פרופ' אמריטוס אודי רַאבּ נכבד,
אני רוצה להתייחס למאמרך המדהים, לפחות אותי – "נצפתה תופעת נגיף-שקר באקדמיה הישראלית" ("חדשות בן עזר" 47) ולהוסיף עליו ממה שקראתי בעיתון לאנשים חושבים "הארץ" ביום 29.6.05, לפיו נגיף השקר באקדמיה קיים לא רק אצלנו. מדובר במאמר "המחקר הרפואי אינו עומד למכירה", שבו אומר אבינעם רכס, פרופסור לנוירולוגיה בבית החולים "הדסה" ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל:
עבודות מחקר רבות, שבדקו את מדיניות הפרסומים של מחקרים רפואיים, הראו בבירור כי לניסוי "חיובי" לחברת התרופות [שמימנה אותו] יש סיכוי טוב פי שלושה להגיע לפרסום בהשוואה לניסוי "שלילי", וכי הזמן הנדרש לפרסום מאמר "חיובי" הוא רק מחצית הזמן הנדרש למאמר "שלילי" להגיע לדפוס. עבודות אחרות הראו כי כאשר מקור המימון של המחקר הרפואי הוא בתעשיית התרופות, הסיכוי להפיק תוצאה "חיובית" לחברת התרופות גדול פי ארבעה בהשוואה לעבודות מחקר שמקור המימון שלהן הוא, לדוגמה, בסוכנויות ממשלתיות.
מטרידים פי כמה הם ניסיונות מתועדים של חברות תרופות למנוע מחוקרים להביא לידיעת הציבור מידע שלילי וסכנות אפשריות של תרופות ניסיוניות, וזאת באמצעות איומים משפטיים. באחד המקרים איימה חברת תרופות על מוסד אקדמי שבו עבדה חוקרת, שיצאה נגד חברת התרופות, כי תפסיק באופן מיידי וגורף לתת מענקי מחקר לאוניברסיטה כולה.
עד כאן מדברי פרופ' אבינעם רכס.
בכבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
 
לאגנה היקרה שלום,
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך לאחר גיליונות אחדים שבהם נשתתקת וכבר חששתי לשלומך. עוד יותר התפלאתי שהפעם הבאת ציטוט שתומך בעמדותיי, והתחלתי לחשוש מה לא בסדר בהן, שאנחנו בדעה אחת.
אכן, מאחר שפרופסור אמריטוס (שלא כמרבית הפרופסורים חיוֹתֶס כיום) – הוא ביסודו אדם ספקן, כי הספקנות היא יסוד המחקר בכל תחום – אני יכול לשער גם מקרים שבהם תחרות בין חברות תרופות, ולעיתים אמביציה אישית מטורפת של חוקר בודד – עלולים להתערב בשיקולים של פסילת תרופות חדשות או קיימות על בסיס מחקרי-כביכול, ויציאה סנסציונית עם המסקנות הביקורתיות החדשות לתקשורת.
בברכה לבבית,
פרופ' אמריטוס אודי רַאבּ
 
 
ברכות להופעת גיליון ה-50
 
שלום אודי,
מגיעות לך ברכות לרגל הופעת גיליון ה-50 של "חדשות בן עזר". למרות שלא תמיד אני מסכים עם מה שנכתב בו, אין ספק שההתמדה והמקצוענות שבהפקת העיתון הם הישג הראוי לציון. ואני מניח שחלק מהברכות אתה צריך להעביר גם לבן, שעומד מאחורי ההפקה הטכנית המקצועית של העיתון. שמחתי לקרוא בגיליונות האחרונים גם ויכוחים אידיאולוגים-פוליטיים, שוודאי מוסיפים תוכן רציני יותר לעיתון ובאים על חשבון כמה "חוכמות" והתחכמויות שאפשר היה לוותר עליהן.
בסך הכול, כל הכבוד,
אמנון בי-רב
 
לאמנון היקר,
תודה על הברכות. האמת שהפקת המכתב העיתי היא כל כך פשוטה שאני אפילו לא צריך את עזרתו של בן [בנו של מר א. בן עזר]. גם אני הרגשתי שהעיתון נעשה קצת יותר רציני, גם בגלל תגובות מתגברות של קוראים, ואני בכל זאת משתדל שלא לקפח את חלקו של החלק הקל עם ההתחכמויות, שאני מסכים איתך שלעיתים הן לא כל כך, ותאמין לי שהרבה התחכמויות לא נכנסות ונמחקות.
שלך, אודי
 
בן עזר הנכד של גוטמן
מכתב תגובה למערכת "המוסף השבועי" של עיתון "הארץ"
 
למכתבו של מרק הסנר "אוקו פוקו" (המוסף השבועי, 1.7.05), המונה את הערבוביה והשגיאות המאפיינים את דבריו של ספי בר-יוסף, אוסיף מניסיוני כי באחת מתוכניות "בילוי נעים" בגל"צ, בעריכתו של מולי שפירא, הזכיר אותי ספי בר-יוסף בתור נכדו של נחום גוטמן, שרשם מפיו את זיכרונותיו.
למרות פניות מיידיות של מאזינים, בפקס ובעל-פה, השגיאה לא תוקנה, אולי משום שיכול להיות שאני באמת נכדו של נחום גוטמן, וכך גם ספי בר יוסף, ונולדנו לו מהערבייה הערומה בפרדס, שאותה צייר מר נ. גוטמן ואיתה תינה אהבים, וזאת כפי שגילה במחקריו החשובים ד"ר גדעון עפרת.
אהוד בן עזר
 
 
חיטיאר, מה אתה זוכר על "אות ההיגיינה"?
ועל איך שחינכה אותך אימא שלך
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית
ובקרוב הוא יהיה נתיב אופניים
 
הזקנים שבנו זוכרים שבנעוריהם היתה ההקפדה על ההיגיינה ממש כמו "דת העבודה":
להוציא לִפלופים מזוויות העיניים בבוקר. לשטוף עיניים.
לשטוף פנים. לשטוף שיניים. לשטוף מאחורי האוזניים. להסתרק כל בוקר.
להתקלח לפחות פעם אחת ביום, בקיץ – במים קרים. מי בכלל חימם מים לטוש בקיץ? ובחורף התקלחו מקסימום פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. רצית יותר? שב על שרפרף בתוך קערה גדולה או גיגית, ואימא תשפוך עליך מים פושרים ותסבן לך את הגב.
לשטוף היטב גם את בית-השחי אבל לא להתבייש בריח הזיעה כי הוא הריח הכי בריא והוא מסמל את עבודת הכפיים הגאה של היישוב העברי והוא גם גברי. את הדאודוראנט טרם המציאו ורק היו מתלוצצים שהצרפתיות שמות בושם במקום להתרחץ והאנגלים בכלל לא מתרחצים, והמהדרים היו תוחבים פרחי יסמין או פוּלָה (פוּל) בכיס החולצה או המקטורן ומדיפים ריח בושם משגע.
לשים את הירקות הקנויים בשוק בקערה גדולה מלא מים עם גרגירי תמיסת קלי אדומה כחמיצה כדי לחטא אותם.
אל תתקרב לילדים שיש להם פרונקולים. זה מידבק! ואם כבר צץ לך ראש ממוגל, בוא ואשים לך משחת איכטיול שחורה שלצורך הפקתה משתמשים בגושי האספלט שהיו בוקעים וצפים בשעתו מעצמם בים המלח.
לא לשכוח מטפחת בכיס כשהולכים לבית-הספר, ובכלל. ילד בלי מטפחת זה יהושע הפרוע.
לא לשחק עם הילדות/הילדים באבא-ואימא וברופא-וחולה ובכלל, לא לשחק בפישיק כי זה מביא מחלות, ועדיין הפנצילין וה-די.די.טי עושים רק את ראשית צעדיהם להצלת האנושות.
ליטול ציפורניים ושלא יהיה שחור תחת הציפורניים.
לשטוף תיכף באלכוהול כל שריטה, ואחר כך למרוח יוד.
לא לגרד פצעים. לא לפוצץ שלפוחיות שנוצרות מעקיצות של זבובי-חול.
להחליף גרביים כל יום. לא לגרוב גרביים עם טלאים שמשפשפים את כף הרגל. לא לצבור צ'יז (לכלוך משחתי מסריח ומגעיל) בין אצבעות הרגליים.
לא להכניס אצבעות באף אלא למחוט אותו היטב כדי שהסמרק (הג'יפה) לא יגלוש החוצה.
לשטוף היטב את הקטן כדי שלא יצטבר מעין חוט של חומר לבן בתעלה ההיקפית שבין העטרה לבין מה שנשאר אחרי ברית-המילה. שלא לדבר על ההקפדה אצל בנות, שהיתה הרבה יותר חמורה, בייחוד שלא תכנסנה עפרונות לנרתיק אלא רק לקלמר.
לא להפריע לאחות הסורקת במסרגות זכוכית את שערות ראשך בבית-הספר לראות אם אין לך פַּארֶך או כינים. בבתי הספר העממיים היו אז פחות תלמידים, פחות כינים, ופחות כינים פֶּר תלמיד.
שלא תברח מבית-הספר ביום הזריקות או החיסון נגד אבעבועות שחורות. תעמוד ותראה איך המחטים מתבשלות באוטוקלאב, ותמות מפחד פן האחות לא תוציא טיפת חיסון החוצה ואז תישאר בועת אוויר בזריקה פנימה, ואתה מת.
להקפיד על חבישת כובע (טמבל בדרך-כלל). לא לאכול פלאפל כי מקבלים מזה צהבת.
לנגב היטב את התחת כדי שאימא לא תמצא אחר-כך פסים חומים מאחור לאורך התחתונים הלבנים שלך. מי שמע על לשטוף את התחת? אסיסטנט של פרופ' פלוץ בן-שחר כתב עבודת מחקר על איך לא גירד אז למרבית הילדים והמבוגרים והאם זה גרם להם להיות גזענים.
היתה תקופה שבה הכינו נייר לניגוב מעיתונים גזורים לריבועים ומחוזקים במסמר לקיר, ומאוחר יותר כבר היה נייר הטואלט אלא שהיו מייצרים יחד עם נייר הזכוכית באותו בית-חרושת, וטוב שהיה נייר של עטיפת תפוזים אבל הרחת דפיניל מהתחת.
הפלצות אינן קיימות אם לא מדברים עליהן.
לשים יד על הפה כשמשתעלים אלא אם כן רוצים שתדביק בכוונה את חבריך או את אחיך ואחיותיך בשעלת כדי שיעברו את המחלה בילדותם.
להביא מפית נקייה עם הכריך העטוף-היטב בתוך שקית האוכל הרקומה עם שמך, לבית-הספר. לא להתפלש בחול. לא לשחק עם פושטַקעס.
לא לנסוע רחוק בלי כריך ובלי חצי לימון, למרוח על הלשון נגד הקאה בייחוד באוטובוסים, בסרפנטינות כמו "שבע אחיות" במוצא בדרך לירושלים. מים לא לקחו, אפשר לשתות מכל ברז.
 לשתות רק מים שעברו הרתחה (זאת עשו רק מעטים כי מי הבארות היו מצויינים ונקיים) שאותם שמה אימא של חבר שכבר מת על שיש המיטבח בכד זכוכית מכוסה מפית לבנה או גזה.
מותר בכל זאת לשתות בקיץ מים צוננים מהג'ארה (האיבריק).
לא לאכול יותר מדי סאברעס בבת-אחת. לא לשתות מים אחרי שאוכלים סאברעס. אם קטפת לבד סאברעס עם מקל ופחית בקצהו, או בעת הקילוף, פשוט תמרח על הידיים ריר גמלים. (מדובר בימים הראשונים של המושבה).
להשתזף היטב, בהדרגה, בתחילת הקיץ, כי קרני השמש טובות לבריאות ויש בהן ויטמין סי.
לא לשתות מים אחרי שאוכלים פירות מכל סוג שהוא, וכמובן שלא לקחת לפה פרי לא רחוץ ולא לאכול פירות בוסר רק בשלים ואפילו בשלים מאוד כי הם הכי טעימים ומזינים.
מספרים לי, אני עצמי לא זוכר, שבבתי הספר העממיים היה נהוג אפילו "אות הבריאות", שניתן לתלמידות ולתלמידים שהצטיינו בהיגיינה, ממש כמו אות הספורט.
קוראי המכתב העיתי שזוכרים פרטים נוספים על "אות הבריאות" ועל נפלאות ההיגיינה בכלל וכיצד חינכה אותם לאורה אימם – מוזמנים לכתוב לנו באי-מייל, ונפרסם.