על הסיבות לחדירת הניו אייג' לחיינו
חלק שני ואחרון של המסה
גלולת הרגעה לחרדתיים
הרצון להתנתק ולברוח מהמציאות נובע גם, ואולי בעיקר, בשל החשיפה הגדלה לכאב ולאסונות. קראתי באחד מכתבי העת שבשל ריבוי כלי התקשורת, בשל היכולת להעביר מידע מקצה אחד של הגלובוס לקצהו השני בזמן אמת, ובשל המסורת העיתונאית להבליט את השלילה על פני החיוב – אדם ממוצע נחשף היום בשבוע אחד ליותר אסונות משנחשף אדם ממוצע במהלך כל חייו בעולם העתיק. גם אם הנתון מעט מוגזם, התובנה העקרונית נכונה. החשיפה האינטנסיבית למוות, פציעות וטרגדיות אישיות ומשפחתיות יוצרת עומס רגשי כבד. אצלנו בישראל העומס גדול במיוחד, בשל מצבינו הביטחוני והטמפרמנט הסוער שלנו (או סקנדל או פסטיבל) ובשל הקוד המשפחתי-חברי המאפיין את החברה הישראלית – קוד שיוצר הזדהות טבעית ואמפטיה גם עם אנשים שאיננו מכירים אישית. הפתרון לעומס היתר הרגשי הוא הדחקה, הכחשה (אסקפיזם) והסחת דעת. הרוחניות החדשה משלבת בין השלושה.
קוקטילים יאפיים של ישן וחדש
מטח הגירויים שאליו נחשף היום אדם ממוצע מביא גם לתחושה של מיצוי ורוויה וכתוצאה מכך לכמיהה לריגושים חדשים המסופקת באמצעות הוצאת דברים ישנים מהבוידעם, לצד מיחזור וערבול חומרים מכל הבא ליד. כשאין עוד במה לחדש ובמה לרגש מייצרים קולאז': מזרח פוגש במערב, הדרום בצפון והאולטרא טכנולוגי בפרימיטיבי. זה דומה במקצת למה שמתרחש היום בספורט: כאשר מתקרבים לקצה היכולת האנושית נאלצים להמציא ענפי ספורט חדשים, שהם שילוב בין מיספר ענפים (למשל, הטריאתלון). כך הולכים ונוצרים לאחרונה שילובים חדשים ומעניינים ברפואה, באמנות ואפילו בדת.
הקולאז' הפוסט מודרני אפשרי בעיקר בחברה רווית תקשורת ובעלת אתוס מתעצם של פלורליזם דמוקרטי. באופן כללי אפשר לומר שהאדם נעשה רגיש יותר לזולת, פתוח יותר כלפי השונה. בעולם המערבי הולך ומתהווה אתוס רב עוצמה של סובלנות: אסור לפסול אדם וקבוצה בשל דעה קדומה, אסור "להיסגר" ורצוי להיות קשוב ולא דוגמטי. הסובלנות הזאת מיושמת ביחס לדת, למיסטיקה, לפילוסופיה העתיקה ולשבטיות המסורתית. תפישה זו סייעה, למשל, להתקבלות הרפואה האלטרנטיבית, שהפכה לימים ל"רפואה משלימה". אגב, זה גם המקור העיקרי למתח הגובר בין העולם המוסלמי, הבלתי סובלני והקסנופובי, לבין המערב, שאולי הרחיק לכת בסובלנותו.
כור ההיתוך הראשון של תופעת "השילובים הסובלניים" נוצר ברובעי הסוהו בלונדון ובניו יורק, ואצלנו בשיינקין התל אביבי ושלוחותיו בירושלים ובאזורים הבוהמיים ברחבי הארץ. בשקט-בשקט מתרחשת מהפכה במטרופולינים הגדולים: סגנון חיים מחליף בהדרגה תרבות שבטית מסורתית. במקום טקסים ופולחנים קמאיים צומחים בתי קפה, פאבים, מסעדות, גלריות וחנויות בוטיק – היוצרים שילובים מפתיעים, תוך טריפת הקלפים המסורתיים. ה"שאמנים" של העידן החדש הם בין השאר מעצבי העל, הדי ג'ייז' והבאר טנדרים. כולם מערבבים לנו במיומנות קוקטילים של ישן וחדש, מכאני וממוחשב, כפרי ועירוני, גברי ונשי, מכוער ויפה, קלאסי ועדכני.
אבל גם כאן מתגלה פרדוקס. אם הרוחניות היא לא יותר מאופנה (יותר מדוייק "טרנד") לא רחוק היום שבו גם היא תגיע למיצוי ותחלוף מהעולם. הנה כי כן, ספק אם הסדנאות הרוחניות, שנועדו בעצם לייצר ריגושים חדשים, ינמיכו את סף הגירוי האנושי ויעצרו את הכמיהה המתחזקת לכדורי אקסטזי חדשים. אם להשתמש בדימוי מעולם העיצוב (ובעצם זה לא רק דימוי אלא מציאות של ממש) אפשר לומר שהמטבחים הכפריים של התרבות האנושית, שהחליפו את מטבחי הנירוסטה הבוהקת יוחלפו בשלב הבא במטבחים מתרכובות חדשות ומפתיעות.
אופנת רטרו
אם הזכרנו אופנה וטרנד ראוי להוסיף נקודה חשובה: העידן החדש הוא בעצם סוג של אופנת רטרו (נוסטלגיה). בימינו הגיע לבגרות דור שלא חי את מהפכת ילדי הפרחים (ההיפים). לכן הוא נלהב לחדש ולמחזר דברים שאותם לא חווה בעצמו (חוויות של סבתא וסבא). ושוב עולה פרדוקס: ההיפיות המקורית (של שנות השישים והשבעים) היתה ביסודה הצהרה אנטי מימסדית ואנטי מסחרית – ואילו ההיפיות של העידן החדש ממוסחרת מאוד. יתרה מכך, בהיפיות המקורית היה משהו אותנטי וחדשני שהתבטא ביצירות רעננות בתחום המוסיקה, האמנות הפלסטית, השירה, הספרות והאופנה (אפילו עישון הגראס והסקס החופשי היו אז משהו חדשני). היום זו היפיות חקיינית ודי שטחית. במלים אחרות, עדיין לא ראינו את הג'ון באז או הבוב דילן של העידן החדש, וספק אם נראה בעתיד הקרוב.
טיפול נפשי לדור האתרוגים
תרבות הניו אייג' קשורה ללא ספק גם לעליית ערך האינדיווידואליזם בסולם הערכים המערבי. בישראל, כמו במקומות אחרים, צמח דור צעיר שהוא מאד נהנתן ואגוצנטרי – "דור האתרוגים" והבליינים. הוא גודל בצמר גפן, באווירה של חוסר משמעת ושל סובלנות אין קץ. לא תבעו ממנו הרבה ולכן הוא אינו נוטה לתבוע הרבה מעצמו ומאחרים. זו גם הסיבה שהוא מעדיף במקרים רבים פעילויות שאינן מצריכות מאמץ פיזי ואינטלקטואלי גדול (למשל, קריאת ספרים).
אפשר שזו אחת הסיבות לכך שהולך ופוחת הביקוש למקצועות תובעניים, כמו רפואה והנדסה וגדל הביקוש למקצועות "קלילים" שמבטיחים לכאורה רווח אישי בהשקעה מזערית (לרוב אלה הבטחות שווא). זהו דור שחוסך הרבה פחות כסף מהוריו, קפדן פחות בכתיבה ובדיבור ובעיקר פגיע יותר ועמיד פחות בפני קשיים ומשברים. לכן הוא גם נזקק יותר לסיוע נפשי ולאמצעי הרגעה ושחרור לחצים. הניו אייג' הוא במקרים רבים סוג של טיפול פסיכולוגי עממי – מענה ללחצים, לחרדות, לכישלונות, לאכזבות ולתסכולים אישיים. יש בו את האמפטיה האנושית והסובלנות שלהם נזקקים אנשים כואבים ונואשים, שמצאו עצמם בדרך ללא מוצא או שנזרקו לג'ונגל החברתי ללא הכנה מספקת.
יש שיאמרו שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השפל האלה. לכן, כולנו הופכים בשלב כזה או אחר בחיינו ל"רוחניים" יותר. היום, השוק פשוט מציע מבחר מוצרים ושירותים מגוון מתמיד לביקוש הטבעי. במלים אחרות, על פי טיעון זה תופעת הרוחניות החדשה לא משקפת בהכרח עלייה בביקוש אלא דווקא עלייה בהיצע.
האוניברסיטה העממית
אפרופו היצע מוצרים חדש – הרוחניות החדשה היא במידה רבה גם אלטרנטיבה עממית להשכלה המסורתית ומשקפת את קריסתה. למעשה, יש כאן שני היבטים: ההיבט הראשון הוא הבערות. אנשים קונים שטויות כי לא לימדו אותם להבחין בין טוב ורע, בין אמין ללא אמין. לו היו לומדים מעט סטטיסטיקה (הסתברויות וסיכויים) ומעט פסיכולוגיה (הטיות קוגניטיביות ורגשיות) הם היו מאמינים פחות לנומרולוגים, מקובלים, קוראים בקפה ואסטרולוגים. אבל מערכת ההשכלה בישראל משכילה פחות ופחות את תלמידיה ומנמיכה משנה לשנה את רף ציפיותיה.גם התקשורת הממלכתית נותנת לגיטימציה ואף מאדירה את האצטגנינים למיניהם, בעיקר באמצעות תוכניות טוק-שואו ומוספי פנאי. במצב זה לא פלא שההשכלה מכונה במקומותינו לעתים קרובות "פלצנות" וטיעונים מלומדים מכונים "חפירה" (קדיחה בראש, כלומר במובן השלילי).
הרוחניות החדשה היא במובן זה סימן לדקדנס, כלומר לחברה במשבר המיטלטלת בין שקיעה לזריחה – חברה שסועה, צינית, מבולבלת וחרדתית, המחפשת את עצמה ובינתיים לא ממש מוצאת.
מצד שני, ההשכלה העממית שמציעה הרוחניות החדשה, מחדדת את כשליה ומחדליה של מערכת ההשכלה המימסדית שברוב מרובעותה וקיבעונה לא הצליחה להפוך את הקניית הדעת לאטרקטיבית עבור שכבות רחבות.
כאשר מתבוננים באנשים פשוטים וקשי יום, היושבים שעות, מרותקים לדרשן קבלי או לרב המרביץ דברי תורה, קשה שלא לשאול: כיצד זה מצליח להם במקום שבו בית הספר והאקדמיה כשלו? התשובה טמונה לא רק בכריזמה של הדרשן והרב ובנושאי הלימוד (שעוסקים לרוב בפתרון מצוקות אנושיות אמיתיות) אלא גם בסגנון הלימוד. הרוחניות החדשה מציעה לרוב מסגרות גמישות יותר וידידותיות יותר מהמסגרות האקדמיות. התלמיד לא נבחן ונמדד על כל צעד ושעל והלימוד נעשה מתוך אמפטיה, שיח פתוח ודיאלוג מתמיד (למשל, באמצעות החברותא בסגנון הישיבות).
חסידות חילונית
הרוחניות החדשה מתאימה במיוחד לאנשים המתקשים בלמידה המבוססת על זיכרון, ניתוח שכלתני ושיעורים פרונטאליים (כיתה מול מורה). היא פותחת ערוץ לכל ההמונים הנפלטים היום מהמערכות הממוסדות עם תווית מטעה של "לקויי למידה". רבים מהם כלל אינם לקויי יכולת למידה או חסרי מוטיבציה, אלא אנשים מוכשרים האוהבים והמסוגלים ללמוד בדרכים אחרות מאלה שמציעים להם בתי הספר והאוניברסיטאות (בעיקר מגע אישי). לא אתפלא אם הבעל שם טוב, אבי החסידות, היה "דיסלקט" שחיפש לעצמו ולכמותו אפיקים אלטרנטיביים לעבודת השם, זולת לימוד גמרא תחרותי ושכלתני. כמו "לקויי הלמידה" בימינו גם הוא גונה ונרדף על ידי מורי הישיבות על לא עוול בכפו. הוא בסך הכל רצה להתקרב לאלוהיו באמצעות הנשמה ("אינטליגנציה רגשית") ולא באמצעות "הראש" (השכל).
גם תלמידי הרוחניות החדשה מבקשים להתקרב לשכינה (פילוסופיה, אמנות, תורת המידות ועוד) באמצעות עבודת הלב, ולא באמצעות מבחנים מלחיצים ועבודות סמינר ממוחזרות. הם חפצים להיות תלמידים סוג א' בעולם שמתעקש לתייג אותם כתלמידים מופרעים או סוג ב'. מבחינה זו ואולי גם מבחינות נוספות אפשר לכנות את הרוחניות החדשה בשם "חסידות חילונית".
התיאולוגיה הפסיכולוגית
הפסיכולוגיה חצתה בימינו את גבולות המדע והפכה למעין תיאולוגיה חילונית. השפעתה ניכרת בתחומים רבים – מטיפול נפשי ועד לאמנות, בידור ודפוסי שיח. בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" הגדרתי את הניו אייג' כילד המשותף של פרויד והמהרישי. שניהם הטיפו להבנה עצמית, לכנות, לשחרור המודחק ולהרפיית מתחים. הרוחניות החדשה, ממש כמו הפסיכואנליזה, עוסקת בחיפוש גאולה באמצעות טרנספורמציה אישיותית.
שתי הדיסציפלינות הללו, שהושפעו זו מזו, יוצרות פולחן חילוני של חתירה לאושר ושיפור עצמי. זו מין הבטחה מודרנית (ובמקרים רבים גם אשלייה) שלא היתה קיימת בעולם הפרה-מדעי – לפחות לא בשפה ובאינטנסיביות שהיא מוכרת היום.
כדי להתקרב לאושר אדם זקוק למוודאים ומדריכים. הפסיכולוגיה המדעית מציעה שיחה אישית על ספת הקליניקה ואילו הרוחניות הניו-אייג'ית מציעה אימון אישי על מזרון או על אדמה בחיק הטבע. הפסיכולוגים והקאוצ'רים כאחד זקוקים למטופלים כדי להתפרנס היטב ובזכות האושר שלכם (או יותר נכון חוסר האושר) הם משיגים את העושר שלהם. אגב, החתירה לאושר יכולה להיות מאמללת מאד. יש שאומרים שעד שלא התחלנו לחפש באופן רשמי אחר האושר לא ידענו עד כמה אנו אומללים.
אבל אפשר להתייחס לפסיכולוגיזם, שעומד בבסיס הרוחניות החדשה, בפחות ציניות וביקורתיות. ניתן לקבוע בביטחון שהרוחניות החדשה משקפת את ההכרה הגוברת בתפקידה העמוק של נפש-האדם ובעיקר בהשפעתה על הגוף. למשל, הקשר המוכח בין לחץ ודיכאון למחלות כרוניות וממאירות. המודעות הזאת הובילה אנשים רבים להגביר את מאמציהם לתחזק את נפשם על מנת לתחזק את גופם. לרוחניות החדשה יש הרבה מה להציע בתחום זה.
התפכחות ממיתוסים קפיטליסטיים
אבל הרוחניות החדשה אינה רק קלישאה, ג'נק פוד רוחני וגלולת הרגעה המדחיקה ואולי מעכבת מחלות. יש בה גם ביטוי אמיתי ולעתים עמוק של ביקורת על עיוותים חברתיים ובעיקר על "הדיקטטורה הקפיטליסטית". במובן זה היא דומה וחשובה כמו האידיאולוגיה הירוקה (הגנת הסביבה) והניאו סוציאליזם. זו גם זו קמות לנטרל "רעשים" ו"זיהומים" של כלכלת השוק הדרוויניסטית – שיטת ממשל ותפישת עולם שנעשו במידה מסוימת לסוג של פאשיזם כלכלי.
הנה כי כן, אחרי שהאדרנו את ההצלחה החומרית וסגדנו למיליונרים פתאום התברר שצבירת נכסים וכוח לא מבטיחה אושר. אדרבא, לעתים היא דווקא יוצרת אומללות גדולה, שלא לדבר על פערים חברתיים וניצול.
ודוק: יש הטוענים שהרוחניות החדשה היא בעצם נחמת הלוזרים – כל אותם המונים שלא הצליחו "לעשות אקזיט", שלא השכילו למנף מניות בזמן ולהשקיע בנדל"ן מניב. זהו סוג של נסגנות, הם יאמרו. "אם אני לא מצליח לנצח בתחרות, לפחות אשנה את הכללים." ובמילים פשוטות: מי שלא מצליח לצבור ממון ונכסים הופך ל"סטלן", מאדיר את חיי הרוח ובז לעשירים.
יש בטיעון הזה גרעין של אמת סוציולוגית, אבל הוא מחמיץ את העיקר: הכסף, או יותר נכון העושר, אכן משחית ברמה האישית והחברתית כאחד. מי שנתון בלחץ וחרדה מתמידים, מי שמכור לקריירה או למותגים, מי שמנוכר ובודד, חמדן ותחרותי באופן כפייתי, מגיע כמעט תמיד לנקודה בחייו שבה הוא שואל את עצמו "בשביל מה כל זה?"
ההתפכחות ממיתוסים קפיטליסטים זולים, כגון עושר=אושר, מתחילה להתפשט וטופחת על פניהם של רבים. הרוחניות החדשה צומחת בעיקר בעקבות שלוש אכזבות: אכזבה כלכלית, אכזבת אהבה ואכזבה רפואית – וכולן כאחד מבטאות אכזבת-על שתופסת את כולנו בגיל העמידה: האכזבה שאי אפשר לעצור את הזיקנה ושבסופו של דבר נמות. האכזבה הזאת כל כך כואבת, כל כך מבהילה, שהיא מביאה גם אנשים רציונאליים וספקנים לעשות דברים משונים (למשל, לפנות לברכת מקובלים או לקנות אבנים עם "אנרגיה חיובית"). על הדרך אפשר גם איזה ניתוח פלסטי, צביעת שיער וגלולות ויאגרה שמסייעים להדחיק את האמת.
חשוב להדגיש: אין ספק שכלכלת השוק החופשי קידמה את האנושות בתחומים רבים והגדילה את הרווחה האישית ואת תוחלת החיים. אבל זהו גולם, או יותר נכון מחשב-על, שיצא משליטה, כמו בסיפורו של גתה "שוליית הקוסם". כלכלת השוק הדורסנית הולכת ומקצינה, מותירה אחריה חללים (בכל המובנים). לכן אפשר לראות את הרוחניות החדשה כסוג של איזונים ובלמים שהאנושות החלה לשכלל, בדומה לנוגדני הווירוסים בגוף, על מנת להתמודד עם המוטציות של הקפיטליזם. זו המרידה באימפריאליזם החומרני שנעשה לקולוניאליסט מותגים חסר רחמים ומצפון.
נקודות מפגש חדשות
הרוחניות החדשה משקפת גם מפגש מפרה של אנשים רבים עם כתבים ורעיונות שלא הכירו. המפגש הזה מתאפשר משום שבניגוד למוסכמה, המיגזרים בישראל ובמקומות אחרים בעולם דווקא מתקרבים זה לזה ומשפיעים זה על זה. זאת, בעיקר בשל פריצה מתמדת של חומות דמוגרפיות במרחב הגיאוגרפי (למשל, חדירת האוכלוסייה החרדית לאזורים חילוניים או חדירת העולים דוברי הרוסית לאזורי הפריפריה), בשל התפתחות כלי התקשורת הדיגיטאליים (טלוויזיה רב ערוצית ואינטרנט) ובשל השיפור הגדול במצב הכלכלי (אנשים נפגשים בקניון, בשדה התעופה, בפארקים, באזורי הנופש ועוד). חילונים רבים לומדים לראשונה על העולם העשיר והעמוק של כתבי הקודש היהודיים; הדתיים לומדים לראשונה על העולם המלהיב של המדע, האומנות והמשפט; העולים לומדים על התרבות העברית והציונית, והוותיקים טסים לחו"ל ופוגשים תרבויות ומסורות זרות. תופעת הרוחניות החדשה בעולם היא אפוא גם תולדה של היווצרות נקודות מפגש שאולי יולידו בעתיד מפץ תרבותי חדש.
מרד הרגישות
הרוחניות החדשה היא ללא ספק גם ביטוי פמיניסטי, או ליתר דיוק התחזקות היסוד הנשי בעולמנו. אפשר לכנות זאת בשם דה-הורמוניזציה תרבותית (של הטסטוסטרון הגברי כמובן). הרוחניות החדשה מעלה על נס ערכים של רגישות, קשר אנושי חם, רכות, פתיחות, אנטי תוקפנות ומודעות אסתטית, ובמובן זה מציעה אלטרנטיבה לתרבות הגברית ששלטה (ועדיין שולטת, אם כי פחות) בעולמנו.
לסיכום, אפשר לומר שיש ברוחניות החדשה משהו אותנטי ובאותה מידה משהו מזויף. אפשר לומר עליה שהיא מביאה קללה אבל גם ברכה. "מרד הרגישות" הוא מרד יפה. הוא נחוץ לנו על מנת לאזן את העולם הקפיטליסטי-גלובלי-תקשורתי הכובש את חיינו. אבל הוא גם מסוכן. כי בסופו של דבר ללא חשיבה אנליטית ומדע אמפירי, ללא הפיזיקה, המתמטיקה והלוגיקה של המשפט הדמוקרטי – לא היינו מגיעים לאן שהגענו. לא ייצרנו מכוניות, מטוסים, או מחשבים באמצעות כתבי הקבלה או זן בודהיזם ולא ריפאנו מחלות באמצעות ברכות ולחשים. מצד שני, רציונליות מוגזמת וקשיחות רגשית עלולות להקטין את הגמישות המחשבתית. ובעיקר, הן אינן נותנות תשובה מספקת לצרכים העמוקים של האדם: לסולידריות ולמגע אנושי, לזהות ולמשמעות הקיום.