עמנואל,

אתה היית זקן השבט שלנו ובמקום שאליו אתה הולך

תוכל לטפס יחף גבוה-גבוה

בידיים פרושות וברגליים פשוקות

בין שני עצי ברוש קרובים

כמו בימי נעוריך בחצר הבית שלכם ברחוב שפירא במושבה –

ואני רוצה לספר על עוד טיפוס שלך, עמנואל, שהיה אולי הטיפוס האחרון.

בחודש ספטמבר 1994, לפני שש עשרה שנים, יחד עם נשותינו ג'ודי ויהודית – ביקרנו בבית הקברות היהודי בעיירה נוגי-מגיאר הנקראת גם צ'לובו, כי כיום היא כבר לא בהונגריה אלא בסלובקיה.

בית הקברות מוקף חומה גבוהה, כמין מלבן בלב שדות. שער הברזל הכפול, הכחלחל, ובו שני מגיני-דוד – סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. נותרו כשעתיים לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה, בעבר פרסבורג, למצוא מלון ללינת לילה.

אני עולה על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, זו החומה של בית הקברות, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלקן נחרב, והכול טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל, בן השישים-וחמש, מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – עמנואל כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה אותו מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי. זוהי מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמו המריצות שהיו נוהגים להוציא בהן את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את הספר "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות.

בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. בשני אל"פים. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו, 1906. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

"מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, ומכאן הם יצאו בדרך לארץ-ישראל.

אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן, והייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהם. בית הקברות נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הוא ניראה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

[כאן אמרתי שם את הקדיש, שאין צורך לחזור עליו כאן:]

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

[וסיימתי במילים:]

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב שאבות-אבותינו, טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של אותו יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

עמנואל היקר, בן-דודי האהוב, נוח בשלום על משכבך באדמת סביון, שהיתה יהוד של ראשוני פתח-תקווה – וכת מלאכי עליון לנוחך ירונו.

למשפחת בן עזר, ליהודית רזי שרון גלי ובני ביתכם

משתתפים בצערכם הכבד על פטירתו של הבעל האב הסב

איש נעים הליכות, בן משפחתנו, שלמרות המרחק אהבנו והערצנו

משתתפים בכאבכם ובצערכם העמוק

חסיה שוורצמן (לבית בן עזר) מושב מרחביה

ושלמה ובת שבע בן עזר ומשפחתו מבלפוריה

אהוד יקר,

קבל נא את השתתפותנו באבלכם על פטירתו של בן דודך, עמנואל בן עזר, "זקן השבט" שלכם, שהוקרת אותו כ"איש הנהדר" הזה, ואם הבנו נכון, הוא בן דודך הישיר האחרון. הדברים שכתבת עליו, שהוא יוכל לטפס בין עצי ברושים, הם כל כך יפים ונוגעים ללב, ובבת אחת עולה דמות מופלאה. אנחנו גם מבינים שהוא זכה להוקרתם של רבים.

נקרא עליו ודאי כשנחזור מפראג.

שלך,

ארנה ושמאי גולן

אהוד יקר,

קבל את ניחומיי באבלך על עמנואל בן עזר.

צפירה יונתן

שלום אהוד,

בצער קיבלנו את החדשות אודות פטירתו של עמנואל בן עזר,

מחשבותינו ותנחומינו איתך ועם המשפחה הקרובה.

ליסה וגדעון שאנן

אהוד היקר,

משתתפת בכאבכם ובאבלכם העז!

עצוב!

בהוקרה על כל אשר הנכם, בני משפחת בן עזר היקרים!

טובה קלדס

(קוראת מסורה של מכתבך העיתי)

מצטערים לשמוע על פטירת עמנואל היקר

אנא מסור תנחומינו למשפחתו

אלי ויפה רוטר והמשפחה

יקנעם

לאודי ויהודית היקרים,

משתתפת בצערכם כי רב, על מותו של בן דודכם עמנואל.

ההיכרות היותר אישית שלי עם עמנואל ויהודית [ג'ודי] אירעה במסגרת עבודתי בתל-השומר, כאשר עמנואל היה במשך שנים רבות פציינט של מחלקתנו. מחלתו היתה קשה ומורכבת, אבל הוא התמודד עימה באומץ וב"סבלנות" רבה במשך תקופה כל כך ארוכה.

תמיד שמחתי לפגוש אותו ואת יהודית, אנשים אמיתיים, נעימים ומסבירי פנים.

שלא תדעו עוד צער.

שלכם,

צלה

אהוד, צר לי לשמוע על מותו של עמנואל.

אני באוקספורד, כך שכמובן איעדר מן הלווייה, אבל אם תהיה רשימה כלשהי שתהיה "ברת העברה" במייל, אשמח אם תעבירה אליי.

שנדע רק טוב,

גדי בן עזר

אהוד, הצטערתי לקרוא על מותו של עמנואל בן עזר. דמות ציורית שלמדתי עליה ממה שכתבת בגיליונותיך.

דליה ואני משתתפים בצערה של המשפחה.

אליהו הכהן

האנשים שלא הכירו את עמנואל, אבל היו בערב שהוקדש ב"צוותא", ביוזמתה של נילי שחור – לאסתר ראב, אולי יזכרו אותו ואת דבריו שם, כאשר הביא עימו את האקדח של דודתנו אסתר, ואני, אהוד – את המזמרה שלה. כמה חבל שאותה ערב חד-פעמי לא הוקלט.

עצרת הזיכרון ליצחק רבין, שתיערך במוצאי שבת הקרובה בכיכר הנושאת את שמו, בסמוך למקום שבו נרצח, תהיה – כך אומרים מארגניה – האחרונה מסוגה. מי שצריכים לברך על כך שלא יהיו עוד עצרות כאלה הם בראש ובראשונה אלה שחרדים באמת לכבודו של האיש המת ולהחדרת הלקחים של הטראומה בת חמש-עשרה השנים לתודעה הישראלית. העצרת בכיכר אינה מיטיבה כבר מזמן עם העניינים האלה. ולא רק מפני שמיספר המשתתפים בה הולך ופוחת משנה לשנה.

אחד משורשי הבעייה היא התאריך. יום הזיכרון ליצחק רבין חל, בהתאם לחוק מיוחד, בי"ב בחשון, עשרה ימים לפני מועד העצרת בשנה זו. הוא אינו נבדל בכך מיום השואה, מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומיום העצמאות – מכל הימים החשובים בלוח-השנה הציבורי שאין להם משמעות דתית ובכל זאת מקובל על כל הציבור לציין אותם בתאריך העברי. אבל העצרת של השבת הקרובה, כמו כל קודמותיה, אמורה להיצמד ל-4 בנובמבר, התאריך הלועזי של הרצח. אמורה בלבד. משום מה הוחלט להצמיד אותה גם למוצאי שבת – מן הסתם, לנוחות הקהל – וכך היא נודדת על פני הלוח הלועזי ונתקעת השנה ב-30 באוקטובר.

מי שעמדו בעבר על הצורך לנתק את העצרת מהתאריך העברי הסבירו כי 4 בנובמבר הוא חלק בלתי נפרד מהמנטליות הנאורה ורחבת האופקים שלהם – מהניגוד בינה לבין המנטליות היהודית הצרה (ה"דוסית"?) שיש בה מונחים משונים כמו תשרי, חשוון וכן הלאה. הדבקות ב-4 בנובמבר גם נועדה להדגיש הניגוד בין הממלכתיות הכוללת – לרוח המחנה ולמדורת השבט (שרק יודעי ח"ן רשאים ומוסמכים לקבוע את גבולותיהם). אבל מקץ חמש-עשרה שנים – ועוד כאשר 4 בנובמבר מגולגל למועד סתמי באוקטובר – הדבקות באזור התאריך הלועזי נראית מגוחכת ואפילו יוצרת זילות.

יום הזיכרון כבר צויין בטקסים ממלכתיים, ככתוב בחוק. בתי הספר כבר מיצו את מכסת השיעורים המוקדשת לרצח רבין ולמשמעות החמורה שלו. אמצעי התקשורת אמרו את דברם, ואיש לא יוכל לומר שלא עשו זאת בהבלטה. כל הקלישאות וההתחכמויות – הבלתי נמנעות, למרבה הצער – הופרחו לחלל האוויר. הביטויים הכנים לכאב הקיבוצי ולמוסר ההשכל כבר ניתנו – להבדיל מהדמגוגיה והחשבונאות הפוליטית. ואחרי כל אלה, פתאום עצרת. כמו סרח עודף נמרח. כמו ריטואל שמחפש מאמינים ומנסה לעוררם בלי לספק להם בשורה חדשה.  

מעבר לתאריך ניצב התפריט. כבר מלכתחילה היה ברור למארגני העצרת שנאומים לבדם לא יביאו המונים לכיכר – בוודאי לא לנוכח המבחר המצומצם של אמני הרטוריקה המקומיים. אמני הזמר תפסו אפוא חלק נכבד בתוכנית, וזכר רבין לא בדיוק חוזק כתוצאה מכך. גם לא מן השיקולים הפוליטיים הקטנים, או לפחות השוטפים, שנשארו בתמונה. לא מן הרצון לתת במה לפוליטיקאים מסוימים שלא היה בפיהם שום רעיון בלתי לעוס על אישיותו של רבין או על הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית מבית ומחוץ.

פעמיים גויסו למשימת ההתעוררות שחקני חוץ – ביל קלינטון בהופעה חיה ב-2005 וברק אובמה, שלא הכיר בכלל את רבין, בשידור טלוויזיוני אשתקד – וגם הם לא עשו את הבלתי אפשרי. הקהל אולי נשבה בקסמם, ושכח אגב כך את רבין, אבל לא שמע מהם שום דבר של ממש לעצם העניין.

רצח רבין נקשר תכופות לרצח גדליה בן אחיקם לפני 2591 שנים. זכר הרצח ההוא נשמר בזכות יום צום דתי בתאריך עברי קבוע. מה לעשות, האפקטיביות של עצרת סתמית בכיכר היא מסדר-גודל שונה.

נדפס לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 26.10

אשר לפרח הפרג, המנהג לענוד פרח פרג לכבוד חללי מלחמות העולם הוא בריטי במקורו.

את פרח הפרג עונדים ביום הזיכרון הבריטי לחללי המלחמות שחל כל שנה ביום ראשון הקרוב ל-11 בנובמבר ולא ביום שביתת הנשק ה-11.11.

יום הזיכרון מוכר בבריטניה כ- POPPY SUNDAY. השנה יחול יום הזיכרון הבריטי ביום ראשון, 14.11, והוא יצויין בישראל בטקס, בהנחיית שגריר בריטניה, בבית-העלמין הבריטי ברמלה.

יום הזיכרון חל בעונה בה לא פורחים הפרגים, לכן תעמודנה בכניסה לבית-העלמין גברות אנגליות נכבדות עם זרי פרגים מלאכותיים אותן תענודנה לכל מי שירים תרומה לקרן האלמנות והיתומים של צבא הוד מלכותה.

מקורו של המנהג הוא בתופעה שהבחינו בה חיילי מלחמת העולם הראשונה – פרחי הפרג פרחו באביב בשטחי קברות המלחמה באירופה, בעוד שמהשדות הסמוכים הם נעדרו. התופעה קשורה ככל הנראה לשיטות ולמועדי העיבוד של השדות.

טקס כזה יתקיים באותו יום ובאותה שעה בבתי-קברות בריטים בכל רחבי תבל. השעה היא שעת חתימת הסכם שביתת הנשק בשעה 11:00 לפני הצהריים. בישראל הוא יקדם בחצי שעה בגלל בעיות מואזין במסגד הסמוך. בגלל הפרשי השעות בין ישראל לבריטניה ניתן להשתתף בטקס ברמלה ולהספיק לאחר מכן לצפות ב-B.B.C במצעד הווטרנים בלונדון ליד הוויטהול ולראות אותם מניחים זרי פרגים (מלאכותיים) ליד האנדרטה.

שני בעלי עיתון "הארץ" הם אזרחים גרמנים השייכים לנציונליטט הגרמני. עמוס שוקן הינו ממוצא שמי לכן שייך רק לנציונליטט הגרמני ולא לפולק הגרמני. ואילו שותפו אלפרד נוון דומונט, בן להורים נאצים וארי טהור, שייך גם לפולק הגרמני. שניהם מנהלים קמפיין להפיכת מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.

"מוסף הארץ", המוסף השבועי של העיתון, איננו עמוד המאמרים הפרשניים, המוסף המודפס בסוף השבוע אמור להביא סיפורים מהחיים. הנה לקט ממה שנמצא במוסף הארץ 15.10.10. את הפרשנות אני משאיר לאחרים:

סייד קשוע משווה את פרעות קישינב ליידוי אבנים של ערבים בסילואן.

נעם בן זאב מתנגד לפתוח את העונה בפילהרמונית בנגינת ההמנון הציוני שאת העיבוד שלו התקין מלחין פשיסט – ברנדינו מולינארי.

רחבעם זאבי גנדי הציע מיד לאחר מלחמת ששת הימים להקים מאת מדינת "ישמעאל" בשומרון.

גלעד עצמון ישראלי יורד לבריטניה, יליד "פלסטין הכבושה", מתנגד בחירוף נפש לקיומה של מדינת היהודים. "אני ואוטו וינינגר חברים טובים." נלחם נגד החקיקות נגד הכחשת השואה. "יש לרדוף את ברק ומופז במקום נאצים זקנים."

חן שיש, ציירת. בת למשפחה ממוצא תוניסאי. מתחברת למורשת התרבותית הערבית של ההורים. מציגה את עצמה בתור ג'מילה. התלישות של משפחתה בישראל הביאה אותה לרדת מהארץ האשכנזית ל... לגרמניה (אשכנז) ולחיות בברלין. היא אוהבת את ברלין.

שני רם ילידת קיבוץ יגור. אביה בצלאל רם נהרג בתאונת צלילה של השייטת בהיותה בת שנה. ירדה לאנגליה התחתנה עם מרצה אנגלי למתמטיקה וחיה באושר ועושר בלונדון.

יגאל אזרואל, 38, יליד אשדוד, ירד לניו יורק ושם הוא מעצב בגדים מצליח עשיר ומפורסם.

"מצב משפחתי". שי סייפן: "בסוף ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה."

2. הצעה להצהרת נאמנות

לאור הוויכוח על נוסח הצהרת הנאמנות, הנה הצעה ששום ערבי-מוסלמי לא יוכל להתנגד לה:

הצהרה

הואיל ואני ערבי-מוסלמי המאמין בדברי נביאי – הנביא מוחמד, שאמר שהמלאך גבריאל אמר לו, שאלוהי הערבים "אללה" אמר לו, שארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 32).

והואיל שאללה הוסיף ואמר שאסור לעם ישראל לוותר על חלק מאדמתו לאחרים. לא לפלישתים לא ליבוסים ולא לערבים (קוראן סורה 5 פסוק 21),

אני מצהיר בזה שאני רואה את ארץ ישראל ומדינת ישראל כשייכים לעם ישראל בלבד.

[חתימה]

במחשבה שנייה אין לנוסח זה סיכוי להתקבל. החבר דודו אמיתי, הכופר היהודי והמתנגד לדברי אללה מגבעת חביבה, יתנגד לו: "לא תאומן עד כמה קיצונית הלאומנות הישראלית שבדברי אללה..." הוא יאמר...

ספר הלימוד שנפסל. "מוטה, מלא שגיאות ועיוותים".

בפרעות שאירעו ב-1941 בעיראק, ה"פרהוד", נרצחו כ-180 יהודים וכ-700 נפצעו. במהלך פרעות במצרים בנובמבר 1945, נפצעו כ-400 יהודים ורכוש יהודי רב נבזז. בפרעות בלוב בנובמבר 1945, התוצאה היתה חמורה בהרבה: 130 יהודים נרצחו ו-266 נפצעו. בפרעות בסוריה בדצמבר 1947, נרצחו 13 יהודים (בהם שמונה ילדים) בדמשק, ו-26 נפצעו. בחאלב ניזוקו 150 בתים והוצתו חמישה בתי ספר ועשרה בתי כנסת. עשרות יהודים נרצחו ונפצעו. באותה עת בעדן שבתימן נרצחו 97 יהודים ו-120 נפצעו. יוצאי עדן מכנים את הטבח "שואת יהודי עדן".

אפשר למנות עוד עשרות פגיעות חמורות ומעשי טבח ביהודים שהתרחשו בארצות ערב במאה ה-20. מה רוב המורים ורוב התלמידים יודעים על כך? לא כלום. לעומת זאת, תשאלו כיתה ישראלית בבית ספר תיכון ממוצע על ההרג בדיר יאסין או על ה"נכבה", ותמיד יהיו לפחות כמה שיידעו.

היסטוריה אינה תחרות של טרגדיות ואסונות. אולם ישראלי שמעוניין בהצגה היסטורית אמינה, אינו יכול לקבל היסטוריוגרפיה שקרית לפיה היהודים חיו באושר ובעושר בארצות האיסלאם ורק הקולוניאליזם הציוני ו"התוקפנות הציונית" קילקלו את האידיליה.

הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", הן בגרסתו מ-2003 והן בגרסה המשופרת מ-2009, הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להיסטוריוגרפיה מעוותת. בספר זה הפלסטינים תוקפים, לא פעם באגרסיביות, ומשחירים את התנועה הציונית. אולם כל העובדות שהוזכרו בפתח המאמר אינן כלולות בו. בספר מוצגים, כביכול, שני נרטיבים, אולם, שניהם חלקיים, מוטים ומוטעים:

"הנרטיב הפלסטיני" במהדורת 2003 מדגיש כי "הערבים-היבוסים" קדמו ליהודים, ו"כאשר כבש דוד המלך עליו השלום" את ירושלים, "הוא רוקן את יבוס מתושביה" (קרי, היהודים השמידו את הערבים-היבוסים אשר קדמו להם).

במהדורת 2009 נקבע שהצהרת בלפור היא "תעודת הנישואין הלא מקודשת בין האימפריאליזם הבריטי והתנועה הציונית הקולוניאליסטית על חשבון העם הפלסטיני ועתיד האומה הערבית כולה." שם מודגש: "גאולת היהודים מן השואה באה על חשבון יצירת שואה חדשה לעם הפלסטיני." ועוד ועוד.

"הנרטיב הישראלי" (לא, חלילה, "הנרטיב היהודי" או "הנרטיב הציוני") גם הוא מעוות. כך, במהדורת 2003, לפי הנרטיב הישראלי במלחמת העצמאות "נעשו מעשי טבח, שוד ואינוס על ידי לוחמים יהודים. הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שם נרצחו יותר מ-250 ערבים." באותה מהדורה, לפי הנרטיב הפלסטיני, "הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שקורבנותיו יותר ממאה חללים ועשרות פצועים." במהדורת 2009 הפלסטינים שיפצו את הנרטיב שלהם והלכו אחרי ההיסטוריונים היהודים. הפעם כתבו: "בין מעשי הטבח המפורסמים ביותר היה הטבח בדיר יאסין שקורבנותיו יותר מ-250 חללים ועשרות פצועים." כדאי לדעת: רוב ההיסטוריונים קובעים כי בדיר יאסין נהרגו בין 90 ל-120 בני אדם.

לפי הנרטיב הישראלי (מ-2009), "לדעת הערבים" מספר הפליטים הערבים במלחמת העצמאות היה "למעלה ממיליון", אך בנרטיב הפלסטיני מדברים רק על "יותר מ-750 אלף פליטים" או על 650 אלף פליטים.

מן הדוגמאות שהובאו ניתן להסיק כי זהו ספר היסטוריה מוטה, מלא שגיאות ועיוותים. לכן משרד החינוך לא אישר כי יילמד בבתי הספר. משרד החינוך הישראלי אינו יוצא דופן. ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, "הממלכה" בודקת את ספרי הלמוד ודואגת שילדים ילמדו אך ורק מספרים מאושרים, בוודאי בבתי הספר הממומנים על ידה. גם אנו תובעים זאת ממנהלי בתי הספר בישראל. ודבר אחד נוסף: נשמח לדעת באלו בתי ספר פלסטינים מלמדים מן הספר.

ד"ר צמרת הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך

מאמרו התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ", 25.10

אהוד: בדרך-כלל, מי שהמילה נרטיב מופיעה במאמר, במחקר או בספר שלו בתור עובדה שוות-ערך לעובדות אחרות – הוא שקרן ולא איש מדע רציני. ולרוע מזלנו יש זייפנים רבים כאלה גם באקדמיה הישראלית. זה משתלם להם. בארץ ובייחוד בחו"ל. וכמעט תמיד זה נגד ישראל והיהודים. למשל, לשיטתם של שקרני הנרטיבים, שרומסים בבוז כל עבודה מדעית מדוייקת ואמיתית – בלימוד מלחמת העולם השנייה צריך ללמד גם את הנרטיב של היטלר. על-פי מה? תעמולת הניאו-נאצים? ציטוטים מגיליונות "דר שטירמר" ומ"מיין קאמפף"? למה לא? מה, לשטן אין נרטיב? גם לתחת שלי יש נרטיב! – ואפשר להציג אותו ב"קאמרי" או להשמיע אותו וגם להריח בכנס הנרטיבים האסימפטוטיים של "מדעי הרוח" הישראליים. [פירוש: עקומה המתקרבת לקו הישר אך לעולם אינה מגיעה אליו. גרשם שלום אהב להשתמש בדוגמה הזו].

לאהוד בן עזר, שלום רב.

ראשית, ברצוני להביע את השתתפותי באבל על פטירתו של עמנואל (מנו) בן עזר, הזכור לי מאוד לטובה, מתחילת הקריירה שלו כמהנדס תעשייה וניהול בחברת הייעוץ אותה ניהלתי עד לכניסתי לשירות הממלכתי. אני וצוות המשרד למדנו להעריך את כושר העבודה שלו שהשתלב בחוש הומור ונעימות הליכותיו עם אנשים. יהי זכרו ברוך.

ובהתייחס לוויכוח המתנהל לאחרונה מעל דפי "חדשות בן עזר" על יחסי הכוחות בינינו לערבים בתש"ח, להלן תרומתי הצנועה לתיעוד האמת ההיסטורית:

וינסטון צ'רצ'יל הגדיר פעם את ההיסטוריון המצוי במילים: אחד שכותב על דברים שאיננו מבין, שקרו במקומות בהם הוא לא היה. ההיסטוריונים החדשים שלנו מנצלים את העובדה שרוב קוראיהם לא היו נוכחים באירועים המתוארים על ידם, כך שאפשר למכור להם כל "נרטיב" בדוי שישרת את המטרות הפוליטיות של הכותב. כך, טישטשו גם עובדת-מוצא חשובה של מלחמת תש"ח, אותה התחלנו עם מלאי דל של נשק מחתרתי פרימיטיבי, כשלרשות הערבים עמדו מחסנים מלאים מכל טוב של ארצות ערב שמסביבנו. כדי שמצב זה לא ישתנה, ויבטיח ניצחון לערבים (והשמדת-עם ליהודים), דאגו שני שרי החוץ האנטישמיים – של בריטניה וארה"ב – להעביר החלטה באו"ם על "אמברגו נשק למזרח התיכון", שפגע רק בנו ולא בערבים. הבריטים דאגו גם (בניגוד לכל חוק) שהמעפילים הציונים במחנות המעצר בקפריסין לא ישוחררו משם עד לסיום הקרבות – מה שיכול היה לאזן במקצת את היתרון הגדול שהיה לערבים בכוח האדם.

להלן דוגמה מקרב בו השתתפתי בהדיפת הפלישה הסורית לשער הגולן (ואגב, זה לא נכון שלמערכה זו נשלחו טירונים שגויסו מבית הספר, כי הכוח הבלעדי ששיחרר את שער הגולן, מסדה וצמח – היה של גדוד 22, שהוקם בטכניון בחיפה). התקפת הנגד של הסורים, עם טנקים, חיל רגלים, ארטילריה ושני מטוסים, נהדפה על ידי שתי כיתות שלנו בתוספת מכונת ירייה אחת, כשהנשק האנטי-טנקי היחידי שהיה לנו היו בקבוקי מולוטוב.

באותה תקופה נפלה אחותי שולמית בקרב על ניצנים בדרום, בו עמדו 141 לוחמים שלנו, עם נשק דל, מול כוח מצרי, שלפי תעודת המבצע המצרית כלל את הכוחות הבאים: גדוד מס' 9, בתוספת פלוגה מגדוד 7, מחלקת מכונות ירייה כבדות, 4 טנקים, 13 משוריינים, 4 סוללות תותחים, וסיוע של זוגות מטוסי קרב שהפציצו את הנקודה וכיסו אותה באש מכונות ירייה. לכל אלה התווספו לוחמי הכנופיות המקומיות עם כלי הנשק שלהם.

כשערכתי תחקיר על אותו קרב, לא יכולתי להבין כיצד אותו קומץ לוחמים הצליח לעמוד מול הכוח המצרי האדיר משעה 7 בבוקר עד 3 אחה"צ, מבלי לקבל עזרה כלשהי ממפקדת חטיבת גבעתי, לה הם היו כפופים. זה לא הפריע למפקד החטיבה לפרסם גינוי (בניסוחו של הפוליטרוק אבא קובנר) – על שבסיום הקרב נפלו 100 ממגיני המקום בשבי המצרי.

את המפנה ביחסי הכוחות הרגשנו רק בסתיו 1948, כשתחת פיקודו של יגאל אלון איגפנו בכוח עדיף את חיל הפלישה המצרי, שניצל ממפלה מוחלטת רק הודות להתערבותם הזדונית של הבריטים והאמריקאים. כלומר – כשסוף-סוף הגענו לעדיפות בכוחות הלוחמים – לא איפשרו לנו למצות את היתרון הזה. גם מטוסי הספיטפייר הראשונים הגיעו אלינו מצ'כיה רק לאחר שהוכרזה הפסקת האש. לכן, יש לראות את עיקרה של מלחמת תש"ח כמלחמה אופיינית של מעטים (ודלי נשק) מול רבים.

ההיסטוריונים "הישנים" ו"החדשים" כאחד לא הנחילו לדורות הבאים את התמונה האמיתית של מלחמת העצמאות והלקחים ממנה. אלה – מחוסר נגישות למידע שהוסתר מהם ואלה – מכוונות זדון של שרות לתעמולת האוייב. כמי "שהיה שם" בזמן אמת, ניסיתי לתרום משהו לאיזון התמונה – על ידי פרסום עובדות שנעלמו מכותבי ההיסטוריה אך צריכות לשמש חומר לימוד מלקחים – לקבלת החלטות בעתיד. עשיתי זאת בספר "ללמוד מהחיים" שעומד לצאת לאור בימים אלה. אשמח אם תמצא דרך לספק אותו, במחיר הקרן, לקוראי "חדשות בן עזר".

אהוד: תחזקנה ידיך בדבריך. נשמח לעזור על ידי מתן מודעה על הפצה ישירה של הספר.

אני רוצה להציג נקודה מרכזית אחת בהקשר הדמוגראפי של יהדות התפוצות ומדינת ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה היה מיספר היהודים כ-17 מליון נפש. 6 המיליונים שניספו בשואה הורידו את המספר ל-11 מיליון, אולם ההפסד המצטבר (דהינו, כל הלידות שלא היו, והיו יכולות להיות למיליונים שניספו) הוא גבוה בהרבה ומסתכם בכ-14 מיליון נפש. בעשרים השנים שלאחר השואה היתה אומנם התאוששות מסוימת בגידול (עד לכדי 12.5 מיליון ב-1970), אולם מאז ועד היום חלה נסיגה בגידול של יהדות התפוצות. מיספר היהודים הכולל עומד כיום על כ-13 מליון נפש (הקהילות הגדולות הן ארה"ב – כ-5 מליון, צרפת כ-490 אלף, קנדה כ-375 אלף ובריטניה כ-300 אלף; כמעט מחצית מהיהודים מצויים כיום בישראל ).

שני הגורמים המרכזיים לנסיגה הם אלו: ירידה תלולה בפיריון הילודה של האישה, שהממוצע שלו בקרב יהדות התפוצות היא כ-1.5 ילדים לאישה. זאת כאשר המספר צריך להיות לפחות 2 על מנת לשמור על גודל אוכלוסיה קבוע. בכך היהודים דומים לכל האוכלוסיה של מערב אירופה,המתמעטת בשל פריון ילודה נמוך. אבל, מה שתורם עוד יותר לנסיגה בכמות האוכלוסייה היהודית בתפוצות הוא השיעור הגבוה של נישואי תערובת: למעלה מ-50 אחוזים בארה"ב, 40 אחוזים באנגליה וצרפת. (בקרב יהדות ברה"מ לפני העלייה הגדולה ארצה השיעור הגיע ל-70 אחוזים!)

יהדות התפוצות היא לכן בהרכב גילים שיש בו מעט צעירים והרבה זקנים. המשמעות המרכזית מכל אלו היא כי לטווח הארוך מאיימת עליה סכנה של כליון פיזי, פשוטו כמשמעו, אם המגמות הדמוגרפיות הללו תימשכנה (וכל זאת בלי לדבר עדיין על הסיכונים הקשורים באובדן הזהות היהודית).

לעומת זאת, בישראל המגמות הן הפוכות לחלוטין. מיספר היהודים כיום הוא כ-5.7 מיליון. אם בעבר הגידול באוכלוסייה היהודית נבע בעיקרו מגלי העלייה, הרי שבעשור האחרון הגידול הטבעי באוכלוסיה ( גיל חיים מהגבוהים ביותר בעולם של 80.2 שנים, ושיעורי לידות הולכים וגדלים) – הוא המביא לגידול במיספר היהודים. מיספר הילדים לאישה הוא כ-2.7, כאשר בקרב החילונים שיעור הפריון הגבוה ביותר הוא אצל יהודי ברה"מ לשעבר. לכן, גם הרכב הגילים אצלנו מאוזן, כאשר מרבית הנוער היהודי מצוי כבר כיום במדינת ישראל. יתר על כן, מה שמבדיל בצורה החדה ביותר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות הוא שאצלנו אין נישואי תערובת! (למעט מספר אפסי של נשים המתחתנות עם ערבים). העתיד הדמוגראפי של העם היהודי מצוי אפוא במדינת ישראל.

 שתי מסקנות עיקריות מכל האמור עד כה:

ראשית, על מדינת ישראל , כמדינת העם היהודי, להביא לכך שיותר ויותר פרטים יהודים בתפוצות, בעיקר איכותיים, יעלו לישראל (כי בסופו של דבר מדובר בהכרעה של הפרט). זה לא רק יעלה את מיספר היהודים בישראל ויחזק את הרוב היהודי שבה, אלא גם ימנע את הנסיגה במיספרם של היהודים בעולם. השאלה האם רצוי ונכון שכל יהודי התפוצות יעלו לישראל, כציווי לאומי עליון, צריכה להיות נידונה בנפרד. עדיף, לדעתי, שתישאר יהדות אמריקאית איכותית עם זהות יהודית חזקה.

שנית, מי שחושב במונחים של מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" מנתק באחת את מדינת ישראל מיהדות העולם, העורף האסטרטגי והדמוגראפי שלה, ואת יהדות העולם מישראל. זה אומר צעידה בטוחה לעבר שקיעה עמוקה – של המדינה וגם של העם היהודי.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 25.10.10

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז חגגה תל אביב את יובל המאה, מלאים חוצות העיר בחבורות של מבוגרים וצעירים המצטופפים ליד אנדרטה או מיבנה ומאזינים למדריך המספר על ייחודו של האתר. החום כבד אך התל אביבים אינם מוותרים ומשתוקקים לדעת על עירם האהובה. לצד הסיורים בעברית קיימים גם סיורי אנגלית לתיירים.

יש דרכים רבות להכרת העיר – האוטובוס האדום שגגו פתוח, המוזיאון בבית העיריה הישן, ולא חסרות מצגות (שורת צילומים עם הסברים) באינטרנט על העיר.

לאחרונה צפיתי במצגת על תחנת הרכבת התורכית במנשיה שהפכה למתחם בילוי, קניות ונוסטלגיה, ובעתיד, כשתקום אי"ה הרכבת הקלה, מתוכננת ליד האתר תחנת נוסעים. המצגת מפרטת במדויק את ההיסטוריה של התחנה, שמאז 1948 החזיק בה משרד הבטחון והיא לא נחשפה לקהל. ראשיתה בזיכיון שהעניק השולטן עבדול חמיד להקמת רכבת בפלשתינה. ב-26.9.1892 יצאה הרכבת הראשונה מירושלים, והגיעה ליפו כעבור ארבע שעות. עד אז שימש הגמל אמצעי יחיד להובלת משאות למרחקים.

הניה מיכלסון תיעדה את התחנה השוממה בסיור שערכה בדצמבר 2006 עם אדריכל השימור אמנון בר-אור, והיא חזרה לתעד אותה אחר שיקומה. במצגת נראים כל מבני המתחם, חומרי הבנייה שלהם וכן הקרונות והאדנים. מתועדים גם המפעל לאלמנטים טרומיים מבטון – ראשון מסוגו בארץ – שהיה במתחם. משפחת וילנד הטמפלרית הקימה אותו ב-1895, ויש על הטמפלרים שהתגוררו על גבול יפו, שעלו לארץ מתוך זיקה דתית בשנות השישים של המאה ה-19, הקימו ביפו מושבה אירופית בשם ולהלה. הם חוללו מהפכה בחקלאות, בבנייה וגם במלונאות בארץ (בוולהלה היו שלושה מלונות). במפעל וילנד יצרו סוגי ריצוף, אריחי בטון ("בלטות") צינורות ועוד. צינורות הבטון הזולים החליפו את תעלות המים הפתוחות בפרדסים והביאו לחיסכון בהשקייה. [את מערבבת, תעלות ובריכות הבטון החליפו את השיטות הקודמות של ההשקייה. למיטב ידיעתי לא השתמשו אז בצינורות הטון. – אב"ע]. בית החרושת הוקם ליד תחנת הרכבת, כדי שהרכבת תוביל את המוצרים לכל מקום שאליו היא מגיעה. לידו הוקם גם בית המשפחה, בית שרצפתו ותקרותיו מעוטרים בציורי קיר פיגורטיביים והגג מכוסה חציו ברעפי מרסי וחציו ברעפי בטון.

צפיתי במצגת נוספת של ציורים שנתגלו על קירות בתים תל אביבים הדורים ישנים – באלנבי, הרצל, קרל נטר ועוד. הצילומים מפורטים ומלווים במחקר על שיטת הציורים, שיקומם כיום, ועל שי פרקש, מומחה לשימור ציורי קיר בבתים היסטוריים.

גם על מצגת זו חתומה הניה מיכלסון. תהיתי: מיהי אותה הניה המתעדת ביסודיות כזו את העיר העברית הראשונה?

פגשתי אותה בדירתה, המהווה מעין מוזיאון קטן משופע בציורים, מיגזרות ניר (לדבריה "אצל היהודים המגזרות אינן רק דקורטיביות. הן מהוות סמלים. מגזרת הגפן למשל היא סמל לפוריות – 'אשתך כגפן פוריה'."), גם תכשיטים מעשי ידיה ומעל לכל – תצלומים. הניה מצלמת בלי סוף.

מסתבר שהיא בוגרת מכון אבשלום ללימודי היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל ומלמדת של"ח (לימודי ארץ ישראל שדה) בבית ספר תיכון. היא מלמדת על הארץ כולה אך עיקר אהבתה – תל אביב. בסופי שבוע היא גם מדריכת תיירים עצמאית, בהתנדבות. היא עובדת במקביל לאדריכל אמנון בר-אור ולמדריכה שולה וידריך. ניתן להגדירה בשתים-שלוש מילים: אוהבת תל אביב. מתוך אהבת תל אביב התחילה לצלם את אתריה. המצגת הראשונה שלה היתה שוק הכרמל. היא חקרה את תולדות השוק –בתחילה עמדו לקראו "שוקשוק" – ואף גילתה שער נושן שלו.

לאחר מכן תיעדה את הבית בשכונת מנשיה ביפו בו נולדה וגדלה עד גיל עשר, וגילתה שהבית היה צמוד לארמון של שיך בשם אל באידס, אותו תיכנן ב-1925 האדריכל יוסף ברלין. העירייה הרסה את הארמון והקימה במקומו בית נוער. הניה צילמה את רגעיו האחרונים, לפני שעלו עליו הדחפורים. ברזומה שלה מצגות מנוה צדק ,יפו העתיקה בית הקברות טרומפלדור, ועוד.

שמה כבר הולך לפניה ומעבירים לרשותה צילומים מימי הבראשית של העיר. "מגיעים אליי אוצרות יקרים מאד לבעליהם – אלבומי התמונות המשפחתיות," היא אומרת. בין היתר קיבלה אלבומים של הצלם הותיק קורט ברמר, שצילם בעיקר את תל אביב. העניק לה אותם נכדו של ברמר שהתרשם ממצגותיה. על יסוד הצילומים האלה התקיימה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה של בתי הקפה בתל אביב של פעם.

לעיתים היא "משדכת" בין צאצאים של תושבים ותיקים ובין חוקרי תל אביב. ("חלק מהשמחה שלי היא לעזור"). במשך שנים התכתבה עם דודי טובים, בנו של המהנדס עמנואל טובים שהיה איש ציבור, מנהל בית החרושת סיליקט בתל אביב ומראשוני התעשיינים בארץ. דודי, תושב קנדה, העביר לה את אלבום המשפחה ואגב אורחה סיפר שהוריו התגוררו ברחוב אלנבי 11 בתל אביב. "בראשי היה מתוייק שאדריכלית השימור פרופסור ניצה סמוק מחפשת כבר שנתיים צאצא שיספר על הבנין הזה. חיברתי בין השניים ושלושתנו הגענו לבניין. הבית, המיועד לשימור, תוכנן בשנות העשרים על ידי האדריכל אלכסנדר לוי בסגנון האקלקטי והוא מיוחד מאוד גם היום. בחזיתו עמודי בטון ובחדריו ציורי קיר יפהפיים שלא נודעו, למשל ציור של גיישה. אלמלא הכרתי במקרה את דודו, ספק אם היו מתגלים פרטים על הבית."

הרבה עוסקים כעת בתיעוד שורשים משפחתיים. גם לבתים יש שורשים וכדאי להתחיל לחפש גם אותם. את המצגות אפשר למצוא בין היתר בגוגול, אם מקישים הניה מיכלסון בעברית.

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ה / חלק שני

האדמה רועדת דקות רבות לפני שהרכבת מגיעה מצפון. נשמעת יבבה חנוקה של הקטר, וקודם שהוא מתקרב, שולח לפניו אלומת-אור לא גדולה, נשמעת חריקת גלגליו של הטרולי, המתקדם כגוש אפל במרחק עשרים-שלושים מטרים לפני הקטר.

 "עכשיו! אלי – " לוחש לו הסבל, העומד בקצה חורשת האקליפטוסים האפלה.

אלי הארוך מצית את קצה הפתיל. השניים מתחילים לברוח מערבה, למעבה החורשה החשוכה. אחד החיילים בטרולי מרגיש בתנועה חשודה. כאשר מתקרבת הקרונית לגשרון – צדה עינו גם את גחלת הלהבה הזעירה הרצה בפתיל לעומת המסילה. הוא משחרר את נצרת הלי-אנפילד ויורה לעבר החורשה, בניצב לכיוון הנסיעה. חברו שולף אקדח עבה ומשגר רקטה שצובעת את השמיים באדום של סכנה. הטרולי עובר את הגשרון קודם שהגחלת הרצה בפתיל מגיעה לשם.

*

 "שוב הלכת למכשפה השחורה? איזה סוד משותף יש לכם?" לורט מאיירסון יושבת עדיין על הסוס.

 "לא הכל אפשר לגלות. יש תפקידים סודיים, יש קשרים מסוכנים. אצלכם בחצר יוספיה הכל כשר?" עונה סרג'נט מורטון, העומד לצידה.

 "בשביל זה אתה הולך אליה? אני פוחדת שיום אחד הטרוריסטים, או אפילו ההגנה, יהרגו אותך אצלה. טוב, אני יודעת שאני לא יפה, אבל בהשוואה אליה? עזוב אותה, דניס! סע איתי לאנגליה ונתחיל לחיות. יש לה שתי בנות. אני מכירה אותה. היא והבת הגדולה עבדו אצלנו בניקוי הבית. הקשר שלך אליה מפחיד אותי. היא לא אשה מהמעמד שלך, שמתאימה לך."

 "ואת? נניח אפילו שהייתי יכול לאהוב אותך, לורט, אבל להתחתן? אביך לעולם לא ירשה לך להתחתן עם אנגלי כמוני!"

 "אל תדבר כך על אהבה, טוב?"

 "למה לא? אולי עם אחד ממעמדו של מייג'ור קמפבל, אם היה צעיר, היו מסכימים שתתחתני, אבל איתי? – שם בבית, אצלנו, אנשים מהמעמד שלכם לא מסתכלים על אחד כמוני. לכל היותר אבא שלך היה נותן לי עבודה אצלו בבית-החרושת לטקסטיל, כדי שלא אהיה מחוסר-עבודה."

 "זה תירוץ. הכל בגלל המכשפה השחורה. מה מצאת בה? איזה קשר יש לך אליה? אתה יודע שאני מוכנה לברוח איתך לאנגליה, שאני מוכנה גם שתעבור לצד שלנו ותישאר כאן. אף אחד לא יגע בך לרעה. אבא כבר יסדר."

 "לא, זה אי-אפשר."

 "תן לי מזכרת ממך, דניס, כמו בלילה ההוא בירושלים במלון," מתפנקת לורט לרגע, מסתירה את ייאושה.

 "מה למשל?"

 "מקטרת."

 "לא. זה אי-אפשר. לורט, די, די, אל תהיה ילדותית, זה לא רק אתן, היהודיות, שמשגעות אותי. זה משהו אחר. את שומעת את הרכבת? אני, דניס מורטון האידיוט, רוצה להיות תמיד ככה – לדהור, לטוס קדימה ולא לרדת מהפסים, ולא לחזור לשום מקום, מפני שאין לאן, את מבינה?" הוא מקרב את פניו לירכה החובקת את האוכף, בגובה מפשעתה, ומחכך את מצחו בבטנה.

*

תופיק מגיע סמוך לדלת הדירה המזרחית בבית שבו נמצא חדר-הנשק של יוספיה. יודע שהמפתח איננו שם. לא היה אף-פעם. לא יהיה. אבל מקווה שיקרה נס והוא ימצא דרך להיכנס פנימה, מפני שאם יחזור בידיים ריקות – ישחטו אותו.

*

 "אני חושבת שיש שם ערבי, בכניסה לחדר-הנוטרים," אומרת שושנה החיוורת.

 "כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד ולעקוב אחרי כל מה שנעשה בחוץ?" שואל אליהו, ששוכב על גבו במיטה וקורא בעיתון "דבר" לאור מנורת-לילה קטנה. "ומאיפה את יודעת מי זה?"

 "אני מריחה שזה ערבי. ומה אתה קורא כל הזמן בעיתון? אין שם שום דבר. רק מלכלך את הידיים."

 "מה אין שום דבר? בבוקר יתלו את נבות בן-יזרעאל!"

 "לא כתוב שום דבר במדור 'חיפוש קרובים' על המשפחה שלי. מה איכפת לי כל השאר?"

*

אדון ג'ייקוב מאיירסון מתעורר משנתו בהרגשה עמומה של אובדן כללי. לילה אחר לילה בעת האחרונה פוקד אותו חלום משונה: הוא נקרא לבוא אל בית-הלורדים, מופיע לבוש שחורים, חליפת פראק וצילינדר, אבל כיסיו מלאים בביצים טריות, ומכנסיו עשויים יריעות בד צבעוני לא-תפור, תוצרת חברת הטקסטיל "ג'וזף מאיירסון אנד סאן" ממנצ'סטר, שממנה בא עושרו. הלורד אב-הבית משכיב אותו על הדוכן ומצליף בו ושובר את הביצים בכיסיו, ממש כמו שהיה המלמד בעיירה שוטח אותו על השולחן ומכה, והלורד קורא פסק-דין:

 "דבר המלך במועצתו הוא שחייב אדון ג'ייקוב מאיירסון למכור עוד השנה את ג'וזפיה!"

*

נהג-הקטר שומע את היריות, מבחין ברקטה הקורעת את האפלה, מגביר מיד מהירות ומשחרר צפירת-קיטור חזקה ביותר. הוא מצליח לעבור את הגשרון, המתפוצץ בהבזק אור עז תחת קרונות-המשא האחרונים. אלה נקרעים מהרכבת ומועפים לתעלה שממזרח למסילה, בעוד המחצית הקדמית של הרכבת ממשיכה לדהור מאות מטרים קדימה, ועוצרת בחריקות ובצפירות לאחר כמעט-התנגשות עם הטרולי, שנעצר אף הוא.

*

אדון ג'ייקוב עומד בחלון הגדול של המרפסת הסגורה, הפונה מזרחה. הוא רואה את הרקטה האדומה שמאירה את השמיים. כעבור רגע נשמע הד עמום של יריות ושל התפוצצות רחוקה, ואחר-כך מאדים האופק במזרח, על רקע הלילה החשוך, ונשמעים קולות נפץ נוספים.

*

קול הפיצוץ עוצר לרגע את ארקאדי והשחור והם משמיעים קריאות-שמחה חנוקות. מייג'ור קמפבל, מטושטש עדיין מהמכה שהונחתה על ראשו בעת חטיפתו, מנצל רגע זה של היסח-הדעת מצידם, מכה באגרופיו הקשורים-יחד על ראשו של ארקאדי, בועט בשחור וזורק עצמו אל הפרדס החשוך. כעבור צעדים לא רבים הוא תוקע עצמו בתעלת-השקאה עשויה בטון ומכוסה מלמעלה פסולת ענפים, שקים ישנים וסלי-קטיף נרקבים. החוטפים מחפשים אותו שעה ארוכה בעלטת הפרדס ואינם מוצאים. כאשר הם מתרחקים, סבורים שהצליח לחמוק מהאיזור, משפשף המייג'ור את החבל, הכובל את ידיו, על דופן הבטון של התעלה, עד שהוא משתחרר.

*

 "אם כך, דניס? אוה, הנה – כבר נכשלת!" נרעדת לורט השמנמנה למגע פניו בבטנה ולדגדוג שפמו, כאשר הרכבת כבר מתפוצצת, וכל המזרח מוצף אור וקולות, והיא צוחקת צחוק מוזר, יושבת גבוה על סוסה, אמוץ, ומכה קלות על ראשו של מורטון, ששערו מסופר קצר וזיפי, בנוסח צבאי. "כמה אתה יפה עכשיו, דניס, תראה את השמיים האדומים שם, הפסדתם רכבת, דניס, אתה צודק, איזה מין עתיד זה? ועכשיו גם אני ממשיכה לדהור, אבל בכיוון אחר, ואתה לעולם לא תדע מדוע." היא מדרבנת בבת-אחת בעקביה את סוסה, וזה רוקע בפרסותיו ומעלה אבק וצוהל ושועט עימה קדימה בתחושת שחרור, משאיר מאחור את שדרת עצי התאנה.

 "לורט, חכי!" מחזיק מורטון בהיסוס את המקטרת בידו, הפשוטה לקראתה, אך היא כבר נבלעת בדהרתה העיקשת אל מרחבי האחוזה החשוכים.

*

אני נטוע במקומי ושומע את טלי משתינה בקול צלול מאוד כמו זכוכית, אולי אפילו כורעת בחוץ ולא בבית-שי החשוך פנימה. אני עוצם עיניים כדי שהמראה של מורי גבריאל דויטש-דרור, הנשקף מבעד לחלון ביתו הסמוך כשהוא מטייל-רוקד בחדר, לבוש גופייה ומפעיל משאבת-פליט נגד יתושים – לא יקלקל לי את הרגע. ואני ממלמל בקצב שמשמיעה אהובתי: "טלי, טלי – " ופתאום נרתע – מישהו מושך בידי, ואני פוקח את עיניי.

 "מה אתה עומד פה באמצע השביל כמו איזה טמבל?" אומר גיורא. "אתה לא יודע שטלי רסקין חברה של גידי?"

 "ששש... מה זה קשור אלי? אני רק חיכיתי שהיא תגמור."

 "אל תעמיד פנים. כשייגמר החופש הגדול ונחזור ללמוד, כל בית-הספר יצחק עליך!" מלגלג גיורא.

 "היי אחולמניוקים, מה אתם עושים כאן, מציצים לבנות? שתפו גם אותי!" צץ פתאום מתחת לאדמה עמירם גרין, הנידבק תמיד.

 "יאללה, 'סתלק מפה שומן-תוז!" בועט גיורא רחב-הכתפיים באחוריו של עמירם, ומעיף אותו יחד עם הפח.

 "אתם עוד תראו שאני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם!" רועד קולו של עמירם, המתגלגל כחבית לעבר בית-העם.

אותו רגע נשמע קול התפוצצות עמום, קצת מפחיד. והאופק במזרח, מעבר לגבעת בית-העם, מאדים.

טלי רסקין עוברת בריצה, דוחפת אותנו הצידה מרוב בהלה וצועקת עלינו בקול חד וגבוה: "מה אתם עושים פה, טמבלים? מציצים!" ונבלעת בבית-העם.

 "מה, שוב פוצצת?" אני מתבלבל ומתרגז על גיורא.

 "משוגע!" אומר גיורא. "החבר'ה הטרוריסטים משכונת התימנים בטח שוב הורידו רכבת מהפסים ותיכף יבואו 'כלניות' ויתחילו חיפושים ועוצר מחובבי-ציון עד אלינו – ואתה עומד לך פה כמו נאד תקוע בשביל בשביל לשמוע את טלי משתינה! באמת – "

 "שתוק, אתה לא יודע כלום! כלום!"

*

דלת חדר-הנשק נעולה. החלונות ותריסי הברזל סגורים היטב. תופיק ממשש בחשכה את המנעול העליון, בתקווה ששפילר שכח לנעול אותו. "יחרב-ביתו!" סגור. נוגע במנעול התחתון – ואז נשמע קול ההתפוצצות. "ואללה, זה ממש מאחורי הגבעה! – גילו אותנו..."

והוא קופץ כאילו נחש הכיש אותו, ומתחיל לרוץ כמה עשרות צעדים – ישר לזרועותיו של שפילר הרזה, מפקד תחנת הנוטרים, שיוצא מדירתו לשמע ההתפוצצות הרחוקה, עם השק המקופל מתחת לזרועו.

 "מה אתה עושה כאן?" שואל שפילר.

 "הבטן שלי כואבת..." מניח תופיק את ידיו על בטנו ונאנח. "חשבתי, יש כאן רופא..."

 "ובאת ברגל מאום-אל-זעתר, תופיק?"

 "כן אדוני."

 "מפני שהבטן כואבת לך?"

 "כן אדוני..."

שפילר תוקע אגרוף בבטנו, לבחון אם הכאב אמיתי. תופיק מתקפל ומשמיע קול נפיחה עזה... אך לא זעקת כאב.

 "תתבייש לך, תופיק! אתה לבדך?"

 "כן. בחיאת אללה. לבדי..." הוא בוכה.

 "שמע, אחד כמוך אסור לו להסתובב כאן בשעות כאלה. אני בטוח שבאת הלילה לגנוב משהו, ממה שהחבאת ביום. אם היה זמן, הייתי מטפל בך. אבל עכשיו אין זמן. תרים מיד את הרגליים שלך ועוף מפה! אני רוצה לשמוע אותך מתחיל לרוץ על הכביש לכפר שלך! ואני רוצה לשמוע את רעש הנעליים שלך הולך ומתרחק ממני – וחסר לך שתחזור לכאן לפני מחר בבוקר! – אני אקח אותך למשטרה, תופיק, ומשם כבר לא תצא כל כך מהר וגם תחטוף מכות, אני מבטיח לך."

*

בית הקומתיים של ראש המועצה יהושע סלומון מוקף גינת דשא, עצי-נוי גבהי-קומה, שיחי שושנים וגדר ירוקה חיה. בדשא יש בריכה קטנה ובה שוחים דגי-זהב אחדים. בקומה התחתונה חדר-אורחים גדול ובו מסודרת על המדפים ספרייתו של סלומון. חזית החדר המעוגלת, בעלת החלונות המזוגגים, פונה לרחוב. באגפי הקומה הזאת נמצאים הקבינט, חדר-העבודה של ראש המועצה, וכן מטבח רחב-ידיים ובו פינת-אוכל. מול הכניסה מוליכות מדרגות פנימיות רחבות לקומה השנייה. בקומה זו חדרי-שינה ומרפסת פתוחה, רחבת-ידיים ומעוגלת, הנמצאת ממש מעל חדר-האורחים ונראית כסיפון אנייה הצופה אל עבר הרחוב.

קלוץ וינוקא צועדים בחשאי, בחסות החשכה, חוצים מגרש ריק מדרום לבית, ומגיעים לחלון הקבינט החשוך. נשמע קול פתיחת התריס בכוח, ניפוץ שמשה, ולאחריו חבטת נפילה של חבילה כבדה על רצפת הקבינט.

שני בחורים מההגנה ששומרים על בית ראש המועצה, בכניסה מהרחוב, רצים לכיוון הרעש, אך מאוחר מדי –

*

דוקטור וולף משוחח עם אדון מאיירסון בטלפון של תחנת המשטרה חובבי-ציון, ומספר לו על החטיפה. אותה שעה נשמע קול פיצוץ מרוחק ממזרח, ואחריו קולות-נפץ נוספים. בחדר אחר, השוטר העברי חיים ברלין רושם בפנקס התחנה עדות מפי גברת קמפבל. שערה הערמוני-זהוב מהודק שוב בכעך עבה על עורפה, ללא פגם, כל שערה במקומה.

 "מה שוב קרה?" היא נרעדת לשמע הפיצוץ והבאים אחריו, ואפה הקטן, הסולד, רוטט בהתרגשות סמויה.

 "כאן זה נעשה כבר ספורט," מרגיע אותה השוטר ברלין, שמדבר אנגלית במיבטא פולני מתוק. "לפוצץ, או לא לפוצץ – זאת עכשיו השאלה שעומדת בפני כל מי שרוצה שישימו לב אליו בארץ-ישראל! אבל אני אומר שאתם, האנגלים, דווקא אוהבים אותנו, פשוט קשה לכם להיפרד."

 "בשביל זה צריך לחטוף אנשים?"

 "וסתם עינויים כבר לא טוב? יהודים יהודים, ערבים ערבים. את צריכה לקוות שלפחות לא ערבים חטפו את בעלך!"

על כך היא סוטרת לשוטר ברלין על לחיו, ואותו רגע נשמע קול פיצוץ חזק וקרוב יותר, מכיוון בית יהושע סלומון, ראש המועצה חובבי-ציון. הגברת האנגליה פורצת בבכי מלווה בצחוק היסטרי, משחרר, ונופלת בזרועותיו של ברלין ההמום.

 "אנגלים אוהבים אתכם?" היא צורחת, "אוהבים יהודיות!"

*

קול ההתפוצצות העזה בוקע את הלילה ומרעיד את הבית ואת השכונה השקטה. הקבינט מאדים רגע באור הנפץ, שולחן זכוכית מתפורר לרסיסים ועימו מתעקמות כורסאות עור בעלות ידיות ניקל נוצצות. גרמופון הניצב בפינה קורס, ספריית תקליטים שבמדפו התחתון מתפזרת ומתנפצת לרסיסים.

בחשכה נשמע קול ריצה ושעטות רגליים של הבורחים.

של הרודפים.

של יהושע סלומון, אשתו וילדיו, המגיעים נדהמים, בבגדי השינה שלהם, לראש המדרגות הפנימיות שבקומה השנייה.

של שכנים דרי הסביבה, המדליקים אורות ויוצאים מבתיהם, כשהם מחליפים ביניהם שאלות בצעקות.

ושל כמה גברים זועמים, מקרב הנאספים ברחוב, היוצאים מיד לרדוף אחר זורקי הפצצה.

 "צריך לשבור את העצמות לטרוריסטים האלה, בנדיטים! – מנוולים! – בנבוטים צריך להרביץ להם! – אלה יותר גרועים מהבריטים! בו! בו! בו! בו!" צועק איכר קשיש שעומד במרפסת ביתו, החד-קומתי, ומנופף מקל-הליכה באיום כלפי השמיים האפלים.

*

במקום לחזור למכונית המוריס, החונה בחשכה מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, יורד מורטון לשדה וצולע בעקשנות מזרחה אל הוואדי, כלפי האופק המאדים, לאחר ההתפוצצות.

 "רכבת התחמושת עולה באש!" הוא אומר לעצמו. חושיו נדרכים כצייד. הוא מכיר היטב את האזור, ממסעות-הציד עם אדון ג'ייקוב מאיירסון, בימים הטובים שלא ישובו, כאשר בעולם הגדול השתוללה עדיין מלחמה, אבל הארץ היתה שקטה. הטרוריסטים אמנם הכריזו כבר מלחמה נגד אנגליה ורצחו את הלורד מוין בקהיר, אבל טרם העיפו רכבות באוויר. אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לבוא מולו כאשר יחזרו, ללא ספק, לעבר שכונת-התימנים. הוא יארוב להם, אף-על-פי שרגלו כואבת.

 "יהודים, יהודיות, הכל טירוף," הוא ממשיך להרהר. "מורטון, אתה דוהר? אתה רודף? או אתה בורח?"

*

בחלוק-שינה חום-כהה ובנעלי-בית חצאיות שחושפות את עקביו החיוורים, מקלו בידו, חוצה אדון מאיירסון לאיטו את החצר החשוכה של יוספיה ועולה במדרגות-ברזל חיצוניות לאסם מעל לאורווה. סיגר כבוי בפיו, פני התינוק שלו מזכירים את וינסטון צ'רצ'יל. העלייה קשה עליו. הוא כבד-גוף. המדרגות מתנודדות, חורקות תחת צעדיו. תהודת ההרעדה ונקישות מקל-הטיול במדרגות המתכתיות, נקלטות אצל ספקי, שיושב ליד הדלת הפתוחה-למחצה, לפקוח עין אם מתקרב מישהו. הוא ממהר להעיר את רפי המ"מ. זה מכוסה מעל ראשו שמיכה צבאית ובחיקו שוכבת מקופלת, על מצע החציר הריחני, צפרירה ישראלי, האחות הזמנית של רמות-הצופים. השניים מתעוררים משינה חטופה.

 "לאן אתה שוב הולך?" מושכת צפרירה את רפי אליה.

 "אנא עארף? אולי חטפו איזה אנגלי."

 "כל הזמן נותנים לך פקודות. לא מתחשק לך פעם למרוד?"

 "במי?"

 "בקפלן. בכל הזקנים האלה. אף אחד מהם אפילו לא נולד כאן והם מנהלים לך את הכל."

 "צפי, למרוד מורדים באויב. קודם הגרמנים היו אויב, עכשיו הערבים, האנגלים, הבורגנים, הרוויזיוניסטים, הפורשים. אז תעזבי במנוחה אנשים כמו קפלן, שכל החיים שלו נותן להגנה. מה את רוצה? שאני אמרוד בו, או בדור של ההורים שלי, שלך, כאילו הם האויב?"

*

הפורד האפור-בהיר נוסע יחידי בכביש מתל-אביב לחובבי-ציון כדי להגיע ליוספיה. בקבינה החשוכה יושבים דודל הנהג, ג'ו מאיירסון הצעיר, ואווה יואל, באמצע ביניהם.

 "צריך לגרש מהארץ את כל האנגלים עד החייל האחרון שלהם," אומרת אווה במין קדחתנות. "ואחר-כך צריך להעמיד את הערבים במקומם, שלא יחשבו את עצמם למי-יודע-מה, כי בארץ הזאת יש מקום רק ליישוב העברי וליהודים שיבואו לכאן מכל הארצות בעולם!"

 "את מדברת כמו הרוויזיוניסטים!" טופח דודל גבעוני על ירכה. "תשמעי אווה, את לא צריכה להיות יותר קתולית מהאפיפיור, כמו שאומרים, רק מפני שאת אולי לא כל כך יהודייה."

 "אתה הלא בכלל חושב שאני מרגלת!"

 "על מה אתם מדברים?" שואל מאיירסון הצעיר. הוא בחור רזה ובהיר-פנים, ממוצע-קומה, ממושקף, כפות ידיו עדינות ודקות. כלל אינו דומה לאביו בריא-הבשר, בעל החזות הצ'רצ'ילית.

 "תורידי את הראש!" מטה לפתע דודל את עורפה של אווה כלפי מטה, ממש טומן את פרצופה בשקערורית בין ירכיו, מתחת להגה, כדי להסתיר אותה. הכניסה החשוכה לחובבי-ציון חסומה בחיילים בריטים חמושים בטומיגאנים.

*

על המישורת העליונה עומד מתנשם אדון מאיירסון ומבקש שהקבוצה תצא מיד למצוא את המייג'ור הבריטי שנחטף.

 "אם צריך רובים, לבקש את דובז'ה שפילר. אבל להשתדל שזה ייגמר בשלום, ולא להרוג – לא יהודים, לא אנגלים."

*

 "כתולעים..." מדקלם המורה גבריאל דויטש-דרור, צועד הלוך וחזור בחדר ומחזיק בשמאלו דף נייר ובימינו מחבט-זבובים בפעולה. גיורא ואני רואים אותו מבעד לחלון כשאנו יורדים מגבעת בית-העם, בדרך חזרה ליוספיה.

 "כתולעים... מבוץ נמיכות-הרוח, משילות הגוף, אל פרפור החופש, פסגות לב אנוש עברי רם... תוהו-ובוהו וחושך, ומפסולת הגולה, ומיבלית הארץ, עם זקוף בוקע..."

גיורא בעל עורף הפר מרים רגב של אדמת-חול פריכה וזורק לעבר חלון-הרשת בבית המורה גבריאל. הרגב מתפורר בענן אבק שחלקו חודר פנימה, ואנחנו בורחים.

 "ראיתי, ראיתי אתכם! חארות!" נשמע מאחורינו קולו של עמירם השמן. "בגללכם אחר-כך מאשימים תמיד אותי!"

*

תופיק רץ, רץ בלילה על הכביש האפל המוליך מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, ומקפיד להקיש בנעליו חזק על האספלט, כרוקד, ולבו מפרפר. אם יפסיק לרוץ – יזרוק אותו שפילר לכלא. ואם ימשיך לרוץ – ישמעו אותו איברהים, ועימו עבד ונואר, הם בוודאי כבר רודפים אחריו ועוד מעט יתפסו אותו ויהרגו –

המשך יבוא

נחום גוטמן (1898-1980), חלוץ איור ספרי הילדים בארץ וחתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת 1978. גוטמן, יליד בסרביה, חיי את שנותיו בתל אביב והנציח את הולדת העיר החדשה ברישומים ובכתבים אשר שקפו את האווירה ששררה אז בעיר המתפתחת. השתתף בייסוד כתב העת לילדים "דבר לילדים" ובמשך 32 שנים היה חבר במערכת העיתון. בשנות-50 זכה להכרה בינלאומית וציוריו הוצגו במוזיאונים הנחשבים בעולם. כיום מוצגות יצירותיו המקוריות במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בשכונת נווה צדק בתל אביב.

בתוכנית:

מאיר שלו – על קסם המזרח הנאלח והנפלא של נחום גוטמן

קטעים מתוך ההצגה "ביאטריצ'ה" / בימוי: שי פיטובסקי / שחקנים: אייל רדושיצקי ושחר אור קמפל

קטעים מתוך האופרה החדשה "בארץ לובנגולו מלך זולו" / ליברית: סמדר שיר / מוסיקה: ירון כפכפי / בימוי: יובל זמיר

מחזור שירים שהולחנו במיוחד לערב זה / פסנתר: חיים טיקוצקי / סופרן: מאיה בלושטיין

דברים: פרופ' חמי גוטמן (בנו של האמן)

מנחה: אסנת זיביל

יום שני, 6/12, בשעה 20:30

מחיר מוזל 70 ש"ח לכרטיס במקום 85 ש"ח.

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.

 כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

אהוד: למיטב ידיעתנו מאיר שלו מרצה על גוטמן, וגם כתב עליו בספר, בהסתמכו על הספר שכתבנו מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים"; וכך, קצת בזכותנו, נעשה שלו מומחה לגוטמן – אבל לפי מה שסיפרו לנו – הוא לא טורח להזכיר את המקור, ומספר דברים מפי גוטמן כאילו הוא גילה אותם. אלא שהוא סופר "חשוב" ופופולארי, ואנחנו סופר נידח, ולכן ב"צוותא" יספר הוא על גוטמן ולא אנחנו, כי כשהוא מספר את מה שאנחנו כבר כתבנו וסיפרנו – יש לזה ערך תרבותי ותקשורתי רב יותר מאשר המקור עצמו.

זאת ועוד, למיטב ידיעתנו גוטמן מעולם לא כתב שירים. היתה לו כנראה התנגדות סמוייה לכך כי הוא ראה בחריזה כמין הצטעצעות לשונית וגם זיוף של הציוריות המדוייקת שבכתיבת הפרוזה שלו, ולכן גם לא היה עד כה מה להלחין ממנו.

אירוע חגיגי לרגל הופעת ספרו של דוד מלמד "כולם היו אוהביה" נערך בלשכת ראש העיר פתח-תקווה, בנוכחות מנכ"ל העירייה ומוזמנים. באירוע נשאו דברים ראש העיר יצחק אוחיון, חוקר תולדות ארץ-ישראל ופתח-תקווה, והביוגרף של אליעזר בן-יהודה – ד"ר יוסי לנג, השופטת בדימוס שרה פריש, ומחבר הספר.

ראש-העיר בירך את המחבר ואיחל לו המשך יצירה פורייה. ההיסטוריון יוסי לנג אמר דברים על הספר ותכניו, והמחבר העלה את רגשותיו כמי שנולד וצמח בפתח-תקווה סמוך לבניין העירייה. הוא ציין את המהפך שהנהיג ראש-העיר בחיי התרבות בפתח-תקווה, המשגשגים כפי שלא שיגשגו מעולם.

ספרו של דוד מלמד יצא-לאור בהוצאת "גוונים", והוא כולל רשימות על נושאים פיקאנטיים בתולדות ארץ-ישראל ובתולדות פתח-תקווה. זה ספרו השישי של הסופר הפתח-תקוואי המוכשר והצנוע, שטרם זכה להכרה הספרותית המלאה שהוא ראוי לה. בזמנו אמר הסופר העל-זמני אלימלך שפירא כי יש רק שתי ערים שאם נולדת בהן, אתה צריך רק להתחיל לכתוב ואתה נעשה סופר – והערים הן בגדאד ופתח-תקווה. דוד מלמד שייך לחבורת הסופרים שחוקר הספרות העברית גרשון שקד כינה אותה פעם בלגלוג: "המאפייה הפתח-תקוואית"! – וזאת בגלל הסולידאריות שלהם, שבדרך-כלל הם מפרגנים זה לזה.

שלום,

השיר "בפתח תקווה הייתי" [שכתב רפאל קלצ'קין] אינו עממי אלא עיבוד של פזמון מסחרי אמריקני משנות העשרים. הוא עלה כעת לאתר "זמרשת" – לרבות מילים באנגלית וקישורית לביצוע באנגלית.

יוסי גולדנברג

סיימתי לעלעל במכתה"ע האלקטרוני שזה עתה הגיע למחשבי והתעכבתי לעיון באקטואליה אודות בעל הטור תומס ל. פרידמן.

בתגובתך, לדבריו של ברוך תירוש, הנך שולח אותו לעיין בוויקיפדיה, ניחא ויקיפדיה כמקור מהימן אך נשאלת השאלה איזו? בגירסתה העברית או באנגלית?!

מצורף קישור בו מוזכר כי פרידמן שהה במשך חופשותיו השנתיות בעת לימודיו בארץ, בקיבוץ החותרים בצפון.

http://en.wikipedia.org/wiki/Thomas_Friedman

לילה טוב ובברכת יישר כוח,

מ-דן

אהוד: מה עשית לי? עד עכשיו סמכתי על על ויקיפדיה העברית ועכשיו אני רואה שצריך להצליב כמעט כל ערך שלה עם ויקיפדיה האנגלית. לתומי חשבתי שהמידע בשתיהן דומה.

אני מתקשה להבין ותוהה: מה היה עיתונאי יהודי שוחר צדק כגדעון לוי כותב בעיתונות הגרמנית לאחר אירועי "ליל הבדולח"? אולי משהו כמו: "האנטישמיות המבעבעת בגרמניה נובעת ועולה רק בשל התנהגותם המתבדלת של אחיי היהודים"?

מסתבר שתמיד היו ויהיו יהודים "שוחרי צדק", השמים לעצמם מטרה: לסחוט כל הדק של רובה תקשורתי המכוון נגד בני עמם, המגנים בחירוף נפש על חייהם ועל חיי אותם יהודים עצמם. מעניין מה יחשבו אותם יהודים "שוחרי צדק" בתוך ממ"ד מלא בתרמיליהם שהתרוקנו ממילים, כשעל ארצם ובתיהם שלהם ינחת לפתע מטח של עשרות אלפי טילים.

על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי

ערב שיוקדש למלחינים

יוסף מילט, פואה גרינשפון ודוד מערבי

המופע יתקיים באודיטוריום של מכללת לוינסקי בשני מועדים:

יום ראשון, 9.1.2011 בשעה 19:30

יום ראשון, 16.1.2011 בשעה 19:30.עורך ומנחה – אליהו הכהןבהשתתפות:

זמרים סולנים מתוך מקהלת המדרשה למוזיקה,

נגנים: יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון – פסנתר

מקהלת "המיולה" ומקהלת המדרשה בניצוח רון זרחי.

טלפון לרכישת כרטיסים: 03-5733001

מחיר כרטיס 60 ₪, לגמלאים 55 ש"ח

http://www.youtube.com/watch?v=34Fwy_LJinM

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."