אני מתכבד לאשר קבלת מכתבֵך.
לילדיי יעצתי לרדת מן הארץ אבל זקן כמוני אין לו מה לעשות בחו"ל.
בליל הסדר הראשון לאחר מלחמת יום הכיפורים ישבתי במובלעת הסורית וזכינו לביקור של גולדה מאיר. במסגרת שיחה חופשית העליתי בפניה את האפשרות שלפיה הדרך היחידה להצלת המדינה הינה לפרקה, להחזיר את התושבים לארץ-מוצאם כאשר מקום בו ההורים נפטרו, יחזרו הילדים לארץ מוצא הוריהם. לאחר הפינוי, להקים ועדת קבלה אשר תבחן מי מבין המבקשים לחזור – ראוי להישאר בארץ, כאשר התחייבתי בפניה לדאוג לקומה בבית-המלון שרתון על מנת לאכלס את כל אלה אשר יעברו בהצלחה את ועדת הקבלה.
השיחה, כאמור, היתה שיחה חופשית תוך שגולדה מאיר מכבדת בסיגריות פרלמנט והביטה עליי כעל משוגע.
היום אני משוכנע כי לו הצעתי דאז התקבלה, פנינו היו שונים. אני מבקש עוד להוסיף כי אימי עליה השלום, אשר נפטרה בגיל 95 שנה, בהיותה כבת 90 – הביעה בפניי הרהורי חרטה על כך כי עלתה לישראל במקום להצטרף לחבריה לארה"ב, כאשר אימי היתה עוד לוחמת במאורעות תרפ"ט [1929] לצידו של אפרים צ'יז'יק.
עמדת אימי היתה כי לא לארץ כזו פיללו הציונים של אז, ועתה ברור לה כי הם נכשלו.
בכל המתייחס לשוני בין הזמנים של אז לבין הזמנים של היום, הבהיר מי שהבהיר כי בעוד שבתחילת המאה הקודמת עלו הציונים "לייבש את הביצות", בסוף המאה עלו ה"ציוניות" "לייבש את הביצים."
נראה לי כי בדברים אלה יש להבהיר היכן התחלנו והיכן אנו נמצאים כיום. הטרוניה המוצאת ביטוייה במכתבֵך הינה טרוניה מוצדקת, אולם במערכת המשפטית כיום, כפי שבכל המערכות האחרות – הכישלון הוא כישלון טוטאלי, ולצערי – ייתכן שחסר תקנה. הנחמה היחידה הינה כי בעתיד יהיה גרוע יותר, אולם מכך יסבלו הצעירים, אשר בחרו את השלטון הנוכחי ובוודאי ימשיכו לבחור בשלטון זה גם בעתיד.
בכבוד רב
עו"ד
 
 [השם והכתובת שמורים במערכת. הפרסום נעשה על דעת כותבו]
 
 

 
מישהו שלח לי עותק של "חדשות בן עזר" ובאמת מצאתי את עצמי שקוע בקריאה ומלא התפעלות שעדיין קיימת כזאת עברית. אשמח לקבל עוד מנות עידוד לשפה שהיא כל כך יפה, אך דובריה עושים הכול כדי לקלקלה ולדמותה לשפות עכו"ם ר"ל.
בתודה מראש,
אורי הראל, פניקס, אריזונה
 
*
 
שלום,
קיבלתי את ספרך "חנות הבשר שלי" (ותודה) לא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי. הכתיבה הזכירה לי את  הילדות, כמו המילה "מפשתֵן" שלא נתקלתי בה מאז. העלילה מהדימיון?
הארוטיקה אינה מתאימה לכל אחד.
בהזדמנות זו אני רוצה להתלונן על הגיליון שאתה שולח לי – הוא משבש לי את כל תוכניותיי, אני חייב – מוכרח – לא יכול שלא לקרוא אותו כשמגיע, וליהנות.
תודה והמשך בכך.
בברכה,
יוסי הלר, ראשון לציון
 
תשובת סופר נידח: בעלילת "חנות הבשר שלי" אין שמץ דימיון. כל המסופר אירע לכותב והוא עדיין משמין משבוע לשבוע וזולל נקניקים. אבל אילו היה כותב את הרומאן כיום היה יכול להוסיף בו עוד שני עמודים של שמות סוגי נקניק חדשים-בארץ שניתן להשיגם כיום בחנויות הלא-כשרות.
 
 

בעקבות "רקוויאם לאבטיח המל"לי" (גיליון 43)
 
 
אלוהים כיוֵן את הפיסיולוגיה של האבטיח כצמח קיצי
 
לאהוד בן-עזר שלום רב,
תודה רבה על החדשות באי-מייל, הכתבה מרגשת בגלל אמינותה ותוכנה האמיתי הנובע מעומק מחשבותיך וצדקת דבריך.
עכשיו עוד פעם עונת האבטיחים, אשר מומלץ לאכול אותם בכל עת ובכל הזדמנות. האבטיחים, כמו עגבניות, מכילים ריכוזים גבוהים של ליקופן, הידוע כנוגד חימצון ומפחית הסיכון להיפגע בסרטן בלוטת הערמונית אצל הגברים, ועוד תועלות רבות הידועות לגבי אכילת אבטיחים – כגון מניעת עלייה בלחץ הדם, השפעה חיובית על בעיות בכליות, מניעת עצירות, וכמובן – הידועה מכולן, היכולת למנוע התייבשות בתנאי יובש. אולי זו הסיבה שאלוהים כיוֵן את הפיסיולוגיה של האבטיח כצמח קיצי המניב את יבוליו העיקריים בקיץ החם לטובת האדם.
אשמח להיפגש ולדבר כאשר תהיה הזדמנות.
בברכה,
עומר זידאן
 
 
רצח אבטיחהּ של לבנה
 
אהוד שלום,
 הנה משהו שקרה לי עם אבטיח. בילדותי היינו שוטפים את הבית בהרבה מים וגורפים אותם לחצר הקדמית. יום אחד הבחנו בזרע שנבט באדמה, קרוב לקטע המרוצף שלפני הבית. זה היה אבטיחון זעיר שצמח ממפגש מקרי עם האדמה. טיפלנו בו, עקבנו אחריו, אהבנו אותו, וכל יום מדדנו את גודלו.
הוא היה כבר היה בגודל של ראש תינוק כבן שנה, כשאבי החליט להרחיב את הבית. יום אחד הופיעה משאית עם חול חמרה, והנהג ניתב את עצמו מהרחוב אל תוך החצר. כולנו עמדנו לצפות במחזה. לאחר מאמצי הלוך ושוב, חריקות, עצירות וגניחות, העמיד הנהג פתאום את המשאית וקפץ מתאו למעלה בהתלהבות. לא הבנו את מעשיו, ראינו שהוא גוהר על האדמה, בודק את היצור הירוק והעגול שנח בשקט במקומו, ועוד לפני שהספקנו לומר מילה, תלש אותו מהאדמה, כיסח אותו על הברך שלו, בחן את תוכנו הבוסרי, ובהבעת מיאוס השליך את השברים הלאה ממנו, עלה למשאית והחל לרוקן את החמרה במקום הנוח שמצא.
מה להגיד לך, עד היום הזה אני לא שוכחת את הבכי המר שנשפך אודות אבטיח זה. ואימא שלי, חסרת האונים, עמדה ואמרה: "מה אתם רוצים שאגיד לו? איך אני אעשה עניין מאיזה אבטיח קטן!"
המנוול נסע משם באדישות ואנחנו הסתובבנו עם הצער הזה בלב הרבה זמן. אני לא יודעת לומר בביטחון שהוא היה מל"לי, אבל השנה היתה 62' לערך, וכנראה שאבטיחים כאלה נמכרו אז בשוק.
בתודה,
לבנה מושון
 
 
בעניין האבטיחים
 
יש לי פטנט מעולה לבחירת אבטיח, והוא עובד כבר שנים רבות. קצת שונה מן ההמלצה שלך בדבר האבטיח עם הגבעול הירוק. בתחילת העונה יש לבחור אבטיח עם גבעול יבש, משום שאלה האבטיחים הבשלים והמתוקים. החל מאמצע העונה, רצוי לבחור אבטיחים עם גבעול ירוק, כי הם לא סופר-בשלים ולא קימחיים.
ושאלה: למה אתה כותב שלוש פעמים כמעט אותו הדבר בעיתון? כדי לבדוק את האינטליגנציה של הקוראים?
ביי,
בנדלה
 
תשובה מכותב לקוי-אינטליגנציה: הבאתי שני נוסחים כי הרשימה בעיתון על האבטיח המל"לי שונה ממה שנשלח לעיתון או נכתב בהמשך ביומן, וציינתי בפירוש שאפשר לדלג. היו פרטים חשובים מאוד להיסטוריה האבטיחית – שהופיעו רק בנוסח זה או רק בנוסח זה.