רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
"ספרות זו לא פילוסופיה,
וגם אסור ללמוד ממנה היסטוריה,
ואפילו לא על בן-אדם אחד."
אלימלך שפירא, "הירקון שבלב"
פרק א
בקיץ האחרון, כאשר מתקרבת שעת השקיעה, אני לוקח את מחברת הרשימות ואת המקטרת והולך לשבת על מרפסת "הדודנים" בחוף הים ביפו, זו המסעדה שמנוהלת עכשיו על ידי זוג עולים מרוסיה, אחרי האסון שבו נסחפו בגלים ממול ארבעת בניו של דודי אלכסנדר בן-עמי – איז'ו מחובבי-ציון, ויקו מאיטליה, תופיק מאום-אל-זעתר ופנדי מבומביי – ואחרי שהחלטתי להקדיש את עצמי לכתיבה, ולספר מההתחלה את כל הדברים שראיתי בימי ילדותי, בכפר –
*
לפנות-ערב שרוע המכונאי הצנום פטר יואל על האדמה תחת מכונית פיאט לבנה, אחת משתי המכוניות הקטנות שרכש כגרוטאות בחצי-חינם ומאז הוא שוקד לשפץ אותן, מעביר חלקים מזו לזו ומנסה לייצר ולהתאים בכוחות-עצמו חלקים חסרים –
*
מעבר לכביש, מחוץ לחומת האחוזה, עומד השומר חיים הורביץ ובידיו רובה-ציד. קנה-הרובה מורם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות אל גג הרעפים בקומה השנייה של הבית הפינתי, הצפוני-מערבי בחומה. שמש שוקעת בגבו כאשר הוא מכוון לעבר להקת יונים שמרפרפת על הגג החום-אדמדמם; מחכה שיונים רבות ככל האפשר תנחתנה על פס הרעפים העגול של מקצוע הגג, העולה באלכסון כלפי מעלה; כלבו מחכה לצידו בשקט, חופר בחול ברגליו הקידמיות, משמיע נהמה כבושה ומכשכש בזנבו, כמצפה לקראת הזינוק. כדורוני-העופרת חבויים בתרמיל עשוי קרטון עבה, בעל כרכוב נחושת, בלוע הרובה, ועתידים להינעץ עוד-מעט ביונים. הצייד עוצם עין אחת ומכוון –
*
הגבעה המזרחית של האחוזה, בין הכרם לחורשת האקליפטוסים, רובה אדמת סיד שאינה ראויה לעיבוד. בחלקה המערבי פעור מעין בור ענק, אולי שריד של מחצבה עתיקה. עתה שוכבים שם בשורה בחורים אחדים ומכוונים רובים אנגלים מסוג לי-אנפילד לעבר לוחות-המטרה המוצבים מולם, לפני קיר חצוב באדמה חומה, בעלת גידים לבנבנים. ממערב, קרניים של שמש נמוכה מאירות היטב את גליונות המטרה, המצויירים עיגולים שחורים על רקע לבן, ומחוזקים בנעצים ללוחות-העץ –
*
בדירתה, מאחורי תריס-עץ מוגף, מציצה שושנה שפירא החיוורת החוצה, אל דרך החול העמוק, הטובעני, דרך שמפרידה בין ביתה לביתו של פטר יואל, השרוע תחת מכונית הפיאט. שני ילדיה של שושנה, אמנון ומאיה, מתפלשים בחול עם ילדי השכנים. הם רובצים על ארבעתם, מחליקים על החול שיירות של קופסאות סרדינים ריקות, קשורות זו בזו, וסוללים פסי "כביש" חלקים בחול. מאחוריה נשמעת ברדיו התוכנית היומית של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל: "...בארץ, משפחת אטינגר מירושלים. אל קצנלבוגן מאיר, פשה, רבקה, חיים, צבי וגיטלה, ניראו לאחרונה בגטו לודז' בקיץ 1942, מאת קרוביהם בארץ, משפחת קצנלבוגן יוסף ומשפחת וולף בנייק ורוזה מתל-אביב. אל משפחת קוגלמן..." אצבעות ידיה של שושנה נקפצות יחד לאגרוף כפול מעל מפשעתה. מאדימות במאמץ. עורן מבוקע מעבודות הבית. זה יותר משעה היא מחניקה בקרבה זעקה, ביודעה שאם לא תתאפק, ייקחוה פעם נוספת לבית-הקומותיים ההוא אשר במושבה חובבי-ציון, ושם יטפלו בה בחשמל –
*
ממערב לכביש הצר ארבעה בתים צהובים עטורי גגות רעפים אדמדמים-חומים. ליד הבית הצפוני-מזרחי שרוע פטר יואל. בכל בית חד-קומתי שתי דירות. בבית הדרומי-מערבי, מול דירתה של שושנה, חדר הנשק. כן עשוי עץ עבה ובו נתונים שלושה רובים אנגליים משומנים, סגורים לאורך בתי-ההדק בשרשרת בעלת מנעול. יותר ממחצית הכן ריקה. ארונית-עץ תלויה על הקיר ומבעד לדלת הזכוכית נשקף אקדח רקטות עב-קוטר, ולידו הכדורים הזוהרים. ארגזי תחמושת. שמן רובים. יומנים. מדים. מפקד התחנה, דב שפילר הרזה, במדי נוטר, מכין את כלי הניקוי לרובים החסרים, שאותם תחזיר מחלקת הפלמ"ח בתום המטווח החשאי, לפנות-ערב –
*
נפתלי קפלן נוהג במונית פורד אמריקאית אפורה על פני הכביש הצר. הוא שב מפגישה חשאית עם מודיע ערבי ביפו, ומישיבה במטה הארצי של ההגנה ברחוב אלנבי בתל-אביב. עבודתו כנהג מונית היא רק כיסוי לתפקידו כמפקד בהגנה. הוא גר עם משפחתו באחד מארבעת הבתים שממערב לכביש. ציפה אשתו מורה בבית הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים –
*
במרחק-מה אחרי נפתלי נוסעת מכונית מוריס אנגלית שצבעה חום-חאקי צבאי. ליד ההגה הימני שלה הסרג'נט הבריטי מורטון במדים ובכומתה. פסי אור שמש, שמבצבצים זה אחר זה בשדרת הברושים הגבוהים, בכביש השחור מתל-אביב לחובבי-ציון, מסנוורים את עיני היושבים בקדמת המכוניות –
*
בעל האחוזה יוספיה, אדון ג'ייקוב מאיירסון, יושב ליד מכתבתו העתיקה, העשויה עץ מהגוני, הוא מושך ממגירה אלבום בולים, מקרב לאחד הדפים זכוכית מגדלת, ובודק סדרת בולים של מושבות בריטיות באפריקה. הסיגר בפיו כבוי כי העשן מזיק לבולים. פניו מזכירים במעט את פרצופו של וינסטון צ'רצ'יל. על שולחן לצידו מערכת כלי-שח פתוחה, באמצע המשחק. החלונות הרחבים של דירתו בקומה השנייה, בבית הפינתי הדרום-מזרחי בחומת האחוזה, מכוסים ברשתות כנגד היתושים. אשתו, אשה ממושקפת כבדת-רגליים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, מתנהלת לקראתו לאיטה על פני הדירה הגדולה, המרוהטת בסגנון ויקטוריאני. בידיה טס כסף ועליו מערכת חרסינה דקה של ספלים ותחתיות, קנקנים למים רותחים, לתמצית, לחלב, וקערית עוגיות אנגליות –
*
שיח בוגנוויליה מטפס ליד שער האחוזה מבחוץ, חובק גבוה את קיר החומה בענפיו הירוקים ובפרחיהם הסגולים. מבין ענפיו בוקע שיח יסמין שפרחיו הלבנבנים מדיפים ריח. מתחת לסוכה שיצרה הצמחייה הפראית, ליד השער, לא רחוק מן הצייד, עומד הנער הערבי נואר, שחור ובעל עיניים מבריקות שמבטן חייכני ולח. תפקידו לדאוג שכל הבא בשער האחוזה פנימה יטבול את נעליו, או את כפות רגליו היחפות, בתמיסת ליזול הנתונה בתוך תבנית פח, ליד קיר החומה. כאשר נכנסות מכונית או עגלה לחצר, חורשים גלגליהן גלים בשוקת הבטון הרדודה, לרוחב השער, אשר נואר שוקד שתהיה מלאה תמיד בתמיסה –
*
עמירם גרין עומד על ברכיו מאחורי דינה שפילר השוכבת בצריף ירוק-דהוי, שמשמש תחנת אגד במקום שבו מתחבר הכביש עם רחוב החול של מושב הייקים הסמוך, כפר-מאהלר. לדינה שיער חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד-חלב. החזה שלה עדיין שטוח. היא שוכבת על בטנה על רצפת החול של הצריף, ובשתי ידיה מפשילה את מכנסי ההתעמלות שלה, בצבע חאקי-בהיר, שמהודקים בסרטי גומי גם סביב הירכיים. היא מרימה מעט את פלחי עגבותיה המוצקים, בעלי גוון הדבש, ורק צל אפל בסדק ביניהם. הפין ששולף לקראתה עמירם השמן הוא כפתור קטן מאוד, וחיוור. בחוץ רוכנים נערים אחדים ומציצים במעשה מבעד ללוחות המחוררים של התחנה, כאילו כל רגע של התרחשות שהם שואבים אל קירבם יקר להם מאוד, והם ממלמלים יחד: "טוז, טוז, טוז – "
*
רכבת מתקדמת במסילת-הברזל ראס-אל-עין-חדרה-חיפה, ממזרח לאחוזה. חיילים בריטים חמושים בטומיגאנים פוקחים עין מארבעה קרונות עמוסים ציוד צבאי ונשק. כמה מאות מטרים לפני הקטר השחור, שמתנשף בשקשוק בוכנות, ארכובות וגלגלים גבוהים, ופולט ענני אדים ועשן, נוסע בחריקה מתכתית מתמשכת טרולי, כלי-רכב צבאי משוריין, שגלגליו מתאימים לפסי-הרכבת. חיילים חמושים ברובי לי-אנפילד קצוצי-קנה ובמקלע ברן מאבטחים את המסע. לפני שבועיים נשדדה בדרך לחיפה רכבת שנשאה משלוח של שטרי כסף. הכספת נמצאה מפוצצת ביער האקליפטוסים של חדרה –
*
מקס רוזין, פקיד האחוזה, יושב במשרד אפלולי, בקומה הראשונה של הבניין הדו-קומתי שעל גג הרעפים הכתום-כהה שלו מרחפת להקת היונים. הן משקשקות כנפיים, עלה ורדת, מתמרנות מהר בזוויות חדות, כאילו טרם החליטו אם לנחות על מקצוע הגג האלכסוני ולשמש מטרה נוחה לרובה-הציד של חיים הורביץ, הניצב למטה. מקס מסכם גליון-תשלום שבועי. ליד הרישום של כל סכום מתנוססת טביעת אגודל של פועל ערבי, בדיו סגול. ביד אחת מקס כותב, בשנייה מחזיק שארית כריך שנותר לו מארוחת הצהריים. בגלל בעיות שיניים הוא אינו לועס אלא ממיס בפיו לאט את הנגיסה, כמוצץ סוכריה, לחייו שקועות ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת. באחד הגליונות יש שורות מספר ללא חתימה, מקס מניח את הכריך מידו, מטביע את אגודלו השמאלית בכרית החותם; ובתנועה סיבובית, כדי לטשטש את הטביעה, מוסיף כתמי דיו סגול אחדים; הוא טובל מטלית בספירט ומתחיל לנגב היטב את האגודל, המסתיים בציפורן מעוקלת ושחורה –
*
תופיק המשרת טרוט-העיניים מפסיק את שטיפת הכלים במטבח של משפחת בן-עמי, מנהל האחוזה, וקוטע בבת-אחת גם את שירו המונוטוני, שיר של ערגה וגעגועים, שמלווה תמיד את עבודתו. הוא יוצא לחצר, ובבטישת רגליים יחפות מקיף במהירות את הבית ועומד על הדשא כשהוא מציץ מבעד לתריס פנימה באשתו של המנהל, השוכבת ישינה על מיטה זוגית גדולה, לבושה תחתונים וחזייה בלבד, בצבע ורוד-כסף. כמו בצליפת שוט עשוי מים שורקת הממטרה מדי סיבוב ומתיזה מטר טיפות על רגליו ואחוריו של תופיק, אך הוא אינו מרגיש בכך –
*
בלב החלקות הירוקות של אחוזת יוספיה ניצבת טירה צהובה, מרובעת, גגות-רעפיה אדומים, ומגדל של בריכת בטון במרכזה. הרפת הגדולה של יוספיה בנויה בצורת רי"ש, בקומה התחתונה, בבניין הצפוני-מזרחי שבחומה. שלושה פועלים ערבים יושבים על שרפרפים וכל אחד חולב פרה, הדלי בין ברכיו. אצבעותיהם הזריזות מושכות פטמה אחר פטמה – אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעים צלילים קצובים, ובזה אחר זה חודרים סילונים לבנים ודקים אל החלב, הנמצא כבר בדלי, ומתמזגים עימו בשכבת קצף ריחנית, התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. הם מקפידים לחלוב באופן שווה ארבעה עטינים ורודים, בעלי כתמים אפורים, אצל כל פרה, ועוברים אל זו שלצידה. שמה והישגיה של כל חולבת רשומים בגיר על לוח מעל מקומה בשורה. במדור צדדי של הרפת נשמעות מאז הבוקר געיותיה העגומות של דיצה, אחת השיאניות של תנובת החלב. ראשה תפוס בסגר-צינור במקום-עמידתה ליד האבוס. היא מקשה ללדת. ברל הרפתן קורא לאחמד, הפועל הראשי, שיפסיק לחלוב ויבוא להשגיח על הממליטה; והוא עצמו יוצא לחצר וממהר למשרד האחוזה, להזעיק בטלפון את הווטרינר דוקטור וולף. אם לא תהיה ברירה יוציא דוקטור וולף את העגל חתיכות-חתיכות, ובלבד שיצליח להציל את הפרה המיוחסת –
*
על הגבעה במושב רמות-הצופים, הצופה אל האחוזה יוספיה, רובצות זו ליד זו שתי בריכות עגולות לאגירת מים, עשויות בטון וסגורות בגג. לבריכה האחת גג שטוח מוקף במעקה, לשנייה כיפת בטון חשופה. על כל אחד מהגגות מתבצרת קבוצה של ילדי המושב, ומבריכה אל בריכה עפים בחמת-זעם רגבי-עפר, אבנים וקרשים, כמו בין שני צריחים של צבאות אויבים. האוויר מלא קריאות וקללות. אבנים וקרשים עושים דרכם זרוק וחזור, רגבי עפר חום-אדמדמם מועלים אל הזורקים באמצעות סולמות-ברזל הקבועים בדופן הבריכות. מצב הלוחמים טוב יותר בבריכה בעלת המעקה – כי אויביהם ממול חשופים על הכיפה החלקלקה, וצריכים להיאחז בכל זיז ברזל שמזדקר ממנה, לבל יפלו. בגלל מיקומן הגבוה של הבריכות, וקרבתן זו לזו, יוצרים הקולות והקללות הדים מפחידים המתפזרים סביב –
*
צלצול הטלפון מיוספיה מזעיק את דוקטור וולף מחצרו במושבה חובבי-ציון, בדיוק ברגע שהוא עומד לתקוע מזרק זכוכית גדול ליד עינה של עז חולה. הוא מנגב את ידיו, לוקח את תיק העור הגרמני הגדול, תיק חום שבו כל כלי עבודתו הווטרינרית, קושר אותו בצד המושב האחורי של אופנוע BSA כבד ושחור, מעודפי הצבא הבריטי מתקופת המלחמה במדבר המערבי, מהדק לראשו משקפי-נסיעה גרמניים, שעדשותיהם מוקפות בתי עור שרוט ומהוה, להגנה מפני האבק, ויוצא לדרך –
*
ממערב לאחוזת יוספיה, בחנות שבאמצע הרחוב הארוך והיחיד של כפר-מאהלר, עומד הבעלים אדון שיינקראוט ליד מכונת החיתוך הידנית ופורש פרוסות שינקן אדמדם על נייר אריזה דק-ורוד, בעל גוון הדומה לבשר, אך מדיף ריח דפיניל, חומר חיטוי של תפוחי-זהב. זבובים טורדניים מתדפקים מבחוץ על רשתות החלונות ואינם מצליחים לחדור פנימה. ולטר שיינקראוט, אדום הפנים והכפיים, משוחח בגרמנית בכובד-ראש עם שניים מחברי המושב. הם מסבירים זה לזה נושאים המופיעים בכותרות דקות בעיתון הגרמני "בלומנטל", שמונח אף הוא למכירה על מדף בחנות הנקייה, ממנה עולים ריחות לחם טרי, חמאה ונקניקים. אך תוך כדי חיתוך ודיבור, ולטר שיינקראוט שקוע בעניין נוסף: מבטו עוקב מבעד לחלונו הגדול, המרושת נגד יתושים, אחר לוצי –
*
מעבר לרחוב החול הטובעני – קפה לוצי של לוצי שטרנבאך, אחד משני בתי-הקפה של המושב היחיד בארץ שיש בו בית-קפה. לוצי, במכנסיים קצרים ובחולצה דקה שאינה מסתירה את החזה השופע שלה, גוררת על פני חצץ הגינה שולחנות וכסאות מתקפלים. בעלה הנזי שטרנבאך עומד במטבח ומסובב ידית קבועה במרכז חביונת של מכונת-גלידה ביתית. העיסה הלבנה, הנוזלית-עדיין, מתקררת ונקפאת בזכות כתיתי-קרח זרועי-מלח הנתונים בחביונת העץ החיצונית –
*
מאחורי מחסן תבואה גבוה עומד צריף בודד של ויוי דהאן השחורה, העובדת בניקוי בתי-הציבור של המושב – המזכירות, משרדי המחסן, הספרייה הגרמנית, בית העם הקטן והמרפאה. ויוי רוחצת בגיגית-פח רחבה את בתה הבכורה, צנומת-הגוף ובעלת פני המלאך, כרמלה. היא שופכת עליה מדי פעם מים פושרים מכד אמאיל לבן, פגום, של המרפאה. במיטה, ליד הקיר, ישנה אילנה, הבת הקטנה. כרמלה צורחת מכאב כאשר האם מתעקשת לחפוף בסבון קרבול את שערותיה הארוכות, הבלונדיות, ולעבור עליהן במסרק דק, כנגד הכינים; היא מחזיקה בכפות-ידיה את פקועי-שדיה כמבקשת להגן עליהם מפני אצבעותיה המקרצפות של האם –
*
חבורה של נערים ערבים שבה מעבודות הבציר, הניקוי ואריזת האשכולות בכרם יוספיה, וצועדת בדרך-עפר צפונה, אל הכפר אום-אל-זעתר. בגרונות ניחרים עולה מקירבם שירה חדגונית אך מלאה ערגה. קריאות מואזין חלשות, הנישאות ברוח מן הכפר, נשמעות כעונות לה. בגדיהם מרופטים. אחדים מהם יחפים, והאחרים בסנדלים גסים עשויים שכבות גומי שנחתך מצמיג ישן. הם מנופפים כפות ידיהם בקצב השירה, ומגלים אגודלים, מוכתמים בדיו-החותם הסגול של פקיד האחוזה מקס רוזין –
*
"דיו! דיו!" מזרז הקצב בצלאל פוקס את סוסו, הרתום לכרכרה דו-אופנית ורץ מהמושבה חובבי-ציון כשפרסותיו מקישות על הכביש הצר. תחת המושב ארוזות היטב בנייר עיתון, ומכוסות בשק עבה, מנות-בשר משחיטת הבוקר, על כל שקית רשום בעיפרון-קופי סגול שם משפחתו של הקונה –
*
מאחור מבקשת לעקוף אותו מכונית שברולט ספורט פתוחה ירוקה-מבריקה, שבה נוהגת לורט מאיירסון. לידה יושבת אחייניתה רותי, נכדתו של בעל האחוזה, הבאה לבלות את חופשתה בכפר –
*
המכונית חולפת על פני הנפח גרשון גרין כהה-הפנים, אביו של עמירם. גרשון הנמוך, בעל הגבות העבותות, עומד מול החלון הפונה לכביש, בצריף הנפחייה שלו ברמות-הצופים, חותך במספריים פח-נפט ריק שנוצץ בצבע כסוף-זהבהב, כדי להכין ממנו דיפון מחודש לתא-הקרח במקרר של קפה לוצי, שתחתיתו נרקבה. מחלון קטן, בחדר-האמבטיה ממול, בוקע החוצה קולה של אשתו העגלגלה שרקה, שעומדת ערומה, מכוסה קצף טרי של סבון-כביסה, ושרה במיבטאה הרומני: "כחול ים המים..."
*
קצת גבוה מעל חדר-האמבטיה של שרקה עומד ביתו השכור של המורה גבריאל דויטש-דרור הכותב שירים, שלדברי אשתו טובים משל ביאליק, אך לצערה אין מכירים בכשרונו. גבריאל שוקד על המצאה חדשה, בלון החופש. הוא מילא בלון תכול בגאז קל מן האוויר, או באוויר חם. עתה רואים אותו נשקף מבעד לחלון, בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור ושרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו. הוא משלח בלון תכול לאחר שהצמיד לפומיתו סרט נייר כתוב בדיו: "רוחו וגופו של היישוב העברי יהימו / יחדיו את דגל החופש ירימו! / אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה / תני מולדת לחלום אדמתה! – "
*
קצת גבוה ממנו, בגבעה של רמות-הצופים, ליד בית-העם ובריכות המים, עומד בחצר, ליד צריפו, השוחט של המושב ובודק את החלף. האדמה החומה לידו רווייה כתמים ישנים, קרושים, של דם תרנגולות שחוטות. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, ירכיה במכנסי התעמלות כחולים, מחכה בחצר לשחיטת התרנגולת שאימה שלחה בידה –
*
ואז נשמעת ירייה – נשמעת ונשמעת ואינה נפסקת אלא נמשכת ומשתברת בהדים כקול-תותח מתגלגל –
יונים נופלות, לוחות מטרה ננקבים, יונים שחייהן ניצלו ממריאות, בלון החופש מתפוצץ ושירו צונח. התרנגולת נשמטת מידי השוחט בעודו ממלמל את הברכה, היא מפרפרת בגרון קרוע, שחוטה-למחצה, על פני האדמה. טלי רסקין בורחת הביתה ובדרך עוצרת, מקיאה ונשבעת לעצמה שיותר לא תאכל בשר-עוף. שירתה של שרה גרין נקטעת. סוסו של הקצב פוקס נעצר ומתרומם על רגליו האחוריות כשהוא מעמיד בסכנה את תכולת הכרכרה. שני כלבים כנענים חסרי-בית, ממזבלה קרובה, כבר שועטים בנביחות אל ריח הבשר. הנערים הערבים נושאים רגליהם ופורצים בריצה מהירה לעבר אום-אל-זעתר. בידי הנזי שטרנבאך נשברת הידית של מכונת הגלידה. אדון שיינקראוט פוצע את ידו הסמוקה במכונת החיתוך של פרוסות השינקן. כף-רגלה הלבנה של כרמלה נרתעת בבהלה, הגיגית מתהפכת ומים מציפים את רצפת הצריף, ויוי צורחת ופניה השחומות מעלות סומק של שזיף בשל. אלי זלינגר, הדומה לנזיר שמנמן במשקפיים, מועד וטס מטה על אחוריו מעל כיפתה העגולה של הבריכה. שני דליי חלב נהפכים מתחת לעטיני החולבות, הפרה דיצה פולטת געיית-כאב ממושכת וממליטה לבסוף את העגל. מצחו של תופיק טרוט-העיניים, שנבהל, מכה בתריס ומעיר את גברת בן-עמי, הישנה בתוך החדר, ומיד הוא מקרטע במרוצה סביב הבית לעבר המטבח, תוך כדי מאמץ להשחיל את אברו הכהה והמתיז חזרה למכנסיו הרחבים, התלויים עליו ברפיון. בקבוקון הספירט של מקס רוזין נשפך על גליון-התשלום וממיס חתימות אמיתיות ומזוייפות. עמירם גרין נופל רפוי על עגבותיה החשופות של דינה שפילר, שמשמיעה קול צעקה ומיד קמה ובורחת כשהיא מושכת כלפי מעלה את מכנסי-ההתעמלות המהודקים בגומי לשוקיה זהובות השיער. צפירת הקטר מייבבת ממזרח כמבשרת חמסין. אישוניו של נואר מתגלגלים בלובן עיניו שעה שהוא משמיע קריאת התפעלות לנוכח מטר היונים הירויות, הצונחות בפרפור-כנפיים מגג הרעפים הגבוה. חיים הורביץ עומד שם למטה, מאחורי השדרה של דקלי התמר הנמוכים שבכניסה לאחוזה, בידו הרובה המדיף ריח חריף וצורב של עשן-ירי, וכלבו טס לעבר היונים הירויות שנופלות מהגג. טס הכסף נשמט מידה של גברת מאיירסון, כלי חרסינה עדינים נשברים, ותכולתם מתפזרת על גבי המרבד. נפתלי קפלן עוצר בפתאומיות את המונית, מכוניתו של סרג'נט הבולשת מבצעת פנייה חדה לצד הדרך ומתנגשת בברוש, מורטון עף לצד הכביש, דוקטור וולף מגיח מאחור על אופנוע ה-BSA הכבד, ועוצר לטפל בו. שושנה שפירא משחררת את הזעקה שכלאה מאחורי התריס הסגור מאז הסתיים השידור היומי של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, אמנון ומאיה ילדיה רצים יחפים הביתה, מאיה בוכה, הנוטר שפילר הרזה מקדים אותם בדרכו הקצרה מחדר-הנשק לדירה שממול, הוא מפציר בשושנה שכנתו להירגע, והיא משתתקת בהשקותו אותה כוס מים ובהיכנס בעלה אליהו, שבא במרוצה מגן-הירק, אך הזעקה נמשכת מבחוץ כצפירת-אזעקה בו-זמנית שאינה מסתיימת גם לאחר שהאוויר יצא מקודמתה, ועיניה של שושנה השותקת פעורות עתה באימה, שפילר רץ החוצה –
*
פטר יואל הוא שצועק – המכונית שתחתיה הוא שוכב איבדה לפתע את יציבותה ועתה תפוסה כף ידו השמאלית, הפשוטה על גבה, בבליטת מתכת שננעצה בה –
המשך יבוא