אני מעביר לך כרזת פרסומת לביקור האפיפיור בישראל. מכיוון שיש בה נוסח מעליב, צירפתי לה כותרת הסבר, ואני חושב שזה מתאים כצרופה למכתב העיתי, לקראת ביקורו של האפיפיור בארץ ב-11 במאי. המודעה מופיעה בתוך מצגת מנזר הכרמליתים, בסטלה מאריס, כשכל שאר הצילומים בה כולם מצולמים שם. זאת אומרת שגם כרזה זו נמצאת ככל הנראה במנזר.
בברכה
משה ברק
עם חישוף עברנו, כולל זונותינו
הרגישות שלך, יוסף עוזר, כלל אינה במקומה. כ"אשכנזי" ותיק וכמי שקרא היסטוריה וספרות יהודית ובין השאר גם את שלום עליכם, בשביס זינגר וברנר – כל הפרשה של הזונות היהודיות בבואנוס איירס, שנחטפו ופותו לשם בידי סרסורים יהודים במזרח אירופה, ידועה לי ולשכמותי היטב ואינה חדשה כלל וכלל.
ואולם, מאחר שאני ושכמותי לא טענו מעולם שהעיירות העלובות שבהן גרו היהודים במזרח-אירופה היו ארמונות, וכי חיבת ציון והציונות גרמו עוול לי ולאבותיי בכך שהביאו אותנו ארצה – לא מצאתי גם שום צורך להזכיר עובדות ידועות אלה על הזונות ה"אשכנזיות" ברשימתי על יהודי מרוקו והמגרב. ואילו מהתגובה הנרגשת שלך ניתן להבין שעדיין יש בך רגשות קיפוח מסויימים מאוד ולכן אינך מסוגל לקבל דברי ביקורת ואמת היסטורית על "מזרחיים" אלא אם בה-בעת מאזנים אותם בגילוי "קלונם" של "אשכנזים"!
אגב, בשביס זינגר מספר גם על רחוב הזונות היהודיות בווארשה, ואילו בתקופת מלחמת העולם השנייה היה לכך המשך כאשר פרחה בתל-אביב הזנות של בחורות יהודיות יפות מפולניה ומעוד ארצות מזרח-אירופה – תחת החיילים והקצינים של בנות הברית, ויש לי על כך אפילו עדות משלמה שלוש המנוח שסיפר על כך בספר זיכרונותיו, ואפילו השתמשתי בזאת לרומאן שלי "המושבה שלי", וגם ידוע שרבות מהן הפכו ברבות הימים למטרוניתות תל-אביביות כבודות, וכמובן ששום עיתונאי או עיתונאית חרוצים לא הצליחו לקבל מהן ראיון על אותה תקופה נחמדה בחייהן.
כך שלנו, "האשכנזים", אין שום בעייה ושום רגשי נחיתות וקיפוח בקשר לחישוף עברנו, כולל זונותינו, ואפשר לומר שלפחות לי, בפרוזה שלי – יש אפילו הנאה מכך, החל מהסיפור של "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" שמספר על שלוש זונות יהודיות "אשכנזיות" ביפו בימי מלחמת העולם הראשונה – ועד לילך הרמותק מ"הנאהבים והנעימים" שלי!
ובאשר לעיראק, יש לנו את הרומאן הנהדר "ויקטוריה" ועוד קטע רשימה של סמי מיכאל ב"ספרים" של "הארץ" על פיתוי נערים יהודים בבגדאד (לצערי לא המשיך בכך, כי היה יכול לעשות עוד רומאן נהדר על בגדאד), ויש לנו פרקי סיפוריו האוטוביוגראפיים של יעקב זמיר על ילדותו ומשפחתו בבגדאד ועל מר גורלן של נשים יהודיות שנישאו למוסלמים ונעשו "פסולות" וסיימו בזנות, ויש לנו סיפור של שמעון בלס כיצד נתבררה לו זהותו הציונית בבית זונות שבו הסתתר בבגדאד – ודווקא האומץ הזה לחשוף הוא שהביא לכך שמבין יוצאי עיראק יש לנו יותר פרוזאיקנים ומשוררים מוכשרים ומרתקים – מאשר בקרב יוצאי ארצות המגרב, שחלקם אולי טרם השתחרר מרגשות הקיפוח והעוול הנורא שנעשה להם כאשר הביאו אותם ארצה.
ולכן כנראה גם הס מלהזכיר את הזונות היהודיות בקזבלנקה, שעליהן אתה כותב: "בגיליון 442 הבאת עדות על קיום זנות אצל נשות יהדות מרוקו, ללא מקור היסטורי מהימן, ומן הראוי שתביא את המקור המובא כאן על עיר הזונות האשכנזיות וכו'." – מכאן אני מבין שעדותו של אליעזר ויזל משנת 1950 ב"ידיעות אחרונות" על קיומו של רובע הזונות בקזבלנקה ובו גם יהודיות – אינה "מקור היסטורי מהימן" בעיניך!
בעיירה קטנה על שפת הים השחור, גשם ירד והעיירה נראתה כאילו נטשו אותה. לכולם יש חובות וכולם חיים על אשראי.
באותו יום מגיע תייר רוסי, עשיר מאוד. הוא נכנס לבית המלון היחיד בעיירה, שם על שולחן הקבלה שטר של 100 יורו, והולך לבחור לעצמו חדר.
בעל המלון לוקח את השטר ורץ לשלם את חובו לקצב.
הקצב לוקח את השטר ורץ לשלם את החוב למגדל החזירים.
המגדל לוקח את השטר ומשלם לספק המזון לחזירים.
ספק המזון חוטף את השטר ורץ לשלם את חובו לזונה של העיר [לא ברור אם היתה ממוצא מרוקאי או פולני], אשר בתנאי המשבר "נתנה" באשראי.
הזונה לוקחת את השטר ורצה למלון, לשלם את חובה לבעל המלון, עבור החדרים ששכרה בעת שהיתה שם עם הקליינטים.
באותו הרגע יורד הרוסי, לאחר שבדק את החדרים, לוקח את השטר באומרו ששום חדר לא מוצא חן בעיניו, ועוזב את העיר.
אף אחד לא הרוויח כלום, אך העיירה חיה כעת בלי חובות ומביטה אל העתיד באופטימיות רבה.
בשל עיסוקיי בשירים וסביבם נתקלתי לאחרונה במחסור מורגש בשירי זקנים. כוונתי לשירים הנכתבים בידי משוררים/ות זקנים/ות – שבעים ומעלה – על הזיקנה. ואני תמה בפומבי על התופעה המוזרה הזו בשירה העברית החדשה.
יש לכך סיבות רבות אני מניח, ולחלקן אפשר בהחלט להתייחס כאל סיבות מקלות. אבל המחסור הוא ניכר, ומי שנזקק לשירים כאלה אינו יכול למצאם במכלול השירה העברית שלאחרונה. אולי דווקא כן כדאי להפריד כאן בין שירת זקנים לשירת זקנות? שהרי כרגע, בשלב הפמיניסטי הנוכחי, עדיין נשים יוצרות רבות מהססות, שלא לומר מסרבות, לדייק בגילן. ועל אחת כמה שאינן עוסקות בשירי זיקנה. בגידת הגוף מתקבלת, כנראה, קשה יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים.
אך גם המשוררים הגברים, המוכרים והידועים, שבוודאי כבר עברו את גיל השבעים, מסרבים דרך קבע לכתוב או לפרסם שירי זיקנה. אחדים חוזרים לימי הנוער שלהם, אחדים נאחזים בימי כוחם וגברותם ואחדים, למרבה הצער, פשוט משתתקים או נאלמים. 'הגיל הרביעי', כפי שמכונה היום הזיקנה, אינו זוכה בשירה העברית לייצוג נכון והולם. ואני לא מתכוון לאלפי השירים, שיש בהם כמובן גם נפלאים, הנכתבים בחוגי היצירה בבתי האבות או במרכזים האזוריים לקשישים. וגם לא לפזמוני ההכרה המאולצת בזקנה, בדרך כלל הכרה שעטופה בהתנצלות או בלעג עצמי, שנכתבים ונקראים במסיבות פרטיות כגון ימי הולדת ותאריכים מצויינים אחרים.
היכן משוררי דור הפלמ"ח למשל ושירת הזיקנה שלהם? חיים גורי המשורר הנפלא, מתעלם מהזיקנה בדרך מקורית משלו: הוא צולל בים הזיכרונות. אחרים אינם מפרסמים כבר. והדור שאחריהם, היכן שירת הזיקנה שלו? האם הפער הנורא, שבין בגידת הגוף לבין התבהרות הרוח, הוא שבולם את שירתם? לפעמים מתקבל רושם מוזר, שחרף ההבדל העצום בין שירה עברית לפזמונאות, או לתמליליה, עדיין גם השירה מכוונת עצמה רק לגיל 'הפוריות', שבין עשרים לחמישים.
ההתבגרות של כמה דורות משוררים בארץ לא היתה אטומה לתהליכי התבגרות אחרים. יש למשל שירי פרידה יפים מאד מהורים יקרים. והם לא מעטים. יש שירי פרידה מהילדים שעזבו את הבית. יש שירי חשבון נפש עם ההחמצות שבחיים. יש שירי געגועים נפלאים לימי הילדות והנוער. אבל אין שירת זקנים. ישנם שירי קינה מכמירי לב על אבדן חיילים בנים בנות ובני משפחה. אבל שירת זקנים אין. שירת היומיום של האדם הזקן עדיין לא עלתה על מדפי השירה העברית החדשה.
ישנם שירים רבים העוסקים במצב הזיקנה, אך מרחוק. מהטווח הבטוח של הנעורים השיריים. והם כמובן לוקים באי הבנה נוראה של מצב הזקנה. אדם זקן מה יש לו בחייו, למשל, של אבידן, הוא שיר רע וחסר לב, של צעיר המתבונן בזקנה, ומרחיק אותה מעצמו באיזו השבעה וכישוף שירי. אבל אין שירים על מה עושה באמת אדם זקן בארץ, משכיל, קורא שירה ותיק, צרכן שירה מכור, מה הוא עושה בחייו, שבין המתקת יומו בשיר כזה או אחר, לבין רדת לילו.
אני מציין כאן שני משוררים שכתבו שירה אמיצה וכנה על הזקנה. ואולי יש גם יותר משניים. קלמן אהרן ברתיני כתב בזיקנתו שירי זקנה מצויינים. אבל הוא רק משורר אחד מיני רבים שלא כתבו. אליעזר כגן כתב שירי זיקנה יפים, מודעים לעצמם, ונכונים מאוד. האם גבריאל פרייל כתב באמת שירי זיקנה? מסופקני. אולי משה דור, בשירים אחרונים יפים, מעז להתמודד עם הזיקנה. המחסור הזה לדעתי אין לו הצדקה. יש בארץ מספיק משוררים טובים בגיל הזיקנה, שהיו יכולים לכתוב שירי זיקנה מצויינים. הם נרתעים, הם מעדיפים להפתיע את קהל קוראיהם, שיתפעלו ויגידו שזיקנתם אינה מביישת את צעירותם. אבל יש רגע, שכנראה רק משוררים מעטים עד היום תפסו אותו במדוייק, שבו צריך לחדול מהרצון שלא לבייש את הנעורים ואת הצעירות. שירה בריאה ומלאה ומקיפה, כמו שהשירה העברית בארץ מתיימרת להיות, חייבת שיהיו בה שירי זיקנה טובים, מוכרים, ומושכי לב. אם תצמח שירה כזו, אני בטוח שיימצאו לה קוראים גם מהגיל הראשון השני והשלישי.
פקס ישיר אליי, ללא קידומת, חייגו את הרצף הזה: 153507280384
אלישע: והנה תגובתו של המשורר המתרגם והמו"ל רפי ויכרט, המובאת כאן בהסכמתו:
אלישע היקר, הירגע נא, הירגע, יש שירי זקנה, לאין סוף ולאין קץ,
אתה מתכוון כמובן לכך שאדם מתמודד עם זיקנתו שלו? כמו בשיריו של טוביה ריבנר (כמעט בכל ספר מאלה שפירסמתי לו בעשור האחרון)?
וכמה משוררים אצלנו בכלל הגיעו לזקנה?
שהרי אחרת – ממרחק בטוח יותר או פחות – יש שירי זיקנה של משוררים שעדיין אינם זקנים אך מתבוננים בהוריהם, בקרוביהם, בסביבתם הקרובה ב"זקנים סתם" – משי דותן ויעל גלוברמן ויוסף שרון ואורי ברנשטיין – השיר על היאחזות בפניו המזקינים במראה, (אחיזה, עולם עובר, עם עובד 2007). וגם עבדך הנאמן שכתב מחזור שירים על אימו הקשישה של דוד אבידן בבית אבות משען בגבעתיים, פנינה.
ובספרי "שעה לא צפויה" יש שיר על זיקנתו של אבי – שיר יקר למחברו.
ומהו מרחק בטוח כאשר זה הכי קרוב שאפשר?
כך שלא אלמן ישראל אם כי הולך ומזקין.
ואולי תרצה להכין אנתולוגיה כזו, אם כי היא לא תמכור דבר, כי הצעירים יסרבו לקרוא על זיקנה שלא לדבר על הזקנים או אלה שקרבים לשם.
כרגיל, דבריך חומר למחשבה.
רפי ויכרט
אהוד: אלישע היקר, מתי פתחת לאחרונה את כרך "כל השירים" של אסתר ראב, ובייחוד את חלקו האחרון? או אולי בגלל זיקנתך, זיכרונך בוגד בך ואתה כותב דברים תמוהים על היעדר "שירי זקנים"?
אם יש בהיסטוריה האנושית דוגמה מובהקת למלחמת בני אור בבני חושך, זוהי המלחמה בין העולם החופשי לבין גרמניה הנאצית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתה המוחלטת של גרמניה הנאצית. הטוב ניצח את הרע, האור ניצח את החושך. הניצחון הזה הוא חגה של האנושות, חגה של הנאורות. יש מדינות החוגגות את המועד ב-8.5. יש החוגגות אותו ב-9.5. אך החג הוא חג אחד – חגה של האנושות על שהביסה את גדול אויביה בהיסטוריה.
מדינת ישראל אינה חוגגת את החג הזה. ניתן להבין את הסיבה לכך – השואה שחווה העם היהודי במלחמת העולם השנייה, מקשה על היכולת לקשר את המלחמה הזו לחג ולשמחה. ואף על פי כן, הגיעה השעה לצרף את יום הניצחון על הנאצים לחגי ישראל.
היטלר תיאר את מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה יהודית". בעבורו – המטרה העליונה של המלחמה היתה השמדת היהודים. גם בימים בהם נלחם כנגד המעצמות הגדולות ביותר בתקופתו, עדיין ראה את השמדת היהודים כמשימת חייו המרכזית.
אילו ניצח היטלר במלחמה, חלילה, הוא היה עלול להצליח במזימתו – השמדת העם היהודי. לכן, תבוסתו היא בראש ובראשונה ניצחון העם היהודי. חרף השואה הקשה – העם היהודי לא הושמד, הוא חי וקיים, ושלוש שנים לאחר השואה הקים את מדינתו הריבונית במולדתו. זהו ניצחון גדול. מן הראוי שמדינת היהודים תחגוג את הניצחון הזה. מן הראוי שמדינת ישראל תחגוג את יום הניצחון על הנאצים – הן בשל היות אירוע זה ניצחון גדול ליהודים, והן בהיותה חלק מן האנושות הנאורה שניצחה את היטלר.
למעלה ממיליון יהודים עלו בעשרים השנים האחרונות מחבר העמים לישראל [אני מחשיב כיהודים גם את אלה שהמימסד הרבני אינו מכיר בהם עדיין, אך זה נושא למאמר נפרד. א.ה.]. בעבור יהודים אלה, יום הניצחון על הנאצים הוא חג גדול, עליו גדלו והתחנכו ועימו הם מזדהים כיהודים וכרוסים. רבים מהם הינם ותיקי המלחמה, עטורי הדרגות והאותות, הזוכים עדין לכבוד המגיע להם, בחגיגות המתקיימות בישראל. אולם החגיגות הללו הן על טהרת ציבור העולים. יום הניצחון על גרמניה, הוא חג עדתי מובהק במדינת ישראל.
יש למדינת ישראל כל הסיבות לחגוג את יום הניצחון, כאמור, ועליהן נוספת סיבה נוספת – החיבור בין הציבור הוותיק לציבור העולים. החיבור אינו יכול להיות חד סטרי – ציפייה ממיליון איש לשנות את תרבותם ולהתאימה לתרבות הישראלית. קליטה של מסה אדירה כל כך של עולים, מחייבת התקרבות הדדית. כמדינה קולטת עליה מגלויות רבות, התרבות הישראלית ממשיכה להיבנות ולהתפתח, והיא חייבת להיפתח לתרבותם של העולים, להעשיר בה את עצמה ולספוג ממנה לתוכה.
צירוף חג שהינו חלק מהתרבות של העולים מחבר העמים, ללוח השנה העברי ולתרבות הישראלית, הינו ביטוי מובהק להשפעה התרבותית ולקליטה התרבותית. כאשר מדובר בחג כזה – שאלה תכניו האנושיים והיהודים, קליטת החג הזה בתרבות הישראלית ממש מתבקשת, והיא תוכל להתקבע באופן טבעי בלוח השנה שלנו.
התשעה במאי נופל על רצף ימי החג והזיכרון הלאומיים שלנו: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים. ביום השואה אנו מזכירים את הנורא באסונות שפקד את העם היהודי. ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם הנופלים על תקומת מדינת היהודים ועל הגנתה. ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות והריבונות של העם היהודי בארצו. ביום ירושלים אנו חוגגים את שחרורה ואיחודה של בירת העם היהודי ומדינת ישראל. צרוף חג הניצחון על החיה הנאצית לרצף הזה טבעי ומתבקש.
בפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן להרחיב את היריעה, ולהזכיר שכל המועדים הללו מתקיימים בתקופה שבין פסח לשבועות. בין החג המציין את הולדתה הפיסית של האומה לבין החג המציין את הולדתה הרוחנית (חג מתן תורה). כל אותם חמישים יום עמוסים במועדים המציינים את תולדות העם היהודי מערש הולדתו ועד התקופה המודרנית.
הניצחון על גרמניה הנאצית, הוא נקודת ציון חשובה ברצף ההיסטורי הזה. יום הניצחון ראוי להימנות על רצף מועדים זה, כחג ישראלי לכל דבר.
2. בני ערובה
ב-1991, פתחו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר במערכת לחצים כבדה מאוד על ממשלת ישראל לפתוח במו"מ עם סוריה. לחץ זה הניב את ועידת מדריד ולאחר מכן פתיחתו של מו"מ בילטרלי בין שתי המדינות. המו"מ החל עוד בתקופת שמיר, שסרב לשאת ולתת על הגולן, ונמשך לאורך שנות ה-90, עד שחאפז אסד דחה במרץ 2000 את הצעתו של ברק לנסיגה מלאה מהגולן, כיוון שברק עמד על השארת רצועה בת כמה עשרות מטרים לאורך חופה הצפון-מזרחי של הכינרת.
מה גרם לאמריקאים להתעורר פתאום ולהפעיל את הלחץ הזה? למה בוש, שבשלוש שנותיו הראשונות בתפקיד כלל לא עסק בכך, נזכר בשנתו האחרונה בנושא הסורי והעלה אותו למקום כה מרכזי בסדר יומו הנשיאותי?
היוזמה האמריקאית ל"סדר חדש במזה"ת", כפי שכונתה בפי בוש ובייקר, היא תוצאה של מלחמת המפרץ הראשונה – המלחמה האמריקאית הראשונה בעיראק. מה הקשר בין המלחמה בעיראק, מלחמה אליה יצאה ארה"ב כדי לשחרר את כווית שנכבשה בצעד תוקפני של סדאם חוסיין, למו"מ בין ישראל לסוריה?
אין קשר הגיוני, כמובן. ובכל זאת מה הקשר? הקשר הוא הקואליציה שהקימה ארה"ב נגד סדאם, אליה צירפה מיספר מדינות ערביות. בין המדינות הללו היתה סוריה. מפלגת הבעת' הסורית, מפלגתו של אסד, ומפלגת הבעת' העיראקית, מפלגתו של סדאם, הן מפלגות אחיות, החולקות אידיאולוגיה אחת ושיטת משטר רודנית אחת. בין שתי המפלגות הללו נוצר קרע שהלך והסלים. מערכת היחסים בין שני האישים, שתי המפלגות ושתי המדינות, במשך שנים רבות, התאפיינה בשנאה קשה ובתיעוב הדדי עמוק. סדאם חוסיין היה אויבו האולטימטיבי של אסד.
אסד לא שלח צבא סורי לסייע לארה"ב במלחמה. כל שנדרש ממנו היה לתת את הסכמתו לצרף את שמה של סוריה כחלק מן הקואליציה האנטי עיראקית; הקואליציה נגד אויבו המושבע. תמורת הנכונות הזאת, היה על ארה"ב לשלם לסוריה. בוש ובייקר רצו לשלם במטבע ישראלי – נסיגה מהגולן. כן, ישראל, שהותקפה בידי הרודן העיראקי, אף שלא היתה חלק מהמלחמה, וספגה עשרות טילי סקאד, שנועדו ליצור הרס והרג בקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל; דווקא היא נדרשה לשלם את מחיר המלחמה, מחיר כבד מנשוא, ויתור על נכס לאומי בעל חשיבות עליונה – הגולן.
איזה אבסורד! מדינה שהותקפה במלחמה לא לה, נדרשת לשלם מחיר כה כבד, כדי לרצות מדינת אוייב, ששילמה מס שפתיים במלחמה נגד אוייבה המר, שהניצחון עליו שירת את האינטרס שלה. אבסורד, אך עובדה. ההתייחסות אל ישראל היתה צינית, כאל בת ערובה למשחק אינטרסים זר. שמיר עמד בלחץ ולא הסכים לדון על הגולן. הממשלות הבאות אחריו דנו בנסיגה והסכימו לה, אך המאבק של הציבור הישראלי נגד הנסיגה סיכל אותה.
היום אנו ניצבים בפתחו של אבסורד מאותו זן. איראן, מרכז העצבים של האסלאם הרדיקלי, מאיימת בהשמדת ישראל ומנסה להצטייד בנשק גרעיני שיאפשר לה לממש את זממה, או להפוך את ישראל למדינה כנועה וחסרת עצמאות, תחת איום גרעיני יומיומי.
ישראל היא המאויימת הראשית בידי איראן, אך האמת היא שכל העולם החופשי מאויים, הן מהנשק הגרעיני שבדרך, הן מיצוא הטרור הרצחני ובעיקר מן השילוב בין השניים.
גם מדינות ערב המתונות, או המתונות למחצה ולרביע, נמצאות תחת איום איראני. המשטרים באותן מדינות נמצאים תחת חתרנות איראנית בלתי פוסקת. האינטרס המובהק של אותן מדינות, ומצרים בראשן, הוא למנוע את גרעון איראן ולפגוע במשטר האיאתולות.
והנה, כמו בשידור חוזר, שוב ישראל היא מעין בת ערובה, והיא נדרשת לשלם את מחיר המאבק (הדיפלומטי, לעת עתה) נגד איראן. תפקידה של ישראל במשחק הציני הזה, הוא לשלם מחיר למשטרים שאיראן מאיימת איום אקוטי על קיומם, כדי שיתנגדו לאיראן. וכך, אנו שומעים שללא הכרזה על נכונות לשתי מדינות לא יהיה אפשר לפעול נגד איראן. אם רוצים שהעולם החופשי יפעל נגד התגרענות איראן, על ישראל לקבל את היוזמה הערבית – יוזמה חמורה ומסוכנת שמשמעותה החרבת מדינת ישראל (אולטימטום של נסיגה עד קווי 67' בכל הגזרות ו"זכות" השיבה, שמשמעותה הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לשים קץ לקיומה). על ישראל לסגת מהגולן כדי ליצור טריז בין סוריה לבין בעלת בריתה המובהק – איראן. על ישראל להבהיר שאין היא צ'כוסלובקיה והיא לא תהיה בת ערובה; היא לא תסכים לשלם את מחיר הרפיסות של המערב מול הדיקטטורה האיראנית, כפי שצ'כוסלובקיה נדרשה לשלם את מחיר הרפיסות של צ'מברליין מול היטלר, בוועידת מינכן 1938.
למרות המאמצים הכבירים של התקשורת הישראלית ובראש ובראשונה של עיתון "הארץ", המוביל קמפיין כזה בראשות עקיבא אלדר, אני מעריך שחרף חילוקי הדעות לא יהיה עימות בין ארה"ב לישראל. אולם אם במקרה אובמה ידרוש דרישות המסכנות את האינטרס הלאומי הישראלי, על נתניהו להגיב במילים בהן הגיב מנחם בגין, באזני סם לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, לאחר שארה"ב גינתה את ישראל על סיפוח הגולן לריבונותה וניסתה לכפות עליה את ביטול החוק באמצעות איום בסנקציות:
"האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? ... חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו."
אהוד היקר,
תודה מקרב לב על 'ספר הגעגועים' ועל ההקדשה הלבבית. קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת, ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו: התיאורים העשירים, החיים והחושניים של הילדות בפתח-תקווה; שרטוטי הדיוקנאות וסיפורי המעשיות השזורים בספר; החיצים הסאטיריים הנשלחים אל מבקרי הספרות הנפוחים ואל האידיאולוגיים הפוסט-ציוניים למיניהם; המימד האוטוביוגרפי הבלתי-מוסתר, גם אם המציאות מעורבת בבדיון; ההשתעשעות המגוונת במדיום הספרותי עצמו, ועוד ועוד. אולם בעיקר משך את ליבי ונגע לליבי שמתחת לפני השטח הססגוניים, מלאי החיוניות וההומור, מקננת בספר נימה של עצב עמוק, הן מחמת הגעגועים המכרסמים אל העולם שהיה ואיננו, הן משום שדיוקן הילדות המוארת המועלה בספר צופן בתוכו כמה וכמה חוויות כאובות, והן מחמת החרדה הכוללת לעתידנו כאן, הניכרת היטב מבין השיטין. הרקוויאם לרבין מהווה, לכן, סיום טבעי ההולם היטב את רוחו ונימתו של הספר.
שוב תודה על חוויית הקריאה שהענקת לי.
שלך בהוקרה,
אבנר הולצמן
מה ימצא האפיפיור במזרח התיכון? את הטרנספר השקט, שכמעט לא מדברים עליו, כאשר האיזור מתרוקן מן הנוצרים שבו. הנתונים ברורים ואכזריים מאוד: תחת האסלאם הפוליטי אין כמעט מקום למי שאינם מוסלמים. חייהם של הנוצרים הופכים בלתי נסבלים, והברירה בידם: לעזוב. והם אכן מהגרים בזרם בלתי נפסק. בעוד כ-15 שנה הם צפויים להיעלם לגמרי מאזורנו. אלא שלאפיפיור יש צרות יותר גדולות: הקהילות שלו באירופה עצמה מידלדלות.
מאז תחילתו של האתר, בכל חודש דצמבר, עם החגים הנוצריים, אני בודק את מצב הקהילה הנוצרית במזרח התיכון, והנתונים מכים בכל שנה מחדש: מיספרם הולך ופוחת באיזור שלנו, משנה לשנה, ושוב זו הזדמנות, עם ביקור האפיפיור באיזורנו ובישראל.
אבוי, אפשר בהחלט לדבר על טרנספר שקט, שמתנהל באיזור כולו, כאשר יום יום, מהגרות מכאן משפחות ערביות נוצריות. בנוסף לאחוזי הילודה הנמוכים ביותר באיזור כולו, התוצאה היא שבעוד כ-15 שנים כמעט ולא יישארו נוצרים באיזור המיידי שלנו, להוציא אולי מצרים, שגם שם הקהילה מדלדלת וסובלת מהצקות.
האפיפיור נמצא עכשיו [יום ראשון] בירדן, והוא גם יגיע לרשות הפלסטינית, אך על מה יש לו לדבר שם? על איזור מוסלמי שאינו מוכן שנוצרים ויהודים יחיו בקרבו? הנוצרים האומללים לא השכילו להקים מדינה משל עצמם, ולכן במדינות האסלאם, או אפילו במדינה "רב-דתית" כמו לבנון, אין להם שום סיכוי. בעבר הלאומיות הערבית שמרה עליהם, והם עליה. הנוצרים היו מראשי הלאומיות הפן-ערבית. כיום, כאשר המגדירים הם כבר דתיים, או דתיים-פוליטיים, הם יכולים להמשיך ולהתגורר באיזור, אך בחיים כמעט בלתי נסבלים.
וזה ההבדל העצום בין הנוצרים לבין היהודים, השומרים על עצמם, במסגרת לאומיות יהודית, עם מדינה איתנה וצבא.
בישראל, ארץ הקודש, הנוצרים כבר שוליים מבחינה דמוגרפית, כ-8% מבין הערבים, וכאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה (אני מתייחס לנוצרים הערבים בלבד, לא בני המשפחות של העולים מרוסיה ואחרים). בשנת 2006 היו הערבים הנוצרים כ-10%, ואתם רואים את הצניחה. מספרם כמאה אלף, ולראשונה הם השתוו ואולי אף פחות, למיעוט הדרוזי בארץ.
ממה נובעת הירידה? מהגירה מואצת, כתוצאה מרדיפות בידי מוסלמים, בעיקר בכפרים מעורבים, ומן התחושה שהמדינה אינה מגינה עליהם מספיק. כמו כן אחוזי הריבוי הטבעי נמוכים מאוד בקהילה הזו: פריון של אם מוסלמית עומד כיום בסביבות 3.9 ילד, יהודיה 2.9, דרוזית 2.5 ונוצרית 2.1. פריון כזה משמעו שהקהילה אינה גדלה. התחזית היא בקרוב הפריון הנוצרי יירד מתחת לשני ילדים.
במלחמת העצמאות הנוצרים לא הירבו להימלט, ולכן שיעורם זינק באוכלוסיה הלא-יהודית בישראל. בסוף תקופת המנדט הם היו כ-10%, ובשנת 1949 עלה שיעורם באוכלוסיה הלא-יהודית ל-21%. אלא שמאז צנח מספרם אפילו לפחות מן האחוז המקורי.
האוכלוסייה הנוצרית בירושלים מונה היום כ-15,000 נפש ומהווה 2% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1946 היה מספרם של הנוצרים בעיר 31,000 נפש והם היוו כ-19% מאוכלוסייתה. אלא שמיספר זה מטעה, שכן הוא כולל גם את הרוסים, נזירים זרים ועוד, כאשר מיספר הערבים הנוצרים בירושלים עומד כיום על 12,500 נפש. מכאן שמיספר הערבים הנוצרים בירושלים עומד על 1.6% בלבד. משמעות הדבר כנסיות ריקות, קהילות נעלמות, וחורבן חברתי.
ברשות הפלסטינית (כולל עזה) מונים הנוצרים כ-1.5% מתוך כשלושה מיליון תושבים, בסביבות 50,000 איש בלבד. זהו מספר מדהים, שכן בעבר המספרים היו גדולים הרבה יותר. לאן נעלמו הנוצרים הפלסטינים?
הם היגרו.
בית לחם ונצרת, שבעבר היו ערים עם רוב נוצרי, הן כיום עם רוב מוסלמי (76% מתושבי נצרת הם כיום מוסלמים). להאמין שלאחר מלחמת ששת הימים ביקשה בית לחם הנוחה להסתפח לירושלים, תחת שלטון ישראלי. כיום בית לחם נשלטת על ידי החמאס!
מה נותר לנוצרים תחת שלטון חמאס? תחת רדיפות, הצקות, איסור אכילה ברמדאן, וחיוב ללכת עם כיסוי ראש אסלאמי לנשים?
להגר.
לאן מהגרים? בעיקר לצ'ילה שבדרום-אמריקה. בבירה סנטיאגו נמצאים כיום כ-70,000 נוצרים פלסטיניים, קהילות שלמות עברו לשם, וההגירה נמשכת יום-יום. משפחה שמהגרת, מביאה בעקבותיה עוד אחת.
מערכת בתי הספר המפוארת של הכנסיות אינה רלוונטית עוד, בהיעדר תלמידים, ולכן הם החלו לקלוט תלמידים מוסלמים במיספרים הולכים וגוברים, עד כי אלה מהווים רוב בבתי הספר הנוצריים ברשות!
תלמידים מוסלמים הולכים ללמוד במיסיון, כיוון שהחינוך הנוצרי היה תמיד ברמה גבוהה, אך כולם שומרים כמובן על זהותם המוסלמית.
על פי נתונים רשמיים, בישראל קיימים 17 בתי ספר קתוליים ובהם 21,671 תלמידים – לאורך כל תהליך החינוך עד לאוניברסיטה – מתוכם 13,576 (62.6%) הם נוצרים ו-8,095 (37.4%) מוסלמים. ברשות הפלסטינית קיימים 18 בתי ספר קתוליים ובהם 15,764 תלמידים, מתוכם 7,271 (46.1%) נוצרים ו-8,493 (53.9%) מוסלמים. אז לשם מה להמשיך בכלל את מערכת בתי הספר הללו, אם אין כבר קהילה?
לבנון היתה פעם מדינה בעלת שלטון נוצרי-מארוני, אך לא עוד. הנוצרים, לאחר הסכם טאיף, איבדו את ההגמוניה שלהם, וכיום הם מאויימים בידי השיעים וחיזבאללה. כיוון שמעל מיליון נוצרים היגרו מלבנון בעשורים האחרונים, יש להם משפחות באירופה, וביבשת אמריקה, קל להם להגר.
על פי סקר שנעשה לאחרונה, כמעט מחצית מהמארונים, העדה הנוצרית הגדולה ביותר במדינה, אמרו כי הם שוקלים להגר. יותר מ-100,000 הגישו בקשות לוויזה לשגרירויות זרות. כ-60,000 נוצרים עזבו מאז המלחמה האחרונה בשנים 2006-2007. אלו מספרים מדהימים, שעלולים לדרדר את המדינה מחדש למלחמת אזרחים,שכן המוסלמים, ובעיקר השיעים, צודקים בדרישתם לחלוקה חדשה של עוגת השלטון והכוח במדינה. בלבנון נותרו כיום בין מיליון למיליון וחצי נוצרים.
בירדן אין נוצרים רבים, כ-400 אלף, אך גם הם אינם כה מאושרים כאשר האסלאם הפוליטי רק הולך ומתחזק במדינה. בית המלוכה שומר עליהם טוב יותר מאשר במדינות ערביות אחרות.
מצב חמור במיוחד לנוצרים נוצר בעיראק שלאחר סדאם חוסין, כאשר גם הסונים וגם השיעים היו רוצים לטרנספר אותם החוצה. בחודש פברואר אשתקד נחטף הארכיבישוף האשורי של העיר, בולוס פרג' רחו. גופתו נמצאה אחרי שבועיים. הקהילה הנוצרית בעיראק, המונה כיום כ-850 אלף נפש (מתוך אוכלוסייה של 28 מיליון), שילמה מחיר כבד מאז הדחתו של סדאם חוסיין ומשטר הבעת'. מדובר בקהילה מבוססת יחסית, אולם באנרכיה שנוצרה בעיראק נרצחו רבים, אחרים נחטפו לצרכי כופר, נערות נאנסו והוצאו להורג, וכנסיות הוצתו. גל הפליטים הרבים, שמנה כשלושה מיליון נפש וברח מעיראק החוצה, מנה על פי ההערכה כ-100 אלף נוצרים. הנוצרים במדינה מבינים שאין להם בה עתיד. רבים מבקשים להגר, בעיקר מן העיר מוסול, השלישית בגודלה במדינה, שבה קהילה נוצרית גדולה יחסית.
גם במצרים החיים לנוצרים הופכים קשים משנה לשנה, עם עליית האסלאם הפוליטי. מתוך 80 מיליון אזרחים בין 6-10% הם נוצרים קופטים, וחייהם קשים, בין דיכוי מהרחוב לדיכוי ממשלתי.
רק בחודש שעבר שוב התלקחו מהומות בעיר אלכסנדריה, כאשר מאות מוסלמים יידו אבנים לעבר חנויות בבעלות נוצרים ולתחנת משטרה בעיר. הרקע למהומות ברצח של גבר מוסלמי, כביכול בידי בעלי הבית הנוצריים שלו. טענת הנוצרים הקופטים היא שהמדינה אינה עושה די להגן עליהם. המדינה עצמה משתדלת להסתיר את הסבל הקופטי ככל שביכולתה, מתוך רצון לרצות את הקבוצות האסלאמיות. כך ניצלה ממשלת מצרים את "שפעת החזירים" כדי לחסל בבת אחת את כל אוכלוסיית החזירים במדינה, ממנה מתפרנסים וחיים בקהילה הנוצרית – כ- 320 אלף חזירים. משמעות הדבר מכה קשה נוספת, ממשלתית הפעם, לקהילה הנוצרית.
בסוריה יש לפי ההערכות כשני מיליון נוצרים, ומצבם טוב, כמובן בנתוני מדינת המשטרה הסורית. המישטר הוא מישטר חילוני-לאומי אחרון, ולכן הוא שומר על הנוצרים כמיעוט, בהיותו מיעוט עדתי בפני עצמו, העלווים. אך כמו יתר אזרחי סוריה אין להם כמעט יכולת לקבל דרכון, או לצאת באופן חופשי את המדינה ללא ערבות מן המוח'אבראת, משרד ביטחון הפנים.
עם נתונים כה מדכאים של חיים מסכנים ודמוגרפיה מתחסלת תוך 15 שנה, מה עוד נותר לאפיפיור לעשות במרחב המוסלמי.
ואנחנו? מזלנו הגדול היא מדינת היהודים.
לאלו הקוראים למדינת כל אזרחיה, או סיסמאות מעין אלה – לימדו מה קרה למיעוט הנוצרי, שלא חשב להקים מדינה משל עצמו במזרח התיכון, ועל כך שילם ומשלם יום יום את המחיר.
10.5.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
מירי החישה את צעדיה לעבר בית האבות, עוד מעט ארבע, ואימא שלה, ברוניה, תתעורר משנת הצהריים שלה ואם לא תהיה שם לידה, תתחיל שוב לבכות ולספר לכולם שאף אחד לא בא אליה, ושהבת שלה, מרים, היא, היא לקחה לה את כל הכסף, גנבה ליתר דיוק, ושהיא זרקה אותה מהבית שלה כדי לקחת אותו ממנה.
הרבה פעמים הגיעה בשעת המונולוג הקבוע-הנורא הזה, הרגישה איך העיניים של הזקנים מסביב ננעצות בה, איך חברו כולם עם אימה, ואם רק יכלו היו קמים מן המיטות ומכים אותה נמרצות במקלות שלהם ללמד אותה לקח על חוסר הנאמנות שלה, שתתבייש לה ככה להתנהג ולהתעמר באימה!
זה היה מוסד סיעודי, צנוע נקי למדי שטיפל במסירות בדייריו, אך עם כל זאת לא יכלה לעמוד בפני הריח הנורא הזה של הזיקנה; אמרו לה את זה פעם, שיש ריח לזיקנה כמו שיש ריח למוות, והיא לא האמינה, אמרה שאלו שטויות.
כבר בכניסה היה מכה בה הריח המבחיל, בזמן האחרון סיגלה לעצמה נשימות קטנות, לא לקחת עד הסוף לריאות, לפעמים נשמה דרך הפה אבל התחושה שהריח הבלתי ניסבל של הזקנה עובר דרך פיה – העביר בה חלחלה.
כבר יותר מחמש שנים, שבעה ימים בשבוע, היא עושה דרכה אל המיבנה המאוס הזה, אל המקום שניקרא עכשיו מרכז גריאטרי, פעם, כמה אירוני שימש המקום בית יולדות, רק מוח מעוות יכול היה להפוך מקום בו נוצרים חיים למקום בו הם מסתיימים.
מירי נולדה שם, גם ילדיה, תמיד הצטייר המקום אופטימי ושמח ועכשיו? – הנשימות המדודות, זקנים בכל פינה בוהים, ממתינים, נאנחים, כחושים, מחוברים לחמצן, ישובים על כסאות גלגלים או מדדים על הליכון – הלוך חזור הלוך חזור, והריח, הריח!
אימא שלה – ברוניה, בקושי מזהה אותה, לעיתים חושבת שזו אימה שלה ובוכה מרה לפני מירי, קובלת על עוולות שעשו לה בילדותה, לפעמים מספרת לה על מרים הבת שלה שגונבת לה הכול ושזרקה אותה ככה כמו כלב!
מירי נושכת שפתיה בכאב ושותקת, בתחילה עוד ניסתה להוכיח אותה, כעסה עליה, "איך את מעיזה לומר עליי דברים נוראים שכאלה!" צעקה עליה, "שלא תעזי! שלא תעזי לדבר אליי ועליי ככה אחרי כל מה שעשיתי עבורך!"
אחרי שיחה עם הרופא הבינה שזו אחת מתופעות הזקנה והשלימה בכאב עם העלבון.
לאחר שאביה נפטר צירפה אותה למשפחה, היא היתה אז במיטבה, עשר שנים התגוררה עימה, הילדים אהבו אותה אהבת נפש, עד שיום אחד קראה לה לשיחה.
"מרים!" אמרה לה, "קצת לא נעים לי, אבל אני חושבת שיש פה גנבים בבית, היה לי הרבה כסף ששמתי בקופסה קטנה מעץ, בארון בגדים שלי, והיא איננה!"
מירי נחרדה, ניגשה איתה לחדר, חיפשה בכל פינה, הפכה את הארון אך הכסף לא נמצא. מאז ריחף סימן השאלה בין שתיהן, נשאר תלוי באוויר, מעיק עד מחנק. לא היה יום שלא הזכירה את הכסף האבוד, לא היה יום שלא הקניטה אותה, "הכול הכול לקחת לי! גנבה! זה מה שאת, כל מה שהיה לי לקחת!"
לאט-לאט התדרדר מצבה עד שמירי לא יכלה יותר והעבירה אותה למוסד הזה. ועכשיו חייה נעים במסלול שבין ביתה שלה לבין בית האבות. היא פועלת כאוטומט ושותקת אל מול העליבות, מתקינה את מיטתה של אימה ומושיבה אותה על כיסא הגלגלים, מסדרת את השל שעל כתפיה, מסרקת בעדינות את שערותיה השבות, מורחת קרם על ידיה השקופות, כמו העובר הקטן של בתה שראתה באולטרסאונד ושניתן בקלות לראות את סערת הדם, את הדופק המקפץ בפראות מפאת ההתרגשות.
פעם אמרה לה, כשחלתה ולא יכלה לזוז, שבסוף הבן אדם הופך להיות כמו תינוק – אבל גדול. "תינוק," היא אמרה, "מלטפים, מחבקים, יש לו ריח טוב, אבל זקן, מה? נגעלים ממנו קצת? אה?"
היא ישבה אז על כיסא הנדנדה שלה, במרפסת, התנדנדה קדימה אחורה קדימה אחורה, כמו סיפור שנע הלוך וחזור בפלשבקים אל העבר; היא לגמה מעט מים מכוס הזכוכית, שרעדה בתוך ידה והרעידה את המים בתוכה שכמעט הותזו לכל עבר. "אוח הזיקנה הזו," מילמלה, "איך היינו ואיך אנחנו עכשיו?"
היא ניגבה את זוויות פיה הסדוקות במטפחת הרקומה שלא ניפרדה ממנה, תריסר מטפחות היו לה, אותן קיבלה מאימה, וזו אולי המזכרת היחידה ממנה, היא שמרה עליהן מכל משמר, סידרה אותן במגירת הארון, מגוהצות, סימטריות, נחות זו מעל זו במין קדושה שכזו, כשהנכדים היו קטנים היתה עוטפת במטפחת הרקומה סוכריות טופי, את המטפחת הניחה בארנקה וכשהיו רואים אותה מרחוק, מגיעה בדרך העפר שהובילה אל הבית, המתינו לטקס החוזר ונישנה, סבתא ברוניה מתיישבת, מירי רצה להביא לה מים, סבתא לוגמת, שואלת "ומה נשמע היום?" והעיניים של הקטנים לא משות מארנקה, אבל הגערות שקיבלו פעם, כאשר כמעט חטפו לה את הארנק, לימדו אותם להמתין בסבלנות; והיא ידעה, סבתא ברוניה, היא ידעה שהם ממתינים, היא ידעה שעזבו כל עיסוק והתיישבנו מולה, היא ידעה בדיוק למה, לכן השעתה את פתיחת הארנק, משכה אותם כמו גומי לעיסה, שלפעמים גם הוא היה מסתתר בארנק, ואז היה מגיע הרגע.
"מי רוצה הפתעה?" שאלה, "היו ילדים טובים?" היפנתה שאלה למירי. היא לא חיכתה לתשובה ופתחה את הארנק כמו תיבת אוצר קסומה, לאט, כדי למשוך את הרגע, המטפחת הרקומה היתה נשלפת ונפתחת, ואז היה מתגלה המטמון, סוכריות טופי בשלל עטיפות צבעוניות, שהיו מחולקות על ידה בחרדת קודש, כל ילד ניגש בתורו, קיבל את תשורתו ונשק לה קלות על לחייה; למירי חילחלה לא פעם התחושה שאימה אולי סחטה רגשית את נכדיה וזו אולי היתה דרכה לקבל אהבה. ועכשיו היא כאן, במקום הסופי, שפעם נולדו בו תינוקות.
גם היום הגיעה, כדרכה, כבר מרחוק הבחינה בתכונה, אחיות ורופאים מתרוצצים, כשהגיעה לפתח חדרה של ברוניה, היתה הדלת סגורה.
"מה קרה?" שאלה, "מה קרה?"
ולא נענתה. רק אחות אחת הסבירה לה לקונית, "היא איבדה את ההכרה! בודקים אותה."
"אבל מה קרה?" ניסתה שוב
אחרי כמחצית השעה יצא הרופא, "מצטער," הוא אמר, "היא נפטרה, זה היה מהיר, העיקר שלא סבלה."
"לא סבלה?" שאלה מירי," לכל מה שהיא עברה אתה לא קוראה סבל?"
"הכול יחסי," ענה קצרות, "את יכולה להיכנס להיפרד ממנה."
מירי רעדה ודמעות שטפו את פניה, לפעמים בסתר ליבה ייחלה לרגע הזה בו תיגאל מייסוריה, כפי שנוהגים לומר, אבל עכשיו?
היא הציצה מבעד לדלת, הזקנים בחדר נמו כאילו כלום, מיטתה היתה מוקפת פרגוד, לפחות זה, הרהרה. פניה היו אפורות, רגליה הבצקיות – סגולות, ראשה נטה הצידה, שמעה פעמים רבות בני משפחה מתארים את יקיריהם מתים – "הם היו כל כך שלווים," שלווה לא ניכרה בפניה של אימה, ניראה היה שהמוות הגיע ברגע של כאב, מאמץ, הביטה עליה ולא ידעה מה הלאה?
נגעה קלות בידה, אחר-כך ליטפה את חלקת פניה הקרים, התקינה את השמיכה נשקה קלות על מצחה, עוד מבט והיא בחוץ, באוויר הצח.
אז זהו, הרהרה, אין לי אימא, אין לי אימא! – עוד לא קלטה.
אחר-כך הסידורים להלווייה, אחר-כך השבעה, אנשים באים ויוצאים, מספרים מי היתה ברוניה. הרבה דברים לא ידעה, על הרבה דברים אפילו השתוממה.
ואז, אחרי חודש, החליטה להוציא את חפציה של ברוניה מהבית, רצתה לאוורר. קראה לסבלים שיבואו לפנות, את המיטה נתנה לאחד מהם. "כמו חדשה," הוא אמר, "חבל!"
את הארון של ברוניה, אותו ארון בו אבד לה כל כספה, הוציאה מירי החוצה והורתה להשעין אותו לגדר, ליד השער. עוד מעט ל"ג בעומר, הרהרה, אולי הילדים ייקחו אותו למדורה.
מדי פעם הציצה לראות אם לקחו אותו ואז, אחרי כמה ימים, ראתה קבוצת ילדים מיוזעים מתקרבים לארון. יצאה לקראתם. "אפשר לקחת?" שאלו.
"כן, בודאי," ענתה רפות, "אתם צריכים למדורה נכון? זה יספיק לכם למדורה עד הבוקר."
"תודה!" צהלו והחלו לגרור את הארון אל השדה הסמוך, מירי צפתה בארון הנגרר ודמעות שטפו את פניה, חשה איך נקרע עוד כבל שקישר בינה לבין אימה .
נכנסה לבית ומזגה קפה, התיישבה על כיסא הנדנדה של אימה ועצמה את עיניה, מנסה להעלות את דמותה וקולה של אימה. היא התגעגעה, אין ספק! והריק הזה.
נקישה בדלת העירה אותה ממחשבותיה, בפתח עמדה חבורת הילדים, בידי אחד מהם קופסת עץ קטנה.
"מצאנו את זה בארון," מילמל הילד, "זה שלך? פתחנו!" התגמגם, "זה היה בתוך הדופן הכפולה."
"דופן כפולה?" לחשה בתדהמה, רעד עבר בגופה, פיה התייבש ונשימתה כבדה. היא נטלה את הקופסה ואימצה אותה אל חזה, אחר כך פתחה לאט את המיכסה, חבילה עטופה בנייר לבן, מלופפת בגומי, נחה על תחתית הקופסא. היא מיששה אותה ומילמלה בשקט, "תודה ילדים, תודה! אני מעריכה את מה שעשיתם, כל הכבוד לכם!"
"זה בסדר!" קראו לעברה ואצו לדרכם.
מירי התיישבה בריפיון על הכיסא ופתחה את החבילה, שטרות של מאה ומאתיים שקל היו ארוזים בגומיות. היא לא ספרה אותם, היא ידעה – עשרים וחמישה אלף שקל היו שם, כספה האבוד של אימה. "דופן כפולה!" ציחקקה במרירות, "דופן כפולה! אם רק היית זוכרת, אימא! אם רק היית זוכרת!" כמעט ושאגה בקול.
אחר-כך ניכנסה למכונית, התניעה במהירות וכבר היא שועטת לעבר בית הקברות, מבעד למראה ראתה את העשן המיתמר מהארון שעלה באש, הילדים שאגו בשמחה: "אש אש מדורה! אש אש מדורה!..."
היא פתחה את כל חלונות המכונית, רוח פיזרה את שערותיה וכמו פיזרה את כובד האשמותיה של אימה, שהתעופפו הרחק הרחק. מירי צחקה ובכתה, בכתה וצחקה ורצתה לצרוח בקול רם כדי שכולם ישמעו שהיתה דופן כפולה! היתה דופן כפולה,! והיא הרי טענה כל הזמן שהיא חפה מפשע!...
עצרה את המכונית ליד השער, בשדה מול בית הקברות דלקו המדורות כמו נרות נשמה ענקיים. היא רצה חסרת נשימה אל חלקת הקבר של אימה, נעמדה על ברכיה, החושך כבר ירד, השמיים להטו מצבע האש, או אולי מדם עלבונה שעלה השמימה, גם המצבה של אימה קיבלה גוון אדמדם, היא הוציאה מהתיק את החבילה המרשרשת, העטופה ניר לבן, פתחה אותה והחלה מפזרת את כל שטרות הכסף על משטח המצבה: "הנה הכסף אימא! את רואה? הנה הכסף! קחי אותו!" געתה בבכי, "קחי אותו! ותשמרי טוב-טוב שאף אחד לא יגנוב לך אותו!"
במכתב גלוי לראש הממשלה, הסבירה קבוצה של ותיקי מלחמת העצמאות את הצורך להפסיק מיד את הטיפול בשחרור החייל החטוף באמצעות "עסקות" מבישות, ובמקום זה – להוציא לשלטון הקיים בעזה אולטימאטום – בשפה המובנת להם, של איום חד-משמעי על שלטונם, תוך פרסום מקדים של צעד זה בחוזר מנומק שיופץ בכל העולם.
וזה מה שנכתב לראש הממשלה, בהסתמך על ניסיון ארוך שנים של לחימה בטרור הערבי:
אנו, ותיקי מלחמת העצמאות, הזוכרים את המחיר ששילמנו להשגת ריבונות למדינה יהודית בארץ-ישראל, רואים בחרדה כיצד אלה שקיבלו את המדינה על מגש של כסף היו מוכנים להקריב את ריבונות המדינה על מזבח אמונות הזויות, שכבר היום יוצרות תמריץ אדיר לחטיפת חיילים ישראלים על ידי איגוני הטרור. מזה כשלוש שנים, מנהלים פוליטיקאים חסרי אחריות וחסידיהם, מתהדרים בתואר "אנשי רוח",שטיפת מוח המונית למען כניעה של המדינה לתכתיבים של מרצחי החמא, תמורת שחורו של החייל גלעד שליט. ממשלות ישראל נגררו אחר נוסחה פסולה זו של כניעה לאיגון טרור, מבלי לבחון אלטרנטיבות המקובלות בעולם לאילוץ האויב לשחרר את החטוף ללא שום מקח וממכר על כך.
הגיע הזמן שתשים קץ לבושה זו ותציג אולטימאטום למנהיגי רצועת עזה, בשפה המקובלת בעולם, עם איום ברור על אמצעי הקיום שלהם,הידועים לכולנו, ועל תנאי המעצר של אסיריהם בישראל. לשם כך יש גם להזים מראש את גלי ההסתה שהם ינסו להפיץ בעולם, בעזרת פברוק עלילות דם מהסוג של "רצח מוחמד א-דורה" ו"הטבח בג'נין", שהממשלות הקודמות השלימו איתן, לבושת כולנו. ואם לשם כך צריך להחליף את האחראים להסברה במשרד החוץ ובדובר צה"ל – הגיע הזמן לעשות זאת.
למטרה זו לא היה צורך לשלוח אף חייל שלנו לתוך רצועת עזה, לא לירות אף פגז לשטחה, ולא לספק לעולם תמונות של הרג והרס – בשירות מערך ההסתה הערבית נגד ישראל. גם אין זה מוגזם אם תדרוש הממשלה, בנוסף לשחרור החייל, פיצוי כספי הולם על תקופת מאסרו הלא חוקי, כשכל יום נוסף של שבי יוסיף סכום מרתיע לגובה הפיצוי.
אנו מצפים שתוציא את הממשלה מהקיבעון המחשבתי, ותעשה בנחישות לתיקון המעוות.
בשם פורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל, מייצגי החובה המוסרית של אחוות לוחמים ושנות ניסיון ארוכות של לחימה באויבי המדינה,
[השם והמיספר הצבאי בצה"ל]:
5428 עוזי דוד, 7796 אריה חזון, 7825 יוסף דוריאל, 16442 יוסף זילברמינץ, 107241 דוד הגואל, 127032 שלמה ירקוני, 158308 מרדכי בן-חורין, 457161 אריה זריצקי, 11546 אלחנן לבנוני, 7847 שלמה אופיר, 10235 אליעזר ניר, 37725 אברהם דיטקובסקי, עתידה דיטקובסקי, 10287 אברהם הלחמי, 7823 אריה הנקין, 6073 נחום פרידמן, 7820 אריה ויילר, 7789 דניאל שן, 7797 אביעזרי פרנקל, 10090 משה מילנר, 6137 שמואל מאור, 114542 סלוטקי נתן, 10099 משה לניאדו, 6060 דוד אקהויז, 20600 חיים ישפה, 39050 יהודית ישפה, 10115 לינצקי עמיחי, 6053 אריה ליבסקינד, 50723 פנחס בר-עם, 6106 שאומברג משה, 5989 פנחס גרוסמן, 155797 אברהם קוטינסקי.
יום אחרון (פרק מסיפור)
האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.
שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.
מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...
החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.
בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.
[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]
הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]
בצידי שבילים סרטה "קורנית" את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; "שלוויות" בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.
[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]
המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...
"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.
לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, "אני הולך להתעמל," פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את "החצאית" ונשארה ב"קצרות" מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה "נר" ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכל "כשורה".
["המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –
הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.]
משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.
העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.
הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.
הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.
במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.
*
נכתב: ראשית שנות ה30- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932.
נכתב בדיו בצבע שחור על נייר חלק, מצהיב. זהו נוסח ראשון לסיפור "הבקע הראשון", והוא מחזיק 4 עמודים מועתקים לנקי – א', ב, ג', ד', חסר עמוד ה', אך ישנם במקביל 6 עמודים של שתי טיוטות ראשונות, בראשן נכתב "פרק מרומאן", ועל פיהן הושלם נוסח זה.
הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה30-. נוסח "הבקע הראשון" שנתפרסם ב"דבר" (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל"יום אחרון" עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים "הרכיבה כנזר על ראשו". מכאן ואילך חיברה אסתר ל"יום אחרון" סיום חדש שמופיע ב"הבקע הראשון", ומתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במלה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים.
לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב"מאזניים", אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלואיל.
הבקע הראשון
האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.
שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.
מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.
הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.
הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...
היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נדפס לראשונה: "דבר", 21.2.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 184.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
המיית ים
שירת האהבה האירופית והספרות העברית
בהוצאת ספרא של איגוד הסופרים בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד
ביום שני, ב' בסיוון תשס"ט (25.5.2009) בשעות 18:30-20:30
בחדר המורים בבניין המנהלה, קומה ב'
בתכנית:
18:30-19:00 התכנסות וכיבוד קל
19:00- 20:30
דברי פתיחה: ד"ר רות ירדני, ראש החוג לספרות
ברכות: ד"ר ציפי ליבמן, המשנה לתכנון ופיתוח
ד"ר חיים נגיד, עורך הוצאת ספרא
דברים:
"אם הכוכבים נדלקים" – השפעות משירת העולם על השירה העברית –
פרופ' חגית הלפרין
מחוץ לשוליים ובתוכם – פרופ' רחל פרנקל-מדן
להדקיק את המטפחת – רוני סומק
התרגום כהפלגה לאיי הים – פרופ' זיוה שמיר
שירה: נעמה כהן בן-חיים
נשמח לראותכם
הזמנה זו מהווה אישור כניסה לחניה
סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב
צייר הילדים הפורה ושופע הרעיונות. המוזכר בחדשות בן עזר 437, ואשר התגורר ברחוב ארנון עם רעייתו אידה זכרה לברכה ובנם, יבל"א, גדי – שמו היה פריץ רושקביץ, ולא רושקוביץ. ותודתי לברוך תירוש שהשכילני כי באותו בית התגורר, מלבד לאה גולדברג – אשר אף שיתפה פעולת יצירה עם פריץ רושקביץ – גם יצחק שדה.
אגב, דחיסות זו של אישים שתרמו לתרבותה, ביטחונה ושאר היבטי חייה של המדינה שבדרך היתה אופיינית לתל-אביב דאז, ובמרחק טיול שבת יכולת להגיע למגוריהם של דב שטוק (סדן), שמשון מלצר (שבימים אלה מלאו מאה שנה להולדתו), פולה ודוד בן-גוריון, דבורה ושרגא נוסוביצקי (נצר), אשר בימים אלה נפטר בנם משה זכרו לברכה. באותו בית בתל-אביב שבו התגוררה משפחתו של גיבור ישראל צבי זיבל זכרו לברכה, התגוררו גם שניים מחברי מערכת "דבר" – ד"ר הרצל ברגר וד"ר צבי רוטמילר (רותם).
בברכה,
חנן רותם
נא להפסיק לשלוח אליי את הרפש הרדוד שלך.
תודה.
ד"ר דב רוזנברג
*
תשובה: בשמחה אוריד אותך מרשימת התפוצה שלי. אכן רבים שאלו כיצד זה פירסמתי את הרפש שלך אצלי, ואני מתאר לעצמי באיזו מדינה היינו חיים אילו אנשים כמוך היו קובעים לנו את אורחות חיינו. אני תוהה על מה קיבלת דוקטוראט, אם זוהי הרמה שלך.
אהוד בן עזר
*
תשובה לתשובה: אנא מלא את בקשתי ללא הערות ביניים כנהוג במקומותיכם המתמוטטים. ברוך הוא וברוך שמו שמראה לנו את מפלתכם הניצחת... חינוך, תרבות, צבא, רפואה, משטרה, מימשל... הכול רקוב כמו הירק של התרנגולות שלי. ואתה.... מתחזק את הריקבון.
ישר כוח אשריך לחיי העולם הבא,
ד"ר דב רוזנברג
תזכורת: מתוך רשימתו של ד"ר דובי רוזנברג
"חרדי, לוחם אמיץ בטמטום" (גיליון 438)
הרצון להיות אחר מעביר אפילו את השפויים על דעתם. כי גם השפוי בהיותו אחר הופך מטורף ולו לרגע. ולכן... מעטפת שקרית של יהודים תימהוניים, הבזים לכל מה שהם יכלו להיות, הופך אותם בין רגע לחיות אדם הסוחטות את האינטלקט עד לקצה גבול היכולת של הטמטום...
וכך, נוצרת לה 'אינטילגנציה'... או סוג של בוהמה מתוסכלת, הלא רשמית. שהרי איננה שינקינאית וכאלה...אלא 'אינטילגנציה' של הפרברים הנידחים. אלה... אותם אלה הבועטים בכל ערך, מצאו עצמם מושא לבעיטות ילדיהם... בעיטות למרחקים ארוכים כשצאצאיהם האומללים בועטים עצמם להודו, תאילנד, דרום-אמריקה ואוסטרליה ללא זהות, ללא קשר ובעיקר... בועטים.
אך העבר האמיתי קם כעוף החול... כבר 3300 שנים. למגינת ליבם של הרוצים להיות 'אחרים', אותו עבר תמיד יישאר העתיד הזוהר... המציק, המרצד תמיד ברקע, מהבהב, קורץ לילדיהם המתוסכלים בתאילנד. והם שניסו לדכא את הנשמה בתחליפים מלאכותיים בדמות פרוזה חסרת צורה, אומנות מודרנית חסרת רסן וגבולות ושאר מיני אומנות שנוצרה בדיוק ובאופן מדוד ומותאם לחסרי הכישרון של הבוהמה ה'אחרת'.
ואנו... בני הדור המי יודע כמה של היהדות, מביטים עליכם ברמזורים, בפקקים, בפארקים, בעבודה, בצבא... במבט מלא חמלה... מתי יתפוצץ לו האידיאל הבא... ויוחלף במרצדס חדשה, מתי הבן הבא ירד לחו"ל, ואופס.. עוד חלום על ציונות נגוז לטובת באסטה בסידני אוסטרליה. מתי עוד ילד קט וענוג יוקרב על מזבח הפאשיזם הציוני בצבע חאקי מט. ואז... נתחנן... רק תבואו לטעום... אפילו אל תישארו לארוחה... אבל לרגע תבינו שיש מציאות אחרת, שפויה, מתחדשת... יהודית. ושהבוהמיניות המאוסה שלכם מובילה לאבדון, הציונות לשיגעון והערכים המומצאים חדשים לבקרים...לרפיון.
שלכם באהבה רבה,
ד"ר דובי רוזנברג
חרדי, לוחם אמיץ בטמטום
המתחיל היום את ביקורו בישראל
שזיקנתו לא תבייש את נעוריו
או שזיקנתו כן תבייש את נעוריו
בראיון לרשת אי-בי-סי, נשאל ג'ונס אם ארה"ב מתכוונת ללחוץ על ישראל לקבל את פתרון שתי המדינות, והשיב כי המימשל יעשה הכול על מנת לוודא שביטחון ישראל לא ייפגע ושהפלסטינים יזכו בעצמאות.
[הארץ און-ליין 10.5.09]
בעקבות תהייתו של עמוס רודנר (בגיליון 442) – קריית משה ברחובות נקראת על שמו של השר המנוח חיים משה שפירא ולא על שמו של משה סמילנסקי. שמו של משה סמילנסקי מונצח ברחובות ברחוב סמילנסקי ובבית-הספר סמילנסקי (שהוא היה אחד ממייסדיו לפני קרוב ל-120 שנה).
ע.כ. קורא ותיק
ספרותי מוסיקלי
ללא נוכחותו של גיל שוחט
כמעט כל הכרטיסים כבר אזלו!