בעקבות ספרו של א' מורגנשטרן "משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים 1985, הדפסה שביעית מאי 2007

קראתי רק עכשיו את ספרו המהפכני-כביכול של א' מורגנשטרן, ומצד אחד התפעלתי מהיקף היריעה ההיסטורית של תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מראשית המאה ה-19 ועד שנות השישים שלה לערך. עליית הפרושים תלמידי הגר"א, הגאון ר' אליהו מווילנה, היחסים בין קהילות צפת וירושלים, המגיפות, הפרעות, רעש האדמה בשנת 1837, פעילות המיסיונרים, שחלק ניכר מהם היו יהודים מומרים, תקופת שלטונו של מוחמד עלי עד 1840, היא שנת ת"ר, ועלילת הדם בדמשק באותה שנה, ועוד ועוד, אוצר בלום של ידע, מאות מראי מקומות, סריקה יסודית של תעודות ומכתבים, המעידים על התהליכים שהתרחשו ביישוב היהודי באותן שנים.

זה מצד אחד. מצד שני, חזרתי ושאלת את עצמי – אבל איפה כאן המשיחיות? כל הקורא, למשל, את ספרו המונומנטאלי של גרשם שלום (שבאופן תמוה ביותר אינו נזכר כלל אצל מורגנשטרן) על שבתי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו, יודע בדיוק מהי תנועה ומהי משיחיות ומה מקורותיה, והכול מתועד ומוסבר בתנופה רחבה שגם שינתה לא במעט את ההיסטוריוסופיה של היהדות.

אבל כאן, אצל מורגנשטרן? איפה המיסטיקה, איפה הקבלה? איפה קבלת האר"י מצפת (שאינם נזכרים אפילו פעם אחת בספר?) – האם אפשר לבנות תיאוריה חדשה על סמך איזכורים של גאולה שהיו חלק מלשון המליצה והתקווה והעיטורים הסגנוניים של מכתבים וספרים, ללא שום קשר למשיחיות או לתנועה משיחית כלשהי?

האם אפשר לשים בצד את כל המאורעות החשובים שאירעו עד שנת 1840 ובשנים הראשונות לאחריה, ולטעון כי ההתרחשות העיקרית היתה התקווה לגאולה משיחית בשנת ת"ר, וההתפכחות ממנה?

והלא אין שום צורך להשתמש במושג "משיחיות" כדי לתאר בצורה נכונה ומדוייקת את כל מה שעבר על היישוב היהודי בשנים האלה, כולל עדויות שעומדות בסתירה לתיזה של מורגנשטרן? והאם המשבר של שנת 1840 היה דומה להשפעת המרתו של שבתאי צבי על קהל מאמיניו, או שכל מה שקרה בעולם היהודי ובארץ-ישראל היה קורה בגלל הסיבות ההיסטוריות שאירעו באותה שנה, כגון קץ שלטונו של מוחמד עלי ועלילת הדם בדמשק? האם באמת היתה תופעה של המרת דת המונית של יהודים אחרי 1840 – שחורגת ממה שהיתה קודם ועתידה להיות גם אחר-כך בהשפעת הפיתויים האדירים בכסף ובאישפוז בבתי-חולים של המיסיון הנוצרי, בעיקר האנגלי-הפרוטסטנטי?

לא. אי אפשר להדביק ספקולציות היסטוריות, שלחלקן אין בכלל ביסוס והן במפורש השערות של המחבר – לתהליכים היסטוריים, שהוא אמנם שוחה בהם בבקיאות רבה אך מנסה לשעבד אותם לפרשנות המשיחית-כביכול שלו.

לא. בניין-העל ההיסטוריוסופי-"המשיחי" של מורגנשטרן לא שיכנע אותי, אם כי למדתי ממחקרו לא מעט על המגמות שהתרוצצו ביישוב היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובייחוד הוויכוח בין תלמידי הגר"א, שביקשו לדבריו לבסס את ההתיישבות בארץ-ישראל גם על יסוד חקלאי-יצרני – לבין הגישה הנוקשה של צבי הירש לעהרן, שעמד בראש מוסד הפקוא"מ, הפקידים והאמרכלים באמסטרדם ומעולם לא ביקר בארץ, בראש אלה שיצרו והנציחו את משטר החלוקה האנטי-יצרני ביישוב היהודי ובייחוד בירושלים ושלטו בו ביד רמה.

אך מה הקשר של כל זה למשיחיות יהודית ולתנועה משיחית בארץ-ישראל באותן שנים, תנועה שנתבדתה כביכול? – זאת אינני יודע גם לאחר שסיימתי את קריאת המחקר המעניין והעשיר הזה.

סוגיית הקפאת הבנייה בהתנחלויות, עם כל חשיבותה, היא טקטית. השאלה המהותית, היא לאן פניה של ישראל במו"מ. פסגת שארם לא פיזרה את הערפל מעל כוונותיו ותוכניותיו של נתניהו, אולם מהתמיכה המופגנת בו של פרס וברק, אני למד שנתניהו החליט לצעוד בנתיב המדיני שפילסו אהוד ברק ואהוד אולמרט.

אני דוגל, זה שנים רבות, ברעיון הפשרה הטריטוריאלית. רעיון זה שולל את ההתייחסות לשטחי יהודה ושומרון כאל מקשה אחת, ומבחין בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית מהם על ישראל לסגת, לאזורים שאינם כאלה ושעליהם על ישראל לממש את זכותה על הארץ ואת זכויותיה כמדינה שהותקפה, באמצעות ריבונות והתיישבות. גישה זו מנוגדת לשתי גישות אף שעל – זו השוללת נסיגה מאף שעל וזו השוללת השארת אף שעל בידי ישראל.

אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית היה יגאל אלון. זו היתה גישתו של יצחק רבין עד יומו האחרון והוא ביטא אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. את גישת ה"אף שעל" הובילו הליכוד והציונות הדתית, ששללו כל ויתור, מזה, והשמאל הקיצוני, שדרש נסיגה מלאה, מזה.

אחרי מלחמת ששת הימים, פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ואורי אבנרי היו היחידים שדגלו ברעיון הנסיגה מכל שעל. מי שהכניס את הגישה הזאת ללב ההנהגה הישראלית היה יוסי ביילין בשנות ה-90. הוא התאים אותה למציאות שנוצרה בשל מפעל ההתנחלות, ברעיון "חילופי השטחים", המבוסס על הכרה בקווי ה-4.6 כגבול הראוי בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית. שני ראשי ממשלה אימצו את הגישה הזאת – אהוד ברק ואהוד אולמרט, וניסו ליישם אותה.

הרעיון העומד מאחורי גישה זו, הוא שהמטרה העליונה של ישראל היא השלום, ומחיר השלום הוא נסיגה מכל השטחים. לכן, עם כל הבעייתיות שבנסיגה כזו וחרף הסכנות שהיא טומנת בחובה, אין לישראל ברירה, כי כל החלופות האחרות גרועות יותר. שני ראשי הממשלה שניסו ליישם את הדרך הזאת, נכשלו במאמציהם להשיג שלום, בשל התנגדות הפלשתינאים לוותר על תביעת "זכות" השיבה.

היכן עומד בנימין נתניהו? תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, עליה הצהיר בנאום בר-אילן, היא הבהרה חד משמעית שהוא נסוג מרעיון ארץ-ישראל השלמה. האם הוא מצדד בפשרה טריטוריאלית או בנסיגה מלאה? נתניהו שומר את הקלפים צמוד לחזה, אך אין לי כמעט ספק שהוא החליט להמשיך את דרכם של ברק ואולמרט.

על אף שאני שולל את הדרך הזאת, אנסה להתוות בשורות הבאות את האופן המזיק פחות ליישם דרך זו. אם אכן נתניהו אימץ את השקפת "אף שעל לישראל", יש לקוות שינסה לממש אותה על פי מתווה זה.

מן הראוי שנתניהו יציג בחשאי לאובמה את נכונותו לנסיגה מלאה מכל השטחים תוך חילופי שטחים (רצוי על פי מתווה ליברמן – נסיגה מאזורים עתירי פלשתינאים כמו אזור ואדי ערה, כדי לחזק את צביונה היהודי של ישראל), תמורת הסכם שלום כולל, הסכם על סיומן המוחלט של התביעות ההדדיות, הכרה בפלשתין כמדינת הלאום של העם הפלשתינאי ובישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וויתור מוחלט, ללא כל התחכמות, התמקחות והתחמקות, על טענת "זכות" השיבה.

על נתניהו להציע לאובמה להגיש תוכנית כזו כתוכנית אובמה לשני הצדדים, תוך התחייבות שהוא יקבל אותה.

התנאי לכך, מצידו של נתניהו, הוא שיובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין זו רק הצעה סופית, אלא גם בלתי חוזרת. שמקובל על האמריקאים, שאם הפלשתינאים ידחו אותה, ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וכל מו"מ עתידי יפתח ללא תנאים מוקדמים מנקודת ההתחלה, שבה כל ממשלה ישראלית עתידית תוכל להציע כל הצעה הנראית לה.

נראה את אבו מאזן...

2. איש השנה תש"ע

ההתקפה על היישוב היהודי ב-30.11.47, למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, לא הייתה מלחמה נגד "הכיבוש". המדינונת היהודית בארץ-ישראל על פי גבולות החלוקה – לא זו בלבד שלא כללה את יהודה ושומרון, היא לא כללה גם את ירושלים המערבית, חלקים רחבים מן הגליל והנגב, לוד ורמלה, יפו. ההתקפה נועדה למנוע את עצם הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ-ישראל.

העולם כולו השתנה מאז ועד היום. הטכנולוגיה קפצה דורות רבים קדימה. הגוש הסובייטי ובריה"מ במרכזו קרס ונעלם. הוקם האיחוד האירופי. אבל מהות הסכסוך בינינו לבין הערבים נותרה בדיוק כשהיתה – לא סכסוך טריטוריאלי על מיקומו של הגבול בין העמים, אלא סכסוך קיומי, על עצם זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ-ישראל.

המלחמה נגד מדינת ישראל לבשה צורה ופשטה צורה – מלחמות כוללות, טרור, מתקפות טילים. כל איום היה לאתגר ומצאנו לו פתרון. הניצחון הגדול של צה"ל חרף תנאי הפתיחה הנוראיים במלחמת יום הכיפורים, שבסופה צה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק ו-100 ק"מ מקאהיר, הביא את הערבים להבנה שחלום חיסולה של ישראל במלחמה כוללת אינו ריאלי. לפני פחות מעשר שנים הגיע הטרור הפלשתינאי להצלחות חסרות תקדים ורבים מאיתנו פקפקו האם ניתן לתת לו מענה. המחבל המתאבד הוצג כפצצה החכמה ביותר בעולם, שאין צבא בעולם שיכול לה. ההרג וההרס שזרעו המחבלים ברחובותינו נראה לפלשתינאים כדרך שמצאו לנצח אותנו, להוציא מאיתנו את רצון הקיום, את הנחישות להיאחז בארץ. התור המתארך של מתנדבים להתאבד לא היה ביטוי לייאוש אלא לתקווה, שהנה הנה הם מנצחים אותנו.

מבצע "חומת מגן" והדרך בו פועלים צה"ל והשב"כ ביו"ש מאז, בשילוב עם המחסומים וגדר הביטחון, ניצחו את טרור המתאבדים. במבצע "עופרת נחושה" נתן צה"ל מכה אנושה לאיום הטילים. אל לנו להיות שאננים ולבטוח בכך שהאיומים הללו – מלחמה כוללת, טרור, טילים, אמרו את המילה האחרונה שלהם. אולם נכון להיום – מול כל האיומים הללו, יצאנו וידנו על העליונה.

בשנים האחרונות, בחר האוייב באסטרטגיה מתוחכמת, שטרם מצאנו לה מענה – יצירת דה-לגיטימציה לישראל, לזכות קיומה ולזכותה להגנה עצמית. בידודה של ישראל בעולם והפיכתה למדינה מצורעת בעיניי דעת הקהל העולמית. זריעת ספק בתוך החברה הישראלית בצדקת הציונות וניסיון לכרסם מבפנים את נחישותנו לקיים את המדינה היהודית, באמצעות סיסמאות שווא המציגות את המדינה היהודית כמנוגדת לדמוקרטיה. המודל של המהלך הוא הפלת משטר האפרטהייד בדרא"פ, באמצעות בידודה והפיכתה למצורעת. לכן, אסטרטגיית הדה-לגיטימציה שמה לה למטרה להפיץ את השקר הנתעב, המציג את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, בתקווה שהיקלטות השקר תביא לתוצאות המקוות. לא בכדי, האסטרטגיה הזאת עוצבה בדרום אפריקה.

בשנת 2001 התכנסה בעיר דרבן שבדרא"פ ועידת האו"ם נגד הגזענות, שהיתה למפגן שנאה גזעני ואנטישמי נגד מדינת ישראל והעם היהודי. בדרבן נבנתה קואליציה של מדינות ואירגונים בלתי מדינתיים, ששמה לה למטרה ליצור דה-לגיטימציה לישראל. בין הארגונים הקיצוניים ביותר בדרבן, אגב, היה ארגון עדאללה הערבי-ישראלי, שהקרן החדשה לישראל גאה בכך שהיא מסייעת במימונו.

בלחץ ארה"ב ומדינות אירופה, החלטת הסיכום הפורמאלית היתה מתונה הרבה יותר מ"כתב האישום" המקורי נגד ישראל, שעליו אמורות היו להתבסס ההחלטות. אולם בפועל, בדרבן עוצבה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה, על בסיס אותו כתב אישום, ומאז היא מופעלת בכל העוצמה.

סעיפי ההחלטה המקורית היו כדלקמן:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזויין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא, כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

שבעת השקרים הללו הם הבסיס למסע הדה-לגיטימציה. מסע זה נוחל הצלחות רבות בדעת הקהל במערב, בתקשורת המערבית ובעיקר בקמפוסים באירופה ובארה"ב. מסע זה מתבצע, בין השאר, באמצעות תעשיית שקר ותעמולה בנוסח גבלס, דמוניזציה של ישראל וצה"ל, חרמות על מוצרים ישראליים, חרמות על אוניברסיטאות בישראל, לחץ ברוטאלי על אמנים שלא להופיע בישראל, אינתיפאדה משפטית נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראליים בבתי משפט באירופה ועוד.

את המערכה הזו מנהלת קואליציה של דיקטטורות חשוכות דוגמת איראן וסוריה, ארגוני האסלאם הרדיקאלי, השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי באירופה וגורמי שמאל אנטי ציוני יהודיים וישראליים.

המערכה הזו היא מערכה אנטישמית מובהקת. מהותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד. מאחר והאנטישמיות היא מותג לא פוליטיקלי קורקט, היא מוסווית במותג "אנטי ציונות". אולם אסור להתבלבל – מדובר באנטישמיות מן הזן הנתעב ביותר. כן, גם היהודים והישראלים השותפים למסע הזה הם אנטישמים, הנגועים בסוג הנחות והבזוי ביותר של האנטישמיות – האוטו-אנטישמיות.

מדינת ישראל השכילה להפוך כל איום לאתגר ולעמוד בכל האתגרים. האם תמצא מענה גם למתקפה הזו?

יש לקוות שכן, אולם למרבה הצער, נכון לעכשיו, ממשלת נתניהו אפילו לא התחילה להבין את גודל האיום ואינה נערכת לבלימתו כפי שיש להיערך מול איום צבאי. יש לממשלה הישגים לא מבוטלים בנושאים שונים, אולם על הכל מאפיל המחדל הגדול הזה. מבחינה זאת, ציון הביניים של הממשלה חד משמעי – נכשל!

בשנת תש"ע, הגיעה מתקפת הדה-לגיטימציה לשיא, ומולה – כישלון ישראלי צורב. לכן, איש השנה תש"ע הוא האיש המגלם את המהלך.

שתי דמויות מרכזיות יצגו השנה את המהלך. האחד הוא ריצ'רד גולדסטון – השופט הדרום אפריקאי היהודי, שעמד בראש ועדת גולדסטון – הטריבונל שהקימה ועדת האו"ם לזכויות האדם, ועדה אנטי ישראלית קיצונית, המונהגת בידי מדינות שאזרחיהן משוללי כל זכויות, כדי להרשיע את ישראל בפשעי מלחמה, כביכול, במבצע "עופרת יצוקה". לא בכדי עמד יהודי בראש הוועדה – יהודים וישראלים לרוב ניצבים בראש החץ של קמפיין הדה-לגיטימציה. לא בכדי התברר שמדובר בשופט ששלח למוות עשרות שחורים בשירות משטר האפרטהייד – כל כך סמלי וכל כך מתאים לצביעות של הקמפיין, ולצביעות של העומדים מאחוריו.

גולדסטון לא איכזב את שולחיו. הוא אכן האשים את ישראל בפשעי מלחמה, אף שצה"ל נוהג במוסריות יותר מכל צבא אחר בעולם. משמעות הדו"ח היא שלמעשה מדינה אינה רשאית להילחם בטרור המופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית. ומאחר שהטרור נגד אזרחי ישראל מופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומסתתר מאחוריה – הדו"ח שולל מישראל את זכות ההגנה העצמית. הדו"ח התקבל בהתלהבות בידי שונאי ישראל באשר הם, וגרם לישראל לנזק אדיר.

אולם הנזק הגדול ביותר לישראל, נגרם במשט. תעשיית השקר והדה-לגיטימציה יצרה מצג שווא שכולו שקר נגד מדינת ישראל. ישראל נסוגה לפני 5 שנים מרצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה ואת כל תושביה הישראליים, והפלשתינאים שהשתלטו על השטח תקפו בטילים את האוכלוסייה האזרחית בישראל בפשע מתמשך נגד האנושות. כתוצאה מכך התגוננה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" וסגרה באופן חלקי את גבולה עם עזה, אך איפשרה למאות משאיות להעביר מדי יום אספקה לרצועה. המציאות הזאת הוצגה בעולם כמצור אכזרי ושרירותי על האוכלוסייה האומללה בעזה, שכביכול סובלת ממשבר הומניטארי ומרעב. וכך החל קמפיין המשט, שנועד כביכול לפרוץ את המצור האכזרי ולהעביר אספקה לנצורים. המשט אורגן בידי נציגי כל זרועות הקואליציה הבלתי קדושה, ובראש ובראשונה בידי ארגון הטרור האסלאמי התורכי, במסווה של ארגון הומאניטרי – IHH, שאנשיו איכלסו את סיפון "מרמרה", אחת מששת הספינות במשט.

ישראל עשתה את כל השגיאות האפשריות – בראש ובראשונה בכך שנגררה למארב שממנו יכלה לצאת רק רע, במקום "להבריז" לפרובוקטורים באמצעות התעלמות. העימות, ובעיקר ההרוגים שבו, היה הישג גדול למארגני המשט, וגרם לנזק גדול לישראל. לאחר מכן חטפה הממשלה פיק ברכיים שבא לידי ביטוי בדרכים שונות: למשל, בהתנהלות תמוהה של כרסום מתמיד בעמדתה בנושא החקירה, מה שגרם לכך שהנושא נדון באינפלציה של חקירות ישראליות וזרות, מיותרות לגמרי.

אחת השגיאות הגדולות של הממשלה לאחר המשט, היתה התייחסותה לתורכיה – ישראל לא גינתה את תורכיה, לא הגישה תלונה נגד תורכיה למועצת הביטחון, לא דרשה התנצלות תורכית, לא ביצעה כל צעד עונשין דיפלומטי נגד תורכיה, כמו החזרת השגריר הישראלי להתייעצויות וכד'.

מי שעמד מאחורי המשט היתה ממשלת תורכיה בראשות ארדואן. ארדואן, איש האסלאם הקיצוני, עלה לשלטון במסווה מתוחכם של מתינות ומערביות, כדי שלא לספק עילה לצבא תורכיה, המופקד על הגנה על החוקה החילונית של המדינה, להתערב. בהדרגה הוא הקצין את דרכו, במדיניות הפנים ובעיקר במדיניות החוץ. השינוי הבולט ביותר היה בשינוי האוריינטציה התורכית, מברית אסטרטגית יציבה עם ישראל, לחבירה לציר הרשע לצד איראן וסוריה. ארדואן מתחרה עם אחמדיניג'אד בהתקפות שלוחות רסן נגד ישראל, ותורכיה בראשותו עושה כל מאמץ לפגוע בישראל, לצד פעולותיה לתמיכה באיראן ולמעשה, לסיוע להתחמשותה בנשק גרעיני.

שיאה של המגמה הזאת, בהנהגת ארדואן, היה המשט. המשט היה גם שיאה של מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מתקפה זו יודעת הצלחות רבות, וההצלחה הגדולה ביותר שלה הייתה המשט. לכן, האדם שעמד מאחוריה, הוא האיש המגלם את המתקפה – רג'פ טאיפ ארדואן. למרבה הצער, האיש הזה הוא איש השנה תש"ע.

האם ישראל תתעשת? כל הסימנים עד כה מעידים שלא. ואף על פי כן, אני מאמין ברצון הקיום הישראלי, שהוביל אותנו לניצחונות מול כל האיומים עד כה. רצון הקיום הזה יביא אותנו בסופו של דבר להתגבר גם על האיום הזה.

אורי הייטנר, במאמר בגיליון 573, מכנה את אלו המבקרים את מבקרי השמאלנים באקדמיה, מקארתיזם. מילה חזקה שראוי, כך חושב הייטנר, לחזור עליה שוב ושוב. אלא שהמקארתיזם במקור היה של השלטון (במקרה זה המימשל האמריקאי) כלפי האזרחים המפוחדים, ולא להיפך.

אולי הייטנר שכח אבל מי ששולט היום בארץ זה הימין. השמאל כידוע, וכך הובהר היטב בכתבה אחרת באותו גיליון, כבר לא קיים. לא רק שהרוב השמאלי ששלט כאן באדיבות מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם, נעלם מזמן, גם המיעוט, שכולל את שברי מפלגת העבודה ושרידי מר"צ, איבד כל משמעות בזירה הפוליטית. אז בעולם הזה של ימין-מרכז עם רוב עצום ומיעוט קטן של אנשי שמאל – אפשר להלביש על השמאלנים המסכנים את המקארתיזם?

מי שבאמת שולט היום במדינה זה לא אנשי האקדמיה אלא ה"שבאב" שברחוב. החרדים בירושלים משתוללים בשבת על כל מיני "חטאים" של הממשלה/העירייה ולכן מקבלים פטור משירות צבאי, תמיכות ב"כוללים", קיצבאות, קווי מהדרין וכו'. נוער הגבעות (קבוצה שולית? כמה? אלפים?) מתפרע על כל פינוי "היאחזות" של אוהל וחצי, תוקף חיילים ושוטרים, קובע תג מחיר נגד פלשתינאים ובתמורה מקבל בנייה, תקציבים, אבטחה צבאית ועוד. על התופעות האלה החל מפגיעה ועד אי הכרה בשלטון החוק לא שמענו שום קולות מחאה מצד הימין.

אבל כאשר כמה עשרות אמנים הודיעו כי לא יציגו באריאל, הרימו אנשי הימין קול זוועות. האמנים האלה לא שרפו פחי זבל, לא עקרו עצי זיתים, לא תקפו חיילים, הם רק אמרו מה שאמרו ולכן הם "גזענים", "אנטי-ציונים", "עוכרי ישראל" והיד עוד נטויה. ומי שלא יציג באריאל, כך ביבי, לא יקבל תמיכה מהמדינה.

ועכשיו הגיע תורה של האקדמיה. נניח שיש מרצים שמאלנים, פוסט ציונים, רחמנא ליצלן, נניח אפילו שהם מבטאים את עמדותיהם מול הסטודנטים, הרי בסופו של דבר, בראייה כוללת, הם מיעוט שבמיעוט. אין שום סיכוי שהם יוכלו להגיע להשפעה משמעותית במפה הפוליטית של היום. אז האם שווה לנו, בלי קשר לדעותינו בנושא, לפגוע באושיות הדמוקרטיה. האם ראוי שהשלטון יתערב במינויים אקדמאיים או בתכנים שבהרצאות? הרי כל מעשה כזה, איננו יודעים איפה הוא יתחיל, האם אנו יכולים לשער איפה הוא יסתיים?

דווקא אלו המכניסים טייפים להרצאות כדי להפליל מרצים, דווקא החיפוש אחר המרצים "החוטאים" והוקעתם כבוגדים, דווקא אלה מזכירים את השיטות של גנרל מקארתי ואכן זהו המקארתיזם במיטבו.

האגדה מספרת על חבר כנסת אחד (משה סנה, כך נדמה לי) שבעת הכנת הנאום לכנסת, כאשר הגיע לטיעון לא משכנע, רשם בשוליים "כאן צריך לצעוק". חוששני שכל אלה היוצאים למלחמה קולנית ב"בוגדים", אינם משוכנעים כנראה בצדקת דרכם. שהרי אם הם בטוחים בצדקתם ואם השלטון בידם, מה להם כי ילינו. היה עליהם לנהוג על פי האימרה: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת."

אני מודיע באמצעותך לכל אלה שפנו וביקשו את תווי "את חכי לי" בלחן זעירא, בעקבות רשימתי "את חכי לי – נוספות" (חדשות בן עזר 574), כי הוא יישלח אליהם במהרה סרוק למשעי.

ועוד הערה לרשימתי על תקווה הנדל באותו גיליון: "שיר הפינג'אן" הוא כמובן "הרוח נושבת קרירה" ולא "האש מפצחת זרדים בדממה" שגם בו מככב הפינג'אן, אך שמו הוא "צ'יזבאט". יפה שרה והקליטה את שני השירים האלה, אך ההקלטה המוקדמת שאליה כיוונתי, זו שבה אחיה בנימין ליווה אותה בפסנתר, היתה של שיר הפינג'אן.

בברכת החג,

אליהו הכהן

לבן עזר שלום,

להלן סיפור קטן שיש בו להגיה אור נוסף – אף אם לא בלעדי – על פרשייה המופיעה ב"תש"ח", ספרו של יורם קניוק. קניוק מספר על אחד הלוחמים ששמר אוזן בכיסיו, והיה מוציאה ומשחק בה. זו היתה אוזן של לוחם ערבי שנהרג.

נשמע דמיוני, משמיץ, מזוויע, לא אמין? – בוודאי.

אך, מה לעשות – לעיתים המציאות עולה על כל דמיון או סיפור שנראה בדוי או גרוע מכך – בדוי למטרות פוליטיות.

להלן מה ששמעתי מפי אדם שנלחם בקרבות סביב ירושלים, איש חטיבת הראל. פלמחניק מבוגר מקניוק בכשלוש שנים. הוא סיפר לי זאת כשפגשתיו בימי השבעה של ידידו הקרוב, לוחם-לשעבר בחטיבת הראל.

הרקע: המלחמה על ירושלים, קרבות הקסטל, המשלט שעבר פעמים אחדות מיד ליד. קבוצה של לוחמים זה-מקרוב-באו (נדמה לי שהיו עולים חדשים) פחדה לעלות ולהסתער על הקסטל. המפקד (מ"מ או מ"פ) רצה להוכיח ללוחמים המבועתים שהאוייב איננו נורא כל כך. הוא ציווה על הלוחמים שעלו לקסטל (או אחד היעדים בסביבה) לחזור עם אוזניים של חללי אוייב. וכך היה. האוזניים שהורדו מגוויות חללי האויב הובאו ללוחמים האחרים, שהיו "למטה" בקרית-ענבים, למען יראו ותחזק רוחם.

שמור עימי שמו של האיש שסיפר את הסיפור, שמור עימי גם שמו של המפקד שהורה לכרות את אוזני חללי האוייב. לימים הוא נעשה אלוף בצה"ל. פרטים נוספים על זהותם לא אגלה.

לא הייתי מספר זאת אילמלא הוטל ספק בהיתכנותם של סיפור קשים המופיעים בספרו של קניוק, שסיפור האוזן הכרותה הוא אחד מהם. יאמין לי מי שיאמין לי. ומי שיחשוב כי הפוסט ציוני המנוול הזה, חרמוני, ממציא סיפורי זוועה, יחשוב כרצונו. בהן צדקי אני נשבע כי הדברים סופרו לי לפני עשרים וחמש שנים, אי שם בארץ-ישראל.

איני רוצה להקיש מהאישוש שאני מביא לסיפור האוזן שהביא קניוק על אמינותו של כל הכתוב בספרו "תש"ח". תחושת הבטן שלי היא כי קניוק אינו בודה דברים שלא היו ולא נבראו. וכי מדוע יעשה זאת? האם הוא שונא את המדינה? האם הוא סבור שאם יבדה זוועות שעוללו לוחמי תש"ח, הוא יסייע לדרכו המדינית של השמאל? זה לא עושה היגיון, כמו שאומרים ביידיש עיראקית. 

לסיום: שנה טובה לעורך חב"ע, קוראיו וכותביו.

http://www.youtube.com/watch?v=KISGSGi_eno

וזה, הביצוע עם הפרסומת לחברת נסטלה, שיוסף חרמוני כתב עליו:

http://www.youtube.com/watch?v=xU0qnWg9z2Q&feature=related

לטנק המרכבה היה יותר מאבא אחד! בטנקים זה אפשרי. ישראל טילן ז"ל היה האב השני. טליק, שהיה עד אחרון ימיו ידיד אלמנתו וילדיו של ישראל טילן, הודה בכך (סוף סוף לאחר שנים רבות) באחת האזכרות לטילן שעורכת רעייתו מדי שנה. אנשי החימוש ידעו זאת מזמן. טנק המרכבה לא היה בא לעולם ללא ישראל טילן.

זאת ועוד. טנק המרכבה זוכה לשיפורים ושינויים מתמידים. (נדמה לי שאנחנו כבר במרכבה סימן 5) באחת הפעמים, כשישראל טילן היה עדיין חי, אבל עקב שטף דם במוח נשלל ממנו כושר הדיבור, הגיע אליו טליק לבית לוינשטיין, הציג לו בעייה שלא הצליח לפתור במנוע של הטנק, וישראל כתב לו את הפתרון על דף נייר.

בנו של ישראל טילן משרת היום כמג"ד של טנקי מרכבה. גם לו, וגם לאימו ולשאר בני המשפחה, מגיע שנעמיד דברים על דיוקם. שניהם אינם בין החיים אבל אנחנו עדיין חיים, ושתי המשפחות (הנמצאות בקשר חברי מזה שנים רבות) – עדיין כאן.

בברכת גמר חתימה טובה (מה שזה לא יהיה),

נילי דיסקין

אהוד בן עזר

בן-דודתה [של אסתר ראב], הדוקטור הצעיר והאהוב [אביה של מירונה], גווע בצפת

מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998

בקיץ 1918 גווע בן-דודתה [של אסתר], הד"ר אברהם-חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו [מירונה] בשיחתה איתי.

מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.

היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר-כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.

עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.

אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?

מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.

הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים-לא-דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.

אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח-תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?

מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.

כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: "יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?" – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.

אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?

מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג... והשמידה דברים.

עבודתו המסורה, שבזכותה עתיד ד"ר אברהם-חיים גרין להטביע את חותמו בתולדותיה של צפת, נמשכת תקופה קצרה-יחסית – רק בשנות מלחמת העולם הראשונה; ושיאה בשנים תרע"ז-תרע"ח, 1918-1917, כאשר בפקודת ג'מל פחה מגורשים התושבים היהודים של תל-אביב ויפו צפונה, ורבים מהם מגיעים לטבריה ולגליל. ידידו זאב לייבוביץ מספר על כך בספר זכרונותיו "בעלייה ובבנייה":

משלחת של באי-כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אוהלים על החולות על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים-הגולים. העיניים הופנו אל הצעיר בעל-המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית-המלון של גרוס, ושם ריתק הצעיר את תשומת-הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי ביישוב.

בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והיתווה קווים למלחמה בהן.

הוקם בצפת בית-ספר, שנתמך על-ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית-חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.

הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.

בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל ענייני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין שהד"ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד"ר גרין הצטיין ב"מתן בסתר", שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ-יוסף, לא פסחו על ביתו.

על פעילותו בתקופת זו, והוא רופא צעיר כבן עשרים-וחמש בלבד, ניתן ללמוד גם משני מכתבים ששלח בתרע"ח לזלמן יעקבזון, לשעבר סופרו הפריזאי של "הצופה" הוורשאי ובוגר הסורבון, ומי שניהל באותה עת את פעולות ועד ההגירה בטבריה והסביבה לעזרת המגורשים. ב-30 בנובמבר 1917 כתב לו גרין:

ע"פ עצתי פונה אליו היום הגב' קטבורסקי מנהלת ביה"ס לתחרים בצפת בדבר שאלת התקציב של ביה"ס הנ"ל. לפי דעתי אין כ' רשאי להשתחרר מדבר זה, ראשית יש כאן שאלה של ילדות המהגרים – ושנית יש שאלה של מוסד שפתאום נפרד ממקורו. תקציב המוסד בטוח והגב' הופין בטח תשלם ברב תודות את החשבון שיגישו לה. – ואצל כ' סוף-סוף הסכום הזה לא יעלה ולא יוריד, ואסור לתת לדבר כזה לנפול.

אקווה כי הוא ימצא דרך לסדר את הדבר – ומה שיהיה עם כל ישראל צריך להיות גם עם בן ישראל.

כל זמן שמתקיימים בתי-הספר שלנו, וכל זמן שיש כסף, ויש תקוות לכסף אסור לעזוב מוסד כזה, שהוא שקול כנגד הרבה דברים אחרים שעולים בכספים מרובים – – אם ירצה לסדר הלוואה על משכון, הרי אין לו משכון יותר בטוח מהתחרים, אם כי אני סובר שזה לא נחוץ אחרי שהגב' קטבורסקי ממילא לא תמסור את התחרים רק לגב' הופין או תחזיקם אצלה – ואז, בטח הכל יסתדר.

אקווה כי ישים לה למכתבה – ויסדר את העניין – – –

בשלהי 1917 כבשו הבריטים את מחצית הארץ ויצבו קו מהירקון עד למעברות הירדן. הקשר עם החלק הצפוני, שנישאר תחת שלטון התורכים, ניתק. המיתקפה האנגלית המכרעת עתידה להתחיל רק בספטמבר 1918, ובינתיים מחמיר מצבם של הגולים, יחד עם כלל היישוב היהודי בצפון הארץ. ב-24 בינואר 1918 שב גרין וכותב ליעקובזון, הפעם על נייר מכתבים שכותרתו "ועד עזרת חולים הכללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקדושה מעי"ת אמשטרדאם תע"א (נוסד תקצ"ט לפ"ק) בעיה"ק צפת תוב"א":

בתשובה על מכתבו האחרון:

א) את המזידיה הנני מכניס בחשבון כרטיסי המהגרים.

ב) לפי דעתי הפרטית בנוגע למאה לי"פ שמר דיזנהוף [כניראה דיזנגוף] נתן למצות הרי אם רציתם שזה יהיה שקול כנגד המתנה של ועד המאוחד (ובו בזמן שזה לא יהיה החזרה) היה צריך להיות הסכום לכל הפחות מאתים לי"פ, בכל אופן יותר מאשר הם נתנו (הם נתנו 150 לי"פ).

ג) עבודת ועד הסיוע הצפתי מתנהלת בסדר הרצוי לפי שעה. המטבח כבר פתוח, חלוקת הת"ח כבר נעשתה, ושאר הפעולות כסדרן.

ד) אחרי שרצוי שנעשה קניה הגונה של חיטה עבור בית-התבשיל ומצות ודורה צהובה לבית המלאי, הרי נחוץ לנו כאן שאר הכסף. יודיעני כבודו אם יוכל לשלוח משם שארית כספי הופין, והמאה לי"פ הנוספים, או אם לאו אני אשלח מכאן איש ביום הראשון 27 ינואר. לכן ישתדל כבודו שכל הכסף יהיה מוכן אצלו באותו יום בכדי שהשליח יוכל לשוב למחרת ולא לגרום להוצאות מיותרות. – יודיעני בכל אופן כבודו את תשובתו בנידון זה ביום השישי במכתב או בתיליגרמה.

ה) אחרי שה' קלוריסקי לא הביא איתו שום כסף לעניי צפת, יואיל כ' להודיעני אם יש איזה פרספקטיבה ממשית להשגת כספים אחרי כלות הכספים הללו אם לאו; עד כמה שאפשר יודיענו דבר קרוב, ואם בחיוב כמה בערך? בפרט מעניין לדעת מכמה טעמים אם בית-התבשיל יוכל להמשיך את קיומו גם להבא או אם זה באמת רק מפעל זמני.

ו) קיבלתי מכתב מד"ר [או – מהר'] הורוויץ בו הוא כותב לי שתקציב בית-היתומות למהגרים הוא 270 פר' לחודש ולא 200. באמת גם הסכום הזה לא יספיק אבל אז הדיפיציט לא יהיה כ"כ גדול לכל הפחות. יואיל כבודו לעשות חשבון לעצמו בכמה היו עולות לוועדה ילדות לו היו מקבלות מנה של מהגר רגילה כעת, ויראה שזה יותר מ-200 פר', ועל כן אבקש מכ' להוציאני מן המצר או ע"י העלאת התקציב עד 270, או מה שיותר טוב, ע"י מכירת חיטה (מאה רוטול) בניר [או – בנייר] במחיר הממשלה.

לתשובתו אחכה בכל העניינים הללו – – –

גם את ימיו האחרונים של ד"ר אברהם-חיים גרין מתאר זאב לייבוביץ בספרו:

כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש-פינה, במקום שטיפל בחולה-הטיפוס המורה וליקומיץ [שמחה וילקומיץ], הרגיש עקיצה, בראשונה נבהל, אבל אחר-כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה [צ"ל בן עשרים ושש].

אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, בו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.

בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: "הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת."

כשפתחו אחרי ימים מיספר את קופתו, מצאו בה אי-אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

על מותו מספרת מירונה:

אבא בא מהעבודה, ואמר לאמא שלי שהוא ראה עליו כינה, ושהוא בוודאי יידבק במחלה, שעקצה אותו כינה. ואז הוא כתב למנחם כהן מכתב מאוד מרגש שבו הוא ביקש ממנו לדאוג, הוא סיפר שהוא כניראה יקבל את המחלה והוא ודאי לא יתגבר עליה, ומבקש ומקווה שאמא שלי תתחתן, תבנה חיים חדשים, והוא מבקש ממנו לדאוג לי, מינה אותו לאפוטרופוס. הוא גם ביקש ממנו לבוא לצפת אחרי שהוא [אבי] ימות, ולקחת את אמא שלי ואותי לביירות, להוציא אותנו מעיר ההריגה הזו. מנחם כהן לא בא מפני שאשתו, היו להם אז כבר שני ילדים – לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת שבערה במגיפות.

על ערש-דווי, ב-20 באפריל 1918, כתב ד"ר אברהם-חיים גרין מכתב אחרון, שהיה מופנה לידידו זאב לייבוביץ. לייבוביץ ישב באותם ימים בטבריה ועבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה ועסק בהגשת עזרה למגורשי יפו ותל-אביב. הוא הגיע לטבריה לאחר שג'מאל פחה הוציא צו לגרש אותו מירושלים, שבה חי מאז עלייתו ארצה ב-1906 – ולהגלותו לאנטוליה בגלל פעילותו הציונית. ליבוביץ נישאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהיתה חובשת ומיילדת, מן החברות הראשונות של "הפועל הצעיר".

ידידי,

כפי הנראה יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה. לא פללתי שיהיו לי קושיים בהשגת הגברת סופין – אבל...... אין דבר – אקח בלית ברירא את גולדמן –

לגברת אסתר לא הייתי בשום אופן נותן לטפל בי – אבל אם היא רוצה כדרכה לעמוד בשעת צרה לימין אחותה חיה הייתי מרשה לי לבקש שתבוא להיות לה "אם ואחות" כי מצבה הרוחני פשוט נורא!! את צבי מקבלת עליה קטי בורסקי ואם אסתר תרצה נסדר אותה גם כן בבית אחר מלבד ששעות היום – תעמוד לימין חיה –

רצוני זה (אולי האחרון...) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית –

פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים!

תראה מכתבי זה לידידי שטרנברג – תגיד לו שהרשיתי שתתחילו להופיע. ועל כן אין אני שולח דם – אם מצבי יהיה רציני ארצה לראות אותו וגם אותך שלכם באהבה

       להתראות בחיים

      גרין

בשלהי המכתב הוסיפה אשתו חיה את השורות הבאות:

לפני שחדל לדפוק את לבו

הגדול של בעלי

       ח. גרין

זה הוא כתב ברגעים שחדל לדפוק לבו הגדול

       ח.ג.

אסתר היא כניראה אשתו של ליבוביץ. שושנה קטבורסקי היתה מנהלת בית-החינוך ליתומים. הרוקח אריה שטרנברג למד רוקחות בביירות בימים שגרין למד שם רפואה, ושימש רוקח בטבריה משנת 1916.

ד"ר אברהם-חיים גרין נפטר במחצית אייר תרע"ח והוא כבן עשרים ושש. מירונה, שהיתה כבת שלושה חודשים במותו, מספרת:

אז אני נשארתי עם אמא שלי. לא הרבה זמן. כשאבי נפטר, כניראה שהיא היתה במצב נפשי איום, אז היא שלחה את מה שהיה, שטיחים, רהיטים, דברים, אל ההורים שלו. הם כתבו לה שתיתן להם לשמור על זה. היא התאבלה בלי סוף, בכתה כל הזמן. ולא הצליחה כמעט להניק אותי כי היא בכתה כל הזמן והחלב התקלקל. ואז הגיעה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ. אחת מהן שמה היה קאופמן. היא תפסה את אמא שלי ואמרה לה: "את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד."

ואז אמא ירדה לטבריה ואספה את היתומים שהסתובבו, גם בטבריה היתה המגיפה של טיפוס הבהרות, וכל העיר והסביבה, כל הכפרים, היו מלאים יתומים יהודים שנדדו בשדות, ילדות שרקדו בבתי-קפה, יהודיות, שאורגנו ללהקות שרקדו בבתי-קפה ועסקו בזנות, והיא אספה את כל הילדים האלה, והקימה בית-יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות. הילדות שלי, מגיל שנה בערך, היתה בטבריה. כאשר אמא ניהלה את בית-היתומים הזה, וחילקה למשפחות את כספי הסיוע היהודי מחוץ-לארץ.

אמא היתה נוסעת כל שנה לקבר, והיתה מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות. אני פעם אחת נסעתי איתה, ואז היא בכתה על הקבר כאילו שהרגע קוברים אותו. היא לא התחתנה, והיא לבשה אבל כל השנים. וכאשר שאלתי את הידידים שלה איך הם הניחו לה לחיות כך, אמרו: "מה את סחה, אחרי האבא שלך היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו אחר?" – יצרו מסביבה הילה כזו, שהיא לא יכלה לצאת ממנה.

יום אחד נסע דודי יהושע גרין לצפת יחד עם קרוב-משפחתנו א.ז. כהן, לבקר את קבר אבא, אבל הם לא ידעו בדיוק היכן הוא. כהן אמר: "אין בעייה. נלך לבית-הקברות ובדרך נשאל."

כהן עצר את היהודי הקשיש הראשון שפגש בדרכם, ומדובר כבר בשנות הארבעים, ושאל: "אולי אתה יודע איפה הקבר של ד"ר גרין?"

 "ד"ר גרין? בוודאי!"

והזקן ליווה אותם עד הקבר ולא הפסיק להשתפך בהתלהבות. אבא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ. ואל תשכח שהצפתיים היו מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו, בצפת!

כך תמה פרשת חייו הקצרים של אברהם-חיים גרין.

לבד מסיפורה "בקאהיר", שנדפס מעזבונה ומתאר את בואה לקאהיר בקיץ 1921 ואת פגישתה עם אחיו איזאק שלדבריה דומה לו – כמעט שאין אסתר מזכירה את אברהם-חיים גרין בסיפוריה, בשיריה ובראיונות עימה. גם אין מילה על רגשותיה בהיוודע לה דבר מותו. פעם אחת ויחידה היא מזכירה את אברהם-חיים בשיחתה עם הלית ישורון, חודשים אחדים לפני מותה:

את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן-דוד שלי שאיכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה, אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו.

אלמלא נשתמרו מכתביו אליה, יומניה, ועדותה של מירונה בתו [שכאמור הלכה לאחרונה לעולמה ב-11.9.10 והיא בת 92] – לא היינו יודעים כמעט דבר על השפעתו הרבה של אברהם-חיים על אסתר.

פורסם ברובו בעיתון 'ישראל היום' (3.9.2010)

ד"ר צבי צמרת, האחראי במשרד החינוך על התכנים וספרי הלימוד, חוטף אש – מאז שחשף עיוותים והחליט להכניס יותר ציונות – "אין דגש על מדינה יהודית, יש אצלנו הצגה חד-כיוונית" – והוא בכלל איש תנועת העבודה.

"תראה במה מאשימים אותי," אומר ד"ר צבי צמרת בחיוך ומצטט: 'לצמרת יש תדמית של אדם המזוהה עם מפלגת העבודה, אבל כל מה שמעניין אותו כיום זה לחזק את הציונות והפטריוטיזם הלאומי' – נכון", הוא אומר, "זאת בדיוק הסיבה, מדוע הגעתי לתפקיד!"

השבועות האחרונים העמידו אותו שלא ברצונו בעין הסערה. צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תפקיד רב כוח שאחראי על כל התכנים, התוכניות וספרי הלימוד במערכת החינוך, נכנס לתפקידו לפני כחצי שנה ומאז חוטף בליסטראות מילוליות והאשמות בעיקר מכיוון עיתון "הארץ" וחוגים פוליטיים בסביבתו.

לאחר שנים של השתלטות מאסיבית של קבוצות מיעוט רדיקליות על תכני הלימוד, מנסה צמרת להשיב את העגלה החינוכית אל התלם המרכזי, הציוני. האירוניה היא שמילת הגנאי שמתנגדיו משתמשים בה היא "שיכתוב". לטענתם, צמרת משכתב את תוכניות הלימודים. בכך הם רומזים להתנהלות סובייטית ידועה, כאילו יש פקיד מטעם השלטון שמצנזר תכני לימוד. אבל האמת הפוכה לגמרי: בדיקה זהירה תראה שדווקא אותם מאשימים, הם אלה ששיכתבו את ספרי הלימוד כדי להתאים אותם לדוקטרינה פוליטית מסוימת, רחוקה מהקונסנזוס הישראלי, ואילו צמרת מבקש להשיב את הלימוד למקומו השפוי, הראשוני, לפני השכתוב.

הנה דוגמה: בספר היסטוריה על המזרח התיכון בעת החדשה שיצא לפני מיספר שנים לבתי הספר התיכונים הערביים, אני רואה שהיועץ המדעי היה לא אחר מאשר אילן פפה, ממבקריה החריפים ביותר של ישראל (חנין זועבי ילדה טובה לידו), מתומכי דרישת השיבה הפלשתינית. הספר הזה עוד לא טופל, אבל כמוהו יש לא מעט. אחד הנושאים שעורר את חמתם של הרדיקלים היה ספר הלימוד באזרחות שצמרת דחף לשינויו.

אילו בעיות מצאת בלימודי האזרחות?

חשתי שאין מספיק דגש על הנושא של מדינה יהודית. הספר נפתח בהכרזת העצמאות ואין התייחסות לשלב קדם העצמאות. אין למשל איזכור של החלטה 181 של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – שהערבים דחו. זה אחד הקטעים שביקשתי להוסיף לספר. הייתי בוועדת ההיגוי של הספר באמצע שנות ה-90 ואין קשר בין הקונספציה שקבענו לבין הספר שנכתב אח"כ.

למה אין קשר?

כי בראש הכותבים עמדו אנשים בעלי עמדות מאוד קיצוניות. יש בספר קטע של עזמי בשארה מתוך "תיאוריה וביקורת" על מדינת כל אזרחיה. זה לא בדיוק הדבר שדיברנו עליו.

לא ראוי שתלמידים יכירו את זה?

כן ראוי שיכירו דברים מזוויות שונות, כולל קונספציות שונות, אבל בסופו של דבר יש פה הצגה מאוד חד-כיוונית. אתן דוגמה על נושא שקרוב לליבי – עיירות הפיתוח. מרבית חיי הבוגרים עברו בעיירות פיתוח. אני עקרונית גר בבית שמש אחרי שגרתי שנים בקריית שמונה ובירוחם. הכנסתי את הנושא עמוק למערכת החינוך – בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וכעת באזרחות.

בראשית ימי המדינה הוקמו כשלושים עיירות פיתוח. חלקן הצליח בצורה יוצאת מן הכלל, כמו באר שבע, אשדוד, אשקלון, אור יהודה, ראש העין, בית שמש ועוד. חלקן הצליח פחות. אבל הסיפור הזה בעיניי הוא אחד ההישגים העצומים של ימי בן גוריון. נכון שבצד ההישגים היו לא מעט ייסורים וכאב ונעשו גם טעויות נוראיות – אבל אי אפשר להבליט רק את הצד השלילי, הריק, כפי שעושה בעיקר הספר, ולא להדגיש את עצם ההישג האדיר של הקמת עשרות עיירות הפיתוח. אני אוהב להשתמש בביטוי "נס עיירות הפיתוח" – גם במובן של פלא וגם במובן של דגל, מופת ודוגמה. אני חושב שצריך בהחלט לספר על הדברים השליליים, אבל אי אפשר להשאיר צעירים שנולדו אחרי אוסלו, בסוף המאה העשרים, רק עם השלילה. מטריד אותי שרוב תלמידי ישראל לא יודעים מה קרה בימיה של ישראל.

אבל איך זה קשור לאזרחות?

יש קשר: יש פרק שקשור לשסע העדתי, פרק שקשור לכלכלה ולעוני, לעלייה ולעולים, למלחמות ישראל השונות. יש בספר פרקים שונים, אלא שהם נובעים בעיקר מזווית מאוד מצומצמת. אני חושב שצריך ללמוד אזרחות על בסיס היסטורי הרבה יותר רחב.

*

צמרת מקפיד להדגיש שהשינויים לא נעשים על דעתו בלבד. לכל מקצוע יש ועדה הכוללת מומחים מהאקדמיה, מנהלים, מורים ואנשי משרד החינוך. "הנוהג הוא – ואני מקפיד – שכל שינוי נעשה בתיאום עם ועדת המקצוע. יתרה מזה, אני מקפיד שוועדות המקצוע שבד"כ מקבלות מינויים לכמה שנים תוחלפנה במועדן בלי קשר לחילופי השרים או לכניסה שלי או של איש אחר. יו"ר ועדת המקצוע הוא פרופ' ידידיה שטרן. אנחנו בידידות וממשיכים ביחד. הוא הסכים עם התיקונים הללו. אגב, כל חברי הוועדה מונו בזמנה של יולי תמיר ורובם הסכים לתיקונים."

מאשימים אותך שחברת למחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית על לימודי האזרחות. אתה מופיע שם בפרק התודות.

עוד בהיותי ביד בן צבי העבירו לי את טיוטת המחקר כדי שאעיר הערות. אגב, העבירו את זה גם למנכ"ל המשרד, ד"ר שושני, גם לפרופ' רות גביזון, גם לפרופ' אלי שבייד, לפרופ' אשר כהן ולעוד. חלק הגיב וחלק לא. אני הגבתי והערתי הערות. זה כל הקשר שלי לדו"ח.

*

השבוע התפטר אחד מחברי ועדת המקצוע לאזרחות, ד"ר אימן אגבאריה, במחאה על השינויים. בדיקה קלה מראה כי אגבאריה נושא בתואר "ראש המזכירות הפדגוגית לחינוך הערבי" של ועדת המעקב של ערביי ישראל, אותה ועדה שהציעה את מסמך חזון ערביי ישראל שבעצם קורא לחיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. אגבאריה זעם במיוחד על השינויים בפרק על הדרוזים.

מה הסיפור של הדרוזים בספר?

הפרק הספציפי מחלק אותם לשניים. בהתחלה מובלטים הדרוזים האנטי ישראלים: "דרוזים שמיוצגים ע"י ועד היוזמה הדרוזי הטוען כי העדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני ומהאומה הערבית. לטענתם אין לראות בדרוזים עם העומד בפני עצמו במנותק מהלאום הערבי, מאחר שאין בנמצא שפה דרוזית והדרוזים מדברים ערבית. היעדר שפה ייחודית מצביע לדעתם על היעדר מורשת ותרבות דרוזית ייחודית. לדעתם לאומיות ערבית אחת מאחדת את הדרוזים, את המוסלמים ואת הנוצרים. ועד היוזמה הדרוזים פועל לחיזוק זיקתם של הדרוזים ללאום הערבי ומעודד פעילות למען השגת חירותו ועצמאותו של העם הפלשתיני, וקורא לביטול חובת הגיוס של בני העדה הדרוזית לצה"ל."

הקטע השני נפתח במילה "אחרים": "אחרים בעדה הדרוזית שוללים את הגישה שלפיה הזהות הלאומית של הדרוזים היא זהות ערבית. לדעת אלה, הדרוזים הם קבוצה אתנית דתית ייחודית, הנבדלת מהערבים, ועליהם לשמור על זהותם האתנית הייחודית ולא להתבולל. לפי השקפה זו, הזיקה אל הערבים נובעת בעיקר מן השפה הערבית המשותפת שאין בה כל מרכיב מדיני לאומי. כלומר, זהותם של הדרוזים אינה קשורה ללאומיות הערבית או הפלשתינית. מבחינתם, זהותם היא אזרחית ישראלית ולא זהות לאומית ערבית. בראש קבוצה זו עומד גוף 'החוג הציוני הדרוזי' הפועל להשגת תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת של הדרוזים במדינת ישראל."

שני הגופים המוזכרים כאן הם קטנים ושוליים, אבל שים לב, שוללי הקשר איתנו הם המובלטים ואילו הצד השני מוצג על ידי חוג אזוטרי. כלומר, ההתבדלות הדרוזית ממדינת ישראל מוצגת כאן ככיוון העיקרי ונותנת את הרושם שמדובר בחלק המרכזי של העדה. הספר הזה מתורגם לערבית, וכך לומדים אותו כל ערביי ישראל, כולל הדרוזים.

הנה נתון רשמי: 83 אחוזים מבני העדה הדרוזים משרתים בצה"ל. גם החלק שלא משרת לא עושה זאת רק מנימוקים אידיאולוגיים אלא גם מסיבות של נכות, בריאות וכו'. נפגשתי לפני כשבועיים עם קבוצה של 15 מנהיגים של העדה הדרוזית (אנשי רוח, מדענים ואנשי דת). הם ראו את הפרק וכמובן יצא קצפם. איך ייתכן, הם אמרו, שכך אנחנו מוצגים בספר שלומדים כל תלמידי ישראל, בעוד שרוב הדרוזים משרתים את מדינת ישראל וקשורים אליה. אגב, הפרק החדש נכתב על ידי היסטוריון דרוזי, שלא משתייך לחוג הציוני הדרוזי. גם בגירסה החדשה הוצגו שני הכיוונים, אבל הפעם אפשר לומר שנעשה צדק והוצג הזרם המרכזי ככזה והאחר כשולי.

תגיד, היה כדאי לעזוב את הפעילות ביד בן צבי ולהגיע לעין הסערה?

עברתי למשרד החינוך מתוך הרגשת שליחות. תחושת השליחות קיימת עוד מימיי בנח"ל, בשהייה בקיבוץ האון, בתקופה שהסורים ירו על הכינרת. בגיל 25 כבר ניהלתי בי"ס תיכון מקיף גדול בשדה בוקר. אחרי מלחמת יוה"כ הקמתי את 'מליץ' (מכונים לחינוך יהודי ציוני). לאחר ארבע שנים במליץ אמרתי שאי אפשר רק לדבר על ציונות אלא צריך לעשות ציונות – והלכתי לנהל את ביה"ס דנציגר בקריית שמונה. תיכון מקיף גדול, נפלא. משם נשלפתי ליד יצחק בן צבי. לא מזמן הרציתי בנושא שכיניתי "טוב לחנך בעד ארצנו". כל ימיי עסקתי בחינוך טבעי שארצה לתרום גם למערכת הכללית."

הוא מספר שבסוף כהונתו ביד בן צבי יזם ביחד עם ד"ר שושני בית ספר ללימודי ירושלים. הם גייסו 15 מיליון דולר, וביה"ס נמצא בשלביו האחרונים לקראת הקמתו. "פה מגיעים לתפיסה עקרונית חינוכית שלי: חשבתי שיותר מדי מדגישים את ברית הגורל, כלומר האנטישמיות, השואה, המצוקה היהודית; כל צעיר פה צריך להכיר גם את הצד השני – את ברית הייעוד, הקשר של עם ישראל לארץ-ישראל בכל הדורות שמתבטא בראש ובראשונה בירושלים.

"יצחק טבנקין אמר שבשעה שעומדות בפניו החלטות קשות, הוא שואל שניים: 'את סבא שלי ואת הנכד שלי.' גם אני כך. כל החיים בארץ, אי אפשר להבינם בלי לשאול את הסבא ואת הנכד כאחד. אני חש שאני בסה"כ חולייה בשרשרת. השאלה שמטרידה אותי היא איך להתחבר לחוליה הקודמת ולחוליה שאחריי, איך לשמור על השלשלת."

מאשימים אותך שהמסר שמגיע ממך הוא סקטוריאלי ולא פלורליסטי.

המסר שלי הוא בהחלט פלורליסטי, ואני לא מתכוון לפגוע בו. אבל, במקביל, המסר הוא יהודי ציוני. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו צריכים להדגיש את הזהות העצמית שלנו ואת זהותה של ישראל כמדינה יהודית ציונית ובמקביל לחנך לדמוקרטיה ולפלורליזם. אני לא רואה סתירה בין יהודית לדמוקרטית, גם לא רואה סתירה בין מדינה יהודית למדינה לכל אזרחיה (בשונה מ"מדינת כל אזרחיה"), כמו שמגילת העצמאות לא ראתה סתירה.

*

צמרת קיבל אשתקד את פרס בן גוריון על "פעולות רבות-ערך כחלוץ ביוזמות חינוכיות וניהולן כחוקר, מורה ואיש ציבור; על שילוב מופלא של חינוך, אהבת הארץ, הקריאה ליישוב הנגב, הקשר עם קהילות ישראל בתפוצות המשתקפים בדרכו ובמעשיו – בם תרם להגשמת חזון בן גוריון והפיכתו למציאות." השופטים היו – לבד מיו"ר יד דוד בן גוריון, אשר בן נתן – אבישי ברוורמן, גבריאלה שלו ואלוף משה נתיב.

צמרת מתייחס למאמרי מערכת "הארץ" השבוע ואומר: "הם מכתימים אותי. עשרות שנים אני עוסק בחינוך ובפעילות ציבורית. מעולם לא הוכתמתי כפי שהוכתמתי בשבועות האחרונים."

זה מפחיד אותך?

המילה מפחיד לא נכונה. זה מאוד מעציב אותי שיוצרים סטריאוטיפים. אני מתאמץ לתקן שגיאות שנעשו במשך שנים. התיקון הוא גם תיקון מאוד זהיר וזעיר. אני מנסה להתרחק מהפוליטיזציה כי יש לי אחריות כלפי כל מערכת החינוך ורצון לעבוד מול כולם.

אז מה רוצים ממך?

זו בדיוק השאלה שמטרידה אותי. אחד מאלו שתקפו אותי היה יוסי שריד. שריד שימש מורה בבית הספר שניהלתי בקריית שמונה ומכיר אותי כמחנך ויודע על ההערכה הרבה שזכיתי לה בצפון. אבל במאמר ב"הארץ" הוא כינה אותי "ביורוקרט מסור שיש לו חוש ריח ורוח מפותח, המסייע להם להתכוון ולהתכוונן לרוח מפקדם (גדעון סער)."

הרמתי לו טלפון, ושאלתי אותו, בידידות שיש בינינו, "יוסי, מדוע כתבת את מה שכתבת, ועל סמך מה כתבת?" הוא השיב לי: "אני מתנצל. לא התכוונתי. אמצא דרך לתקן את זה."

צמרת מביט בי משועשע-משהו ומספר שהוריו הכשירו עצמם בשנות העשרים בחציבת אבנים בקלוסובה, ולאחר שעלו לארץ עבדו במחצבות. "אתה מבין," הוא אומר, "הוריי למדו לחצוב אבנים בארץ-ישראל, ולכן היום אני אוכל חצץ..."

אהוד: האם יוסי שריד התנצל? את מאמריו ב"הארץ" אני כבר מזמן חדלתי לקרוא משום שאינני מאמין ל"מוסריות" שלו, שטובה בעיניו רק כדי להטיף לאחרים.

מירי

על מות בנכם איתן-אלכסנדר

אך כמובן פרופ' הלל ברזל הוא בראש וראשונה חוקר הספרות העברית עטור פרסים, שלימד שנים רבות באוניברסיטת בר-אילן, ובמיוחד הוא חוקר ומתעד השירה העברית. עד עתה פירסם תשעה כרכים ממפעלו המונומנטאלי: "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו".

אנו מאחלים לו עוד שנים רבות של עבודה ויצירה מעמיקה ומדוייקת.

בשנת 1951 נמכרה איגרת ה"בונדס" ה-20,000 בסך 500 דולר לאלברט איינשטיין והיא נמסרה לו אישית על-ידי יעל מדיני, בתו של משה שרת.

הידיעה פורסמה באינטרנט וכאשר פניתי אל יעל לאמת את הסיפור, היא הוסיפה את הפרטים הבאים, ולבקשתי אף הרשתה לי לשלוח אותם לחב"ע, ואלה דבריה:

בשנת 1951 הופתעו במשרד ה"בונדס" בניו-יורק לפתוח מעטפה רגילה ולמצוא בה מיספר מילים מהאיש, שגם צירף המחאה בסך כזה וכזה תמורת רכישת מיספר כזה וכזה של אגרות. לאחר שהתעשתו מההפתעה, הוחלט לעשות מזה "עסק". בדקו ומצאו שנמצאת בניו-יורק "בתו של". ב"דין התנועה" נעניתי לבקשה לנסוע במונית עם יו"ר ה"בונדס" ופמלייה קטנה לפרינסטון (שכללה צלם) כדי להגיש לאיש את תעודת הרכישה. הרגשתי כדג מחוץ למים – מכל הבחינות.

מאותו אירוע זכור לי כי איינשטיין קיבל אותנו בפשטות, אם לא כמי שממש-מהווים-מטרד-ברגע-זה, בחולצה פתוחה ועליה סוודר ביתי קמוט, מחורר במרפקיו, רגליו היחפות נתונות בנעליים מהוהות. התיישבנו סביב שולחן מבולגן. יו"ר הבונדס נשא נאום נמלץ שהיה היפוכו הגמור של האווירה (חנוך לוין, מי יתנך שם ברגע זה!) – בהגיע שלב הצילומים, כמתחייב, צולמנו שנינו – רוכש האגרות ו"בתו של" – בהתבוננותנו יחד בתעודת הרכישה. התמונה עצמה יפה מאוד. אני מכנה אותה: "סתיו ואביב."

To any Israeli, this reads like fantasy. Karl Vick obviously hasn't seen the throngs at the war cemeteries, every memorial day. He has not seen the thousands who marched with the parents of Gil'ad Shalitt, the soldier incarcerated these five years by Israel's arch-enemy Hamas, hasn’t talked to parents whose kids go for three years into combat duty and don't know if they will return, and in what shape.

Israel can be wiped off the map in three days by a concerted rocket attack, within two weeks if the Moslim armies join forces. Why does it not happen? Not because the Israelis have lost interest, but on the contrary, have a vital interest in maintaining peace. It is not happening because there is a price to pay, and the Arabs have no stomach for a war that will gain them nothing.

The looking-glass moral of Vick's article seems to be: Whenever you stop rocketing Israel's towns and blowing up their buses, pamper them with surf boards – promptly they lose every interest in peace. A peace partner nevermore. Don't ever stop killing Israelis, because then they won't make peace.

So now TIME readers know what will save the peace talks.

Ithamar Perath.

Sho'eva. Israel

אילו ידעתי שאתה לא בארץ הייתי שומר לך את העיתון בו נתבשרנו שבשעה טובה הלכה לה האוצרת של מוזיאון נחום גוטמן אחרי שגרמה לנו למלא מגבות שלמות בדמעות על הנכבה...

גם אנו היינו בטיול כמו שעשיתם ונהנינו בהחלט. בחזרתי אמרתי שאם אתה הולך ברחוב בלישבון ועוברת עגלה או מכונית ומתיזה מים מאיזו שלולית – כי אז יהיו על המכנסיים שלך טיפות בצורת צלב , וזה יען כל דבר קשור שם לצלוב.

ד"ש לגברת שלך וגמר חתימה טובה,

בברכה,

י"ז

אבניאל

שלך,

משה גרנות

משה היקר,

רק אל תלשין עליי למס הכנסה (שפקידיו דורשים ממני שומות מוגזמות ומופרכות בתוספת ניכויים גדולים במקור וחובת תשלום מקדמות בשיעור גדול, אבל בסוף שנת המס הם נאלצים בדרך-כלל להחזיר לי כמעט הכול).

אכן, יש לנו שתי חלקות בפתח-תקווה וגם מאות דונאמים פרדסים נושאי פרי מהזן שמוטי שרה אדום (שמוטי-דם) ומפירותיהם שאותם אנחנו מייצאים בחשאי לקמצ'טקה וחיים בזכותם ממש כשם שחי מהם ידידינו הסופר העל-זמני אלימלך שפירא בפרדס על גדת הירקון הדרומית.

שלך,

אהוד

אנא העבירו לידיעתם את שאלותינו אלה.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."