ב-5.10.95, חודש בדיוק טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה יצחק רבין את נאומו האחרון בכנסת. בנאום זה, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את מורשתו – תכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים. "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." הוא הציג את האזורים עליהם ישראל לא תוותר ופתח: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל." חד, בהיר וחלק.
שבועיים וחצי לאחר מכן, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בארה"ב, באירוע לציון 3,000 שנה לירושלים ואמר: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים."
ואכן, לא היה כל ויכוח. ממרצ וצפונה – הכל תמכו באחדות ירושלים תחת ריבונות ישראל. באותם ימים, ניהל ס' שר החוץ יוסי ביילין, ללא רשות וללא סמכות, מו"מ עצמאי עם מס' 2 באש"ף אבו מאזן. במו"מ זה הציע ויתורים מפליגים, הרבה מעבר למדיניות ישראל. בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210) "... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).
ביילין אמור היה להציג לרבין את ההסכם למחרת הרצח. יותר מסביר להניח, שרבין היה מגלגל אותו מכל המדרגות (לאו דווקא בשל סוגיית ירושלים). אפילו פרס דחה את תוכניתו. בבחירות 96' יצא הליכוד בקמפיין "פרס יחלק את ירושלים". קמפיין זה פגע בפרס ובמפלגת העבודה עד עומק נשמתם, ובצדק הם הציגו אותו כהסתה. "מישהו מחוייב יותר מאיתנו לשלמותה של ירושלים?" תהו אנשי מפלגת העבודה. ואכן, גם בבחירות אלו וגם בבחירות 99', אף מפלגה ציונית, גם לא מרצ, לא הציעה את חלוקת ירושלים. ב-99' ניצח ברק. שנה לאחר מכן, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, הוא נאם בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים ואמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם היהודי לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות הדורות – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים... רק מי שאינו מבין כי ירושלים ארוגה וספוגה בנשמת אבותינו זה שלושת אלפים שנה... יכול לתבוע מאיתנו להפנות עורף... ירושלים שוב לא תצא מריבונות ישראל."
באותו קיץ, ניהל יוסי ביילין קמפיין ראשון מסוגו לחלוקת ירושלים. הוא ליווה בקמפיין הזה את ברק בצאתו לקמפ-דיוויד, על מנת ללחוץ עליו לוותר. טענתו, שהיה לה בסיס היסטורי איתן, היתה שסמוך להחלת ריבונות ישראל על ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין סיפח לעיר כפרים רבים שמעולם לא היו חלק ממנה. הוא כינה אותם אזורים "שכונות הקצה" והטיף לסגת מהן, ולשמור על ריבונות ישראל על העיר עצמה, בגבולותיה המוניציפאליים בתקופת שלטון ירדן.
ברק עצמו עקף אותו ואת מרצ משמאל, שבר את הקונסנזוס הלאומי והציע לחלק את העיר עצמה, כולל את העיר העתיקה. כזכור, ערפאת דחה את הצעתו באש ובטרור. אהוד אולמרט המשיך בקו של ברק, ואבו מאזן דחה גם את הצעותיו.
ברק שבר את הקונסנזוס, אך יצר קונסנזוס חדש – בכל מקרה, השכונות היהודיות תישארנה בריבונות ישראל. על כך ישראל הסכימה עם ארה"ב. מתווה קלינטון המפורסם דיבר על ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות וריבונות פלשתינאית על השכונות הפלשתינאיות. גם מימשל בוש תמך במודל הזה. עד כה, איש לא ערער על כך.
ועכשיו... פיפס קטן של אובמה והילרי קלינטון, ולפתע בנייה ישראלית בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים כבר אינה כשרה. בנייה בשכונה כזו היא "הבערת אש", "משחק באש", "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" וכו'. גם את כבשת הרש הזו רוצים לשחוט, אלה המכנים עצמם "נאמני מורשת רבין".
התהליך שמתואר כאן ברור – ישראל שוברת כל קו אדום שהיא מציבה. כל ויתור ישראלי נדחה על הסף בידי הפלשתינאים. כתוצאה מכך ישראל מוותרת שוב וויתורה שוב נדחה וחוזר חלילה.
לנוכח המפולת בנושא ירושלים, איך נתייחס לדיבורים על כך ש"צריך למצוא פתרון יצירתי לסוגיית הפליטים?"
2. הגבול מיטשטש
יוסי ביילין הוא בעבורי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף ביותר. אני שולל מכל וכל את דרכו הפוליטית. הוא, במדיניותו, חותר להחריב את עולמי ומפעל חיי. מאחר והוא האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מדינת ישראל בשנות ה-90, הוא נושא באחריות רבה לתוצאות הטראגיות של אימוץ דרכו בידי המדינה. ובנוסף לכל, אין הוא מגלה יושר אינטלקטואלי – הודאה בתוצאות טעותו – טעותנו, אלא מטיף להמשיך ב"עוד מאותו דבר", כאילו לא קרה דבר.
אולם דבר אחד אי אפשר בשום אופן לקחת מביילין. הוא ציוני ופטריוט, שכל כוונתו היא טובתה של ישראל כמדינה יהודית. שמעתי לא מזמן ראיון עימו, שבו הזהיר שאם דרכו המדינית לא תיושם ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית (כמובן שאיני מסכים עם דברים אלה), אך מה שמצא חן בעיניי מאוד היה חלקו השני של המשפט – "ומדינת ישראל שאינה יהודית, כלל אינה מעניינת אותי." לא "כל אזרחיה" ולא "לבחור בין יהודית ודמוקרטית" ושאר סיסמאות פוסט ציוניות, אלא חד וחלק – מדינת ישראל היא דבר חסר משמעות אם אינה מדינה יהודית. ואף שאני חלוק עמו לחלוטין על הדרך ועל הערכת המצב, אני מזדהה מאוד עם המטרה. ואין לשכוח, שיוסי ביילין הוא המיילד של אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בעשור האחרון, אם לא המוצלח שבהם – "תגלית".
מאז ומתמיד ראיתי גבול חד וברור בין השמאל הציוני היוני, ולו הקיצוני ביותר, לבין השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והפוסט ציוני. הוויכוחים הפוליטיים המרים ביותר שלי, היו עם חבריי לנשק, בשירות המילואים. בפלוגה שלי היה ייצוג לכל הספקטרום שבין "מולדת" לרצ (עוד טרם הקמת מרצ), וברור היה לי שהסולידריות של אותו איש רצ עם המתנחל מבית אל המשרת עמו בפלוגה, גדולה לאין ערוך יותר מאשר עם סרבן שירות, או עם טיפוסים מסוגם של גדעון לוי ושכמותו. הוויכוחים היו, לא אחת, סוערים וחריפים, אך כולנו היינו לוחמים, המוכנים לחרף את נפשנו למען קיומה של המדינה וביטחונה, והמשקיעים למעלה מחודש בכל שנה בשירות קרבי. במיקרוקוסמוס של פלוגתי, ראיתי ביטוי למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, ולהיפך. גם במערכת הפוליטית, כך האמנתי – פעורה תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל האנטי ציוני, וכך אכן היה.
מהו קו פרשת המים בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקאלי? ברמת ההתנהגות – הגבול הוא סרבנות והשתמטות ותמיכה בחרמות על ישראל והשתתפות בפעולות נגד ישראל. הקו האידיאולוגי הוא קו 48/67. מהו הקו הזה? השמאל הציוני, כולל הקיצוני ביותר, המתנגד בכל נימי נפשו לכל צעד שישראל עשתה על ממ"ר אחד מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אינו מוכן להשלים עם ערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות שקדמו לאותה מלחמה. השמאל הרדיקאלי, לעומתו, תומך טקטית במאבק נגד ה"כיבוש" ככלי להחלשת ישראל, אך בעיניו הכיבוש האמיתי, העוול האמיתי, הוא "הנכבה", הוא 1948, הוא המדינה היהודית, הציונית. לא בכדי, אותם רדיקאלים משתמשים במקרה הטוב במושג "48'" ובמקרה הרע במושג "נכבה", ולא חלילה במושגים "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או רחמנא לצלן "מלחמת השחרור". הקו הזה ברור וחד. מקו זה ולכאן – שמאל ציוני. מקו זה ולשם – שמאל אנטי ציוני.
בשנים האחרונות, למרבה הצער, אני מגלה סימנים מדאיגים, הולכים וגדלים, של טשטוש הגבול הזה. הטשטוש בא לידי ביטוי, למשל, בקרב כמה ממנהיגי השמאל הציוני.
למשל, שולמית אלוני. אלוני צמחה בתנועת העבודה, שירתה בהגנה וכל חייה הפוליטיים, גם כמנהיגת רצ ומרצ, נקטה בקו יוני קיצוני מאוד, אך תמיד בתוך הגבול התחום של הציונות. בשנותיה האחרונות כמנהיגה פוליטית חלה סטייה ראשונה בעמדתה, עם תמיכתה בסרבנות. בשנים האחרונות, לאחר פרישתה מן החיים הפוליטיים, החלה אלוני לאמץ קו אנטי ציוני רדיקאלי. היא מנהלת מסע צלב נגד המושג מדינה יהודית, אותה היא מכנה "אתנוקרטיה" (כשהיא חמושה בפרשנות הזויה וחסרת שחר של... מגילת העצמאות) ובכלל, משתמשת בז'רגון מובהק של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, בכל עניין בו היא מתבטאת.
למשל, אברום בורג. אך לפני שנים אחדות ישב בורג על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הנהלת הסוכנות. מה שנשאר מכך היום הוא הג'יפ 4x4 שסחט מהסוכנות. הוא מבטא קו פוסט ציוני חד משמעי.
גילוי מדאיג נוסף הוא פרשת "הקרן החדשה לישראל" או בשמה באנגלית "הקרן לישראל חדשה". קרן זו, שבראשה עומדת נעמי חזן, ח"כ לשעבר ממרצ, מממנת הן מיזמים וארגונים של השמאל הציוני והן של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי, תוך טשטוש הגבולות ביניהם.
לאחרונה התפרסם דו"ח ועדת הבדיקה שהקימה מרצ בעקבות כישלונה בבחירות. אחת האופציות שנבחנו בדו"ח היא חיבור עם מפלגת חד"ש האנטי ישראלית. אמנם אין זו המלצה, אך עצם העובדה שהאופציה הזאת לגיטימית במרצ ונדונה בכובד ראש, אומרת דרשני.
שני אנשים מסמלים בעיניי את השמאל היוני הציוני – עמוס עוז ויוסי שריד. לא בכדי, שניים אלה הם לא אחת מושא לשנאה מצד השמאל הרדיקאלי.
ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" הוא יצירה ציונית נפלאה, מהחשובות ביותר בתולדות הספרות העברית. עמוס עוז הוא שגריר נאמן של ישראל. גם כאשר הוא מבקר אותה בחו"ל, וחבל שהוא עושה כן, דבריו הם בגדר פצעי אוהב, והוא יוצא נגד ההסתה החד צדדית, האנטישמית והאנטי ישראלית הקיצונית, וכדאי לקרוא על כך בספרו "למרגלות הר געש".
יוסי שריד, בנוסף לכל הצרות, הוא אפילו ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והרי בעיני השמאל הרדיקאלי אין מילת גנאי חריפה יותר; ביטוי למיליטריזם המאצ'ואיסטי המגונה. שריד כיהן שנים רבות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר, ונהנה מהערכה רבה על בקיאותו ועל האכפתיות שלו.
לצערי הרב, גם אצלו אני מזהה לאחרונה בקיעים מדאיגים. בספרו "לפיכך התכנסנו" הדהד קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים. היה זה כתב פלסתר אנטי בן-גוריוני מובהק, המאשים את ב"ג באחריות לכל הכשלים והעוולות, האמיתיים והמדומים, בחברה הישראלית, במדינת ישראל. והרי מי כבן גוריון משמש מושא לחצי שנאתם של אנשי השמאל הרדיקאלי. הספר הזה הטריד אותי, אך בכל זאת, שריד נצמד בו למנהיגים ציוניים יוניים, כמשה שרת ופנחס ספיר, וניתן היה לראות בו ממשיך דרכם, גם אם בהקצנה לא מועטה, של אישים אלה ושל אישים כלובה אליאב ומנהיגי מפ"ם.
במאמר שפרסם שריד ביום ו' האחרון ב"הארץ", דווקא תחת הכותרת "שמאלני, ציוני", הוא כתב כמה דברים מטרידים מאוד, שיש בהם טשטוש גבולות ומשחק מסוכן במרחב התפר של קו פרשת המים.
המאמר נכתב בעקבות הפגנת השמאל בשייך ג'ראח תחת דגלים פלשתינאיים ותוך איסור על הנפת דגלי ישראל. שריד יצא נגד התופעה, והבהיר שהוא שמאלני וציוני. למרבה הצער, לא אמר את המתבקש – אין לציונים מה להפגין לצד אנטי ציונים. איזה מכנה משותף יכול להיות למי שמתנגד להתיישבות יהודית בתוך שייך ג'ראח כי הוא חושב שהדבר רע למדינת ישראל, למי שמתנגד להתיישבות זאת כחלק ממלחמתו במדינת ישראל? ניתן היה לצפות משריד לומר, שבין השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני פעורה תהום שאין כל דרך לגשר עליה, ולכן אל להם לפעול יחד, אל להם להפגין יחד, אל להם לשתף פעולה בכל דרך שהיא.
מה שהטריד אותי יותר מכל והדאיג אותי היה סיום מאמרו: "וכשתחזינה עינינו בשובנו לציון – ברחמים על הפלסטינים ועל עצמנו – נרד אל שורש החטא הקדמון ב-1948, שהיה אז הכרח לא יגונה, אך כן יתוקן עכשיו במידת האפשר... מתחייבת הכרה ישראלית בעוול שנגרם. אני מכיר בו, ומוכן להשתתף באחריות לריפוי הפצע הפתוח."
"בשובנו לציון" – כוונתו לנסיגה מיהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן, כפי שכתב בפסקה שלפניה. או אז... כמו אצל השמאל הרדיקאלי – כשיתוקן העוול של 67' נתחיל לטפל בתיקון העוול של 48'. לא בכדי, הוא מאמץ כאן את הטרמינולוגיה המכנה את מלחמת השחרור "1948". עוול?! בכל תולדות האנושות, ספק אם היתה התגלמות כזו של צדק, כמו מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי והקמת המדינה היהודית בא"י, היא מדינת ישראל (והיטיב לתאר זאת מעל במה זו ["הארץ"] ההיסטוריון ד"ר אודי מנור במאמרו מן השבוע שעבר "אוואטר, ישראל וג'וליאנו מר").
מטריד ומדאיג. למה מדאיג? ראשית, בשל השפעתו הרבה של שריד על השמאל היוני הציוני, בהיותו במעמד של זקן השבט. שנית, כיוון שהוא משמש פה לשמאל הציוני, ואם בארזים נפלה שלהבת...
3. הכחשת הציונות
הציונות הינה תנועה קולוניאליסטית, חלק מהפרויקט הקולוניאליסטי האירופי באסיה ובאפריקה. כבר ב-1799 יצא נפוליאון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בפלשתין, כשביקש להטות את היהודים לטובתו והבטיח להקים את בית המקדש, במהלך המצור על עכו. ארבעים שנה אח"כ החלה בריטניה לעודד התיישבות יהודית בפלשתין, שתהווה מכשול בפני היווצרות אחדות מדינית של האזורים הערביים. הציונות קמה כפתרון יסודי עולמי, על ידי הפיכת הדת היהודית לזיקה לאומית, שתבוא לידי ביטוי במולדת יהודית ובמדינה יהודית. גורם נוסף שלאורו נוסדה והתפתחה התנועה הציונית, היו האינטרסים המתעצמים והתחרותיים של הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, ושל הציונות בפלשתין. המפגש ביניהם, הוא שהוביל להצהרת בלפור ב-1917 – נקודת שיא של התוכנית הבריטית, שבסיסה גזל ארצו ואוצרותיו של עם אחר ומחיקת זהותו, תוך דגש על תוקפנות, התפשטות ודיכוי כל מגמה של שחרור. וכך, 1917 היא חלק משורה של תאריכים שנושאים בחובם טרגדיות, מלחמות, הרג, הרס, פליטות ואסונות שחוו הפלשתינאים.
מהיכן שאבתי את הסיפור הזה? היכן מופיע תיאור כזה של ראשית הציונות? מתוכנית לימודים של הרשות הפלשתינאית? אולי מחוברת הסברה של תנועת פת"ח? לא. מדובר בספר לימוד, המיועד להילמד בבתי ספר בישראל. לא רק בישראל, גם בבתי ספר פלשתינאים. כתב אותו דן בר-און. לא לבד, חתום עליו גם סמי עדוואן. מדובר בפרוייקט משותף של קבוצת מורים להיסטוריה, יהודים ופלשתינאים, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר." הספר מתאר את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי ערבי באופן שבו יקבל התלמיד שתי זוויות מבט. כל עמוד מחולק לשניים – בחציו מסופר הנרטיב הישראלי ובחציו האחר הנרטיב הפלשתינאי. לצד הנרטיב הפלשתינאי לראשית הציונות, אותו הצגתי, יופיע גם הנרטיב הישראלי. וכך, מראשית הסכסוך ועד שנות התשעים, על כל נושא – שני סיפורים, שתי נקודות מבט.
נפלא! כך נעשיר באמת את התלמיד, נעניק לו את מיטב הכלים. הוא יכיר את הצד שלנו, הוא גם יכיר את הצד השני, הוא יחשף למורכבות של הסכסוך. מה רע?
מה רע?! הנה, נרטיב הציונות כקולוניאליזם, לדוגמה. אחד הטיעונים המרכזיים של השיח האנטי ציוני, הוא שהציונות היא קולוניאליסטית. אלא שהטענה הזאת הינה שקר וכזב. הקולוניאליזם, הוא התפשטותן של מעצמות אירופה, שיצאו ממדינת האם למושבות באסיה ואפריקה מתוך רצון לנצל את הילידים ואת משאבי הטבע לטובת האימפריה. מהי מדינת האם האירופית של הציונים, הנבנית מניצול אוצרות הטבע והילידים בפלשתין? ולמה מכל אסיה ואפריקה הציונים באו אך ורק לארץ-ישראל? בגלל שדות הנפט שלה, שפע המים שבה, מחצבי הזהב והיהלומים הנפוצים בה לרוב? הרי אין כל שחר לפרכה הזו, שכל כולה הסתה פוליטית. הרי בחצי דקה ניתן להפריך את התיאוריה הזאת.
על התלמידים להכיר את העמדה הערבית ולדעת שזו הטענה שלהם. אולם עליהם לדעת שטענה זו היא שקר, ולדעת את האמת – שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, שהחזירה אותו למולדתו, לאחר אלפיים שנים שנאלץ לחיות בגלות, ללא עצמאות, ללא ריבונות, תוך רדיפות וייסורים קשים. נכון, הספר הזה מציג את עמדת שני הצדדים, הבעיה היא שהוא מציג את האמת ואת השקר, בלי לומר שמדובר באמת ושקר. הספר הזה מבטא את הרלטיביזם הפוסט-מודרני, לפיו אין אמת, יש רק נרטיבים, סיפורים; הסיפור ההגמוני של השליט החזק והסיפור האלטרנטיבי המושתק של החלשים. לכאורה, אין הירארכיה בין הנרטיבים. אבל המסר המבצבץ, הוא שהסיפור ההגמוני הוא הסיפור של הרעים, של החזקים שהשליטו בכוח את הנרטיב שלהם, והוא מלא אמפתיה לסיפור של המושתקים, שסוף סוף מקבלים ביטוי.
אם במקום לחנך לציונות וללמד את ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, מספרים לתלמידים שני נרטיבים, אפשר ללכת עם זה הלאה. למשל – הנרטיב של הפרוטוקולים של זקני ציון. נלמד את התלמידים שני סיפורים – את הפרוטוקולים, ואת הנרטיב היהודי שמדובר בזיוף אנטישמי. איך נלמד על רצח רבין? הנרטיב של רצח רבין (שיוצג כנרטיב של "ההגמוניה האשכנזית חילונית שמאלנית" או בלה בלה מסוג זה) ולצדו נרטיב הקונספירציה, לפיו השב"כ רצח את רבין או אולי פרס או שמא רבין בכלל התאבד כדי להשחיר את הימין.
ואיך נלמד על השואה? שני נרטיבים – אחד שהייתה שואה, ואחד של מכחישי השואה, על פיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה לתת צידוק לנישול הפלשתינאים. היתה או לא היתה שואה? כל תלמיד יבחר את הנרטיב "המגניב" יותר בעיניו. וביום השואה, התלמידים יערכו שני טקסים – טקס המציין את זכר השואה, וטקס המגנה את ההמצאה הזאת. וביום העצמאות יציינו התלמידים גם את "יום הנכבה".
הפוסט מודרניזם משחית את השפה, את השיח, את התרבות, את החינוך, את החברה, את המוסר. המוסר מבוסס על הבחנה בין טוב ורע ובחירה בטוב, הבחנה בין אמת ושקר ובחירה באמת. המיקס שבו אין טוב ורע, אין אמת ושקר, הכל יחסי והכל תלוי בנקודת המבט וכו', הוא השחתת התרבות האנושית.
אין לי צל של ספק, שלעולם לא יהיה בית ספר פלשתינאי שילמד את הספר הזה, שבו מוצג גם "הנרטיב" הציוני (כלומר האמת).
ואצלנו? משרד החינוך לא אישר את הספר. אני משוכנע, שהצמרת הנוכחית של המשרד ובראשה השר גדעון סער, לא יתנו ידם להכנסת ספר הפיגולים הזה לבית ספר.
אבל מי יודע מה יהיה בעתיד? לא אתפלא אם באופן "ניסיוני", כלומר פרטיזני, כבר בעוד שנה-שנתיים יימצא בית ספר או שניים שיכניסו את התועבה הזו לבין כותליהם. באקדמיה, הכחשת הציונות היא חזון נפרץ, יש אוניברסיטאות שהיא כבר כמעט הנרטיב ההגמוני. אם לא נעמוד על המשמר, אנו עוד עלולים להיווכח שמישהו דואג להלעיט את ילדינו בזבל הזה.
4. להעמיד דברים על דיוקם
במאמרו "רמת שלמה, חכמת שלמה וא"י השלמה" [גיליון 527] סיפר ד"ר אברהם וולפנזון שלאחר מלחמת ששת הימים אמר ב"ג כי אילו ניתן לו הדבר, היה מצטרף בעת ובעונה אחת לשתי תנועות פוליטיות: "שלום עכשיו" – ו"א"י השלימה". יפה, אבל קצת בעייתי, מאחר ותנועת "שלום עכשיו" קמה ב-1978, לאחר ביקור סאדאת – 11 שנים לאחר מלחמת ששת הימים וחמש שנים לאחר מותו של ב"ג.
הוא גם ציטט את ב"ג באמירה כי עלינו "להחזיר את הכול, מלבד ירושלים, למען שלום אמת." הציטוט המדוייק, הוא "מלבד ירושלים והגולן." חשוב מאוד להזכיר זאת. אני מקווה שוולפנזון תומך גם היום בהתנגדותו של ב"ג לנסיגה בירושלים.
גם טענתו של וולפנזון ש"הרוב בתנועה הציונית אסר על ב.ג. ועל ד"ר ויצמן אפילו לנהל מו"מ על חלוקה" לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ב-1937 – אינה מתיישבת עם העובדות. אמנם הרוב התנגד לחלוקה על פי המפה של ועדת פיל, אך הקונגרס הציוני החליט: "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה."
לעומת זאת הערבים דחו על הסף את ההצעה, על פיה תקום מדינה ערבית כמעט על כל שטח ארץ-ישראל המערבית, כיוון שלא היו מוכנים בשום אופן להשלים עם אפשרות של מדינה יהודית על 17% מהשטח. וכי היום הם מוכנים לכך?
ומניין לקח וולפנזון את טענתו שרוה"מ שרון הסכים עם בוש על קווי 67' עם חילופי שטחים? מעולם לא נשמעה טענה כזו, ואין לי ספק שאינה נכונה.
*
עם כל הביקורת המוצדקת על ביבי, דבר גדול אחד שעשה למען עם ישראל ומדינת ישראל אי אפשר לקחת ממנו – החליף את אולמרט. אם רק לשם כך נבחר לתפקיד, דיינו!
אורי הייטנר
אהוד: שלא תהיינה לך אשליות, אורי. אולמרט לא התכוון אף לרגע אחד להסגיר את הגולן לסורים. הוא היה סוחב אותם עוד שנים רבות במו"מ בסגנון המזרחי שאותו למדנו היטב מהערבים, כאשר שני הצדדים יודעים שהם מרמים אלה את אלה – ואילו נתניהו, חרף הצהרותיו בזכות הגולן, הוא קנדידאט מובהק להתקפל בפני לחץ אמריקאי ולנסות להחזיר! אילו הייתי גר באורטל הייתי מרגיש הרבה יותר בטוח תחת אולמרט מאשר תחת נתניהו כראש ממשלה.