מחזאי גדול

יהודי

שונא ישראל

חתן פרס נובל לספרות

בתקופה שהטיל חרם על הצגת מחזותיו בישראל

אלא אם כן זכו לעיבוד נגד ה"כיבוש"

תומך נלהב בטרור הפלסטיני ובסדאם חוסיין

ומפגין עבורם בחוצות לונדון

ועם מותו זוכה לליקוק תחת רבתי

מהמימסד התרבותי בישראל ובראשו "הארץ"

29.12.02. שבת. לפנות-ערב אני נוסע בזוטובוס מבית סוקולוב לאולם של תיאטרון חיפה בוואדי סאליב, שנראה עלוב מאוד, אולי בכוונה. הקירות שחורים. המקומות לא מסומנים. ההצגה אמורה להיות המחזה של הרולד פינטר "אב הבית" משנת 1960, נוסח חדש ובימוי, אילן תורן, עיבוד המעביר את המחזה מרובע חרב ומיושן בלונדון לבית נטוש בחיפה, כאשר הקבצן, כניראה שמו דיוויס, שאותו משחק בכישרון רב סלים דאו (חדידו בסרט "המחצבה") – הוא הומלס ערבי-ישראלי או פלסטיני, ש"שפתו היא של ערבי זקן, שלמד עברית מהרחוב, מהחיים ולא בבית ספר. לשונו בהירה ומלאת חיות ועסיס." – כדברי המעבד הבמאי במכתבו הארוך להרולד פינטר, הנדפס בתוכנייה, יחד עם תשובה קצרצרה של המחזאי, שלא נשמע מתלהב ביותר, אבל חושש כניראה שאם לא יסכים לעיבוד [הפרו-פלסטיני] – יפחתו סיכויי השלום במזרח התיכון.

שני האחים, המבוגר, הפסיכי השקט, יוסף אבו ורדה, אף הוא במשחק מעולה, והצעיר, יואב בר-לב, שחקן צעיר ומקצועי, הם יהודים, השליטים. אגב, שמותיהם במחזה אינם מופיעים בשום מקום בתוכנייה המוזרה (שאין בה שום איזכור, כפי שנהוג, להפקות הקודמות של המחזה בתיאטרון הישראלי), כך שאין לדעת אם היו להם שמות במקור או שזו שיכחה של העריכה. מההצגה עצמה קשה לזכור את שמות שני המשתתפים האחרים, אם אכן היו להם שמות.

חרף משחקם הטוב של השלושה, אבו-ורדה, בתפקיד צדדי ושקט יותר, משחק לא פחות טוב מסלים דאו, שהוא גיבור ההצגה, הרי שההצגה עצמה מסלידה וגם משעממת. שוב חוזרת אותה תסמונת של הזניית התיאטרון לטובת הפלסטינים, כאשר די ברור שהדירה היא ישראל, הקבצן הערבי הוא הפליט חסר התעודות, האח היהודי המבוגר, הפסיכי, עבר משהו שדומה לטראומת השואה, ואילו הצעיר, התועלתני, שמתקיף את הקבצן הערבי בשואב אבק מרעיש ומהבהב שדומה לטנק קטן, ומתעלל בו – הוא הישראלי המכוער שנמאס לו מהבית והוא מוכן לעזוב לעסקים אחרים, והרי יש לו בחוץ מכונית "טרנספר"!

במקום להתמודד עם המחזה המקורי, ולתת לנו לחשוב ולהסיק אם יש בו משמעות אוניברסאלית מעבר לרובע הלונדוני הנטוש, מכניסים פה לצופה בכפית מחזה משוכתב ומעוות, חד-צדדי לטובת הערבים, שאין לו דבר עם השם המקורי של המחזה של פינטר, שאותו הוא מתיימר להציג בפני הקהל הישראלי. אי אפשר אפילו לדעת אם כל הקרעים שאינם מתאחים ואינם ברורים בעלילת המחזה הם כך במקור, או נוצרו בגלל העיבוד הקלוקל.

זו תסמונת משחיתה, הזנייה של מחזות זרים ואפילו קלאסיים, שמתרחשת ב"מעיין הכבשים" וב"אימא קוראז'", ועכשיו גם כאן. כמה צודק ריי קוני, שאינו מרשה לשנות תג אחד בהצגת המחזות שלו מחוץ ללונדון, לבד מהתרגום, כמובן. מצידו, או שיציגו אותם כמו שהם, או שלא. ואילו ההזנייה מתבטאת בכך שזה אינו מחזה ישראלי, שמנסה להתמודד עם המציאות של הסכסוך, אלא סילוף של מחזה לא-ישראלי שכאילו נכתב רק לשם הבעת עמדה פרו-פלשתינית.

ככה מטמטמים את קהל התיאטרון הישראלי, וזוכים באהדת הביקורת, שחלק ניכר ממנה הוא פרו-פלסטיני ועדיין רואה את שרון ואת ישראל אשמים בכול.

ניראה לי ששחקני ישראל צריכים להתאגד ולדרוש את זכותם לשחק או מחזות ישראליים מקוריים או תרגומים מדוייקים של מחזות זרים ללא שום רשות לבמאים, למעבדים ולמתרגמים להוריד אותם לרמת "הזבל" הפשטני שלהם, אם להשתמש בדימוי מההצגה.

מתוך: אהוד בן עזר, מיומנו של שופט תיאטרוני בשנים תשס"ב-תשס"ג, 2002-2003.

וכמה תמונות שמן "ירושלים: מגדל דוד" לקח עימו נחום גוטמן לדרום אפריקה ב-1934?

בראשית שנות השלושים, מספר נחום גוטמן, קיבל יום אחד הזמנה, באמצעות דיזנגוף, לנסוע לאפריקה-הדרומית, ולצייר דיוקן של ראש-הממשלה הגנראל סמאטס, בשביל מוזיאון תל-אביב.

"באתי להיפרד מחברי, יצחק יציב, עורך 'דבר לילדים'. הוא לחץ את ידי ברגש, ואמר: 'נחום, אבל בלי ציורים ל"דבר לילדים" אתה לא נוסע.'

שאלתי: "איך?"

"תכתוב מכתבים מן הדרך, ותוסיף להם ציורים." אמר יציב.

ישבתי באפריקה-הדרומית ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור. אחר כך פתחתי פה למצויירים, אנשים או חיות, כדי להסביר לילדים מהו הדבר שציירתי. עשיתי ציורים, הוספתי להם ביאורים, ושלחתי ליציב פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי שאני כותב ספר.

התחלתי לספר על הנסיעה לאפריקה. ואחרי שתיארתי את הנסיעה הוספתי גם סיפור ששמעתי באפריקה על אישיות חשובה מאוד – לובנגולו, שהיה מלך הזולו. האנשים שהיכרתי באפריקה, ושכתבתי עליהם, היו אנשים באמת, גם החיות אינן בדייה, ושמות המקומות נכונים, הם נמצאים על המפה. הכול היה אמת, אבל חלק בדיתי. למשל, שנמר עמד מעליי וליקק אותי – זה בדיתי!

כך התחיל 'לובנגולו מלך זולו', ספרי הראשון. המשכתי לספר את כל הסיפורים של לובנגולו. וגם על אומלימו, שהיה ראש שבט אכזר באמת. גם האוצר היה באמת. את השאר בדיתי."

מתוך: "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. הוצאת ספרים "יבנה", תל אביב 1980.  עמ' 226-228.

בשנת 1934 ביקר נחום גוטמן, יחד עם אשתו דורה, באפריקה-הדרומית כדי לצייר, לפי בקשת דיזנגוף, את דיוקן ראש ממשלתה, ידיד הציונות, הגנראל סמאטס (דיוקן נפלא ובעל חשיבות היסטורית, הקבור כיום, כשאר יצירות מופת ארצישראליות, במרתפיו מוזיאון תל-אביב, אבל היה תלוי דרך קבע כאשר המוזיאון הקטן שכן בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד).

בעקבות ההזמנה לקח עימו גוטמן 40 תמונות שמן ו-5 אקווארלים, אשר כפי שיתברר בהמשך – "האוצר היה באמת," כדברי גוטמן – כלומר, האוצר האבוד האמיתי היה התמונות שלו, שהוצגו בשלוש תערוכות בערים יוהנסבורג, קייפטאון, ואם אינני טועה גם בפרטוריה.

בארכיוני מצוי צילום של תוכניית התערוכה שנערכה במלון קרלטון ביוהנסבורג מיום 30 בנובמבר עד ה-9 בדצמבר 1934, תוכנייה שקיבלתי מדורה גוטמן, וכותרתה באנגלית: "תמונות מפלשתינה הישנה והחדשה".

[כן, פלשתינה היתה ארץ ישראל במשך דורות רבים, עוד לפני הכיבוש המוסלמי, וכך היה שם הארץ בהיסטוריה ובכל העולם, והיהודים שגרו ושנולדו בה עד 1948 הם "פלשתינאים" ורק היום הבורים והאינטרסנטים מערבבים את פלשתינה עם פלסטין, בפ"א רפה].

התמונה היחידה מאותן שלוש תערוכות, שכנראה היו קצרות, מצוייה על שער התוכנייה המובא לעיל, והיא ללא ספק התמונה מס' 8 – Jerusalem: Tower of David –  אשר שמה מופיע בגוף החוברת הקצרה, שיש בה שמות של 40 תמונות השמן, מתוכן יש עוד תמונות אחדות שנושאן ירושלים: 1. ירושלים. מראה כללי. 5. עמק עצי הזית. 7. ירושלים: מסגד עומר. 10. ירושלים: נוף. 22. העיר העתיקה, ירושלים.

ובסוף התוכנייה, מתוך רשימה של 5 אקווארלים, שתי תמונות הן על נושא ירושלים: 1. ירושלים – שער הזהב. 5. הדרך לירושלים.

במהלך שלוש התערוכות נמכרו כל התמונות, והזוג נחום ודורה היו ודאי מאושרים, כי קיומם הכלכלי של ציירים לא היה קל אז, למרות שהיה זה תור הזהב של הציור הארצישראלי, ותמונותיהם היום שוות אלפי ומאות אלפי דולרים במכירות הפומביות.

אבל לנו, לאוהבי הציור הארצישראלי, ולתרבות העברית, היתה התערוכה שנמכרה – אבידה כמעט בלתי חוזרת. מרבית התמונות הללו נעלמו ואין יודע היכן הן. קנו אותן כנראה משפחות יהודיות אמידות בשלוש הערים הללו, מבלי לדעת, כמובן, שכל אחת מהן תהיה שווה כיום עשרות אם לא מאות אלפי דולרים. המשפחות כנראה התפזרו, הגיעו לאוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה, התמונות אולי נותרו בבוידעם ואולי אצל הבנים והנכדים שלא ידעו כלל את ערכן.

ידוע לנו בבירור על תמונה מפורסמת אחת, מיספר 2 ברשימה, ושמה "שבת בטבריה", שמן על בד משנת 1928, (היא מצוייה בעמוד 70 ב"אלבום נחום גוטמן" שכתבתי וערכתי להוצאת "מסדה" בשנת 1984, ומשנת 1997 הוא ממשיך להידפס מדי שנה בהוצאת מודן). להערכתי שווייה של התמונה "שבת בטבריה" כיום הוא כ-200 אלף דולר.

אם איננו טועים, התמונה "ירושלים: מגדל דוד" הוצגה לפני שנים אחדות במוזיאון גוטמן בנווה צדק תוך ציון העובדה שהיא אכן נכללה בתמונות שמכר גוטמן ב-1934 באפריקה הדרומית; ואולם מאחר שניתנה לתצוגה בהשאלה, חזרה לבעליה ולא נראתה מאז בתצוגות אחרות.

עוד תמונת שמן אחת, צהובה וקטנה יותר, מאותה סידרה, הוצגה אף היא במוזיאון גוטמן, וגילה ורכש אותה אספן פרטי מפתח-תקווה שהשתדל מאוד, גם במודעות בעיתונים באפריקה-הדרומית, לאתר תמונות של גוטמן מאותו "אוצר לובנגולו מלך זולו האמיתי" שהוא-הוא התמונות שכה שמח הצייר למכור ולהשאיר אחריו לגורלן ביוהנסבורג, פרטוריה וקייפטאון לפני כ-75 שנים, ומאז מרביתן נעלמו.

והנה, בגיליון "גלריה" של "הארץ" מיום 16.12.08 הופיעה התמונה "מגדל דוד, ירושלים" של נחום גוטמן, ובגוף הכתבה, מאת אבנר שפירא, המספרת על 168 יצירות אמנות ישראלית ובינלאומית שהוצגו באותו יום בניו-יורק למכירה בסותביס ניו יורק – נכתב כי "אחת העבודות המרכזיות שיוצעו למכירה היא התמונה 'מגדל דוד, ירושלים' של נחום גוטמן משנות ה-20, שמחירה מוערך בין 200 ל-300 אלף דולר."

בתצלום אין מופיעה חתימתו של גוטמן וגם לא השנה. אך לדעתי היא מתקופת השנה 1927, פחות או קצת יותר, והסימוכין הם התמונה "דרך בין זיתים" של גוטמן, החתומה והמתוארכת לשנת 1927, אשר הגבעות שלה בדרך לירושלים דומות לגבעות שבפינת התמונה הזו, בצבע החום וקצת גם בדמויות (ראה עמ' 55 ב"אלבום נחום גוטמן" שלי). עוד רואים בתמונה שהועמדה למכירה בסותביס את חומות העיר העתיקה, מגדל דוד, רחוב יפו ובו אנשים וכמה מכוניות, ובהמשך, מהעבר השני של רחוב יפו, מנזר נוטרדאם.

כאשר ראיתי את התמונה בעיתון, וגם באתר האינטרנטי שלו, משם העברנוה לכאן, הבזיק לי מיד שזוהי אחת התמונות מ"האוצר האמיתי" של התמונות שמכר גוטמן במהלך מסעו אז לאפריקה-הדרומית, שנה שהיו לו בה, לדבריו, שלוש עונות קיץ רצופות.

ואולם הבדיקה של שמות התמונות בחוברת מעלה שרק פעם אחת מופיעה הכותרת "ירושלים: מגדל דוד", ומאחר שתמונה זו נדפסה גם על שער החוברת, אי אפשר לטעות בה, ואין שום כותרת אחרת של תמונה שנושאת את השם הזה, ולא ייתכן שלא יוזכר מגדל דוד בשמה, אילו היתה שם אחת כזו. יש בתוכנייה שתי דוגמאות של תמונות שנושאות אותו שם אך לא אותו מיספר סידורי: "פרחים" ו"תאנים", אך לא מגדל דוד. אלא אם לקח עימו גוטמן שני בדים של ציורי שמן באותו שם, "ירושלים: מגדל דוד" ובתוכנייה צויינה רק אחת מהן. זו אפשרות רעועה מאוד.

בדקנו באתר של סותביס באינטרנט מיום ה-16 בדצמבר, שבו פורסמו תוצאות המכירה הכללית, ומתברר ש"מגדל דוד, ירושלים" לא נמכרה. כלומר, מי שהציע אותה למכירה הפומבית לא היה מוכן להיפרד ממנה בפחות מ-200 אלף דולר, ואפשר להבין אותו.

הלוואי ואחד התורמים הגדולים היה רוכש אותה כמתנה לאחד המוזיאונים בישראל, כי יש לה חשיבות אמנותית, היסטורית וירושלמית מן המעלה הראשונה.

נשמח לתגובות ולמידע נוסף על התמונות הנזכרות כאן, וגם אם האספן מפתח-תקווה יסכים לשלוח לנו תצלום של התמונה של גוטמן שמצא באפריקה הדרומית ופרטים על אודותיה.

נסחפתי בחנוכה וכתבתי [גיליון 404]: "מכל מקום, יש דימיון מסויים בתהליך ייסודן של שתי המושבות הראשונות [פתח תקווה וראש פינה] הללו בשני גלי מתיישבים, וגם נדהמתי לגלות שתאריך חריש התלם הראשון של פתח תקווה, ב' בטבת, הוא גם יום ייסודה הרשמי של ראש פינה, שחל כמובן כארבע שנים אחרי ייסוד פתח תקווה."

וצ"ל כמובן:

 "שתאריך חריש התלם הראשון של פתח תקווה, ל' כסלו, ו' חנוכה, קודם ביומיים ליום ייסודה הרשמי של ראש פינה, ב' בטבת, ח' חנוכה, שחל כמובן כארבע שנים אחרי ייסוד פתח תקווה."

למען הסר מכשול וספק בפני עיוור. ברשימתי האחרונה "רשימות חצר" (חב"ע 404) הופיע המושג "גד"ש" כמונח שמשמעותו נהירה לכול. אבל במבחן התוצאה כנראה שאין הדבר כך. ובכן גד"ש איננו בגדי שבת, כמו שניסית לתומך להסביר, אלא ראשי תיבות של גידולי שדה, שהוא השם העברי שניתן לענף הפלחה. ועד שתלמד לומר בגד"ש במקום בפלחה – גם הוא ייעלם מהנוף.

דודו פלמה

אהוד: לא ידעתי שעיברתו כך את שם ענף הפלחה. על כל פנים, מעודי לא נתקלתי קודם בגד"ש.

 גם הסיפא של תגובתך:  "בשם 'עשירי פתח-תקווה' השנואים עליך, שאליבא דשטויותיך שכתבת על אודותיהם במאמריך הקודמים – רוב בני-גילם כבר היגרו בנעוריהם לאוסטרליה," מוכיח ראשית כי אינך מסוגל להבין טקסט פשוט ותמים ובוודאי על זיכרון לקוי בכל הקשור לעונות בהם אפשר ו/או אי-אפשר היה להשיג בעבר עגבניות בפתח-תקווה.

הוסף לכך את  הבל הרוח שבשנאות לאנשי המושבות שאתה מייחס לי, והאמן לי שגם לאחר מה שכתבת איני שונאך. אבל אני בהחלט דואג לך  ומרחם עליך ובעיקר מצטער על כבתבן כה זריז שזקנתו כה משובשת.

זכותך אך אינך חייב לחשוף את הדיאגנוזה הזו  לקוראיך.

משה בר-יוסף

הרשימה על התלם הראשון – חובה לכל אחד ואחד, ילדים כמבוגרים. התרגשתי.

מיכל ס.

בגיליון הקודם [404], האשים אמנון הולצמן את אהוד בן עזר ואותי בהונאה, על כך שפירסמנו מאמר ישן שלי שכבר פורסם, כתגובה לדברים שכתב הולצמן בגיליון 401 – ובלי לומר זאת לציבור הקוראים.

אף שאהוד עצמו הסביר את הטעות, אני רואה לנכון להסביר את אופן כתיבתי ל"חדשות בן עזר", ומכאן גם את התקלה.

אני כותב למיספר רב של עיתונים, כתבי עת ואתרי אינטרנט. את כל מאמריי אני מפרסם גם בבלוג שלי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685

בממוצע, אני כותב יותר ממאמר ליום (או ליתר דיוק, ללילה). את כל מאמריי אני שולח גם לאהוד בן עזר. אהוד בוחר מתוכם את המתאימים בעיניו לפרסום במכתבו העיתי, ומפרסם אותם (בנוסף לפירסומם בבמה אליה נשלחו). על כך אני מודה לו מקרב לב.

לעיתים רחוקות למדיי, אני כותב מאמר מיוחד ל"חדשות בן עזר", לרוב כתגובה לדברים שנכתבו בחב"ע. כך היה גם עם מאמרו של הולצמן בגיליון 401. הולצמן, כדרכו, לימד סנגוריה על הטרור הפלשתינאי והאשים אותנו בטרור המופעל נגדנו. עוד באותו לילה, מיד לאחר קריאת רשימתו, כתבתי תגובה תחת הכותרת "פרקליטו של השטן". כשסיימתי את הכתיבה, וניסיתי לשמור את המאמר, תחת כותרת זו, בספרייה של רשימותיי ל"חדשות בן עזר", מיד הודיע לי המחשב שבספרייה זו יש כבר מאמר בשם זה. כשפתחתי אותו, מצאתי שמדובר בתגובה ישנה על דברי סנגוריה של אותו פרקליט על אותו שטן. שיניתי את שם המאמר ל"מטהר את השרץ" ושלחתי.

להפתעתי, המאמר לא הופיע בגיליון 402. כשביררתי עם אהוד, התברר שהמאמר אבד בים החומר הנשלח לו בכלל, וממני בפרט. הוא ביקש שאשלח שוב. כיוון שזכרתי את הכותרת "פרקליטו של השטן" שלחתי את... המאמר הישן, שכבר פורסם לא מכבר. לצערי, אהוד עצמו לא הבחין בטעות ופירסם אותה שוב.

מיד כשקראתי זאת, התנצלתי בפני אהוד על טעותי, שבוודאי הביכה אותו כפי שהביכה אותי, ולבקשתו שלחתי לו שוב את המאמר, הפעם את המאמר האמיתי.

זה כל סיפור ה"הונאה", בה הואשמתי בידי הולצמן. כבר אמרו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו (שבת, צ"ז, א'). מכל מקום, אך טבעי בעיניי, שהסנגור של הטרור הוא הקטגור שלי.

ב. "עופרת יצוקה" – המבחן המוסרי

שורות אלו נכתבות שעות אחדות אחרי תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה". הפלשתינאים מדווחים על למעלה ממאתיים הרוגים. כיוון שתרבותם – תרבות של שקר והתבכיינות, ניתן לפקפק באמינות הדיווח, אולם אין ספק שהפעם הם הוכו מכה קשה וכואבת, שכבר ביומו הראשון של המבצע גבתה מהם מחיר דמים כבד.

תחנות הטלוויזיה הערביות החלו כבר במסע הדה-לגיטימציה לישראל, שהעזה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה. כבר מדברים על ג'נוסייד, על שואה, במדינות ערב כבר יוצאים המונים לרחובות, גם ערביי ישראל מיהרו להפגין. בימים הקרובים נתמודד עם גל של הפגנות נגד המבצע, של גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים באירופה (או כפי שהם מכונים בכיבוסית, העברית המכובסת – פעילי "שלום"). התקשורת העולמית תתחיל לתקוף את ישראל. הפגנות של גורמי שמאל קיצוני בישראל יחלו כבר בימים הקרובים – תחילה "גוש שלום" וגורמים רדיקליים כמותו, וככל שהמבצע יתרחב, יתרחב גם מעגל המחאה. "יש גבול" תסית את חיילי ישראל לערוק מהמערכה. ועוד לא הזכרנו את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הרי כבר היינו פעמים רבות בסרט הזה.

ההתנגדות הפוליטית למבצע, מבית ומחוץ, תוצג כהתנגדות מוסרית. הוויכוח הציבורי שיפתח, יתמקד בסוגיה המוסרית. ולכן, גם אני מתמקד בסוגיה המוסרית של המבצע.

התלבטתי בטרם הגדרתי את ירי הקסאמים על ישראל, במאמר "תרבות השקר" – "פשע נגד האנושות", שמא זו הגדרה מרחיקת לכת מדי, בלתי מידתית. והנה, גם עמוס עוז הגדיר את הירי בדיוק במילים אלה, במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" ערב המבצע. מכל מקום, אין ספק שמדובר בפשע מלחמה מתמשך. במשך שמונה שנים הפלשתינאים, תחת שלטון פת"ח ותחת שלטון חמאס, מקיימים מטווח בלתי פוסק ומכוון על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. הם המשיכו בביצוע פשע המלחמה הזה גם כאשר ישראל יצאה מרצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה ברצועה. הם המשיכו בפשע המלחמה גם כאשר הגיעו להפסקות אש עם ישראל – ה"הודנה" וה"תהדיה".

מהי תגובה מוסרית על הפשע הזה ומהי תגובה בלתי מוסרית?

ההבלגה הישראלית, האיפוק הישראלי, המדיניות שאיפשרה לפשע להתמשך לאורך שנים, היתה בלתי מוסרית בעליל. חובתה העליונה של מדינה לאזרחיה, היא להבטיח את ביטחונם. האזרח משלם מסים למדינה, נותן 3 שנים מחייו למדינה, לעיתים מוסר את נפשו למען המדינה, ועל המדינה להבטיח לו לפחות את השירות הזה – ביטחון. אם אין היא עושה זאת, ובעיקר אם אין היא מנסה לעשות זאת, היא מועלת במחוייבותה המוסרית העיקרית.

חובתה המוסרית של הממשלה, חובתו המוסרית של צה"ל, היא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים. לשם כך, יש לשבור ולהכניע את הפלשתינאים ברצועת עזה. על ישראל ללמוד מכישלונה במלחמת לבנון השנייה, ולא לאפשר מצב שבו לאורך כל המבצע ימשך הירי, עד יומו האחרון. אסור לסיים את המבצע הזה במצב שבו חמאס יוכל להגדירו כניצחון, ואנו נגדיר אותו כ"ניצחון בנקודות". במזרח התיכון ניצחון צריך להיראות, לא רק להיעשות. המבצע הזה חייב להסתיים כך שהפלשתינאים יתחננו להפסקת אש ללא תנאי וישראל מבהירה שכל כדור שיירה אחריה לעבר ישראל יחדש את המבצע במלוא עוזו. כדי להגיע למצב כזה, יהיה צורך בהפעלת עוצמה אדירה, ביום ובלילה, ביבשה, באוויר ובים, לאורך שבועות. מחיר הדמים שישלמו הפלשתינאים יהיה גדול מאוד.

האם ועד כמה פעולה כזו, שתגבה מחיר כזה, היא מוסרית?

במבצע הזה, המבחן המוסרי הוא מבחן התוצאה. האם המבצע יביא להפסקת פשע המלחמה הפלשתינאי. כל פעולה שעשויה להפסיק את הירי הזה – מוסרית. אם הכוח שנפעיל לא יפסיק את הירי, סימן שיש צורך בהפעלת כוח רב יותר. אם גם הפעלת הכוח הרב יותר לא תפסיק את הירי, סימן שיש להגביר ולהסלים. כל מה שיידרש כדי לנצח ניצחון מוחלט – מוסרי. כל מה שלא יביא לניצחון כזה – פחות מוסרי.

עלינו להשתדל להמנע ככל הניתן בפגיעה באזרחים, אך לא במחיר התפשרות על השגת המטרה. המטרה היא המוסר בהתגלמותו, וכל פעולה שתשרת את השגתה, היא פעולה מוסרית.

ג. מה המטרה?

תמה ההבלגה. צה"ל יצא למבצע "עופרת יצוקה". עצם הפעלת כוח אינה מטרה כשלעצמה. הפעלת כוח עלולה להיות ביטוי לתסכול, לכעס, לחוסר אונים. הפעלת כוח עלולה להיות לשם נקמה. מה המטרה לשמה ראוי להפעיל את צה"ל לעת הזאת?

יו"ר "קדימה" ציפי לבני והמשנה לראש הממשלה חיים רמון, הציבו בראיונות לתקשורת בשבועות האחרונים מטרה מדינית - למוטט את שלטון חמאס, כדי שפת"ח בראשות אבו מאזן ישוב לשלוט ברצועת עזה.

כבר בשנות החמישים פינטז דוד בן גוריון על כך שישראל תטפח מייג'ור נוצרי ותסייע לו להשתלט על לבנון, ולחתום עימנו על הסכם שלום. בתקופת מלחמת ששת הימים, קרא יגאל אלון לכבוש את הר הדרוזים ולהקים שם מדינה דרוזית ידידותית. במלחמת לבנון הראשונה, ניסינו לראשונה את הדרך הזאת – ניסיון להתערב בכוח בפוליטיקה הפנימית של שכנינו, ונכווינו. חלום התעתועים הזה סיבך אותנו בלבנון, בה שקענו לאורך שנות דור, והפכנו את כל העדות והזרמים בלבנון לאויבינו. מסתבר שיש מי שלא למדו את הלקח ואף היום מנסים לעצב סדרים חדשים במזרח התיכון, בדם חיילי צה"ל.

הפעלת צה"ל להתערבות בפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים אינה מוסרית – צה"ל נועד להגן על מדינת ישראל ולא לשרת מפלגה מסויימת של האוייב. ההתערבות הזאת אינה חכמה – חמאס שולט ברצועת עזה, כי זה רצון הפלשתינאים בעזה. בבחירות שנערכו בכל רחבי הרשות, חמאס ניצח. הסיבה לכך שיו"ר הרשות הוא אבו מאזן ולא איש חמאס, היא שחמאס החרים את הבחירות לנשיאות. חמאס מבטא את מאווי רוב הפלשתינאים. אם כך כשפת"ח הוא מפלגה לאומנית פלשתינאית אוטנטית, קל וחומר אם היא תעלה לשלטון בחסות הכידונים הישראליים. יהיה זה שלטון בלתי לגיטימי בעיני עמו.

אך שיא האיוולת הוא עצם האוריינטציה הפת"חית. חמאס שולט בעזה פחות משנה וחצי, מאז יולי 2007. ירי הטילים על יישובי הנגב המערבי החל לפני שמונה שנים. בשש וחצי השנים הראשונות למתקפה, לפני ההתנתקות ואחריה, פת"ח שלט ברצועת עזה, קודם בראשות ערפאת ואח"כ בראשות אבו מאזן. גם תחת שלטון חמאס, פת"ח הוא אחד הארגונים שמשגרים טילים לעבר ישראל. פת"ח הפר את כל ההסכמים עם ישראל, ובניגוד להתחייבותו בהסכם אוסלו, לא זו בלבד שלא הפסיק את הטרור, הוא הגביר אותו יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר.

עצם המחשבה על שליחת חיילי צה"ל לסכן את חייהם כדי לסייע לאויב מר א' לגבור על אויב מר ב' בפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים, היא ליקוי מאורות.

המטרות שעל הממשלה להטיל על צה"ל, היא להביס את הטרור הפלשתינאי, לשים קץ לירי הקסאמים ולהביא לשחרורו של גלעד שליט. יש להפעיל ללא הפסקה, ביום ובלילה, כוחות של צה"ל ברצף של פעולות יבשתיות ואוויריות קשות, שתגרומנה לאוייב לעבור למגננה. יש לחזור למדיניות החיסולים, שהוכחה בעליל כאפקטיבית ביותר. יש להתנתק לחלוטין מרצועת עזה, ולא להעביר לעזה שקל אחד, סחורה כלשהי, גם לא חשמל.

השילוב של פעולות אלו, עלול לגרום לתגובה בינלאומית חריפה. מפגינים אנטי ישראליים ואנטישמים יפגינו נגד ישראל בכל אירופה. ממשלת ישראל תידרש לגלות יכולת עמידה איתנה אל מול הלחץ הבינלאומי.

בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אסור להסתפק ב"ניצחון בנקודות". יש לפעול במלוא העוצמה, כדי למנוע אפשרות של המשך הירי בתקופת המבצע (וזאת ניתן לעשות רק באמצעות תקיפה יבשתית). אין להפסיק את המבצע עד שהאויב ייכנע, ייתחנן להפסקת אש ללא תנאי וישחרר את גלעד שליט (בעסקת חילופין במחיר סביר). במזרח התיכון, ניצחון חייב להיראות, לא רק להיעשות. ניצחון כזה יחזיר לישראל את כושר ההרתעה שנפגע באופן קשה במלחמת לבנון השנייה ובהבלגה על ירי הקסאמים. אני משוכנע, שנחישות של הממשלה, של צה"ל ושל הציבור הישראלי, יביאו לתוצאה זו. על הציבור כולו להתייצב מאחורי הממשלה וצה"ל, כל עוד הם פועלים בכיוון הנכון.

400 ויותר גיליונות המכתב העיתי שכבר התפרסמו, המכילים בממוצע לפחות 30 עמודים כל אחד, הם בחשבון אומדני כ-12,000 עמודים שכבר פורסמו. כל הגיליונות ההלו שמורים ב-8 רבי-קבצים, שניים לכל שנה, החל משנת 2005, והם נשלחים חינם בתקליטורים לפי בקשה גם לנמענים. כדי למצוא נושא או שם מסויים, למשל קונפייטר, מקישים אותו בפקודת חפש על פני שמונת הקבצים. כמובן שאם מחפשים גמזו או הייטנר אפשר לבלות שעה ארוכה כי אין כמעט גיליון שהם לא מופיעים.

יהיה זה מוגזם לדרוש מאיתנו לזכור כל מה שפירסמנו, וצוות המערכת מחפש לא פעם, ליתר ביטחון, לוודא אם משהו לא פורסם כבר, ולעיתים להיפך, אנחנו חוזרים ומפרסמים בכוונה דברים שכבר פורסמו.

לאהוד שלום,

מקומם כי איש מהתורמים ל"קורות פתח תקווה" לא מצא לנכון להזכיר את שמו של פרץ פסקל. תרומתו המקצועית למגדלי ההדרים שזיכו אותו בתואר "אבו [אל] חושחש", וחלקו בהזעקת העזרה של הצבא הבריטי למושבה המותקפת. הגיעה השעה שאתה לפחות תעשה עמו חסד. (ראה זיכרונות אליהו שייד 1899-1883 עמודים 83,159,160,176,198).

למרבה הצער נפקד גם מקומו של מאיר אפלבום. אמנם זה פעל כנציג הבארון אולם הוא זה שהוציא לפועל את נטיעת 41,500 האקליפטוסים על 175 דונם ו-15,000 עצי תות (ראה זיכרונות אליהו שייד 1899-1883 עמוד 233).

חג אורים שמח,

אביעזר שלוש

אהוד: אם אתה מתכוון ל"קיצור תולדות פתח תקווה" ששלחתי לכל הנמענים, הרי שהוא קיצור, ועוד עשרות שמות ומאורעות אחרים לא נזכרו בו כי התרכזתי בעיקר בשנים הראשונות. אבל אם תעקוב אחר ספריי, כמו "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" תראה שסיפורו של פסקל הרוכב ליפו להזעיק עזרה ב-5 במאי 1921 מופיע שם במלואו, ומי שהפולקלור של המושבה נהיר לו, ימצא את עקבותיו גם ברומאן שלי "המושבה שלי". על עבודתו החקלאית החשובה לא כתבתי כי זה מחייב מחקר לעצמו ורצוי של אגרונום שיש לו זיקה ציונית להיסטוריה [כי בשנים האחרונות האקדמיה הישראלית מלאה "חוקרים" שונאי ישראל והציונות וזאת גם כתנאי לפירסומי "מחקריהם" בחו"ל – שבהשוואה להם נאומו של אחמדינג'אד בערוץ 4 הבריטי בערב חג המולד היה נאום מתון].

ואם אתה מתכוון מדוע עיריית לא ציינה את שמו של פרץ פסקל, הרי כקורא המכתב העיתי ראית עם יש לנו עסק. אני הצעתי שיוקם במקום בולט קיר המייסדים של פתח תקווה, כמו הקיר למייסדי תל אביב, ובו תצוינה כל המשפחות עד 1900 לפחות. יש לי רשימה מפורטת שלהן, לפי רחובות המושבה, שהתקין בשעתו דודי ברוך בן עזר ראב. אני גם סבור שצאצאי משפחות איכילוב צריכים גם הם להיות מעוניינים בהנצחת שמו של פרץ פסקל.

היש אדם שיכול להציג שושלת יוחסין לאבותיו הצדוקים? האם מישהו טוען ל'יחוס' לאבותיו המתייוונים? מעולם לא שמענו על אדם שמתגאה בייחוס הרפורמי שלו, או הקונסרבטיבי. כשחיפשתי את צאצאי הרצל, ברנר, מנדלסון ומאפו האחרונים תמיד הופניתי לבית קברות במנזר כלשהו או לאיזה כומר פרנציסקני בכפר גרמני. אין דור שלישי למתייוונים. יש דורות הרבה לאברהם אע"ה ולמשה רע"ה ולדוד הע"ה. הפיסחים והצולעים הרוחניים שבכל דור ודור נשארו מאחור כאבק מחניק בין דפי ההיסטוריה או שנזכרו לדיראון עולם כדי ללמדנו מוסר מאיזה נתיב עלינו להרחיק פסיעותינו. הולכי דרך החשמונאים הם שנשארו לספר את הנס. לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוח בדבקות במה שיהודי באמת. בחיים מאושרים ופלאיים תחת כנפי שכינת אלוקינו דבקות בו וידיעת הימצאותו.

חנוכה שמח.

ד"ר דובי רוזנברג

אהוד: תמהני שבכל חיפושיך המוטים-מראש לחומרה אחר צאצאי יהודים משיעור קומה גבוה לא פגשת ביוחי ברנר החי בעפולה עם משפחתו. אם תרצה אשלח לך גם את כתובתו כדי שתוכל לבדוק באיזה בית קברות במנזר כלשהו או אצל איזה כומר פרנציסקני בכפר גרמני כלשהו קבורים סבו יוסף חיים ברנר ואביו אורי ברנר.

בתגובה לראיון של ארי שביט במוסף מיום 19.12.08

בראיון מבריק אהוד ברק מצטייר במפורש כמבוגר האחראי שרק בראשותו תגיע  ישראל לחוף מבטחים. נדמה שכל מי שקרא אותו השתכנע באמת ובתמים שאנו זקוקים לו נואשות יותר מתמיד. אולם מה לעשות ולא כל עם ישראל קורא את עיתון "הארץ", וסקרי דעת הקהל  אומרים שבעוד חודשיים  הציבור הזה יכריע רק בין שניים: נתניהו וליבני, וכל מאמץ לשנות את המאזן ביניהם לא ישנה את העובדה שמפלגתו של ברק תיוותר מאחור, אפילו אם יתווספו לה עוד כמה מנדטים. ולשאלת המראיין: "האם מפלגת העבודה לא תצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו?" – ברק משיב חד משמעית: "לא ניכנס לממשלה שקווי היסוד שלה לא תואמים את דרכנו." ומצהיר שבמקרה כזה העבודה תישאר באופוזיציה.  

וכאן הוא חייב להסביר לאוהדיו, שמודאגים מניצחון הימין הקיצוני: למה לא לתמוך בליבני? הרי היא הסיכוי היחיד לחסום את נתניהו על נספחיו הקיצוניים, שמצהירים "לא!" לכל יוזמת שלום, ועלולים לגרור את ישראל לבידוד ולמלחמה נוראה? לאחר שהשתכנענו שמצבה של ישראל מדאיג כל כך, למה שלא נסייע לליבני לנצח ולהקים את הממשלה שאליה יחבור אהוד ברק ומפלגתו, וממנה יוכל להמשיך להשפיע  על גורלנו?

נגה מרון

רמת גן

ידידיי  היקרים,

הסקרים מראים ש"קדימה" סגרה את הפער והבוקר צפו 30 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד.  המסקנה המתבקשת היא שבמאמץ קטן  מהצד השפוי של הציבור תוכל לקום ממשלה שוחרת  שלום, ושאסור להרים ידיים ולהגיד שנגזר עלינו שביבי ינצח. לכן צריך לתמוך ב"קדימה" גם  אם נטיית הלב שונה, ולא להוסיף עוד מנדט או שניים למפלגה שתישארבאופוזיציה.  

שלכם, 

נגה 

"יוזמת ז'נבה טוב ליוסי ביילין"?

ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]

אסתר הירדנית

[א]

פתח תקוה

       ד' כסלו

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

Erez Israel

[עד כאן על צד הפנים הכתום, בכריכת הפנקס. ובעמוד הראשון, משמאל:]

אין דבר העומד בפני הרצון

זכרי את דברי הירדני שלך

*

[עמוד שלישי בפנקס ואילך. העמודים אינם ממוספרים]

יום ד' כסלו תר"ע

מה עלי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו! ... גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי!

קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –

*

אתמול היתה חגיגה שנערכה על ידי אגודת התחיה. החגיגה לא היתה יפה ביותר אך דייה להשביע גיל ושמחות את שושנה כהן ויתר בני האגודה שהשתובבו ורקדו עד אור היום. היא דיקלמה רע מאוד, במרתף. קיבלה 15 מכתבים בפוסטה המעופפת והיתה מאושרה. ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!

*

אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי? ... כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקווה, ובלי משה!

*

[צרפתית:

צריך לשנוא אותו ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – – ]

דברי הסבר ליומן, גם להמשכיו בגיליונות הבאים

*

נכתב: 1910-1909, וזו גם התקופה המתוארת בספר הזיכרונות. פורסם לראשונה: "מאזניים", ספטמבר 1981, אחרי מותה של אסתר ראב.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע (סוף 1909), חל משבר בחייה הצעירים. אביה, יהודה ראב, הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א) שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו, והיא רואה ועיניה כלות.

מה היו הסיבות להחלטת האב? בשנת 1909 לערך הנהיג מנהלו החדש של בית-הספר, דוד חיון, "מהפכה" של לימוד בנות ובנים בכיתות מעורבות. עד אז למדו בנפרד. האב, אף שהיה נאור וליבראלי בדרך-כלל, התעקש: "עם נערים לא!" בעדותה על כך לאחר שנים רבות היא מספרת: "למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לערבב את המינים – היה בלתי טבעי ומתנגד לכל יישותי." (ראובן שהם, "נדודיה של אסתר ראב", משא, 6.11.1981, וכן במבוא "אסתר ראב ושירתה" לילקוט שירי אסתר ראב, מבחר ספרותנו לעם, 1982).

השנים 1910-1909 היו שנים סוערות בתולדותיה של המושבה פתח-תקוה, ונודעו בשם "מלחמת ה'צעירים' ב'זקנים'". בשלהי 1908 הגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן לכהן כרופא, ועד-מהרה עמד בראש מחנה ה"צעירים", שדרש שינוי שיטות החינוך במושבה, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. ה"צעירים" הקימו אז את אגודת "התחיה", והמושבה שקעה בפולמוס מר, שהביא לבסוף להתפטרותו של ד"ר ברנשטיין-כהן ולעזיבתו את המושבה בתום כשנתיים לעבודתו בה. (הפרשה מסופרת בפרטות בפרק "תסיסה וגידול" בספרו של ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", שהופיע ליובלה ה75- בשנת תשי"ג, עמ' 276-274).

"ההד האחרון לקיומם של 'הצעירים' בפתח-תקוה," מספר ג. קרסל בספרו, "היה במאורע הגדול במושבה עם ביקורו של הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותומניה. היתה זו אישיות רשמית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב חשיבות מרובה לביקורו, כי קיוו להיבנות ממנו בענייני היישוב, במידה שהם נחתכים בקושטא. בפתח-תקוה היתה תכונה רבה לקראת הביקור ואם כי היה כבר נסיון קודם, רע ומר, בעניין הנפת הדגל הכחול-לבן בחגיגת מתן הקונסטיטוציה ביפו, שם נאלצו נושאי הדגל הלאומי להורידו מחשש עינא בישא של הרשות, התכוננו הפעם הן הפועלים והן צעירי פתח-תקוה, לצאת ביד רמה בדגל זה. שתי פלוגות אלה ידעו על הסכנה הנשקפת להן, ואף-על-פי-כן הכניסו את עצמן בלוע זה.

"הדברים שאירעו אחר-כך ידועים: בשם הרב ניגשו מי שניגשו לנושאי הדגל ודרשו שיקפלוהו. הפועלים סירבו ועל כך באה התגובה הנודעת של קריעת הדגל, מעשה שחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק גדול וניכר, ובראשו הצעירים, הלא היא אגודת 'התחיה', נושאת הדגל, גינה את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה: '...אנו בני 'התחיה' הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה...' ("הפועל הצעיר", 12.8.1910)." (מובא אצל קרסל, עמ' 288-277).

מאורע זה, של קריעת הדגל הלאומי, מסופר בטיוטת מכתבה של אסתר בסוף פנקס הזכרונות, וקובע את תאריך סיום הפנקס לסוף אוגוסט 1910. לימים שבה והעלתה מאורע דומה לזה, אם כי לא במדוייק, בסיפורה "שני דגלים" ("משא", 28.12.1973. שב ונדפס בקובץ "גן שחרב", ספריית תרמיל, 1983).

יש לשער כי רוחות-פרצים אלה, שהחלו נושבות במושבה – בנוסף ל"מהפכה" בחינוך – גרמו להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. אך אולי קיימת סיבה אחרת, שאותה אין אסתר מעלה בדעתה. בקטע יומנה מן ה3- לאפריל 1910 היא מספרת על מכירת הבית. ואכן, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" מספר אביה יהודה ראב כי באותה תקופה "השתקעתי בחובות למעלה ראש" (יהודה ראב, "התלם הראשון", הספריה הציונית, 1956, 1988, עמ' 153); וכי בשנת 1911 עצמו החובות עד כדי כך שנאלץ היה למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום), ובנה לו בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו. לא מן הנמנע הוא, אפוא, שלאב הגאה לא היתה אפשרות כספית להמשיך לשלוח את בתו לבית הספר.

אגב, אותו בית, שהוא השני בצד הצפוני-מערבי של רחוב רוטשילד, מפינת ז'בוטינסקי, ניצב על מכונו עד היום, ולו מרפסת ארוכה ומרתף; בשנת 1971 לערך ביקרה בו אסתר, ולימים סיפרה לי כי ראתה שקישוטי התקרה עדיין נותרו שם כפי שהיו בילדותה; לפי חשבון התאריכים יוצא שבבית זה ישבה אסתר וכתבה בשנת תר"ע את ספר זכרונותיה.

בדף הראשון ליומן, מיום ד' כסלו תר"ע, היא מספרת כי מביתה אפשר לראות את הדרך העולה ליפו. ואכן, בחודשי החורף היו נוסעים והולכים ליפו בדרך הזו, החולית, שעברה לרגלי הבית, והיא הדרך הראשית מפתח-תקוה לתל-אביב כיום.

התאריך ד' כסלו תר"ע, בדף הראשון של הפנקס, הוא כניראה שגיאה. הוא חוזר אחר דפים אחדים בציון "חג החנוכה" – וצ"ל כניראה כ"ד כסלו, או אולי יום ד' בשלהי אותו כסלו, כי חנוכה אינה יכולה לחול בד' כסלו, ואילו תוכן היומן מתאים לימי החנוכה.

בחנוכה תר"ע, דצמבר 1910 לערך, יושבת אפוא אסתר בת החמש-עשרה וחצי וכותבת ספר זכרונות, יומן, שאותו היא מכנה "פנקסי האהוב", ולמן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה "הרצליה" ביפו.

מי היה אותו משה?

ככתוב במפורש בדף הכריכה האחורית, מבפנים, היה זה משה כרמי. משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח-תקוה בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, והיה בן גילה וכיתתה של אסתר. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה", ויצא עם תום לימודיו, ב1913-, לעבודה לדגניה ולכינרת. בראשית שנות העשרים יצא להשתלמות במוסיקה ומלאכת-יד בגרמניה, ומשובו ארצה ב1924- עסק בהוראת מקצועות הטבע בעין-חרוד. לאחר מותו, ב1952-, יצא לזכרו הילקוט "דליות הגפן" (משה כרמי, "דליות הגפן", כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו, בעריכת מ. שניר וד. מלץ, תשי"ד).

אסתר היתה לא רק מאוהבת בו מאוד אלא מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. אלא הוא שנטע בה את חלום ההליכה הגלילה, לייסד מושבה חדשה, ירדניה; וזו הסיבה מדוע היא מכנה עצמה – "אסתר הירדנית", ואילו הוא חותם – "הירדני שלך".

חלום זה של ההליכה לגליל עתידה אסתר להגשים בגפה כעבור שלוש שנים, והיא כבת תשע עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה. בראיונות שהעניקה בשנות חייה המאוחרות סיפרה שברחה לדגניה בהיותה כבת שש-עשרה, שבע-עשרה, ואולם העדויות שבידי, כולל יומניה ומכתבים אליה, מאשרות מעל לכל ספק כי בדגניה שהתה מסוף שנת 1913 ועד קיץ 1914, ואילו שנת הולדתה היא תרנ"ד, 1894. הליכה זו לדגניה אירעה לאחר תקופת לימודים של כשנה שלמדה אסתר בבית-הספר החקלאי בפתח-תקוה, שמנהלו היה האגרונום ד"ר פיקהולץ, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר באותן שנים בפתח-תקוה ובעין-גנים. בית הספר נוסד בשנת תרע"ג, שלהי 1912 (ג. קרסל, "אם המושבות", עמ' 280), אסתר למדה בו בשנתו הראשונה.

בכסלו תר"ע משה כרמי אינו לומד עוד במושבה אלא בא לשבת וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודיו בגימנסיה "הרצליה". אורח-חיים דומה היה גם למרים ברנשטיין-כהן (נולדה בקישינב בכ"ז כסלו תרנ"ו, 14.12.1895), בתו הבכורה של ד"ר יעקב ברנשטיין כהן. מרים עלתה עם הוריה לארץ ב1907-. תחילה שהתה המשפחה ביימה, היא יבנאל, שם עבד האב כרופא. בשנים 1909-1908 התגוררו ההורים והבת הצעירה בפתח-תקוה ואילו מרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ליד הגימנסיה בה למדה, ומדי יום שישי היתה נוסעת בדיליג'נס מיפו לפתח-תקוה, וכן שהתה במושבה בחופשות ובחגים. גם אחותה הצעירה סוניה התגוררה לאחר-מכן בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים. לימודי הבנות היו שיקול מכריע של ד"ר ברנשטיין-כהן כאשר החליט לעבור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקוה.

על החיים בפתח-תקוה באותה תקופה מספרת מרים ברנשטיין-כהן בספר זכרונותיה "כטיפה בים": "בבואי אל בית הוריי לפתח-תקוה הייתי משתדלת, לפני היכנס השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אבי במרפאה, ראובן לויטה, היה סוס; סוסים היו אצל מר פסקל, פקיד הפיק"א, ואף הוא היה משאיל לי סוס לזמן קצר. אבשלום גיסין, 'גיבור ישראל' זה, כיבד את זכותי לרכוב והיה משיג לי סוס – או חמור – ואף רובה ציד. עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות, והוא לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה." (מרים ברנשטיין-כהן, "כטיפה בים", זכרונות, מסדה, 1971, עמ' 36).

אבשלום גיסין (1921-1896), שבשנת תר"ע למד אף הוא בגימנסיה "הרצליה", נהרג בהגנה על פתח-תקוה במאורעות אביב תרפ"א. מרים והוא היו כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים. המשפט בפתיחת ספר הזכרונות: "מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום" – מזהה שני שמות אלה, דומני ללא ספק – כמרים ברנשטיין-כהן ואבשלום גיסין. אסתר כותבת בפנקסה על מרים שהיא "קלת דעת". הקריאה בספר זכרונותיה המקסימים של מרים ברנשטיין-כהן אכן מאשרת שהיתה שובבה למדי בנעוריה. היא מתארת, למשל, כיצד התחפשה לערביה צעירה, רעולה, על סיפון האונייה שבה נסעו ארצה ב1907-, וגרמה לסופר שלום אש, שנסע עימם בספינה, לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של פחה עשיר שנסע באונייה עם הרמון נשים רעולות פנים; ומה רגז שלום אש כאשר נתגלה לו שהיתלה בו.

בעת שהחלה אסתר כותבת את יומנה, דומה שד"ר ברנשטיין-כהן כבר לא התגורר עם משפחתו במושבה אלא "נשתכן ביפו, באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת הישנה." ("כטיפה בים", עמ' 40) והמשיך לעסוק ברפואה. בסתיו 1910, כלומר בראשית תרע"א, נחלתה מרים ברנשטיין-כהן, נשלחה לווינה לניתוח, חזרה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, כלומר בסוף שנת 1910, עזבה המשפחה את הארץ חזרה לקישינב. (שם, עמ' 43-42).

חסיה היא כניראה תלמידת הגימנסיה חסיה גינצבורג, המוזכרת בספרה של מרים ברנשטיין-כהן "כטיפה בים" (עמ' 35). הצ'ואל הוא א. התשואל, שהיה לימים ממורי בית-הספר החקלאי במושבה (ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", עמ' 280). בוקה הוא משחק בקפיצות של ילדים. מוגרבי הוא דומני מנהל בית הספר יק"א, דוד חיון.

באמצע היומן לערך מתברר לאסתר, להוותה, כי משה מאוהב בלורת. לורט, בתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות, ולורט, שהספיקה לבקר בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה, לפי עדות מאוחרת שלה עצמה בשיחה עימי – נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. לימים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917.

לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. אסתר הקדישה לה ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקוה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988).

פנקס הזיכרונות של אסתר ראב מידותיו 9 x14.5 ס"מ; כריכת הקרטון מבחוץ בדוגמת משבצות זעירות בירוק ובירוק-בהיר, והצד הפנימי – בכתום. הדפים הם דפי-חשבון בהירים במשבצות קטנות; כתובים בעיפרון, בכתב-יד זעיר ולעיתים לא ברור. יש הרבה עמודים ריקים. הכתיב חסר בדרך-כלל, ויש מילים שכתיבן שונה באורח עקבי: מדאי – מדי, דאי – די, איניני – אינני, אפלו – אפילו, אדתיה – אודותיה, יחפת – איכפת. כמעט אין פסיקים ונקודות, וסימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין לימים את שיריה ואת מרבית הפרוזה של אסתר ראב, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

בפיענוח הטכסט, לעיתים קרובות בעזרת זכוכית מגדלת, נקטתי בהעתקה לכתיב מלא והוספתי פסיקים במקומות שאחרת היה קשה לקוראם נכונה; לעיתים נדירות יותר הוספתי גם נקודה בסוף משפט. תוספות או השמטות משלי, להבהרת הטכסט, וכן מחיקות שבמקור – ניתנו בסוגריים מרובעים.

היומן פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, ב"מאזניים", דצמבר 1981, ללא תרגום הקטעים שנכתבו צרפתית במקור. הנוסח המובא כאן שלם יותר; קטעים אלה תורגמו עבורי מצרפתית בידי ד"ר אן לפידוס-לרנר, החוקרת את שירתה של אסתר ראב, שנעזרה בפיענוח הטכסט הצרפתי בפרופ' נתן גרוס. מאז הפרסום הראשון של היומן הוצאתי לאור מעזבונה של אסתר ראב את הספרים "גן שחרב" (1983) ו"אסתר ראב / כל השירים" (1988), וכך יכולתי עתה להרחיב במקצת את המבוא ולפענח טוב יותר מקומות אחדים ביומן עצמו.

דומה כי מי שמכיר את שירת אסתר ראב, ובמקצת גם את תולדות חייה ואת פרקי הפרוזה שפירסמה במרוצת השנים בבמות ספרותיות שונות – יופתע לראות עד כמה היה מסלול חייה מעוצב במידה רבה כבר בהיותה נערה כבת שש-עשרה היושבת ספונה בביתה בחורף, במושבה בה נולדה ושאותה אולי עזבה עד אז רק לביקורים ביפו ובירושלים, והיא כותבת ליומנה הפרטי על אודות אהבתה, שאיפותיה, הערכת עצמה וסביבתה. פנקס זה, שהיה גנוז למעלה משבעים שנה, מעיד על עולמה האותנטי של בת-איכרים, "צברית", בשנת 1910 – ואולי יש בו כדי לשנות משהו מן התדמית המקובלת על אודות בני הדור הראשון ההוא במושבות, שנצטיירו, לדוגמה, בצורה כה שונה ושלילית בעיני ברנר, שנים מעטות אחר-כך, בסיפורו "מהתחלה".

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

("הגדולה ביותר בעולם" כדברי יחצ"ניה)

היא מממנת בשלטים לא פחות גדולים ומכוערים של חברת בגדי ג'ינס?

כל הכבוד להפגנות הנאמנות המדהימות בריסונן-העצמי של אזרחי ישראל הפלסטינים [כהגדרתם, בעבר כונו בשם ערביי ישראל] – הפגנות נאמנות להנהגת הטרור החמאסי הפלסטיני שכל מטרתו התשת ישראל עד להשמדתה הגמורה! –

זו דוגמה מופתית להתנהגותם של אזרחים פלסטינים נאמנים בכביש ואדי ערה, בכפרי הגליל ובמזרח ירושלים, שמנצלים כל זכות הפגנה דמוקראטית וקבלת קצבאות ביטוח לאומי לאוכלוסייה בעלת הריבוי הטבעי הגבוה בעולם (לבד מהחרדים שלנו) – זכות שמקנה להם המדינה הדמוקראטית היחידה במזרח התיכון שבה מותר להם לפתוח את הפה בכל נושא וגם לצעוק בריש גלי "מוות ליהודים!" – ללא סכנת מאסר ורצח – ולמרות כל אלה הם לא משתינים על המדינה בפומבי, הם לא יוצאים בהפגנות יותר מדי אלימות, הם לא סוגרים לגמרי צירים כמו בספטמבר-אוקטובר 2001, הם ממשיכים לקבל על ראשיהם כדורי גומי ופצצות עשן ורימוני גז יחד עם קצבאות הביטוח הלאומי והזכות ליהנות מחוק הבריאות הממלכתי – והם דואגים מאוד לקיומה של ישראל פן היא תיעלם להם מתחת פני השמיים, והם איתה יחד עם חייהם הטובים, וכמו כן הם גם סמוכים ובטוחים שבקרוב תוקם ועדת חקירה ממלכתית של מלקקי תחת שתקבע כי משטרת ישראל ומשמר הגבול הם האשמים בהתפרעויות בוואדי ערה ובגליל, ויודחו קציני המשטרה האחראים להפרת הסדר הציבורי שנגרמה בגלל ההזנחה של פלסטיני ישראל!

לאחר שהכריז במבצע קבלת פרס היינה מידי הגרמנים הצדיקים בגרמניה, כי אם רק ייפתר הסכסוך בין הקיצונים משני הצדדים במזרח התיכון, יתברר שכל המחלוקת היא על נדל"ן, ובתור שכזו תוכל להיפתר – ולאחר מאמרו הפרשני המדהים בחוכמתו בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 26.12.08 – (ההתייעצו מנהיגינו עם האורקל מערד לפני תחילת המבצע "עופרת יצוקה" וקיבלו את ברכתו?) –

"הדרך הטובה ביותר לישראל היא להגיע להפסקת אש מוחלטת תמורת הקלת המצור על עזה. אם יעמוד החמאס בסירובו להפסקת אש וימשיך בהפגזותיו על ישראל, צריך להיזהר שהפעולה הצבאית לא תשחק לידיו של חמאס. החישוב של החמאס הוא פשוט, ציני וזדוני: אם נהרגים ישראלים חפים מפשע – טוב. אם נהרגים הרבה פלסטינים חפים מפשע – עוד יותר טוב. מול עמדה זו חייבת ישראל לפעול בתבונה ולא בהתלהטות יצרים."

כן, בדבריו אלה, המדהימים במקוריותם ובחידושם, כאילו איש לא חשב כך ולא כתב כך שוב ושוב לפניו – תפס עמוס עוז למעשה את הגה הנחיית השלטון במדינה, פירק בהבל-פיו את מפלגת העבודה, שזמנה עבר מאז הוא עזב את עבודת השדה בחולדה – הדיח את שר הביטחון אהוד ברק (זה הקורא הפאתטי והנעלב של ספריו), דחף הצידה בעזרת גרוסמן את אהוד אולמרט החלול – ומיד אישר לחיל האוויר לחזור על השגיאה המזהירה שעשה הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה – והחל להפציץ מהאוויר את מתקני החמאס ואת אנשיו ברצועת עזה; ומעכשיו עמוס עוז הוא פרשן, פובליציסט בעיתון העשיר ביותר במדינה, מפקד עליון, אסטרטג וגם נביא שלום ומוסר מיוסר, ובקרוב מר"צ ותנועת שמאל יומרנית חדשה תתפוסנה בברכתו את השלטון בישראל, כי רמת המישכל של בוחריהן מוכיחה עצמה בהצבעה ממוחשבת – וכך יוכל להיות גם ראש ממשלה ושר ביטחון, כמו בן גוריון בשעתו אבל הרבה יותר ממנו, כי עוז גם מועמד רציני לפרס נובל, מה שבן גוריון מעולם לא זכה לו!

הכו, הכו בסכינים על ראשיכם וגביכם והכו בסכינים גם את ילדיכם עד זוב דם ממצחיהם הרכים

כדי שהעולם כולו יראה ויבין לפחות פעם בשנה

את תאוות הדם החייתית ואת המאזוכיזם שלכם

לרמה השכלית של צביקה הדר