רבים כבר טיפלו בשאלה המוכרת: האם באמת אמר ביאליק על היהודים הספרדים (ואולי אף בכינוי-הגנאי ה"פראנקים") שאינו מחבב אותם משם "שהם מזכירים לו את הערבים", או שאינו יכול לשנוא את הערבים, משום שהם דומים ל'פראנקים" – אימרה שיש בה, כך או כך, גזענות כפולה (לאחרונה עסק בשאלה זו בהרחבה שמואל אבינרי, ברשימתו במוסף הספרות של "הארץ" לפני כשנה).
במשך השנים נפוצה ונשתרשה שמועה זו, שהורחבה על כלל יוצאי עדות המזרח. היו רבים שהשמיעו בעטיים דברי גנאי על המשורר הלאומי, ואף סירבו ללמוד או לדקלם את שיריו. וכשיצאו שטרי הכסף שנשאו עליהם את דיוקנו של ביאליק, היו אפילו כאלה שסירבו להשתמש בהם, כמחאה על אותה התבטאות.
לפני 27 שנים, ב-20 במרץ 1981, פירסמתי רשימה בשם "המשוחררות של העדה התימנית" ('ידיעות אחרונות', 'שבעה ימים', עמ' 32-33), בה דנתי ביחסו של ביאליק לבני העדות הספרדית והתימנית. ציינתי שם דווקא את יחסו החם של המשורר לשירת יהודי ספרד ותרבותם ואת מאמציו המתמשכים לההדיר ולסייע לגאולת שיריהם של גדולי 'תור הזהב' העברי בספרד ואחיהם המאוחרים באיטליה ובתימן. כן נתתי פרסום לעדות של משורר עברי אחר, שהרבה לשוחח עם ביאליק, המזכה אותו מכל אשמה בקשר לאותה התבטאות אומללה.
חלק ניכר מדבריי ביססתי אז על ספר זיכרונותיו של המשורר אביגדור המאירי, 'ביאליק על אתר', בו מוקדש הפרק החמישי לנושאים הללו. ולנוחות הקורא אצטט כאן כמה מן הדברים שציטטתי אז – דברים שאותם פירסם המאירי מן הזיכרון (הוא לא רשם אותם בעת השיחות עם ביאליק). וכך כתב:
"ביאליק דופק אצלי במקלו בדלת ואומר: בוא קצת החוצה. מי זה יושב בבית באווירא דארץ-ישראל שכזה? אם 'אווירא דארץ-ישראל מחכים' או לא, אינני יודע. אך רבי זירא צודק כנראה: באווירא דארץ-ישראל חוזר בו אדם מכמה סברות, שהחזיר בהן עד הנה.
"קראתי שני סיפורים מאת יהודה בורלא, שניים בזה אחרי זה. כלומר, שני רומאנים. שמע, הבחור הזה יודע את הקונץ! --- בורלא זה הוא ספרדי... הלא תיכף עם תחילת הקריאה הייתי צריך לקבוע זאת. אתה מרגיש פה את ריח הניחוח של המסורת הספרדית העתיקה, ולא רק בשפה ובסגנון, אלא גם בקטעי השירה, שהוא מתבל בהם את הפרוזה שלו. אמנם משוררי ספרד לא כתבו רומאנים, אך אילו כתבו, היו כותבים ככה (צוחק)."
עד כאן טוב ויפה. אבל באותו קטע ממש מופיעים גם כמה משפטים מטרידים יותר, שמצטט המאירי מפי ביאליק, מן הזיכרון:
"שמעתי, שנולד בירושלים [בורלא] ושהוא ספרדי, כלומר פראנק. סמיאטיצקי אומר, איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפראנקים! הלץ הזה עלול להעליל על עצמו דברי שטויות, ובלבד שיצליח בליצנות." (עמ' 10).
כלומר: נכון שביאליק עצמו כינה את בורלא, לפי עדותו של המאירי, בכינוי "פראנק"; אבל לא הוא שאמר (ואפילו בלשון לצון) את הדברים הקשורים להשוואה בין היהודים הספרדים לבין הערבים. להיפך, ביאליק מסתייג מן הדברים שאמר סופר אחר, שאותו הוא מכנה "הלץ הזה" ומכנה את דבריו "דברי שטויות", שאותו לץ היה מוכן להעליל, "ובלבד שיצליח בליצנותו" (עמ' 10).
הלץ שהיה דומה לביאליק
מי היה אותו סמיאטיצקי, "הלץ", שלדברי המאירי האיץ בו ביאליק לקרוא את ספרי בורלא?
הביבליוגרף גצל קרסל, בעל ה'לכסיקון לספרות העברית', מציין שאריה-ליב סמיאטיצקי (1883-1945. אין לבלבל שם זה עם שמה הדומה של רשת חנויות-הספרים המוכרת) היה מתרגם ובלשן עברי, שכיהן בתחילת המאה הקודמת כמורה בווילנה, ונתגלגל עד לבוכארה, ומשם חזרה לפולין, שם שימש בימי מלחמת העולם הראשונה כמפקח על בתי-ספר עבריים. ארצה עלה באמצע שנות העשרים ושימש כאחד מעורכי הוצאת הספרים היוקרתית 'אמנות' וכמתרגם (גם של הספר 'עליסה בארץ הפלאות'). על רוב פרסומיו חתם בשמות-עט.
דבר אחד אין המאירי וקרסל מציינים, ואולי הוא-הוא שורש הזיהוי המוטעה של ביאליק, כאבי אותה הלצה חסרת-טעם:
ביאליק וסמיאטיצקי היה דומים קצת, כנראה, במראם החיצוני, ולעיתים החליפו ביניהם בשל כך. אף אני עצמי נכשלתי לפני שנים אחדות, כשנתקלתי בצילום של שיחת רעים בבית-קפה תל-אביבי, בו נראים יושבים בצוותא המשורר אברהם שלונסקי, המשוררות יוכבד בת-מרים ולאה גולדברג והמו"ל ישראל זמורה – עם אדם לבוש חליפה, המזכיר מאד בחזותו את ביאליק. אבל אז נזכרתי שלאה גולדברג הגיעה ארצה רק בשנת 1935, שנה אחרי מותו של ביאליק. הראיתי את הצילום לשני חוקרי-ספרות קשישים ממני, והם זיהו את האיש כאריה סמיאטיצקי.
כשיצאה בשנת 1980 הביוגרפיה של לאה גולדברג, שנכתבה בידי המשורר טוביה ריבנר, הופיע הצילום הקבוצתי הנזכר (בעמ' 104) ובו זוהה האדם הדומה לביאליק לא כסמיאטיצקי, אלא כמשה ליפשיץ (ששמו אינו מופיע בלכסיקון של קרסל).
[ר' על משה ליפשיץ בגיליונות קודמים של המכתב העיתי, במחקריו של אלישע פורת. – אב"ע]
ייתכן איפוא שפעם, בבית-קפה או מסיבה כלשהי, הפריח סמיאטיצקי את ההלצה הנואלת שלו על ה"פראנקים" והערבים, ומישהו שישב שם והוטעה גם הוא על ידי הדימיון הפיסי בין הדובר לבין ביאליק (שהיה אז עדיין בחיים) סיפר לאחרים ששמע את ביאליק מתבטא כך.
מכל מקום, נראה שעדותו של המאירי עשויה לזכות את ביאליק מן האשמה הנקשרת בשמו כבר עשרות בשנים.
ביאליק ור' שלום שבזי
באותו פרק בזיכרונותיו של אביגדור המאירי מתואר גם יחסו של ביאליק לתימנים ולגדול פייטניהם:
"[ביאליק] החל לדבר בהתלהבות על התימנים ועל שלום שבזי משוררם, שבחרוזיו 'נוצצים ניצוצות של שירה אמיתית.'
"ואני יודע סך הכל, שמחליף הוא סגול בפתח ופתח בסגול," ענה לו סמיאטיצקי.
לדברי בעל הזיכרונות, התעלם ביאליק מההערה ה"ליצנית" המפוקפקת הנוספת של סמיאטיצקי, והצביע באזניו על הבדל בולט אחד בין שירת שבזי לבין שירת הפייטנים האשכנזים:
"שיריו מלאים דביקות דתית ואהבת ירושלים וגעגועי משיח וגאולה, אף לא שיר אחד בכייני, המתאונן על ייסורי שבט-אפם של הגויים והתעללותם." (עמ' 104).
וכאן השמיע ביאליק, לדברי המאירי, כמה משפטים, המראים עד כמה הקדים להבין גם את הבעייה הכרוכה בסיסמה המאוחרת הרבה יותר, "שילוב גלויות":
"הבעייה היא, איך לשמור על מקוריותו הקמאית של השבט הזה [התימנים – ד.א], אחרי שייתפס, שהלא ייתפס סוף-סוף לתהליך החיים החדשים פה בארץ. כאן דרוש דבר והיפוכו... מחד גיסא: עתידה ארץ-ישראל, ובמהרה בימינו כפי המקווה, שתהיה חטיבה לאומית אחת אחידה, שכל המחיצות השבטיות תימחקנה ממנה בלי שיור כלשהו. ומאידך גיסא: חבל על האספקלריה מרובת-הגוונים, שתאבד את ססגוניותה ותהא חד-גונית במשך הזמן. קיבוץ-גלויות יהא סינתיזה, הממזגת את כל הטוב והיפה שקיבלנו מסיני והתחשל בנו בגולה יחד עם מה שלמדנו מחסידי אומות העולם, שצלמם צלם אלוהים! (צוחק) והלא אפילו בשיטחה הצר של הספרות העברית ישנו תהליך מעין זה: כל השפעה טובה מתפוצות הגולה השונות רצויה לנו, ובלבד שיעכלו את המזון הזר בדמם העברי ולא ייתקע בגרונם כחיקויים." (עמ' 106).
על יחס החיבה של ביאליק לנערים ולנערות מבני תימן תעיד גם רשימתו הלירית שפורסמה פעם בעמוד הראשון של השבועון 'דבר לילדים', בליווי רישום מקסים של הצייר נחום גוטמן. הרשימה והאיור הוקדשה לנער צעיר, נכה-רגליים, ככל הנראה תימני, שנאלץ לעבוד כסבל ולשאת מן השוק סלים כבדים של ירקות ופירות שקנתה שם עקרת-בית אמידה. גם שירו של ביאליק "בנות שפיה", שנכתב בעקבות ביקורו בכפר-הנוער מאיר-שפייה, ליד זכרון יעקב, מתאר בהתפעלות את התלמידות הצעירות שחורות העיניים והתלתלים. נזכיר כי בין תלמידות הכפר היו אז שתי ילדות יתומות, שהטביעו לימים חותם עז על התרבות, הזמר והמחול הארץ-ישראלים והישראלים – הלא הן ברכה צפירה ושרה לוי-תנאי.
התערבות: האם העסיק ביאליק תימנים או ערבים?
אבל הפעם ברצוני להביא בפרסום ראשון התכתבות מסקרנת ואולי אף מטרידה בין פועל חקלאי חובב ציונות ושירה במושבה פתח-תקווה, לבין המשורר הלאומי. התכתבות, הקשורה בהתערבות בין אותו פועל לבין נהג יהודי סביב שמועה אחרת על ביאליק, שגם היא מובילה אותנו לדיון ביחסו לבני תימן.
את המכתב כתב קרוב-משפחה שלי – נחום הלוי, אביה של דודתי האהובה שושנה הלוי-קצנלנבוגן. בעלה, מנחם, היה דודי, אחי-אמי. שניהם – שושנה ומנחם, שהיו קרובים לליבי מאוד, גרו בבית הוריה של שושנה ברחוב נחלת-צבי 65 בפתח-תקווה, ושניהם נפטרו בדיוק באותו יום בלוח-השנה, בהבדל של שנה אחת; לפני ארבע ושלוש שנים.
בתם, ברכה קצנלנבוגן, היא שמצאה בארכיון המשפחה, בין מכתבי סבא נחום, מכתב בכתב-ידו לביאליק (מיום 30 בינואר 1933), ובצידו – תשובתו של המשורר, גם היא בכתב-יד. שני המכתבים האלה רואים כאן אור-דפוס לראשונה.
תחילה, הרי מכתבו של נחום הלוי, פועל חקלאי ציוני וישר-דרך מפתח-תקוה, המאיית את שמו של המשורר ללא האות א', ורושם בראש מכתבו את המלים: "ברור דברים".
לכ' המשורר האהוב והנכבד מר ח.נ. ביליק !
א.נ.,
אתמול בהיותי בפרדס בפתח תקוה בעבודה, באו מהנדסים ממשלתיים לשם עבודתם, בעבודות ציבוריות בסביבה. השיחה ביני והנהג שלהם מר אליעזר שרמייסטר ל"יום ביליק" אמר לי הנ"ל מה ביליק?
לפני חדשיים שלושה היה צריך לנקות בחצרו איזה עצים, רצו תימנים בעד העבודה 15 גרוש. כ' [=ביאליק - ד.א] סרב למסור להם במחיר הנ"ל ומסר לערבים במחיר 2 גרוש.
אחרי טו"מ [=טענות ומענות], ובנוכחותם של שלושה עדים חשובים, הוחלט: שאני נותן (1) לא"י אחת לק"ק [=קרן קיימת] ביום שבו יוכח שזה נכון; והנהג הנ"ל אמר שיתן חמש לא"י לק"ק באם זה שקר.
אבקש מכ' [=מכבודו] באם זה שקר (אני בטוח בזה) תיכף לענות לי ואני רוצה לתבוע הנ"ל למשפט.
בכל הכבוד והאמון בו,
המחכה לתשובתו נחום הלוי (פיבין)
פתח תקווה
וזו תשובתו של המשורר, בכתב-ידו, מתל-אביב, ביום 24 במרץ 1933:
למר נחום הלוי פיבין בפתח תקוה
א.נ.
שקר ענה בי בעל דבריך. כנראה התכון למקרה שהיה לפני שנה וחצי בערך, או לפני שנה, שחותני, זקן ביתי, שכר עגלון יהודי [כל ההדגשות במקור – ד.א] לפנות את הזמורות והחריות [=ענפים יבשים, זלזלים] היבשות מגן ביתי, ולפי שהללו היו מלאות עוקצים וקוצים מכאיבים שכר העגלון מצדו שני יהודים תימנים לעזור לו בפנוי, ואולם אף אלו נסתלקו מיד בתחלת העבודה. באותה שעה נזדמנו לחצר שתי ערביות מוכרות צבר ואלו הסכימו לבוא במקום התימנים, ואולם אני וחותני עכבנו בדבר, וכל העבודה – אמנם לא גדולה ביותר, שנמשכה רק כחצי שעה בערך – יצאה אל הפועל ע"י תימנים אחרים, שבאו במקום הראשונים.
זהו כל המעשה. בעל דבריך שקר אפוא שקר מגונה וראוי הוא לענש.
בכבוד רב
ח. נ. ביאליק
ההתכתבות בין השניים אופיינית לתקופת המאבק על "כיבוש העבודה העברית" במושבות הוותיקות: פועל חקלאי מפתח-תקווה מוכן לסכן שכר חדשי, ואולי יותר מזה, של עבודה קשה בפרדס כדי להגן על שמו הטוב של המשורר מפני שמועה, המאשימה אותו בהעדפת "עבודה ערבית" על "עבודה עברית"; בעוד שהנהג של המהנדסים הממשלתיים כה בטוח בצידקת הדברים שאמר, שהוא מוכן לסכן בהתערבות חמש לא"י, סכום לא מבוטל. ושניהם מצהירים כי לא ישלשלו את דמי הזכייה לכיסם, אלא יתרמום לקרן הקיימת.
מה באמת קרה שם, בחצר בית-ביאליק, לא נדע. אבל עצם העובדה שהמשורר טרח לענות בפרוטרוט לפועל נחום הלוי מפתח-תקוה, להפריך עוד שמועה "גזענית" הקשורה בשמו ולהסביר בדרכו שלו שלא העדיף "עבודה ערבית" על "עבודה תימנית" – מעורר עניין.
אם יש בין הקוראים מישהו היכול לשפוך אור נוסף על ההתכתבות הזאת – יבורך.
[ר' את שתי הצרופות של תמונות נחום הלוי בפרדס בפ"ת ומשמאל לאוטובוס]
[הקלק על התמונות לשם הגדלה]
ביאליק – וזכריה מנסר הענפים
למרבה הפלא, מתקשרים שני המכתבים האלה, שמעולם לא פורסמו ברבים – מכתבים העוסקים ביחסו של המשורר הלאומי לגוזמי הענפים התימנים בחצר ביתו – לסיפור קצר שהופיע בספר הסיפורים 'נמר ברחובות', פרי עטו של משה פינטו. הספר ראה אור בשנת 1999 ונסקר ברשימה שפרסמתי ב'אפיקים' כשנה אחר-כך.
שם הסיפור: "המשורר הלאומי", ובו מספר המחבר, יליד המושבה רחובות, על ביקורו כילד בבית-ביאליק, בשעה ש"יהודי אשכנזי, כמו מתוך עיירה בסביבות ווהלין, מנסה לערב את ביאליק בעניין שלו בעיריה."
מן החצר נשמעו קולות ניסור. כנשוך נחש זינק ביאליק אל המעקה. זכריה עמד וניסר את ענפי האילן שעמד מול החלון הצפוני. ודאי מניה הורתה לקצץ את הענפים שכבר חדרו מבעד לחלון.
"מספיק! מספיק!" זעק ביאליק. זכריה היפנה את ראשו, לא הבחין בביאליק והמשיך במלאכתו. ביאליק התמלא זעם וזינק אל המדרגות. היהודי אחריו: "מר ביאליק, מה בדבר הניירות?"
--- "מארת אלוהים על מניה וזכריה. יהי זכרם ברוך," אמר [ביאליק] ושעט לעבר החצר. אגרופיו כבר מורמים באוויר.
"בן ערב [כך מכנה ביאליק את זכריה התימני! – ד.א] שכמוך! מה אתה עושה?"
וכשזכריה אומר לו שגברת ביאליק, היא מניה, הורתה לו לנסר את הענפים, מגיב המשורר (בסיפור הבדיוני של פינטו, ובהשמטות):
"הו, נידח מנידחי ישראל, מדוע לא נשארת בנידחותך? לשם מה באת [לארץ]? לקטוע? לחמוס? להרוס? – הו, בור ועם-הארץ שכמותך!"
"אדון ביאליק, במחילה, אני לא בור". ---
דמעות עמדו בעיני התימני. ביאליק נרתע לאחוריו. שטף דיבורו פסק. לרגע לא היה יכול להחליט אם להמשיך במתקפה או לחדול. הוא הביט חליפות בדמעות ובעץ ואז אמר בארשת פנים טובה:
"סלח נא, זכריה, סלח נא. נפלה טעות. מניה לא צריכה... בוא נשתה תה."
"אני מציע קפה לכבודו."
משהו בעמידתו ובאמירתו של התימני מנע את ביאליק מלסרב.
"ניכנס אלי," הציע ביאליק.
"לא," אמר התימני. "כאן נשפות מים."
"כאן?"
"כן. מיספר עצים, מדורה, פינג'אן, קפה וסוכר יש לי."
"עצים?" שאל ביאליק.
התימני הביט בו בחצי חיוך: "כבר ניסרתי אותם, אדון ביאליק. להדביק אי אפשר."
משהו מוזר יש בבני מזרח אלה, הרהר ביאליק, בינו לבין עצמו. מין שילוב מוזר של ממזרות וכבוד עצמי מפותח. אולי ירצה על זה ב'עונג שבת'. לא. רעיון טפש.י (עמ' 115-116).
האם ידע משה פינטו איש רחובות, מחבר סיפור בידיוני זה, על ההתערבות בין נחום הלוי מפתח-תקווה לבין אותו נהג? ואולי שמע על מנסרי העצים התימנים שהוזמנו מדי פעם לחצר ביתו של ביאליק? האם שם בפיו של ביאליק את הכינוי "בן ערב" לפועל התימני זכריה משום שזכר את האימרה על הספרדים והערבים שיוחסה למשורר? ואולי סתם צירוף מקרים מעניין לפנינו?
ואסוסיאציה נוספת הקשורה במושבה רחובות, באיסוף זמורות וחריות (ככתוב במכתבו של ביאליק), בתימנים ובנשים: המתעניין יוכל להציץ בשירי "זמורות יבשות", מהווי המושבה רחובות בשנת 1913, שנתפרסם באנתולוגיה 'בת תימן' (בעריכת שלום סרי, חש"ד, עמ' 391-393); וברשימה "דמעות של תימנים" מאת ענת מידן, שנתפרסמה במוסף השבת של העתון היומי 'חדשות' ב-11 במאי 1990, ט"ז באייר תש"ן (עמ' 20-24), אחרי שנפסל השיר הזה לשידור נוסף בטלביזיה. השיר והרקע לו מופיעים גם באנתולוגיה 'שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי', שיצאה לאור בעריכתי אשתקד בהוצאת עמותת 'אעלה בתמר' (עמ' 46-48).
וכיון שעיקר רשימה זו, כאן, קשור בפתח-תקווה, הנה קטע מצמרר שלא הופיע במקורות שהזכרתי זה עתה, והוא לקוח ככתבו וכלשונו מהשבועון 'הפועל הצעיר', כרך תרע"ג (זמן קצר אחרי שפורסם באותו עתון הסיפור על האיכר יונתן מקוב והנשים התימניות במושבה רחובות), עמ' 33-34 (נדפס שוב בכרך ב' של 'פרקי הפועל הצעיר' שערכו אליעזר שוחט וחיים שורר, ת"א תרצ"ה, עמ' 118-119):
סיון, תרע"ג. [1913].
בימים האחרונים קרה גם בפתח-תקווה מעין 'מקרה מקוב', אך יותר נורא בתוצאותיו.
בפ"ת, כידוע, יש פרדסים משותפים לה"ה ויס ולחבר ועד הפועל הציוני ה' יונה קרימניצקי מווינה. בפרדסים אלה משמש בתור משגיח ה' חיים קסובסקי – משגיח המשתדל בכל מיני אמצעים להרחיק פועלים עבריים מעבוד שם. והנה בשבוע שעבר הביאה אישה צעירה תימנית אוכל לאחד המשגיחים שבפרדס. בשובה מצאה נשים גרוזיניות מלקטות ענפים של עצי תות שנעקרו על יד הגדר של הפרדס ונפלו לרשות הרבים. עמדה האשה אף היא ללקוט איזה זרדים בידה, והנה פתאם בא קסובסקי וביקש מהגרוזיניות להניח את הענפים, ואת התימנית התחיל להכות, סחב אותה לאורך הפרדס כשהוא מכה אותה על ידיה וצלעותיה. היא התחננה בפניו בשארית כוחותיה שיחדל, אך הוא לא שם לב לתחנוניה והוסיף להכותה.
כשבאה לביתה הראתה את גופה הפצוע להשכנות, והללו נחמוה כי הכל יעבור בשלום. אולם למחרת נפלה התימניה למשכב, וכשהזמינו ביום השלישי את הרופא, מצא שהיא חולה קשה.
ההתרגשות בין העובדים שבמושבה, היינו: הפועלים, האומנים וחלק מהצעירים – ואין צריך לומר בין התימנים – גדולה מאד. הזמינו את ק. אל הועד ושם הוא אמר ששבר עליה רק מקל דק. המשפט עוד לא נתברר.
נקווה שוועד המושבה יעמוד על הגובה ולא ישים לב לאלה שמשתדלים לזכות את ק. צריך פעם לשרש את היחס הגס וההפקרי שנוהגים באחינו בני תימן.
נוסח קצר של הרשימה על התכתבות הפועל נחום הלוי מפתח-תקוה וביאליק התפרסם בכתב-העת 'אפיקים' (העוסק בעיקר בתולדות בני תימן בארץ) בגל' קלב-קלג (132-133) בחודש מרץ אשתקד, עמ' 29-31. כאן מובא הנוסח השלם שטרם פורסם, בתוספת הסיפור האחרון.