הנה בערך מה שיכתבו ב"ידיעות" וב"מעריב"
למחרת שובו של גלעד שליט הביתה!
כצפוי ובאופן בלתי מפתיע הוא התקפל, ראש ממשלת ישראל. לא עמד במילה שלו. סימן קווים אדומים, הודיע עליהם בנאום לאומה, ומיד נסוג מהם. לא עמד בלחצים. לא בלחץ המשפחה, לא בלחץ הרחוב, לא בלחץ המפגינים. בעוד שהחמאס שמר לכל אורך השנים, מאז חטף את החייל הישראלי, על קור רוח, דבק בלי לזוז מ"מ בכל דרישותיו, אף הקצין אותן מעת לעת, לא איפשר לצלב האדום להגיע לשליט, הרי נתניהו כצפוי חזר בו מכל אשר הבטיח.
נתניהו נתגלה כנמר של נייר. נייר העיתון כמובן. 10 עמודי חדשות ביום אחד ובעיתון אחד, ועוד כמספר הזה עמודים בעיתונים האחרים, מאז החל המצעד לעבר ה"בסטיליה" בירושלים, התמונות מן המסע שהוצגו בהרחבה בכל שידורי הטלוויזיה, הידיעות על מספרי הצועדים שפתחו את מהדורות החדשות ברדיו – שברו אותו.
מילה שלו, מסתבר, איננה מילה, הבטחה שלו איננה הבטחה. האיש פשוט נכנע, הלך לוויתורים שאיש לא חלם עליהם. והכול כדי לרצות את הלוחצים – המשפחה, החברים, המוני צועדים, התקשורת, מיקי איתן ונינט טייב.
מעתה נראה את כל מחזות האימים שצפינו מראש. נתחיל לספור את מיספר הקורבנות בתוכנו, שנהרגו בידי הרוצחים שנתניהו פתח להם את דלתות הכלא הישראלי, כדי לצאת לחופש ולחדש את פעולות הטרור. מעתה נעמוד בפני לחצים גוברים, אלימים, לנסיגה, לוויתורים, בכל החזיתות.
אז מה אם כותרות העיתונים, מאמרי המערכת וטורי הפובליציסטים, קראו לפני שבוצעה העיסקה – לשלם כל מחיר בתמורה לשיחרור החייל? ומה אם כל הידוענים, ש"תפסו סיבוב" על המצעדים וההפגנות, קראו לרחם על גלעד ומשפחתו? כך נוהג ראש הממשלה שאחריות כבדה מוטלת על שכמו, שאמור להיות מנהיג לכלל העם?
ראש הממשלה נתניהו התקפל כנוהגו. שוב נסוג מכל אשר התחייב לו והבטיח. שוב הוא נתגלה כקנה קש, כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, ששיחרר, בלי שיקול דעת, רוצחים מן הכלא, למעלה מאלף, תמורת חייל ישראלי אחד. זהו חוסר אחריות משווע מצד מי שמתיימר להיות מנהיג.
זה שגלעד סוף-סוף בבית, בחיק המשפחה והחברים במיצפה-הילה, זה שאביבה ונועם ייעלמו מעתה מנוף חיינו אל השקט הגלילי – לאחר שהשיגו את מבוקשם – כל זה אינו מצדיק את המחיר, שעם ישראל כולו משלם וישלם מכאן ואילך, בגלל ראש ממשלה לחיץ ומתקפל. כל זה רק מוכיח מי העומד בראש המדינה, מי מנהיג את ישראל בימים קשים אלה. מדובר באדם שפועל לפי מצב רוח רגעי, בלי שיקול דעת מעמיק, בלי ראייה לטווח ארוך, בלי יכולת לעמוד בלחצים, בלי לדאוג לכלל ישראל.
פרשת החזרת החייל החטוף מן השבי, היא אות קלון לבנימין נתניהו. היא מדליקה נורה אדומה. לא, שולחת זרקור אדום. לאזרחי ישראל אין מעתה אשליות כלשהן לגבי אופיו ויכולת עמידתו של מי שעומד בראשם וחורץ גורלות. ברור לכל כי שיקוליו מונעים מכמות הלחץ המופעלת עליו ברגע נתון.
הייתכן שראש הממשלה יחזור בו מהתחייבותו, ויקבל החלטה בלתי שקולה רק משום שכמה עשרות אלפי אזרחים צעדו בכבישי הארץ? הייתכן שראש הממשלה יכוף ראשו לנוכח רצונם המובן של זוג הורים, ייעתר לקריאתם וידאג לשחרור בנם הפרטי, אך בתוך כך יפקיר את ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל כולם?
האינו מבין שמעתה כל אחד מאיתנו, ובמיוחד חיילי צה"ל, מועדים עוד יותר לחטיפה ולהריגה? האינו מבין איזה תיאבון וסיפוק גרם לאויב בזכות הטיפול הכושל שלו בפרשת החייל שליט? איזה מחיר נידרש לשלם בעתיד תמורת החזרת חטופים אחרים?
פרשת החייל שחזר מהשבי, גלעד שליט, חייבת להדאיג כל אזרח בישראל. בחילופי השבויים הללו – ישראלי אחד-בודד תמורת למעלה מאלף מחבלים פלסטיניים – נחצו כל הגבולות. התחייבות של ראש הממשלה, ובמיוחד כשמדובר בנתניהו, מתבררת כחסרת ערך. אם ללמוד מתהליך קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה נתניהו בפרשת שיחרורו של גלעד שליט – אנה אנו באים?
ואנו שואלים, חוזרים ושואלים: האם מותר להביא שקט למשפחה אחת, בתמורה לדאגה ולחששות שיקננו מעתה בכל בית ומשפחה בישראל? הייתכן כך להוליך שולל את הציבור הישראלי – להכריז יום אחד שאין עושים עיסקה בכל מחיר, ולמחרת מתברר כי אין גבול למחיר שמוכן אותו ראש הממשלה לשלם?
לא, מן הראוי שמר נתניהו יניח את המפתחות ויתפטר, וככל שימהר לעשות זאת, כן ייטב. ככל שיאפשר לציפי לבני ולחיים רמון להרכיב את הממשלה הבאה – כן ייטב למדינה. שהרי מה מסוכן יותר מאשר להפקיד את ביטחון ישראל, את עתיד ישראל, את שלומם של כל תושבי ישראל, בידי אדם שאומר דבר אחד ועושה דבר אחר, משחרר שבוי אחד ומפקיר את ביטחון כלל עם ישראל...
עד כאן בערך טון המאמרים שיופיעו בעיתוני האופוזיציה למחרת שיחרורו של גלעד שליט. כן, הטון יתהפך מיידית. מביקורת על אי נכונות לשחרר בכל מחיר – לביקורת על השיחרור בכל מחיר. שהרי מן הידוע הוא במערכות העיתונים שלנו, אצל שורה של עורכים ופובליציסטים, שיש להצליף בבנימין נתניהו בכל מחיר ובכל תנאי. אלה, לא כל כך את גלעד ואת טובת משפחתו האצילית הם מבקשים, כמו להפיל את נתניהו. בכל מחיר.
אנחנו מקווים, שהנאמר לעיל ישאר בגדר הדמיון הפרוע של כותבם, תאורים שהם פרי ניחוש שלא ימומש. אנחנו מקווים, מייחלים, שגלעד שליט היקר ישוב הביתה, ובמהרה. אם אפשר היה לשאול אותו, האסיר הנמק בכלא החמאס במרחק כמה קילומטרים מגבול ישראל והחופש, האם לא היה משיב לכל אלה הפועלים למענו (ובעצם רק משהים בתובענותם ובביקורתם את בוא היום המיוחל) כהאי לישנא: חבר'ה, תודה לכם על המסירות והחברות, אבל אנא, לא בכל מחיר?!
אהוד: מה אתה מתפלא? ככה הם עשו גם לשרון ולאולמרט. זאת מצווה שכאשר נתניהו נמצא בשיחות קשות עם אובמה על הגרעין האיראני, על ארסנל הנשק של איראן בדרום לבנון, ועל טורקיה הדוהרת לעבר האיסלאם הקיצוני – תעמעמנה חצוצרותיהן של אנשים טיפשים ומוסתים, אמנם בעלי כוונות טובות – את שיקול דעתו של נתניהו, ותעמדנה שבוי ישראלי גיבור אחד נגד כל העיסוקים הדחופים האחרים בביטחון ישראל!
כך ראש הממשלה גולדה מאיר היתה עסוקה בוויכוח עם ראש ממשלתה היהודי של אוסטריה, ברונו קרייסקי בפרשת מחנה-המעבר באוסטריה לעולים היהודים מרוסיה – וכל התקשורת שלנו עסקה רק בדבר החשוב הזה – ימים אחדים בטרם פרצה מלחמת יום כיפור!
2. צלילים לא מרככים
זה היה ללא ספק מחזה סוריאליסטי שהועלה בישימון, בחום, ביובש ובאובך של הנגב המערבי:
תזמורת פילהרמונית עם נגנים בחולצות קצרות-שרוול ומנצחה הדגול זובין מהטה בגלימה דקיקה-לבנה, זמר אהוב חמוש בכובע מצחייה העונה לשם שלמה ארצי, שמשתמש לא רק בקולו המופלא אלא גם בידיו לצורך פנטומימה, כעשרת אלפים ישראלים שהתיישבו או עמדו בחום של בין-הערביים, ומשפחה צפונית מיוסרת שעשתה אתנחתא מן המצעד אל ראש הממשלה בירושלים.
אל מול רצועת עזה נתגלתה ישראל היפה: הרבים למען האחד, ההמונים למען המשפחה, האמנים המתגייסים להצלת נפש אחת מישראל. כמעט עד לשערי עזה הגיעו, ליתר דיוק – שערי מקום המסתור הנורא שבו מוחזק גלעד שליט זה ארבע שנים בלי לראות אור יום. תקוותם התמימה היתה, שהצלילים יגיעו לאוזניו של החייל, מצד אחד, וימיסו את לבבות אנשי הטרור מצד שני.
גם זובין מהטה, גם שלמה ארצי, ניסו לדבר, לנגן ולשיר, בתקווה שבצד השני של הגדר תימצא להם אוזן קשבת. אבל התגובה משם היתה חד-משמעית ולא בלתי צפויה: לא נוותר כהוא-זה, נעלה עוד ועוד את רף דרישותינו, נחטוף עוד חיילים, לא נרתע.
מול קולם ההומניסטי, הרך, הנוגע ללב של מהטה וארצי, קיבלנו את התגובה הברזלית, הקרה, הבוטה של מחמוד א-זהאר: לא ולא. תשכחו מוויתורים מצידנו. אנו עומדים על מלוא דרישותינו ואף מעבר לזה. עשרת אלפים ישראליים עמדו שם, מול עזה, למען ישראלי אחד. פלסטיני אחד עמד אל מול סוללת המיקרופונים מן הצד השני, מסרב לעיסקה שבה ישוחררו, אפילו לדעת נתניהו, אלף אסירים מבין העשרת-אלפים שחבושים בכלא הישראלי.
הנה כי כן, זוהי התמונה שממחישה יותר מכל את ההבדל בינינו לבינם. וזוהי אולי חשיבות האירוע שהתרחש ביום שני עם ערב בפארק אשכול המיובש. העולם כולו רואה את ישראל החרדה לשלום אחד מבניה, מחד גיסא, ואת הפלסטינים שאינם חרדים ואינם בוכים על אלפי אסיריהם בכלא הישראלי, מאידך גיסא.
לכאורה, הם אלה שהיו צריכים לקפוץ על ההזדמנות להביא לשיחרור אלף מאחיהם, רוצחים, מחבלים, לוחמים – קיראו להם ככל שתחפצו, בתמורה לשחרור חייל ישראל אחד. אבל המציאות הפוכה ועגומה. מציאות מזרח-תיכונית מובהקת. ישראלים שמוכנים לשחרר אלף מחבלים, ואוייב שאינו מוכן לקבל אלף מאנשיו. המחיש מציאות זו יותר מכל המחזה הקלאסי בניצוחם של מהטה וארצי.
בל תהיינה לנו אשליות. בעולם הנאור בוודאי לא יתרשמו מה"הומניזם הישראלי". על אחת כמה וכמה בעזה הנחותה. שם מפרשים את הלחץ שמפעילים אלפי-הצועדים-ומתכנסים על ממשלתם – כסיבה טובה להקשחת לב ולהקצנת עמדה. רואים את המחזות בכבישים המוליכים ירושלימה כביטוי של חולשה ישראלית מובהקת. כך גם פירשו ומפרשים כל מחווה ישראלית, כל צעד חד צדדי מצידנו.
גם אחרי 62 שנות עצמאות עדיין לא הפנמנו בתוכנו את העובדה, שבמזה"ת חיים אנו. כאן כל דאלים גבר. כאן – יאמר לך כל ערבי – משיגים את המטרה בכיפופי ידיים, באלימות, בכוחנות ובערמומיות מזרחית. תבוסות למכביר שהם כבר נחלו, כמו גם ניתוקים חד-צדדיים, לא ירתיעו את הערבים. הם יתמידו בשלהם עד שישיגו את שלהם, עד שיסיגו את ישראל.
ההתכנסות השבוע אל מול עזה לימדה עוד דבר על הנסיגה החד-צדדית מלפני חמש שנים: מי שחשב שאכן התנתקנו מעזה – טועה ומטעה. עזה לא התנתקה מאיתנו. גם לא תתנתק. עזה רודפת אחרינו, עזה ממשיכה לאיים אלינו, לשגר לעברנו טילים ופצצות, לשלוח אנשים שיטפסו על הגדרות, לגייס את העולם לצידה, להתחמש וליזום פרובוקציות של ספינות שינסו לפרוץ את ה"מצור". מטרתם – להביא לידי הגברת המצור על ישראל.
עזה זו גם חותרת לחטוף ישראלים. גלעד שליט לא יהיה הניסיון האחרון לחטיפות ולמיקוח קשוח. שנה לאחר הנסיגה-העקירה, הוא נפל שבי לידי החמאס. והנה היום אנו עומדים מול שערי עזה בתחינה רחימאית, אבל גם מבישה, לשחרורו במחיר כבד ביותר.
שכני מרחוב אחימאיר ברמת-גן, שלמה ארצי, עמד שם ואל מול ההמונים שירטט באצבעותיו קו דמיוני בצורת לב, והוא אומר לנתניהו ולשטייניץ – קו הלב עולה על הקווים האדומים שלכם. טוב שלא האשים אותם באחריות ישירה לגורלו של גלעד. עד כדי כך ארצי לא הרחיק שיר. טוב שהוא זוכר שיש גם חמאס חמסני. אבל מה שהוא, ועימו הקהל הצועד והמתכנס, נגני הפילהרמונית ושאר הידוענים, דורשים בעצם – זה שהמנהיגות שלנו תנהג בחוסר אחריות לאומי, תסיג עוד ועוד את קווי ה"בכל מחיר", כאילו החמאס יתרצה ויתרכך.
ניגנו שם על אדמת הלס את "כוחו של גורל", אבל בצד הערבי צחקו בלב: לא גורלו של שליט ולא גורל האסירים הפלסטינים שבישראל מעניין אותם, אלא רק גורלה-אובדנה של ישראל, השפלתה, החלשתה המוסרית, הורדתה על הברכיים, תחינותיה לשלום, בידודה, ואולי בסופו של דבר – גם התפרקותה.
המצעד למען גלעד שליט מציג ללא ספק את פניה היפות של ישראל, אבל בעיניים ערביות – רק את נקודות התורפה שלה, את חולשתה המנטאלית, את הקלות שבה ניתן להפעיל עליה לחצים לבלי גבול עד שתיכנע. ועל כן, המצעד למען שליט, הקונצרט למען שליט, לא הם שיקדמו לדאבון הלב את שחרורו של שליט.
יתר על כן, ההפגנות הללו, שאין אדם בישראל שלא מכיר בתום מניעיהן ומוקיר את משתתפיהן, מרחיקות עוד יותר את הנכונות הערבית להשלים עם מדינת ישראל, גם בקווי 67'. זוהי האמת המרה, והיא כבר הוכחה. נסוגונו לקווים הללו ברצועת עזה, אבל עזה הנוראה אינה מרפה לא מאיתנו ולא מגלעד שלנו.
אהוד: קרא את הדמגוג דוד גרוסמן ב"הארץ" ותבין שרק אנחנו אשמים בשביו המתמשך של גלעד שליט!