לפני שאתם מתגייסים להצלת הסופר והספר העברי וקובעים ועדות וחוקים מיותרים – אולי תעשו קודם לכן את המוטל עליכם ותשלמו כבר לסופרים העבריים את מה שמגיע להם, את התשלומים על השימוש בספריהם כלומר על השאילות בספריות הציבוריות בשנת 2009 שהסתיימה כזכור כבר לפני כשנה, ותוסיפו גם ריבית פיגורים, כפי שנוהג בנו מס הכנסה!!!
"אלוף" הזמר העברי, החוקר אליהו הכהן, מצא לפני איזה זמן מכתב נשכח בשוק הפשפשים. הוא שלחו אליי, ואני מביאו כאן:
24 באוקטובר 1967
לאבא קובנר, השלום והברכות.
סלח-נא שלא עניתי עד-כה על הזמנתך להשתתף ב"מאסף" ח': האמת היא, שעד לימים האחרונים ממש הייתי שקוע עדיין בעסקי-המלחמה, כך מבחינה מעשית פשוטה, כמשמעה, וגם מבחינה נפשית לא יכולתי להתפנות לשום עיסוק אחר. אך מובן, שצריך לשוב ל"חיים כתיקנם" – אם רק יניחונו ולא ניקרא בקרוב לצאת שוב... אך על פרשה זו וכל הכרוך בה – בפעם אחרת. ובאמת, מתי נזדמן פעם לשיחה? – אני מצדי מבקש זה-מכבר לעשות זאת, אלא שבעוונותינו הרבים, לא נתפנה הזמן לכך...
ובאשר להזמנה עצמה: למען האמת, לא נעניתי עד עכשיו להזמנת העורכים להשתתף ב"מאספים" הקודמים, ולא הצטערתי על כך. כל "מאסף" נראה לי, בדומה לקודמו, מעין "כלבויניק" מקרי של "יצירות" סתמיות, שהתנאי העיקרי להשתתפות בו היה – החברות ב"אגודת הסופרים" (שאני אגב, איני חבר בה, עד היום...)
ואולם מאמין אני שאוכל לסמוך, גם על עצם היותך-אתה העורך של ה"מאסף" לשנה זו, וגם על דבריך אליי, שהפעם יהיה הוא שונה מקודמיו ושתוכר בו באמת ידו של עורך, שאינו רק המלביה"ד. מובן שבאמרי זאת, אני "מסתכן", כיוון שלדעתי רשאי וצריך העורך לדחות מה שאינו ראוי, אם בשל רמתו ואם בשל הקו-המנחה את "המאסף" המסויים – ופירושו של דבר, גם את "יצירתי", שלי. אלא שמוטב כך מאשר לשלוח משהו, בידיעה שיתקבל בכל-מקרה...
ברגע זה מתקשה אני אומנם להחליט מה אשלח: אם סיפור שאני עמל על התקנתו לדפוס, ועניינו פגישה-מחדש עם ירושלים (אך שנכתב לפני "מלחמת ששת הימים" – על זו כשלעצמה איני מסוגל עדיין לכתוב מאומה!); או מסה – ליתר דיוק, פרק ממסה – שסיימתיה לא-מכבר, ועניינה הכללי הוא בסארטר, כפילוסוף-מדינאי, אך פרק הסיום שלה דן באופן כללי יותר בזיקה שבין "פילוסופיה-מוסר-אידאולוגיה", לבין עסקי-מדינה, ודומני שיש בה מקצת-עניין גם לגבי פרשיות אקטואליות בימינו-אנו, בישראל.
מכל מקום, אני מניח כי יש בידי עוד שהות-מה להחלטה ולבחירה, ואילו השתתפותי מובטחת לך בזה – מובן, אם רק יכשר חיבורי בעיניך, ככתוב לעיל.
ועד אז, השלום והברכה והתקווה. כי יעלה בידינו להיפגש אי-פעם, ובקרוב.
מוקירך,
מתי
והנה דבריו של אליהו הכהן, מוצא המכתב:
אלישע שלום לך,
בין דוכני שוק פשפשים המוצב בכיכר דיזנגוף בימי שלישי בצהריים מצאתי היום מכתב של אחד מתי לאבא קובנר. המוכר פיזר תכולה של שתי מזוודות על הדוכן ואנשים קנו כל מיני "מציאות". למוכר לא היה שמץ מושג על החומרים שהציע.
המכתב נושא את התאריך אוקטובר 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הייתכן שהכותב הוא מתי מגד ? האם עדיין בששת הימים הוא גויס למילואים?
"המאסף" שכותב המכתב מתכוון אליו הוא סדרת המאספים שהוציאה אגודת הסופרים בשנות השישים.
בברכה,
אליהו
ואני מוסיף: אכן, מדובר במכתב נשכח ממתי מגד [1923-2003] לאבא קובנר [1918-1987]. במסגרת פעילותו באגודת הסופרים התכוון אבא קובנר גם לקחת חלק בעריכת ה"מאסף" השנתי, שבו כונסו דברי ספרות של חברי האגודה. פניתי לפרופ' נורית גוברין והיא האירה את עיניי:
ייתכן שאבא קובנר אכן היה מיועד להיות העורך של "המאסף" שלאחר מלחמת ששת הימים. אך התכנון לא יצא אל הפועל. בסופו של דבר לא יצא "מאסף" בשנת 1967, אבל יצא גיליון כפול בשנת 1968. עורכיו היו ישראל כהן ודב סדן. אבא קובנר ומתי מגד לא השתתפו כלל ב"מאסף". פרופ' גוברין מוסיפה שהיה זה המאסף האחרון במתכונת ההיא.
כך שנראה שאבא קובנר פנה, עם הכוונה הראשונה שלו כעורך, אל ידידיו באגודה ומחוצה לה, שיתרמו למאסף. מתי מגד היה אז בשלבי סיום עבודת הדוקטוראט שלו, וכן הורה ספרות במכון האוניברסיטאי בחיפה, שממנו התפתחה אוניברסיטת חיפה. מהמכתב אנו למדים על היחסים המעניינים שהיו בין קובנר למגד, על תוכניותיו של מגד, על הביקורת החריפה מאוד שלו על מאסף אגודת הסופרים, ובעקיפין גם על נוהלי האגודה.
כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1978, הגיע מתי מגד למשבר חמור בחייו האישיים והספרותיים, והחליט לרדת מן הארץ. אין ספק שהיתה זו אבידה רצינית, ועל פי המכתב ניתן לשער שאבא קובנר היה בין המצטערים על ירידתו.
אבל המצער מכל הוא הפיזור והשכחה של מכתבי מתי מגד וסופרים אחרים. רק מזל הביא את אליהו הכהן אל שוק הפשפשים. ומזל כפול הביאו לרכישת המכתב. אוי לספרות שמכתבי גדוליה מתגלגלים בשוק הפשפשים. אוי לספרות העברית שיוצרים כמו מתי מגד נשכחים בה ונעלמים בין הדוכנים.
אהוד: וזה עדיין הרבה יותר טוב מהמצב כיום ובשנים האחרונות, שרוב התכתובות נעשות בא-מייל ולא נשאר להן זכר על גבי נייר, ומתוכנה לתוכנה הן גם נמחקות עם התקדמות המיחשוב. אני נוהג להעתיק ו/או ולהעביר כל חליפת מכתבים חשובה שלי ליומניי, שייפתחו לציבור בשנת 2036 במלאת לי מאה שנים, ואז מרבית האנשים שאת פרטיותם אני אולי מפר – כבר לא יהיו בין החיים.
נ.ב.
שלום אהוד,
רק להזכיר דברים ידועים: בעין החורש נבנה בסוף שנות השלושים בית הילדים הראשון, לבד מבית התינוקות. האדריכל היה רכטר הקשיש [זאב רכטר]. הבית נקרא עד היום, בעגה המקומית, "בית רכטר".
לימים עשתה אביבה רכטר את הכשרתה כגננת, בקיבוצנו. זכיתי אף אני להיות בין הקטנים מגונניה. היא זכורה לי כאישה צעירה ויפה מאוד, אבל זיכרונו של ילד-גן הוא מוטה מלכתחילה ואין לסמוך עליו כעדות מוצקה...
אלישע פורת
על עצים ואבנים ועל לוחות בחוצות העיר מתנהל עולם שלם של מודעות. המודעות תלויות (תרתי משמע) במזל: לעיתים משך חייהן מסתכם בשעות ספורות, עד שעולה עליהן מודעה חדשה, לרוב מודעה גדולה על מופע; ולעיתים, בעיקר כשהן בפינה, בולטות פחות, תזכינה לחיי מדף ארוכים, הרבה אחרי שכבר אין צורך בהן, וכולן נתונות לחסדי הגשם, לבל ישחיתן.
רוב המודעות עסקיות: דורשי עבודה לצד מספקי שירותים, מחפשי דירה, מציעי מחסן, שיעורים לתלמידי בתי ספר לגיטרה, לתופים. מודעות של סטודנטים הנותנים שירותי נקיון ושל מתקני תריסים – ממלאות את העיר.
אך פה ושם צצות גם מודעות לא שגרתיות. בשיטוט ב"לב" הישן של תל אביב ראינו כמה מודעות יצירתיות. על קיר של מכולת ברחוב הס: "
"שלום לך אמא! שלום לך אבא! מה שלומכם? עייפים קצת? צריכים להישאר מאוחר בעבודה? מתים לצאת לבלות? חייבים איזה מבוגר אחראי שישמור לכם על המלאכים. קיבוצניקית (סטודנטית, 28) חמה וישרה בעלת שפע נסיון בטיפול ועבודה עם ילדים בכל הגילים פנויה לשרותכם משעות הערב ואפילו בסופי שבוע! דברו אתי, מיכל."
ומתחת – ביבי סיטינג קצת אחר: "נוסעים לחו"ל? לא לוקחים חית מחמד במטוס? יוצאת קיבוץ בת 53 עם נסיון והמלצות מוכנה לטפל בבעלי חיים." כנ"ל גם באנגלית ועל החתום "'פט סיטר', יוצאת קיבוץ שאוהבת חיות מחמד ואת תל אביב."
"יוצא/ת קבוץ" מככב במודעות רבות. כנראה מתוך הנחה שזו ערובה לחריצות ואמינות.
מודעה ברחוב יהודה הלוי: "לא חייבים לחכות לגמדים! אנחנו נפתור לך בעיות בתחזוקת הבית."
מודעה מאירת עיניים בשדרות רוטשילד: "הנסיך הקטן" סוגרים ואומרים תודה למי שקרא, למי שאכל, למי ששתה, למי שעישן, למי שנקנס, למי שהשתכר..." וכן הלאה וכן הלאה, אין סוף תודות מהספריה-בית-הקפה הזה.
וברחוב שינקין:"מבשלת בבית הלקוח. בעלת נסיון של 40 שנה, עם נסיון רב במסעדות. מבשלת אוכל טעים ובריא, גם פרסי ועירקי."
ועוד בשינקין, רחוב מודע למודעות: "שמלות לעבודות שיפוצים, צבע וריצוף" וליד:"מלכת בלגיה למדה לעמוד על הראש בגיל 85. בואו להתנסות בדרך היוגה!"
ברחוב המלך ג'ורג': "בואו לקראת חנוכה להפוך חושך לאור, לגלות את האור הפנימי, להתגבר על הפחד... טיול בטבע הגלילי, אווירת נשמה בצפת העתיקה, איבחון אישי בכתבי הקודש..." ממש פיוט.
ברחוב דיזנגוף: "'קירבה לעצמי, דברים פשוטים שלא לימדו אותי. לאנשים שרוצים ללמוד מחדש, לנוח, להתבונן לדעת שאין את מי להאשים..."
מודעות על סדנאות טיפול למיניהן – הוליסטי, אנרגטי, יוגה, מיסטיקה, קבלה, נסיעה לקברי צדיקים – צצות על כל עץ רענן בעיר.
את המודעה המבהילה מצאנו מאחרי שער 3 ב"לב דיזנגוף": "מכירת נשים לפי הטעם האישי..." – רק זה חסר לנו בתל אביב! גרוע מאשר בגבול מצרים! מתברר שהניסוח המקורי שייך לחנות ב"לב", בעלת שם אנגלי, כמובן, המוכרת בגדי נשים.
ובסמוך מחפשת רשת אופנה אחרת "תותחי מכירות עם ניצוץ בעיניים." – שרק לא יבעיר הניצוץ שריפה.
אולם המודעות היצירתיות ביותר שייכות לאבידות – אובדן ידידיו הטובים ביותר של האדם. אלה מודעות עצובות עם צילום צבעוני ותיאורי האופי של היקיר שנעלם. רובן מתייחסות לכלבים ולחתולים "פשוטים" אהובים מאוד, אך לעיתים אלה בעלי חיים גזעיים יקרי ערך, אפילו מאוד יקרי ערך. לא פעם מובטח במודעה פרס גדול, וכבר שמענו על כלבים שנגנבו ובעליהם שילמו עבורם "כופר", לא סתם פרס, העיקר שיחזרו.
"אבדה ברחוב שבזי כלבה בת שמונה וחצי, נראית כמו שועל קטן, עונה לשם מוזמל."
מודעה ברחבי גבעתיים: "אבד כלב מסוג רועה בלאר (מיליניאה) העונה לשם סמבו, לצווארו קולר של עור בצבע חום . תודה למי שימצא את סמבו."
"הלכתי לאיבוד ב-14.8.10" פוצה אחת האבידות את פיה. "אני חתול ג'ינג'י חמוד העונה לשם מישמיש, חובב ליטופים, חתולות פרסיות ומעדיף 'לה קקט'. אם מצאתם אותי תתקשרו בבקשה לאבא שלי. הוא בטח דואג לי ומתגעגע מאוד."
"הלכה לאיבוד חתולה מביתה ברחוב חיים ואלישע, בת פחות משנה. ציבעה שחור לבן עם זנב ארוך, שתי רגליים קדמיות גדולות ולבנות. כל היודע על מקום הימצאה או שאסף אותה בטוב ליבו, מתבקש להחזירה..." רשומים שלושה טלפונים. אין סיכוי שהמוצא הישר יפספס את הבעלים.
"ב-12.11.10 אבדה באזור נמל תל אביב כלבה קטנה בשם פיצי. בת 10, מעוקרת, בצבע חום בהיר עם קולר סגול עם תג מספר. היא כנראה מבוהלת מאוד. נראתה לאחרונה באזור נוה-צדק-יפו. פרס כספי מובטח."
"אבדה פינצרית בכיכר מיכאליס, בן ציון פינת קינג ג'ורג', בסביבת השעה 9. עונה לשם מאליש." המודעות הן אוצר בלום של כתובות ושמות.
קורה ומתרחש הנס: "נמצאה כלבה קטנה בסופרמרקט ברחוב אלנבי." נקווה שבעליה של הקטנה אכן הצליח לקרוא את הבשורה.
את המודעה המרגשת ביותר מצאנו ברחוב שינקין: "מקס נעלם! בוקסר גזעי עונד קולר של עור בצבע תכלת. בוקסר עם נשמה גדולה, מבין לנפש האדם, חביב לכולם ומעולם לא עשה מעשה רע – הלך לאיבוד! ראיתם? שמעתם? עזרו לנו להחזיר את מקס הביתה..." המודעה גדולה, באותיות קידוש לבנה, ומתנוסס עליה צילום צבעוני של מקס. הרבה הולכי על שתיים יכולים להתקנא בשבחים שמקס זכה להם.
כנראה הודות לפעולת הכיבוי של ידידי מימי "מעריב" חנן רותם וחבריו מגינוסר שעל המים, זכיתי גם אני "להציל" את קיבוץ חוקוק. זה היה הרבה יותר מאוחר. זה היה ב-1961, ואני אז תלמיד שמינית ב"אהל שם" רמת-גן. נחלצנו לעזרת הקיבוץ הזה, שאז בקושי ידענו אפילו את שמו, במסגרת השירות הלאומי לעבודה בקיבוצים.
אבי עדיין היה עימנו, וכשם שלא התנגד לכך שהלכתי לצופים (ולא לבית"ר), כך לא התנגד לצאתי לעזרת החברים בקיבוץ. רק טענה אחת היתה לו: מדוע עוזרים רק לקיבוצים ולא גם למושבים? מדוע רק הסוציאליסטים מקבלים עזרה בחינם, ועוד מרמת גן?
בכל אופן, השבועיים שעשינו אני וחברי לכתה במשק הזה, חוקוק, חקוקים היטב בזיכרוני. שבועיים של עבודה וחגיגה בחיק הטבע, בצל כרמי הגפנים, על מורדות ההר המצהיב, עם הכנרת המתנצנצת ממזרח, ליד נחל עמוד שבו גם טיילנו.
אז היו המתיישבים-הקיבוצניקים עולים מארגנטינה ברובם. יחסם אלינו היה נפלא. על שפתי שגורים מאז כמה שירים בשפה הספרדית שלמדנו מהם – כמו "אדיוס מוצ'אצ'וס קומפאניירוס דה מי וידה..."
אינני יודע אם באמת היינו לתועלת למשק חוקוק, אבל רכשנו חווייה לכל החיים, מושא לגעגועים. ואני גם זכיתי לקבל מכתבים נהדרים מאבי, שכמובן שמורים עימי עד היום.
הקיבוץ הנידח דאז נהפך כיום, כך שמעתי, למקום אטרקטיבי, שמושך מתיישבים מסוג חדש ומשקיעי נדל"ן. אז, לפני כמעט 40 שנה, בקושי שמעו על חוקוק, שהיה בבחינת מקום נידח. כשסיפרתי על חוויות השבועיים, היו השומעים תמיד שואלים:
"חוקוק – מה זה? איפה זה?"
2. "בקה": יו"ר הכנסת של כולם
"אין משמעות לחיים בלי רוחל'ה" – כך אמר דב שילנסקי לידידיו הקרובים, שבאו לנחמו עוד ב"שבעה" על רעייתו וגם לאחריה. השנתיים האחרונות בחייו, בלי אשת נעוריו לצידו, היו קשות לו במיוחד. קשות – גם לאחר כל התלאות שעבר בחייו, במחנות הריכוז, בצעדות המוות, באצ"ל, במאבק בשילומים, וכמובן לאחר נפילת הבן הבכור יוסי, חייל "גולני" שנפל בשלהי מלחמת יום הכיפורים.
דב, "בקה" בפי ידידיו הקרובים, תמיד וכמעט בכל מצב שמר על מצב רוח אופטימי. בוודאי כשמילא את התפקיד הרם של יו"ר הכנסת, בכנסת ה-12. לא כן בשנתיים האחרונות. ספון בביתו, אפוף דיכאון, שרוי בבדידות. מותה של רוחל'ה, שהלכה לעולמה עקב אירוע מוחי, רק החמיר את מצב בריאותו. ראשו שח, רוחו שפלה. הגעגועים לא פסו לרגע. לא בכל יום רואים אהבה שכזו, דבקות שכזו בין שניים, שצעדו יחדיו כל דרך החתחתים משואה לתקומה, מאז הכירו בילדותם בעיר הולדתם שאבלי שבליטא.
ואף-על-פי-כן, התמיד לצאת פעמיים-שלוש בשבוע מביתו לטיפול בדיאליזה בבית החולים, במחלת הכליות שממנה סבל, בלא שהיו לו אשליות. "בקה" ידע בוודאות כי מזה כבר לא ייצא. אולי גם לא רצה לצאת. מפעם לפעם ביקרנו אצלו, רעייתי ואני. פשוט, אהבנו אותו. מפעם לפעם טילפנתי אליו, להתעניין בשלומו. "אני בודק את מצב הרפואה בישראל" – לא איבד את חוש ההומור המפורסם שלו, כשתפסתי אותו בעיצומו של טיפול בבית חולים.
"ואיך אתה?" – שאלתיו לאחר שרחל אושפזה. "אני לא בעייה!" – השיב בתקיפות – "צריך רק חסדי שמיים." שיחה עימו תמיד גלשה מיד אל הצד השני. דב התעניין בשלום בני המשפחה של בן שיחו, במעשיו, ואז גם החליף עימו מילים ספורות בענייני השעה. זה היה בלתי נמנע כשמדובר בדב שילנסקי, האיש האיכפתניק. עתיד האומה והמדינה הדאיגו אותו תמיד לפני מצבו האישי.
הרומן הפוליטי-ידידותי בינינו החל אי שם לקראת הבחירות לכנסת במאי 1977, בחירות שהסתברו על פי תוצאותיהן כבחירות המהפך. זומנתי עם עוד כמה חברים אל ביתו של יחיאל קדישאי, חברו ל"אלטלנה". המטרה – להציג בפנינו את המתמודד החדש בתנועת החרות, עו"ד שילנסקי. "אתם מכירים את דב, צריך לעזור לו להיבחר לכנסת," אמר יחיאל. השומעים הבינו ונרתמו למשימה.
כך החלה הקריירה הפרלמנטרית של עו"ד שילנסקי, כחבר בסיעת השלטון, כאשר מנחם בגין משמש כראש הממשלה, קריירה שהובילה אותו מאוחר יותר אל הכס הרם בכנסת.
דב שילנסקי נשא את פטיש היושב-ראש ברמה ובגאווה. בראש וראשונה גאווה על כך שפעיל המחתרת היהודית האנטי-נאצית בליטא, ניצול מחנות המוות בליטא ובדכאו, הציוני-בית"רי כמעט מבטן ומלידה, מפקד האצ"ל בגרמניה – הוא-הוא הפרלמנטר מספר אחת של ישראל, במדינת היהודים העצמאית. "בשואה הייתי שווה פחות מכלב מצורע, היום אני בכנסת ורואה עצמי כנציגם של שישה מיליונים" – אמר.
דב שילנסקי היה נואם פורה. נאומיו במליאה היו חדורי אמת, האמת שלו, האמת של מורהו זאב ז'בוטינסקי, חדורי אמונה, פאתוס ויהדות. ח"כ שילנסקי החשיב את המלה המושמעת, ולא פעם חשת למשמע נאום שלו, שהוא מדבר אל ההיסטוריה ובשם ההיסטוריה, כמי שלא ייתן לזכר השואה לדעוך, כקטיגור בלתי נלאה כלפי הגרמנים שנואי-נפשו, שלהם לא סלח עד יומו האחרון. אין דבר כזה "גרמניה האחרת" – טען.
הוא היה גם קולם של המתיישבים ברחבי ארץ-ישראל, דברם של החלכאים והנדכאים ברחבי המדינה, של לוחמי צה"ל ושל חבריו למחתרת הלוחמת לגירוש הכובש הזר הבריטי, תלמידי ראש בית"ר. בירחון התנועה "בארץ ישראל" פירסם בשנות השבעים והשמונים טור שנשא את הכותרת: "כן – איכפת לי".
הוא, הבית"רי הגאה, טיפח בכנסת את מורשת הלחימה ההירואית לתקומת ישראל – כפי שבאה לידי ביטוי במרד של האצ"ל ולח"י. הוא ראה לעצמו חובה לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה למחתרות ולחבריהן בעיקר עד 1977, אבל לא קיפח את ה"הגנה" והפלמ"ח, וכמובן – לא את ספינת העולים והנשק "אלטלנה", שהוא ורוחלה היו בין מעפיליה. לעולם לא שכח את "קבלת הפנים" שבה נתקבלו באש-תופת מן החוף, בירי רצחני מידי אחים. הוא היה הרוח החיה באזכרה השנתית בנחלת יצחק לחלליה של "אלטלנה".
איש רעים להתרועע, שאהב כל יהודי באשר הינו, יהיו דיעותיו אשר תהיינה, תהיה השתייכותו המפלגתית אשר תהיה. כך נהג במיוחד כיו"ר הכנסת. הכל חשו שהוא יו"ר של כולם, של כל ה-120 – גם בלי שהכל הסכימו לדעותיו בעניינים מדיניים-פוליטיים. במיוחד היה שילנסקי מזוהה עם ותיקי התנועה, אנשי האמונים והשורשים, עם אלה שלא החליפו דעות כשם שמחליפים חולצות, עם אלה שאינם נוהים אחרי הרוח הנושבת ברחוב הפוליטי, או פועלים לפי הסקרים המשבשבים.
איש ההדר הזה, היה עממי בכל הליכותיו. ליכודניק בנשמה, אבל קודם לכך – חרותניק. אהב להתערבב עם חברי המרכז המושמצים לרוב, אהב לפקוד את סניפי התנועה כשעוד פעלו, אהב להתחבק עם "עמך", לצאת לשטח ולבקר ברחבי המולדת, בעיירות הפיתוח ובהתנחלויות ביש"ע ובגולן. הוא היה פעיל פוליטי נמרץ – כאשר הכוח המניע שלו הוא הרעיון, האידיאולוגיה, העקרונות, הדרך, התנועה. רק לבסוף חשב על עצמו, על מעמדו, על התמודדותו.
באילו כינויים לא כינוהו? - "המתמיד של הכנסת", "נסיך הקבצנים", "האיש שדלתו פתוחה תמיד", "איש של סיירת אחת" – זו שנעה ללא לאות ברחבי ארץ-ישראל, מלטפת, מעודדת, מחבקת.
דבר אחד לא היה בשילנסקי הפוליטיקאי – הוא לא היה איש של "דילים", הגם שהיה מזוהה ללא פשרה עם מה שכונה בזמנו "מחנה שמיר-ארנס", מחנה נאמני ארץ-ישראל בליכוד. חבר מחנה, אך בלי שהיה ביריבות כלשהי עם אלה שכונו "חישוקאים". איש מפשר ומגשר, בוודאי בין אחים, בוודאי בין חברים לאותה תנועה. הוא סמך על תמיכה חוצת מחנות וקבוצות, ואכן זכה לה.
דב שילנסקי היה שליח ציבור למופת. עזר מאוד, כפי יכולתו, וללא מרפקים שהיה חסר, לחברים שרצה לראותם לצידו. אנשים שחשב כי טוב שיכהנו אף הם כשליחי התנועה בכנסת ובחיי הציבור, על שום "שבכל מצב, גם אם יהיה קשה, ישארו נאמנים לארץ-ישראל ולכל הרעיונות הנשגבים בהם דגלה תנועת ז'בוטינסקי."
זכיתי להיות אחד מהם. אני יכול להעיד, כי "בקה" היה התומך מספר אחת בי, גם כאשר כיהנתי כחבר בכנסת ה-13 וגם כאשר הוספתי להתמודד בקרב מתפקדי הליכוד.
בבית המחוקקים, שאת העבודה בו אהב מאוד, כיהן עד תום הכנסת ה-13, ואז חזר למשרד עורכי הדין המשגשג שלו. גם כ"לשעברניק" הוסיף יחד לפעול כאיש ציבור וכפעיל בהתכנסויות התנועה.
לא היה מאושר ממנו, באוקטובר 2006, כאשר "יד ושם" ערכו לכבודו אירוע חגיגי לרגל צאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי "חשכה לאור היום", על מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות. מאות התכנסו ובאו למיפגש המרגש בגבעתיים ובראשם יו"ר הכנסת ה-13 – רעו וחברו שבח וייס, איש מפלגת העבודה וניצול שואה בעצמו, והרב הראשי ישראל מאיר לאו. הם ודוברים אחרים לא חסכו שבחים מהספר וממחברו. היה זה מפגן של אהבה, שכמותו לא נראה במחוזותינו, לדב שילנסקי היקר והאהוב ולכל אשר פעל.
בהקדמה לספר כתב דב, בין השאר: "דלה לשוני וקצרה ידי מלתאר את השפל שאליו הידרדרה האנושות. אני כותב ואינני מבין איך לא התמוטטתי בעבודת הפרך, בקור המקפיא, כשלגופי צמודות אלפי כינים ומסביבי אימה וייאוש. מצאתי לנכון להסיר את הלוט מעל אירועים מאוסים ביותר... תוך כדי העלאת זיכרונותיי חולפת במוחי מחשבה: אולי זה לא קרה באמת, אולי זה חלום רע. אני שב למציאות ויודע, שאכן זה קרה. הבעל-שם-טוב לימדנו: 'השיכחה היא הגלות, הזיכרון הוא הגאולה.' ואני זוכר. זכור כל דבר. זוכר ולא שוכח. לא שוכח ולא סולח. זוכר ומספר."
בשנתיים האחרונות, בבדידותו בדירה שברחוב הירקון בתל-אביב, חזר "בקה" והשתקע בזיכרונות הנוראים הללו מן השואה. הוא חזר לדבר ביידיש עם אותם בודדים שבאו לבקרו, להעלות את זיכרם של חברי ילדות שלא זכו כמוהו להינצל ("כל הטובים הלכו"), וגם לחזור על ביקורת שהיתה לו על האופן שבו נתקבלו בזמנם הניצולים בארץ, "כאילו שאם ניצלת, אם שרדת, משהו לא בסדר היה איתך." ועדיין גם בערוב ימיו, והוא ידע שימיו ספורים, הרעיף רוח טובה על בן שיחו. דברי בדיחותא – בעיקר ביידיש – הוסיפו לקלוח מפיו, ודיבורו כבר לאה.
דב שילנסקי הובא למנוחות לצד שני היקרים לו: הבן חלל צה"ל יוסי והרעיה המופלאה רוחל'ה. אילו יכול היה לפקוח עיניו, בוודאי היה גאה על המאות שליווהו בדרכו האחרונה, על דברי ההספד שנשאו ראשי המדינה. ימתקו לך, "בקה" רעי ומורי היקר, רגבי המולדת, רגביה של ארץ-ישראל שכה אהבת ואשר למענה הקרבת את כל היקר לך. נזכור אותך ולא נשכח. נזכור ונספר.
(פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון", יום ששי, 10.12.10(
השריפה ביערות הכרמל הדגימה באיזו קלות-דעת מתייחסים מנהיגנו לביטחון העורף, ואיזה סדרי עדיפות מעוותים יש להם. לרוע המזל מה שהתגלה הוא רק קצה הקרחון.
לאחרונה חזרו והתריעו ראש אמ"ן הפורש ואחרים על הסכנה העצומה שאורבת לישראל (לנו) מטילי אויבינו. הגדיל לעשות האלוף גדי אייזנקוט שלא רק חזר והדגיש את הסכנה, אלא גם אמר שמערכת הביטחון אפילו לא מתכוונת לעשות משהו בנידון – אלא רק להגן על מיספר אובייקטים אסטרטגיים, ושכלל הציבור ידאג איש לנפשו.
חסן נסארללה מזכ"ל חיזבאללה, שאגר כבר כ-50,000 טילים במרתפיו, אינו מסתיר את כוונותיו. הבריחות העצומות מעיר לעיר בהתקפות הטילים הקודמות, ואזלת יד הממשלה להרגיע ולהשרות ביטחון, להגן על האזרחים המפוחדים ולסייע להם, או לשתק את מקורות האש, גרמו לו ליצור את "תיאוריית קורי העכביש" – לפיה הוא יפורר את החברה הישראלית ויזרע בה דמורליזציה אובדנית על ידי ירי טיליו.
אחת התעלומות הגדולות היא היעדר כל שיח ציבורי בעניין. הציבור שותק כעדר המובל לטבח. כאילו קיים קשר שתיקה בעניין: פניות לחברי הממשלה ולשר הביטחון, לנשיא, למנכ"ל משרד הביטחון, ליועציהם ולמקורביהם אינן עוזרות, ולא זוכות לתגובה. לא רק שאינן זוכות לתגובה מנומקת, אלא אינן זוכות לתגובה כלל. משרד הבטחון אינו מתיר לבעלי דיעה מנוגדת לשלו להופיע בכנסים (פתוחים או סגורים) בעניין ההגנה מטילים – גם אם אלו המבקשים להופיע הם עובדים נאמנים של המערכת, בהווה או בעבר (וזה כולל לא רק מדענים ומהנדסים, אלא גם מפקד חיל אוויר לשעבר, ועוד קצינים בכירים). כאילו שמיעת דיעה נגדית תמוטט משהו יקר ערך שחובה להגן עליו בכל מחיר. אפילו בג"ץ דחה עתירה בעניין החלטה של ועדת מומחים מטעם משרד הביטחון בנושא, בנימוק שאי אפשר לעתור כנגד ועדה בעלמא, אלא רק נגד חבריה – שאת שמותיהם מסרב המשרד לחשוף.
פניות חוזרות ונשנות לעיתונאי ביטחון מובילים בתקשורת לא הועילו. אלו לא ינשכו את היד המאכילה אותם בהדלפות.
על רקע זה אני מרשה לעצמי לשלוח לך מצגת, בתקווה שתעזור לפרוץ את מחסום השתיקה ותיצור שיח ציבורי.
מנהיגינו חייבים לספק לנו תשובה אמיתית ומנומקת בעניין. תשובה מסוג "אתם לא מבינים שבו בצד בשקט" אסור שתהיה מקובלת עלינו.
אהוד: אחת הסכנות החמורות ביותר בסיבוב הבא של החיזבאללה נגדנו נעוצה בחשש לכישלוננו הבלתי-נמנע בחזית הטלוויזיה. המנוולים השיעים הללו למדו משהו, שבו השתמשו כבר במלחמת לבנון השנייה: את כל המנהרות והבונקרים לטילים ארוכי הטווח שלהם – הם בנו תחת בתי-חולים, מסגדים ובתי-ספר. עכשיו תארו לעצמכם את התוצאות התקשורתיות בעולם ובעיתון "הארץ" ודומיו – כאשר חיל האוויר שלנו יצטרך להשמיד את המטרות האלה וזאת כדי שהטילים ארוכי-הטווח המוחבאים בהן תחת ילדים, חולים ומתפללים – לא יפגעו בחיפה, בתל-אביב ובשאר ערי ישראל, בשדות התעופה הצבאיים, בבסיס של טילי יריחו או בכור הגרעיני בדימונה!
הלא זה ידוע בכל העולם שאנחנו כיום המדינה היחידה המבצעת ג'נוסייד!
אסון השריפה הגדולה בהר הכרמל נמצא בכותרות החדשות ואין ספק שהוא מסמל יותר מכל את אופיינו כאומה. ככל שחולפות השעות ניכר שאנו נמצאים במלחמה ואסון הטבע שנחת עלינו בלא סיבה מגלה במלוא העוצמה את מהותנו הלאומית. האש "פרצה" כמו במלחמה. פרצה עלינו אש תופת כמו בקרב. כולנו הבטנו במרקע הטלוויזיה באש שהזכירה לנו אש קרב. המראות על מסך הטלוויזיה הזכירו לכולנו מאורעות מסרט מלחמה.
הנהגתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בימים אלה מזכירה לנו הנהגה בימי מלחמה. הקולקטיב התרכז סביב מנהיגותו בימים הראשונים וכולנו התפעלנו מיכולתו הווירטואוזית להשיג עזרה בינלאומית. האירוע המקומי פרץ את גדרות גבולות ארצנו והפך לאירוע בינלאומי גם בזכות המאמץ של המנהיג לשוות לטרגדיה המקומית היבט בינלאומי.
מי לא התגייס לטובתנו? יוון, טורקיה של רדואן שבימי רגיעה כבר לא שמה עלינו, פוטין שלא ממש הבנו מה הוא השתחל לעניין, מטוסים גדולים היו בדרך אלינו ממש כמו בימי קרבות. מטוסים ענקיים היו בדרך אלינו עם "תחמושת" שתסייע לנו לגבור על "האויב הנורא" שהתרגש עלינו. כשחזינו במו עינינו במטוסים ענקיים יום אחר יום הבנו שאנו מתקרבים ל"נצחון".
ראש הממשלה ניצל את האסון שלנו כדי לגייס לאומים אחרים להזדהות עימנו. העזרה הגיעה מתוך הזדהות אנושית של אומות העולם עם הכחדת שמורת טבע ופגיעה בבעלי חיים. השריפה הפכה לאסון לאומי ברגע שאוטובוס מלא בצוערי שב"ס נקלע לאש. מכאן התגלגל האסון ולא היתה לנו שליטה עליו. למעשה, מהרגע הראשון שנחת עלינו האסון הזה נקלענו למצב שהוגדר על ידי כל אמצעי התקשורת במושגי מלחמה. לא יכולתי להתעלם מן המושגים הסמנטיים שהשתמשו בהם כל כתבי החדשות והעיתונות. למעשה צרם לי שהשריפה שהתרחשה כאן ואיבדנו בה חיי אדם תוארה במושגים כוחניים.
מן הרגעים הראשונים חשנו שאנו נמצאים במלחמה והשפה התגייסה לשדר עבורנו את מה שאנו מסוגלים להפנים בעת מלחמה.
האם אין לנו ברירה בהתייחסנו למוות הרואי במהלך שריפה אלא לתארם במושגי המלחמה. האם אנו, שחיים על חרבנו לא מסוגלים לבטא כאב עמוק בלא לקשור בין סמנטיקה של קרב ומלחמה לבין כאב שאין לו גבולות. כשאנו מלווים את חללי האסון אנו חשים שיצאנו מקרב עקוב מדם. אנו מבכים את ההולכים כאומה למודת כאב, ומקבלים עלינו את הגורל המשותף של הכאב גם בהכרזת ראש ממשלה על יום אבל לאומי. הצוערים מקבלים מיד מעמד של חללי צ.ה.ל גם מתוך התחושה שהם עמדו בחזית והקריבו את חייהם למען מטרה שנדמית כמטרה המוצבת בקרב אמיתי.
המונחים שחזרו ועלו עם התגברות השריפה. "לגייס" "מחסני תחמושת לכיבוי שריפות" "להילחם באש" "הפוגה בקרב מול האש" "גיוס צי מטוסים" "נלחמים בלהבות" "מחדל" והנורא מכל "קורבנות השריפה" כמו היתה כאן מלחמה שגבתה קורבנות. אחד הנספים "ראה את המוות מיספר פעמים במלחמות ונספה במלחמה על האש." אם נדמה לנו שסמנטיקת לשון המלחמה תיכבה עם שוך הלהבות הרי שאין סיכוי לרגיעה. גם בימי רגיעה אנו ממשיכים לחשוב במונחי לוחמה. גם אחר כיבוי השריפה תמשיך הסמנטיקה ה"מלחמתית" לשלוט בלשון.
שימו לב לדברי ראש הממשלה היום (5.12.10) בביקור בעוספיה: "הכרמל זה משהו מיוחד ולכן יש כאן נכונות בינלאומית לשקם את מה שנהרס. ההתגייסות הבין-לאומית כללה גם את שכנינו הערבים, קיבלנו עזרה ממלך ירדן עבדאללה, מנשיא מצרים, מראש הרשות. הודיתי להם על כך. מי ייתן שמהאסון הזה יצמח טוב, יצמח שלום."
שוב המלחמה נכנסת לתוך אסון הטבע כדבר מובן מאליו. אין לנו זמן לחשוב על עירוב התחומים שהפך לשגרה בחיינו. כל "אירוע" – אנו מחיילים אותו. בכל "אירוע" אנו מפצים את עצמנו במונחים שעל פיהם אנו חיים. אנו מבינים רק כוח. לכן גם המנהיגים שלנו מדברים אלינו בלשון זו. רק כאשר מתחולל הנורא מכל אנו מבינים עד כמה רבה אוזלת ידינו. שאר הזמן אנו שאננים וחיים בתרבות "הסמוך עליי".
הטיפול באוזלת היד שלנו יהיה תמיד במערכה חדשה. הטיפול יהיה תמיד במלחמה. זו תהיה מלחמה בה ילחמו אלה באלה כל גורמי המערכת. יחפשו את האשמים כדי "לתלות אותם" בכיכר העיר. רצוי גם לברר במהירות מי אחראי למחדל הזה. בימים הראשונים התעוררו שמועות זדוניות שהאש התלקחה ממשפחה רשלנית בעוספיה שבניה עישנו נרגילה. ההאשמות הללו נבעו מן הרצון שלנו למצוא את האוייב שמפניו עלינו להישמר. סביר להניח שאש שפרצה במיספר מוקדים לא התלקחה מאותה משפחה. השמועות הללו נטעו בקולקטיב תחושה שיש "אשמים" "אוייבים" והטיבו להרגיע את הכעסים שרחשו מתחת לפני השטח ככל שהתברר גודלו של האסון. זה מזכיר שמועות שצצות בעת מלחמה אמיתית בה מחפשים מרגלים בקרב האוכלוסייה.
שוב הסמנטיקה השזורה בחיינו השתלטה על הווי החיים שלנו בארבעת ימי השריפה.
באחת הידיעות קראתי על ההשתלטות "המהירה" על השריפה, במקומות אחרים משתלטים על שריפה ב-21 יום וכאן הצלחנו "לכבוש" את האש בזמן קצר יחסית בסיוע כוחות רבים, כל הטרמינולוגיה משוייכת למושגי הקרב. כשאני שומעת זאת עולה בי אסוציאציה מוטעית של קרב מהיר ויעיל. ההישג הזה שלנו חייב להיות מונצח במילים כוחניות. אחרת אין אנו מבינים. במידה רבה הכאב שספגנו כעת הוא גם כאב בלתי רגיל כמו בטרגדיה יוונית, כדי לעבור תהליך של קתרזיס אנו חייבים לסבול באורח בלתי נסבל. קיבלנו את מנת הכאב כעת, קיבלנו את מנת הדם שלוקחה מאיתנו במידה רבה כי חיינו הם כאלה. אנו לא מסוגלים להכין את המהלכים הבאים בארגון מופתי.
חקירת הימים האחרונים כבר כמעט מסתיימת, נאמר לנו שלינדשטראוס כבר מסיים לכתוב את מסמך הביקורת שלו. האם אין אנו ערוכים מראש לקבלת הדו"ח של ועדת החקירה? האם אנו לא מכירים דרך אחרת?
כוחות הכיבוי הקימו חפ"ק, חוליית פיקוד קדמית, פעילות כיבוי השריפה הגדולה התבצעה בדרך צבאית מיליטריסטית. אף פעם לא חשבתי שפעילות צבאית מיליטריסטית תפריע לי. אך היום, כעת, כששוככות להבות האש, אני מהרהרת בכוחה של הלשון. אני מהרהרת באימוץ הזהות הכוחנית שלנו. בהיותנו מאמינים שרק במושגי כוח נוכל לנצח כל דבר. שריפה אחת האירה לי את האמת אודות זווית הראייה שלנו כאומה. ושוב אנו אותה אומה קטנה הנלחמת על קיומה בין עמי האזור. אנו מקבלים סיוע מאבו מאזן ומשפשפים את עינינו כלא מאמינים שכבאי כל העולם מתאחדים. פתאום מתחוור לי שאין הבדל בין הכבאי מזיכרון יעקב לבין הכבאי מן הרשות הפלשתינאית. כולנו מגינים על הקרקע, כולנו מגינים על הבית שלנו. כדור הארץ שקיבל כעת כוויה נוראה וסובל פצעים כואבים, אצלנו בהר הכרמל, הצליח להנחיל לי את מושגי היסוד עליהם אנו חיים כאן. מושגים מוטעים של כוחנות. מושגים מוטעים של שליטה בכאב הקולקטיב.
הכוחות המשולבים בפעילות כיבוי השריפה אינם רק מיחידות כיבוי אש אלא מערכות צבאיות מגוייסות כדי להילחם באש. כבר ברגעים הראשונים אימצנו את מושגי המלחמה כדי לתאר את המלחמה במוקדי השריפה הגדולה.
האם רק אנו כאומה נלחמים באש כמו בקרב. האם הכפרי היוצא להגן על שדותיו מפני השריפה משתמש בסמנטיקה של מלחמה. האם רק עמים עם מורשת קרב "נלחמים" באש. האם כיבוי שריפה היא מונח קרבי. כשמתרגמים את המונחים לשפה אחרת מוצאים שגם בשפות אחרות משתמשים במושגי מלחמה. אנו לא יחידי סגולה בשימוש הסמנטי הזה. אנו מעצימים זאת.
האם האש על הכרמל היתה הצתה מקרית או פשוט מישהו במכוון פתח נגדנו בקרב? ואם היה כאן קרב בימים האחרונים הוא היה קרב בו היינו חסרי אונים מול כוחות הטבע. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, שילמנו מחיר יקר מאוד, שילמנו מחיר כואב מאוד. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, אנו מחפשים את האשמים ויוצאים שוב למלחמה וחוזר חלילה.
האם לא נלמד לקח?
אהוד: את כנראה סבורה שאם "תאזרחי" את תיאורי ה"מלחמה" בשריפה בתקשורת – את תוכיחי בכך שקיימת מציאות אחרת גם בעוד תחומים, שבהם אנחנו יכולים שלא להסתמך על הכוח שלנו! – והרי זו כמובן מחשבה חסרת מציאות. אנחנו לא חיים לפי סמנטיקה אווילית או לפי הגדרות פוליטיות – אלא לפי המציאות של המזרח התיכון, וגם אם גם איראן היתה שולחת לנו שתי כבאיות ומטוס אחד, האיום הכוחני מצידה עלינו לא היה משתנה כהוא זה, שהרי באופן כלל לא סמנטי אלא כוחני בתכלית – החרא ד"ר לשם-כבוד מאוניברסיטת ביירות מחמוד אחמדיניג'ד – כבר איים גם לשרוף אותנו!
ואם לא איכפת לך, ההיחלצות ה"כוחנית" של מדינות בעולם לעזרתנו, אפילו שזה עלה לנו הרבה כסף, אולי ציננה קצת מחשבות של אחדים מאוייבינו הכוחניים מבית ומחוץ שסברו שהנה גילו דרך חדשה לפגוע בנו – לשרוף עלינו את יערותינו!
ואגב, ההצתות הן גם חלק מהמלחמה הכוחנית של הטרור הערבי-פלסטיני נגדנו, אף כי נראה כי השריפה בכרמל לא היתה בגלל הצתה אלא בשל רשלנות רגילה שגם בדל סיגריה בוערת של יהודי בערימת קש עלול לגרום לה, לשריפת הענק.
לפני שנים רבות אמרתי לאחד מעמיתיי, איש ימין מובהק, שעם ישראל איננו חפץ בשטחי יהודה ושומרון, שכן אילו היה חפץ בהם היה מיישב בהם לפחות מיליון יהודים, ובכך קובע עובדות מוגמרות. אותם ימים ישבו בשטחים כ-100,000 יהודים. מאז, כאמור, עברו שנים רבות ובשטחים יושבים כ-330,000 יהודים. זה עדיין לא מיליון, זה רק 5% מתושבי הארץ היהודים, ופחות מ-10% מתושבי השטחים הערבים. עם ישראל ככל הנראה עדיין אינו חפץ בשטחים, ומעדיף לשבת במרכז הארץ, במחירים מרקיעי שחקים, ולא בשטחים, בהם אפשר לזכות בדיור בחצי חינם. אבל, עם זאת, ההתנחלות היא ככל הנראה עובדה מוגמרת. לאמור, מיעוט של כ-5% מאזרחי ישראל כפה את דעתו על הרוב המכריע, שבמידה זו או אחרת מסתייג מההתנחלות ומבקש פשרה טריטוריאלית. זה כמובן מאוד לא דמוקראטי, אבל לרוע המזל זה הרבה יותר גרוע, זה מהווה איום חמור ביותר על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקראטית.
המצב הקיים הוא של מדינה אחת, בין הים לירדן, שיושבים בה שני עמים. כרבע משטחה של המדינה איננו שייך לה על פי החוק הבינלאומי ולפי החוק שלה עצמה, שכן השטחים המכונים "יהודה ושומרון ורצועת עזה", או לחילופין "הגדה המערבית וחבל עזה", מעולם לא סופחו רשמית למדינת ישראל, והם מוגדרים בחוק הישראלי כשטחים כבושים, הנתונים במשטר צבאי. לדעת רבים בארץ ובעולם זהו מצב לא נסבל. עצם העובדה שאין קץ לדיבורים על שינוי המצב מוכיחה שהמצב הנוכחי אינו יכול להמשך, והפתרון שרוב מכריע בציבור הישראלי והפלשתיני, וכן גם רוב מדינות העולם המערבי תומך בו הוא "שתי מדינות לשני עמים". למעשה, זהו הסיכוי האחד והאחרון לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אפשרות זו תחייב פינוי של יישובים רבים, מבצע לגמרי לא פשוט, ואולי גם לא אפשרי, אבל האלטרנטיבה היחידה היא מדינה אחת, ריבונית, על כל שטחה של ארץ ישראל. לאמור, ישראל תיאלץ לספח רשמית את שטחי יהודה ושומרון. אגב, הרשות הפלשתינית דוחפת אותנו לכך.
המתנחלים שתומכים באפשרות זו מעלימים עין מהבעיה הדמוגראפית שתיווצר, מן הסתם הם צופים טרנספר ואפרטהייד, לאמור, ערביי השטחים, אלה שלא יגורשו מכאן, לא יזכו באזרחות ישראלית מלאה, אפילו לא בזו שזכו בה ערביי ישראל. זה יהיה מצב בלתי נסבל מבחינתם של הפלשתינים, ולא פחות מזה של כל אומות העולם, בהן גם ארצות הברית והאיחוד האירופי, ובודאי גם חבר העמים, סין, הודו וכל היתר, בהן גם מדינות גרועות מאיתנו, בהנהגת ארגון האומות המאוחדות. ישראל תזכה למנה גדושה של גינויים, חרמות וסנקציות, גם מצד מעט הידידים שנותרו לה. כן, גם מצד ארצות הברית.
אפשר אמנם לומר, מאז ומתמיד היה העולם נגדנו, ואף עמדנו בזה, נעמוד גם הפעם. ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה אחרת. אבי המדינה, דוד בן גוריון הזכור לטוב, טבע את המושג "אום-שמום". הוא אמר, לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים. הוא אכן היה גיבור אמיתי, כשכנגד כל הסיכויים הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, זה היה ללא ספק מעשה נועז, אבל יש לזכור שבאותם ימים תמכו בו גם ארצות הברית וגם ברית המועצות. אבל לאחר "מבצע קדש", לאחר שהכריז בן גוריון על "מלכות ישראל השלישית ממטולה עד טיראן", "הציעו" לו אייזנהאואר וקוסיגין לסגת מסיני, והוא קיפל את הזנב והחזיר למצרים את הכול, עד לשעל האחרון. ללמדך, שבמציאות הבין לאומית חשוב מה עושים הגויים יותר ממה שאומרים היהודים.
היו לנו עוד כמה וכמה גיבורי של "אף שעל", אבל רבים מהם חזרו בהם, בגין ועזר ויצמן, שרון, לבני ומי לא. אפילו משה דיין, שהכריז ש"עדיף שארם א-שיך בלי שלום משלום בלי שארם א-שיך," היה מראשי אדריכלי השלום עם מצרים, שבעקבותיו החזרנו הכול, עד טאבא ועד בכלל. יתר על כן, היה מעניין לראות מה יעשו הישראלים כשהדרכון שלהם יהיה חסר תוקף, כיון שכל, או מרבית, מדינות העולם לא יכירו בו, ונתב"ג יהיה שומם מאין יוצא ואין בא. זה עוד לא הכול, כיצד נעמוד מול עולם שאינו מוכר לנו דלק, מכונות, נשק, ואינו קונה מאיתנו תוצרת חקלאית או תעשייתית, ואפילו לא הי-טק. כיצד יעמדו בזה הישראלים? זוכרים עדיין את "האחרון מכבה את האור"? כדאי גם לשים לב לכך שאפילו היהודים בארה"ב ובאירופה מתחילים להתנער מישראל, נמאסנו עליהם. כדאי גם לזכור שישראל איננה דרום אפריקה וגם לא צפון קוריאה (שנתמכת בידי סין), אין לנו את אוצרות הטבע שיש להם, נוכל אולי לנפנף בנשק הגרעיני שאולי יש לנו, טוב לא ייצא מזה.
במוקדם או מעט במאוחר תיהפך ישראל בעל כורחה, בלחץ העולם כולו, במיוחד של ידידיה המעטים, למדינת כל אזרחיה, מדינה דו-לאומית. בלית ברירה תעניק מדינת ישראל לכל ערביי השטחים אזרחות ישראלית מלאה, ובעל כורחה תנהיג שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה, כי ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה.
במצב זה אין זה מן הנמנע שאחמד טיבי או ברגוטי או אפילו הנייה, או אחד מהנכדים שלהם, יהיה ראש הממשלה שלנו. אולי זה לא כל כך רע, השמאל הקיצוני בעולם ובארץ תומך באפשרות זו (כמו שקורה לעיתים, הקצוות נפגשים, שמאל וימין קיצוניים חותרים לאותה מטרה!), אבל יהודים ישראלים רבים, ששאיפת חייהם היתה לחיות במדינה יהודית, יעזבו את המדינה. מעט-מעט תתרוקן המדינה מאזרחיה היהודים, כפי שכבר אירע בסוף ימי הבית השני.
עמלם ודמם של שלושה וארבעה דורות יורדים לטמיון, לא יהיה גם מי שיאמר על כך קדיש.
אהוד: כשאני משווה את המצב כאן לפני 132 שנה, כאשר סבי יהודה ראב בן עזר [שאותו זכיתי להכיר עד מלאת לי 12 שנים] – חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה [בחנוכה תרל"ט, 1878], בארץ-לא-ארץ עם רוב ערבי ושלטון תורכי-מוסלמי – – כשאני משווה למצבנו כיום, ומוסיף עליו את ההפרש שבין אז לעכשיו – קדימה לעוד 132 שנים, לשנת 2142, אזיי אם יימשך התהליך המופלא של בניית הארץ – אנחנו אמורים להיות אחת המדינות החזקות והמשגשגות שבעולם.
נכון, אולי תהיה כאן פחות "דמוקרטיה", כלומר, פחות סיוע ממלכתי לאותו חלק בציבור המבקש להרוס אותנו, אבל אנחנו נישאר המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, וזאת חרף כל חזונותיך הקודרים! – לנו אין לאן לברוח כי או שהפלסטינים ישחטו את כולנו כאשר יתפסו את השלטון באופן "דמוקראטי" כמו הנאצים בגרמניה – או שאנחנו נמשיך לשלוט ולחיות כאן חרף כל הקמים עלינו לכלותנו מאז מעולם וחרף כל המדינות המושחתות והצבועות שבעולם, שאתה מתפעל כל כך וגם מודאג מהטפות המוסר שלהן! שישה מיליון יהודים בישראל עם צבא חזק לא יילכו לאיבוד, אני מבטיח לך! אירופה המתאסלמת היא העומדת בתור ללכת לאיבוד היא והנפט הסעודי והעיראקי!
בחב"ע (598) הביא אלישע פורת "שיר רחוב משנות החמישים".
ובכן, אלישע יקירי, זהו סילוף סטאליניסטי. טיפוסי לאנשי עמק חפר שגדלו לאור החושך של הדגל האדום המעוטר בפטיש ומגל צהובים. השיר האמיתי לא היה שיר רחוב אלא פזמון סימטה. להלן מילותיו, טרם שסולפו, טרם שנעקר מהן חינן:
"הדוד אפרים והדודה רוזה
הזדיינו שנתיים באותה הפוזה.
עד שנמאס להם ולא רצו יותר,
אז הם עברו לדבר אחר."
כך זימרו נערי הגליל וילדיו בשנים התשי"ד-התשט"ז. היצירה – ועל כך כתב חוקר הזמר העברי אלתר קונצמן בספרו "על הדבש ועל המה-שמו" – היא פרי רוחם הפיוטית של נערי כיתה ט' באיילת השחר.
כל מי שגורס אחרת או משבש את השיר – הרי זה חוטא ומחטיא את הציבור. כן, הגיע הזמן לסתום את הפה לשמאלנים הללו שמסלפים ומעוותים הכול, ואף אינם בוחלים בהוויית נעורים עבריים, ספוגת יצרים עבריים. זו ההווייה הישראלית האמיתית שהגליל האהוב עלינו כל-כך הניב בעשור תש"י-תשי"ט, עשור הידוע בחוגי השמאלנים כשנות החמישים. סמולנים – נמאסתם!!
לפי הקריטריונים שקבע מתי דוד, המגדירים מהו פשיזם ("השמאל האנרכיסטי זקוק לחינוך פשיסטי", גיליון 598) ברור שהמפלגה הנאצית שבראשה עמד אדולף היטלר לא היתה פשיסטית בשנת 1925. היתה אז דמוקרטיה בגרמניה, חופש דיבור וחופש עיתונות. לדעתי מתי דוד זקוק לחינוך פשיסטי כדי להבין שגם במדינה דמוקרטית יכולים להיות פרטים וגופים בעלי נטיות פשיסטיות חזקות הבאות לידי ביטוי בדבריהם ובמאמריהם.
רון וייס
רמת-גן
שבת שלום,
תקוה וינשטוק
אסתר גולדנברג
כיליד תל אביב 1925 אני זוכר היטב את השכונה. משנת 1937 התגוררנו בסוף רח' ריינס ובירידתי לחוף הים חלפתי ע"פ השכונה.
ברשימתך השמטת את שם האונייה 'הפורצים', שפרצה את הסגר הימי הבריטי בליל ה-3-4 בדצמבר 1947.
כמה מנערי השכונה שירתו בפלי"ם. אני זוכר את יוס'לה הובר-דרור, שלימים הקים את זרוע הצוללות בחיל הים ואת שאול אהרונוב-אורן, חבלן ביחידת הצוללנים בשייטת 13.
בברכה,
יהודה בורשטין-בן-צור
רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק י"ב / עם אחרית דבר ורשימת המשתתפים
בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.
מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.
פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.
עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67', ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48' ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].
והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מבינינו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.
[האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]
כאשר מביא איז'ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.
*
במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, "הדודנים" – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קופייה" (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: "אלע מנטשן זיינן ברודער".
עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.
*
האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ'וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.
יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג'נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב"אסותא" כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.
ואני עוד ראיתי את לורט המסכנה שוכבת שם בשנה הראשונה של המדינה, שבה הוציאו לי בניתוח ב"אסותא" את האפנדיציט, ואני חושב שאחר-כך מתה.
*
אחרית דבר
בגילי, העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני כיובל שנים משפיע עלי מאוד.
הלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, מופיע בשנתי אבא, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו אורחים – יהושע סלומון, ראש המועצה של חובבי-ציון, שחוזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, שבה לא השתתף מעודו, ועימו אפרת אשתו. אדון ג'ייקוב מאיירסון, מעשן סיגר מלופף בבולים, קרח ובעל פני-ילד של וינסטון צ'רצ'יל. טוב, בחלומות זה תמיד יוצא קצת מצחיק. ואני שמח שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים, גם על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות אחוזת יוספיה והמושבה חובבי-ציון, ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם – אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בחיים שראיתי בימי ילדותי בכפר.
אבל הפעם איני מצליח. כדרכי אני מתחיל להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום חשוב לי להסביר לראש המועצה סלומון, זה שהפורשים פוצצו לו את הקבינט – שהגירוי הראשון שלי להיזכר בסיפורים האלה התרחש כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ואז נזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים, ומהן נמשך ומשתלשל כל הסיפור כולו – ובעודי נסחף בדיבוריי מוציאה אמא מתא הפרפקטשיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומכל זכוכית מפמפם, תבניות אמאיל אפורות ובהן מאפה בטטות וחצילים ברוטב עגבניות, ואומרת שאני מפריע לאורחים בסעודתם, ואני משתתק.
תל-אביב, ספטמבר 1991 – אפריל 1992
*
D. MORTON
47Lyttelton Road
LONDON N2 OUD
ENGLAND
2nd April, 1992
מר בן-עזר היקר,
שמחתי על מכתבך אשר החזיר אותי בבת-אחת לתקופה שחשבתי כי איש אינו זוכר. מיד לאחר המאורעות, שאתה מזכיר, הוכרחתי לעזוב את ארצך ולא שבתי אליה עוד. הצטערתי מאוד לשמוע, אמנם באיחור של כארבעים-וחמש שנה, על מותה של לורט מאיירסון בנסיבות כה טראגיות.
אין לי התנגדות שתפרסם, בספר שאתה כותב, את כל הידוע לך על אותם ימים ועל אותו לילה במרתף האחוזה של יוספיה, שאותו לא אשכח עד אחרון ימיי. אגב מקטרת הפטרסון שהצילה את חיי עדיין ברשותי, אך לצערי הרופא אסר עלי לאחרונה את העישון.
כידוע לך איני קורא עברית, ולא אוכל לעבור על כתב-היד שלך, אך אני מקווה שאאריך ימים לקרוא את ספרך אם יתורגם לאנגלית.
איני יודע מה ידוע לך על לילה אחד בבית-המלון "עדן" בירושלים. בכל מקרה אבקשך שלא תכתוב דבר על כך, ואני סומך על הגינותך, שחשתי בה מבין השורות של מכתבך.
באשר לשאלותיך האחרות, צר לי לומר כי מימיי לא הכרתי אשה יהודייה בשם גב' ויוי דהאן, ואין לי גם כל קשר לבנותיה הנקראות אילנה וכרמלה. למיטב ידיעתי, גם למייג'ור קמפבל המנוח לא היה מעולם קשר עם אשה יהודייה בשם זה.
ולבסוף, חשוב לי להביא לידיעתך כי השתדלתי תמיד להשתמש בכוח סביר ולנהוג בהגינות בחקירות. מעולם לא עיניתי ולא הרגתי מישהו מהבחורים האמיצים שלכם, ואני לא שומר בלבי טינה לאף אחד, למרות כל מה שעבר עלי באופן אישי.
שלך בנאמנות,
דניס מורטון
נ.ב.
על דודך אלכס אולי שמעתי, אך לא היכרתיו באופן אישי, ולמיטב זכרוני הוא גם לא היה בין הנחקרים אצלי. איני יודע מדוע דווקא מייג'ור קמפבל הביא לכם באותו לילה את המכתב על מותו המיסתורי.
*
עו"ד ישעיהו סטרוייצקי
רח' החשמונאים 88
תל-אביב 67011
3 באפריל 1992
רשום
מר בן-עזר הנכבד,
מרשתי, גב' אילנה מור, ייפתה את כוחי להתרות בך שתפסיק לשלוח אליה מכתבים ולהטרידה בטלפון. לא היא, ולא אימה גב' חיה דהאן, אינן מעוניינות להיפגש, להתכתב או לקיים איזה שהוא קשר איתך ועם השקרים שאתה מנסה להפיץ עליהן על ידי כתיבת ספר דוקומנטארי-כביכול, "הלילה שבו ניסו לתלות את הסרג'נט מורטון", שעליו סיפרת להן.
ביכולתי לספק לך בשמן רק את הנתונים כדלקמן: אחותה של אילנה, כרמלה מורטון, עזבה לפני שנים רבות את הארץ, נישאה לאנגלי, מבוגר ממנה בעשרים שנה, התגרשה ממנו לאחר זמן קצר. אחר-כך נישאה ליהודי מקומי בלונדון, אך שמרה על שמה הקודם ונעשתה פעילה בחיים הפוליטיים וכיהנה קדנציה אחת כחברת בית-הנבחרים מטעם הלייבור, באיזור הבחירה שלה בווסט-המפסטד. למרבה הצער, נפטרה במחלת הסרטן לפני שנים אחדות.
בכל שאר השאלות שהצגת למרשתי ולאימה במכתביך ובהטרדותיך הטלפוניות – יש עילה לתביעת-דיבה על הוצאת לשון הרע, אשר תוגש נגדך אם תפרסם או תיתן פומבי למשהו מכל זה, בכל צורה שהיא. מרשתי, גב' אילנה מור, היא ספרית צמרת ידועה ומצליחה בתל-אביב, מפורסמת ומקובלת בחוגים רבים, זכתה בעבר בתואר סגנית מלכת היופי והיתה דוגמנית ידועה, ודחתה תמיד בתוקף נסיונות לפגוע בשמה הטוב ולהפיץ שקרים על אורחות חייה. סיפוריך הבדויים על אימה ועליה עלולים לגרום לשתיהן נזק רב, ולכן בא מכתב זה להזהירך מראש.
דומני כי לא מיותר להזכירך בהקשר זה את השם שיצא לך ככותב ספרי פורנוגרפיה מן הסוג הזול, עובדה שוודאי לא תקל עליך, בבוא היום, לטעון לזכותך בערכאות.
בכבוד רב,
עו"ד ישעיהו סטרוייצקי
*
אודי,
התקשרה אשה מבוגרת בשם ציפה קפלן, שהיתה מורה שלך ברמות-הצופים כשהיית ילד. קראה באחד העיתונים שאתה כותב רומאן דוקומנטארי על אותה תקופה, ומבקשת שתתקשר איתה בהקדם, מפני שיש לה לספר לך משהו חשוב מאוד שאתה לא יודע.
*
רשימת המשתתפים ברומאן
ותפקידיהם
לפי סדר הא"ב של השמות הפרטיים
אברומה, "הראש" – מפקד המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
אווה יואל – אשתו של המכונאי פטר יואל, מאחוזת יוספיה.
אורי בן-עמי – אני.
אחמד – עובד ברפת של אחוזת יוספיה.
איברהים – מנהיג ה"שאבאב" בכפר אום-אל-זעתר.
איז'ו – מהמושבה חובבי-ציון. כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.
אילנה דהאן-מור – בתה הקטנה של ויוי דהאן ממושב כפר-מאהלר, כנראה מסרג'נט מורטון.
אלי הארוך – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
אלי זלינגר – נער ממושב רמות-הצופים.
אליהו שפירא – בעלה של שושנה, אביהם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.
אלימלך שפירא – סופר ותיק מהמושבה פתח-תקוה, מחבר הספר הנדיר "הירקון שבלב", יפו, תרפ"ה-פ"ו. ראה רשימת ביקורת שפירסמתי עליו במדורי "ספרי דורות קודמים" בעיתון"הארץ" מיום 3.3.1972.
אלכסנדר בן-עמי – גר ברומא, כנראה דוד של אורי בן-עמי.
אמנון שפירא – בנם הבכור של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.
אפרת סלומון – אשת יהושע סלומון, ראש המועצה המקומית חובבי-ציון.
ארקאדי – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
בן-עמי – מנהל אחוזת יוספיה, אביו של אורי בן-עמי. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-אורי.
בצלאל פוקס – קצב מהמושבה חובבי-ציון.
ברל – רפתן באחוזת יוספיה.
בת-עמי רוזין – אשתו של מקס רוזין, מהמושבה חובבי-ציון.
גבריאל דויטש-דרור – מורה ומשורר מהמושב רמות-הצופים.
גברת בן-עמי – אימו של אורי בן-עמי, מאחוזת יוספיה.
גיורא הורביץ – נער מאחוזת יוספיה, בנם של חיים וסבינה הורביץ.
גרשון גרין – מסגר ונפח המושב רמות-הצופים.
ג'וזף (ג'ו) מאיירסון – סטודנט מלונדון, בנו של ג'ייקוב מאיירסון ואחיה של לורט, מאחוזת יוספיה.
גידי ישראלי – נער, אחיה של צפרירה ישראלי, מהמושב רמות-הצופים.
ג'ייקוב מאיירסון – הבעלים של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ז'וזף.
דב (דובז'ה) שפילר – נוטר באחוזת יוספיה.
דודל (דוד) גבעוני – הנהג של אחוזת יוספיה.
דוקטור וולף – רופא וטרינר מהמושבה חובבי-ציון.
דינה שפילר-בן-עמי – עו"ד, בתו של דב שפילר, מאחוזת יוספיה.
דניס מורטון – סרג'נט בריטי, כנראה אביה של אילנה דהאן.
הג'ינג'ית – חברת המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
המספר – גם כן אני.
הנזי שטרנבאך – בעלה של לוצי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.
הנס דיכטר – בעל בית-קפה במושב כפר-מאהלר.
הסבל – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
הקאובוי – שרעבי, חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
השחור – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.
ויוי דהאן – אימן של כרמלה ואילנה, מהמושב כפר-מאהלר.
ויקו (ויקטור) בן-עמי – מאיטליה, בן של אלכסנדר בן-עמי.
ולטר שיינקראוט – בעל חנות-מכולת במושב כפר-מאהלר.
זריפה – אשתו של אחמד, העובד ברפת של יוספיה, מאום-אל-זעתר.
חיים ברלין – שוטר בתחנת-המשטרה במושבה חובבי-ציון.
חיים הורביץ – השומר של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ג'ורי.
טלי רסקין – נערה מהמושב רמות-הצופים.
יהושע סלומון – ראש המועצה המקומית של המושבה חובבי-ציון.
ינוקא – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.
ירוחם ישראלי – מזכיר המושב רמות-הצופים, אביהם של צפרירה וגידי, ובעלה של שרה ישראלי.
ישעיהו סטרוייצקי – עו"ד, מתל-אביב.
כרמלה דהאן – בתה של ויוי דהאן, מהמושב כפר-מאהלר, כנראה ממייג'ור קמפבל.
לויטננט ברדליי – מאנגליה, מפקד שריונית בריטית.
לוצי שטרנבאך – אשתו של הנזי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.
לורט מאיירסון – בתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה.
ליזה מאיירסון – אשתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה, אימם של לורט וג'ו.
מאיה שפירא – בתם הקטנה של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.
מאיר פולאק – חבר המושב רמות-הצופים.
מוריי קמפבל – מייגו'ר בריטי, בעלה של מילי. כנראה אביה של כרמלה דהאן.
מזל צדוק – הנכה, בעלת-הבית של אברומה "הראש", מהמושבה חובבי-ציון.
מסעודה – אימו של תופיק, מהכפר אום-אל-זעתר.
מילי קמפבל – אשת המייג'ור קמפבל.
מקס רוזין – בעלה של בת-עמי רוזין, פקיד האחוזה יוספיה, מהמושבה חובבי-ציון.
נואר – שומר השער באחוזת יוספיה, נער מהכפר אום-אל-זעתר.
נפתלי קפלן – מפקד בהגנה, גר באחוזת יוספיה.
סבינה הורביץ – אימו של גיורא ואשתו של חיים הורביץ, מאחוזת יוספיה.
סימה זלינגר – אימו של אלי זלינגר, מהמושב רמות-הצופים.
ספקי – בחור מהמחלקה של רפי המ"מ.
עבד – שותפו של איברהים, מהכפר אום-אל-זעתר.
עמירם גרין – בנם של שרה וגרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.
פטר יואל – בעלה של אווה, מכונאי באחוזת יוספיה.
פנדי – מבומביי, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.
ציפה קפלן – מורה, אשתו של נפתלי קפלן, מאחוזת יוספיה.
צפרירה ישראלי – אחות זמנית במושב רמות-הצופים, בתו של ירוחם ואחותו הבכורה של גידי ישראלי.
קלוץ – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.
רותי – נכדתו של ג'ייקוב מאיירסון, אחיינית של לורט, מתל-אביב.
רפי – בחור מהעמק, מפקד מחלקה של ההגנה באחוזת יוספיה.
שושנה (רוז'קה) שפירא – אשתו של אליהו שפירא, אימם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.
שרה ישראלי – אשתו של ירוחם ישראלי ואימם של צפרירה וגידי, מהמושב רמות-הצופים.
שרקה גרין – אשתו של המסגר גרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.
תופיק – נער מהכפר אום-אל-זעתר, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.
*
כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות
המתוארים ברומאן הוא מקרי בהחלט
*
כתיבת הרומאן נתאפשרה תודות למילגה שהשאיר לי
אבי-החורג משה גרינברג-דגן
שהיה מפקד בהגנה בפתח-תקוה
יהי זכרו ברוך
1992
*
[כיתוב לעטיפה מאחור]
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל, נפרשות בעשרות סצינות קצרות המתרחשות בו-זמנית ברומאן, שמשתתפות בו דמויות רבות של יהודים, ערבים ואנגלים. סיפור עלילה מרתק שיש בו שלטון זר, מלחמות אחים, התבגרות, אהבה ושיגעון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – רומאן שנכתב בקצב דינאמי ובסגנון פרוע, המחברים יחדיו יסודות של מחזה, סרט קולנוע, ציור וסימפוניה, ומתוך זווית-ראייה היסטורית אשר תרגיז רבים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – רומאן שביעי של אהוד בן עזר לאחר "המחצבה" (1963), שהוצג גם כסרט קולנוע, "אנשי סדום" (1968), "לא לגיבורים המלחמה" (1971), "השקט הנפשי" (1979), "הנאהבים והנעימים" (1985), "לשוט בקליפת אבטיח" (1987); ושלושה קובצי סיפורים: "הפרי האסור" (1977), "אפרת" (1978) ו"ערגה" (1987). ב-1992 הופיעה בעריכתו האנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים", מיבחר סיפורים על הערבי בספרות העברית, וב-1993 הופיע הרומאן הדוקומנטרי שלו לבני-נוער "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה.
אהוד בן עזר נולד בפתח-תקוה ב-1936, בן לאחת המשפחות שייסדו את המושבה ב-1878, ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שגורש מגימנסיה "אחד-העם" המקומית, סיים את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל-אביב. היה חבר קבוצת עין-גדי, ומדריך ומורה ביישובי-עולים בנגב ובסביבות ירושלים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה כללית ועברית, וכן קבלה אצל גרשם שלום. מ1966- גר בתל-אביב. נשוי ואב לבן. בשנים 1975 ו-1991 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול. קבלת הפרס בפעם השנייה לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז, יצחק שמיר, סירב לחתום לו על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית של בן עזר על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט.
שמו הראשון של הרומאן, בכתב-יד, היה "תפוזים במלח"
המשך דברים על אודות הספר, יבוא
כאשר מתחילים הגשמים
יש לנו פחות רגשי אשמה
כשאנחנו עושים מקלחת
או מורידים את המים
אחרי שמנגבים את התחת
* אנחנו מבקשים לברר אם כבר המציאו סנדלי-בית מעופפים שבהם נוכל להסתובב במיטבח מבלי להותיר טביעות-סולייה שחורות על הרצפה ולחטוף על כך גערות מהמיסתורית.
* אנחנו לא גזענים. אנחנו מוכנים למכור את כל דירותינו לערבים ולצאת שוב בגולה, וזאת מאחר שאנחנו יודעים שלא תהיה לנו שום אפשרות לקנות בתמורה דירות שלנו ביישובים שלהם. אכן, הטירוף הישראלי, הרואה בכל פינה פשיזם וגזענות – עובד שעות נוספות!
* מאחר שמרבית האנשים שאנחנו מכירים הם בעלי הערכה עצמית גבוהה מאוד, אפילו יותר מזו שלנו, והם רואים בנו בני-שיח ראויים רק כאשר אנחנו מניחים להם לדבר רוב הזמן, ומאחר שנדמה לנו כי העניין שלהם בנו ובמה שיש לנו לומר, שואף לאפס (יש לנו חבר שלא נותן לנו לדבר אבל בסוף הפגישה משבח אותנו על כך שאנחנו יודעים להקשיב וגם ולדובב אותו) – אנחנו מעדיפים לדבר יום ולילה, יום ולילה – בעיקר באמצעות הכתיבה במחשב ובמסכו הניבט אלינו, שככה נוכחותם של בני-אדם לא מפריעה לנו, ואנחנו יכולים לחשוב ולהתבטא מבלי להתעצבן. אומרים שכך מתנהגים מיזאנטרופים, שונאי-אדם. אבל אנחנו לא גאונים ולא מיזאנטרופים. אנחנו נולדנו בפתח-תקווה. ומקסימום יבקשו מאיתנו אחדים להפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי.
* בעקבות השריפה ביערות הכרמל מתפרסם בעיתונות [סייד קשוע ב"הארץ", 10.12] ומגיע גם אלינו בדוא"ל שיטפון של פירסומים מלאי שיטנה נגד יהודים, ערבים, דרוזים, כבאי-אש, משטרה, שרי ממשלה ומשרדיהם, מתנחלים, ועוד-ועוד. אנחנו לא נפרסם אותם כי נראה לנו שרובם גובל בהסתה, ברשעות, בטמטום ובאי ידיעת העובדות לאשורן – והם רק תורמים לליבוי רוחות השריפה, רוחות המלבות את השנאה ואת מציאת השעירים לעזאזל – רוחות הנושבות בעוז עד לסערה הבאה, שתשכיח את השריפה כי יתרחשו מאורעות יותר תקשורתיים ממנה.
* "אפילו בשעה שאנו מדברים עם שני הצדדים על סוגיות הליבה, ומצפים בסוף לחזור לשיחות הישירות, נעמיק את תמיכתנו במאמצי בניית מוסדות המדינה של הפלסטינים, כי אנו מודעים לכך שהמדינה הפלסטינית שתושג באמצעות המו"מ היא בלתי נמנעת," אמרה קלינטון. שרת החוץ החמיאה כהרגלה לראש הממשלה הפלסטיני על הישגיו "בנסיבות קשות" וליו"ר עבאס "שהביא מנהיגות חזקה ועזר לקדם את פתרון שתי המדינות ועשה הבדל בחיי העם הפלסטיני." ["הארץ" אונליין, 11.12].
* תגידי גברת קלינטון, לא נמאס לך לדבר שטויות על הקמת ה"מדינה" הפלסטינית ועל השלום – שלעולם לא יושג! – ולא באשמתנו כפי שאת רומזת! – האם הבנת אי פעם את המציאות המזרח-תיכונית לפיה מדינה פלסטינית מפורזת [עם נוכחות ישראלית על קו הירדן] לעולם לא תתקבל על דעת ה"פלסטינים" – ואילו מדינה פלסטינית "מפורזת" באופן פיקטיבי, כלומר בהשגחת כוחות או"ם ודומיהם, או לא מפורזת כלל – לעולם לא תתקבל על דעת ישראל, כי אנחנו, בניגוד לשאהידים הפלסטיניים, העיראקיים, האפגניים ודומיהם, שכנראה חביבים עלייך – אנחנו לא מתכוונים להתאבד כדי למצוא חן בעינייך ובעיני הנשיא הסכל שלך!
מה שאת והכסיל אינכם מבינים הוא שכל האיומים הדמוגרפיים עלינו בטלים בשישים לעומת הסכנה לעצם קיומנו שקיימת בהקמת מדינה פלסטינית מזויינת – כפי שקיימת כבר כיום ברצועת עזה, רצועה שנוצרה בדיוק לפי התפיסה שלך ושל נשיאך הסכל, וגם של החוששים משד הדמוגרפיה בקירבנו – הוצאנו את כל היהודים ונתנו עצמאות ל"פלסטינים"! עצמאות להחזיק אותנו בני-ערובה לנשק תלול-המסלול שלהם, וזהו תהליך הנתמך בשתיקה על ידי מרבית מדינות העולם, ובאופן מעשי על ידי סוריה ואיראן!
הגיע גם הזמן שתבינו שהדמוגרפיה איננה בעייה פנים-ישראלית שיכולה להיפתר על ידי הסיסמה הריקה של "שתי מדינות לשני עמים" – אלא שמאז 1948 הדמוגרפיה היא נשק, חלק מכוונתן המוצהרת של מדינות ערב ושל ערביי ארץ-ישראל שלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, להחזיק את ה"פליטים" במחנות ולא לקלוט אותם בארצות ערב רחבות הידיים [חוץ מבירדן] ולפעול בשקט להרחבת האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל על ידי אחוז הריבוי הטבעי הגבוה בעולם – והכול כדי לערער ולהרוס את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
זוהי מלחמה מלוכלכת המתנהלת על גבם של ה"פליטים", ועד שלא ייקלטו כאזרחים שווי-זכויות במדינות ערב – אין לה פתרון וגם לא יהיה שלום!
אז תמשיכי לקשקש.
* איתרע מזלנו לראות בטלוויזיה בליל שישי האחרון סרט קולנוע ישן ומקסים "כשהארי פגש את סאלי" עם בילי קריסטל ומג ראיין בבימויו של רוב ריינר ולפי תסריט של נורה אפרון. זה אמנם לא סרט חשוב כסרטים הישראליים האחרונים הזוכים בפרסים בעיקר בזכות העמידם אותנו באור שלילי, שהוא חיובי מאוד בעיני מעניקי הפרסים, אבל – מה יש לומר כשאין מה להגיד? – מזמן לא ראינו סרט כל כך נחמד, נחרת בזיכרון, שנון ומשוחק היטב, עושה טוב על הלב. הוא כנראה משנת בציר טובה במיוחד, 1989 – ולמרבה הפלא חלק מהשותפים ליצירתו הם יהודים.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010
מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!
פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."