווה ב-1878 ראשיתה של העלייה הראשונה (9 מתוך 10 המייסדים הראשונים היו "עולים חדשים", 8 מהם יוצאי הונגריה) או רק "יציאה מן החומות"? אבל אלה אינם ויכוחים על עובדות היסטוריות אלא על אלא על פרשנותן.
אמנם יואל משה סלומון לא חזר מיהוד לגור בפתח-תקווה, כדברי פרופ' ברלוביץ. אך יש לדעת כי בצוק העיתים, כאשר הסתבך יחד עם דוד מאיר גוטמן בחוב כבד בעקבות קניית אדמות יהוד, וכאשר שניהם כמעט נכלאו בבית הסוהר התורכי על כך – נאלצו שני המייסדים האלה, במצוקתם, להתנגד לתמיכת "חובבי ציון" בחידוש היישוב בפתח-תקווה עצמה (שנתחדש בזכותו של הרב פרומקין, שבנה במרכזה את אחוזת לחמן).
אבל יואל משה סלומון הושיב על נחלתו בפתח-תקווה את בניו אריה לייב ומרדכי (היו לו עוד בנים ובנות) והם הקימו משפחות לתפארת. לייב סלומון היה ידיד בנפש של סבי יהודה ראב, כפי שגם מספרת על כך בתו אסתר ראב בפרוזה האוטוביוגראפית המופלאה שלה, פרוזה שאיננה "נאראטיב" פיקטיבי אלא רוב סיפוריה הם עדות ממקור ראשון.
וקושייה אחת יש לי לד"ר יוסי לנג. פרופ' ברלוביץ מצטטת ממנו ברשימתה הנ"ל: "לפי ד"ר לנג, במאמרו על ספר היובל הגנוז (בקובץ המאמרים שערכתי 'לדבר תרבות עם העלייה הראשונה'), יש כחמישים ספרי יובל שיצאו לאור על פתח תקווה."
נער הייתי וגם זקנתי, ודומני שאין כיום אדם כמוני שיודע את תולדות ראשיתה של פתח-תקווה, כפי שגם כתבתי עליה בספריי – וידועים לי שני ספרי היובל החשובים ועבי הכרס, הראשון משנת 1929 בעריכת חריזמן ויערי-פולסקין, והשני בעריכת ג. קרסל ליובל ה-75 – וכן עוד קבצים וספרים חלקיים, (דוגמת ספר "היובל" המפוקפק בעריכת אריה חשביה, שיצא דומני לשנת ה-120), ואחדים מאותם "ספרים" הינם פרסומים רבי שגיאות וצ'יזבאטים, ואחדים ספרי זיכרונות וקובצי-מחקר מעולים – אבל 50 ספרי יובל!!! – דומני שאפילו 5 ספרי יובל של ממש אין לה לפתח תקווה! ההיתה זו שגיאת דפוס? הנוספה בטעות הסיפרה למיספר 5?
המושבה אמנם מתוארת, ובצדק, בעשרות ובמאות ספרים, עדויות ומחקרים רציניים, רובם אמינים ומרתקים, אבל 50 ספרי יובל?! – על שום מושבה ארצישראלית לא נכתבו גוזמאות שכאלה!
תגובה זו לא נשלחה למערכת "תרבות וספרות" אלא ליפה ברלוביץ בלבד.
תגובת פרופ' יפה ברלוביץ
לאודי,
תודה רבה על תגובתך. אני מסכימה איתך שהבלדה של יורם טהר לב היא משובבת לב והלוואי והיו מחברים על פתח תקווה עוד כהנה וכהנה בלדות, אבל טשטוש הגבולות בין בלדה והיסטוריה, כשטשטוש זה יוצר עובדות היסטוריות חדשות בשטח, זה מקומם ולכן כתבתי מה שכתבתי.
אבל יש עימי שתי הערות למכתבך:
א. קראתי כמה וכמה סיבות מדוע סלומון לא חזר לפתח תקוה, כמו הסיבה שאתה הבאת, וכמו הסיבה שאומרת שהרב סלנט קרא לו לחזור לירושלים, וכדומה. אבל הסיבה העיקרית היא שסלומון התנגד בכל תוקף לחזור לפתח תקוה, הוא האמין בכל ליבו שהמקום מסוכן ולכן הכריז מלחמת חורמה על הרב פרומקין שהעז להמרות את פיו וחזר ראשון לפתח תקוה, וסלומון לחם בו בצורה אכזרית עד כדי הרעבת האיש ומשפחתו. לכן בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.
על כל פנים, כל זה אינו שייך למשפחות סלומון בפתח תקוה וגם ליואל משה סלומון עצמו, שהיה גם עורך עיתון, וכתב סיפורים ושירים וסיפורי מסע שכדאי לקרוא.
ב. ובאשר למיספר ספרי היובל אודות פתח תקוה, כאן כמובן השתרבבה טעות – לא 50 אלא 10 ספרי יובל, חלקם רשמיים וחלקם פרי יוזמות של כותבים, כמו אלעזר טרופה שהוציא לאור שני ספרי יובל.
ותודה על ההזדמנות לתיקון.
בברכה,
יפה
אהוד: אין לי ויכוח עם דברייך על הבלדה, שהרי זו גם דעתי שאותה אני מביע בפומבי, בכתב ובעל-פה, זה שנים רבות.
על ההתאכזרות של סלומון ברב פרומקין לא שמעתי מעודי, מה עוד שהרב פרומקין היה בא-כוחו של הגביר לחמן מחו"ל ולדעתי לא היה נזקק לחסדיו של סלומון. אך ידוע לי שבביקורו של הגביר ויסוצקי במושבה המתחדשת, כאשר היה על ויסוצקי להכריע למי יינתן הסיוע הכספי של "חובבי ציון" ברוסיה – ליהוד ("של סלומון") או לפתח תקווה ("של פרומקין"), היה מאבק קשה בין שני הצדדים ולבסוף ניצחו הפתח-תקוואים. לדעתי הסיבה העיקרית לריב היתה המצוקה הכלכלית של סלומון בגלל החוב הכבד שרבץ על קוני אדמת יהוד, ולא החשש מהמאלאריה, שאולי השתמשו בו בתור תירוץ. הרי אֶת קבוצת הביאליסטוקים הביאו כדי להתיישב על האדמות שרכשו בפתח-תקווה ולא כדי לשבת באורח קבע ביהוד.
ספריו של טרופה חשובים אך לקרוא להם "ספרי יובל" של פתח תקווה, זוהי הגזמה. לא כל ספר או אסופת עדויות היסטוריות על פתח תקווה הוא "ספר יובל".
תערוכת היפה והחיה
צילומיה של מירי דוידוביץ
בגלריה אנגל בתל אביב
היפה והחיה היא אגדת וולט דיסני מתוקה, עיבוד בן-זמננו לרומן הגיבן מנוטרדם שנכתב במאה התשע-עשרה, מאת ויקטור הוגו. הרומן הוא שיר הלל לקלאוסטרופוביה העירונית, לאופל, למסתורין ולסכנה המתקיימים במרחבים העירוניים.
התערוכה של מירי דוידוביץ מציגה סידרת צילומים עצמאיים שנעשו בשלוש השנים האחרונות. העבודות שנבחרו מתקיימות בתוך אותם מחוזות פנטסטיים מעוררי מיסתורין ואי שקט. הפורטרטים בוראים עולם של אגדות אפלות – ילדות אבודות, ערפדים ושלל יצורי לילה הגוועים עם עלות אור היום. סדרת הנופים אותם היא מתעדת – ספק כעוקבת ספק כנתונה במעקב – מעבירים תחושה של הקפאת סצנה מתוך סרט אימה או כפרפראזה על אגדות אורבניות. בסדרת צילומים זו מתחקה דוידוביץ אחר נופים אנושיים ריקים מאדם: חניונים, כנסיות ובתי תפילה, שעליהם מעיבה אווירה קטסטרופאלית של אסון הקרב ובא.
כצלמת אופנה דוידוביץ מעידה על עצמה כמי שמנסה לפרק לגורמים את תמצית היופי מצד אחד, הכיעור, מן הצד השני, והגבול הדק שביניהם. בעבודותיה דוגמנים חייכניים הופכים למפלצתיים; יצורים ליליים חריגים שופעים קסם מופלא; והנוף התל אביבי – שלעיתים קשה למצוא בו פיסה טהורה של אסתטיות, מתעטף בחן מהוקצע ומהודק, יש האומרים ש"לא מכאן".
ההחלטה לערוך תערוכה לצלמת אופנה, הוא לא דבר של מה בכך במחוזותינו. צילום האופנה נחשב לעיתים כאח חורג לאמנות, אשר מתיימרת להיות חפה מכל תחשיב מסחרי.
התערוכה יופי בלתי מושלם – (Imperfect Beauty)– שנערכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, העלתה את הטיעון כי צילומי האופנה הם לא רק גיבוב של דימויים פטישיסטיים שנועדו לשטוף את מוח ההמונים, אלא הם מתפקדים בתוך המרחב העירוני וניזונים ממנו. ככאלה, הם מעוררים סוגיות אתיות, חברתיות ואסתטיות. צלם אופנה טוב, טוענת אוצרת התערוכה קוטון, הוא זה אשר מיטיב לזקק את ההוויה האנושית לכדי דימוי אחד, ובכך הוא מייצר שפה ויזואלית המושרשת בתודעה הקולקטיבית.
התערוכה בגלריה אנגל תתפקד כתערוכת לילה ותהיה מוארת גם בשעות בהן הגלריה אינה פעיל.
אוצרת: מיטל רז.
מירי דוידוביץ, אחת מצלמות האופנה הבכירות הפועלות כיום בישראל, החלה את דרכה בסוף שנות השמונים והיתה מחלוצות הצלמים, אשר הפכו את הצילום המסחרי לעיסוק אמנותי גרידא, מגמה שהחלה בשנות השבעים בארצות הברית בפעילותם של אמנים כגון ריצ'ארד אבדון והלמוט ניוטון.
דוידוביץ למדה אמנות בירושלים ובלונדון ועבדה כאסיסטנטית של צלמי אופנה אחדים. היא הציגה במיספר תערוכות יחיד וכן בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב
גלריה אנגל גורדון 26, תל אביב / שעות פתיחה: ראשון-חמישי 10-20; שישי 10-14.
פרטי התקשרות: 03-5225637 / info@engel-art.co.il / http://www.engel-art.co.il
התערוכה פתוחה רק עד ה-18.12.08. [דבר המפרסם]
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.
היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;
ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,
הראשית משתקפת בה."
מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.
הריקנות שהיתה מסביב
קשה לתאר את הריקנות שהיתה מסביב – היא חדרה עד לבתים, כשישבת בבית – הרגשת בחלל החודר אליך מבחוץ; ובלילה ילל-התנים היה מגביר את ההרגשה שמסביב לך ארץ רחבת-ידיים וריקה – ללא צמחים, ללא כפרים, ללא ערים – אדמה עתיקה, מוזנחת, נתונה בתרדמת אלפי שנים.
לילה-לילה חדרה הדממה המאיימת לתוך הבתים, ורוחות-הקטב המביאות יתושים – אל מתחת לתריסים המוגפים; נקודות-היישוב המעטות של הערבים ושל היהודים גם יחד הבליטו עוד יותר את העזובה – – – והעצב –
הארץ היתה עצובה והעצב עלה ממשוכות-הצבר של הערבים כמו מגדרות-השיטה של היהודים. רוחות עתיקות התהלכו כאן בין גבעות-הכורכר, משהו כאילו הסתנן מעבר קבור זה אל השטח, ושיחי החילפה הנעים ברוח – יבבו כגורי חתולים עזובים.
ציפורים נדירות היו נקלעות לתוך חלונות-הבית הפתוחים, בתמימות אשר לא ידעה עדיין רשעת-אדם. בסתיו, עת נדידתן, היו עטות על האוקליפטוסים הבודדים ועורכות הילולות, מהן היו נכנסות לבית, ומתדפקות על שמשות החלון על מנת לחלץ עצמן –
לטאות-ענק צהובות, הדומות לצפעים, היו מתחממות על אבני-הכורכר, וקטנות יותר היו רוחשות למאות בחול החם והנקי של חצרנו. חצרנו רחשה זמן רב זוגות-זוגות של נחשים שחורים, הערבים קראו להם עַבִּיד, כלומר "כושים". נחשים אלה היו בולעים ביצה שלימה שהיו גונבים מקן-התרנגולות, שהתהלכו חופשיות – הם היו בולעים גם אפרוח בן-יומו – שהיה עומד בגרונם זמן-רב – ואז היינו עטים עליהם במקלות וממותתים אותם.
נשרים של ממש חגו מעל והיו עטים אל להקת התרנגולות, נופלים מעל כאבן – ומתרוממים בקלות כשפרגית צעירה בציפורניהם – אנו הילדים היינו דופקים בפחים מיד שראינו אותם בגבהים – ומבהילים אותם – אך לא תמיד הצלחנו.
בלילות-ירח היה הרחוב לפני ביתנו מקום-משחק נפלא לנו. היה קיץ ואנו יחפים ובוססים בתוך החול ששימר את חום השמש בשכבתו העליונה. על החול היו זוחלות עשרות חיפושיות שחורות ומגלגלות כדורי-גללים. היה זה מחזה מרתק לראותן מעלות את כדורן בחריצות אל גבשושיות האדמה – ואחרי-כן מתגלגלות יחד איתו למורד. הן היו עובדות בחריצות רבה, נחפזות, לשות ומעגלות את כדוריהן, ואנו נטפלים אליהן ולפעמים רותמים אותן בחוטים דקים לקופסת-גפרורים ריקה, והן מושכות בה כבהמות-עבודה זעירות. היה זה הקולנוע שלנו בימים ההם. ולפעמים הן היו פורשות כנף ומתעופפות, כשהקופסה נישאת אחריהן.
היו גם קולות-לילה נפלאים: המשולשים הלבנים של אווזות-הבר בלילות-ירח, וקריאתן העמומה והמיסתורית, ובאביב – החסידות; ומעל לכל, כעין רקע לכל המרחבים, היה קירקור הצפרדעים עולה במקהלה אחידה, כזמזום דבורים, מן הביצה הקרובה, כל החלל היה מלא קירקור אחיד זה שהאוזן התרגלה אליו כאל משק מים רחוקים. הקירקור הזה היה מספר על הביצה הנפלאה, על צמחיה האכזוטיים, ובלילות משרה עלינו שלווה גדולה ונוסך בנו תנומה. היינו נכנסים הביתה ונופלים על מיטותינו, רוויי רשמים ורגשות, כאילו חזרנו מסרט-מתח בקולנוע, חווייה שאותה ידענו רק מאוחר יותר.
האוקליפטוסים לפני הבית היו מלאים קיני-דרורים, וציוצם של המבוגרים ושל האפרוחים היה מחריש-אוזניים. האוקליפטוסים האלה היו מעין נאות-מידבר לכל חי ולכל זוחל. מכל צד, מכל צד – התעופפו צרעות ענקיות, עטו על האוקליפטוסים בזמן פריחתם. היו ממלאות את האוויר בזמזום המחריד שלהן. שתיים-שתיים היו נופלות כאבן מן העץ, כשהן נלחמות זו בזו בחרף-נפש, מלחמה לחיים ולמוות; וכשצנפה כזאת היתה נופלת עליך, היה העור מסתמר – כי עקיצתן קשה כעקיצת עקרב.
גם דבורים היו אורות דבש מן הפריחה, ולדבש נקרא שם – דבש אוקליפטוס, כי בו עמד ריח פריחתו של העץ – ואני אהבתיו במיוחד.
כל הקיץ היה עובר עליי בצל העצים ולריחם החריף והמעודד. משהייתי נתקפת במאלאריה, לא שכבתי במיטה אלא הלכתי אל העצים – שם היה קל יותר לשאת את חום הקדחת; וכמובן, צריך היה אז להסתיר זאת מאמא.
ריח האוקליפטוסים הרחיב את הריאות, הצל הרגיע, וכל ההתרחשויות מסביב בידרו כספר מרתק. לפעמים היה נופל אפרוח מן הקן, נופל בחבטה איומה ומוטל רגעים אחדים כמת – עירום ומעיו הכחולים נשקפים מתחת לעורו, שדמה למעטה ניילון, סומא היה ועירום ומסכן, ואני הייתי מחממת אותו בידיי הקודחות ובוכה מרחמים.
החברות השתיים, ברכה (סלומון) ושרה (דיסקין), היו באות בשבת לביקור ואני מוציאה גרעינים וסוכריות אדומות-בטן, והן זוללות. על ראשן "יזמות", מין מטפחות שקופות שהיו האימהות מכסות בהן את שערן – אלא שהן, הבנות, הטילו את ה"יזמות" ברישול, כשמחציתן מכסה את הראש והמחצית השנייה את הפנים. וה"יזמות" – זר של פרחים קטנים וצבעוניים מעשה-סריגה מקיף אותן ומוסיף להן לוויית-חן. היתה זו הגנה מפני השמש על פניהן הצחות של הבנות. השיזוף עוד לא היה במודה. ואילו אני הייתי שחומה, למרות כובע רחב-שוליים שחבשתי.
הנדנדה שהתקין אחי הבכור מחבלים עבים – שקשר אותם לענף-אוקליפטוס עבה שצמח במאוזן והישרה צל עבות על החול – היתה האטרקציה הגדולה של חצרנו והגדילה את הפופולאריות שלנו לאין-ערוך. היתה זאת נדנדה כפולת חבלים עבים, שביניהם היינו מניחים קרש שהותקן במיוחד לזה, והיינו מתנדנדים בעמידה, שניים-שניים, בכל קצה עמד ילד, ובאימוץ רגליים היה שולח את הקרש למרחק, וכן עשה השני בהגיע תורו – הידיים החזיקו בחוזקה בחבל, והרגליים עבדו. היתה זאת כמובן התעמלות נפלאה, ובלא שנדע זאת, הרגשנו שהדבר גם טוב לגוף וגם משעשע: להיות נישא כך בחלל בכוח עצמי, האין בזה משהו משימוש בכנפיים? אני, בכל אופן, הרגשתי את עצמי כאחד הדרורים אשר התעופפו מסביב.
בשבת היתה החצר הומה חברות שלי וחברים של אחי, אחי מנצח על התור לנדנדה – ואני מוציאה כיבוד, כוסות מלאות מים הקולחים מזרבובית הכד הערבי, גרעינים מלוחים מצמיאים וסוכריות אדומות-בטן, עד שהיה ריח החמין המגרה מתחיל לעורר את תאבוננו – והחבורה מתפזרת, ואנו נכנסים הביתה.
אחי הבכור ואני לא היינו חברים. ראשית, היה מבוגר ממני כמעט בעשר שנים, וגם שוני רב באופי היה בינינו והדבר הורגש מילדותנו. חיבבתי אותו, הוא היה מרכיבני על גבו ורץ איתי כסוס, והדבר היה משעשע. כל ימיו סיפר שהייתי סורטת את פניו, ומשום שהייתי כל-כך קטנה, לא היה יכול להשיב לי כגמולי. כשגדלנו, הלך השוני בינינו וגדל – ומאוחר יותר הגיעו הדברים להתנגשויות. הוא היה תוקפני, והראשון אשר גילה כי עור רגיש לי. לתקוף אותי נעשה לו מין טבע שני – והדבר ודאי גרם לו תענוג, כפי שדבר היותי רגישה גרם תענוג לתוקפנים אחרים בתקופות-חיים מאוחרות יותר.
ובכל זאת אהבתי אותו אהבת-אח, וכשאבא היה מרביץ לו, הייתי בוכה – והוא היה צוחק לי –
חקלאי נפלא היה והיתה בו מידה של שחקן מחונן. סצינות שלמות מחיי השכנים היה מציג בפנינו, בהיותו כבן חמש-עשרה; הוא היה עולה על אדן החלון, שהיה עשוי לוח-שיש רחב, והחלון מכוסה וילון כבד וכהה, שם היה עומד ולפתע היה מזיז את הווילון לצדדים וההצגה החלה – היינו מתגלגלים מצחוק. בהעוויות-פנים ובמילים ובהגזמה והבלטה קומית – היה מעלה טיפוס אחרי טיפוס מן הסביבה שלנו – והיה זה כשרון קומי אמיתי. אחד, שכן פוזל, היה מן הטיפוסים שאהב להעלות; ובמיוחד כיצד בא הלה לשאול בעצת-אבי וכיצד היה מספר על סוסו החולה – כל זאת באידיש מעורבת במילים רומניות, כי האיש היה רומני; עד היום שמורה סצינה זו בזיכרוני.
יפה-תואר היה אחי וכל רואיו היו הולכים שולל אחריו, אך לא רק בגלל יופיו, מחונן היה באמת – אבל ללמוד לא רצה. קנו לו קלרינט, הוא היה מוסיקאלי, קנו לו אוקרינה, מין חליל של חרס, אבל הוא ניגן רק מנגינות קלות עליו, ולא רצה ללמוד תווים. רק בשנות חייו המבוגרות ניסה לרכוש את אשר איחר בנעוריו ונעשה קורא-ספרים מובהק ועוסק אפילו במדע. למרות זה היה תכליתי ומעשי עד מאוד וחייו התנהלו למישרים והשאיר אחריו משפחה עניפה.
ביתנו הראשון, שאני זוכרת, היה בית שכור ואני עודני תינוקת, אבל אני זוכרת דברים מגיל קטן מאוד – ואימי אישרה זאת.
אני זוכרת את אמא צעירה, דקה וזקופה, בבית הזה; זוכרת את לידת האח הצעיר ממני; את השכנים שמסביב – משפחת סמואל הלונדונית, משפחת גינזבורג המוסקבאית, משפחת מרקוס הרומנית, גולדנהירש, אף הם "רומנים", ו"טלושקה" – בית האיכרים הרוסיים המלאים כוח והעובדים כגויים, והם הקרובים ביותר לחצרנו.
מרכז המושבה היה רחוק מאיתנו, והיו לנו חיים מיוחדים בחצר זו: תרנגולות מכל הצבעים התהלכו בחצר, ושועלים היו עטים עליהן בעצם היום וטורפים בהן; נשרים היו נופלים משמיים על הלהקה ולאור הצהריים היו מעלים בציפורניהם פרגית מגודלת.
ואוקליפטוסים היו גם כאן, על שכנותם הריחנית, המצלה ומלאת ההזייה, כששבטיהם הארוכים הם כשיער מבודר הנע ברוח-ים שבאה ממרחקים. נעים בעצב בשעות ערב, ובחגיגיות בבוקר. היו להם חיים מיוחדים משלהם, לעצים אלה; תקופות הפריחה עם הריח הדוחה והמושך כאחד, תקופת השרת הכובעים הקשים, הקטנים, בעלי העוקץ החד, מעל הפריחה, ולאחר מזה תקופת הפרי. הכפתורים המעוגלים והקשים עם חתכים ובתוכם הזרעים הזעירים, זעירים כעין פילפל טחון – עץ ענק שזרעוניו קטנים מאוד. מעין הר מוליד עכבר. והיו תקופות גם לגזע: באביב היה משיר את קליפתו החומה והיבשה ובשרו הירוק החדש היה מציץ בין קרעי הקליפה, כגופו של אדם –
לי היו עצים אלה בית מגן מחסה ומפלט משיעמום ממחלה ומעצב.
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1899 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ"זכרונות ראשונים", "הארץ", 4.10.1974. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 33.
הנוסח כאן, עד הפיסקה שתחילתה "בלילות-ירח", תוקן לפי דף טיוטה "נוף ופאונה" שנמצא בעיזבון.
עונות-השנה היו חג בשבילי
הבית שניבנה על גן-הנסיונות לעצי-הפרי – שנטעו פקיד הברון ושלא הצליח – היה מרווח, חדריו גדולים ומרפסות מקיפות אותו. המרפסת שליד המיטבח היתה מחוסרת-גג, ואולם לידה-ממש השאירו אוקליפטוס צעיר והוא גדל וסכך עליה. היתה למרפסת זאת רצפת "מֶדָה" זה היה בטון או יותר נכון טיח שהשקיעו בו שכבת זיפזיף, וישרו ודפקו בה במין מכשיר כפטיש גדול שידיתו באמצע, מלבן, ואוחזים בידית ומורידים את הפטיש במשוטח; וכך עמד אדם ודפק יום-יומיים ברצפה עד שהתקשתה ויבשה. זו היתה רצפה חלקה ויפה, וצדפי הזיפזיף הזעירים נצצו עליה כשהרטיבוה.
בצד המיטבח קבר אבא גזע עץ אוקליפטוס שקוטרו היה רחב למדי אבל לא בלט מן הרצפה. על גזע זה היו מעמידים את מכתש-הנחושת הענקי עם העלי הכבד, לשם כתישת אגוזים, שקדים, וקינמון שהיה נמכר שלם בגלילי קליפות ריחניות. גם הסוכר נמכר ב"ראשים". היה זה גליל כבד, בקוטר עשרה סנטימטרים ובאורך שלושים, כולו נוצץ וכולו מיקשה אחד – אותו צריך היה לבתר ולהפוך – חלק לחתיכות-סוכר, וחלק היה נכתש לאבק-סוכר ושימש למאפה. היתה זאת עבודה קשה ומסוכנת, כי נעשתה בקופיץ כבד של ברזל. עבודה זו נמסרה לידיי, לא ראיתי מעודי את אמא עוסקת בזה – היא סמכה עליי – אמנם היתה לי תבונת-כפיים, ואילו כיום לא הייתי מוסרת עבודה כזאת לילדה בת שמונה –
כמו-כן נמסרה לי עבודת הכתישה – וזו אהבתי מאוד. העלי הכבד, בפוגעו במכתש, היה משמיע צליל עמוק כפעמון-כנסייה, והדבר ערב לי מאוד; רק הייתי נותנת כתישה אחת וצלצול אחד – כתישה וצלצול, והעבודה נהפכה לקונצרט –
אמא עמדה על הדבר וגערה: "מה את מצלצלת בראש? אם לא תחדלי לא תכתשי יותר – "
מיד הייתי מתעמקת בעבודתי, ואולם צלצול אחד, מקרי, היה מושך אותי שוב לתוך עניין הנגינה; אכן, צריך להודות שהיתה זאת סקרנות האוזניים, והשמיעה – כי לא שמעתי שום צליל יפה סביבי מלבד הזמרה שלנו בשבתות, והכליזמרים של החתונות במושבה, שהיו חג עבורי. עד היום אני מזהה קטעי אופרות שנתגלגלו לכליזמרים שלנו – ושאני זוכרת אותם מאז.
ערבי-החורף היו ארוכים במיוחד – אבא השיג אצל הגרמנים בשרונה תנור-ברזל, קבע אותו בחדר-השינה, ומעשנה של צינורות הובילה את העשן דרך שמשת-פח שקבע בחלון. את התנור היו מסיקים בגזרי-אוקליפטוס שהיו מפיצים ניחוח. אנו הצטופפנו סביב לתנור זה וקראנו את ה"עולם קטן", ירחון-לילדים, וכן חוברות מנוקדות בשם: "הנחש הלבן", "בת-המלך הנרדמת", "הברבור שר" – מי הוציא כל אלה? אינני יודעת.
במוצאי-שבתות לפנות-ערב – היתה אטמוספירה מיוחדת סביב התנור – אבא היה שר שירים הונגריים בקולו היפה, שירים עצובים, ופתאום היה עובר לצ'רדַש סוער, תופס אותי ומרקיד אותי "פולקה", ואני נתפשתי למצב-רוחו – קפצתי ורקדתי בכל כוחי – ואמא מהצד נהנית וצוחקת.
עד היום אני זוכרת את מנגינותיו – וכן את הפולקה הזאת, שהיתה מעין ראשית של תחושת-אמנות – העברת צליל לתנועה; ופתאום היה אבא משתתק וצולל לאיזה נבכים אחרים ומתחיל לזמר בקול נוגה "המעריב ערבים" ומתפלל מעריב, ואני עוברת איתו למצב-רוח נוגה זה – הגשם מתדפק על החלונות – גזרי-העץ מתנפצים בתנור – ועצב רב מהול בהרבה תחושות הומה בלב הילדותי: "המעריב ערבים", זה באמת היה ערב – האוקליפטוסים מעבר לחלונות נעו ונסרקו ברוח-חורפית, ושבטי-ענפיהם היו מתפזרים, לחים ומבריקים, לאור המנורה שפרץ החוצה, כל עלה – כוכב; עננים שחורים בשמיים, רעמים וברקים, ומטרות כבדים שהיו מציפים אזי את הארץ כמבול – שבועות על גבי שבועות – קשה היה לצאת החוצה – כיום אין גשמים כאלה.
עונות-השנה היו חג בשבילי – המעבר מן החורף לאביב, וחג-הפסח, וערב-הפסח בעיקר – היה נפלא, הכל פרח, גינת הוורדים הפראיים לפני הבית עמדה כבדה וורודה – פרדס וייס שהיה קרוב אלינו פרח והפך את האוויר למין משקה משכר ומעודד. עמדתי יחפה בחדרים הגדולים ושפכתי דליי-מים רבים על רצפת הבלטות הלבנות ושיפשפתי במטאטא ובסבון; זו היתה עבודה חביבה מאוד ושעות הייתי עוסקת בה – אמא היתה גוערת, ואני בשלי, "לכבוד פסח".
ועוד התעסקות: מעל הדלתות הגבוהות היה מתנוסס אשנב-זכוכית למען הכניס את האור – אל אשנב זה אפשר היה להגיע רק כשהעמידו שולחן ועליו כיסא, והציוד – גל סמרטוטים לניקוי, על השכם, מהם לחים ומהם יבשים. אני ששתי לקראת עבודה זו – ואמא, בלי היסוס, מסרה לי אותה. העוזרת פחדה לטפס גבוה כל-כך – ואני למעלה ומשקיפה על כל הסביבה – הפרדסים הפורחים, חלקות הבַקיה, בתים טובלים בגינות, שורת הברושים ממלון גיסין – הכל שטוח לפניי – ועל הכל – וזו מטרת עמידתי כאן על שולחן מתנועע ועל כיסא שאינו יציב – הביצה במרחק והיא מכוסה בבונג לבן – כולה לבנה ומשתפכת הרחק עד האופק כשיכבה של שלג; הלובן הזה היה אצלי סמל האביב – ובראותי אותו מעל אותו מיבנה גבוה שעליו עמדתי וניקיתי את השמשות – זה היה האביב וריח הפרדסים העולה אלי גלים-גלים – הייתי משתהה למעלה כפי הניראה יותר מן הצורך, ושוב גוערת אמא: "מה את עושה שם למעלה? מנקה את השמשות או ישינה – "
מסוחררת במקצת הייתי יורדת מעל הפיגום שלי, דומה לבלון נפוח-אביב.
*
את פקידות הברון חשתי ממרחק רב – מעין רשות, ממלכה שאינה חביבה על שום אדם במושבה. "בעלי 'אכט-אונצוואנציגער'," – היתה שכנה שלנו מתרברבת. הפירוש היה ש"עשרים-ושמונה" איכרים בלבד לקח הברון תחת חסותו. ולאלה היתה קיצבה תמידית – וזאת אם היתה עבודה ובאם לא, ועל-פי-רוב לא היתה. ובכן, מין ביטוח נגד אבטלה.
אבל משהו לא נעים ריחף סביב זה, ואני, גם בהיותי ילדה, הורגלתי בזאת – אנחנו לא השתייכנו לעשרים-ושמונה – זמן-מה עבד אבי בתור מדריך אצל "האדמיניסטראציה", זו היתה "הסוכנות" דאז. ולאחר זה חזר למשקו; כל זמן שהיה לנו משק מעורב, לא חסרנו דבר – כסף לא היה אבל מזון היה למכביר, ומזון בריא, טבעי; לחם מחיטה שלנו, תפוחי-אדמה משלנו, חלב ותוצרתו – בירקות לא היה כדאי לעסוק כי הערבים סיפקום בפרוטות. להקת תרנגולות וברווזים היתה תמיד בחצר, ושלוש פרות ערביות אשר לסירוגין היו מניבות חלב, אבא סידר כך שתמיד אחת או שתיים הניבו, והשלישית "יבשה".
אבי היו לו ידיים ברוכות. תענוג היה לראותו מזמר את הכרם בחורף – זמן הזמירה היה חג עבורי – ימי חורף בהירים ואני מתאוששת במקצת מן המאלאריה של הקיץ, ואיזה קרן חלשה של ורוד נדלקת בלחיי (העגולות דווקא); נמלים מתעופפות באוויר השקוף ללא גרגיר של אבק – כולו שטוף ומחומם –
"קח אותה לכרם," היתה אמא אומרת, ועוטפת פרוסות לחם שחור מרוח בחמאה טרייה בתוך מפית טהורה, "קח אותה שתחליף את האוויר ואולי תעזבנה המאלאריה הקיץ," כך היתה אמא אומרת, ותקווה האירה את פניה –
אבא מושיבני על החמור הקטן מאחוריו, ואני מרחמת על הקטנטן הנושא את שנינו, אבל אבא מנחמני: "הוא חזק – " את אבא אני מקיפה בזרועותיי ומתאחזת בכותנתו העבה והריחנית. כל מיני ריחות טובים עולים מכותנתו של אבא. זיעה בריאה וריח צמחים ומשהו גם מריח הרפת והחלב.
החמור הקטן נושא אותנו לכרם, מרחק הגון מן המושבה. הדרך היא מישטח חול עמוק ומשני עבריה גדרות שיטה דוקרנית צפופה, ואוצרת צל וטחב בקירבה. החול מעלה גלים של חום לקראתנו, וכך אנו מגיעים לגבעת כרמנו – שהוא נפלא בעיניי, רחב-ידיים, ושורותיו ישרות, והגפנים רובן עומדות עירומות – אלא שיש מהן שעלי-הסתיו שלהן מאדימים כדם על זמורותיהן הארוכות – וקרני-השמש עוברות את העלים האדומים והם שקופים ומאירים, ואני רצה מגפן אל גפן וקוטפת את העלים כקטוף פרחים – אך האדמה גם היא נפלאה כעת, קרקע הכרם, עדיין לא נחרש חריש חורף, ובין השורות גדל כמובן סביון כמישטח, וצלבניות קטנטנות וורודות וסגולות פורשות שטיחים ענוגים על האדמה – אני מתכופפת אליהם, יושבת עליהם, רובצת על ביטני ומסתכלת קרוב-קרוב לצלבניות הקטנות הענוגות והרועדות קצת בנשוב הרוח – גם להן בושם משלהן, והעיקר הן קטנות כל-כך. על רגבים מיוחדים גדלה ריכפה – זנבות-זנבות, וריחה חזק ויש לו גם טעם, הוא נח על החיך ומזכיר טעם שקדים קלויים; אני מתרוצצת בין השורות, השמש עולה לגבהים ומתחילה ללהוט – אבי נמצא הרחק בקצה הכרם, כותנתו הכחולה דומה לפרח גדול – אני רואה את רשמי פניו השזופים ממרחק רב – האוויר צלול ומלא ריחות.
אבי קורא לי מרחוק – אני רצה לקראתו. הוא ממשיך בזמירת הגפנים, מתכופף והמזמרה כאילו דבוקה לידו, וזו אינה משנה רגע את קיצבה – תק תק תק, כמו מכונה – אך לפתע הוא מזדקף, מביט סביבו, מביט אליי – וכך, בלי כל הכנה, מרים אותי כאילו הייתי נוצה, מעל לכתפיו, מרכיב אותי על אחת מהן – "אנו הולכים לאכול," הוא אומר. אני מריחה את ידיו של אבא, וריח שיזפון נפלא עולה מהן – גדולות הן, מהוקצעות-להפליא, ויקרות לי מאוד, עולמות שלמים אוצרות בהן ידיו: מגן, ביטחון, שלווה – ואני כאילו צומחת מתוכן – לאט-לאט – למרות המאלאריה, למרות לילות הטחב והיתושים והפשפשים שמסביב.
*
אחיי מלגלגים לי, מבטלים אותי: ראשית, אני ילדה, וזה כבר חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממני – הבכור – זה, בכלל לא מביא אותי בחשבון – רק ממציא לי כינוי מכוער – על שם אשה אחת, מגושמת, שהיתה במושבה, ואני דווקא רזה וירקרקת; השניים הקטנים-ממני לומדים ממנו לקח – והוא אינו לזכותי. זה מעורר בי התנגדות ואני נגדם – והם נגדי, ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי – מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם "יפהפיים"; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.
לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –
אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה "שדיות" ו"דווקאיות" היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –
הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל "הלך לו", הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.
אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם; הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם, שנערות היו כרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות, משחקות בבובות – בכל שלושת מקצועות אלה היתה הדרגה שלי – אפס. הבובות שיעממו אותי וביכרתי להסתכל בציפורים ובחיות ולשחק עם חתולים וכלבים ואפילו ארנבות קטנות. העגלים הנולדים ברפת היו ללא ערוך יותר מעניינים מן הבובות הטיפשות וגם המכוערות, שהיו בימים ההם.
פעם קיבלתי בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ וראשה עשוי מין סבון ורוד – והשיער הדבוק לראשה בתסרוקת היה עשוי חוטי-פשתן – התסרוקת הזאת מוקפת היתה בפס-נייר מוזהב – רחצתי את פניה במים כשנתלכלכה, ומיד נמס כל הראש – זרקתי אותה בכעס.
מכל הצעצועים (רבים לא היו לי) זוכרת אני מעין מקטרת קטנה של פח שהיו ממלאים מים, מצמידים אותה לפה ואז היתה משמיעה קולות נפלאים שדומים היו לסלסולי-זמיר, ואמנם על המיכסה שלה התנוסס זמיר קטן מפח – זה היה הצעצוע האהוב ביותר. מאוחר יותר הגיעו למושבה זמירים ממש והיו ממלאים את הלילה בקולות שבאו כאילו מעולם אחר – עליהם עוד אספר –
לא הכל היה ורוד בביתנו – תקופת הפלחה והכרם היתה תור-הזהב של המשפחה. אבא ואמא במלוא כוחם, הילדים גדלים, איכשהו בהתאמצות, אבל גדלים – במשק יש לחם, חלב, פירות, והאטמוספירה – של נעורים מסביב, נעורי-האנשים ונעורי-המושבה.
אבל המושבה הולכת וקולטת אנשים שאינם חקלאים – בעלי-מלאכה ובעיקר חנוונים – העיירה הליטאית, עם כל יתרונותיה, העבירה בכל זאת גם את הגלות – כל מיני פרנסות-אוויר, כך קרא לזאת אבא. והאוכלוסיה גדלה. חבריו של אבא אומרים לו: "בלי עין רעה – כרך!" – והוא חוזר על המלה כרך בשנאה ובשאט-נפש – בליבו חי האידאל של כפר-עברי כמו הכפר ההונגרי שראה בנעוריו – וכן היתה דוגמת מושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה, לנגד עיניו – משם הביא הרבה חידושים לתוך משקו ומשקים אחרים, עד שאפילו וילקנסקי (האגרונום וולקני) היה יושב עימו שעות על גבי שעות ומדברים "חקלאות".
אבי חלם על "קונסום פרַיין" – זאת אומרת, אגודת הצרכנים, מעין "תנובה" של היום, אשר תשווק את התוצרת וגם תמכור לאיכרים את מצרכיהם האישיים והמשקיים; אבל החנות הקטנה ויצר הרווח הפרטי גברו על הצעותיו. כל מה שהיה לו גוון גלותי עירוני, היה לצנינים בעיניו. הוא השתדל לארגן את האיכרים לשם ענף המחלבה, נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות, אשר מתו אחת-אחת ברפתות המוזנחות של האיכרים – רק אצלנו נישארו בחיים –
נסע לצידון ולמד את גידול ה"בַקיה", המספוא המודרני ביותר בימים ההם – ואולם מחוסר עניין במקצוע נתבטלו הרפתות אחת-אחת – אבל אצלנו היתה רפת עם רצפת-בטון מקושרת בתעלה לבור-זבל – ותמיד עמדו כמה פרות ברפת, מכרנו חלב לשכנים, לפעמים היינו מכינים גבינות ומוכרים את הגבינה בחנויות. הרווח היה כמובן קטן מאוד –
חלק מן האיכרים פנה למסחר – ומסחר לאן? – "לכו והתפרנסו זה מזה" – החלה להיות המימרה המקובלת במושבה – ואבא רואה ועיניו כלות – אינו יכול יותר לשחות נגד הזרם – ומתחת לכל זה כבר יש משהו בתוך החקלאות שרומז לרווחים גדולים – "הפרדס".
היה חלק באיכרים שהיה פעלתני מאוד וחיפש בכל זאת דרכים כיצד להתפרנס מן החקלאות – אלא שדרכו של אבא היתה להוציא לחם מן הארץ – בעוד שפעלתנות האחרים היתה מעורבת בשאיפה לרווח, לחיי-רווחה –
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1897 לערך. נדפס לראשונה בקובץ "גן שחרב", עמ' 39.
הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
ועוד על הספר "ואם אתה מוכרח לאהוב"
מאת שמאי גולן
קראתי את הספר של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב" בשקיקה רבה. הדמויות ממש חיות. מכיוון שאבי הוא דור שני [לשואה], היה לי מאוד קשה, בייחוד ההתעלמות של היישוב בארץ. ממליצה עליו בכל פה ואנסה לקרוא את ספריו הקודמים.
בברכה,
רוני-ה
אהוד: יש לי ויכוח בנושא הזה עם ידידי שמאי גולן, ועם רבים אחרים. לדעתי מגזימים ב"התעלמות" של היישוב בארץ-ישראל מהשואה. והרי לא היה כמעט בארץ מי שלא היו לו קרובים שם! אבל ידינו היו כבולות תחת השלטון הבריטי, וגורלנו כמעט היה גם הוא השמדה אילמלא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין; אלפי בחורים ובחורות שלנו התגייסו לצבא הבריטי, ולרוע המזל הוקמה הבריגדה היהודית, החי"ל, והשתתפה בקרבות באיטליה – רק לקראת סוף המלחמה, וגם זאת לא באשמתנו.
*
שלום רב לך שמאי,
אמש סיימתי את ספרך "ואם אתה מוכרח לאהוב" ועדיין אני תוהה כיצד לנסח את רשמיי. בנושאים כאלה קל כל-כך לכתוב דברי הבל... מה אומר? זה ספר קשה, בלתי רגיל, מיוחד במינו, שכתיבתו מעולה. שלושה חלקיו, שונים זה מזה, אך השלמות מסתברת בסוף.
סיפורה של לאורה היה לי הקשה ביותר. ייתכן שבגלל שתי סיבות אישיות ובלתי-ספרותיות לחלוטין: האחת, שמאז משפט אייכמן אינני יכול לקרוא על רצח יהודי אירופה בידי הגרמנים (המונח "שואה" נתעב בעיניי) מבלי להיתפס לזעם ולדיכאון, יהא זה מעשה של ספרות או יהא זה מחקר אקדמי או כתיבה היסטורית.
והסיבה השנייה, שלפני שנים אחדות הלך לעולמו חבר נעורים שלי, שנפטר אחרי ייסורים ממושכים ממחלת האלצהיימר. ליוויתי אותו, מבחינות מסויימות, בשנים האומללות של מחלתו עד מותו. פרקי "לאורה" הזכירו לי גם אירוע מכאיב זה.
מסירת הדברים מפיה של לאורה החולה הם כתיבה ספרותית גדולה ומרגשת מאוד. זה פרק עמוק מאוד ומרשים. מבחינה ספרותית נדמה לי שדווקא "גדנקר" הוא החלק המעולה שבספר. גלגולי דמותו הם מלאכת מחשבת מקורית ביותר. הפכת את עדותו – שאלפים כמותה נאמרו ונכתבו, למעשה ספרותי למופת.
אינני מבקר ספרותי וכתבתי דברים אלה בהיסוס רב. מכל מקום, זו תחושתי.
"אלחנן ודניאלה" הוא החלק "הנורמאלי" ביותר וה"אנושי", אם אפשר לומר זאת. בתחילה – חשתי מוזר... מה לסיפורו "היום-יומי" של הזוג הזה ולתחום הבלתי-נתפס והבלתי-מובן של הקטסטרופה הגרמנית? מה לגבר הישראלי הצעיר, היהיר, השחצן וגם מעט אטום, ולטרגדיה של לאורה וגדנקר שאין לה שיעור? "אנטי קליימקס"! והנה בא "האפילוג" וקישר באורח כה מקורי – אם כי לא לגמרי בהפתעה – בין התחומים. "הפתרון" מקורי ביותר, ואף יפה. הספר מסתיים בצורה הנאותה ביותר.
אינני יודע אם על ספר כזה אפשר לומר שהוא "יפה". אין זו יצירת ספרות מן הסוג הרגיל שאפשר להתייחס אליה רק באמות מידה אסתטיות. דומני שכל כתיבה ספרותית, ששורשיה בחורבן עם ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, אי אפשר לכנותה "יפה". עם זאת, אין ספק שכתבת יצירה חשובה מאוד ומרשימה, המרעישה את הנשמה לא מעט. אני מקווה שירבו קוראיה. זה חשוב להם!
סלח נא שהרהבתי עוז בנפשי לכתוב את כל הדברים האלה. העיקר הוא, שתמשיך לכתוב וליצור עוד שנים הרבה.
משה יגר
6.11.08
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
הוצאות הספרים "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"
מתכבדים להזמינכם לערב ספרותי חגיגי
עם הופעת ספריהם החדשים של ד"ר ארנה גולן ושמאי גולן
בתוכנית:
דברי ברכה: המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים
על הרומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן
בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן:
פרופ' הלל ברזל
פרופ' חנה יעוז
הסופר אהוד בן עזר משוחח עם שמאי גולן על ספרו
על ספר המחקר "בעבותות הביקורת" מאת ד"ר ארנה גולן
בהוצאת הקיבוץ המאוחד:
פרופ. עוזי שביט
ד"ר ארנה גולן משוחחת עם י. ל. גורדון (יל"ג) –
המשורר, העורך והמבקר בן המאה ה-19
השחקנית והבמאית דליה שימקו קוראת דף מספרו של שמאי גולן
מנחה: המשוררת לאה טרן
האירוע יתקיים ביום חמישי, כ"ב בחשוון תשס"ט 20.11.2008, בשעה 20.00
ב"בית הסופר" ע"ש ש. טשרניחובסקי, בתל-אביב, רח' קפלן 6
מפגש חברים וכיבוד החל מן השעה 19.30
הכניסה חופשית
הספרים בחתימת המחברים יימכרו במחיר מוזל
אלוהים מרחם על ילדי הגן
ופחות על ילדי בית הספר
ועל הפוליטיקאים לא מרחם כלל –
[בעקבות יהודה עמיחי]
למור אלטשולר
איתך באבלך על מות אביך גדעון
מערכת "חדשות בן עזר"
ביום שני 24 בנובמבר 2008 תתקיים במוזיאון ראשון-לציון
מנחה לספר:
תעלומה
שאינה נפתרת תוך שעות
מאת רון ביברמן
המחבר, בן המושבה ראשון-לציון, אשר ניחוחה, מראותיה ואנשיה
ניכרים היטב בספר זה
בתוכנית:
17.30 התכנסות וכיבוד קל
18.00 פתיח: ראשוני הראשונים (סרטון)
דברי הערכה וברכות בהנחיית ד"ר אברהם וולפנזון:
פרופ' עמירה ערן
שמואל אייל
פרופ' דן כספי
תודת המחבר
מצגת – הזיכרון שמאחורי הסיפור – ניצה וולפנזון
ניתן יהיה לרכוש במקום את הספר בהנחה.
מוזיאון ראשון לציון רח' אחד העם 2 (מול בית הכנסת הגדול)
טל. 03-9598890/62
ברכות למפלגת העבודה על פרישתו של השר עמי איילון
האיש מבולבל, לא חכם, ומומחה בעשיית דבר והיפוכו
ברגע האחרון: רות ירדני כץ
שר בלי תיק? לא מוסרי! – על עמי איילון
עמי איילון בעבר מפקד חיל הים, ראש השב"כ ובעל עיטור הגבורה. איש איכותי עד אשר החליט להיכנס לפוליטיקה ולנסות לכבוש את התפקיד הרם.
מר עמי איילון, בתקופה שבה התמודד על ראשות העבודה ותבע את יציאתה של המפלגה מהממשלה ואת התפטרותו של אולמרט מכהונת ראש הממשלה. אמר: "אם מפלגת העבודה רוצה לזכות מחדש באמון הציבור ולחזור לשלטון, עליה לדבר בצורה ברורה ואמיתית, ולא בניסוחים מעורפלים ומתחמקים. הציבור הישראלי מאס במנהיגות המבוססת על מניפולציות ודורש מנהיגות אמת."
יומיים לפני מרכז העבודה שאמור היה לקבוע את דרך בחירת השרים, קבע מר איילון: "מכרנו את בכורתנו בנזיד עדשים של שרים ללא תיק... אנחנו מתחילים לאבד את דרכנו... כנראה שגם אהוד אולמרט וגם עמיר פרץ שכחו שיש מדינה לנהל, והעדיפו שניהם שיקולים פוליטיים על שיקולים ממלכתיים ציבוריים."
לא תאמינו! הנה עוד ציטוט של השר בלי תיק: "בשביל להיפטר מעמי איילון כשר לא צריך תחכום גדול. הודעתי שלא צריך שר בלי תיק. זה לא מוסרי שמפלגה עם דגל של יושר ציבורי תיקח שר בלי תיק. אין לו שום אחריות מיניסטריאלית. יש לו יום עבודה אחד בשבוע. כל שאר השבוע מה הוא עושה? הוא מקבל וולבו ועוזרים. זה לא מוסרי, ועל מנת להבהיר את זה, אני עמי איילון לא אהיה שר בלי תיק."
הוא ממש צדק. להיות שר בלי תיק זה בלתי מוסרי! אבל מר איילון כנראה שכח שאמר את זה, וכנראה שהמוסר ממנו והלאה, כי איך אפשר להסביר שהוא כן הסכים להיות שר של כלום? הוא יודע וגם אנחנו יודעים שעלות של שר בלי כלום היא מיליוני שקלים לשנה. אבל דיבורים לחוד ומוסר לחוד... נכון, יפה לדבר על מוסר אבל על מוסר בחלל.
מר איילון החליט שלהיות בפנים יותר נעים מאשר להיות בחוץ, כי להיות שר (אפילו בלי תיק) זה בכל זאת מוקד של כוח ושררה. במיליונים האלה אפשר לסייע למיליון שמונה מאות אלף בני אדם במדינה שלנו שחיים מתחת לקו העוני. או לניצולי שואה שחייהם אינם חיים ומתחננים לקיצבה לא מי-יודע מה גבוהה, קיצבה שתאפשר להם רק לחיות. ואולי לנכים, או לילדים חריגים עם צרכים מיוחדים?
איילון הצטרף כחבר ממשלה, אוכל בורקס, ומתענג ממנעמי השררה והשלטון. זה אותו עמי איילון שאמר במו פיו שזה לא מוסרי, ובנוסף, שאף לגדולות בתחום הפוליטי. אולי להיות ראש ממשלה? אבל הדברים לא הסתדרו למר איילון כפי שרצה, ואחרי שהצהיר שהוא לא יעזוב את מפלגת העבודה כי "מפלגת העבודה היא הבית שלי," קם יחד עם ח"כ מיכאל מלכיאור והולך. לאן? עם מי? לקדימה? למרצ? ויבקש שיריון? מה עשה מר איילון כפוליטיקאי עד היום שהשאיר את חותמו? שום דבר!
הנורמה חדשה-ישנה שעוברים ממפלגה למפלגה כמו שמחליפים גרביים מעוררת בחילה. פעם הם שמאל, פעם הם ימין, פעם הם כלום ולא חשוב להם כלום, העיקר שיהיו בפנים.
מר איילון, אני במקומך הייתי הולכת הביתה, ועושה מה שאני יודעת לעשות!
בקשת סליחה מהפלסטינים לקראת ה-29 בנובמבר
אנחנו מבקשים סליחה מארגון עדאלה (שמימצאיו המגמתיים מופיעים בראש מהדורות החדשות של שירות השידור של מדינת כל אזרחיה אישׂראיל גם כאשר נופלים קסאמים פלסטיניים בשדרות) – אנחנו מבקשים סליחה מערביי אישׂראיל ומכל הפלסטינים במזרח התיכון ובעולם – על אשר בעקבות החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 על הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י – הצלחנו להקים את המדינה הקולוניאליסטית הציונית אישׂראיל ולא הנחנו לאבותיכם, אללה ירחמו, לרצוח את כולנו כפי שרצחו כבר למחרת ההחלטה את נוסעי האוטובוס העברי מנתניה לירושלים – בכביש שעבר ליד הכפר פֶגֶ'ה אשר ממזרח לפתח תקווה, בכיוון וילהלמה.
ארגון צאצאי הקולוניסטים הציוניים המכים-על-חטא הקמתה של אישׂראיל
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
החדשות הטריות בפרשת הדחתו של ראש הממשלה אולמרט:
לא יוגשו אפילו כתבי-אישום!
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר:: בבחירות לכנסת אצביע "עבודה" אלא אם כן אולמרט יהיה מועמד ריאלי של "קדימה" ובעל סיכוי לחזור ולהיות ראש ממשלה מטעמה*. לא אתן קולי לביבי ולא לסוכת מר"צ הנופלת, שאליה רצים אבירי ה"מוסר" ונביאי השקר שלו, אלה שלא למדו מאומה מאז האינתיפאדה של שנת 2000!
- אלי יזרעאלי: מכתב לאהוד על הייטנר: אהוד ידידי,
- אורי הייטנר: דרוש: צ'רצ'יל
- חדשות ישנות:: המלחמה שהסתיימה עודנה נמשכת
- אגודת אַל-פֶטִישׁ, אגודה עות'מנית בע"מ: למאבק נגד אוננות למראה אצבעות רגליים נשיות
- אהוד בן עזר: דיופי שלא הכרתי (ושאיננו "רק" גוטמן)!
- עדינה בר-אל: האח הגדול – ריאליטי
- יוסי גמזו: סִסְמוֹגְרָף...
- משה מנבכי חולשונו: י"ב. בייבל – BIBLE – מקרא
- איליה בר-זאב: בַּת שְׁנָתַיִם
- "תודה לאל, אני כבר יכול להרשות לעצמי להיות צנוע!" – אמר לזוגתו הסופר המתוסכל, שספרו הפך להיות רב-מכר.:
- ליאון גרשוביץ: ציונות של הגשמה ושל ייעוד
- שושנה צוריאל: מי אומר שלחמור אין שכל?
- יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה
- אהוד בן עזר: האם כמיספר המייסדים כן מיספר ההיסטוריות של פתח תקווה?: ברשימתה "כמיספר המייסדים כן מספר ההיסטוריות של פתח תקווה", בעקבות המהומה שחוללה "הבלדה על יואל משה סלומון", רשימה שנתפרסמה במוספו של ההיסטוריון בני ציפר "תרבות וספרות" ("הארץ", 14.11.08) – נוקטת ידידתי הטובה בת פתח-תקווה ונצר למשפחת ברנט – פרופ' יפה ברלוביץ, את הגישה האהובה כיום על המחקר ההיסטורי – והיא כי לכל צד יש סִיפֵּר (נאראטיב) משלו, ואין אמת היסטורית מוחלטת, וכך היא עושה קצת סדר ב"מהומה".
- תערוכת היפה והחיה: צילומיה של מירי דוידוביץ
- אסתר ראב / כל הפרוזה: המהדיר: אהוד בן עזר
- ועוד על הספר "ואם אתה מוכרח לאהוב": מאת שמאי גולן
- אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל: הוצאות הספרים "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"
- אלוהים מרחם על ילדי הגן: ופחות על ילדי בית הספר
- למור אלטשולר: איתך באבלך על מות אביך גדעון
- ביום שני 24 בנובמבר 2008 תתקיים במוזיאון ראשון-לציון: מנחה לספר:
- ברכות למפלגת העבודה על פרישתו של השר עמי איילון: האיש מבולבל, לא חכם, ומומחה בעשיית דבר והיפוכו
- ברגע האחרון: רות ירדני כץ: שר בלי תיק? לא מוסרי! – על עמי איילון
- בקשת סליחה מהפלסטינים לקראת ה-29 בנובמבר: אנחנו מבקשים סליחה מארגון עדאלה (שמימצאיו המגמתיים מופיעים בראש מהדורות החדשות של שירות השידור של מדינת כל אזרחיה אישׂראיל גם כאשר נופלים קסאמים פלסטיניים בשדרות) – אנחנו מבקשים סליחה מערביי אישׂראיל ומכל הפלסטינים במזרח התיכון ובעולם – על אשר בעקבות החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 על הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י – הצלחנו להקים את המדינה הקולוניאליסטית הציונית אישׂראיל ולא הנחנו לאבותיכם, אללה ירחמו, לרצוח את כולנו כפי שרצחו כבר למחרת ההחלטה את נוסעי האוטובוס העברי מנתניה לירושלים – בכביש שעבר ליד הכפר פֶגֶ'ה אשר ממזרח לפתח תקווה, בכיוון וילהלמה.
- הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר: "ספר הגעגועים"
- החדשות הטריות בפרשת הדחתו של ראש הממשלה אולמרט:: לא יוגשו אפילו כתבי-אישום!
- ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר": ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.