עיתון "הארץ" יצא מן הארון. במאמר המערכת שפורסם ב-5.2.09 קרא העיתון שלא להצביע למר"צ. מר"צ, אליבא דמיבצר הקפיטליזם הדה-מרקרי, אינו שמאלני מספיק. ובמה חטאה מפלגתה הלא מספיק שמאלנית של זהבה גלאון? בחטא הנורא של תמיכה רפה ומסוייגת בצעד הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". הפשע הלא יסולח הזה מתייג את מרצ כמפלגה ימנית, פסולה למאכל אדם.
מבצע "עופרת יצוקה" על כל שלביו, כולל אלה שלא בוצעו, הוא מלחמת מגן מובהקת, מבצע שאין צודק ממנו. מר"צ לא תמכה במבצע, אך תמכה בעיקרון בתגובה כלשהי על פשע המלחמה המתמשך, של ירי קסאמים בלתי נפסק על האוכלוסייה האזרחית בדרום הארץ לאורך שנים. מי שמתנגד לתגובה כזו, מעיד על עצמו שהוא מתנגד עקרונית לעצם זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.
אם לא מפלגת הימין מר"צ, מיהי מפלגת השמאל הראויה לתמיכתו של "הארץ"? אכן, סקופ עולמי, יציאה מן הארון של תופעה ייחודית רק לישראל; שופר הימין הכלכלי-חברתי הקיצוני ביותר, תומך במפלגת שמאל קיצונית, שמרכזה היא המפלגה הקומוניסטית, בשל סיבה אחת – היותה מפלגה אנטי ישראלית. ואולי תמיכתו של "הארץ" היא דווקא לרע"ם תע"ל או לבל"ד?
בעצם, זה לא צריך להפתיע. הרי אך שבוע קודם לכן הטיף מאמר המערכת של "הארץ" לשלול פרנסה מקצינת צה"ל, בשל השתתפותה במבצע. ובמשך כל ימי המבצע, העמיד העיתון עמודים שלמים לתעמולה חמאסית מובהקת, פרי מקלדותיהם של "העיתונאים" גדעון לוי ועמירה הס.
יציאתה של מערכת "הארץ" נגד מר"צ, מהווה ציון לשבח למפלגה זו.
ב. עניים בקיבוץ
קרן צדקה הפועלת למען משפחות מצוקה בצפון הארץ, בשיתוף פעולה עם מחלקות הרווחה במועצות האזוריות, מספקת, בין השאר, מנות מזון למשפחות, שעל פי חוות הדעת המקצועיות אינן מסוגלות לספק את תצרוכת המזון שלהן בעצמן.
במרבית הקיבוצים בצפון שהופרטו יש משפחות כאלה. אמנם מדובר במשפחה או שתיים בקיבוץ (שזה כשלעצמו משפחה או שתיים יותר מדי) אולם יש לזכור שמשפחה שהגיעה לפת לחם היא הקצה של הקצה של ההתדרדרות לעוני. בדרך יש מי שמתקשות לממן ביגוד, רופא שיניים, הסקה בחורף, חינוך בלתי פורמלי ועוד. משפחות בקיבוצים מופרטים אינן מסוגלות לשלם 40 שקל עבור תוכנית "קרב" להעשרה בגנים, וכדומה. כל זאת, עוד לפני המשבר הכלכלי הנוכחי.
איך זה קורה? איך זה קורה שיש עניים בקיבוץ? התשובה לשאלה הזאת היא טריוויאלית. בחברה "הנורמאלית" יש עניים ועשירים. וכיוון שהקיבוץ מורכב מאנשים רגילים, יש בו פוטנציאל לעושר ולעוני. יש בקיבוץ עניים פוטנציאליים ועשירים פוטנציאליים, ורק השיטה הקיבוצית מנטרלת את הפוטנציאל הזה. ברגע שהקיבוץ נפרד מהשיטה השיתופית, הפוטנציאל לעושר ולעוני מתממש.
העוני הוא אחת המכות הקשות של האנושות, מראשיתה. ביטול העוני הוא בסיס החתירה לצדק חברתי לאורך הדורות.
בספר דברים פרק ט"ו מופיעים שני פסוקים סותרים זה את זה: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פס' ד') וכעבור שבעה פסוקים בלבד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פס' י"א).
איך ניתן ליישב את הסתירה?
הפרק עוסק בחקיקה סוציאלית, כמו שמיטת חובות ועוד. האידיאל אליו חותרת התורה הוא ביטול העוני ("לא יהיה בך אביון"). זאת המטרה שאסור לוותר עליה. אולם התורה ריאלית לדעת שמדובר באוטופיה ולא במטרה בת מימוש ("לא יחדל אביון מקרב הארץ"), ולכן היא מציבה חוקים שנועדו להקטין את הפערים ולצמצם כל הניתן את מימדי העוני.
הניסיונות לכפות שוויון באמצעות המדינה, בדרך כוחנית, הובילו לפשעים נוראים, כפי שקרה במשטרים הקומוניסטיים (סטלין בבריה"מ, מאו טסה טונג בסין, הו צ'י מין בווייטנאם, קים ז'ונג איל בצפון קוריאה, צ'אושסקו ברומניה), וממש לא הביאו לשוויון.
הסוציאל-דמוקרטיה, לעומת זאת, לא התיימרה להביא לשוויון, אלא הסתפקה ביעדים צנועים יותר – צימצום הפערים, הקטנת מימדי העוני ושיפור מצב העניים, באמצעות מדינת הרווחה.
מאז שנות השמונים מתבצע תהליך מתמיד של הפרטת מדינת הרווחה במרבית העולם המערבי, ובפרט בישראל. אני מאמין ומקווה שהמשבר הכלכלי יביא לשינוי כיוון (אובמה וראש ממשלת בריטניה גורדון בראון מובילים את המגמה הזו).
הניסיון היחיד שהצליח לבטל את העוני הוא הקיבוץ – קהילה וולונטרית שחבריה ויתרו מרצונם על הפוטנציאל להתעשר באופן אישי, ובחרו להתחלק עם שותפיהם לקהילה בפירות כישרונם, מאמציהם ועבודתם. הקיבוץ הוא החברה היחידה שהצליחה לפתור בתוכה את אחת הרעות החולות של האנושות. זה היופי והצדק שבקיבוץ. זה מותר הקיבוץ מהחברה הסובבת.
על היופי והצדק הזה מוותרים הקיבוצים המפריטים עצמם לדעת.
ג. המדינה נגד הקהילה
אישה הגישה עתירה לבג"ץ נגד גבר על כך שהתחתן עם אחרת ולא איתה. היא טענה נגדו על אפלייה ופגיעה בזכויות האזרח שלה, בכך שהעדיף אחרת על פניה.
נשמע הזוי? אם מחר אזרח יעתור לבג"ץ נגד הקיבוץ שלי על כך שלא קיבל אותו לקליטה או לחברות, בג"ץ ידון בכך או ידחה זאת על הסף? כקיבוץ שיתופי, אנו חיים כמשפחה מורחבת. כל פירות עבודתי נכנסים לקופה המשותפת, כמו במשפחה, ומתחלקים על בסיס שוויוני ועל פי החלטות משותפות, כמו במשפחה, כמו בין בני זוג. באיזו זכות יתערב בית המשפט, בהחלטה של חבריי ושלי עם מי לחלוק את חיינו, עם מי להתחלק בפרי מאמצינו? הרי מי שנחליט לקבלו לקיבוצנו, יקבל דירה של הקיבוץ ויהיה שותף לכל הנכסים שצברנו בעמל רב בעשרות שנות קיומו של הקיבוץ. האם החלטה שלא לקבל מועמד לקיבוץ, היא נושא שפיט, בגי"ץ?
התערבות בית המשפט בקליטה בקיבוץ שיתופי נראית הזויה. עד כה בית המשפט העליון טרם התערב בקליטה בקיבוץ שיתופי, אך לנוכח גישתו, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות הנוגעות ליישובים קהילתיים בלתי שיתופיים, סביר להניח שלא רחוק היום שההתערבות הזאת תהיה גם מנת חלקה של ההתיישבות השיתופית.
בג"ץ הוציא באחרונה צו על תנאי, המורה למינהל מקרקעי ישראל לנמק בתוך 60 יום מדוע לא יבוטלו ההגבלות על קבלת תושבים ליישובים קהילתיים. בג"ץ אף הורה ליישובים הנוגעים בדבר לנמק מדוע לא יקצו מגרשים למשפחות העותרות. הצו ניתן בעקבות שתי עתירות – האחת של דוד קמפלר, שלא התקבל להרחבה הקהילתית של קיבוץ מעיין ברוך, והשנייה של משפחת זבידאת שלא התקבלה ליישוב רקפת. היום, מאפשרת החלטה 1015 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל לוועדת הקבלה ביישוב שגודלו אינו מעל 500 בתי מגורים – לדון בהתאמה לחיי חברה בקהילה מצומצמת. הצו הוא נגד החלטה זו. אף שמדובר בינתיים בצו על תנאי, רוח הדברים אינה מותירה הרבה מקום לספק – קרוב לוודאי שבג"ץ יורה לבטל את ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים.
גישתו של בית המשפט נובעת כולה משיח של זכויות הפרט והאזרח – משאבי המדינה שייכים לכל אזרחיה ומי שיכול לרכוש מגרש, אין למנוע ממנו את מימוש זכותו. אין ספק שמדובר בטיעון כבד משקל, אלא שהוא חד צדדי לחלוטין ומתעלם ממהותה של קהילה.
כל אדם שחי ביישוב קהילתי קטן, יודע עד כמה אדם אחד שאינו מתאים יכול להרוס את החיים לקהילה שלמה. חיים ביישוב קטן מחייבים התאמה חברתית, סולידאריות ושכנות טובה, נכונות לתרום לחברה ולהתנדב בתחומים שונים וכו'. יכולת הניבוי של ועדת הקבלה ליישוב מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת אין לוותר עליה. זכותם של החברים בקהילה לבחון את התאמתה של משפחה המבקשת לחיות עימם. אם שתי משפחות מבקשות להצטרף לבית פנוי, טבעי שהקהילה תבחן מי מהן מתאימה יותר, מי מהן תתרום יותר, מי מהן עלולה לפגוע ולהזיק יותר.
כל השיח הקהילתי והחברתי הזה, כלל אינו מעניין את בית המשפט העליון. בית המשפט זר ומנוכר אליו. כל כולו שבוי בשיח משפטני של זכויות. שיח של זהות, של קולקטיב – הוא לחלוטין מחוץ לכותלי בית המשפט; הוא כלל אינו מהווה שיקול בהחלטות בג"ץ.
כל מהותה של קהילה היא הוולונטאריות שלה. אי אפשר לכפות על קהילה לקבל לתוכה אנשים. בית המשפט לא היה כופה על התארגנות קהילתית בעיר לצרף אליה מישהו, בניגוד לרצון חבריה. אולם כאשר מדובר בהתיישבות קהילתית, כל גישת בית המשפט מצטמצמת לזכויות הפרט לקבל את חלקו בנכסי הציבור. אם הגישה הזאת תתקבל, יהיה זה סופה של ההתיישבות הקהילתית בישראל. היישובים לא יהיו אלא שכונות מגורים, ותו לא. לא יהיה מקום ליישובים על בסיס אידיאולוגיה, דרך חיים, אמונה דתית, גישה אקולוגית וכו', כיוון שאסור יהיה לסנן אנשים על בסיס השקפת עולמם.
פחות מעשר דקות מביתי, נמצא היישוב אלוני הבשן. אני אוהב את היישוב הזה, יש לי בו חברים רבים. אבל אני יודע שגם אם ארצה מאוד, אין כל סיכוי שאתקבל אליו. הסיבה לכך היא שאלוני הבשן הוא יישוב דתי, ואורח חיי שונה מאורח החיים שחברי הקהילה בחרו לעצב. האם יש לי סיבה לראות בכך אפלייה או פגיעה בזכויות הפרט שלי? מה יחליט בית המשפט העליון, אם אתבע יישוב דתי על כך שלא יקבל אותי לתוכו?
הקיבוץ שלי הוא קהילה יהודית. אורח החיים הוא יהודי, התרבות היא תרבות יהודית, החגים הם חגי ישראל, החינוך – מן הפעוטון ועד הגיוס הוא חינוך יהודי. אנו מחנכים את ילדינו על ערכי היהדות, הציונות, התרומה למדינה, השירות המשמעותי בצה"ל. האם יכול בית המשפט לכפות עלינו לקלוט משפחה שאינה מתאימה לאורח חיים זה? על פי פסק דין קעדאן בקציר ועל פי הצו על תנאי בנוגע למשפחת זבידאת ברקפת, ברור מה תהיה עמדת בית המשפט בנושא כזה.
כל עוד אין חוק יסוד המעגן את זכויות הקהילה ואת זכויות ההתיישבות, בית המשפט הוא הקובע את עמדת המדינה. ומשמעות פסיקותיו היא שהמדינה היא נגד הקהילה, המדינה היא נגד ההתיישבות, המדינה היא נגד הציונות.