אבני בליסטראות יודו לעבר פורום "תקנה" של הציונות הדתית, בעקבות פרשת הרב מוטי אלון, מן הכיוון המשפטיסטי. מי שמם? איזה כלים יש להם? גם תובעים וגם שופטים? מדינה בתוך מדינה? מדינת הלכה... מדינת יהודה... אין משטרה? פרקליטות? בתי משפט? מעל החוק? מתחת לחוק? ליד החוק? מכבסים את הכביסה בפנים... סוגרים את העניינים בפנים...
הביקורת הזו אינה צריכה להפתיע. היא ממש מתבקשת מאליה, כאשר האידיאולוגיה המשפטיסטית / חוקיסטית / פליליסטית / פורמליסטית / בג"ציסטית מועלית על ראש שמחתנו. שהרי אם "מלוא כל הארץ משפט", "הכל שפיט" וכו' – אין שום משמעות למה שאינו משפט: מוסר? קהילה? מנהיגות רוחנית? חינוך? מה זה?!
דומני שפעילותו של פורום "תקנה", מציב מראה מול המשפטיזם, ומאפשר לנו לבחון האם באמת המערכת הפורמלית המשפטית היא חזות הכל. האם יש לה הכלים הטובים ביותר להגיע להישגים הטובים ביותר למען החברה? מי שבעיניו המשפט לא נועד לשרת את החברה, אלא הוא ערך בפני עצמו, פטור מן הבחינה הזאת. אבל מי שרואה את טובת החברה – יש כאן קייס אמיתי לבחינה, האם ניתן להועיל יותר לחברה באופן שאינו משפטי דווקא.
על פי הביקורת המשפטיסטית, פורום "תקנה" פסול, כיוון שיש רק דרך אחת לפעולה נגד הטרדות מיניות, תקיפות מיניות ועבירות מין – להגיש תלונה למשטרה והנושא יתברר בבית המשפט. קיומו של הפורום פוגע בסדר הטוב הזה. האמנם?
ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שאלמלא פורום "תקנה", איש מן המותקפים לא היה שוקל אפילו להתלונן. 90% מעבירות המין, בכל מגזר שהוא, אינן נילונות במשטרה. ככל שהפוגע הוא בעל מעמד רם יותר, כך הסיכוי שתוגש נגדו תלונה קטנה יותר. כאשר מדובר במנהיג רוחני כריזמטי, בתוך חברה שהוא אחד מאושיותיה, הסיכוי לתלונה אפסי. המותקף יאשים את עצמו, לא יעז להודות בפני עצמו שאכן האישיות הדגולה פגעה בו. ואם יודה בפני עצמו, לא ירצה לעמוד מול אותה אישיות. הוא תמיד יקח בחשבון שהתוקף יכחיש – ואז למי יאמינו, לי הקטן, החגב, או לו הגדול, הענק? 99% סיכוי, שללא גוף כמו "תקנה", הפרשה כלל לא היתה מטופלת בדרך כלשהי, ולבטח לא היתה מגיעה למשטרה.
ואילו היתה מגיעה למשטרה, ונניח שהיתה מטופלת היטב – האם הקהילה הדתית לאומית היתה מאמינה לרב או למתלונן? וגם אילו הנושא היה מגיע לבית המשפט והרב היה מורשע – האם אז הציבור היה מאמין לשופט (בוודאי לנוכח משבר האמון בבית המשפט), או למתלונן? אולי הוא אף יראה בהחלטת בית משפט התנכלות? והאם ועד כמה עונש משפטי משמעותי ומרתיע, כאשר הקהילה על רבבותיה מאמינה לרב, מאמינה ברב, מאמינה שהרב נרדף, אולי שהוא נרדף בגלל השתייכותו ואמונתו?
ואילו היתה מגיעה תלונה למשטרה – האם בהכרח מדובר בעבירה פלילית שמקומה בבית המשפט? אם אין המדובר בקטין, ולא ביחסי מרות פורמלית – אין כאן עניין משפטי, גם אם המרות הבלתי פורמלית במקרה זה עלולה להיות משמעותית אלף מונים מכל מרות פורמלית. ואם, לפחות בחלק מן המקרים, כנראה שמדובר בעבירה (לכאורה) שחלה עליה התיישנות? במערכת המשפטית, מה שאינו פלילי – חוקי. מי שאינו אשם – זכאי. כך צריך להיות. אבל לא כל מה שאינו פלילי – מוסרי. והחוק הפורמלי אינו נותן מענה מספק לכל הבעיות. ומה רע בכך שיש מי ששוקל את התנהגותו של מנהיג רוחני, מחנך של אלפי ורבבות תלמידים, לא רק במאזני החוק, אלא גם במדד מוסרי? החוק עוסק בסף התחתון, של האסור והמותר, אך האתיקה והמוסר אמורים להעמיד רף גבוה יותר – רף ציבורי, חברתי, מנהיגותי, מוסרי, של הראוי ושאינו ראוי. מה טוב יותר מפורום של הנהגה רוחנית העוסקת בפן הזה?
פורום כמו "תקנה", המורכב מן הנבחרת הבכירה ביותר של אנשי הרוח, הציבור והחינוך במיגזר הדתי לאומי, לוקח על עצמו להתמודד עם בעיית ההטרדות והפגיעות המיניות של בעלי סמכות, ועושה זאת בכזו מקצועיות, בכזו רגישות, בכזו חכמה, בכזו תעוזה, ללא משוא פנים, ללא הנחות לרמי המעלה ביותר במגזר – איזו סיבה יש לצאת נגדו? העובדה שהפורום מאחד את בכירי הרבנים מכל קצוות הקשת הדתית והפוליטית בציונות הדתית, נותנת תוקף מוסרי אדיר לאמירה שלו. רק חסיד שוטה של הרב אלון יחשוד שלפורום כזה, בהרכב כזה, יכול להיות אינטרס כלשהו להעליל עליו עלילה. שום סוג של טיפול של מערכת החוק והמשפט, לא היתה יכולה להתקרב לאפס קצה האפקטיביות של הטיפול בידי פורום "תקנה". מי שרואה בחוק ובמשפט כלי לטובת החברה, ולא ערך בפני עצמו – איזו סיבה יש לו, שלא להעריך מאוד את הפורום ואת עבודתו?
הטענה שהפורום הזה מעיד על חרדיזציה של הציבור הדתי לאומי מופרכת מעיקרה. הרי מה שעשה הפורום הוא ניגודה המוחלט של התרבות החרדית. התרבות החרדית תעשה הכל כדי להכחיש, להסתיר, לגונן ולהשתיק כל טענה נגד רב. התרבות החרדית תרדוף את מי שיעז "לדבר סרה", כביכול, ברב. אכן, יש סממני חרדיזציה בציבור הדתי לאומי, אך פורום "תקנה" ואופן פעולתו מתמודד עם סממנים אלו ונאבק בהם.
התרבות החרדית לעומתית כלפי המדינה וגורמי החוק, ויוצאת להפגנות והתפרעויות קשות גם למען אברך שרצח את תינוקו או אם שהרעיבה את בנה. פורום "תקנה" אינו ממצב עצמו כלעומתי מול החוק, אלא להיפך, הוא עצמו הגדיר כדרך המלך את הגשת התלונה למשטרה. הוא מעודד את הפונים אליו להתלונן. נציגיו מדברים בציבור בעד התלונה. הוא מטפל בבעיות לצד החוק, הוא מטפל בסוגיות המוסריות שאינן בגדר החוק ובעיקר – הוא מטפל במקרים שבהם המתלוננים לא יפנו למערכת החוק, שהם מרבית המקרים. יתר על כן, הפורום עובד עם מערכת החוק, כפי שקרה במספר מקרים שטופלו בידו. וגם במקרה של הרב אלון, היועץ המשפטי לממשלה הקודם ואגף החקירות במשטרה שותפו במידע, היו בסוד העניין וגיבו את הפורום ודרך טיפולו.
מרגע שהפורום שיתף את היועץ המשפטי לממשלה, ודאי שאין כל מקום לביקורת עליו כלעומתי או חלופי לחוק. אם יש מקום לביקורת, היא על היועץ המשפטי לממשלה, שהשאיר את הנושא בטיפול הפורום. אך לדעתי, יש להצדיע ליועץ המשפט לממשלה, על תבונתו ורגישותו – הוא הבין שיש להעדיף את טובת העניין, את היכולת להגן על הקורבנות ועל הקורבנות הפוטנציאליים, על פני הפורמליזם המשפטי, ויש להשאיר את המלאכה בידי מי שישכילו לעשותה בצורה הטובה ביותר.
השוויתי את הטיפול של פורום "תקנה" לציבור החרדי, אך האם בציבור החילוני המצב טוב יותר? לפני כשבועיים פרסמה ב"חדשות בן עזר" אשכר אלדן כהן רשימה, בה סיפרה שלפני 20 שנה, בהיותה פעילה בשמאל הרדיקלי, נאנסה בידי סופר ואיש רוח חשוב. לטענתה, היא אינה היחידה, והדבר היה ידוע בכל הברנג'ה. ביום ו' האחרון התפרסם ב"מקור ראשון", מה שניתן היה להבין בין השורות ברשימה עצמה, שהאיש הוא הסופר יצחק לאור. אם כולם ידעו, למה לא קרה כלום? למה לא התלוננו במשטרה? למה לאלדן כהן לקח עשרים (!) שנה להתייצב ולכתוב על כך? ואם בקרב חוגי השמאל הרדיקלי היה מין פורום כמו "תקנה", לא היתה חברה זו תקינה ומתוקנת יותר?
האם שכחנו איך התייצבה הברנג'ה הפוליטית והעיתונאית לצדו של חיים רמון? האם אחרי התפוצצות פרשת קצב, התקשורת לא היכתה על חטא, שכל השנים "כולם ידעו" ולא נעשה דבר? האם חבריו עתירי הממון והכוח של קצב, לא התגייסו כדי לרדוף את המתלוננות ולהתעלל בהן? אז באיזו יומרה יכול הציבור החילוני לבוא בטענות כלפי פורום "תקנה"?
אילו החברה הישראלית היתה קהילתית יותר, והיו בה עוד מנהיגויות קהילתיות רבות עוצמה וחיוביות כמו מנהיגות הציונות הדתית, וניתן היה להקים עוד פורומי "תקנה" כאלה והפורומים היו נוהגים כפי שנהג הפורום הזה – החברה הישראלית היתה הרבה יותר טובה. שהרי המשטרה, החוק והמשפט – לעולם, לעולם לא יוכלו לתת מענה טוב כל כך לבעיית ההטרדות והפגיעות המיניות, כמו שנותן פורום "תקנה".
הציונות הדתית עוברת ימים קשים ומשבר נורא, אך אני מאמין שבסופו של דבר היא תצא ממנו חזקה יותר וטובה יותר, בזכות ההנהגה שנטלה אחריות, עמדה בפרץ וגילתה אומץ רב.
אני מקווה, שהמשבר יביא את הציבור הדתי לאומי לחשבון נפש אודות תופעות האדמו"ריזציה והגורואיזציה שפשו בתוכו. אני מקווה שהמשבר יביא את הציבור הדתי לאומי גם למחשבה פתוחה ונאורה יותר בנוגע לנטיות המיניות השונות של בני האדם, ובעיקר – בקרב בני הקהילה הדתית לאומית.
2. האחד שהרחיק ראות – יגאל אלון
מזה ארבעים ושלוש שנים, קרועה החברה הישראלית בוויכוח על "השטחים". "האם אתה בעד או נגד ההתנחלות בשטחים?... האם אתה בעד החזרת השטחים?" שאלות אלו הן שאלות יסוד של כל ילד שמתחיל לגלות עניין בפוליטיקה. השטחים. בה"א הידיעה.
השטחים – זו שגרת הלשון בציבוריות הישראלית, אולם המדיניות הישראלית תמיד התנגדה לה"א הידיעה הזו. מאז 67' קיימת מחלוקת בין ישראל למדינות ערב, סביב הנוסח של החלטת מועצת הביטחון 242. בעוד היגרסה האנגלית מדברת על נסיגה משטחים, הגרסה הצרפתית מדברת על נסיגה מהשטחים. ה"א הידיעה הזו היא סלע המחלוקת של הוויכוח הפרשני, ולא בכדי – המדיניות המסורתית של מדינת ישראל מבחינה בין חלקים שונים של השטחים, מצדדת בנסיגה מחלקם ומתנגדת לנסיגה משטחים אחרים.
ובכל זאת, דומה שהוויכוח הפוליטי והציבורי בדור האחרון, הוא בין שתי הגרסאות של גישת ה"אף שעל". גישת "הכל" – לא לסגת מאף שעל וגישת ה"לא כלום", לא להשאיר בידי ישראל אף שעל. שתי הגישות הללו פשטניות, רדודות ומתעלמות מהמורכבות הרבה של הסוגיה.
מי שהבין עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים את מורכבות הסיטואציה שיצרה המלחמה, היה יגאל אלון, שהשבוע אנו מציינים 30 שנים למותו. כבר ביום הרביעי של המלחמה ניסח את עקרונות תוכניתו – תוכנית אלון, אותה הגיש לראש הממשלה שבועיים לאחר שוך הקרבות. עוד בעיצומם של הקרבות, גיבש אלון את התפיסה בה דגל, בשינויים והתאמות, עד יומו האחרון, 13 שנים מאוחר יותר. כבר אז, עיצב אלון את התוכנית מרחיקת הראות, הריאלית ביותר והנועזת ביותר שעוצבה עד היום; התוכנית הנכונה ביותר גם לסיטואציה בה אנו נמצאים היום.
תוכנית אלון מציעה פשרה טריטוריאלית בין ישראל לפלשתינאים, על בסיס דמוגרפי. ההבחנה העיקרית בין סוגי השטחים, היא הדמוגרפיה. יגאל אלון, המצביא הדגול של מלחמת השחרור, שכאב את העובדה שישראל לא שיחררה את כל א"י המערבית עד הירדן וראה בכך בכייה לדורות; האיש שדגל בערכי שלמות הארץ שהיו המסד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, חינך והטיף לרעיון זה – דווקא הוא הציע, בשיא האופוריה של המלחמה, את חלוקתה של ארץ ישראל, למורת רוחם של רבים מחבריו.
מה גרם למהפך הזה בעמדותיו של אלון? האם הנץ היה ליונה?
במלחמת השחרור, השטחים ששחררה ישראל התרוקנו מתושביהם הערבים. אלון סבר, בצדק, שמן הראוי לשחרר את יהודה, שומרון ועזה, בדיוק כפי שסבר שיש לשחרר את הנגב והגליל, מתוך הבנה שלא יישארו בהם כמעט ערבים, ולא תהיה בהם סכנה לאופייה היהודי של המדינה. מלחמת ששת הימים הסתיימה באופן שונה לחלוטין – רובם המכריע של הפלשתינאים ביש"ע נשארו במקומם. במציאות הזו הבין אלון שמימוש חזון שלמות הארץ מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן הזדרז להתאים את האידיאולוגיה שלו למציאות, והציע את חלוקת הארץ.
השינוי בתפיסתו של אלון, היה שינוי פרגמטי, שנבע מהמציאות החדשה, אך לא שינוי ערכי. אלון היה רחוק ת"ק פרסה מהגישות הרווחות היום ב"שמאל" הישראלי, הבזות לזכותנו על הארץ ורואות בכך, במקרה הטוב, סוגייה שאינה רלוונטית לשאלת עיצוב הגבולות.
יגאל אלון, בהציגו את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית, ובכל הזדמנות עד יום מותו, הציג את זכותנו על הארץ כיסוד הראשון והראשי של תוכניתו. בנאום פרוגרמטי שנשא במועצת הקבה"מ ב-1973 הציג אלון את חמשת העקרונות שבבסיס המדיניות שעל ישראל לאמץ. הראשון שבהם היה "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי". רק אח"כ הציג את ארבעת העקרונות הנוספים: "ב. גבולות בני הגנה, בכוחותינו – הם הבסיס האסטרטגי. ג. חברה דמוקרטית, מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית – היא הבסיס הסוציאלי. ד. תהיה זו מדינה יהודית מובהקת ובה מיעוט ערבי, שווה זכויות מבחינה לאומית. ה. עלינו לכונן מפה שיהיה בה משום התחשבות בזולת ומשום פשרה סבירה מבחינה מדינית."
אלון לא ראה סתירה בין אמונתו היוקדת בזכותנו על כל ארץ ישראל, לבין נכונות לפשרה טריטוריאלית, לנוכח המציאות הדמוגרפית. במאמר "אסטרטגיה של שלום" שכתב ב-1973, שב והדגיש שהשיקול הראשון המנחה אותו הוא הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י כבסיס המוסרי לכל מדיניות. אך הוא גם הדגיש ש"זכויות היסטוריות, גם אם הן כשלעצמן בסיס מוסרי איתן, אינן יכולות להנחותנו ולחייבנו בקביעת המדיניות האקטואלית בכל הנוגע למפת העתיד... בצדק חינכנו במשך דורות על עקרון שלמות הארץ, אך עלינו לזכור ששמירתו ללא סייג פירושה קיומו של מיעוט ערבי שכמותו תהפוך אותו לאיכות חדשה."
תוכניתו של אלון נעה בין המחוייבות למימוש זכותנו על הארץ, שבלעדיה אין לנו זכות לשבת בכל מקום שהוא בארץ, לבין המחוייבות שלנו למדינה בעלת ציביון יהודי ברור. אלון הבין היטב, שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לספח שטחים מבלי להעניק אזרחות לכל התושבים החיים בהם. לכן הציע לוותר על השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך התנגד בכל תוקף לוויתור על שטחי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות. לוז תוכניתו לפשרה טריטוריאלית אינו הנסיגה מחלק מהשטחים, אלא דווקא קביעת השטחים מהם אסור לזוז בשום אופן, אותם יש ליישב באופן מאסיבי ושעליהם יש להחיל את ריבונות ישראל. כך הוא ראה את בקעת הירדן, את צפון ים המלח, את הר חברון ואת רצועת עזה. במרבית השטחים הללו אין פלשתינאים. בהר חברון מדובר רק ב-80,000 פלשתינאים, שאלון סבר שיש להעניק להם אזרחות, כיוון שמדובר במספר קטן יחסית, אך באזור חיוני מבחינה לאומית והיסטורית.
לגבי רצועת עזה, סבר אלון שיש לספחה, אך רק לאחר שהפליטים הפלשתינאים שהם רוב תושביה, ייושבו במקום אחר. אני מרשה לעצמי להעריך, שלנוכח העובדה שהרעיון של העברת הפליטים התברר כבלתי מציאותי, אלון היה מצדד מאוחר יותר בנסיגה ממרבית שטח רצועה עזה. באשר לירושלים – כאן ראה אלון את הזכות ההיסטורית כשיקול היחיד הרלוונטי, העומד מעל השיקול הדמוגרפי. "ירושלים רבתי", כתב במאמרו הנ"ל, "כששכונות עבריות ותיקות וחדשות סביב לה, חייבת, כמובן, להישאר מאוחדת תחת הריבונות הישראלית כאשר זכויות כל תושביה ואמונותיהם השונות, מובטחות בתכלית. ירושלים לא היתה מעולם בירה ערבית, בכל תולדותיה לא היתה מרכז לאומי לערבים. היא לא מילאה מעולם אצל שום אומה ודת את המקום שהיא ממלאה בלאומיות היהודית, בתולדותיו, באמונתו ובמורשתו הרוחנית של העם היהודי."
טענתי שלוז תוכניתו לא היתה הנסיגה אלא דווקא ההתנגדות לנסיגה מן השטחים החיוניים, מבוססת אף היא על דבריו. בהציגו את תוכנית אלון, הוא הציג ארבע אלטרנטיבות: כינון שלמות א"י המערבית, א"י שלמה תוך הענקת זכויות אזרחיות מלאות לתושבים, נסיגה משטחי הגדה למעט ירושלים, והצעתו – הפשרה הטריטוריאלית. את החלופה של נסיגה מלאה הגדיר אלון "הגרועה מכולן". בנאום בפני מרכז הקבה"מ בנובמבר 1967 הוא אמר: "אילו הברירה היתה א"י השלמה, תוך קבלת כל האוכלוסייה, לרבות הסכנה הדמוגרפית שבה, או החזרת חלק הארץ לממלכת עבר הירדן, אני מעדיף א"י שלמה, על הסכנות הדמוגרפיות שלה."
אולם גדולתו של אלון, היתה שלא קיבל את הברירה הדיכוטומית בין שתי האפשרויות הללו, אלא עיצב דרך שלישית, ריאלית מהאחרות.
כאשר הציע אלון את תוכניתו ב-67', הוא דגל במתן אוטונומיה לפלשתינאים. עם הזמן, הבין אלון שהדבר אינו ריאלי. כבר בשלהי שנת 70', במכתב לגולדה מאיר, בו שב והציג את תוכניתו, לא חזר על הצעתו לאוטונומיה, אלא דיבר על פירוז השטחים שישראל תצא מהם. המשתמע מכך, הוא נכונות לריבונות זרה בשטחים הללו. ככל שהגיע להכרה זו, כך החל להדגיש את הצורך בהחלת הריבונות המשפטית של ישראל על השטחים שיישארו בידיה, כפי שתבע באותו מכתב, ולא רק את השליטה עליהם, כפי שגרס קודם לכן. עמדתו בסוגיית הפתרון הראוי לאזורים הפלשתינאים השתנתה, אך העיקרון נשאר – אי שליטה על שטחים מאוכלסים בפלשתינאים ואי ויתור על שטחים ריקים מפלשתינאים. העיקרון היה ריבונות על מקסימום שטחי א"י אך על מינימום פלשתינאים. עיקרון זה קדם אפילו לשיקולים הביטחוניים, ולכן הציע לעגן את הירדן כגבולה בן ההגנה של ישראל, תוך נכונות לסגת מגב ההר המאוכלס בפלשתינאים, אף שמבחינה ביטחונית נטו, היתרון הטופוגרפי של השליטה על ההר גדול יותר. אלון הבין, שהמשמעות הביטחונית של הדמוגרפיה גדולה יותר משל הטופוגרפיה.
אלון היה איש התיישבות, שהאמין בכל לבו ברעיון ההתיישבות ודחף בכל מאודו את ההתיישבות באזורים אותם הכליל בגבולות תוכניתו כמו הגולן, בקעת הירדן וירושלים (את דירת השרד שלו קבע ברובע היהודי בירושלים). מיד בתום המלחמה קרא אלון לתנופת התיישבות רבתי. "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד," אמר במועצת הקבה"מ שהתכנסה בקונייטרה. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים."
יש להדגיש שאלון הקפיד להדגיש את הסלקטיביות של בחירת השטחים להתיישבות. דווקא בשל עמדתו העקרונית שאין להזיז יישובים, הוא התנגד בתוקף להתיישבות באזורים מהם יש לצאת, ולכן התנגד בחריפות ל"פשרת קדום" שבה הסכימו רבין ופרס להקמת אלון מורה.
גישתו של אלון, לפיה שטחי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים צריכים להיות ישראליים, היתה בסיס עמדתו בסוגיית הגולן. אלון סבר שהגולן חייב להישאר בידי ישראל בשל זכותנו ההיסטורית עליו ובשל חיוניותו הביטחונית. במועצת הקבה"מ בקונייטרה אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן."
אלון תבע לספח את הגולן וביוני 73' הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."
נכונותו של אלון לחלק את ארץ ישראל לא התקבלה על דעת כמה מחבריו הקרובים ביותר בקבה"מ. אלון נהג להתריס כלפיהם: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון." היום, מעטים יחלקו על קביעתו זו של אלון.
אניטה שפירא, הביוגרפית של יגאל אלון, קטעה את הביוגרפיה שלו באמצע. לאחר תיאור מרתק של חייו עד תום מלחמת השחרור, עצרה את סיפור חייו באופן תמוה, מתוך גישה מוזרה לפיה חלקו השני של חייו היה בלתי רלוונטי. אכן, יגאל אלון, שהאתיקה הפוליטית שלו לא התבססה על מרפקנות, לא הגיע לראשות הממשלה (הוא נפטר סמוך להתמודדות עם פרס על ראשות מפלגת העבודה), אך הוא היה מדינאי דגול, שהגביה עוף והרחיק ראות יותר מכל מנהיגי ישראל, והציע כבר ב-67' את התוכנית הטובה ביותר והרלוונטית ביותר (תוך התייחסות לשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים בשטח) עד היום.
אילו היה ראש הממשלה והיה מיישם את תוכניתו על כל חלקיה, מצבה של מדינת ישראל היום היה טוב לאין שיעור מכפי שהוא היום.
3. כמוצאי שלל רב
מה היו בוחרים תושבי אריאל אילו לקראת הסדר קבע עם הפלשתינאים ניתנה להם האפשרות לבחור בין שלוש חלופות: א. טרנספר – עקירת העיר וגרוש תושביה. ב. הישארות במקום, כאזרחים שווי זכויות במדינה פלשתינאית. ג. אריאל תסופח לישראל והם ישארו על מכונם כאזרחי ישראל?
זו שאלה רטורית. ברור מה היתה בחירתם. הרי אילו הוצגה להם אפשרות ג' הם היו יוצאים באותו יום לחגוג ברחובות, כפי שחגג היישוב היהודי בא"י בליל כ"ט בנובמבר.
ואיך יגיבו על הצעה דומה תושבי אום אל פאחם? דני איילון הציע להם, בדבריו בסוף השבוע, את הצעה ג'. להישאר במקומם, ולהסתפח למדינת הלאום של עמם, למדינה הפלשתינאית. ניתן היה לצפות שיקפצו עליה כמוצאי שלל רב. והנה, הם דחו אותה על הסף. נעזוב את כל כינויי הגנאי כלפי איילון והצעתו ("גזענות", "טרנספר" וכו'). השאלה המעניינת היא מדוע ערביי ישראל דוחים על הסף, בשאט נפש, הצעה שאין הגונה ונדיבה ממנה?
ניתן לספק לשאלה זו שתי תשובות אפשריות – קונספירטיבית ואופטימיסטית.
התשובה הקונספירטיבית – בתוכנית השלבים הפלשתינאית לחיסול ישראל, תפקידם של ערביי ישראל הוא לקעקע את יהדותה של המדינה, ויחד עם מיליוני הפלשתינאים שיציפו את המדינה במסגרת מימוש "זכות" השיבה, להיאבק לביטול צביונה היהודי, תחת הסיסמה "מדינת כל אזרחיה". במסגרת תוכנית זו, על ישראל לסגת לקווי 4.6.67 ולמסור את השטחים הללו כשהם "נקיים מיהודים", כפי שהיה ברצועת עזה. מאחר שהרעיון של ליברמן ואיילון מדבר על חילופי שטחים, שיכללו סיפוח אזורים מיו"ש למדינת ישראל והשארת היישובים היהודיים בהם על מכונם, הם רואים בכך פגיעה בתוכניתם הלאומית ארוכת הטווח.
התשובה האופטימיסטית – פשוט טוב להם במדינת ישראל. כל כך טוב להם, עד כדי כך שהם מעדיפים להיות מיעוט במדינה היהודית, מאשר חלק מן הרוב במדינתם הלאומית. הם יודעים שהנם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה, מחופש הביטוי, מחופש ההתארגנות, מעיתונות חופשית, מזכויות אדם, מזכויות אזרח, מזכויות האישה. הם יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שיש להם יכולת אמיתית לבחור נציגות שתבטא ותייצג אותם בפרלמנט. הם אמנם מיעוט במדינת לאום של עם אחר, אולם יכולתם לממש את אזרחותם משמעותית הרבה יותר משל אזרח בכל מדינה ערבית שהיא, ומכפי שתהיה אם יהיו אזרחים במדינה הפלשתינאית.
איזו תשובה נכונה? האמת נמצאת בשתי האפשרויות. כאופטימיסט, אני רוצה להאמין שרוב ערביי ישראל פשוט מעדיפים לחיות במדינה שטוב להם בה.
השר לענייני מיעוטים אבישי ברוורמן, שיצא חוצץ נגד הצעתו של איילון, שלל אותה מסיבות שונות, ובין השאר הציג אותה כפגיעה במעמדנו הבינלאומי. מן הראוי, שננהג בתבונה, ובמקום לגמגם ולהתנצל על כך שסגן השר העלה הצעה כזו, נמנף את התנגדותם של ערביי ישראל להצעה, בניגוד לכל היגיון אובייקטיבי, להסברה ישראלית בחו"ל – הנה, אתם טוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד המדכאת את המיעוט הערבי. אדרבא, כאשר מציעים להם להיות אזרחי מדינת הלאום שלהם, תוך שהם ממשיכים לשבת במקומם, ערביי ישראל מבכרים אלף מונים להיות מיעוט ב"מדינת האפרטהייד המדכאת".
אני שולל את הצעתו של איילון, מתוך שלילתי העקרונית את רעיון "חילופי שטחים", המבוסס על קבלת העיקרון לפיו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. על פי ההיגיון הזה, יש לפצות את הפלשתינאים על כל שטח ביש"ע שישאר בידינו, בשטח חלופי בתוך מדינת ישראל הריבונית. מאחר ויהודה ושומרון הנם חבלי ארץ ישראל שנכבשו במלחמת מגן צודקת, זכותה של ישראל לספחם וליישבם, ובעת הסדר הקבע אין כל סיבה שתפצה את הפלשתינאים על שטחים שישארו בידיה.
אך המעניין בסוגייה אינו הצעתו של איילון, כי אם תגובתם של הערבים. את התגובה הזו עלינו להעלות על ראש שמחתנו ולהתפאר בה.