ּ
מוקדש לתצפיתן הרכבת
שעזב את משמרתו בשעה ארבע אחר-הצהריים
ולמנהלי רכבת ישראל
 שטרם התפטרו
 
בימים עברו היו שומרי מסילות. עד היום אפשר לראות בכמה מסילות-הברזל ביבשת אירופה ובאנגליה את בתיהם הקטנים והציוריים על גינותיהם, סמוך למקומות שבהם חצתה המסילה כביש או דרך-עפר. סיפורים רבים סופרו על שומרים אלה, שתפקידם היה להוריד את המחסומים או לאותת לרכבת בפנס או בדגל שהמעבר פנוי ובטוח. סיפורים על מקרים שבהם ברגע האחרון הצליח השומר להגיע למשמרתו ולהציל את הרכבת.
כל אלה הם נחלת העבר משום שכידוע לא ייתכן כיום מעבר פסי רכבת, הטסה במהירות של 140 קילומר לשעה וגם יותר, שלא יהיה מוגן במחסומים עולים ויורדים באופן אוטומאטי ובקול צלצולים רמים הנשמעים למרחוק, ואלה גם מקושרים באופן אוטומטי כדי להפעיל אות אזעקה אלחוטי לכל קטר מתקרב ולהתריע אם קרתה בהם איזושהי תקלה והמסילה חסומה. מי ששולח רכבת מהירה למסילה שאינה חסומה באמצעים מינימאליים כאלה, נושא באחריות כבדה לחייהם של הנוסעים, וכנ"ל מי שאינו מוציא פקודה לקטר להאט בכל מקום שבו מתבצעות עבודות בקרבת המסילה. וכמה פעמים זחלנו ברכבת בקו ת"א-חיפה בשל עבודות כאלה.
גֶרהַארט הַאוּפְּטמָן (1946-1862) נולד בשלזיה-תחתית, למד בברסלאו ובשנת 1912 זכה בפרס נובל לספרות. לאחר מלחמת העולם השנייה נצטווה על ידי השלטונות הפולניים לעזוב את אחוזתו. בימי השלטון הנאצי לא הרים קולו נגד, ומחזותיו זכו בפופולאריות רבה. סיפורו "טיהל שומר המסילה" תורגם בידי ישורון קשת (יעקב קופלביץ) ויצא לאור (אני מניח שלא בפעם הראשונה בעברית) בספריית "תרמיל" של קצין חינוך ראשי לפני שלושים שנה, במרס 1975, בעריכתו של ישראל הר.
שמירת מעבר המסילה היא ערך עליון, ממש דתי, בחיי טיהל. הוא מגדל בן מפגר במקצת מאשתו הראשונה שמתה בלדתה אותו. אשתו השנייה, הענקית, המפחידה, מגרה אותו קשות בשדיה הענקיים ובירכיה התאוותניות, רודה בו, יולדת לו בן, ומתעללת בבנו הבכור טוביה.
לאחר שטוביה נדרס בגלגלי הרכבת, באשמתה, יוצא טיהל מדעתו, רוצח אותה ואת בנו הקטן שנולד ממנה, ומסיים חייו בבית המשוגעים כשהוא נושא עימו לשם את המצנפת של טוביה בנו המת. הסיפור, או הנובלה הקצרה, כתובים במתח רב המצטבר לקראת הסיום הבלתי-נמנע. הרגשתי קירבה לסיפור בקריאה החוזרת בו גם כי הרכבת באה מברסלוי, היא ברסלאו הגרמנית, היא ורוצלב הפולנית כיום, שגם אותה עברנו וקצת חקרנו במסענו האחרון בפולין.
גם בספרות העברית יש לנו שומר מסילה, הלא הוא יתיר, גיבור אחד מסיפוריו הראשונים והמעולים של א.ב. יהושע, "מסע הערב של יתיר", שאם איני טועה התפרסם לראשונה לפני כארבעים שנה מעל דפי רבעון "קשת" ולימים בקובץ סיפוריו הראשון "מות הזקן". כל מתח אהבתו הנכזבת של יתיר מתנקז למול חלונותיה המוארים של הרכבת המהירה העוברת את כפרו פעם ביממה, ובקרונותיה יושבים נוסעים עשירים ומאושרים שאינם שמים ליבם כלל לכפר הנידח שאותו הם חוצים. כלום לא קורה בכפר שבהרים. החיים מתרחשים במקום אחר, והרכבת מסמלת אותו. ורק לאחר ששומר המסילה יתיר מועל בתפקידו וגורם לרכבת לרדת מהפסים, ומביא בכך אסון נורא, מתעורר הכפר לחיים וסוף-סוף קורה בו משהו ותושביו נעשים נחוצים ולחייהם יש תכלית וערך.
מה הנמשל? אין נמשל. לנו אין צורך באסונות נוספים כדי שיתנו טעם לחיינו וכדי שיוציאו אותנו משיממוננו, לנו יש צורך בארץ מסודרת, שלווה, מנוהלת ומופעלת בידי בעלי-מקצוע מעולים ואחראים כל אחד בתחומו. לא ברדקיסטים. לא חפיפניקים. לא שחצנים חסרי כישרון ולא שקרנים חסרי מצפון המטילים את אשמת מחדליהם על זולתם ולעולם אינם מורשעים.
 
 
 
 

 
"פלשתינה היא ארץ עַרְבית ואין לזרים
 כל חלק בה." – מתוך גילוי דעת.
 
לילה צח. אילנות מניעים
את נופם בלחישה אוורירית.
ממָרום כוכבי-לֵיל עַרְבִיִּים
נוצצים עלֵי ארץ עַרְבית.
 
נוצצים כוכבי-לֵיל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוּד
על העיר השוקקת אִל-קוּדְס
שחָנָה בה המלך דאוּד.
 
ומשם הם צופים ורואים
את העיר אִל-חָליל ממרחק,
עיר קברו של האב אִיבְּרָהים
איברהים שהוליד את אִסחָק.
 
ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוֹהַב-אורוֹ
את מימי הנהר אִל-אוּרדוּן
שיַעְקוּבּ במקלו עֲבָרוֹ.
 
לילה צח, בִּרמיזה אוורירית
נוצצים כוכבי-לַיִל כַּחוֹק
על הריה של ארץ עַרְביִת
אשר מוּסָה ראה מרחוק.
 
מתוך "הטור השביעי, שירי העת והעיתון", הוצאת "עם עובד" ת"א תש"ח, 1948. עמ' 83. לא צויין בספר תאריך פירסומו הראשון של השיר ב"דבר" אך יש להניח שמדובר בשנים 1946-1947 לערך. [על שירים אלה ועל הספר, שקיבל מתנה לבר-מצווה, גדל מר א. בן עזר בילדותו ובנעוריו ושינן אותם שוב ושוב עד שחלקם הוא יודע בעל-פה, ובשנים ההן לא ידע כלל ולא הכיר את אלתרמן האחר, של "כוכבים בחוץ" ושל "שמחת עניים", שהם חוללו מהפכה בליבו המאוהב בשנות התבגרותו; ויש לשער שכמוהו חשו בימים ההם מרבית בני דורו וגילו].['דבר', י"ז באלול תש"ו, 13 בספטמבר 1946: 'ארץ ערבית'.]
 
 
מתוך לקט "דו-עט",
יוּני 2005
 
מונא אבו בכר: "אני מסוגלת לחיות בישראל – לא כי אני אוהבת אותה, אלא כי מולדתי מסתתרת בצפונותיה, הנבצרות מכל יהודי, יהא אשר יהא, כיוון שמעולם לא נגע בהן. היא מעולם לא היתה שלו ולעולם לא תהיה שלו, גם אם יחליט לקרוא לה ישראל או בכל שם אחר."
הכותבת היא עורכת מגזין התרבות הערבי ישראלי "תרפזיון".
 
עביר קובטי: "באחד הפרקים, במהלך משחק כדורגל שכונתי מאולתר, נוגנה 'התקווה', המנון שאיני מזדהה עימו, אלא אדרבה, מרגישה שהוא אינו מייצג אותי ועוד מיליון ומשהו אזרחים ערבים ומדיר אותנו. בחרתי שלא לעמוד אלא לשבת בצד ולתת לרגע הקשה הזה – שחשתי בו ניכור עצום – לעבור."
הכותבת היא רכזת התקשורת במרכז מוסווא לזכויות האזרחים הערבים. היא היתה המשתתפת הערבייה היחידה בין 12 מועמדים בתוכנית "דרוש מנהיג" ששודרה בערוץ 2.
 
סלמאן נאטור: "מדי שנה, בפרוס יום הזיכרון של הנכבה באמצע חודש מאי, אנחנו לא רק פותחים את הפצעים המדממים ומדברים על המוות והעזיבה, כי אם מחזירים את פלסטין לחיים או מחזירים את החיים לפלסטין, כפי שהיא חרותה בזיכרון – הזיכרון הפרטי והזיכרון הקולקטיבי. כאשר אנחנו נזכרים בימים שקדמו לעזיבה ולגירוש, אנחנו מדברים על מולדת שופעת חיים, בניגוד למה שלמדנו בבית הספר, שהארץ היתה צחיחה ומלאה ביצות ומלריה, שהיא "ארץ ללא עם" שחיכתה ל"עם ללא ארץ", ואז הגיעו הגואלים עם המכונות, האיקליפטוס ורצון אירופי חזק שמסוגל לפורר סלעים... ופורר קודם כל את האדם. במסע שלי עם הזיכרון הפלסטיני, ובמאות מפגשים עם בני הדור שחיו באותו זמן, העדיפו תמיד לדבר על חיי העיר הפלסטינית ועל פריחתה התרבותית [– – –] הערים האלה לא ידעו הסתגרות תרבותית, לא קנאות לאומית ולא גזענות אלא לאחר שהמערב פלש אליהן בשנות העשרים, ועד היום ממשיך להשכין צורה עדכנית של קנאות וגזענות."
הכותב הוא עורך-עמית [יחד עם ניסים קלדרון] של העיתון "דו-עט".
 

לקט הספונסרים של דו-עט

 
כמצויין בעמ' 2, גיליון יוני 2005 יוצא לאור תודות לתרומתה הנדיבה של קרן ריצ'רד ורודה גולדמן, ובסיוע האיחוד האירופי, משרד החוץ של גרמניה, קרן ברכה ואונסק"ו.
 
 

 
אוּדִי וְאוּרִי מִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ
כָּל אֶחָד עִם דּוֹדָתוֹ
רְכוּבָה עַל כְּתֵפָיו
 
לְמַעְלָה
בַּגּוּגְל שֶׁל אֱלֹהִים
לְדוֹדוֹת שֶׁכַּאֵלֶּה
אֵין פְּנַאי לַעֲמֹד אַף רֶגַע
 
כְּבוֹדָן בַּהַרְרֵי עָנָן וּבְדוֹלַח
כָּבְדָּן מְכֻתָּף עַל פְּנֵי אֲדָמָה הָאֵם
 
בְּהַשְׁלָמָה הַשְּׁמוּרָה לְמִי שֶׁזָּכָה
לִהְיוֹת כִּסֵא לִדְבַר הַשֵּׁם.
 
הערת "חדשות בן עזר": הכוונה היא לאודי (אהוד), בן-אחיה של המשוררת אסתר ראב, ולאורי מילשטיין, שהמשוררת רחל בלובשטיין היתה דודה של אימו.
 
 

 
אהוד יקירי,
בעזרת שיריך עזרני אלוהים לפנות בוקר כשקראתי תפילת שחרית בספר שיריך, וגם בשעות ערב בתפילת מנחה ומעריב. קראתי את השירים ורבים מהם אהבתי והם זימנו לי פגישות עם "פתח תקווה אחרת", שהפכו לפגישות עם ראשון לציון אחרת [עיר-הולדתו של אדיר כהן. א.ב.ע.], והעניקו לי קורת-רוח של חגיגת לשון דשנה ושימחוני בפגישה עם צד אחר בך, שלדאבוני לא היכרתי עד כה.
אז על כל הטוב הזה תודה לך מעומק הלב.
שלך בחיבה
אדיר כהן
נ.ב.
סופר נידח כבר אינו נידח ומלוא כל הארץ הזאת מכתבו העיתי.
 

חשוב מאוד הוא גם הנאד

 אודי היקר,
התרשמתי מאוד מהמאמר על ההפלצות בטיסה. זוהי בעייה רצינית ואף הייתה [בכתיבתך] אירונית ומצחיקה. אל תשים לב לכל "יפֵהפֵי הנפש"!
אשר ר.
 

בפתח תקווה אחרת

 
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.
 
 

ידידים יקרים ואוהדי יידיש ולדינו

אורה זיטנר שרה יידיש ולדינו וגם קצת עברית...
במוצ"ש 2 ביולי בשעה 20:00
יתקיים בבית שלום עליכם, רחוב ברקוביץ 4 תל אביב
(מאחורי מוזיאון תל-אביב)
המופע "ציפורי השיר היהודי" –  יידיש ולדינו
נשארו כ-35 כרטיסים אחרונים במחיר 40 ש"ח
שאותם ניתן לרכוש בבנין עיריית ת"א רח' אבן גבירול 69
בעמדת המודיעין, בימים א-ה בין השעות 13.00-10.00
וכן בכל מועדוני הגמלאים בעיר
 
 

"יונים בטרפלגר" במרכז סוזן דלל

 
ערב מוקדש לספרו של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" יתקיים ביום ראשון, 26 ביוני 2005, בשעה 20.30, באולם תיאטרון ענבל. מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל-אביב.
כיבוד קל יוגש בשעה 20.00. יש לאשר השתתפות בטלפון 03-5173711.
מנחה: רוני הלפרין. משתתפים: סאלם ג'ובראן, סופר. שבא סלהוב, משוררת. אלמוג בהר. קטעי קריאה: ראודה סלימאן. מוסיקה: יאיר דלאל.
הערב מתקיים בחסות ענבל, תיאטרון מחול ומרכז אתני רב-תחומי, ובשיתוף אח"י, האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות של יוצאי עיראק בישראל.
 
 

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
 
 
למכירה בחנויות
או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א
benezer@netvision.net.il
 [וכן בדוכני "אסטרולוג" בשבוע הספר ובחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].
 

בשל חובת הגילוי הנאות: לקט הספונסרים של "חדשות בן עזר"

המכתב העיתי יוצא לאור תודות לתרומות של משפחת המלוכה הסעודית, היורשת סוהא ערפאת, קרן פרוטוקולים של זקני ציון, קרן לה-פן לזיכרו של פוז'אד וקרן משפחת בן-לאדן, שתמכה חלקית בעבר ואולי גם בהווה באוניברסיטת הארווארד שבבוסטון.
 
 

  כל ההודעות והמידע מובאים כשירות תרבותי לשיקול דעתם

 של קוראי "חדשות בן עזר", ללא שום תמורה כספית או פרסומת מוסווה
 
 

ביום ראשון, 10.7.05, בשעה 15.50 לערך, יקרא מוטי ברכאן ב"בימת שיר"

 ברשת א'
צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".