אהוד בן עזר

מתי שמעתם לאחרונה את המילה "כוחותינו"? מתי לאחרונה נשמעה בתקשורת המילה "אוייב"? המילים הללו אינן פוליטיקלי קורקט במקומותינו ובעיתותינו. אלו מילים המתוייגות כ"תקשורת מגוייסת", רחמנא לצלן, ומה מגונה יותר מתקשורת מגוייסת?

האמת היא שגם אני איני אוהב תקשורת מגוייסת ואיני חושב שהתקשורת, גם בעת מלחמה, צריכה להיות מגוייסת. אולם אין זהות בין תקשורת פטריוטית לתקשורת מגוייסת.

מהי תקשורת פטריוטית? תקשורת שברור לה ולצרכניה שהיא אינה נייטראלית, בוודאי בעת לחימה, במאבק בינינו לבין האוייב. תקשורת פטריוטית בהחלט תופסת צד במלחמה – הצד הישראלי.

מהי תקשורת מגוייסת? תקשורת הקופצת לדום ומצדיעה לנוכח כל מילה, החלטה ומעשה של הממשלה ושל הצבא. תקשורת שאינה בוחלת בשקרים ובעיוות התמונה כדי לשרת את ההסברה שלנו. תקשורת שהופכת כלי לשירות התעמולה. תקשורת שאינה שואלת שאלות, אינה מבקרת, אינה מעלה לדיון אלטרנטיבות. התקשורת האופורית והמאתגרת בימי אוסלו העליזים ובתקופת ההתנתקות היא דוגמה לתקשורת מגוייסת במירעה. בכך, היא נושאת בחלק מן האחריות לתוצאות של ההרפתקאות הללו. כמו במהלכים מדיניים, כך גם במלחמה – אל לתקשורת לנהוג כך. תפקידה בדמוקרטיה הוא גם לבקר ולשאול.

תקשורת יכולה להיות פטריוטית מבלי שתהיה מגוייסת. התקשורת בעת מלחמה יכולה להיות אחראית בלי שתהיה מגוייסת.

האם התקשורת הישראלית במבצע "עופרת יצוקה" היא פטריוטית? האם היא מגוייסת? האם היא אחראית?

בדרך כלל, התקשורת מפגינה פטריוטיות. חרף ההימנעות התמוהה משימוש במילים לא אופנתיות כמו אלו שהזכרתי בראש המאמר, היא בהחלט מתייצבת לצד המדינה, צה"ל ותושבי הדרום. התקשורת, ברובה המכריע, הביעה תמיכה במבצע. האמת היא, שאדם צריך להיות חסר מצפון, ערל לב וחסר אחריות באופן קיצוני במיוחד כדי שלא לתמוך במבצע. שהרי אם יש משמעות למושג זכות ההגנה העצמית – מבצע "עופרת יצוקה" הוא מימושה. אם יש מלחמה בין טוב ורע – זאת המלחמה.

בדרך כלל, התקשורת אינה מגוייסת. מיומה הראשון של המערכה, התקשורת מבקרת, שואלת שאלות. כבר אחרי ההפצצה הראשונה, החל דיון על השאלה האם ראוי להסתפק בכך או להמשיך ולגלגל את המבצע. וכך, לאורך כל המבצע נשאלות השאלות האם לעצור או להמשיך, האם לבלום או להעמיק, האם לצאת לפעולה קרקעית, האם להפסיק את האש באופן חד צדדי, האם להסכים להפסקת אש בהסכם, מתי ובאלו תנאים, וכן הלאה וכן הלאה. איני אוהב את כל השאלות, איני אוהב את כל העמדות, לעתים הן מכעיסות, אך זה תפקידה של התקשורת – לשאול שאלות, למתוח ביקורת, לקיים דיון, לא להיות שופר. מה שחסר לי בדיון הזה, הוא הביקורת מהצד השני – ביקורת על כך שהמבצע מהוסס מידי, איטי מידי.

לדעתי, ביום הראשון למערכה, מיד אחרי ההפצצה הראשונה, כאשר האויב היה המום, ראוי היה לנצל הצלחה ולבצע את הפעולה הקרקעית. באותו יום נכון היה לגייס את המילואים ולהתכונן לשלב השלישי ולבצע אותו כעבור מיספר ימים. עמדות מסוג זה אינן נשמעות בדיון התקשורתי, וחבל. כפי שיש אינטרס ציבורי בביקורת הנשמעת, כך יש אינטרס ציבורי בהשמעת הביקורת שאינה נשמעת. כך ראוי להתקיים דיון בחברה דמוקרטית.

התקשורת הישראלית אינה מגוייסת, אך יש בישראל תקשורת מגוייסת. גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ" הם תקשורת מגוייסת לצד האוייב. מידי יום נותן להם העיתון עמודים שלמים לשירות התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית של האוייב. הם פועלים כמכונת תעמולה משומנת – ללא שאלות, ללא ספקות, ללא תהיות, ללא ביקורת; הם פשוט שופר תעמולתי. המקום ש"הארץ" נותן להם הוא חוסר אחריות לאומית.

שיא חוסר האחריות, היה התנהגות התקשורת בערב שבו נהרגו שלושה חיילים מירי פגז ישראלי. מהשידורים, מטון הדוברים, ממראה פניהם של השדרים ומהרמזים שהם שיחררו, ניתן היה להסיק שצה"ל הסתבך בקטסטרופה נוראה.

כל אזרח וכל חייל שנהרג הוא עולם ומלואו. נפילתם של שלושה חיילים היא אסון כבד למשפחה, לחברים. אירוע זה גורם לכאב כבד לחברה הישראלית כולה. אולם אנו נמצאים במלחמה. המטרה במלחמה היא לנצח. אי אפשר לנצח בלי להילחם. ללחימה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח. מחיר אי הניצחון, גם מחיר הדמים, יהיה כבד יותר. אי אפשר להילחם ולנצח כאשר התקשורת יוצרת אווירה של אסון לאומי מנפילתו של חייל במלחמה. התנהגות תקשורתית כזו זורעת דמורליזציה. זריעת דמורליזציה בעת מלחמה, היא חוסר אחריות משווע.

ב. מתי להפסיק את האש?

מה יחשב לניצחון במלחמה? ניצחון במלחמה הוא השגת מטרות המלחמה.

מהן המטרות הראויות למלחמה כזאת?

יש שלוש מטרות אפשריות. האחת, כיבושה מחדש של רצועת עזה והחזרת השלטון הישראלי. השנייה, מיטוט שלטון חמאס והחזרת השלטון ברצועת עזה לידי פת"ח. השלישית, הרבה פחות יומרנית – שקט בדרום.

התנגדתי להתנתקות, בשל עקירת גושי ההתיישבות ובשל התקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אולם עצם הרעיון של הפסקת השליטה על כלל רצועת עזה, שבה מיליון וחצי פלשתינאים, היה רעיון נכון. לצערי, היישובים נעקרו, אך אין לישראל שום אינטרס לחזור ולשלוט על מיליון וחצי פלשתינאים; שליטה שאינה מתיישבת עם מטרת העל של המדינה – הבטחת ציביונה היהודי והדמוקרטי. חזרה, בצורה זו או אחרת, לשליטה ביטחונית חלקית על רצועת עזה, היא האופציה האחרונה, רק אם כל האופציות האחרות תכשלנה.

אני שולל גם את המטרה של מיטוט שלטון חמאס והחלפתו בידי פת"ח. עקרונית, אני שולל את נטילת התפקיד המגלומני של ממליכי המלכים במדינות אחרות. ישראל אינה מעצמת-על ואסור שתהיינה לה יומרות כאלו. מעשית, כל ניסיונותינו בעבר למעורבות כזאת, בעיקר בלבנון, סיבכו אותנו והשיגו מטרות הפוכות. ספציפית, שלטון פת"ח אינו עויין לנו פחות, והרי מתוך שמונה שנות ירי טילים על ישראל, שש וחצי היו תחת שלטון פת"ח (ערפאת ואבו מאזן).

בצדק הגדירה הממשלה מטרות צנועות למבצע "עופרת יצוקה" – שינוי המציאות הביטחונית והשבת השקט לדרום. זאת, באמצעות הפסקה מוחלטת של ירי הטילים והפסקת ההברחות מסיני.

איך ניתן להשיג את המטרה הזאת? ניתן להפעיל אופציה מדינית, אופציה כוחנית או שילוב בין השתיים. עקרונית, המלחמה תמיד צריכה להיות אמצעי אחרון, אחרי שמוצו המהלכים המדיניים.

מהי הכתובת למהלכים הכוחניים, ומהי הכתובת למהלכים המדיניים? הכתובת היא תמיד אותה הכתובת – השלטון. כאשר אבו מאזן שלט בעזה, הוא היה אחראי לירי הטילים על ישראל, ולכן הוא היה הכתובת הן לפעולות כוחניות והן להידברות המדינית. היום אבו מאזן אינו רלוונטי ברצועת עזה. הכתובת היא חמאס.

אולי הדברים נשמעים אפיקורסיים, אך אני רואה בחמאס כתובת מדינית, כל עוד הוא השולט בעזה, וכאמור איני חושב שתפקידה של ישראל להתערב בזהות השלטון בעזה. שלטון חמאס אינו יכול להיות פרטנר לשלום, כיוון שהוא אינו מקבל את זכות קיומה של ישראל, אך בכך אין הוא שונה במאומה מהרשות הפלשתינאית ואש"ף. אולם הוא פרטנר להסדרים פרגמאטיים, ביטחוניים, מעשיים, מקומיים, לייצוב המצב. בסופו של דבר, כל הסדר של הפסקת אש, יהיה עם חמאס.

הבעיה בהסדר עם חמאס היא העובדה שלחמאס, בדיוק כמו לפת"ח, רקורד מוכח של הפרת הסכמים. יחסם להסכמים עימנו, כמו ההודנה והתהדיה, היא כאל אמצעי טקטי במלחמתם נגדנו.

לכן, אין לישראל מנוס מהאופציה הכוחנית. ולכן, יש לדבוק במהלך הכוחני, כך שהמחיר שיגבה מהפלשתינאים יגרום להם לרצות להפסיק את ירי הטילים ולרצות לשמור על השקט בגבול עימנו. כאשר זה יהיה רצונם, ניתן יהיה להגיע להסדר הפסקת אש יציב ובר קיימא. יש לומר את הדברים באופן ישיר וללא הצטעצעות – המערכה חייבת להסתיים בכניעה של האוייב. היום אנו רחוקים מכך, ולכן טרם הגיעה עת הפסקת האש.

רחוקים, לאו דווקא בזמן. יתכן שיכולנו כבר להיות שם. אופן ניהול המבצע, מתעלם מהמחיר של התמשכותה לאורך זמן – המחיר של השבתת החיים התקינים בדרום, של פגיעה בדעת הקהל בעולם ושל חשיפה ללחצים בינלאומיים כבדים. המבצע מנוהל באופן איטי ומדורג מדי. ראוי היה לצאת לפעולה הקרקעית ביומה הראשון של המערכה, מיד לאחר ההפצצה האווירית, כאשר האוייב היה בהלם מעוצמתה. בו-ביום היה נכון לגייס את אוגדות המילואים, להכינן ולאמנן ולפתוח בתוך ימים אחדים בשלב השלישי. איבדנו זמן יקר בכך שלא נהגנו כך. כעת, יש לבצע לאלתר את השלב השלישי במלוא העוצמה. העובדה שטרם הכנענו את האוייב וטרם הכרענו במלחמה, מעידה על כך שלא הפעלנו מספיק כוח. המסקנה היא שעל צה"ל להעצים באופן משמעותי את הפעולה, על מנת להביא להכרעה מהירה ככל הניתן. הכרעה מוחצת, שתביא להפסקת אש בת קיימא ומוחלטת ולהפסקת ההברחות בציר פילדלפי.

"עופרת יצוקה" היא מלחמת מגן. מטרתה – הפסקת התוקפנות נגד ישראל. אין מטרה צודקת מזו. זו מטרה שניתן להשיג אותה, אם נהיה נחושים להשיג אותה.

אהוד: אני מציע שבפעם הבאה שייצאו למבצע גדול כ"עופרת יצוקה" יתייעצו קודם  איתך בקשר למהלכים הטקטיים וגם האסטרטגיים.

זאת ועוד, קוראים מתאוננים על אריכות מאמריך התכופים ולכן הייתי מציע שתכתוב רשימות קצרות יותר, אפילו שתיים-שלוש כל פעם בנושאים שונים.

אהוד: בשבוע שעבר תהינו על מידת האירוניה שברשימתו ה"פרו-ישראלית" של סייד קשוע. גם הוא נבהל כנראה מכך שיובן כפשוטו ולא כמלגלג ומשטין עלינו, ולכן יצא הפעם ברשימה הזוייה, מלאה שקרים ושטויות, והשיא של בורותו וחד-צדדיותו הוא טענתו שאנחנו הישראלים המצאנו את הקריאה "איטבח אל יהוד!"

אני לא מציע לו לעבור לגור בעזה. זה מסוכן מדי גם למי שרואה את כל המלחמה בינינו לבין הפלסטינים השואפים להשמידנו כסכסוך גזעני מצידנו, אבל יעשה לנו קשוע טובה ויעבור לגור בגדה המערבית ויכתוב שם את דבריו בעיתונות הפלסטינית ויבצר לעצמו מעמד כמחמוד דרוויש השני, שגם הלה החל דרכו בדיאלוג עברי עם התרבות הישראלית, עד ששנאתו אותנו העבירה אותו על דעתו.

חלומותיו השקופים של קשוע על מדינת כל אזרחיה לא יתממשו. אנחנו לא מתכוונים להתאבד ולכן אנחנו לא ניתן לערבים לשלוט בכל המרחב שבין הירדן לים במסגרת מדינה דמוקרטית אחת בעלת רוב ערבי. בינתיים הוא יכול להמשיך לנבוח בחסות פטרוניו הפלסטיניים בעיתון "הארץ". חבל. דווקא סדרת הטלוויזיה שכתב היתה מצויינת. בשום טלוויזיה פלסטינית או מוסלמית בעולם לא היו נותנים לו חופש יצירה שכזה. אלמלא הצד העברי החזק שלו, הוא היה יכול לבלות את כל חייו בכתיבת שירי מחאה פוליטיים חובבניים שמאפיינים חלק ניכר מן השירה הפלסטינית המגוייסת.

נעמיקה ציון, שדרות,

חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09

"אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים," התרברב פואד אצל רזיברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב."

אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מןהראוי שיישמע. לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתיםמכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן."

מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר? לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגינו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונהלאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחיםפשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קולאחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אלליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם כרעו תחתנטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כיבעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות הייאושוהדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולותהרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהםשהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כאשר חברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף על-ידי תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפוניםאנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקולהאחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא אתמחיר הפחד. מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שמעולם לא ביקר בקונצרט,אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותיהמראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו. מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה.

תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם. זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך – אל תשמח."

זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

הפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עליי היתה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגינו: האם הפכתם אבן על אבןכדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוךטווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצההעולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתיתלהפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא  הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל? ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? אירגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור. 

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי 'קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץהזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?" – איך קרה שאופצייתההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו,הפכה מילה נרדפת  לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבוניתורציונאלית ואולטימטיבית?

שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעידאת קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצאלעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים אתטובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחיםבקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז,אין אוכל, אין לאן להימלט.

ורק מילותיה של נ. בת ה-14, שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אימה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם," לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

דודו אמיתי: כדאי להאזין, לחשוב ולהעביר. נעמיקה היא ממייסדי הקיבוץ העירוני "מגון" בשדרות. שבת שלום.

פרסום חוזר אקטואלי

במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).

ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?

מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?

היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

מצוטט מספרו הנידח של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", שיצא לאור במלאת 80 שנים להירצחו של ברנר, ובספר גם סיפורו "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר (בהוצאת אסטרולוג 2001) הספר הנידח אזל ואין סיכוי שיידפס אי פעם מחדש.

יום אחד כבשה קטנה הלכה לה לבד ביער וחיפשה לה חבר חדש. אימה אמרה לה לא להתרחק מהבית אחרי שקראה בעיתון על המקרה של כיפה אדומה. כמובן, כבשה קטנה לא הקשיבה להוראות אימה והתחילה להתקדם לכיוון חלקת הזאבים. באותו זמן זאבון קטן נאבד ביער וחיפש את הדרך לחלקת הזאבים. בינתיים ירד הלילה, וכבשה קטנה לא יכלה לראות דבר. היא הלכה קדימה והתנגשה בעץ.

"מה זה היה?" נשמע קול.

"אני התנגשתי במשהו!" ענתה כבשה קטנה. "רוצה להיות חבר שלי?"

"איך אני יכול להיות חבר שלך אם אפילו לא ראיתי אותך?"

"אני לא יודעת... אולי נחזור לכאן מחר בבוקר כשיהיה אור ונוכל לראות אחד את השני?"

"בסדר! אז מחר ב-9 וחצי בבוקר?"

"מחר ב-9 וחצי בבוקר."

כל אחד חזר הביתה בהתרגשות ורצה לספר להוריו על החבר החדש.

"אמא, אמא," אמרה בהתרגשות כבשה קטנה לאימה. "היום פגשתי חבר חדש!"

"אני מקווה שזה לא זאב... כי אם זה זאב הוא יטרוף אותך חיה!" ענתה אימה.

"אני לא יודעת אם זה זאב או לא," אמרה כבשה קטנה, "עדיין לא ראיתי אותו."

"כשתראי אותו, אם הוא זאב, תברחי כל עוד נפשך בך!"

באותו זמן זאבון קטון הגיע הביתה ודיבר עם אביו:

"היום פגשתי חברה חדשה!" אמר זאבון קטון.

"אני מקווה שזאת לא כבשה..." ענה אביו, "אם היא כבשה, היא תקרא לרועה שיבוא ויירה בך!"

"אני לא יודע אם זאת כבשה. עדיין לא ראיתי אותה."

"כשתראה אותה, אם היא כבשה, תתחבא כמה שיותר מהר!"

למחרת, כבשה קטנה וזאבון קטון הלכו להיפגש ביער שבו נפגשו ביום שלפני כן. כשזאבון קטון ראה שכבשה קטנה היא כבשה, התחבא מהר מאחורי סלע. וכשכבשה קטנה ראתה שזאבון קטון הוא זאב, ניסתה לברוח אבל לא הספיקה.

"לאן את הולכת?" שאל זאבון קטון "את לא תקראי לרועה שיירה בי?"

"איזה רועה?" ענתה כבשה קטנה "אני גרה בכלל בטבע! ומה איתך? למה אתה מתחבא? אתה לא תאכל אותי?"

"מה פתאום!" המשיך זאבון קטון, "רוצה לשחק איתי?"

"בטח!"

זאבון קטון וכבשה קטנה שיחקו כל היום והחליטו לספר להוריהם שהם חברים טובים.

מאז הזאבים והכבשים חיים יחד בשלום.

אדם חדש לומד בכיתה ה' בבית הספר לאמנויות בתל אביב והוא בן אחת-עשרה.

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל). הספר, המחזיק 350 עמודים, הופיע בראשית חודש ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

אפשר כמובן לרכוש את הספר בחנויות הספרים במחיר של 88 שקל; ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בימים הקרובים בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

הראשונים שהזמינו את הספר הם הראשונים שמקבלים אותו בימים אלה – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם נפדות רק במקביל למשלוח העותק אליהם. אמנם אנחנו באמצע עונת האריזה של השמוטי בפרדסים אבל מחלקת המשלוחים שלנו תשתדל לעמוד בעומס. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

הנני מביע הזדהות ותמיכה מלאה בעמדתו של אהוד בן עזר בענין המלחמה בעזה. [גיליון 408]. בכל זאת נשמעים עדיין קולות שפויים של אנשי רוח, קרי בן עזר, מתוך מקהלת המשת"פים השמאלנים, וזה לא מעט במקומותינו. אם ישיגו המשת"פים השמאלנים את מבוקשם, והם אינם רחוקים מכך, יתרחש עלינו חורבן הבית השלישי חלילה. נושא מחקר לרופאי הנפש: למה אנשי הרוח בעם היהודי להוטים כל כך להישמד בידי מבקשי נפשנו? הזדהותם עם רוצחים נתעבים מעוררת השתאות ופליאה. אכן רואים אנו את דברי הנביא מתממשים לנגד עינינו, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.

משה כהן

ירושלים

 נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע

ה. הד"ר ישראל דה האן, וסבתא דינה מירושלים שזכתה לחיות ארבע שנותיה האחרונות במדינת ישראל

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. מצב הישוב היהודי בארץ בכלל, ובירושלים בפרט – היה קשה מאוד. השלטון התורכי העריץ לא היה ידידותי כלל וכלל כלפי היישוב היהודי, הצבא התורכי ובני בריתו הגרמנים הובסו במרבית הקרבות, הם ידעו שהיהודים מצפים בכיליון עיניים ליום בו יכבוש הצבא האנגלי את ארץ-ישראל, לכן התנקמו ביהודים על כל צעד ושעל. היה רעב כבד בארץ ובירושלים. השלטון התורכי לא סיפק די מזון לתושבים, כי גם להם לא היה, וצבאם היה רעב, יחף ולבוש בלואי סחבות.

פרצו גם מגפות בירושלים שהותירו אחריהן יתומים רבים. משפחת אברהם ודינה שטמפפר, מהיותם נתינים של הקהילה האוסטרו-הונגרית, שפר מצבם, הם היו זכאים להגנתם של הקצינים הגרמנים, בעלי בריתם של התורכים, ואף חייל תורכי לא העז לגעת לרעה ביהודי שהיה נתין הממלכה האוסטרו-הונגרית. הם גם קיבלו הקצבת מזון, ולא הכריחו אותם להתגייס לצבא.

באותם ימים לשרת בצבא התורכי היה מוות כמעט בטוח, חיילים מתו ממחלות וממגפות יותר מאשר מקליעי רובה. ולכן, אנשים רבים שהיו חייבים בגיוס, הסתתרו בעליות הגג ובמקומות מסתור אחרים. אנשים הוצאו להורג בתלייה על סיוע בהסתרת עריק מהצבא, ועל כל דבר פעוט שנחשב כפשע בעיני השלטון התורכי. היו מקרים שסוחרים סירבו לקבל תשלום בשטרות נייר, כי היה ידוע לכל, שעם התבוסה הסופית, לא יהיה כל ערך לשטרות אלו, לכן דרשו לקבל מטבעות זהב, וכאשר הלשינו עליהם בפני השלטונות, הם הואשמו בביזיון של המטבע התורכי, ופסק הדין היה מוות בתלייה. באותם ימים היה זה מחזה רגיל לעבור ליד שער שכם ולראות גופת תלוי מתנדנדת שם.

מאיר, בנם של אברהם ודינה, נסע לפתח-תקווה עוד לפני פרוץ המלחמה, ונמנע ממנו לחזור לבית הוריו בירושלים. אלי-דוד בן שלמה שטמפפר מפתח-תקווה למד בישיבת המשתלמים בירושלים והיה מבוקש ע"י התורכים מפני שהיה חייב גיוס. סבא אברהם לקחו לביתו, סידר לו ניירות מזוייפים מתאימים כאילו היה בנו מאיר, ואירגן תצלום משפחתי משותף יחד עם כל בני המשפחה. מאיר, שהיה צעיר מאלי-דוד ובעל מבנה גוף צנום, והיה ברור למשפחה שהוא לא יתקבל לצבא בין כה וכה, התייצב במקומו בלשכת הגיוס בפתח תקווה, ואכן כך היה, בראותם אותו, שלחו אותו מיד הביתה.

אבל, כאמור, היה רעב כבד בירושלים, ויהודים לא ידעו מהיכן ישיגו מזון להחיות את נפשם ונפש ילדיהם, והיו גם כאלה שהיו מוכנים לעשות כל דבר למטרה זו. וכך נענה אחד היהודים, שהיה מוסר ידוע, והיה מכונה ה"קאסאבר" על-שם מוצאו מהעיר קאסאב שבפלך ווהלין – לכרוז שהוציא השלטון התורכי להסגיר לידיו עריקים תמורת פרס כספי גבוה, והוא הלשין על סבי אברהם על שהוא מחביא את העריק אלי-דוד שטמפפר מפתח-תקווה.

ובאישון לילה אחד בעטו ז'נדרמים תורכים בדלת דירתם של משפחת אברהם שטמפפר בירושלים, פתחו להם את הדלת באימה ופחד, ואלו התפרצו פנימה בזעם, ודרשו להסגיר לידם את אלי-דוד שטמפפר מפתח-תקווה.

סבא אברהם השתדל להפגין קור-רוח, ונשבע בכל הקדוש לו שזהו בנו מאיר, ואף הציג בפניהם את התעודות המזויפות ואת התצלום המשפחתי המשותף. היה אך כפסע בין החיים לבין הוצאתו להורג בתלייה של סבא אברהם, אבל למזלו הגדול, לאחר ששילשל לכיסיהם של הז'נדרמים התורכים סכום שוחד לא מבוטל, ובעזרת בורא עולם, הם שוכנעו והניחו לו.

ביום בו נכנסו האנגלים ובראשם הגנרל אלנבי לשערי ירושלים, רכובים על סוסים אבירים שטרם נראו כמותם בארץ, היתה שמחה וצהלה ברחובות ירושלים. אנשים חיוורי פנים הגיחו ממקומות המחבוא, מהמרתפים ומעליות הגג, בהם הסתתרו כדי להימנע משירות בצבא.

מספרת אימא: אבא שלה, ר' אברהם שטמפפר, לקח את ילדיו לחזות בכניסת האנגלים לירושלים. ואחר כך נעמד בפתח חדר המדרגות של אחד הבתים, פתח בקבוקי יין, וחילק לעוברים ושבים.

ילדי שכונת בתי-ההונגרים התחנכו בחומרה על-ידי הוריהם החרדים שהיו כפופים לרבני ולמנהיגי הקהילה הקנאים. הבנים למדו בחדר ובישיבה, ועל הבנות נאסר ללמוד בבית-הספר. לבית המשפחה הגיעו בלילות שני מורים, כדי שאף אחד בשכונה לא יבחין בהם, אחד לימד את הבנות עברית וחשבון, והשני לימד אותן אנגלית.

 אסור היה לדבר בשכונה בשפה העברית, כי זוהי שפת הקודש ומשמשת אך ורק לתפילה וללימוד תורה, שפת הדיבור בין הילדים היתה ביידיש.

אנשי השכונה ומנהיגיהם הקיצוניים התנגדו לציונות וציפו לביאת המשיח, ועד אז ראו עצמם כאילו יושבים עדיין בגלות.

אברהם שטמפפר שאף שבנותיו תלמדנה בבית-הספר, אבל הוא ידע שאם הוא ישלח אותן לשם, יטילו עליו מנהיגי השכונה חרם, וזאת הוא לא היה יכול להרשות לעצמו מבחינה חברתית וכלכלית. אימא שלי, אסתר, הבוגרת מבין הבנות הצעירות של המשפחה, וכנראה גם הנועזת, לקחה את שתי אחיותיה הקטנות, רחל ויהודית, בידיהן, לא אמרה להורים דבר, אף לא לאבא, כי ידעה שמוטב שהאב לא יידע, שאם במקרה תיתפסנה הילדות על-ידי משמרות הצניעות, הוא יוכל לטעון שלא ידע על כך דבר. כאשר נודע לסבא אברהם שבנותיו לומדות בבית-הספר, עשה עצמו כלא יודע אבל היה מרוצה מאוד. תחילה למדו שלוש הבנות בבית-הספר "עזרא" שנוסד על -ידי חברה מגרמניה שפתחה שלושה בתי-ספר לילדים יהודים בירושלים, ביפו ובחיפה. שפת הלימוד והדיבור היתה גרמנית, הבנות השאירו את ילקוטי הספרים אצל קרובי משפחה שגרו בעיר מחוץ לשכונה, וגם הקפידו על תלבושת צנועה כאשר הן חוזרות הביתה לשכונה מבית-הספר.

הן למדו שם כשלוש שנים, אחר -כך פרצה בירושלים "מלחמת-השפות", קם "גדוד מגיני השפה" ששלח פעילים צעירים לרחובות העיר ולמוסדות, והם העירו לכל יהודי שדיבר יידיש או שפה אחרת והורו לו בנחרצות: עברי דבר עברית!

כמובן שגם סבא אברהם הסכים עם הרעיון הזה ואמר: אם יש בית -ספר עברי, הילדות שלנו תלמדנה בבית-ספר עברי! ואז הן עברו ללמוד בבית-הספר "למל" ששפת הדיבור בו היתה עברית. משם עברה יהודית, שהיתה תלמידה מצטיינת, לבית-הספר "מיס לנדאו" (אוולינה דה רוטשילד) ששפת הלימוד בו היתה אנגלית.

סבא אברהם שטמפפר נפטר בשנת 1920 בגיל צעיר יחסית. הוא נטמן בהר-הזיתים, בקרבת מקום ל"יד-אבשלום". הוא השאיר אחריו אלמנה, שהיתה מטופלת עדיין בילדים קטנים. הצעירה בהם, יהודית, היתה רק בת אחת-עשרה שנים. על מנת להתקיים נאלצה סבתא דינה לקבל את כספי החלוקה מהכולל, שסבא אברהם סרב לקבל בחייו.

ילדיה של סבתא יצאו לעבודה כדי לפרנס את הבית, גם אימי אסתר ביניהם.

אלו היו השנים שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ובירושלים נותרו יתומים רבים שהוריהם מתו במגפות וברעב, והיה צורך לדאוג להם, וכך נוסדו בתי יתומים שטיפלו בילדים אלו. אסתר עבדה כמטפלת בילדים יתומים במוסד שהקים הד"ר גולדשמיד – יהודי הולנדי, איש חינוך בעל רמה גבוהה, שהגיע לירושלים עם משפחתו, וכך הילדים זכו לחינוך מעולה.

ביוזמתו של ד"ר פייטלוביץ לקירובם של יהודי אתיופיה, הפלאשים, הובאו לירושלים חמישה נערים ושוכנו במוסד היתומים של ד"ר גולדשמיד, ואסתר טיפלה גם בהם. הם היו תלמידים מבריקים, וחלקם נשלח אחר-כך לגרמניה להמשך לימודים גבוהים במטרה שיחזרו לכפריהם באתיופיה לאחר סיום לימודיהם ויקימו בתי-ספר עבור ילדי קהילותיהם. הם היו משוחחים איתה שיחות נפש, ומביעים את דאגותיהם לעתידם כשחורים בתוך אוכלוסיה לבנה.

 בין כתלי המוסד הזה, של יתומי המלחמה, הסתובבה גם דמות נוספת כמו חיה נרדפת, זה היה ידידו הטוב של הד"ר גולדשמיד עוד מימי לימודיו באוניברסיטה בהולנד – הד"ר ישראל דה-האן, שהפך מיהודי מתבולל לחוזר בתשובה קנאי, והתחבר לחוגים החרדים הקיצונים ביותר מסוגו של הרב זוננפלד; הוא התנגד לציונות, ואף השתתף במשלחת אנטי-ציונית יחד עם הרב זוננפלד אל השלטון הבריטי, שהסבה ליישוב היהודי נזק רב.

הוא ידע שמבקשים את נפשו ומצא מקום מקלט אצל ידידו מנהל בית היתומים. לפעמים נזקק לשירותים שונים, ופנה לאימי אסתר בשפה הערבית דווקא, הוא ידע שהיא שולטת בשפה זו, והיה מעוניין להתאמן בדיבור, אבל אסתר ענתה לו בכעס גלוי, ואמרה שתענה לו אך ורק אם יפנה אליה בשפה העברית, והיא מסרבת לדבר עימו ערבית. האווירה בירושלים היתה עוינת מאד כלפיו.

את ימיו היה מבלה בתפילות כשהוא שקוע בתוך ארון הקודש בבית-הכנסת של המוסד. יום אחד הודיע לידידו הד"ר גולדשמיד שהוא חייב לגשת לדירתו, מרחק רחובות אחדים משם, וזה הזהיר אותו שלא יעז לצאת החוצה, אבל הוא התעקש וטען שהוא מכיר דרכים נסתרות ומעברים בתוך חצרות הבתים, והבטיח שיהיה זהיר, וכך הוא עזב את המקום, וכעבור זמן קצר, נשמעה הירייה ששמה קץ לחייו, הוא לא הרחיק לכת, מבקשי נפשו ארבו לו וחיסלוהו.

אימי אסתר נסעה לבקר את בני המשפחה בפתח-תקווה, הכירה שם חלוץ בשם יצחק שטרן ונישאה לו, הם היו מראשוני כפר גנים שעל-יד פתח-תקווה.

מאיר שטמפפר, האח הצעיר, חי בתקופת מלחמת העולם הראשונה בפתח-תקווה, כאשר הוצאה פקודת הגירוש על היישוב היהודי בפתח-תקווה, והחזית עם האנגלים התנהלה בסמוך, התעוררה בעייה מה לעשות עם ארכיון המושבה והיכן להחביאו.

מכיוון שעבד לפרנסתו כפועל בפרדסי המושבה, ובאופן מיוחד היו נהירים לו שבילי פרדסו של ר' שלמה שטמפפר, לקח על עצמו להחביא את הארכיון בתוך בור שיחפור במעמקי האדמה, וכך עשה. קבלני הבניין שבונים כיום באזור זה קיבלו הוראה לשים לב אם במקרה ייתקלו בחפץ כלשהו שעלול להיות השריד מהארכיון הזה, ושמיד יודיעו על כך, אבל כמובן שמאז מלחמת העולם הראשונה כבר עברו תשעים שנה, ולא היה כל סיכוי לניירת שהוטמנה בארגז שנרקב או בפח שהחליד והתפורר – לשרוד.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, עבר מאיר לחדרה וחי שם בקרבת אחותו חנה ובעלה יוסף חיים פרל, ואחר-כך הצטרף לארגון "בני-בנימין" שהוקם בשנת 1924 על-ידי אנשי חזון צעירים מבני המושבות הותיקות, והיה בין מייסדיה הראשונים של נתניה בשנת 1928.

ילדיה של סבתא דינה אהבו אותה ודאגו לה גם לאחר שנישאו והקימו משפחות. אי אפשר לדבר על סבתא דינה מבלי להזכיר את קופסת הטבק שלה, שהיתה מונחת בכיס שמלתה, ומדי פעם הייתה פותחת אותה, נוטלת קמצוץ בין האגודל לאצבע, מגישה אותו לנחיריה, שואפת שאיפה עמוקה ומתמכרת לריח המיוחד הזה. כאשר אני נזכרת בסבתא דינה, עולה באפי ריחו החריף של הטבק שלה.

בתקופת מלחמת העצמאות, בזמן המצור על ירושלים, כאשר הפגזים שנורו מכיוון נבי-סמואל ומר-אליאס התעופפו מעל הבית, עמדה סבתא בגבורה ולא התלוננה, והשתדלה לא להכביד על אף אחד. היה מחסור במזון, מים היו במשורה, לא היה מקלט בבית, הניחו את מיטתה מתחת למדרגות ומילאו שקים בחול והניחו אותם בפתח הכניסה לחדר המדרגות. לאחר תום הקרבות, כאשר פינו את שקי החול, מצאו בתוכם כמות רבה של רסיסים. המצב היה קשה שבעתיים עבור אישה זקנה כבת שמונים.

הלגיון הירדני חלש על הכביש לירושלים הנצורה, ממשטרת לטרון; התנהלו קרבות קשים כדי לסלק אותם משם, אבל ללא הצלחה יתרה, והוחלט לפרוץ בינתיים דרך חלופית הידועה כ"דרך-בורמה" אשר באמצעותה ניצלה העיר מרעב ומכניעה בשל מחסור במזון, בנשק ובתחמושת.

עם פריצת המצור על ירושלים על-ידי חיילי הפלמ"ח, ופתיחת "דרך-בורמה", העביר דודי אריה שומכר, שהיה נהג "המקשר", את סבתא דינה באוטובוס שלו, שהיה מהראשונים שעברו בדרך זו, והביא אותה אלינו לשפלה, ובגילה הישיש צלחה דרך חתחתים זו בגבורה.

סבתא דינה האריכה ימים, היא נפטרה בשנת 1952 בגיל 82 שנים. היא זכתה לראות בהקמת מדינת ישראל, אבל ירושלים כבר היתה מחולקת, ונמנע מהמשפחה לטמון אותה לצידו של בעל נעוריה האהוב ר' אברהם שטמפפר שהיה טמון בהר הזיתים בקרבת מקום ל"יד אבשלום", והיא נטמנה בהר-המנוחות בגבעת שאול.

סוף

ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]

אסתר הירדנית

[בפתח תקווה, בהיותה בת 15-16 שנים]

[ה]

Avril 1910 III

האלה הם היהודים שלנו?

הזה הוא העם? –

היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? .. הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –

III Avril 1910

*

מוצאי פורים (יום שישי בלילה – – – )

ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –

ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעש[ע]ים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!

*

[צרפתית:

ה3- באפריל

שבע קרול יצאה לחיפה, ב2- באפריל 1910, מסכנה! כאן היא היתה יכולה להיות ירדנית טובה, ושם היא תשכח כל מה שאני אומרת לה – – – ]

[בתחתית העמוד כמה ציורי דיוקנאות זעירים, בהם גברים עם זקן]

*

משה היה פה היום – – – ומרים תבוא מחר – – – אלו אילו יכולתי לאחד אותם! – – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – – – היו חברים! – – בשבילי מרים – – – משה, בשבילי – – –

*

[צרפתית:

זה אבסורדי!

ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – – – – –

אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – – אסון – – – – ]

*

פתח תקוה [ד' שבט תר"ע – מחוק. המשך העמוד ריק]

*

       חלום                                                    י"ג ניסן תרס"ט

שמיים הביטו ארצה [איני – מחוק] באלוהי [אהבה ודמעות – מחוק] עיני אהבה –

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

אילו זה היה הוא לא הייתי אומרת כלום

פוף – ]

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

שלום יקירי!]

[ציור דיוקן זעיר]

*

חלום

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתם[ן] ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –

פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה [מביטה עלי – מחוק] – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –

איך נבראו השושנים לבנות?

  "       "           "      האדומות?

אגדה           ילדה אומללה שאוהבת ואינם

       אוהבים אותה –

*

[דפים אחדים ריקים, ולפני סוף הפנקס, שני עמודים כתובים ברצף אחד לאורכם, מלמעלה למטה, כניראה טיוטת מכתב עם מחיקות רבות:]

אוף משקה, יש לנו גורן כל-כך [יפה – מחוק], נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל-כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – –

משקה, [עוד – מחוק] בקרוב [אכתוב לך – מחוק] אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, [עוד מעט – מחוק] משקה, אבל כעת רע כל-כך – – – –

[מכאן כניראה התחלה לנוסח חדש של המכתב:]

שלום לרחל [נחמה – מחוק], רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו [אנחנו בעצמנו – – – מחוק] זה [היה נורא, כל-כך הכאיב כל-כך, וכעת הכוכבים בוכים גם אני – – – מחוק]

ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – [זה כל-כך הכאיב – מחוק] אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – [והכוכבים בוכים, בוכים כל-כך – – – מחוק] איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – [זה מכא, אוף, זה מכאיב – – – מחוק]

                                                                                                                   אסתר

*

  [חלק מן הכתוב על דף הכריכה האחורי, הכתום מבפנים, נכתב כניראה על ידי משה כרמי, אולי לאחר שקרא את הפנקס והחזירו לאסתר:]

אסתר, זכרי שאת נשבעת

לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי

אסתר ראאב

אסתר הירדנית

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

זכרי את הירדני שלך

[על פס בד מודבק לבן, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב:]

Ester, משה כרמי מירדניה, אסתרקה שלחי לי את פנקסך הקודם

       הירדני שלך

*

נכתב: 1910-1909, וזו גם התקופה המתוארת בספר הזכרונות. פורסם לראשונה: "מאזניים", ספטמבר 1981, אחרי מותה של אסתר ראב.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע (סוף 1909), חל משבר בחייה הצעירים. אביה, יהודה ראב, הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א) שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו, והיא רואה ועיניה כלות.

מה היו הסיבות להחלטת האב? בשנת 1909 לערך הנהיג מנהלו החדש של בית-הספר, דוד חיון, "מהפכה" של לימוד בנות ובנים בכיתות מעורבות. עד אז למדו בנפרד. האב, אף שהיה נאור וליבראלי בדרך-כלל, התעקש: "עם נערים לא!" בעדותה על כך לאחר שנים רבות היא מספרת: "למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לערבב את המינים – היה בלתי טבעי ומתנגד לכל יישותי." (ראובן שהם, "נדודיה של אסתר ראב", משא, 6.11.1981, וכן במבוא "אסתר ראב ושירתה" לילקוט שירי אסתר ראב, מבחר ספרותנו לעם, 1982).

השנים 1910-1909 היו שנים סוערות בתולדותיה של המושבה פתח-תקוה, ונודעו בשם "מלחמת ה'צעירים' ב'זקנים'". בשלהי 1908 הגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן לכהן כרופא, ועד-מהרה עמד בראש מחנה ה"צעירים", שדרש שינוי שיטות החינוך במושבה, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. ה"צעירים" הקימו אז את אגודת "התחיה", והמושבה שקעה בפולמוס מר, שהביא לבסוף להתפטרותו של ד"ר ברנשטיין-כהן ולעזיבתו את המושבה בתום כשנתיים לעבודתו בה. (הפרשה מסופרת בפרטות בפרק "תסיסה וגידול" בספרו של ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", שהופיע ליובלה ה75- בשנת תשי"ג, עמ' 276-274).

"ההד האחרון לקיומם של 'הצעירים' בפתח-תקוה," מספר ג. קרסל בספרו, "היה במאורע הגדול במושבה עם ביקורו של הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותומניה. היתה זו אישיות רשמית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב חשיבות מרובה לביקורו, כי קיוו להיבנות ממנו בענייני היישוב, במידה שהם נחתכים בקושטא. בפתח-תקוה היתה תכונה רבה לקראת הביקור ואם כי היה כבר נסיון קודם, רע ומר, בעניין הנפת הדגל הכחול-לבן בחגיגת מתן הקונסטיטוציה ביפו, שם נאלצו נושאי הדגל הלאומי להורידו מחשש עינא בישא של הרשות, התכוננו הפעם הן הפועלים והן צעירי פתח-תקוה, לצאת ביד רמה בדגל זה. שתי פלוגות אלה ידעו על הסכנה הנשקפת להן, ואף-על-פי-כן הכניסו את עצמן בלוע זה.

"הדברים שאירעו אחר-כך ידועים: בשם הרב ניגשו מי שניגשו לנושאי הדגל ודרשו שיקפלוהו. הפועלים סירבו ועל כך באה התגובה הנודעת של קריעת הדגל, מעשה שחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק גדול וניכר, ובראשו הצעירים, הלא היא אגודת 'התחיה', נושאת הדגל, גינה את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה: '...אנו בני 'התחיה' הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה...' ("הפועל הצעיר", 12.8.1910)." (מובא אצל קרסל, עמ' 288-277).

מאורע זה, של קריעת הדגל הלאומי, מסופר בטיוטת מכתבה של אסתר בסוף פנקס הזכרונות, וקובע את תאריך סיום הפנקס לסוף אוגוסט 1910. לימים שבה והעלתה מאורע דומה לזה, אם כי לא במדוייק, בסיפורה "שני דגלים" ("משא", 28.12.1973. שב ונדפס בקובץ "גן שחרב", ספריית תרמיל, 1983).

יש לשער כי רוחות-פרצים אלה, שהחלו נושבות במושבה – בנוסף ל"מהפכה" בחינוך – גרמו להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. אך אולי קיימת סיבה אחרת, שאותה אין אסתר מעלה בדעתה. בקטע יומנה מן ה3- לאפריל 1910 היא מספרת על מכירת הבית. ואכן, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" מספר אביה יהודה ראב כי באותה תקופה "השתקעתי בחובות למעלה ראש" (יהודה ראב, "התלם הראשון", הספריה הציונית, 1956, 1988, עמ' 153); וכי בשנת 1911 עצמו החובות עד כדי כך שנאלץ היה למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום), ובנה לו בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו. לא מן הנמנע הוא, אפוא, שלאב הגאה לא היתה אפשרות כספית להמשיך לשלוח את בתו לבית הספר.

אגב, אותו בית, שהוא השני בצד הצפוני-מערבי של רחוב רוטשילד, מפינת ז'בוטינסקי, ניצב על מכונו עד היום, ולו מרפסת ארוכה ומרתף; בשנת 1971 לערך ביקרה בו אסתר, ולימים סיפרה לי כי ראתה שקישוטי התקרה עדיין נותרו שם כפי שהיו בילדותה; לפי חשבון התאריכים יוצא שבבית זה ישבה אסתר וכתבה בשנת תר"ע את ספר זכרונותיה.

בדף הראשון ליומן, מיום ד' כסלו תר"ע, היא מספרת כי מביתה אפשר לראות את הדרך העולה ליפו. ואכן, בחודשי החורף היו נוסעים והולכים ליפו בדרך הזו, החולית, שעברה לרגלי הבית, והיא הדרך הראשית מפתח-תקוה לתל-אביב כיום.

התאריך ד' כסלו תר"ע, בדף הראשון של הפנקס, הוא כניראה שגיאה. הוא חוזר אחר דפים אחדים בציון "חג החנוכה" – וצ"ל כניראה כ"ד כסלו, או אולי יום ד' בשלהי אותו כסלו, כי חנוכה אינה יכולה לחול בד' כסלו, ואילו תוכן היומן מתאים לימי החנוכה.

בחנוכה תר"ע, דצמבר 1910 לערך, יושבת אפוא אסתר בת החמש-עשרה וחצי וכותבת ספר זכרונות, יומן, שאותו היא מכנה "פנקסי האהוב", ולמן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה "הרצליה" ביפו.

מי היה אותו משה?

ככתוב במפורש בדף הכריכה האחורית, מבפנים, היה זה משה כרמי. משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח-תקוה בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, והיה בן גילה וכיתתה של אסתר. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה", ויצא עם תום לימודיו, ב1913-, לעבודה לדגניה ולכינרת. בראשית שנות העשרים יצא להשתלמות במוסיקה ומלאכת-יד בגרמניה, ומשובו ארצה ב1924- עסק בהוראת מקצועות הטבע בעין-חרוד. לאחר מותו, ב1952-, יצא לזכרו הילקוט "דליות הגפן" (משה כרמי, "דליות הגפן", כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו, בעריכת מ. שניר וד. מלץ, תשי"ד).

אסתר היתה לא רק מאוהבת בו מאוד אלא מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. אלא הוא שנטע בה את חלום ההליכה הגלילה, לייסד מושבה חדשה, ירדניה; וזו הסיבה מדוע היא מכנה עצמה – "אסתר הירדנית", ואילו הוא חותם – "הירדני שלך".

חלום זה של ההליכה לגליל עתידה אסתר להגשים בגפה כעבור שלוש שנים, והיא כבת תשע עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה. בראיונות שהעניקה בשנות חייה המאוחרות סיפרה שברחה לדגניה בהיותה כבת שש-עשרה, שבע-עשרה, ואולם העדויות שבידי, כולל יומניה ומכתבים אליה, מאשרות מעל לכל ספק כי בדגניה שהתה מסוף שנת 1913 ועד קיץ 1914, ואילו שנת הולדתה היא תרנ"ד, 1894. הליכה זו לדגניה אירעה לאחר תקופת לימודים של כשנה שלמדה אסתר בבית-הספר החקלאי בפתח-תקוה, שמנהלו היה האגרונום ד"ר פיקהולץ, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר באותן שנים בפתח-תקוה ובעין-גנים. בית הספר נוסד בשנת תרע"ג, שלהי 1912 (ג. קרסל, "אם המושבות", עמ' 280), אסתר למדה בו בשנתו הראשונה.

בכסלו תר"ע משה כרמי אינו לומד עוד במושבה אלא בא לשבת וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודיו בגימנסיה "הרצליה". אורח-חיים דומה היה גם למרים ברנשטיין-כהן (נולדה בקישינב בכ"ז כסלו תרנ"ו, 14.12.1895), בתו הבכורה של ד"ר יעקב ברנשטיין כהן. מרים עלתה עם הוריה לארץ ב1907-. תחילה שהתה המשפחה ביימה, היא יבנאל, שם עבד האב כרופא. בשנים 1909-1908 התגוררו ההורים והבת הצעירה בפתח-תקוה ואילו מרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ליד הגימנסיה בה למדה, ומדי יום שישי היתה נוסעת בדיליג'נס מיפו לפתח-תקוה, וכן שהתה במושבה בחופשות ובחגים. גם אחותה הצעירה סוניה התגוררה לאחר-מכן בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים. לימודי הבנות היו שיקול מכריע של ד"ר ברנשטיין-כהן כאשר החליט לעבור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקוה.

על החיים בפתח-תקוה באותה תקופה מספרת מרים ברנשטיין-כהן בספר זכרונותיה "כטיפה בים": "בבואי אל בית הוריי לפתח-תקוה הייתי משתדלת, לפני היכנס השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אבי במרפאה, ראובן לויטה, היה סוס; סוסים היו אצל מר פסקל, פקיד הפיק"א, ואף הוא היה משאיל לי סוס לזמן קצר. אבשלום גיסין, 'גיבור ישראל' זה, כיבד את זכותי לרכוב והיה משיג לי סוס – או חמור – ואף רובה ציד. עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות, והוא לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה." (מרים ברנשטיין-כהן, "כטיפה בים", זכרונות, מסדה, 1971, עמ' 36).

אבשלום גיסין (1921-1896), שבשנת תר"ע למד אף הוא בגימנסיה "הרצליה", נהרג בהגנה על פתח-תקוה במאורעות אביב תרפ"א. מרים והוא היו כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים. המשפט בפתיחת ספר הזכרונות: "מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום" – מזהה שני שמות אלה, דומני ללא ספק – כמרים ברנשטיין-כהן ואבשלום גיסין. אסתר כותבת בפנקסה על מרים שהיא "קלת דעת". הקריאה בספר זכרונותיה המקסימים של מרים ברנשטיין-כהן אכן מאשרת שהיתה שובבה למדי בנעוריה. היא מתארת, למשל, כיצד התחפשה לערביה צעירה, רעולה, על סיפון האונייה שבה נסעו ארצה ב1907-, וגרמה לסופר שלום אש, שנסע עימם בספינה, לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של פחה עשיר שנסע באונייה עם הרמון נשים רעולות פנים; ומה רגז שלום אש כאשר נתגלה לו שהיתלה בו.

בעת שהחלה אסתר כותבת את יומנה, דומה שד"ר ברנשטיין-כהן כבר לא התגורר עם משפחתו במושבה אלא "נשתכן ביפו, באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת הישנה." ("כטיפה בים", עמ' 40) והמשיך לעסוק ברפואה. בסתיו 1910, כלומר בראשית תרע"א, נחלתה מרים ברנשטיין-כהן, נשלחה לווינה לניתוח, חזרה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, כלומר בסוף שנת 1910, עזבה המשפחה את הארץ חזרה לקישינב. (שם, עמ' 43-42).

חסיה היא כניראה תלמידת הגימנסיה חסיה גינצבורג, המוזכרת בספרה של מרים ברנשטיין-כהן "כטיפה בים" (עמ' 35). הצ'ואל הוא א. התשואל, שהיה לימים ממורי בית-הספר החקלאי במושבה (ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", עמ' 280). בוקה הוא משחק בקפיצות של ילדים. מוגרבי הוא דומני מנהל בית הספר יק"א, דוד חיון.

באמצע היומן לערך מתברר לאסתר, להוותה, כי משה מאוהב בלורת. לורט, בתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות, ולורט, שהספיקה לבקר בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה, לפי עדות מאוחרת שלה עצמה בשיחה עימי – נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. לימים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917.

לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. אסתר הקדישה לה ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקוה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988).

פנקס הזכרונות של אסתר ראב מידותיו 9 x  14.5 ס"מ; כריכת הקרטון מבחוץ בדוגמת משבצות זעירות בירוק ובירוק-בהיר, והצד הפנימי – בכתום. הדפים הם דפי-חשבון בהירים במשבצות קטנות; כתובים בעיפרון, בכתב-יד זעיר ולעיתים לא ברור. יש הרבה עמודים ריקים. הכתיב חסר בדרך-כלל, ויש מילים שכתיבן שונה באורח עקבי: מדאי – מדי, דאי – די, איניני – אינני, אפלו – אפילו, אדתיה – אודותיה, יחפת – איכפת. כמעט אין פסיקים ונקודות, וסימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין לימים את שיריה ואת מרבית הפרוזה של אסתר ראב, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

בפיענוח הטכסט, לעיתים קרובות בעזרת זכוכית מגדלת, נקטתי בהעתקה לכתיב מלא והוספתי פסיקים במקומות שאחרת היה קשה לקוראם נכונה; לעיתים נדירות יותר הוספתי גם נקודה בסוף משפט. תוספות או השמטות משלי, להבהרת הטכסט, וכן מחיקות שבמקור – ניתנו בסוגריים מרובעים.

היומן פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, ב"מאזניים", דצמבר 1981, ללא תרגום הקטעים שנכתבו צרפתית במקור. הנוסח המובא כאן שלם יותר; קטעים אלה תורגמו עבורי מצרפתית בידי ד"ר אן לפידוס-לרנר, החוקרת את שירתה של אסתר ראב, שנעזרה בפיענוח הטכסט הצרפתי בפרופ' נתן גרוס. מאז הפרסום הראשון של היומן הוצאתי לאור מעיזבונה של אסתר ראב את הספרים "גן שחרב" (1983) ו"אסתר ראב / כל השירים" (1988), וכך יכולתי עתה להרחיב במקצת את המבוא ולפענח טוב יותר מקומות אחדים ביומן עצמו.

דומה כי מי שמכיר את שירת אסתר ראב, ובמקצת גם את תולדות חייה ואת פרקי הפרוזה שפירסמה במרוצת השנים בבמות ספרותיות שונות – יופתע לראות עד כמה היה מסלול חייה מעוצב במידה רבה כבר בהיותה נערה כבת שש-עשרה היושבת ספונה בביתה בחורף, במושבה בה נולדה ושאותה אולי עזבה עד אז רק לביקורים ביפו ובירושלים, והיא כותבת ליומנה הפרטי על אודות אהבתה, שאיפותיה, הערכת עצמה וסביבתה. פנקס זה, שהיה גנוז למעלה משבעים שנה, מעיד על עולמה האותנטי של בת-איכרים, "צברית", בשנת 1910 – ואולי יש בו כדי לשנות משהו מן התדמית המקובלת על אודות בני הדור הראשון ההוא במושבות, שנצטיירו, לדוגמה, בצורה כה שונה ושלילית בעיני ברנר, שנים מעטות אחר-כך, בסיפורו "מהתחלה".

הערה: דברי הסבר ליומן המתפרסם בהמשכים בגיליונות אלה, ראה גם באחרית דבר שפורסמה בגיליון 405. ומומלץ גם לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

חיי יהיו הרבה יותר יפים אם לאותו העמוד המוצע שבו יכתבו כל "הצדיקים" של העתון, יוסיפו גם צדיקים מ"ידיעות אחרונות" כגון ב.מיכאל (שחושש להראות תמונה עדכנית כי חושב שהשב"כ רודף אחריו עוד מימי "ניקוי ראש") ואחרים, אבל זה לא ממש חשוב.

מה שחשוב הוא, באותו הקשר, לעיין בספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוב "המלחמה השביעית" – שם, בעמודים 141-142, הם מראיינים את השיח' חסן יוסף, אז מבכירי החמאס שישב בכלא, ואיש זה מספר להם שמה שחיזק את החמאס להמשיך בפיגועי ההתאבדות בישראל, היה עמדת השמאל הישראלי ופעילותם של סרבני הגיוס, שכן אלה תמיד "יבינו" ו"ינמקו" מדוע החמאס עושה את מה שהוא עושה. 

הוא אמר והשמאל "הנאור" הישראלי שתק. למה? לא מאמינים לו כי הוא ערבי מוסלמי? 

אהוד שלום,

בקוראי חלק מהמאמרים, נתקלתי במאמר מלא ביקורת שלילית על חיים אורון, נציג השמאל, שנכתב ע"י נעמן כהן [גיליון 408], ורציתי להגיב עליו.

לנעמן כהן,

 ראשית, רציתי לתקן לך טעות. חיים אורון, ראש מפלגת השמאל החדשה, הוא ג'ומס, לא "ג'מוס".  לידיעתך.

שנית, פגישותיו עם מרואן ברגותי, אפילו שיהיה ידידו הטוב ביותר, אינן מזיקות לאף אחד, חוץ מלזה שמסתכל עליהן. זכותו של כל אדם, כאזרח פשוט, וגם כאיש ציבור, להיפגש עם כל אחד, וגם אם הוא אוייבנו, שונאנו  ושנוא נפשנו, אם החוק אינו אוסר זאת. דעתך על ברגותי, אינה צריכה להשפיע על ביקוריו של חיים אורון בכלאו.

אני חייב להזכיר לך, אישים כמו נלסון מנדלה, שהיו אויבי משטרם, והפכו לבסוף לנשיאי מדינתם. או, יאסר עראפאת, שהקים אירגון טרור, ולימים ישב עם ראשי מדינתנו ודיבר שלום. גם בגין, עליו השלום, היה באירגון מחתרתי שקיים פעילות טרור נגד השלטון שהיה בארץ, ולימים הגיע למקומו הנכבד, ועשה שלום עם גדולת אוייבינו, מצרים.

 דבריך, לכן, על חיים אורון, ג'ומס, רק מחזקים את הדעה שלימים, אותו מרואן ברגותי, רבים הסיכויים, שיהיה בהנהגת עמו, יוביל אותו להסכם עם ישראל, ויזכה לביקורים נוספים, של חיים אורון, וגם של בכירים ממנו. ובמקום אחר. לא בכלא. להזכירך, דווקא אותו "מרואן", ואולי דווקא בזכותנו, מקבל אהדה לא מעטה בקרב בני עמו, ומהווה איום פוליטי מתמיד למתחריו ברשות, אפילו ממקום כלאו.

מבטך, על "ניגוב החומוס" נראה לי לכן, כקטנוני, וצר אופקים. לא שאני מחשיב את עצמי לשמאלני מדי, אבל אף פעם, לא שללתי הידברות עם האוייב,  וטוב לדעתי שיש מי שעושה זאת, בשבילך ובשבילי, ובשביל כולנו.

במכתבך העיתי 408 פרסמת מאמרון בשמו של נעמן כהן. איני מתווכח עם מר נעמן כהן, אולם נפגעתי מכך שאדם היודע ומבין ערבית פוגע בחיים אורון – יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה).

אודה אם תפרסם זאת.

תודה,

ד"ר יענקלה ניר

יום ראשון בשעה 18.00 בערב תיערך

בגלריה טובה אוסמן

רחוב בן יהודה 100 תל אביב

השקת ספרם של

פרופ' שולמית קרייטלר והנס קרייטלר

"הפסיכולוגיה של האמנויות"

נשמח לקבל את פניכם

חינם  בקובץ וורד באי-מייל ממערכת המכתב העיתי

מר בן עזר,

מה עשית לי, מעולם לא פחדתי כל כך כמו שאני פוחד עכשיו...

אני קורא את הספר שלך, מתענג על כל מילה, וסופר בחיל ורעדה את העמודים כשאני חושש מהרגע שאסיים אותו.

איזה כישרון ואיזה דמיון.

יברך אותך האלוהים ואל תפסיק לכתוב.

יוסי הפחדן

שזוכר קצת את פתח תקוה של פעם.

ליוסי הפחדן,

האם אני רשאי לצטט את דבריך במכתב העיתי, בשמך הפרטי או המלא או רק יו"ד?

אהוד

איך אני יכול לסרב לאדם שכתיבתו ממלאת אותי אושר, וגעגועים אין סופיים לעולם שנעלם ונגוז.

יוסי אתר

מאחר שנתקפנו מצפון רע על שאין אנו עושים די, ובעצם לא עושים שום דבר – למען האוכלוסייה החיה תחת הפצמ"רים, הקסאמים והגראדים – קנינו כמו משוגעים גבינות יקרות ב-17 שקל ל-100 גרם, עגבניות שרי, תות שדה, קערת קרמיקה יפה, וסיימנו בדוכן של מפעל פולירון של קיבוץ זיקים, אשר על המזרן הענק שלו אנחנו ישנים. הפעם קנינו ב-190 שקל כרית מיוחדת מהחומר הקרוי ויסקו, ולה ציפית מקורית לבנה שאינה מעבירה רטיבות, והמיוחד בגזרת הכרית הוא שיש לה מעין משענת ראש קבועה שתופסת היטב את הצוואר והעורף בשינה.

חזרנו הביתה ומיד סידרנו את המיטה ונשכבנו עליה לשנת אחר-הצהריים, ומה נאמר ומה נגיד לכם – בזכות דרום הארץ נרגענו!  – ישנו שינה עמוקה ונדמה לנו, אם כי הדבר עדיין חייב בדיקה – שגם לא נחרנו! – וגם ערימת הכרים והכריות הרכים שעליה אנחנו ישנים בדרך-כלל לא שקעה תחתנו ולא עיצבנה אותנו כבכל פעם קודמת! וערבה לנו נחת הכרית כבימי עולם וכשנים קדמוניות!

כן, ככה, בזכות הקסאמים, הפצמ"רים והגראדים, ובזכות היריד של יצרני וסוחרי דרום הארץ, הנואשים למכור את מוצריהם – אנחנו נרגענו!

עזה היא מדינת אוייב, מדינה שפתחה במלחמה. ממשלה אינה יכולה לעמוד מן הצד כאשר כותשים את דרום הארץ, פוגעים ללא רחם באזרחים, בבבתי מגורים, במפעלים, בגני ילדים, במבני ציבור.

לישראל יש זכות להכות בהנהגת החמאס!

 אישי רוח באירופה נקראים לצאת נגד האכזריות של מימשל החמאס בעזה, נגד הירי הזדוני המופנה למטרות אזרחיות, נגד השימוש בבתי ספר ובבתי חולים בעזה כבסיסי קרב ומחסני תחמושת. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מטרה לירי רק כדי לרצות את הזרם האנטישמי החבוי בקהילה האירופית. זכותנו להגן על חיינו ועל חיי ילדינו.

הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח תומכים בזכותה של ישראל להגן על הבית.

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

אהוד בן עזר: מי שמצטרף לקריאה הזו הוא סופר לא חשוב. ראו, הוזהרתם!