אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #445 18/05/2009 כ"ד אייר התשס"ט
G
בגיליון:

מאמרים

רוני אהרון פטיק / מצבות מספרות:

המשוררת Adelaide Anne Procter

 לונדון 1825-1864

 במסגרת סיוריי בפינותיה הנחבאות של יפו, אני מרבה לפקוד את בית הקברות הפרוטסטנטי הקטן והנחבא באחת הסמטאות היוצאות מרחוב יפת הסואן. המצבות האילמות מספרות את סיפורה של יפו במאה ה-19, ואלבום התמונות של הדמויות שהטביעו את חותמן על העיר באחת התקופות הסוערות בהיסטוריה שלה, נפרש בפני המטיילים העורכים היכרות עם:

* משפחת קלארק האמריקאית, מחסידיו של המטיף ג'ורג' ג'ושוע אדאמס ("ציוני נוצרי" מייסד המושבה האמריקאית ביפו בשנת 1866) שהאמין כי לעם ישראל ולארץ ישראל יש תפקיד חשוב בגאולה הנוצרית.

 *בריגדיר ג'נרל אדוארד תומס מיטשל, מפקד הארטילריה של הצבא הבריטי, האחראי להסגת כוחותיו של מוחמד עלי שליט מצרים בשנת 1841 והשבת השלטון העות'מאני לאזור.

* הד"ר תומס הודג'קינס, רופאו האישי וידידו של הנדיב הידוע משה מונטיפיורי. ועוד.

בשולי בית הקברות נחבאת לה מצבתו (רצ"ב תמונה) של קפטן שארפ מניו-וויל, פנסילבניה, 1831-1881 – מילות הטקסט המרגש החקוקות עליה עוררו את סקרנותי. בחיפוש באינטרנט התברר כי מדובר בחלק מהשיר CHANGES (שינויים) שהופיע בשנת 1858 בקובץ שירים בשם "LEGENDS AND LYRICS" של המשוררת האנגלייה אדלאיד אן פרוקטר, אחת המשוררות המפורסמות והנקראות באנגליה בתקופה הוויקטוריאנית וחביבת המלכה ויקטוריה.

את השיר המלנכולי על מחזור הזמן החולף ביעף, תוך שהוא מביא בכנפיו כאב וצער, אך גם נחמה ותקווה ללב הדואב, נהגו לחקוק כנראה על לא מעט מצבות במאה ה-19.

מעניין לדעת אם מישהו מהקוראים פגש בשיר ע"ג מצבה בבית קברות אחר בארץ? אשמח אם יודיעוני על כך.

המשוררת הצעירה, בתחילת דרכה, הצליחה לרגש גם את צ'רלס דיקנס – עורך השבועוןHousehold words – שפרסם בשנת 1853 את שירה הראשון והעתיר עליה שבחים מבלי לדעת כי מאחורי שם העט Mary Berwick מסתתרת לא אחרת מאשר אדלאיד, בתו המחוננת של חברו הסופר.

צ'רלס דיקנס כתב את ההקדמה לקובץ השירים המפורסם הנ"ל. המשוררת הפילנתרופית והפמיניסטית, ששלטה בשפות רבות, תרמה מזמנה לחלשים בקהילה ונחשבה לאשת מופת.

הקטע המודגש בשיר הוא המופיע על המצבה ביפו:

 

CHANGES

 

Mourn, O rejoicing heart!

The hours are flying;

Each one some treasure takes,

Each one some blossom breaks,

And leaves it dying;

The chill dark night draws near,

Thy sun will soon depart,

And leave thee sighing;

Then mourn, rejoicing heart,

The hours are flying!

 

Rejoice, O grieving heart!

The hours fly fast;

With each some sorrow dies,

With each some shadow flies,

Until at last

The red dawn in the east

Bids weary night depart,

And pain is past.

Rejoice then, grieving heart,

The hours fly fast!

 

רוני אהרון פטיק

מורה דרך

patick_rony@hotmail.com

 

 

דורון גיסין

פרקי ילדות מפתח-תקווה

ב. עץ התות והשלג הגדול של חורף 1951
[התוספות בסוגריים מרובעים הם של אהוד בן עזר]
במרכז החצר [של סבא יהודה ראב ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה] עמד לו עץ תות זכר. להבדילו מעץ תות נקבה – נושאת פרי, זכר לא. לי, הצעיר בשנים, נדמה היה עץ התות לענק. גזע חלק ללא ענפים התנשא עד לגובה של מעל שני מטר ורק שם החל להתפצל לענפים. הטיפוס היה כמעט בלתי אפשרי עד שנמצאה לי דרך אחרת, ענפיו של העץ כיסו את גגו של המבנה ששימש כדיר ל"חמודה", העז הלבנה שהיתה חלק ממשק החי שנועד לעזור בכלכלת הבית. משהצלחתי לטפס על גגו של הדיר וממנו לענפי העץ הייתה זו דרך כמעט סלולה עד לראשו.
תוך כדי ניעור הענפים נדמה היה שנמצאתי בראש תורן ספינה נפוחת מפרשים ומובילה את נוסעיה למחוזות לא ידועים מלאי הרפתקאות. הנוף הנשקף מצמרתו של העץ השתרע עד לדיונות הלבנות שבפאתי חוף הים של תל-אביב וביום בהיר אפשר היה להבחין אפילו בפס דק כחול – הים.
עם חזרתו של אבא משירותו הצבאי במלחמת השחרור הגיע איתו גור כלבים מסוג זאב גרמני. הכלב "קאדו", שמו נקרא על שמו של שר המושבות הבריטי סיר אלכסנדר קאדוגן. צמח להיות כלב ענק שהצלחתי אפילו פעם או פעמיים לרכב על גבו. אימא, ששלחה אותי לקניות במכולת אצל לייזר, לא ידעה שהפטנט שבגללו הייתי חוזר עם הקניות בזמן קצר ביותר היה ללכת למכולת עם הכלב. כשזה הראה את פרצופו הכלבי בפתח המכולת, היתה זו מתרוקנת כבאורח פלא וכך נותרתי הקונה היחיד והרשימה שאותה הגשתי הושמה בזריזות-שיא בסל, העיקר לא לראות אותנו במכולת. כשסיפר לייזר על כך לאמא יצאה הגזירה שקאדו ייקשר לעץ התות ללא אפשרות להתירו וכך הופסקו הטיולים שבהם שימש כמלווה נאמן, כך שאף אחד לא העז להציק לי הקטן והחצוף, ואלה הפכו למטלה לא נעימה.
במורד רחוב בילו, מול הכניסה הראשית לבית ספר פיקא במשכנו החדש, שכנו משני צידי הרחוב שכנים בלתי אפשריים לכאורה. מימין ביתה של משפחת פריימן – משפחה דתית, ההורים, שניהם רופאי שיניים יוצאי גרמניה, בעלי אחת מהקליניקות המקצועיות הראשונות בעיר, גידלו שני ילדים: בת – נאווה ובן – שמואל שהוא בן גילי .
שמואל או "טואל" כפי שכונה במשפחתנו היה חבר למשחקים והשתובבות שלאחר הלימודים. באחד הימים שיחקנו בכדור וזה התגלגל לתחומו של כדו הקשור לעץ התות. טואל נכנס בטבעיות לתחומו של הכלב, שהכירו מילדותו, לקחת את הכדור, וקאדו, שלא כדרכו, התנפל על טואל ובנשיכה עזה כמעט שקירקף אותו. שבועות התהלך שמואל עטור טורבן מתחבושות על ראשו ואיני יודע אם זו היתה הסיבה שבגללה התרחקה חברותנו אבל כנראה שבלחצם של ההורים משני הצדדים הלכה חברותנו ודעכה.
בבית שמצידו השני של הרחוב התגוררה משפחת דינוביץ. גברת נורה דינוביץ שלטה ביד רמה בבעלה, במבטא אנגלו-זקסי, ודאגה לפרנסת הבית באמצעות קיוסק שניצב מול הכניסה לבית-הספר, ואנו הילדים רכשנו שם בפרוטות המצויות בידניו ממתקים או כוס תסס, ושיא הממתקים של אז – הקרטיב הידוע בטעם לימון, שהיה צובע את הלשון בצבע צהוב זוהר. הרפתקאותיה של נורה דינוביץ הלא הם מסופרים בספרו של אודי – "המושבה שלי". [אודי – לא צריך להגזים – זו לא בדיוק היא!]
חיים דינוביץ, גוף עצבני עם עיניים עכבריות ושער מסופר קצר נוסח המרינס האמריקאי. היה שומר השדות של המועצה הכפרית, לבוש כל ימיו במכנסי חאקי קצרים, חולצה קצוצת שרוולים ומרובת כיסים, נעליים גבוהות עם סוליות ממוסמרות וגרבי חאקי שהגיעו עד מתחת לברכיו – והטיל את אימתו עלינו הילדים, עד שקלטנו שמי שמושך למעשה בחוטים היא נורה "דרלינג". לילה אחד הפריעו יללות התנים את מנוחתם הלילית וחיים יצא אל המרפסת וירה ברובהו לעבר להקת התנים, ואת גוויות שלושה מהם ראינו אנו, ילדי השכונה, למחרת בבוקר שוכבים ומעליהם כבר חג ענן זבובים ממש, מול הכניסה לחצר.
בהתקרב מועד ראש השנה היה ד"ר פריימן מותיר את הטיפול בחולים בידי אישתו והיה מבלה את ימיו באימונים לקראת תפילות החגים. מהיותו יקה עשה את כל מה שצריך וחייב להיעשות על מנת להגיע לתקופות החג כשגרונו מאומן וכל צליל וצליל הבוקע ממנו נדמה היה לתקיעת שופר. היה עומד ב"סלון" הבית ונושא קולו בסולמות וסלסולים וכך זכה להיקרא בשכונה – השור-הגועה.
בחורף שנת 51 ירד השלג הגדול וכיסה את פתח-תקווה במעטה לבן. אבא ואימא העירו אותנו הקטנים באישון לילה לראות את הפלא, משום שחששו שעד הבוקר ייעלם השלג אך זה החזיק מעמד כשלושה ימים ואיפשר לנו לבנות בובת שלג כהלכתה בחצר הבית.
רוח שטות סחפה את כולם, וגדולים כקטנים השתובבו בזריקת כדורי שלג. גם מורי בית הספר השתתפו בחגיגה ובמו עיניי ראיתי את המורה לאנגלית זאב סאבו משליך שלג מלא חופניים לעברה של אימא, מרים, שהיתה גם היא מורה בבית-הספר.
כדברי המשורר – נקמת ילד קטן מי ישורנה – התייצבתי במארב בסוף הלימודים והמתנתי בסבלנות מאחרי השיחים שצמחוו ליד גדר החצר של הפריימנים. כשהבחנתי בסאבו יוצא לכיוון שלי – הכנתי לי ערמת שלג שראוי היה להתכבד בה והמתנתי בסבלנות. סאבו עבר בדיוק במקום שבו רציתי שיעבור, כלומר אני מוסתר בחצר על הגבעה והוא בשביל מתחתיי, ואז, ברגע הנכון – הטחתי לעברו: " אתה שלג על אמא שלי לא תזרוק!" – וליוויתי את הקריאה בכמות נכבדה של שלג שנחתה אל תוך צווארנוו של המורה והחליקה במורד גבו. מלא גאווה ש"נקמתי את נקמתה של אימא" באתי הביתה וסיפרתי את המעשה לאימא. תגובתה לא איחרה לבוא ומספיק אם אומר שבאותו אחר-הצהרים לא יכולתי להניח את ישבני הדואב על כיסא ויכולתי רק לעמוד.
ארבעה גלגלי גומי היו לעגלה, שניים שהיו קבועים מאחור והשניים שמלפנים היו קשורים לציר עם צלחת גדולה ממתכת במרכז, שהיה צמוד לתושבת עגולה מרוחה בדג'גחצ – עטרן שחור, וכך יכלו להסתובב עם היצול לאותו יכוון שמשך אותן סוסו הזקן של לייזר מוכר הלחם. לא היה צורך להודיע על בואו של מוכר הלחם מאחר וריחו של לחם אפוי טרי היה נישא כבושם באוויר ומכריז על בואו לשכונה.
שלא מדעת גרמנו אנו הילדים למוכר הלחם להגיע בעצמו לפת לחם מאחר והיה זה "ספורט" מקובל להתגנב אל מאחורי העגלה, לפתוח את דלתותיה האחוריות ולסחוב לחמניות טריות ולחם ולטרפן כמוצאי שלל רב, כך שבסופו של יום היה לייזר נאלץ להשלים מכיסו את מחיר הסחיבות. עם השלל היינו נמלטים כל אחד לחצרו נעצרים ליד גינת הירק וקוטפים פלפל או עגבנייה או תולשים מתוך האדמה צנון או גזר, שוטפים את רגבי האדמה מתחת לברז שעמד במרכז הגינה ואוכלים בכל פה.
בכלל, ענייני אוכל העסיקו אותנו הילדים רוב שעות הפנאי של אחר-הצהרים, וכל עצי הפרי בשכונה, לא משנה בחצרו של מי גדלו, היה מטופל על ידניו באופן יסודי עד שנשמעו צעקותיהם של בעלי הבתים שגירשו את החמסנים הקטנים לכל עבר. כפי שציינתי קודם, כל משפחה גידלה בחצר ביתה משק חי קטן וגינה של ירקות שהשלימו את החסר בכלכלת הבית. החצרות בין הבתים היו פרודות לכל עבר בלי גדרות וכך יכולנו לעבור מחצר לחצר וליהנות מפירות וירקות טריים שטעמם היה משובח לאין-ערוך מטעמים של גידולי החממה של היום.
תחילתו של תהליך כבישת הזיתים היה ברכישת פחים בעלי מכסה גדול שנרכשו אצל הפחח בשוק. אלה נשטפו ביסודיות ויובשו בשמש והמתינו להגעת הזיתים הירוקים, שהורדו מחלקו האחורי של הג'יפ בשעות אחר-הצהרים עם חזרתו של אבא מהעבודה. גיגית הכביסה הגדולה מולאה במים ולתוכה הוכנסו הזיתים ליומיים על מנת שמקצת המרירות הטבעית תצא מהם. לאחר מכן יובשו הזיתים בשמש, ובמקבת עץ גדולה "שברו" את הזיתים. מה שהיום מכונה בשפה מקצועית "זיתים מבוקעים". שכבה של זיתים הוכנסה לתוך הפח עליה פוזר מלח בישול גס, פרוסות לימון חתוכות ושניים או שלושה פלפלים חריפים מיבול הגן וכך הלך ונמלא הפח עד מלא גובהו מים שהורתחו וקוררו עד שהיו פושרים ונמזגו עד לכסוי הזיתים. שכבה דקה של שמן זית נמזגה מעל ומספר ענפים של שומר-בר הוכנסו אל הפח. כך, כאשר התכולה גודשת את הפח מלוא גובהו, נמתח נייר פרגמנט על פתחו והמכסה נסגר היטב בטפיחות פטיש כך שאוויר לא ייכנס פנימה. כך עומדים להם הפחים במשך כשבועיים וממתינים להבשלתם. היה זה תפקידם של הילדים להוציא את הזיתים הכבושים מתוך הפח ולהעבירם לצנצנות זכוכית סגורות היטב לשימוש יום- יומי.
  אודי ובן דודו עסקו בכך באחד הימים ואני, שצעיר הייתי מהם בשנים אחדות, הייתי שולח יד מדי פעם ולוקח מדגם לטעימה. אם בגלל שהטרדתי אותם, הגדולים או סתם מתוך שיעמום, העמידו לי השניים אתגר. אם אוכל 200 זיתים בלא הפסקה אקבל חמישה גרוש – "הון תועפות". עמדתי באתגר והפכתי עשיר אך עם כאבי בטן וצריבת מלח פלפל וזיתים מרים שטעמם העז גרם לכך שלא אוכל להכניס לפה אוכל מוצק במשך ימים אחדים.
לכל ילד בורגני טוב יש שלוש מערכות בגדים. מערכת אחת הם בגדי השבת והחג וכשמם כן הם, מיועדים ללבישה רק בימים הטובים או כאשר הולכים לביקור חשוב וחייבים לעשות רושם על המארחים.
המערכת השנייה היו בגדי היום איתם הלכנו לבית-הספר, ברגע שחזרנו מבית-הספר או מהגן, נכנסה מערכת הבגדים השלישית, אלה היו בגדים יחסית ישנים, קצרים מדי או ארוכים מדי, בדרך כלל מטולאים ביד אמן בברכיים או במרפקים. בדרך כלל אלה בגדים שעברו במשפחה מדור לדור, מהמבוגרים לצעירים, ושימשו כבגדים לשעות הפנאי. לכל אחד היה לפחות זוג אחד של "שפיל-הויזן". התכונה החשובה ביותר שלהם היתה שיכולת ללכלך אותם מבלי להיענש על כך. זכורני מקרה אחד שבו, בהיעדרה של אימא, לא הקפדתי להחליף את בגדי בית-הספר ב"שפיל הויזן" וירדתי לשחק בשכונה. קבלת הפנים של החברים היתה מתגרה במיוחד וזכיתי בין היתר גם בברד של כדורי בוץ וגם בהשתתפות בתגרה שבה "חובלו" המכנסיים החדשים ונקרעו, וכן זכיתי מן ההפקר בפנס בעין ובאף מדמם.
בזאת כמובן שלא נגמר הסיפור. כשחזרתי הביתה ב"מלוא-תפארתי" חטפתי כהוגן מאימא על כל החטאים, אי החלפת בגדים בניגוד להוראתה המפורשת, לכלוך הבגדים למחרת יום הכביסה, כך שצריכים לכבסם במיוחד, וגולת הכותרת, קריעת זוג מכנסיים חדשים של אתא כי כידוע "הכסף לא צומח על העצים" וגם היא וגם אבא עובדים קשה על מנת לפרנס את המשפחה ואילו אני חסר התחשבות לחלוטין.
 
המשך בוא יבוא לשמחתם של חובבי סיפוריו של דורון גיסין
 
דורון היקר,
חוששני כי בקשר להכנת הזיתים, זיכרונך בגד בך ועירבבת יחד הכנת מלפפונים כבושים (שבאמת סוגרים מיד ושמים שמיר) והכנת זיתים דפוקים, שזה סיפור אחר לגמרי. ואף כי ראשית המסיק תהיה רק בעוד כארבעה חודשים ויותר, אני שב ונותן כאן את המתכון של המשפחה שלנו, שלמיטב ידיעתי וזיכרוני גם אבא שלך וסבא שלך כך היו דופקים:
 
הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)
בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי
מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.
משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.
לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.
ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.
מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.
מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.
הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.
לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.
בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.
לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.
יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"
שלך, אודי
 
אמציה פורת

אין סומכין על ה"סְמוֹך"

על ידידי הפרופסור מנחם כהן בהגיעו לגבורות
דברים לחוג של בני משפחה וידידים
 ביום י באב תשס"ח
 
אל מנחם התוודעתי בקיץ שנת 1954, כלומר לפני חמישים וארבע שנים, במחנה האימונים לגדודי המילואים בבית גוברין. אני זוכר את מנחם כמו שראיתי אותו בפעם הראשונה, בחור צעיר (תתפלאו, אבל זה מה שהוא היה אז), ממושקף, גבה קומה, שעומד מתוך שחיחה קלה של הכתפיים, אותה שחיחה שהיא בוודאי מוּכּרת לכל קרוביו ומיוּדעיו, ובעיניי שלי הייתה תמיד כמין ביטוי גופני שלא מדעת להצנעת הלֶכת שהיא מטבעו ומברייתו. היינו אז שנינו קצינים חדשים בפלוגה, מנחם חבש אז כומתה שחורה, אולי של השריון בחיתוליו או של תותחנים, אני לא זוכר, והוא התמנה להיות סגן מפקד הפלוגה – הסמ"ך מ"ם פ"א בעגה הצבאית – ואני הייתי מ"ם מ"ם, מפקד מחלקה טרי, שזה לו שירותו הראשון בגדוד מילואים, גדוד החי"ר 68 של חטיבת ירושלים. הצנָעַת לֶכת, אמרתי? נכון, אבל עד מהרה ראינו שמאחורי ההופעה השקטה הזאת עומדת אישיות חזקה של אדם שיודע את המעשה שלפניו, ולא עברו ימים רבים עד שראיתי בו את מפקד הפלוגה למעשה, ואינסטינקטיבית נָהיתי אחר המנהיג והמנהיגוּת שבו. מפקד הפלוגה להלכה אמנם היה בחור אינטליגנטי מבריק מכמה בחינות, אבל דבר זה היה בעוכריו – הוא האמין בכוח האלתור שלו, כאילו אין לך דבר שאין בכוחה של האימפּרוֹביזציה למצוא לו תקנה, וממילא לא הקפיד על הכנה מוקדמת, ולא עברו שירותי מילואים אחדים בגדוד, והמג"ד אכן עמד על הדבר, ומנחם, שעשה בינתיים קורס מ"ם-פאי"ם (מפקדי פלוגות), התמנה למפקד הפלוגה, ואני לסגנו.
התמזל מזלי בחיי, והיו לי מחנכים טובים תמיד, ואחד מהם הוא מנחם. הלקח העיקרי שהיטבתי לשמוע ולספוג ממנו – אולי מפני שאני עצמי הייתי מלכתחילה קרקע נוחה לזה – הוא: "אין סומכין על ה'סְמוֹך'!" (במשמע "סמוֹך, יהיה בסדר"). ימים רבים קודם שעמדו על הרעה החולה הזאת בארץ ובצה"ל, כבר ראיתי לפניי מפקד שלבד מעצם טבעו, זה היה אחד הלקחים שהביא עמו גם מניסיונו במלחמת השחרור. כשהקפיד מנחם עם החייל הפרט שהנפילה לתפוס עמדה תהיה נפילה כהלכתה, והזחילה תהיה זחילה, בוודאי ראה לפניו את שדות הקרב של מלחמת תש"ח, וידע שהאימון הקפדני הלא מתפשר חשוב גם להשגת המטרה וגם להצלת חיים. כשהכין מנחם באימונים, למשל, ביום, תרגיל של כיבוש יעד מבוצר בלילה, אני זוכר אותו עובר בין המחלקות והכיתות ומקפיד שכל מפקד מאמן את פקודיו וכל חייל יודע את תפקידו ואת חלקו במשימה, כגון בטיהור התעלות והעמדות שלאורכן, על היעד. ואכן היה האימון הקפדני ניכר כבר בתרגיל הכיבוש שנעשה ביום, כאימון לקראת הלילה. ואחר כך, בלילה, מן הרגע שנשמעה, תחילה "על יבש" (בתרגיל בלי אש), ואחר כך "על רטוב" (בתרגיל עם אש) הפקודה "חבלנים קדימה", לפרוץ את גדרות היעד המבוצר ולפלס בהן כניסה בעזרת בּוּנְגָלוֹר, התנהלה הפעולה של כיבוש היעד בתיאום מושלם בין כוחות הפורצים המטהרים ובין הרֶתק, הכול מתוּזמר בקפידה בניצוחו השקט והבוטח של מנחם. הנה כי כן, בדבר חשוב אחד ראיתי את עצמי חניך ואח למנחם – בידיעה שאת ההצלחה אין להניח לכושר האלתור ולמזל; הצלחה פירושה שיש להקדים לה עבודה קשה, לפעמים עבודת פרך, של הכנה קפדנית, דייקנית ואחראית.
כשאני הוגה במנחם של הימים ההם, ובעצם גם של הזמן הזה, אני רואה אדם שכולו רצינות וכובד ראש. לא חלילה שהוא היה נעדר הומור ולא היו לו רגעים של קלילות ושל בדיחות הדעת, אבל קשה היה שלא להרגיש שרגעים כאלה עם מנחם, ובייחוד בעניין רציני כמו אימון פלוגת מילואים והכנתה ליום פקודה, הם בבחינת פֶסק זמן – קשה היה לשכוח שעוד מעט תשוב ותשׂתרר הרצינות והגישה העניינית. לכן ראיתי, לצורך הדברים האלה, להזכיר לפחות עניין משעשע אחד מעבָרנו הרחוק ההוא (הרחוק, אמרתי? הלוא זה היה רק אתמול!), כגון הפָּטֶנט שהמצאנו מנחם ואני בבסיס האימונים בבת שלמה נגד עקרבים.
כל שנות שירותנו במילואים בגדוד הזה חָלַקנו מנחם ואני באוהל סיירים זוגי, כדרך הימים ההם, כלומר לשנת הלילה היינו שוכבים על הארץ, בלי מיטה ובלי חציצה של ממש בינינו ובין אדמת ארץ ישראל הטובה, הארץ הנהדרת הזאת שנטבעה לא רק ברוחנו, על ידי המקרא ושאר כתָבינו המופלאים, אלא חדרה לעומק ישותנו גם דרך הרגליים והעור ונקבוביות הזיעה, כחום היום ובצינת הלילה – אבל מה נעשה ופה ושם היא גם שורצת עקרבים? ובבסיס בת שלמה היינו שומעים כמעט בכל לילה זעקת שֶבר של חייל שעקץ אותו עקרב צהוב רשע. ואז המצאנו מנחם ואני את הפטנט הזה: אין מדליקין נר בלילה בחשכת האוהל, וממילא אין רואים את העקרבים, ומקווים לטוב וישנים שנת ישרים. עובדה שזה פעל, ולא נעקצנו. אם יש בסיפור הזה משהו מיסוד הכזב הנבנה ממרחק השנים, אני לא מתנצל על כך בשום פנים, משלושה טעמים: האחד הוא שלא ייתכן מבט לאחור על התרקמות של ידידות בין שני אנשים צעירים, בימים שעדיין היו קלים ברגליהם ורצים על הגַ'בּלָאוֹת כאיילות שלוחות, ועצמותיהם הרכות יכלו לשכב בלי חציצה על הארץ – לא ייתכן כַּדָבר הזה בלי משהו מן הצ'יזבּת; והטעם השני הוא: ריבונו של עולם, איך אפשר לחיות מתוך רצינות וכובד ראש כה רב – צריך קצת הפוגה, לא? והטעם השלישי הוא שככל הזכור לי אכן כך היו הדברים – תוכיחו שלא!
אבל אם נחזור אל הרצינות בכל זאת, באוהלי הסיירים האלה הייתי שומע לפעמים מפי מנחם על הקורות אותו במלחמת השחרור, שבה התנסה במסות קשות.
לאחר כעשר שנים של שירות בגדוד, נפרדו דרכינו בשירות מילואים, מנחם הועבר להיות סמג"ד, סגן מפקד גדוד, בגדוד אחר, וגם אני הועברתי לתפקידים אחרים בגדודים אחרים.
בתוך אותן השנים ראיתי גם מקצת מן הקשר הנרקם בין מנחם ובין רעייתו לעתיד, אֵם המשפחה זיכרונה לברכה, רחל לבית אנגל. תמונה אחת נחקקה בזיכרוני; רק במקרה הזדמנתי אל המקום בטיול עם הכלבה שלי, וראיתי את רחל ומנחם יורדים מרחוב מטודלה, או אולי זה היה מרחוב התיבונים, על צלע הגבעה אל עמק המצלבה, והוא יורד לפניה בהילוך אחורנית, פניו אליה, והוא אוחז בידה ומנחה אותה, ושניהם שמחים וצוחקים כמו ילדים חביבים. לימים, כשנהיה הקשר הזה למשפחה חמה ומהודקת, ואני הייתי נכנס אליכם לפעמים בערב, בדירה ברחוב חרל"פ, וכולם היו יושבים יחד לארוחת ערב, ואימא רחל הייתה מזמינה אותי תמיד במאור פנים להסב אתכם לשולחן, עמדתי על עוד דבר, שממרחק השנים, כשאני נותן את דעתי על מה שאנחנו שומעים ורואים היום, על הנתק שבין הורים לילדיהם, אפילו במשפחות של מה שקרוי בני טובים – ממרחק השנים הוא נראֶה לי דבר חשוב מאין כמוהו: היַחַד הזה של המשפחתיוּת שמקפידים לקבוע לה עתים ולטפח אותה.
 
עברו עשרים ושמונה שנים מפגישתנו הראשונה אז בצבא, ודרכינו, שמטבע הדברים התפרדו והתרחקו, באשר הלכנו איש לדרכו, נפגשו שוב באוניברסיטת בר-אילן. אני הוזמנתי ללמד עריכת מקור ותרגום באוניברסיטה, ומנחם היה אז דיקן הפקולטה למדעי היהדות. על הקשר המחודש הזה ועל עזרתו של מנחם בימים ההם סיפרתי בדברי הפרידה שלי עם פרישתי מהוראת העריכה (נדפסו ב"עוד ינובון", עלון גימלאי הסגל האקדמי הבכיר של אוניברסיטת בר-אילן, גיליון 5, תשרי תשס"ח [2007]). לענייננו כאן אני רואה לציין שהיה זמן שהייתי חוזר מן האוניברסיטה לירושלים עם מנחם במכוניתו, ובתוך כך היינו נעצרים בבית הדפוס בגבעת שאול, לראות בהתקדמות ההדפסה של הכרך הראשון, כרך יהושע שופטים והמבוא הכללי, של המפעל הכביר, מפעל חייו של מנחם, הלוא הוא מקראות גדולות הכתר.  
אני רואה קשר ברור בין מנחם המפקד הצעיר ההוא, ובין האיש העתיד להיות הפרופסור מנחם כהן, ההוגה והחוזה והיוזם השקט והסבלני, והמבַצע הקפדן והדייקן והאחראי של המפעל הגדול הזה. קשה לשער מפעל שעומד על הקפדנות והדייקנות והאחריות יותר מן הההדרה והעריכה המדעית של המקראות האלה, ובייחוד מיוחד של נוסח המסורה. והלוא הקפדנות והדייקנות והאחריות הן סימניו המובהקים של מנחם תמיד. דומה כאילו לא רק מנחם הוא שבחר לפעול את המפעל הגדול הזה, אלא המפעל עצמו הוא שבחר במנחם לעשותו, כי לא ראה לו טוב וראוי ממנו - מָשל כאילו יצתה בת קול ואמרה: מנחם כהן למקראות גדולות הכתר, ומקראות גדולות הכתר למנחם כהן.
 
נאחל לו למנחם בהגיעו לגבורות (מה – כבר?) אריכות ימים טובים של פעילות ועשייה, ורוב נחת מן השבט שהעמידו רחל ז"ל ומנחם, עד מאה ועשרים. רעייתי צפירה מצרפת את ברכותיה למנחם ולכם.
 
 
 
סנסציה מדהימה

הסופר יצחק אווורבוך-אורפז הוא ממוצא מרוקאי

יליד העיירה סאפי שבמרוקו
וכלל לא נולד בעיירה זינקוב שבאוקראינה
הוא קיבל את פרס ישראל לספרות עברית בשנת 2005
לא בתור אשכנזי אלא על הקְווֹטַה של המזרחיים!
ומעתה אין להם טענות על קיפוח היוצרים שלהם בפרס!
והנה ההוכחה – תעודה שהוצאה לו בעיר מָלָגָה מטעם הקונסוליה של מרוקו ביום 9 ביוני 1993
 

 
 
יוסף חרמוני

תרגום מדוייק ל"לילי מרלן"

לאהוד בן עזר שלום, 
קראתי את הנוסחים העבריים של "לילי מרלן", ואני רוצה להוסיף את תרגום השיר, שהתקנתי לפני שנים אחדות. התרגום איננו "נוסח עברי" אלא תרגום מדוייק (ככל האפשר, במגבלות המנגינה), על פי הנוסח הגרמני.
כדאי להוסיף פרטים אחדים על השיר: הוא נכתב, אכן, במלחמת העולם הראשונה. כשהולחן (בקולמוסו של מלחין שכתב גם מארש פופולארי של הצבא הנאצי) לא קרה איתו הרבה. עד שמישהו דחף אותו, סתם כך, לשידורי הרדיו של צבא רומל באפריקה, שהועברו מיוגוסלביה. תוך זמן קצר הפך לפופולארי בכל שדרות הצבא הנאצי, ואחר כך חצה את הקווים ועבר לצבאות בנות הברית. המעוניינים יוכלו לשמוע ביצועים באנגלית ובגרמנית, מפי מרלן דיטריך, ביצועים באנגלית בפי זמרות אחרות, וביצועים רבים בגרמנית, מזמן המלחמה.
העובדה שהטקסט הגרמני – שהולחן בגרמניה בימי היטלר – הושר גם בעברית באותם ימים, יש בה כדי להעיד על פתיחות שלא תמיד מאפיינת את עמנו.
תודה
יוסף חרמוני
 
לִילִי מַרְלֶן
תרגום: יוסף חרמוני
מוּל הַמַחֲנֶה, מוּל
שָעָר מְגוּשם,
אָז עָמָד פָּנָס וְ-
עוֹד נִצָב הוּא שָם.     
שוּב נִפָּגֵש שָם שְנֵינוּ, כֵּן,
 לְיָד פָּנָס רְחוֹב זָקֵן, –
כְּמוֹ אָז, לִילִי מָרְלֶן. (X2)              
 
הִתְמַזְגוּ צְלָלֵינוּ
וְהָיוּ אֶחָד.
וּבַרְחוֹב לָחְשוּ:
"זוֹ אהבה לַעָד!".
הֵם עוד יִרְאוּ אֶת שְנֵינוּ, כֵּן,
עוֹמְדִים לְיָד פָּנָס זָקֵן,
כְּמוֹ אָז, לִילִי מָרְלֶן. (X2)
 
אָז צָעָק שוֹמֵר:
"תָגִיד לָה לַילָה טוֹב:
אִם שוּב תְאָחֵר, –
שְלוֹשָה ימים תַחטוֹף!"
וּכְשֶהָלַכְתְּ יַדָעתִי, כֵּן,
לִבֵּך אִתִי, אֲנִי גָם-כֵּן
אִתָךְ, לִילִי מָרְלֶן. (X2)
 
גָם אִם אֶת דמוּתִי
אֶל חֲלוֹמֵךְ לַקָחְתְ, –
עוֹד בּוֹעֵר גוּפֵךְ,
עַל-כֵּן אוֹתִי שַכָחְתְ.
וְאִם בַּקְרָב כְּבָר לא אֶשרוֹד,
לְיָד פָּנָס מִי יעמוֹד
איתָךְ, לילי מרלן? (X2)
 
מִסָבִיב אֲפוֹר הַ-
כָּל, קוֹדֵר וְדָל.
רָק  חֲלוֹם שְֹפַתָיִך
מְעוֹפֵף אֶל-עָל.
כְּמוֹ עָרָפֶל לֵילִי צוֹנֵן,
אֶחזוֹר שוּב אֶל פָּנָס זָקֵן,
כּמוֹ אָז, לִילִי מָרְלֶן. (X2)
 
 אהוד: לדעתי לא היתה בכך שום "פתיחות", כדבריך. השיר נוכס על ידי חיילי בנות הברית כנקמה בגרמנים, הנה כבשנו גם את השיר שלכם! – ובהשפעת התרגום האנגלי הגיע אלינו כשיר של צבא בנות הברית, שלמזלנו היו גם המנצחים. לא היתה בכך שום פתיחות כלפי המנוולים הנאצים אלא להיפך – נקמה על כך שלקחנו מהם את השיר שלהם!
 
 
ד"ר נתן שחר

הפנס אינו צועק אלא דועך

לכב' חדשות בן עזר מכתב עיתי, 

בעקבות מכתבה של גב' ניצה וולפנזון, ובעקבות הרשימה של ידידי אליהו הכהן על שלושת הנוסחים בשפה העברית לשיר "לילי מרלן" – ברצוני לתקן מיספר שיבושים קלים.

בנוסח הראשון המתחיל ב"רוח סתיו נושבת פנס רחוב צועק" הפנס איננו צועק אלא דועך ולכן השורה הראשונה צריכה להיות: "רוח סתו נושבת פנס רחוב דועך."

בבית השני נכתב בשורה הרביעית "אני ברוך מחיל רגלים" אך צריך להיות "אני בחור מחיל רגלים."

כמו כן חסר בנוסח שהביא הכהן בית שלם, הבית השלישי, ולהלן לשונו:

 

"קול צפירת רכבת לטיפה אחרונה

לתחנה דוהרת רכבת אחרונה

זוג עינייך היפות בכו אז ושפכו דמעות

בליל סגריר נילי." [X 2]

 

באשר לנוסח השני של אנשי הפלמ"ח, הוא מובא בשלמותו בספר משפחת הפלמ"ח שערכו חפר וגורי, וכל מי שירצה לבדוק ולהשוות יעיין בעמוד 13 שם, ויתקן בהתאם.

 

באשר לנוסח השלישי, בדקתי והשוויתי מיספר נוסחים ולהלן הרווח ביותר המצוי בידי ואלה השינויים:

 

"חייל אנגלי ולראשו כיפה אדומה

פניו אדומים ואוזן לו סתומה...

(כל השאר עד סוף הבית ככתוב)

 

גם לשיר זה בית נוסף לפני האחרון וזו לשונו:

 

"פניו הם להב אש לבו פצצת אטום

בין שני עמים ישב ולא יידום

מצד אחד הוא שוב מסית

לצד שני הוא שוב יגיד

הארץ שלכם (ו)אנו רק אתכם." 

(זהו רק רמז לאלביון הנוכל)

 

בכבוד רב

ד"ר נתן שחר

 

אליהו הכהן: לא ראיתי כל מסמך מקורי

אהוד,

הנוסחים השונים של "לילי מרלן" בעברית עברו מפה לאוזן ונפוצו בארץ בווריאציות רבות. בכל פנקס שירים בכתב-יד תמצא נוסח שונה.

הבתים שהבאתי לקוחים ממסורת שבעל פה וממחברות שירים שנשמרו מאותם ימים.

לא ראיתי כל מסמך מקורי של מי ששירבט את בתי השיר המתורגמים/מעובדים האלה שעליו ניתן להסתמך.

האיש האחראי לנוסחים העבריים לא הזדהה עד כה.

גם הנוסח המופיע בספר משפחת הפלמ"ח, שיצא עשרות שנים מאוחר יותר, הוא רק אחד הנוסחים.

מתנדבי הבריגאדה החיים איתנו היום זוכרים, קרוב לוודאי, עוד כמה נוסחים של שיר נפוץ זה.

בברכה

אליהו הכהן

 

מידע שהתקבל מאתר זמרשת

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים –

יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il
 
רוח סתיו
רוּחַ סְתָו נוֹשֶׁבֶת
פָּנָס רְחוֹב דּוֹעֵךְ.
מַהֵר אֶל הָרַכֶּבֶת
כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ.
זִיו עֵינַיִךְ הַבָּהִיר
מִבֵּין אַלְפֵי בְּנוֹת-הָעִיר
זוֹכֵר אֲנִי, נִילִי.
 
 גירסת אברהם שלונסקי?
 
רוח סתיו נושבת
פנס-רחוב צועק
מהר אל הרכבת
כל הגדוד צועד
זיו עינייך הבהיר
מבין אלפי בנות העיר
אני חולם רק לִילִי
אהה, לילי מַרְלֵן!
 
הטקסט במקור הגרמני:
 
1. Vor der Kaserne
Vor dem großen Tor
Stand eine Laterne
Und steht sie noch davor
So woll'n wir uns da wieder seh'n
Bei der Laterne wollen wir steh'n
|: Wie einst Lili Marleen. :|
 
2. Unsere beide Schatten
Sah'n wie einer aus
Daß wir so lieb uns hatten
Das sah man gleich daraus
Und alle Leute soll'n es seh'n
Wenn wir bei der Laterne steh'n
|: Wie einst Lili Marleen. :|
 
3. Schon rief der Posten,
Sie blasen Zapfenstreich
Das kann drei Tage kosten
Kam'rad, ich komm sogleich
Da sagten wir auf Wiedersehen
Wie gerne wollt ich mit dir geh'n
|: Mit dir Lili Marleen. :|
 
4. Deine Schritte kennt sie,
Deinen zieren Gang
Alle Abend brennt sie,
Doch mich vergaß sie lang
Und sollte mir ein Leids gescheh'n
Wer wird bei der Laterne stehen
|: Mit dir Lili Marleen? :|
 
5. Aus dem stillen Raume,
Aus der Erde Grund
Hebt mich wie im Traume
Dein verliebter Mund
Wenn sich die späten Nebel drehn
Werd' ich bei der Laterne steh'n
|: Wie einst Lili Marleen. :|
 
 
ד"ר אברהם וולפנזון

הסולידאריות של המשמיצים

יום אחד בלבד לאחר שחשפנו את הקשר (תרתי משמע) בין שני המשמיצים המרושעים של ראש-הממשלה-לשעבר ("חדשות בן-עזר" 444 – 13.5.2009) – בא העיתונאי שביניהם (דן מרגלית) להביע בפומבי את הזדהותו עם המשמיץ שנכשל, ירון זליכה. כזכור, הודה ירון זליכה בראיון עיתונאי למגזין "עסקים" של "מעריב", כי פעל למען פטור ממכרז למשקיע גדול מסויים (אם כי לפני כן העליל בתקיפות על ראש-הממשלה אהוד אולמרט והאשימו בעבירה דומה בפרשת בנק לאומי – ולא התנצל ולא ביקש סליחה כאשר התבדו האשמותיו) . גם דן מרגלית, שזליכה הוא גיבור-התרבות שלו, שתק כדג, לא התנצל בפני אולמרט המושמץ ולא דרש מזליכה להתנצל.

והנה, ביום חמישי 14.5.2009, למחרת פירסומם של דברינו על "רצח באמצעות העיתונות" – יוצא דן מרגלית בעיתונו הנוכחי ("ישראל היום") בהתקפה עיתונאית על... פקידי האוצר, שלטענתו "היפנו עורף לעמיתם ד"ר ירון זליכה בגלל נימוקים שגם אם היו נכונים עסקו בזוטי-דברים והתעלמו מן העיקר."

דן מרגלית מתגלה בהתקפתו זו כנוקם ונוטר: לדעתו, יש מקום לשמחה לאיד על כישלונם של פקידי האוצר להשפיע על החלטות הממשלה בעניין התקציב. הוא כותב שהיתה לו "תחושה של צדק פואטי לראות את 'נערי האוצר' מתרוצצים במהלך דיוני התקציב חסרי אונים ואובדי עצות." על מה ולמה שמח כל כך דן מרגלית? הוא מסביר את תחושת הנקם שלו במילים הבאות: "מפני שכאשר התנהלה מלחמת 'בני אור' ב'בני חושך' על כשרות המכרז בבנק לאומי הם היפנו עורף לעמיתם ד"ר ירון זליכה...."

התיאור מדוייק – אבל, כמובן, "בני החושך" היו במקרה זה דן מרגלית וירון זליכה, שהתעלמו מן האמת ורצו לקבל מפקידי האוצר תמיכה ואישור להאשמות-השווא שלהם במגמה להדיח ראש ממשלה מכהן, שנבחר כחוק במערכת בחירות דימוקרטית.

פקידי האוצר שלא הצטרפו למסע השיסוי ולהשמצה ראויים לעונש, לדעתו של דן מרגלית. לעומת זאת ראש הממשלה לשעבר אינו ראוי ליחס הוגן של המערכת המשפטית – כי, טוען מרגלית ב"ישראל היום" – "אהוד אולמרט... לא חדל מלהעסיק את בית המשפט בבקשות סרק."

זהו ה"מוסר" וה"יושר" של השותפים לדבר עבירה של האשמות שווא עיתונאיות-משפטיות. עיתונאות חסרת רסן מצפוני מסוג זה מנסה להשליט טרור מקארתיסטי על פקידי האוצר – אם לא תעידו עדות שקר, כלומר שהאשמותיו של זליכה נגד ראש הממשלה נכונות – נאשים אתכם שאתם "עוסקים בזוטי-דברים" ונשמח לאידכם. הרמז ברור: תהיו סולידאריים עם המשמיצים, המטיחים אשמות שווא, ולא עם הקורבנות המושמצים על לא עוול בכפם.

זהו המוסר הציבורי שמנסים להשליט עלינו בימים אלה דן מרגלית וירון זליכה. הבה נקווה, שדעת הקהל הישראלית לא תלך שולל אחרי דברי התעמולה הדמגוגית של המכפישים הללו, המכרסמים כל חלקה טובה בשורשי הדמוקרטיה הישראלית.

 

ברוך תירוש: שונאייך ומכפישייך ממך יָצאו

לאהוד הנמרץ, שלום, 

כמנוי וקורא מועד, תרתי משמעי, של "חדשות בן עזר" המביא לעיתים רבות דברים מרתקים בשם אומרם, התאכזבתי הפעם למצוא ב"חדשות 444" חיבורי זעם של ד"ר אברהם וולפנזון ודודו פלמה, הטועים במשנתם ומטעים את התמימים.

ד"ר אברהם וולפנזון בחיבורו "רצח באמצעות העיתונות", מגבב בזעקת ליבו ובהרבה מאות חצאי אמת והרהורי לב בהקשר למבולקת המנהיגות שהובילה את ישראל מדחי לדחי בעשור האחרון. בתיסכולו, הוא מעלה נשכחות מימי רפובליקות ויימאר ופריז, וגם פרשות מרעישות מאצלנו משנות ה-70, כאשר אכן הכפשת יצחק רבין ז"ל בעבור חשבון הדולרים של רעייתו, היתה נואלת ומיותרת.

אולם בטעות הוא מתגולל על דן מרגלית העושה מלאכה נאמנה, וראוי שתבררו איתו מדוע הוא מאשים את אהוד אולמרט בהתנהלות לא ראוייה במהלך מלחמת הלבנון השנייה. בשיחה איתו יתברר מה התחולל בטיסת עיתונאים מעל לזירת הקרב, ולאחר מכן במפגש רעים בבית רוה"מ, וגרם להתנכרותו. זאת מבלי להעלות את נהנתנות ההנהגה ומשיכת עשרות מיליונים ממקורות "עלומים", שהם הפעילו בדור האחרון.

דודו פלמה, בחיבור "בר כוכבא המשיח הציוני הכוזב" – ממשיך להוכיח שאכן הננו עם סגולה. שהרי באיזו אומה תמצאו מלומדים המקדישים את מרצם ומאודם להפרכת המיתוסים ולהכפשת דמויות המופת בקורות עמם. רק אצלנו טורחים מאות מלומדים נחושים ובמענקים של מיליונים, להפריך את סיפורי המקרא. רק לאחרונה שמענו מלומד באונברסיטת תל אביב יוצא מדרכו בכדי לשכנע שאברהם אבינו ובני ביתו לא היו קיימים, לא היתה "יציאת מצרים" ולא "כיבוש כנען".  הכול עורבא פרח, לא היה הקרב בין דויד וגוליית, ולא התקיימה מלכות דויד ושלמה, שהיו ראשי שבט קטן בכפר יבוס-ירושלים. מי ממנהיגינו לא הוכפש על-ידי אנשינו יושבי הקרנות, ואיזה מאמץ השקיעו אנ"ש בהפרכת המיתוס של דברי יוסף טרומפלדור: "טוב למות למען ארצנו!" – ואגב, בספר "יזכור" לחללי מלחמת העצמאות, תמצאו תיאור מותו של סעדיה שרעבי ז"ל, איש פלי"ם שנפצע אנושות בקרב על הקסטל, וחבריו נדהמו להבחין בחול ליד גופתו את המלים "טוב למות בעד ארצנו."

גם בהשמצת בר כוכבא, שהיה לסמל במשך דורות, מושקע מאמץ רב ומכוון. בר כוכבא נקרא כך על-ידי רבי עקיבא, אך הוא כונה "בר כוסיבא" על שם עירו, והדבר הוכח במכתבים שנתגלו במידבר יהודה. דודו פלמה מצטט את כל דברי הרבנים שהתנגדו לבר כוכבא, ומעניין אם יבוא היום והוא יצטט את דברי פרופ' מגנס וד"ר גולדמן ועמיתיהם המתנכרים, שזעקו נגד "ההתגרות בגויים" והכוונה להקמת מדינת ישראל.

אחד מראשוני מכפישי בר כוכבא היה האלף יהושפט הרכבי המנוח, שלאחר שנים במבצעים מסוכנים בהגנה ובצבא, לפתע "רה את האור" החל להשמיץ את מי שנראה לו כלאומי. בויכוח שהתנהל, שאלתי אותו האם החלטת בן גוריון להסתכן בהחרבת הישוב היהודי על-ידי צבאות מדינות ערב ופורעי הרוב הערבי הגדול בסיוע כוחות בריטניה העויינים, הייתה מוצדקת או נואלת? או שמא מוטב היה להציע "ויתורים כואבים" ולקבל את מרות הערבים כבני חסות שלהם, כמוצע היום. "בוודאי שהייתה מוצדקת," השיב, "עובדה שהפעולה הצליחה!"

כלומר, העובדה שבר כוכבא הובס היא הקובעת, אילו ניצח היה נראה אחרת. וד"ל.

הרבה לא השתנה מאז שלהי בית שני, וצאצאיהם של המכפישים וממציאי סיפור "קמצא ובר קמצא" מהלכים גם היום אימים בעיתונות ובערוצי התקשורת, ומטיפים ל"ויתורים כואבים" שאולי יסייעו ל"צימצום" מטר הטילים על ישראל בגבולותיה המעודכנים.

 

שרגא

טול קורה

 קוראי המכתב העיתי הלילי חשופים תקופה ארוכה, למסע תמיכה בלתי מסויג בראש הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט. התמיכה היא מצד אחד בתכונותיו התרומיות והצלחותיו כראש הממשלה, והתקפה על כל מי שהעז להצביע על "פאשלות שונות" ועל אלה שמנסים להאשימו בפלילים ואף גרמו להדחתו.

הגדיל לעשות ד"ר אברהם וולפנזון (שם עט?) שפירסם בגיליון 444 מאמר בכותרת (בצבע אדום): רצח באמצעות העיתונות. במאמרו מונה הד"ר את המנהיגים הפוליטיים מארלוזורוב ורתנאו עד אברהם עופר (שלח יד בנפשו) ויצחק רבין שנרצחו בין היתר בגלל מסע רדיפה בעיתונות, ומשאיר לדמיונו של הקורא לנחש מה הרדיפה העיתונאית עלולה להביא על אולמרט.

כהוכחה לרדיפת השווא מזכיר ד"ר וולפזון חלק מפרשיות אולמרט, פרשת זליכה – בנק לאומי, שהוחלט לא להגיש בה כתב אישום, פרשת טלנסקי שהתברר שהעד הראשי הינו טיפוס מפופק בעצמו. אך ראה זה פלא, במאמר המשתרע על 3 עמודים שלמים לא ראה הד"ר לצורך להזכיר את ראשון-טורס, ארשה לעצמי לנחש למה שכח הד"ר דווקא את ראשון-טורס.

מן המפורסמות שתיקי שחיתות ושוחד הם מן הקשים, בגלל דיני הראיות בחוק הפלילי, מצד אחד, ובגלל התחכום הזהירות והחשאיות של המעורבים – להשגת הרשעה. ובפרט במקרה אולמרט, שהינו עורך דין מנוסה, ודבר אחרון שאפשר להאשימו הוא בתמימות. 

תיק ראשון-טורס, כמובן, יישקל על-ידי הפרקליטות ואם יוחלט להעמיד את אולמרט לדין, יקבע בית המשפט את חפותו או אשמתו. אך לפי מה שהתפרסם עד עתה, הפעולות של חיובים כפולים ומשולשים על נסיעות, רשומים וממוסמכים, ולא במקור בודד אלה כדרך שרושמים תנועות כספיות, תגובתו של אולמרט, כפי שהתפרסמה בעיתונות – לא ידעתי, עשו את זה בשמי וכו'. אם הדברים נכונים יש להסיק, לדעתי:

אולמרט לא בחל ולא זילזל גם בסכומים של כמה אלפי דולרים שהיה יכול להשיג בדרך מפוקפקת, ואומנם הם הצטברו בסופו של דבר למאה אלף שקל.

רדיפת הבצע שלו גברה על זהירותו, אומנם ההנחה שכנראה הניח שאף אחד לא יגלה כמעט שהתגשמה אך כמו שקורה לפעמים, חקירה סביב פרשת טלנסקי הובילה במקרה לראשון-טורס.

אולי אני מגזים ב"גזירה שווה", אבל ברוח המאמר של ד"ר וולפנזון קיים סיכוי שכמו שאלקפונה הורשע על עבירות מס הכנסה, יורשע אולמרט על גניבת אלפי דולרים ממוסדות כמו איל"ן והוועד למען החייל.

בהערה אחרונה, מציע ד"ר וולפנזון שכמו במיספר מדינות מתוקנות בעולם, פוליטיקאי שיש נגדו חשדות בפלילים יותן לו לסיים את הקדנציה ואז יוחל בחקירתו. הצעה זו מופיעה במכתב העיתי ולא לראשונה, לפי הצעה זו מר אברהם הירשזון היה ממשיך לכהן כשר האוצר ואולי גם היה דואג למשוך כספים מאוצר המדינה על חשבון תנאי הפרישה ממשרד האוצר.

לסיכום סיפור עם מוסר השכל: באחד הימים הייתי מעורב בתיק אזרחי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, העו"ד שיצג אותי נהג לקחת אותי להתייעצויות עם בכירי עורכי הדין באותה תקופה. יום אחד הלכנו להתייעצות עם עו"ד שהיה מדורג בעשירייה הראשונה של עורכי הדין האזרחיים. בתום הישיבה שאלנו והוא נקב שכרו, הוצאתי צק ורשמתי, העו"ד שלף במקום ממגירתו פנקס חשבוניות ורשם חשבונית, ואז הוסיף "אני לא כל כך צדיק כמו שאני פחדן" – ואכן אני מקווה שבעקבות פרשת הירשזון ופרשת אולמרט, יותר פוליטיקאים ועובדי ציבור וסתם אנשים שנקלעים לעמדות המאפשרות לבצע מעשי שחיתות – ילמדו את הלקח – ויפחדו!

 

דן ירדני: האלימות באמצעות המילה הכתובה

מזמן לא קראתי מאמר כה מרתק וכתוב היטב כזה של ד"ר אברהם וולפנזון ב"חדשות בן עזר" האחרון על "הרצח באמצעות העיתונות". ייתכן והיה מקום להרחיבו ולקרוא לו "האלימות באמצעות המילה הכתובה" – שהיא מסורת עתיקה ומוכרת במחוזותינו.

דן ירדני   

 

דן מרגלית ביקש תגובה

 עליי לתקן טעות עובדתית אחת ברשימתו של ד"ר אברהם וולפנזון "רצח באמצעות העיתונות" ב"חדשות בן עזר" 444.

דן מרגלית, בטרם פירסם את הידיעה על חשבון הדולרים של רבין, ביקש את תגובתו של רבין באמצעות דוברו, דן פתיר; ורק כאשר לא נתקבלה תגובה כלשהי, הוא פירסם את הידיעה.

 דניאל בלוך

 

 

אהוד בן עזר

אולי כבר תחזרו בכם, צדיקים שכמותכם?

בצדקנותכם כי רבה אתם תמשיכו לרדוף את אולמרט החולה ולהגן על מכפישיו עד אשר אולמרט יזוכה גם בתיק האחרון שיוגש נגדו, אם בכלל יוגש –

אבל כאשר מיליארדר יהודי אמריקאי, שלדון אדלסון, אזרח לא-ישראלי, מייסד בסכומי-עתק חינמון בשם "ישראל היום" המופץ במאות אלפי עותקים כדי לקדם את נתניהו לראשות הממשלה וכדי לרדוף ככל האפשר את אולמרט – עד שאכן הופל ראש הממשלה המכהן הנבחר שלכם לקול מצהלותיכם – וזאת בין היתר בכספי מיליארדר ההימורים האמריקאי – זה בעיניכם בסדר! על כך לא צייצתם מילה! זה לא שוחד בחירות!

כן, על כך איש מכם לא הרים קולו ולא כתב! גם לא האינטלקטואלים שלנו שחלקם נחשבים לגדולי הנביאים המוסריים בדור הזה!

אולי הם מפחדים מהכסף הגדול? ואולי מקורבים למכון "שלם" הנתמך על ידי אדלסון?

אני הייתי ב"ישראל היום" ואני יודע על מה אני מדבר. הפסקתי לכתוב בחינמון, אליו הוזמנתי בתחילתו כפובליציסט – משום שפסלו לפרסום רשימה שלי שהיה בה רמז לכך שאולי אולמרט אינו אשם (בזירה הפוליטית) ויש אשמים אחרים. "אנחנו לא תומכים בשחיתות!" – אמרו לי בפסקנות ממערכת החינמון. ואני הייתי, דומני, בעל המצפון העיתונאי היחיד בארץ – שבגלל התנאי המובלע הזה, שלא אוכל לכתוב דבר בזכות אולמרט ונגד מכפישיו – הפסקתי לכתוב ב"ישראל היום".

הפסדתי הכנסה חודשית קבועה, כי אני פרי-לאנס הכותב תמורת שכר-סופרים, ואני לא דן מרגלית, שכידוע אינו שכיר-עט אלא כותב אצלם בהתנדבות ותורם כל מה שהוא מקבל, אם בכלל מקבל איזה כמה אלפי שקלים – לאגודה לחולי סרטן הערמונית בישראל!

אז בבקשה, המשיכו לכתוב נגד השחיתות הנוראה של מאות הדולרים כביכול של אולמרט וחס ושלום אל תגעו ואל תזכירו את מיליארדי הדולרים של אדלסון, שאולי גם הם עמדו ברקע המאבק נגד אולמרט והכריעו אותו, בעזרתכם!

אז אולי כבר תחזרו בכם, צדיקים שכמותכם? או לפחות בקשו סליחה על מה שאמרתם ולכלכתם בשעתו על אהוד אולמרט בקשר לחקירות נגדו שלאחרונה בוטלו?

 

 

אליהו הכהן: אשריי גונבים ממני...

אהוד, ידידי, שלום לך,

אם תפתח את המדור הספרותי של "ידיעות אחרונות" מהיום, 15.5 (מופיע בתוך המוסף "7 לילות") תמצא בעמ' 22, במדור "על סדר היום" מאת יאיר קדר, קטע מתוך הפזמון "ויהי בימי פרוספריטי" של לאה גולדברג, שהבאתי לראשונה לפני כשבועיים במאמרי השלישי על פזמוני לאה גולדברג בעיתונך (חב"ע 439).

פזמון זה מעולם לא פורסם ע"י לאה גולדברג או בכתביה, או בשירון כלשהו של הזמר העברי, והוא פשוט העתיק אותו מהמאמר (כולל הניקוד וסימני הפיסוק וחלוקת התפקידים בין הסרסורים והלהקה...) כפי שהופיעו לראשונה במאמר בעיתונך.

נדמה לי שאתה צריך להתברך בכך שמצטטים מעיתונך גם אם לא מציינים את המקור.

בברכה,

אליהו הכהן

 

אהוד: וגם אתה, אשריך שגונבים וגונבים ממך מבלי לציין את המקור...

 

דודו פלמה

צריך היום לבדוק את כל נושא המשיח מחדש

שלום אהוד,

ראשית נחמד שאתה מגיב. אבל הפעם יותר מתמיד לא הבנתי את תקפותן של הערותיך.

בהערתך אתה כותב: "ראוי קודם לציין שרשב"י לא כתב את ספר הזהר אלא הוא נכתב מאות שנים אחרי כן בספרד, כפי שהוכיח פרופ' גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה היהודית. דבר נוסף הוא שאתה מבלבל בין משיחיות שמבקשת לפעול מחוץ להיסטוריה ולחוקי המציאות לבין מלחמה לאומית של עם על ארצו, ולכן בצדק אימצה לה הציונות, שלא היתה תנועה משיחית, את מצדה והחשמונאים ובר כוכבא."

לא כתבתי בשום מקום שרשב"י כתב את ספר הזוהר. מה שכן כתבתי הוא שהמסורת מייחסת את ספר הזהר לרשב"י. האם אין זה נכון? אני כמובן יודע שהמחקר מייחס את הזהר למשה דה ליאון (הדוד של מוצי ליאון, שחקן הפאר של מכבי יפו עליה השלום). ובאשר לבלבול בין סוגי המשיחויות, צריך לומר שלא מצאתי בשום מקום במאמר שכתבתי ביקורת על ההכרח הציוני להשתמש בבר כוכבא או במצדה. מה שטענתי הוא שצריך היום לבדוק את כל נושא המשיח מחדש, לאור האיום שעולה מצד מאמיניו הדתיים לאומיים על קיומה של מדינת ישראל.

דודו

 

אהוד: אני בוחר לעיתים להגיב בשולי מאמר או לשלוח אותו לפני הפרסום לתגובת המחבר-המבוקר וזאת רק מתוך הגישה העריכתית שתגובה מצורפת באותו גיליון מובנת יותר מזו שבאה רק לאחר גיליון או שניים.

ובאשר לעיקרי דבריך על משיחיות השקר בעם היהודי בדורותינו וסכנותיה – אני מסכים איתך וממליץ לך לקרוא את הקדמתי למהדורה העברית של "אין שאננים בציון" משנת 1987, בה שילבתי גם מכתב ששלח לי בנושא החוקר וההיסטוריוסוף הנערץ עליי – פרופ' גרשם שלום, שזכיתי להימנות של תלמידיו האמיתיים.

 

אורי הייטנר

הוא קרא לדרור

תגובה לדודו פלמה: "בר כוכבא – המשיח הציוני הכוזב", חדשות בן עזר 444
הכרעתו ההיסטורית של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל לא היתה מובנת מאליה. היישוב היהודי בארץ-ישראל היה, ברגע ההכרעה, בעיצומה של מלחמה קשה נגד ערביי ארץ-ישראל, מתוגברים בכנופיות שהסתננו מהמדינות השכנות, וברור היה שביום בו תקום המדינה תפלושנה אליה מדינות ערב על מנת להחריבה מיד עם הקמתה. היה ברור, שהמדינה שטרם קמה תידרש לעמוד נגד לפחות חמישה צבאות סדירים, מצויידים ומאומנים; שמדינה בת 600,000 איש תידרש לעמוד במתקפה של מדינות שאוכלוסייתן – עשרות מיליוני איש. מדינות העולם, ובראשן ארה"ב, הפעילו לחץ כבד מנשוא על הנהגת היישוב, להימנע מהכרזת המדינה ולנסות להגיע ל"פשרה". הפיקוד הצבאי העליון של "ההגנה" – צה"ל בדרך, הציג את הסיכויים לנצח במלחמה – 50:50. ברורה היתה משמעותה של תבוסה במלחמה הזו – השמדה טוטאלית של היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים לאחר השואה. הנהגת היישוב, ברובה, נטתה להכריע נגד הקמת המדינה.
מפקדים בצה"ל מכירים את רגע ההחלטה בתנאי אי ודאות, הידוע בעגה הצה"לית כ"צל"ש או טר"ש". במקרה של ב"ג מדובר בהרבה יותר מזה – החלטה שתביא להתגשמות חלום הדורות של העם היהודי, או שתמיט עליו שואה. קשה לדמיין הכרעה קשה מזו.
קשה לי להעלות על דעתי מנהיג אחר, שהיה מעז לקבל את ההחלטה שקיבל ב"ג. ב"ג הבין, שעל עם להילחם על חירותו ועל עצמאותו. הוא הבין, שעם שאינו נלחם על חירותו ועל עצמאותו, אינו ראוי לחירות ולעצמאות.
איך היתה שופטת ההיסטוריה את ב"ג, אילו תוצאות הכרעתו היו תבוסה במלחמה? מן הסתם, היסטוריונים היו מכנים אותו מטורף, לאומן סהרורי, איש דמים, משיח כוזב וכיוצא באלו.
1816 שנים לפני ב"ג, הכריע בר כוכבא הכרעה דומה – להוביל את עם ישראל למלחמה למען חירותו ועצמאותו. הוא הוביל את המרד בשלטון הרומי, שהביא לעצמאות יהודית בת ארבע שנים, אך בסופו של דבר לתבוסה של ישראל מול האימפריה הרומית, להרג המוני ולגזירות שמד קשות (גזירות אדריאנוס).
חז"ל, שחששו מפני רוח המרד, יצאו נגד בר כוכבא כפי שהמעיטו בערכם של המכבים וניסו להשכיח את סיפור מרידתם ביוונים, אף שהיה סיפור של ניצחון. הם השביעו את העם היהודי לא למרוד בגויים, לא לעלות בחומה ולא לדחוק את הקץ – שלוש שבועות שבעטיין העם היהודי השלים עם סבלו, נדודיו, רדיפותיו ונמנע מעשיה אקטיבית לקרב את הגאולה וביכר עליה המתנה פאסיבית לבוא המשיח, לגאולה ניסית.
תוצאתה הבלתי נמנעת של הפאסיביות הגלותית היתה השואה. הציונות, שקדמה לשואה בפחות ממאה שנה, היא האלטרנטיבה – אקטיביות לאומית של העם היהודי, הלוקח את גורלו בידיו ונאבק, וכשצריך גם לוחם, על חירותו, עצמאותו וריבונותו.
בצדק הציונות ראתה במכבים ובבר כוכבא דמויות מופת. חוששני שבפוסט בר כוכבאיזם, וכבר נתקלתי גם בפוסט מכביזם, יש יותר מקורטוב של פוסט ציונות.
מישהו מתגעגע לשלוש השְבועות?
 
הזמנה

 לערב השקות ספרים חדשים בסלון האמנותי של בת אור, הוצאה לאור

פגישות מהחיים – אליתימה-שולמית חתוכה

בציר מאוחר – צבי מכבי פרוש

מכתבים לתעלה – אוסי רז

בציפורני הגורל – רחל סיידוף-מזרחי

פגישה חלומית, עניין של הרגשה – יהודית מליק-שירן

משתתפים:

פרופ' אדיר כהן, ראש המגמה לטיפול באמנויות

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים

אדלינה קליין – מבקרת ספרות

צביה בר – אמנית רב תחומית

ירון דוד – נגינה בכינור

נאוה וגנר – נגינה בפסנתר

ירדנה קמהג'י – זמרת.

הערב יתקיים הערב, יום שני, כ"ד באייר 18.5.09, בשעה 19.30

בבית הסופר ע"ש ש. טשרניחובסקי, קפלן 6 תל- אביב

 

אהוד בן עזר

הפגישה עם דן בן-אמוץ בחלום

וגם במציאות בביתו ביפו
 יחד עם אריק רולו ובועז עברון
בעקבות Unease in Zion
מתוך היומן, דצמבר 1974
 
תל-אביב. 15.12.74. א' בטבת תשל"ה. יום ראשון. בינתיים היה לי סכסוך עם רטוש, אשר ביטל את השתתפותו בערב הדיון ב"צוותא" ב-10.12 על ספרי "אין שאננים בציון" [הספר האמריקאי]. הוא נבהל מן העימות הפומבי עם ליבוביץ. רושקה [צור] התעקשה לקיים את הערב, ובמקום רטוש הזמינה את בועז עברון [אף הוא מהמרואיינים בספר]. וכך היינו – אני המנחה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, א.ב. יהושע ובועז עברון.
באותו שבוע היה עליי לצאת לסדרת הרצאות מטעם הצבא באל-עריש, ולחזור ממש ערב הדיון. מזג האוויר היה גשום מאוד. והסידורים המוקדמים עם היחידה אליה הייתי צריך להגיע לא פעלו היטב, אולי גם במקצת באשמתי. על כל פנים, לאחר שלא התקשרו עימי לתאם סופית את היציאה עד ליום שישי בצהריים, ביררתי במפקדת קצין חינוך והודיעו לי שאינני חייב לצאת. וכך יכולתי לדחות את בקשת היחידה לתאם את יציאתי, שהגיע טלפונית רק במוצאי שבת, ה-7.12, שעה שעליי היה לצאת למחרת בבוקר. וניצלתי את זכותי שלא לצאת.
ערב ההופעה ב"צוותא" ירד גשם כבד והייתי בטוח שאיש לא יבוא, וחבל על ליבוביץ [מירושלים] ובולי [מחיפה] שיטרחו להגיע לעיר מרחוק. הקדמתי לבוא, והבאתי עימי את הטייפרקורדר. להפתעתי היה האולם מלא עד אפס מקום ואנשים עמדו גם בפתחים. היו למעלה מ-300 איש. והכניסה עלתה 4 לירות. נמכרו גם 4 (!) ספרים בכניסה. וחשוב מכך,שאנשים ראו את הספר. אני לא הברקתי במיוחד בדיון, כי הייתי במתח. היו שלושה סיבובים של צרורות שאלות מצידי ותשובות המשתתפים. ומחוץ לחלק מדברי עברון בסיבוב השלישי – מוקלט כל הדיון בקסטה 54 שלי.
בקהל היו יגאל מוסינזון, יעקב בסר, דן בן-אמוץ, אורי ראפ, מנחם ברינקר, חיים פלג, מיכאל קון, ועוד אנשים מעניינים רבים, וגם הרבה נוער וסטודנטים. שמעו בשקט ובעניין ובמתח רב. שעתיים נמשך הדיון והסתיים בדבריו היפים של בולי, וראיתי שאין טעם להוריד את רמת הערב על ידי שאלות מן הקהל, שהיו מתמשכות עד חצות, וכך סיימתי קרוב לאחת-עשרה בלילה, בדיוק ברגע הנכון.
הערב הוקלט בחלקו ל"קול ישראל", ומכל עבר שמעתי, ועדיין אני שומע, הדים טובים לערב זה. ה"כוכב" היה כמובן פרופ' ליבוביץ, אחריו – א.ב. יהושע. רק בועז עברון היה חיוור במקצת.
 
תל-אביב. 23.12.74. ט' בטבת תשל"ה. יום שני. פגישה שהתקיימה הערב. אתמול צלצל אליי דן בן-אמוץ והזמין אותי לבוא אליו הערב להיפגש עם אריק רולו, המסייר עתה בישראל. בדרך-כלל אני חש רתיעה, אם לא סלידה, מפני התופעה ששמה דן בן אמוץ. ספריו ניראים לי גסים ומסחריים. הוא היה בערב ב"צוותא" על ספרי, ואני נמנעתי מלהצליב מבטים עימו בתום הדיון, כשאני מנצל את העובדה שרשמית טרם הכירו בינינו.
הייתי אפוא בדילמה. והחלטתי לקבל את ההזמנה כי חשוב היה לי להכיר את רולו ולתת לו את הספר Unease in Zion – וכך הגעתי לשם הערב. ועוד בדרך פגשתי את רולו וויקטור צייגלמן מ"ניו-אאוטלוק" ויחד חיפשנו את דירתו של בן אמוץ בסימטת המזלות ביפו העתיקה.
אגב, ב-5.11 היה לי חלום שאני מוזמן עם יהודית לביקור אצל דן בן אמוץ בדירתו ביפו. חדר גדול מרוהט בסגנון מזרחי, שולחן גדול באמצעיתו וסביב מסובים כמה אנשים שאינני מכיר, דומני שגם זהרירה חריפאי היתה ביניהם. דן בן אמוץ הגיש מאכלים מעשה-ידיו – צלחת גדולה ובה "סְפֵּר-ריבּס", צלעות חזיר בנוסח סיני, וטעמם נפלא. ואחר-כך הוא מפי [מביא] איזה פרי טרופי גדול, צהוב, שטעמו משובח. יהודית מתנהגת עימו בחופשיות, כמכרה שלו מימים ימימה. ואפילו עוזרת לו להביא קערות מן המיטבח, הנמצא משמאל לחדר הגדול. ואני מתפלא, מאחר ולא ידעתי על היכרותם ובאמת אינם מכירים. חלום זה נתרחש עוד לפני הערב ב"צוותא". ואני זוכר את הרגשתי בחלום – הידיעה שאינני רוצה להיות ידיד שלו, ושאני סולד ממנו. וההפתעה על ההרגשה הנעימה של ידידות וקירבה אליו.
והנה, כשנכנסתי לחדרו המרכזי בדירה היתה לי הרגשה של Deja vue – של כבר הייתי וכבר ראיתי. ואפילו סיפרתי לו בהיתול את החלום, ושני פרטים – מקום המיטבח, וכן הפרי הטרופי, התאימו. הוא אוהב ביותר, לדבריו, את המנגו. אמנם, לא היה שולחן באמצע החדר. ובכלל, הריהוט לא היה לפי טעמי. בוהמי מדי. כמו מוזיאון. תמונות וכלים עתיקים וספרים עתיקים וספות ודרגשים ואמבטיה במרכז חדר השינה, והכול נושם עתיקות, מוזנחות ואבק, ממש כמוהו. הכול מקורי, ולא תרבותי. חוסר השורשים שלו בולט מכל פינה.
שוחחתי קצת באנגלית השבורה שלי עם רולו. צייגלמן הסתלק מיד. דן סיפר לרולו על ספרי והוא התעניין בו. השארתי בידיו את העותק שהבאתי, עם כרטיס ביקור שלי, וכתבתי לו הקדשה:
"To Eric Ruoleau, with hope for understanding, sincerely, Ehud Ben-Ezer"
 עד מהרה בא בועז עברון והתפתחה שיחה, בעיקר בינו ובין רולו. בועז משחק את הכוכב העליון. ספקולציות על מהלכיה העתידים של ישראל, ארה"ב וכל השאר, ולכך שאינו מאמין יותר בשיטת השלבים. הוא ניסה לייצג מעין עמדה ביקורתית המקורבת... ציטט פגישה שהיתה לו עם רבין בטרם נתמנה לראש ממשלה, וניסה להוכיח כי בדיעותיו רבין הוא "יונה" ומוכן לוותר על כל השטחים, אבל לצערנו הוא מאמץ לעצמו עתה עמדות קשוחות. ומה שבטוח הוא כי שעה שאמריקאים יכריחו אותנו לשבת לדיון עם האירגון לשחרור פלסטין – נשב. והדרך היחידה שלנו להשתחרר מהשפעה אמריקאית היא לשחק גם בקלף הרוסי ולערב אותם בכל הסדר באיזור. אחרת, האמריקאים ימכרו אותנו חלקים-חלקים לערבים ויגבו לעצמם את מחיר ההתקרבות למצרים.
רולו יצג עמדה עוד יותר פנטאסטית. מדוע אתם מקשיבים רק לדברים הקיצוניים של ערפאת ופהאמי, ולא לדברים המתונים שהם מגניבים להכרזות שלהם. ההכרזה של ערפאת עברה דיון בכל חוגי המחבלים (הוא כמובן השתמש בביטוי אחר) ויש בה כמה נקודות חשובות – הכרה בעקיפין בקיומה של ישראל. הכרה בקיום שתי אומות במדינה החילונית דימוקראטית שלו [של ערפאת], ו"חלום" על מדינה כזו, ולא מלחמה להשגתה. הוא [ערפאת] אומר שכל שטח שישוחרר לא יוחזר לחוסיין [מלך ירדן] – בכך הוא מפצה את הקיצוניים ממנו, אך אינו אומר שאותם השטחים שלא ישוחררו יישארו בידי ישראל. וכמו כן עצם נכונותו ללכת לוועידת השלום בג'נבה פירושה הכרה בישראל. ולכן אירגוניהם של חוואתמה, ג'יבריל וחבאש רואים בו "בוגד" ומנסים לטרפד את יוזמותיו. כל פעולת טרור נוספת בארץ היא ביטוי למאבק שבין האירגונים הללו. ומה צר אפוא שקשיחותה של ממשלת ישראל, שאינה מוכנה להכיר ביישות הפלשתינאית – דוחפת את ערפאת חזרה לזרועות הקיצונים שבין הערבים!
משמע – הפסדנו בעוונותינו הרבים עוד הזדמנות לראשיתו של הסדר שלום בכך שלא קיבלנו את ידו המושטת של ערפאת לעברנו!
עליי להודות כי הסבר מופרך שכזה טרם שמעתי. ואליו נילוו שוב הטענות שכל הבעייה אינה אלא שטחים, כביכול – אם רק תחזיר ישראל את השטחים – יבוא השלום.
היום בבוקר עשה רולו בשכם, היה נוכח בבית משפט צבאי ישראלי ששפט מחבלים או סתם ערבים חשודים, חזר לתל-אביב במונית והצטרפו אליו שני ערבים אשר דיברו כל הדרך והתאוננו על הפלייה. כך, למשל – שום ישראלי אינו מוכן לנסוע עימם בטרמפ כשהוא מזהה את המיספר של מכוניתם!
רציתי להזכיר לו את רצח החייל אלי לופו. אך רולו הקדים ואמר שהוא מבין את חששנו, ורק רצה להראות את עומק אי ההבנה ורגשות החשש והחשד אשר לשני הצדדים.
אחר-כך היה [רולו] בפגישת מערכת "ניו-אאוטלוק". מחר הוא נוסע לירושלים, ייפגש עם [אהרן] יריב, וכן עם אמנון רובינשטיין, ובשבוע הבא הוא יהיה בביירות ואחר-כך בשאר מדינות ערב. הוא מכין סדרת מאמרים לעיתונו "לה מונד" על השאלה הפלשתינאית.
כאשר שמעתי כי יגיע לביירות – הצטערתי על שצירפתי כרטיס ביקור שלי לספר [שנתתי לו]. למה תתגלגל כתובתי בידיים בלתי רצויות? אך לא היה נעים לי לבקש את הכרטיס בחזרה. אקווה כי לא אקבל בדואר פצצה תמורת הספר.
ניסיתי להשתלב בוויכוח ולהעבירו לפסים קצת אחרים. ניראו לי מגוחכים שני יהודים אלה, עברון ורולו, המעמידים פני חשיבות עצמית ומנסים כמו שני חובשי ספסל בית המדרש, מאחורי התנור, לנהל את העולם. זה מייצג את ישראל, אמריקה – וזה את ערפאת ומדינות ערב והמערב ורוסיה. והכול ניראה כה נלעג. אולי לא מעניין. ניסיתי אפוא לדבר על כך שהשאלה אינה טריטוריות אלא הודאה בעצם קיומנו. [ניסיתי לדבר] על השתקפות הקונפליקט בספרות. על כך שמה היה לו לנאצר לחפש על גבולנו ב-67'? והצגתי כמה שאלות לרולו. האם הוא באמת חושב כי בכוחה וברצונה של ישראל [בלבד] לפתור את הקונפליקט?
היתה לי הרגשה שדבריי היו לו למיטרד. וגם עברון ובן-אמוץ לא נהנו מהם. הסברתי לו שבפתח-תקווה אני נחשב פרו-ערבי אך בוויכוח עם ערבים אני ציוני תקיף מאוד. אין לי ברירה. הזכרתי גם את חוסר ההקבלה בין ספרותם לשלנו. אצלנו ביקורת עצמית ורגש אשמה והפנמה של הסכסוך, ואצלם – רק הטחת האשמות כלפינו כדי שנחזירם אל גן העדן שלפני 48'.
על כך ענה לי [רולו]: "אין פלא. שהרי לכם יש סיבה להיות אשמים, ולהם אין! אתם יושבים בבתיהם ועל אדמותיהם, והם לא לקחו מכם דבר!"
על כך עניתי: "סיפור ישן הוא שהמאבק בינינו לבין הערבים הוא של צדק מול צדק. זכות מול זכות. [מדובר בימים שבהם טרם קבע עמוס עוז שהשמש זורחת, ואכן היא זורחת!] – אך אפילו נאמר שאנחנו איננו צודקים – לי אין לאן ללכת. וכל זמן שאין הערבים מכירים בקיומי ובזכות קיום מדינתי – אין על מה לדבר, וכל עניין הטריטוריות הוא מישני. ורק כאשר יכירו קודם כל בקיומנו ובזכותנו – יהיה אפשר להמשיך ולדבר על צורת הפתרון האפשרי."
וכן נתגלגל הוויכוח לחוק השבות, אשר בעיני רולו ניראה מאוד בלתי צודק, בתור איום מתמיד על הערבים. בועז עברון, שהיה כל כך ציוני ויהודי ותומך בליבוביץ' ב"צוותא", נעשה עתה פתאום ספק-כנעני בביקורתו על חוק השבות. גם בן-אמוץ הצטרף לקיטרוג, והחלה קינה על מצב המיעוט הערבי בישראל.
ניסיתי להחזיר דברים למקומם – על כך שלערביי ישראל לא איכפת כלל מבעיותינו עם כל העולם הערבי מסביב, ותשובתו של רולו: "גם לכם לא איכפת מבעיותיהם!" – ובן-אמוץ הוסיף: "ערביי ישראל (וכניראה גם השטחים) הם היהודים של המזרח התיכון!"
ראיתי שאין עם מי לדבר. לא התפעלתי מכך שהתייחסו אליי כאל מיטרד. גם לא שקדתי במיוחד לעשות על רולו רושם בדיעותיי המתקדמות. ניסיתי לומר את מחשבותיי, ביושר. בפשטות ואולי קצת בתמימות. ללא צביעות וחכמנות. וזה לא התאים לטון של השיחה. רולו היה עייף. בועז מצא תירוץ להסתלק אחר שעה קלה. רולו נישאר עוד כמחצית השעה עם בן-אמוץ ואיתי, ועוד בחורה שתקנית בשם זיווה שכניראה מתגוררת עתה אצל בן-אמוץ, [רולו] ניסה לדובב גם אותה וכשלא נענתה, סבל את שיחתי עוד כעשרים דקות, ונעשה כה עייף עד כי התנצל ואמר שעליו לצאת מחר בשש בבוקר לירושלים. לא הספקתי אפילו לגמור את דבריי, בייחוד בקשר לשימוש שעושים הערבים בנו כגורם המעורר אותם, נוסח "להביס את התבוסה" [השיר "בשולי פנקס התבוסה"] של ניזאר קבאני. וכי גם כשיש אצלם ביקורת עצמית – אינה מכוונת להשלמה עימנו אלא להיות די חזקים וכשירים לגמור אותנו באופן סופי.
יצאנו החוצה. בן-אמוץ ליווה אותנו למונית ואני נסעתי עם רולו עד להילטון. לא הכבדתי עליו, אלא עניתי לשאלותיו. בייחוד התעניין לדעת אם אני ציוני. ואמרתי שאין לי ברירה אלא להיות כזה, למרות שכלפי פנים יש לי ויכוחים רבים על הפירוש של הציונות.
המשיך ושאל מהי בעיניי ציונות?
עניתי – "מדינה בעלת רוב יהודי הפתוחה ליהודים מן העולם ואשר יש בה ביטוי ללאומיות שלי, והיא ציוניותי."
דומה שהתאכזב מן התשובה הסטריאוטיפית הזו. "ומה אם יהיה שלום?" שאל. "ואם היהודים לא יבואו לכאן?" (לפני כן, בראשית הערב, פתח ואמר שהוא פסימיסט. "כמה זמן עוד תתוכלו להחזיק מעמד כנגד הכמות הערבית? ישלחו מאות אלפי אנשים נגדכם ללא הפסק. אינני מאמין שישראל תתקיים בעוד מאתיים שנה!")
עניתי לו – "נכון כי בתקופות של שלווה לישראל מתרופף הקשר עם הגולה, ועולות מגמות ספאראטיסיות כנעניות. ואילו בתקופת מצוקה ומלחמה – מתחדש ומתהדק הקשר עם העם היהודי. וכל זה קשור לוויכוח אם חוזר בנו כאן בארץ הגורל היהודי, או אם זוהי התחלה חדשה."
וכאן הגענו למלון והשיחה נסתיימה. המלצתי בפניו לראיין את פרופ' גרשם שלום, או לפחות לקרוא את הראיון עימו בספרי. הבטיח שעוד הלילה יתחיל לקרוא. ונפרדנו בלבביות.
הוא ניראה איש נעים הליכות ובעל נימוסים. גבוה. כבן ארבעים וחמש, חמישים, אך צנום וניראה צעיר מכפי גילו. זקנקן אפור. מראה צרפתי-מזרחי וכמעט לא יהודי. ובדבריו אין שום הדגשה של יהדותו. זרות גמורה. אתם כאן. היהודים שם. והוא ב"לה מונד", כלומר, בעולם הגדול, בשום מקום.
אמרתי לעצמי: הנה לך דוגמא נוספת ל"בשורה" של היהודים בעמים, נוסח ג'ורג שטיינר. לא הייתי מצטער גם אם לא הייתי נפגש עימו (שהרי יוכל לשים בפני במאמריו דברים שלא אמרתי ולרקוח מרקחת נאה!) – אבל ראיתי חשיבות לכך שהספר בידיו. קודם כל – למען יבין הוא-עצמו בצורה מעמיקה יותר את ישראל (ידיעותיו קלושות מאוד, וכולם בסגנון המיטבח הפוליטי), ודבר נוסף – למען הספר. אם יתייחס אל הספר בסדרת מאמריו, או בכל אופן אחר, יקבל הספר פירסום עולמי. וזה חשוב לתוכנו של הספר ולתפוצתו כאחד. ויש בספר די דברים מעוררים למחשבה, לציטוט ולתגובה.
 
[אני מתאר לעצמי שאם הייתי מדבר אחרת, בנוסח הסופרים "החשובים" שלנו, שיודעים מה הגויים רוצים לשמוע מהם, היינו זוכים, אני ו"אין שאננים בציון" האנגלי-האמריקאי שלי – שיצא לאור ב-1974 בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס יחד עם "דפוס אקדמי בירושלים" – לחשיפה רחבה ואוהדת ב"לה מונד", ואולי גם היו מתרגמים את ספרי זה, ואחרים, לצרפתית, ובהמשך הייתי מקבל פרס ספרותי הכולל, כנהוג, גם את פעילותי הפוליטית למען השלום!
זאת ועוד, הנוסח העברי של "אין שאננים בציון" הוגש ל"ספריית אופקים" של "עם עובד" עוד לפני צאתו של הספר בארה"ב ב-1974, ואולם עורך הספרייה דאז, אהוביה מלכין, פסל את כתב היד בטענה שהראיון עם רטוש לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו ואילו גרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו! –
והיה זה אברהם שפירא (פצ'י), שלאחר שנים היה לחבר מערכת "עם עובד", והביא לכך שלאחר 12 שנה, בשלהי 1986, אכן יצא הספר "אין שאננים בציון" המקורי בעברית, באותה "ספריית אופקים" ואצל אותו עורך! – אלא שכמעט במקביל, דומני בראשית 1987 – יצא אז לאור הספר החשוב "הזמן הצהוב", שאי אפשר לתאר את חיי הרוח והמצפון בישראל בלעדיו, ולהופעתו של "אין שאננים בציון" הנידח לא הוקדשה כמעט שום תשומת-לב, וזו הסיבה, למרבה המזל – שהספר הזה טרם אזל!
אני גם מציע לכל סכל החושב שדיעותיי השתנו בשנים האחרונות לקרוא את הדברים שאמרתי אז, כבר אז, לאריק רולו].
 
משה שפריר

לַהַתְחָלָה, אֶל רֶחֶם-אֵם

 
"כל גבר שואף לחזור אל רחם אמו, שם חש פעם מאושר מאוד.
והוא משתדל לעשות זאת דרך הצַּנֶּרֶת של אישה אַחֶרֶת."
(מ. ד. שטילמן)
 
לֹא כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים הֵם אֶל הַיָּם דַּוְקָא,
יֶשְׁנָם כָאֵלֶּה שֶמּוֹשְכִים אֶת מֵימֵיהֶם
עָמֹק-עָמֹק אֶל תּוֹךְ יַמָּה סְגוּרָה –
מַמָּשׁ כָּמוֹהוּ, הַזּוֹרֵם עַתָּה
בִּמְלוֹא עָצְמַת תְּשׁוּקָה
אֵלַיִךְ נַעֲרָה כְּמֵהָה וִיפֵהפִיָּה-דַּקָּה.
 
וּבְנִגּוּד לְכֹחַ הַכְּבִידָה,
דַּרְכֵּךְ יִשְׁאַף לָשׁוּב עַל עֲקֵבָיו:
לַמַּעְיָן, אֶל מְקוֹר חַיָּיו,
לַהַתְחָלָה, אֶל רֶחֶם-אֵם;
וְזֹאת עוֹד טֶרֶם שֶׁיַּרְגִּישׁ
כִּי הוּא כִּמְעַט כְּבָר הִתְאַדָּה.
 
שמאי גולן

ביקורו של האפיפיור בנדיקטיס ה-16

באוהל "יזכור" שב"יד ושם"

אף אני הוזמנתי לטקס "מעמד התייחדות ואזכרה באוהל 'יזכור'" לרגל בואו של האפיפיור ל"יד ושם". אולי מפני שאני חבר מועצת "יד ושם" וגם ניצול השואה, ואף סופר המרבה לכתוב על ניצולי השואה בארץ. ובכן, הייתי שם.

הטקס היה רב רושם, מאורגן היטב ומכובד. אף ניתנה לנו תוכנייה: "הוד קדושתו האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ביד ושם" ובה פירוט כל שאנו עתידים לראות ולשמוע במעמד זה.

ואכן פתחה את הטקס מקהלת הילדים אנקור ושרה להפליא את "אלי-אלי שלא ייגמר לעולם" ("הליכה לקיסריה") מאת חנה סנש. אחר-כך התכבד האפיפיור להדליק את האש לזכר הקורבנות שנרצחו. הוקרא גם קטע ממכתבו האחרון והמרגש של אלחנן אלקס לילדיו. החזן נשא תפילת אל מלא רחמים לזכר ההרוגים.

אחר-כך הניח האפיפיור זר פרחים לזכרם של ההרוגים, ועמד שם בדומייה, בראש מורכן. אחר-כך לחץ את ידיהם של שישה ניצולי שואה שעמדו שם בשורה, בכעין סמל, לזכר ששת המיליונים, ביניהם היתה גם הסופרת והמתרגמת רות בונדי, ויו"ר ארגון חסידי אומות העולם בישראל – איוון וורטיניץ.

אז הובל האפיפיור אל דוכן הנואמים לשאת את דברו (להלן). לאחר מכן הוגש לו על ידי יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל לאו – שי, העתק אמנותי של ציור מאת צייר שנספה בשואה. האורח אף חתם בספר האורחים, והמקהלה חתמה את הטקס בשיר היפה "אני מאמין". הטקס נוהל בטוב טעם על ידי מיודענו בני הנדל. האורח לווה, נוסף לרב לאו, גם על ידי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ויו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו.

אך האכזבה חיכתה לנו דווקא בדבריו של האפיפיור. נאומו ניסה לשוות למעמד כולו ולמקום – מעין אזכרה לנרדפי כל העולם באשר הם: הנרדפים בגלל דיעותיהם הפוליטיות, נרדפי מיעוטים, וכיו"ב. הוא דיבר באנגלית, ואמר (בתרגום חופשי של הח"מ): באתי לעמוד בדומייה בפני אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זיכרם של מיליוני היהודים שנהרגו בימי הטרגדיה הנוראה של השואה.

דברים אלה השמיע האפיפיור, לאחר שהזכיר לנו את המקור התנ"כי של "יד ושם" וסמליותו, ואף ציטט: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם .... שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת." (ישעיהו נ"ו 5). ואכן, המשיך ואמר, אלה שנשארו בחיים לעולם לא ישכחו את שמות ההרוגים וגם ולא יתנו להשכיחם. שמותיהם נקבעו לנצח בליבו של האלוהים הכל-יכול.

בהמשך דיבר האפיפיור על חשיבותו של השם הניתן לאדם, ואף הביא שתי דוגמאות מן התנ"ך: כאשר אלוהים מבקש להעניק ל"אברם" שליחות יוצאת דופן הוא קורא לו "אברהם", כי בשליחותו יהפוך "אב-המון גויים" (בראשית י"ז 5), ציטט האפיפיור, וכן הביא כדוגמה את "יעקב" שניתן לו גם השם "ישראל", ככתוב: "לא יעקב ייאמר עוד  שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל." (בראשית ל"ב 29).

ואולם, כאשר האפיפיור התייחס לתיאור סבלו של האדם, הוא דיבר באופן כללי ולא התייחס דווקא ליהודים שסבלו סבל נוראי בימי השואה ונרצחו בשואה על ידי הגרמנים הנאצים רק מפני שהיו יהודים. האפיפיור אמר: "כאשר אנו עומדים כאן בדממה וזעקתם עדיין מהדהדת בליבותינו הרי זוהי זעקה נגד שפיכות הדמים התמידית. זוהי קריאה נגד כל עוול ונגד כל סוג של אלימות בעולם, זוהי מחאה מתמדת נגד שפיכות דמים של אלה שלא חטאו, זוהי זעקתו של הבל מתוך האדמה אל האל הכל-יכול." והוא סיים במלים: "ידידיי היקרים, אני אסיר תודה מעומק ליבי לאלוהים ולכם, על ההזדמנות שניתנה לי לעמוד כאן, בדממה, דממה כדי לזכור, דממה לתפילה, דממה של תקווה."

וכך לא מצאנו בדברי האפיפיור ציון שאנדרטת "יד ושם" ו"אוהל יזכור" הוקמו כדי לזכור את ששת מיליוני היהודים שנרצחו. והם נרצחו על ידי הגרמנים-הנאצים ועוזריהם. האפיפיור לא הזכיר מי ניצח על מלאכת הרצח ואיך נרצחו כשליש מבני עמנו.

נדמה לי גם כי מי שמנסים לזכות את העם הגרמני על יד ייחוס מעשי הרצח לכל העמים שמצאו את עצמם תחת הכיבוש הגרמני-נאצי – אינם אלא טועים. אמנם חלק מעמים אלה אכן  סייע לגרמנים, אך היה זה בדרך כלל רק אחרי שהצבא הגרמני הגיע והכריז שדמם של היהודים הפקר, ומי שיעזור לגרמנים במעשי רצח היהודים אף יקבל שכר, ומי שיסתיר יהודים – עונשו מוות. הגרמנים הם שהקימו את מחנות ההשמדה על אדמת פולין, אולי מפני שרוב יהודי אירופה חיו על אדמה זו, והגרמנים הם שתיכננו רכבות מיוחדות להסעת הקורבנות, ואף קבעו את לוח הזמנים כיאה לצבא מאורגן ו"מסודר", והם שקיבלו את פני הקורבנות בהגיעם לרציפי הרכבות על מנת לדאוג שאכן היהודים יומתו, הם גם שהיו אחראים על מחנות "העבודה" שלא היו אלא מקומות עינויים של מוות איטי.

וראש הכנסייה הקתולית, האפיפיור בנדיקטוס ה-16, בעומדו ב"יד ושם" לא הזכיר עובדה זו. הוא אף לא הביע ולו מילת צער אחת על כך שהאפיפיור בימי השואה, פיוס ה-12 (החשמן אאוג'ניו פצ'לי ), שמר על שתיקה ולא גינה בפומבי את מה שעוללו הנאצים.

חבל. ציפינו, והתאכזבנו.

 

ב"ז קידר, שולה וידריך

על מיקומם של תצלום תל אביב 1908 ופרדס פלמן

 

לשולה וידריך שלום רב,

קראתי בעניין רב את דברייך [גיליון 444] על התצלום של סוסקין – לא ידעתי שתאריכו 1908.

באיזה חלק של החולות הוא צולם, לדעתך? מקובל לחשוב – וכך גם נאמר במודעה החוזרת ונדפסת ב"הארץ" בימים אלה – שהוא צולם על שפת הים. נראה לי שיותר מתקבל על הדעת שהוא צולם באיזור בו עמדה לקום אחוזת בית.

אשמח לשמוע מה דעתך.

בתודה מראש,

בני [פרופ' בנימין-זאב קידר] 

 

שלום בני,

תודה על העניין.

כמובן שלא עולה על הדעת שאת ההגרלה ערכו על שפת הים כי מגרילים על האדמה שרוכשים. ובכלל לשפת הים לא ניתן היה להגיע כי שם שכנה שכונת מנשיה הערבית.

עקיבה אריה ויס כתב בזיכרונותיו שאת ההגרלה ערכו ליד מגרשי היישור.

כבר יש היגיון . כי לא עולים על ג'בלאות כדיי לקיים הגרלה או בכלל לרכז קבוצה של אנשים על גבעה זה לא הגיוני כי החול היה טובעני. אז ברור שערכו על מגרש שכבר עבר תהליך יישור.

עד כאן.

לא נדע לעולם היכן על מרחבי החולות החלו ליישר קודם. אך מכיוון שכל השטח כולו 80 דונם אז מה זה כבר משנה אם כיום זה רחוב אחד העם או הרצל. דרויאנוב, שרצה להאדיר מאוד את שמו של דיזנגוף, כתב שלימים דיזנגוף בנה את ביתו על השטח בו התנהלה ההגרלה. זה לא הגיוני כי דיזנגוף גר מעל הוואדי שהפך לשדרות רוטשילד, אז אולי בקרבת השטח של דיזנגוף. אולי.

ובקשר לתצלום, מכיוון שהוא לא תצלום ההגרלה, אבל של אסיפה, אחת מהאסיפות, ורואים שעדיין לא יישרו את השטח, סביר להניח שזה היה בקרבת דרך יפו, לאורך מסילת הברזל, כי בני אדם הולכים על דרך מוצקה. הלכו ברגל מנווה צדק לראות את חולות אחוזת בית על דרך מוצקה, ושם פנו שמאלה לכיוון החולות היכן שפונים כיום להרצל. ובוודאי לא הרחיקו לכת גם כי היה מסוכן מאוד. עקיבא אריה וויס כתב שהוא לא הלך בלי ליווי.

בברכה,

שולה וידריך 

 

לאהוד שלום רב,

תצלומי אוויר מן השנים 1917 - 1918 של הפרדסים שאתה מזכיר מופיעים בספרי האנגלי,

THE CHANGING LAND BETWEEN THE JORDAN AND THE SEA – בעמודים 8-9, 89, 98. 

כל טוב, 

בני [פרופ' בנימין-זאב קידר] 

 

יוסי גמזו

לְחַכִּימָא בִּגְמִיזָא...

 
בּגִלְיוֹן "חַדְשוֹת בֶּן עֵזֶר"/מִיּוֹם ה' הָאַחֲרוֹן/מִתְוַדֶּה, תּוֹךְ שְזִירַת שֶזֶר/שֶל צִטּוּט מִזִּכָּרוֹן,/
הַקּוֹרֵא אָנָלִין חַיִּים/כִּי אֵינוֹ זוֹכֵר שֶל מִי/הוּא הַשִּיר שֶמְּלוֹא חָפְנַיִם/הוּא דוֹלֶה (אַךְ
לֹא בִּשְמִי)/מִתּוֹכוֹ מִבְחַר צִיטָטוֹת/בְּעִנְיַן "דּוֹר הַמְּדִינָה"/שֶדְּמוּתוֹ – כְּלָל לֹא
הֻחְלַט עוֹד/מָה טִיבָהּ וּמָה דִינָהּ./וְכֵיוָן שֶכְּבָר מָצִינוּ/בֵּין דַּפֵּי פִּרְקֵי אָבוֹת/
כְּלָל עַתִּיק שֶלֹּא מִצִּינוּ/אֶת תָּכְנוֹ בֵּין שְאַר חוֹבוֹת/וְהַכְּלָל – כָּל עִקָּרוֹ
פֹּה/לְהָבִיא בִּפְנֵי כֻּלָּם/כָּל דָּבָר בְּשֵם אוֹמְרוֹ פֹּה/וְלִגְאֹל אֶת הָעוֹלָם,/
מִתְכַּבֵּד הֶחָתוּם מַעְלָה/לְהַבְהִיר, בְּעִקָּרוֹן,/כִּי אוֹתָהּ פִּסְקָה
(שֶאַל לָהּ/לְחֻלְשַת הַזִּכָּרוֹן/לְטַשְטֵש אֶת שֵם אָבִיהָ/
הַחֻקִּי) הִנָּהּ צִטּוּט/שֶמִּיָּד אוֹתוֹ נָבִיאָה/בִּשְלֵמוּת
וּבִרְהִיטוּת/ מִפִּרְקֵי סִפְרוֹן-הַבֹּסֶר/
"אַתֶּם נֹעַר אַתֶּם?!", כְּתַב-/
הֲגָנָה בְּלִי בְּרֶקְסִים (no, Sir!)/
עַל דּוֹרוֹ, מִפְּנֵי תּוֹקְפָיו./
וּבִכְדֵי לִמְנֹעַ פַיְט כָּאן/
אִם עָקִיף וְאִם יָשִיר/
מִי מַחְזִיק בַּקּוֹפִּירַיְט כָּאן/
לִפְנֵיכֶם מְקוֹר הַשִּיר:
 
אַתֶּם וַאֲנַחְנוּ
 
א. אַתֶּם...
 
אַתֶּם מְסַפְּרִים לָנוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב:
הָיָה פַּעַם נֹעַר, הָיָה פַּעַם דּוֹר,
הָיְתָה לוֹ "רוּבַּשְקָה" טְלוּאָה וּמְבֻדֶּרֶת,
הָיוּ לוֹ פַנְטַזְיוֹת לִגְדוֹת הַכִּנֶּרֶת
וְהָיָה הוּא מַרְבֶּה בִּיגִיעוֹת וּבְפֶרֶךְ
כִּי הִרְבָּה הוּא לִשְאֹף וְלִנְדֹּר.
 
וּמוֹסִיף הַמְּסַפֵּר: מוּל תַּנִּים שֶהֵילִילוּ
וּמוּל אֵש-מְרַצְּחִים הַגּוֹזֶרֶת כְּנִיעוֹת
הוּא הִמְשִיךְ בֶּחָרִיש וּבַ"בַּחַר", כְּאִלּוּ
לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם חַתְחַתִּים וּמְנִיעוֹת
וּשְֹפָתָיו רוֹעֲפוֹת אֶת מֵיטַב שִירֵי בִּיל"וּ
עִם שִירֵי עֲלִיּוֹת שְלִישִיּוֹת וּשְנִיּוֹת.
 
הוּא עָבַר כְּסוּפָה בִּכְבִישֵי חֵיפָה-גֶ'דָה,
הוּא רָקַם אֶת סַסְגּוֹן עֲלִילוֹת "הַשּוֹמֵר",
הוּא הָיָה חֲלוּצִי וְהֵרוֹאִי וְגֶ'דַע
ןְגוֹמֵר וְגוֹמֵר וְגוֹמֵר.
 
וּמֵאָז – בְּסִפְרֵי צִיּוֹנוּת וְהִיסְטוֹרְיָה
בָּעַמּוּד הָרִאשוֹן אֶת שְמוֹתָיו הוּא חוֹתֵם.
נוּ, וְכָאן מִתְבַּקֶּשֶת תָּמִיד אָלֵגוֹרְיָה:
וְאִם כָּךְ,
מֶה עֲשִֹיתֶם אַתֶּם?
 
וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: מִי לִי? מָה לִי?
מַה פֶּשַע עוֹלַלְתִּי לְשַֹר-הָאֻמָּה
שֶעָשָֹה אוֹתִי יֶלֶד בָּרִיא וְנוֹרְמָלִי,
בְּלִי "הִיסְטוֹרְיָה" (בּוּשָה וּכְלִמָּה)?
 
אַךְ אַתֶּם מְסַפְּרִים לָנוּ שוּב, לִבְלִי הֶרֶף:
הָיָה פַּעַם נֹעַר, הָיָה פַּעַם דּוֹר,
הָיְתָה לוֹ כָּפִיָּה, הָיָה כֹּבַע-גֶּרֶב,
הָיוּ לוֹ יָמִים שֶל מָצוֹר וְתִפְאֶרֶת
כִּי הָיְתָה הַמְּדִינָה בְּמוֹ-תַיִל עוֹבֶרֶת
וְגוּפוֹ לָהּ מִפְתָּן וּפְרוֹזְדוֹר.
 
וְנִזְכָּר הַמְּסַפֵּר אֵיךְ אַמִּיץ וּפָרוּעַ
הוּא נִתֵּק הַגְּשָרִים וּפוֹצֵץ הָרָאדָאר
וְהוֹבִיל שַיָּרוֹת אֶל הָעִיר שֶסְּגָרוּהָ
וּבִתֵּר, וְכִתֵּר, וּפָרַץ, וְחָדַר,
וְהֵנִיף בְּאֵילַת דֶּגֶל-דְּיוֹ עִם הָרוּחַ
וְשִלַּח סַיָּרִים לַמִּדְבָּר.
 
וַאֲנַחְנוּ שוֹמְעִים וְהַמִּיתוֹס קוֹלֵחַ
וּפָנֵינוּ, הַצּוּצִיקִים, אֵש-לֶהָבִים:
אֵיךְ הָדַף וְרָדַף וְשִתֵּק אֶת כֵּלֶיהָ
שֶל פְּלוּגָה מְשֻרְיֶנֶת – בִּסְטֶן וְרוֹבִים
וְ"סָחַב", וְ"רָכַב", וְקִמְזֵץ, וּפִלֵּחַ
כַּכָּזוּב, אוֹת בְּאוֹת, בְּ"יַלְקוּט הַכְּזָבִים".
 
וְאוֹמֶרֶת בַּת-קוֹל: עֲמֻקָּה וְנִרְחֶבֶת
אַגָּדַת זֶה הַדּוֹר, וְכָל צוּק וּמִשְעוֹל
שַיָּכִים לָהּ אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – אֲבָל, חֶבְרֶה:
מֶה עֲשִֹיתֶם אַתֶּם, אִם מֻתָּר לִי לִשְאֹל?
 
וַאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים, בּוֹשְשִים וּלְחוּצִים
כְּאוֹמְרִים: מִי אָשֵם שֶקֻּפַּחְנוּ?
דוֹר אַחְרוֹן לְמַנְדָּט וּמוֹרָאל חֲלוּצִי
וְרִאשוֹן לִמְדִינָה אֲנַחְנוּ...
 
 
ב. אֲנַחְנוּ...
 
אֲנַחְנוּ צָמַחְנוּ עַל לֶבֶּן שֶל "תְּנוּבָה"
וְלֹא עַל פַּלְמָ"ח וְעַל אַיְזְן-בֶּטוֹן,
אֲנַחְנוּ – אֲמַצְיָה וְגִידִי וְרוּבָה
וְכָל הַיְלָדִים מֵאוֹתוֹ הַשְּנָתוֹן.
 
לַגַּנֶּנֶת שֶלָּנוּ קָרְאוּ דוֹדָה חַנָּה
וּמִמֶּנָּה שָמַעְנוּ סִפּוּר, לֹא צִ'יזְבָּאת
וְאַחְרֵינוּ רָדְפוּ אִמָּהוֹת עִם בָּנָנָה
בְּכָל כִּכַּר דִּיזְנְגּוֹף, כָּל יוֹם שַבָּת.
 
וַאֲנַחְנוּ בִּכְלָל לֹא פּוֹצַצְנוּ שוּם גֶּשֶר
וּבִכְלָל לֹא הֵרַחְנוּ רֵיחוֹת סַכָּנָה,
לָמְּשֶ... מַה לַּעֲשֹוֹת? – כְּשֶרָצִינוּ לָגֶשֶת
כְּבָר הָיְתָה הַמְּדִינָה מוּכָנָה...
 
וְאֶת זֶה לֹא יִסְלַח לָנוּ שוּם יְרַחְמִיאֵל,
עַל זֶה צוֹעֲקִים כָּל מַנְהִיג וְחוֹזֶה:
כִּי רַק דּוֹר מְחֻסַּר-אַחְרָיוּת וּשְלוּמִיאֵל
מַרְשֶה לְעַצְמוֹ מִין אִחוּר שֶכָּזֶה –
 
וְגָדֵל בִּתְקוּפָה שֶהַגּ'וֹנִי הַבְּרִיטִי
כְּבָר מַתְחִיל לְהַשְאִיר פַּס-עָשָן אַחֲרוֹן
וּבִמְקוֹם לְקַדֵּם אֶת הָרֶגַע הַקְּרִיטִי
עוֹד מַרְטִיב צִפִּיּוֹת וּמִזְרוֹן...
 
וְנוֹבֵט
וְאוֹמֵר דְּבַר-חָכְמָה וּדְבַר-טֹפֶש
וְאֵינֶנּוּ סוֹבֵל תַּ'קְּרוּמִים בֶּחָלָב
וְרוֹאֶה אֶת הָאוֹר, וְהַתְּכוֹל, וְהַחֹפֶש
כְּדָבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.
 
וּכְמוּבָן מֵאֵלָיו אֶת הַטּוֹב אֲשֶר יֵש בּוֹ,
וּכְמוּבָן גַּם כָּל מוּם וּמִדָּה מְגֻנָּה,
וּכְמוּבָן – אֶת הַטַּעַם הַטּוֹב הַדּוֹרֵש פֹּה
לְהַרְבִּיץ בּוֹ מָנָה הֲגוּנָה.
 
כֵּן, לָתֵת לוֹ מָנָה עַל הַלֶּבֶּן שֶל "תְּנוּבָה"
וְעַל זֶה שֶהֵם לֹא תָמִיד אַיְזְן-בֶּטוֹן,
הֵם – אֲמַצְיָה וְגִידִי וְיוֹסִי וְרוּבָה
וְכָל הַיְלָדִים מֵאוֹתוֹ הַשְּנָתוֹן...
 
(מתוך "אַתֶּם נֹעַר אַתֶּם?!")
 
משה גרנות

קצת נוסטלגיה והרבה צביטות בלב, ערב צ'יזבאט ושיר-זמר עם השקת הספר "חבורה שכזאת היינו" מאת פוצ'ו, חורשת בית הפלמ"ח (14.5.09)

בסוף האירוע הנ"ל רצינו, רעייתי ואני, לגשת אל פוצ'ו לחבקו ולהגיד לו כמה נהנינו וכמה התרגשנו – אבל הוא לא הצליח להרים את הראש – עשרות התנפלו עליו בבקשת חתימה על הספרים שרכשו, ופשוט לא ניתן היה להתקרב אליו.
האירוע התרחש בחצר של בית הפלמ"ח ברחוב לבנון ברמת אביב – היו שם, לפי אומדני הבלתי מלומד, כאלף איש – רובם מוותיקי הפלמ"ח, ומיעוטם "צוציקים" בני שבעים ומשהו. היו שם לוחמים שהיו לאגדה בחייהם, והם למרות שכבר חלפו על פני גיל הגבורות – היו זקופים וגאים, מפעימי לב בשֵׂיבתם.
אליעזר פומרנץ (פומי), הוא יוסי פס, מגיבורי הספר, היה אמור להנחות את הערב, אך הוא הסתפק בסיפור איך החמיץ את ההזדמנות להיות קולגה לרוברט טיילור ולזכות בתהילת עולם בהוליווד: פוצ'ו הציע לו לשחק בסרט "חבורה שכזאת" את עצמו, את יוסי פס, אך לבסוף התפקיד הנכסף נמסר לבומבה צור... כך חולפת תהילת העולם! את הערב הנחה זאב לכיש, מנהל מוזיאון הפלמ"ח, ופוצ'ו עצמו, (שהצטייד באקדח צעצוע כדי לאיים על מי מן הדוברים שירבה בדברים מעל למוקצב).
הופיע אלוף ישעיהו גביש, שמופיע בספר של פוצ'ו בשמו האמיתי "שייקה", הוא מ"פ ההכשרה. דיבר אלוף יצחק (חקה) חופי, שהיה ממלא מקום הרמטכ"ל, ובספר הוא דודיק המ"מ. הוא שאל את הקהל מי שירת תחת פיקודו כמ"מ בפלמ"ח, ועשרות נעמדו דום – "לפקודה תמיד אנחנו"! – היה, כמובן, גם המ"כ מנחם, הוא מנחם אמיר, וכן אלון שרמן, הוא יוסקה שבספר, החתיך האולטימטיבי, שקורא רק ספרים "טובים", שבנות נופלות לרגליו, והוא איננו טורח להביט. שאול ביבר, כצפוי, סיפר צ'יזבאט על אביו, ומאיר פעיל ניצל את הבמה כדי להביע הערכה עמוקה למפקדו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב האגדי. חיים חפר אמנם נעדר מפאת מחלתו, אבל עוזי וייס ואיריס גנור שרו משיריו, ושירים נוספים מהימים ההם שהמסו את ליבנו המתגעגע. רונה קינן (כן, בתו של עמוס קינן) פתחה את הערב בשירה מרטיטת לב, כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה.
וראינו גם את גילה אלמגור, יוסי בנאי, בומבה צור, אילי גורליצקי ואחרים – יפים וטובים, כשהיו ממש ילדים, משחקים בסרט "חבורה שכזאת".
והיה, כמובן, פוצ'ו, שכרגיל היה חביב ונעים ונחמד ומצחיק.
צביטות בלב כבר אמרנו?
 
אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

עולי הרגל בזאלצבורג

 

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.

 

הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.

אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.

 

למחרת "ידרמן", ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.

 

במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.

 

עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.

 

עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל[?] מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.

 

עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.

הרסיות מדברות[?] ונשלפים לורטים[?], ראשים כבודים

 

*

נכתב: 1936-1935 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך.

בקיץ וסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה. 3 עמודים של כתב-יד משנת 1936-1935, ללא כותרת, שעניינם השהות בזאלצבורג, שמתוארת בסיפור "אהבה בזאלצבורג". זוהי כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור, שנדפס ב"הארץ" ב20.3.1936-. השורה האחרונה של כתב-היד אינה ברורה, וכניראה שגם סופו חסר.

 

אהבה בזאלצבורג

 

לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה"זאלצאך"; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.

ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה...

בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי "עלייה לרגל" לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל"פסטשפילהויז" עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.

מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה "ארבעת אלפים העליונים" שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו...

מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.

ואני משוטטת על פני גלי "חבר לאומים" זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

"אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"

ואחר כך:

"האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

"אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

"כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"

"כן, אדוני, מארץ העברים אני."

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

"אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון-הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

"גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

"גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...

"ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

"גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

"אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

 

*

נכתב: 1936-1935 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 20.3.1936. לא נכלל בקובץ "גן שחרב".

בקיץ ובסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה.

 

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

 

המשך יבוא

 

רקוויאם המלחמה / War Requiem

לרגל צאת הספר "רקוויאם המלחמה" בהוצאת אבן חֹשן

יתקיים אירוע ייחודי במסגרת פסטיבל תרבות של שלום
הערב! – יום שני 18/05/2009 בשעה 21:00
ב"צוותא" אולם חזן
שיריו של וילפרד אוֹוֶן (גדול משוררי מלחמת העולם הראשונה באנגלית) בצד תפילת האשכבה הנוצרית, הם הבסיס ליצירתו הגדולה של בנג'מין בריטן שעל שמה נקרא הספר. היצירה שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה היא מחאה כנגד המלחמה והתרבות שאיפשרה את קיומה. הספר מביא את תרגומיה של רנה ליטוין לשירים של אוֹוֶן, לתפילת הרקוויאם הנוצרית לצד פרשנות יצירתו של בריטן, כמו גם את מכתביו של אוֹוֶן מן החזית לאימו ולמשורר שהעריץ זיגפריד ששון.
בתוכנית: ברכות: עֻזי אגסי  – מו"ל הוצאת הספרים אבן חֹשן.
"המנון לנעורים האבודים" מתוך "רקוויאם המלחמה" – בנג'מין בריטן.
הרקע ל"רקוויאם המלחמה" – היצירה והספר – הסופרת והמתרגמת רנה ליטוין.
משירי אוֹוֶּן בתרגום לעברית לפי לחנים של המלחין והמוסיקאי רפי קדישזון
זימרה – אייל חביב / על הלם קרב – הפסיכולוגית יפה זינגר.
על הסרט "התחייה – Regeneration" (בימאי: Mackinnon Gillies, בריטניה 1997) – המשורר והפסיכולוג מרדכי גלדמן, יוקרנו קטעים מהסרט.
על היצירה של בריטן: דברים והדגמות – המלחין והמוסיקאי גיל שוחט.
קריאה משירי אוֹוֶן בתרגום לעברית – רנה ליטוין.
 
התוכנית "חדש על המדף" על "ספר הגעגועים" תשודר בגל א' ביום חמישי, 21.5 בשעה 19.55-20.05 בערב. הסוקרת – אורה ערמוני. 

 

כל שיחות השלום, גישושי השלום ותוכניות השלום מכל צד במזרח התיכון ובבית הלבן וגם השתי מדינות לשני עמים – הן חרטא ברטא – כי לא יהיה שלום ואין עם מי לעשות שלום, אבל אסור להגיד זאת בקול רם ויש להמשיך בעוואנטה על פי כללי השקר, הערמומיות והעמדת הפנים של המזרח התיכון והבּוליטיקה שלו – ויש לרצות את התקשורת וגם את המימשל של  אובמה. תקוותנו – הערבים! מה שלא יציעו להם הסכלים האובמיים – ליקוק תחת רבתי וגם הכור בדימונה, לא יספק אותם!

 

📑 בגיליון:

  • רוני אהרון פטיק / מצבות מספרות:: המשוררת Adelaide Anne Procter
  • דורון גיסין: פרקי ילדות מפתח-תקווה
  • אמציה פורת: אין סומכין על ה"סְמוֹך"
  • סנסציה מדהימה: הסופר יצחק אווורבוך-אורפז הוא ממוצא מרוקאי
  • יוסף חרמוני: תרגום מדוייק ל"לילי מרלן"
  • ד"ר נתן שחר: הפנס אינו צועק אלא דועך
  • אליהו הכהן: לא ראיתי כל מסמך מקורי: אהוד,
  • מידע שהתקבל מאתר זמרשת: כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים –
  • ד"ר אברהם וולפנזון: הסולידאריות של המשמיצים
  • ברוך תירוש: שונאייך ומכפישייך ממך יָצאו: לאהוד הנמרץ, שלום, 
  • שרגא: טול קורה
  • דן ירדני: האלימות באמצעות המילה הכתובה: מזמן לא קראתי מאמר כה מרתק וכתוב היטב כזה של ד"ר אברהם וולפנזון ב"חדשות בן עזר" האחרון על "הרצח באמצעות העיתונות". ייתכן והיה מקום להרחיבו ולקרוא לו "האלימות באמצעות המילה הכתובה" – שהיא מסורת עתיקה ומוכרת במחוזותינו.
  • דן מרגלית ביקש תגובה:  עליי לתקן טעות עובדתית אחת ברשימתו של ד"ר אברהם וולפנזון "רצח באמצעות העיתונות" ב"חדשות בן עזר" 444.
  • אהוד בן עזר: אולי כבר תחזרו בכם, צדיקים שכמותכם?
  • אליהו הכהן: אשריי גונבים ממני...: אהוד, ידידי, שלום לך,
  • דודו פלמה: צריך היום לבדוק את כל נושא המשיח מחדש
  • אורי הייטנר: הוא קרא לדרור
  • הזמנה:  לערב השקות ספרים חדשים בסלון האמנותי של בת אור, הוצאה לאור
  • אהוד בן עזר: הפגישה עם דן בן-אמוץ בחלום
  • משה שפריר: לַהַתְחָלָה, אֶל רֶחֶם-אֵם
  • שמאי גולן: ביקורו של האפיפיור בנדיקטיס ה-16
  • ב"ז קידר, שולה וידריך: על מיקומם של תצלום תל אביב 1908 ופרדס פלמן
  • יוסי גמזו: לְחַכִּימָא בִּגְמִיזָא...
  • משה גרנות: קצת נוסטלגיה והרבה צביטות בלב, ערב צ'יזבאט ושיר-זמר עם השקת הספר "חבורה שכזאת היינו" מאת פוצ'ו, חורשת בית הפלמ"ח (14.5.09)
  • אסתר ראב / כל הפרוזה: המהדיר: אהוד בן עזר
  • רקוויאם המלחמה / War Requiem: לרגל צאת הספר "רקוויאם המלחמה" בהוצאת אבן חֹשן
  • התוכנית "חדש על המדף" על "ספר הגעגועים" תשודר בגל א' ביום חמישי, 21.5 בשעה 19.55-20.05 בערב. הסוקרת – אורה ערמוני. :  
  • כל שיחות השלום, גישושי השלום ותוכניות השלום מכל צד במזרח התיכון ובבית הלבן וגם השתי מדינות לשני עמים – הן חרטא ברטא – כי לא יהיה שלום ואין עם מי לעשות שלום, אבל אסור להגיד זאת בקול רם ויש להמשיך בעוואנטה על פי כללי השקר, הערמומיות והעמדת הפנים של המזרח התיכון והבּוליטיקה שלו – ויש לרצות את התקשורת וגם את המימשל של  אובמה. תקוותנו – הערבים! מה שלא יציעו להם הסכלים האובמיים – ליקוק תחת רבתי וגם הכור בדימונה, לא יספק אותם!:  
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+