ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 1.2.11

הפנייה למערכת המשפט כדי שתכריע במאבקים פוליטיים על מינויים חשובים, על ידי הטלת אשמות בנושאים שאין להם קשר למשרה הנדונה, אלא הם נאגרים כתחמושת לשימוש בשעת הצורך, היא מתסמיני המשבר המוסרי החמור המתחולל במערכת הפוליטית-התקשורתית של ישראל, והופך אותה בשנים האחרונות למדינה הלוחמת נגד עצמה.

האישים המושחתים באמת, המחזיקים במשרות מכובדות במערכת הכלכלית והפוליטית, מתוחכמים ומתוקשרים דים כדי לחמוק מכל האשמה. ואילו אנשים המסורים באמת לתפקידם ומשקיעים את כל כישרונם ומרצם בשירות העם והמדינה נלכדים בסבך התככים – דבר הגורם לעוול נורא לא רק להם, אלא גם לעם ולמדינה הנאבקת על קיומה.

צה"ל נפגע אנושות באחרונה משלוש עוולות מסוג זה, שקיבלו תהודה ציבורית נרחבת. השתיים הראשונות, פרשת עימאד פארס ופרשת צ'יקו תמיר, דומות זו לזו. בולטת בהן העמדת הפנים הצדקנית והנלעגת של שמירה על טוהר המידות המוחלט, כאילו היו כל קציני צה"ל האחרים מלאכי שרת שמעולם לא כשלו בחולשה אנושית.

חוסר המידתיות ואי הכרת הטובה לאנשים שהכל מעידים על הצטיינותם, מסירותם והקרבתם העצמית המופתית במילוי תפקידם, זועקים לשמים. גם הרמטכ"ל ששפט אותם הודה, שבשחרורם הכפוי איבד צה"ל מפקדים שיכלו לתרום תרומה ייחודית עוד שנים רבות.

העבירות המדוברות לא היו קשורות כלל לתפקידם בצה"ל, ונבעו מחולשה אנושית מובנת ונסלחת. העונש הראוי עליהן היה קנס על הנזק שנגרם לרכוש צה"ל ונזיפה על ניסיון ההתחמקות מעונש על ידי דיווח כוזב על מעשה שאין בו משום עניין לציבור.

פרשת יואב גלנט היא מורכבת יותר, אבל גם העוול שנגרם לו, לצה"ל ולמדינת ישראל חמור לאין ערוך. גלנט היה מיטיב לעשות, אילו לא נפתה להשתמש בקרקע ציבורית לצרכיו, אף כי לא חרג בכך מנוהג מקובל במושבים שעברו הפרטה. אולם הדברים היו גלויים וידועים, הם גם נדונו בערכאות ותוקנו כעבור כמה שנים, ואיש לא ראה צורך להשתמש בכך כדי למנוע את מינוי גלנט לתפקידים בכירים ביותר בצה"ל. בתפקידים הללו הוכיח גלנט את עצמו כמפקד מוכשר ונועז, הצועד בראש, ישר, נקי כפיים וזוכה לאמון בלתי מסויג מצד חייליו ומצד הממונים עליו. כשירותו מכל הבחינות, המקצועיות והאנושיות, לשרת כרמטכ"ל גלויה וברורה.

רק כאשר הגיעה השעה למנות את גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, ועל רקע הסכסוך האישי בין הרמטכ"ל היוצא לשר הביטחון, התחילה החתירה נגד גלנט מטעמים שאינם תלויים בו כלל ועיקר. וכשהניסיון להכתימו בפרשה פלילית לא צלח, חיפשו ומצאו עבירה אזרחית, שכבר תוקנה בינתיים, כדי לפגוע בשמו הטוב.

חוסר היושר שבהגשת התלונה נגד גלנט בזמן הזה, בהקשר הזה ומן המוטיווציה הזאת, היה צריך להביא לדחייתה על הסף. מה גם, שעבירת גלנט תוקנה, והצהרתו בפני ועדת טירקל שהוא חף מאשמה בפרשה נמסרה בתום לב ולא היתה כוזבת. אך מעבר לכך, ביטול המינוי שניתן לאיש הראוי בשל האשמות כאלה יהיה עוול חמור, שיגרום נזק חסר תקנה לאיש עצמו ויותר מכך לצה"ל, למדינת ישראל ולעם ישראל שאנשים כיואב גלנט הם מטובי בניו.

הכותב הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל

במהירות וביהירות חרצו פרשנים ישראלים ביום שישי [28.1] את קביעתם: מובארק מחוסל. ואחרי שהעז להחזיק מעמד עוד כמה שעות נוספות הוסיפו נחרצות: הוא יצטרך ללכת לרפורמות אזרחיות, שיחסלו אותו מבפנים.

אלא שהם לא הבינו שהמצב הוא בדיוק הפוך ממה שתיארו בפני הקוראים והצופים הישראליים. מצרים לא עברה שום הפיכה אזרחית, היא עברה הפיכה צבאית. המהפכה לא היתה נגד מובארק, היא נעשתה על-ידו.

כבר לא חברים של אובמה

ביום שישי, הוא "יום הזעם", טיילו השוטרים המצריים עם זרנוקי מים וגז מדמיע ברחבי הבירה. זו היתה הצגה מכוונת של השלטון המצרי לעיניים אמריקניות, כדי שאובמה חובב "זכויות האדם", יהיה מרוצה.

שועל ערמומי כמו מובארק ידע שזה לא יספיק, הוא לא נולד היום, אבל הוא עשה את ההצגה המגוחכת עבור האמריקנים. במקביל הוא כבר העמיד את הצבא המצרי בכוננות. והוא קיווה לחיבוק ולתודה מאובמה.

מובארק ניסה להתקשר לנשיא ארה"ב מיספר פעמים באותו יום, אך אובמה סינן את השיחות. בסביבות השעה ארבע אחר הצהרים הבין מובארק שאובמה הפקיר אותו לגורלו.

מהרגע הזה הכל השתנה.

הוא הבין שבמשך 30 שנה האמריקנים היו המשענת שלו, ואילו עכשיו הם הפכו בבת אחת לאוייבים שלו. לא לקיים אותו הם רוצים עכשיו אלא לחסל אותו.

מן הרגע הזה השתנו הכללים.

מובארק הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזויינים המצריים, והוא נתן את ההוראה. הצבא המצרי החל להכניס טנקים ונגמ"שים למרכזי הערים הראשיות. בשלב הזה הם היו אמורים רק להופיע, ולאבטח את יעדי השלטון החיוניים: משרד הפנים ("אלמוגמע") שבמרכז קהיר, ארמונות הנשיאות וכמובן בניין הרדיו והטלוויזיה שעל הטיילת של הנילוס.

ברגע שאיבטח את הנקודות האלה, הפכו המפגינים לחסרי חשיבות. הם לא מחומשים, ומה זה כבר כמה עשרות אלפים או אפילו יותר, במדינה אדירה של 87 מיליון מצרים, ציביליזציה של יציבות במשך 5,000 שנים.

המדיניות של מובארק היתה ועודנה של בונקר. הוא לא יזוז, והמפגינים האלה יכולים להתפרע כמה שירצו. ממילא העם המצרי התחיל בשלב מסוים לסלוד מהאנרכיה שהם הביאו.

בשבת כבר נתפסו המפגינים בעיני הציבור המצרי לא עוד כ"אינטלקטואלים חובבי פייסבוק" אלא כסתם פורעים. הצבא הפך למושיע, שינקה את הרחובות מן האסירים הנמלטים מבתי הכלא, מן החוליגנים והבוזזים.

בשלב הזה מאזני הכוח למעשה הוכרעו, והעולם הערבי הבין זאת, להוציא האמריקנים שהמשיכו להסית נגד בעל הברית החשוב ביותר שלהם בעולם הערבי.

בשבת בערב הושלמה המהפכה הצבאית השנייה מאז 23 ביולי 1952. מונה סגן נשיא, לראשונה אי פעם אצל מובארק, הוא ראש המוחבראת הנאמן והנקי, הגנרל עומר סלימאן. כראש ממשלה מונה מפקד חיל האויר לשעבר הגנרל אחמד שפיק (שימש לאחרונה כשר התעופה האזרחית ונחשב אהוד על הציבור וגם הוא נקי), וכשר הגנה מונה הרמטכ"ל סמי ענאן.

זו ממשלה צבאית, עם מפקד צבאי עליון, חוסני מובארק. מובארק החל כאיש צבא, תפקיד שתמיד היה אהוב עליו, והוא חזר אליו מחדש. אהבות ישנות.

הערוץ של הפרשנים הישראליים

ומה יקרה עכשיו? גמאל, בנו, יצא מהמשחק, אך מובארק לא יוותר, הוא אף פעם לא מוותר, והצבא שלו תוקף את קיני המפגינים, שמוצגים עכשיו כמסיתים, כפוגרומיסטים וכאיום ישיר על ביטחונה ויציבותה של המדינה. מערכת המדיה הממשלתית המצרית חזרה גם היא לעבוד, והיא פשוט רומסת אותם.

כיוון שהמצב עובר לטובתו, מתחילים לתמוך בו בעולם הערבי, קודם כל ידידיו הטובים במחנה הפרו-אמריקני, מלך סעודיה עבדאללה, אבו מאזן ונסיכים מן המפרץ, להוציא קטאר, שערוץ הטלוויזיה שלה לא הפסיק להסית ולשקר בנוגע למצב במצרים.

לא רבים מאמינים לערוץ הזה.

[המאמר הגיע אלינו באופן פיראטי. בינתיים פירסם אתמול בבוקר ד"ר גיא בכור מאמר מקיף חדש באתר שלו Gplanet.co.il בשם "אולטימטום אכזרי מאובמה אילץ את מובארק לוותר. אך המצב לא מתייצב." אנחנו ממליצים לכל נמענינו להיכנס לאתר ולקרוא את המאמר החשוב ביותר הזה!

ד"ר בכור מכנה במאמר את יחס אובמה למובאראכ "תקיעת סכין בגב" של מי שהגן על האינטרסים האמריקאיים שלושים שנה; טוען שיש עכשיו שתי ממשלות במצרים, זו של המפגינים בכיכר תחריר וזו החלופית לעת חירום המוקמת כנראה בשארם א-שיח', משם ימשיך מובאראכ למשול ללא הפרעה במיליוני חיילים, כוחות ביטחון וממלאי תפקידים בכל המוסדות, אשר אם תנצח המהפכה – לא רק יודחו ורכושם יוחרם אלא רבים מהם יישפטו, ייאסרו ויוצאו להורג, במשפט וגם בלי משפט, כפי שקרה באיראן, לפיכך אין להם ברירה אלא להמשיך להתלכד סביב ממשלת מובאראכ או סגנו. לדברי ד"ר בכור מצב הביניים של שתי הממשלות יכול להימשך עוד זמן רב. מובאראכ היה יכול להתמודד עימו טוב יותר לולא בגד בו אובמה!]

ב-27 בדצמבר 2008 יצא צה"ל למערכת "עופרת יצוקה" בגזרת פיקוד הדרום שבראשו עמד האלוף יואב גלנט. זה היה לאחר שאותו אלוף נטע באדמת טרשים לא-לו (שעד היום אין לה דורש) עצי זית שלא הגיעו מעולם למסיק ולא סיפקו לו שום הכנסה. לאחר שהוא בנה בכספו (בלי לקבל שום תרומות והלוואות מיוחדות) בית מגורים בסגנון שאינו מעורר התלהבות כללית וזוויות צילום מסוימות משוות לו ממדים אימתניים. וגם לאחר שהוא חתם על שני מסמכים לא מדוייקים שלא הביאו לו שום תועלת ושום טובת הנאה.

ובכל זאת, לא לפני "עופרת יצוקה", לא במהלך המערכה ולא לאחר מכן, לא התעוררה שום מחאה נגד סמכותו המוסרית של גלנט לפקד על רבבות לובשי מדים, לשלוח אותם למשימות מסוכנות ולדרוש מהם דיווחים אמינים על פעילותם הצבאית. לא "התנועה הירוקה", לא מתמרמרי מושב עמיקם ואפילו לא אחד ממתנגדיו הרבים של שר הביטחון במערכת הפוליטית ובאמצעי התקשורת לא סברו שהאיש אינו כשיר להיות אלוף פיקוד בשל כל העניינים הפרטיים והאזרחיים הנזכרים לעיל. בשום מקום לא נאמר אז כי מדובר ב"ברווז צולע" שאינו יכול להישיר מבט לעיני פקודיו ולחייבם בנורמות צבאיות ראויות. בשום מקום לא הועלתה דרישה להדחתו. וכמובן, בג"ץ לא נקרא להכריע בעניין התאמתו של גלנט לתפקידו הבכיר והיועץ המשפטי לא היה צריך להתחבט יומיים בנוגע ליכולתו להגן על ההחלטה הזאת.

הדרישות המקצועיות מרמטכ"ל גדולות מאלה המוצגות לאלוף פיקוד. היכולת לעמוד בהבדל הזה היא שצריכה להיות הגורם הקובע העיקרי ברגע שכהונת רמטכ"ל מתקרבת לסופה וצריך למנות אחד – ואחד בלבד – מבין שלושה ארבעה אלופים מכהנים לרמטכ"ל הבא. כל הדרישות האחרות צריכות להיות זהות לחלוטין. בכל הנוגע ליחסי שכנים, להליכי רישוי בנייה, למגעים עם מינהל מקרקעי ישראל ולטעם ארכיטקטוני – אין שום הבדל אתי בין מה שנתבע מרב-אלוף למה שנתבע מאלוף. בכל העניינים האלה מה שאינו פוסל את העמידה בראש פיקוד (ומה שבוודאי לא פגע ביכולת לעמוד בראש הפיקוד) אינו יכול לפסול את העמידה בראש המערכת. לפי סימנים רבים – בין השאר, לפי עדויותיהם של שניים ממפקדיו של גלנט בעבר, האלופים בדימוס זאב אלמוג וידידיה יערי, שאינם חשודים בצרות אופקים – גלנט עומד בנקל במבחן המקצועי של המעבר לראש הפירמידה הצה"לית. לפי הסימנים האלה, החלטת הממשלה למנות את גלנט לרמטכ"ל לא נפלה באיכותה המהותית מהתקדימים של מינויי הרמטכ"לים הקודמים. אבל לרוע המזל, שר הביטחון ברק מעורר מידה אדירה של אנטגוניזם ציבורי שמטילה את צילה גם על מומלצו לכהונת הרמטכ"ל. לרוע המזל, חילופי הרמטכ"לים נועדו להתבצע לאחר שנשיא-לשעבר הורשע באונס ושורה לא קצרה של בכירים הסתבכו עד צוואר בעבירות פליליות רציניות – לא בזוטי דברים כמו אלה שמיוחסים לגלנט. לרוע המזל, בחלל האוויר רווחת תחושה של "מושחתים נמאסתם" שאי אפשר לבטל אותה כחסרת בסיס ואסור להניח לה להיות גורפת ולשמש תחליף לבדיקה עניינית.

בצירוף נסיבות כזה, הרמטכ"לות נשמטה מגלנט לא מפני שכשל בתבונתו, באמינותו, בניקיון כפיו ובמיומנותו כלוחם ומפקד. לא מפני ששלח ידו בקופה הציבורית ומעל באמון הציבור. הוא עומד לשלם מחיר חסר כל פרופורציות על מקבילה לחציית כביש באור אדום בלי לגרום לשום תאונת דרכים. יש הרואים בכך את ניצחון טוהר המידות. אבל בפועל מדובר בטהרנות מיותרת ובניצחון הצביעות והאיוולת.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 2.1.11.

 אני לא אוהבת, בלשון המעטה, את החגיגה סביב הסתבכותו של גלנט, אבל כמי שמבינה קצת בחוק התיכנון והבנייה וגם בנושא של מהו איש ציבור ראוי – אין לי אלא להתאבל על כך שאנשים ראויים בנושאים המקצועיים שלהם, נוקטים בנושאים אישיים באופן יהיר כל כך עד כדי אי קיום החוק. 

איש ציבור צריך להיות נקי כפיים וגם מנהיג וגם מוכשר בנושא שהוא מופקד עליו. ואני משוכנעת שאפשר למצוא לפחות כמה אלופים כאלה.

התקשורת היא רק השופר והמגבר של הנושא ואין להטיל עליה את האשמה על כך שהיא מבזה את מי שמבזה את החוק.

 בנייה שלא על פי תוכנית או על פי היתר שניתן כדין היא עבירה פלילית. כניסה לשטח שאינו שלך – מפותח או טרשי – גם אם עבור מעבר לרכב או לשתילת עצים ליופי ונוי או למטרת רווח – הוא עדיין פלישה למקרקעין שלא שלך – גם היא עבירה פלילית, ולא משנה כמה מנסים לכבס את המילים וגם לא משנה כמה חוטאים יש בנושא במדינה.

 מי שמשקר הוא שקרן ולא דובר אמת גם אם יש לו את אחד מעורכי הדין הטובים בארץ – עו"ד דורי גלקסבלד – אני מזכירה שגם הוא לא בדיוק כנראה למד לקח מהנסיון האישי (תאונת הדרכים שבה נהרגו בגללו אנשים) ונשאר גם הוא יהיר בגישה שלו בנושא כיבוד החוק.

מי שרוצה להיות בראש מערכת צריך לקחת בחשבון כי הוא גם חשוף בחייו ובהחלטותיו האישיות.

אהוד: אני מעלה בדעתי את אלפי האזרחים הבידואים והערבים, בנגב, במשולש ובגליל, שהשתלטו על שטחים לא-להם ובנו ובונים עליהם ללא רישיון ואיש אינו תובע אותם לדין ואינו מונע בעדם, וגם למבקר המדינה זה כנראה לא כל כך איכפת כי זה לא מצטייר טוב בתקשורת ובעיתון "הארץ" – כן, אנחנו נחקור ונעמיד לדין ונהרוס דווקא את האלוף שמסר חייו לביטחון ישראל וראוי מכל בחינה שהיא להיות הרמטכ"ל הבא. איזו צביעות! איזה טמטום! ככה אפשר להרוס כל מועמד ראוי!

לאחרונה שמתי לב כי אתה חורץ גורל אדם או נכון מעמיד את עצמך במקום בית המשפט או המוסדות המטפלים בנושא. כך עשית בפרשת בר-לב כאשר הטלת את האשמה על האישה שתבעה אותו לדין על מה שעשה. ועכשיו, אתה מרשה לעצמך לפסוק בפרשת גלנט. כבעל עיתון יש הצדקה מסוימת להביא את דעתו של בעל העיתון בנושאים רבים אך לא בנושאים הקשורים בבתי משפט ובמשפטים שטרם נפסקו.

אנא אהוד, חדל מזה. לא לכבודך, לא לכבודנו ובוודאי לא לכבודו של העיתון הנפלא.

בברכה,

רחל עזריה

חיפה

אהוד: בר-לב וגלנט נענשו על ידי דעת קהל מוסתת בידי תקשורת היסטרית וקצת מושחתת, וכל זה מבלי שענייניהם הובאו כלל לידי משפט וחריצת דין. אני מניח שאילו כתבתי נגד בר-לב וגלנט – לא היית נזעקת, כי הכתיבה נגד היא כביכול פוליטיקלי קורקט!

לכן אני רואה כחובתי המוסרית והאזרחית להביע בקול רם וחזק את דעתי, אף שלרוב היא מנוגדת לזרם העכור הכללי, ואני מבטיח לך שכך אנהג גם בעתיד! ואני לא "בעל עיתון" אלא עורך מכתב עיתי הנותן במה למגוון רחב מאוד של דעות.

ואני נגד טרור, גם טרור משפטי ותקשורתי כפי שהופעל נגד גלנט!!!

We invite You and Your friends to participate in the literary evening.

We are going to present a new book by talented israeli writer Alex Epshtein (in Hebrew) "Kitzurim derekh a-baita".

The evening will take place on February the 17-th at 18:00 in our Centre. 

Alexander Kryukov,

RCC Head

מרכז התרבות הרוסי. אלכסנדר קריוקוב. גאולה 38, ת"א. 03-5166242.

כאשר פירסם קרל מרקס במניפסט הקומוניסטי (1847) את נבואת הזעם שלו: "רוח בלהות מהלכת מעל אירופה, רוח הבלהות של הקומוניזם," הוא סבר שהחברה הקפיטליסטית תעשייתית תיצור חברה מקוטבת בין בורגנות מעטה לבין המוני פרולטרים חסרי כל שאין להם להפסיד דבר מלבד כבליהם. ואז בתהליך דטרמיניסטי, הפרולטריון יתפוס את השלטון על אמצעי היצור וימגר את הבורגנות באמצעות "דיקטטורה של הפרולטריון". החברות התעשייתיות המערביות השכילו להפריך את תחזיתו של מרקס. המעמד הבינוני לא נשחק למטה והמשיך להיות המסד של החברה הדמוקרטית.

רוח הבלהות שחזה מרקס מתחילה לאיים על החברה הישראלית. הפער החברתי בישראל מתחיל לסכן את עצם קיום החברה הישראלית. מדד ג'יני המודד את היקף אי השוויון בהתפלגות ההכנסות במדינה, מעיד כי ישראל היא המדינה הכי פחות שיוויונית מבין המדינות המפותחת, מלבד ארה"ב.

ב-2 באפריל 1921 נפגש חיים וייצמן עם לואיס ברנדייס – חבר בית המשפט העליון בארה"ב, ומראשי הציונים באמריקה. לאחר הפגישה הגדיר חיים וייצמן את הבדלי הגישה ביניהם למדיניות הגשמת הציונות, כהבדל בין "אסכולת פינסק" ל"אסכולת וושינגטון": "הציונות בשבילנו על פי אסכולת פינסק," אמר וייצמן, "היא יהודיות גופא שהובאה לידי תנועה על מנת ליצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים הם ביטוי לאחדות היהודית. ברנדייס כופר בלאומיות היהודית הוא עומד על השקעות פרטיות ויוזמה אישית ואני בעד קרן לאומית. היוזמה הפרטית לא תיתכן לפני הקמת היסודות לבית הלאומי."

ד"ר וייצמן, שהיה רחוק מרחק רב ממרקסיזם ואפילו מסוציאל-דמוקרטיה, הבין שלא ניתן לבנות חברה יהודית חדשה בארץ ישראל רק באמצעות ההון הפרטי. בחושו היהודי הבין שהתרבות היהודית משקפת סוג של סולידריות חברתית ובלעדיה לא תהיה תקומה לחברה החדשה הנבנית בארץ. לכן תמך ד"ר וייצמן בתנועת העבודה. כך נבנתה הארץ, כך נבנתה החברה הישראלית.

בעלי עיתון "הארץ" עמוס שוקן, והגרמני בן הנאצים, אלפרד נוון דומונט, אבירי ההון החופשי הקפיטליסטי המנסים להאדיר את רכושם, משסים את כתב העיתון נחמיה שטרסלר נגד ח"כ שלי יחימוביץ. "רוח בלהות מרחפת על הארץ," מאיים שטרסלר, "רוח הבלהות של 'הניאו-מרקסיזם' הקיצוני של שלי יחימוביץ." שטרסלר נזעק נגד פעילותה של ח"כ שלי יחימוביץ לשינוי השיטה הכלכלית הימנית-קיצונית-תאצ'ריסטית שהביאה לריכוז מדאיג של כוח והון בידי מתי מעט ויצירת מסות אדירות של עובדים עניים, שהיא תוצאת ההפרטות, מיקור החוץ ושבירת העבודה המאורגנת.

שלי יחימוביץ נאבקת למען חלוקת משאבי הגז במדינה לטובת החברה הישראלית ולא רק לטובת טייקוני הגז. שלי יחימוביץ, בניגוד לשטרסלר, רואה את האיום שצופנים הפערים האלה בין עניים מאוד לעשירים מאוד, יחד עם מעיכת מעמד הביניים, על כלכלתה, חוסנה ולכידותה של ישראל. שלי יחימוביץ מבינה בצדק שהסיכוי היחיד של מפלגת העבודה הוא הפניית הקשב והאמפתיה לעול ההולך ונערם על כתפיו של מעמד הביניים, ולעבדות המודרנית של העובדים העניים. רק בידולה המובחן של "העבודה" ממפלגות אחרות, כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית תביא להצלחתה.

כרגיל במחוזותינו הויכוח האידיאולוגי נהפך לאישי. במקום ad hoc – לגופו של עניין, ad personam – לגופו של האיש. בתקופת ממשלת רבין הראשונה עלתה בבדיחות הדעת הצעה כיצד לומר את המונח "רע" בערך היתרון, וערך ההפלגה? התשובה היתה: "רע – רבין – רבינוביץ..." (רבינוביץ היה אז שר האוצר). שטרסלר מכנה את שלי "אישה רעה," ואילו יחצ"ן ההון הגדול רני רהב מגדיל לעשות ומרהיב עוז להכפיל את "רשעותה" ולכנות אותה: "רעה, רעה, רעה!"

ישראל עומדת מול אתגר אדיר שדומה שאין כמוהו בהיסטוריה האנושית. מדינה יהודית קטנטונת מול 57 מדינות מוסלמיות הכוללות 23 דיקטטורות ערביות המשתרעות על כ-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים (יותר מכל אירופה).

לא ניתן יהיה לעמוד באתגר העמידה מול האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, אם החברה הישראלית תהיה מורכבת ממספר אוליגרכים האוחזים בידם את רוב ההון והשלטון – מול המוני פרולטרים עניים. האחיזה של האוליגרכים בכלכלה הישראלית (כיום בין חמישה לעשרה אוליגרכים) היא חונקת ורופפת, כאשר אוליגרכים רבים, מזורח גהל בעל "דובק" ועד לביייב בעל "אפריקה ישראל" – מעבירים את הרכוש הרב שצברו בארץ לחו"ל. החברה המצרית יכולה לשרוד בכל מצב גם במהומות הנוכחיות, החברה הישראלית לא תוכל לשרוד במצב דומה.

לפעולה של שלי יחימוביץ יש חשיבות רבה לביטחון המדינה וזאת בלי קשר אם היא תומכת בכיבוש ערבי של יהודה ושומרון וירושלים המזרחית או מתנגדת להם. בשני המקרים חברה ישראלית מקוטבת תיפול כמגדל קלפים. שלי יחימוביץ "טובה" לחברה הישראלית ו"טובה, טובה, טובה" לביטחון ישראל.

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979. ניתן לומר ששלום דה-פקטו בין המדינות התקיים מאז 19 בנובמבר 1977 – ביקור סאדאת בירושלים. הסכם השלום בין ישראל למצרים מת ב-6 באוקטובר 1981, היום בו נרצח סאדאת ומובראק החליף אותו. השלום נרצח יחד עם המנהיג המצרי שחולל אותו.

בארבע השנים שבין ביקורו בירושלים להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. הוא פקד בביקוריו את ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. בשלושים שנות נשיאותו לא דרכה כף רגלו של מובראק בישראל (למעט גיחה קצרצרה להלווייתו של רבין). אולי האקט הסמלי הזה, של ביקורים נשיאותיים בישראל, הוא נייר הלקמוס לאבחנה בין העידן הקצר של השלום בין המדינות, לתקופה הארוכה שאחרי השלום.

ישראל לא שילמה מחיר כה כבד למען השלום – ויתור על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקירת ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה, למען "שלום קר". כל מי שעמד באותה התקופה על דעתו זוכר היטב על מה דובר – על יחסי שכנות טובה וידידות, כמו בין שתי שכנות במערב אירופה, כמו בין ארה"ב לקנדה. לב הסכם השלום היה הנורמליזציה – עשרות רבות של הסכמים שנועדו לצקת תוכן של שלום ביחסי המדינות; תוכן של שיתוף פעולה בתיירות, בחקלאות, בתרבות, בחינוך, בתקשורת, באנרגיה, במה לא? מכל ההסכמים הללו לא נותר דבר וחצי דבר.

ביום שבו נרצח סאדאת, מחליפו – מובראק, רצח את השלום. הוא החליף את השלום החם בין המדינות במלחמה קרה. הוא הפר בשיטתיות וברגל גסה את כל הסכמי הנורמליזציה בין המדינות, שנשכחו כלא היו. הוא הפר בגסות את הסכמי אי ההסתה – התקשורת המצרית היתה לאורך שלושים שנות שלטונו חוד החנית בהסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קשה (והיום אנו מבינים כמה מגוחכת היתה תגובתו לביקורת על כך – שהתקשורת בארצו חופשית, כיאה למדינה דמוקרטית, ואין לו שליטה על מה שמשודר בה). מצרים הובילה את המתקפות המדיניות החריפות נגד ישראל לאורך השנים, ובראשן – ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית בה עוצבה אסטרטגיית מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שנועדה לבודד אותה, כדי למוטט אותה.

לאורך שנים רבות, במשך שתי תקופות ארוכות, לא היה שגריר מצרי בישראל. מובראק ניצל בציניות משברים – מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה השניה, כדי להוריד, למעשה, את דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בשני המקרים, השגריר הוחזר כאשר ישראל שילמה מחיר מדיני נוסף על המחיר המופרז שכבר שילמה בהסכם השלום תמורת הרבה הרבה מעבר לשגרירות פעילה.

ולאורך השנים, מנהיגי ישראל ניגבו את הרוק, ספגו את העלבונות וקיבלו את כללי המשחק הללו. הם הקפידו לעלות לרגל אל הספינקס בקאהיר, לחלות פניו של "מנהיג העולם הערבי". וכאשר נשמע דבר ביקורת על מובראק בישראל, או כאשר בתקשורת הישראלית, החופשית באמת, קומיקאי חיקה את מובראק – "ברוגז". וכל מנהיגי ישראל עומדים בתור להתנצל ולהתחנף ולהרגיע את מובראק, שעוד עלול לכעוס.

לצד כל אלה, דבר אחד יש לזקוף לזכותו של מובראק – הוא כיבד בקפדנות את ההסכם הביטחוני בין המדינות, שעיקרו – פירוז סיני. מיליארדי דולארים שילמה ארה"ב למצרים מידי שנה, כדי שהמלחמה הקרה לא תהיה למלחמה חמה.

"הרודן המצרי" – כך נהוג היה לכנות בישראל את נאצר. אולם את כל סממני הדמוקרטיזציה שהנהיג במצרים יורשו סאדאת, ביטל מובראק מיד עם עלייתו לנשיאות. הוא הכריז מיד על מצב חירום, צעד הגיוני וסביר לנוכח רצח הנשיא, אך מצב החירום היה למצב הקבע לאורך שלושים שנות שלטונו. מובראק היה רודן, לא פחות מנאצר. בניגוד לנאצר, הוא הקפיד לא למנות סגן – הוא מספר אחד, ואין מספר שניים. הוא ניסה לבנות את בנו כיורשו, בניסיון להקים שושלת מעין מלכותית, דוגמת שושלת אסד בסוריה. וכל זאת, לצד שחיתות בצמרת שלטונו, בעיקר בעידן שבו מקורבי בנו השתלטו על המנגנונים. מה הפלא שעמו המדוכא שונא אותו כל כך?

מי שנולדו בראשית שלטון מובראק הם היום בני 30. לאורך כל שנות חייהם ספגו שטיפת מוח של פולחן אישיות למובראק. ואף על פי כן, הם שונאים אותו. הם כל כך שונאים אותו!

בשל האוריינטציה הפרו-מערבית ופרו-אמריקאית שלו ובשל כיבוד ההסכמים הביטחוניים עם ישראל (שבעטיים גדעון לוי כבר גינה אותו ואת אנשיו כמשת"פים של הכיבוש), נוח היה לנו להתעלם מעובדת היותו דיקטטור היושב על כידונים. המציאות טפחה על פנינו.

מובראק גמור. עוד תרגיל, עוד ניסיון, עוד תמרון – זה לא יעזור לו. ומה הלאה?

נטייתי הטבעית, האינסטינקטיבית היא להזדהות עם המוני העם המדוכאים, הנאבקים נגד העריצות ולמען החירות והצדק. אולם הניסיון המזרח תיכוני מלמד אותנו, שהחלופה לא תהיה טובה יותר בכל קנה מידה שהוא.

אנחנו עוד עלולים להתגעגע למובראק.

2. חליפת מכתבים עם אהוד

אורי הייטנר: אהוד, לדבריך בגיליון 613 – מה דעתך על מי שכן הזמין את עמיר פרץ להתייעצויות ביטחוניות, ואף מינה אותו בתרגיל מכוער לשר הביטחון?

אהוד: אם הציבור הישראלי לא היה נפתה אחר המצע "החברתי" של פרץ, יחימוביץ וברוורמן, ונותן את מלוא קולותיו לקדימה, לא היה על אולמרט למנות את פרץ לשר הביטחון. ככה שיש להאשים לא את אולמרט אלא את ציבור המצביעים ששמח להיות מולך שולל על ידי שלושה הליצנים הללו.

אורי: בחייך. מפלגת העבודה אפילו לא ביקשה את תיק הביטחון, לא חלמה עליו. זה היה עוד "תרגיל מבריק" של אולמרט.

עוד כמה התייחסויות לדברים שכתבת אתמול:

א. אולמרט – על סמך מה אתה מתעקש שכל המו"מ שאולמרט ניהל היה רק תרגיל שנועד להעביר את הכדור לצד השני? אם כך – למה אין הוא מודיע לכל העולם, שהנה הפרטנר דחה את ההצעות וכו', אלא מאשים את ישראל בקיפאון? הרי בכך הוא נוהג באופן הפוך מכפי שהטקטיקה שאתה מייחס לו מחייבת.

מעבר לכך, האם לדעתך ראש ממשלה אינו מחויב באמירת אמת לאזרחי מדינתו? הרי לא הכול טקטיקה. הרי אם כל המו"מ הוא רק משחק, לא רק את אבו מאזן הוא רימה אלא גם את הציבור הישראלי. ומה היה קורה אילו אבו מאזן היה "מבריז" לו ומשיב בחיוב? הוא היה אומר: "סתאאאאאם... עבדתי עליך"?

באמת... זה לא רציני. בכל מו"מ יש מידה של עורמה וטקטיקה, אך לטעון שכל מדיניותו של אולמרט היא רק טקטיקה להעביר את הכדור לצד השני? לא רציני. יש לי הצעה בשבילך. בקש להיפגש עם אולמרט. היום הוא כבר אינו ראש הממשלה. הוא פנוי יותר. אני בטוח שהוא שמע על מכתבך העיתי – מקור התמיכה הגדול והעקבי ביותר שלו. הבטח לו שדבריו הם אוף דה-רקורד. נסה לברר איתו את הסוגייה. אני בטוח שתיווכח שאתה טועה.

ב. אובמה – אכן, מדיניותו של אובמה מופקרת. ארה"ב מימנה וחימשה את הרודן המצרי במשך 30 שנות שלטונו ולפתע הפנתה לו עורף. אולם גם אילו נהגה אחרת, זה לא היה משנה את התמונה. להיפך, תמיכה אמריקאית במובראק, במצב הנוכחי, רק היתה מגבירה את השנאה אליו. בסיטואציה הנוכחית במצרים, אין משמעות למה שאובמה יעשה. אגב, שגיאה חמורה יותר עשה בוש, שבניגוד לאובמה הוא באמת ידיד גדול של ישראל, כאשר כפה על אבו מאזן לשתף את חמאס בבחירות. אך גם בוש אינו אשם בכך שההמונים הצביעו לחמאס. מה לעשות, המציאות המזרח-תיכונית אינה מערבית, אינה דמוקרטית, וחוששני שהיא תהיה עוד פחות מערבית ועוד פחות דמוקרטית.

אהוד: המשפט האחרון בדבריך, שעימו אני מסכים במאה אחוז – הוא התשובה לכל מה שאני טוען. אני מאמין שאהוד אולמרט יודע שכל מה שהציע לאבו-מאזן לא היה אלא עוד ניסיון ישראלי להוכיח לאמריקאים שפניהם של הפלסטינים אינן לשלום.

3. לקחים ראשונים

מבוקר עד לילה אנו שומעים את דברי הפרשנות של כל המומחים למזה"ת – מזרחנים, פרשנים, בכירי המודיעין בדימוס. וכי למי נאזין? הרי הם יודעים ומבינים והם יכולים לנתח ולפרשן.

אלא ש... איש מהם לא חזה את המהפכה במצרים. אילו כל אותה סוללת מומחים היתה מוזמנת למפגש לפני שבוע בדיוק והיתה נשאלת שאלה זהה – האם יש סכנה למהפכה במצרים, גם התשובה היתה זהה – לא, באל"ף רבתי.

מה עלינו להסיק מכך? ראשית, שיש להתייחס בזהירות למומחים ולפרשנים ולא לקבל את דבריהם כתורה מסיני. שנית, שעלינו לחסן את עצמנו מפני שטיפת המוח של הפרשנים, כאשר הם מתנבאים באחידות.

אך המסקנה המשמעותית מכול – המזרח התיכון הוא אזור בלתי יציב. כל המשטרים במזה"ת דיקטטוריים, יושבים על כידונים, וגם כיסאותיהם של המשטרים הנראים יציבים, עלולים להתנדנד ברגע שהציבור יאבד את הפחד מן המשטר. ומסקנה נוספת – עד היום מהפיכות עממיות ותהליכי דמוקרטיזציה פורמאלית (בחירות) לא העלו לשלטון גורמים מתונים יותר, פרו מערביים יותר, חילוניים יותר, שוחרי שלום. אין זה מן הנמנע שנמצא את שכנתנו הדרומית, המדינה הגדולה והחזקה בעולם הערבי, נשלטת בידי האחים המוסלמים ומתחרה עם איראן על הנהגת המהפכה האסלאמית. זה לא חייב לקרות, אך הסבירות שזה יקרה אינה נמוכה. אין זה מן הנמנע, שגל הזעם המהפכני השוטף את מדינות ערב יתפשט גם לירדן, לסוריה ולרשות הפלשתינאית. אין זה מן הנמנע שגם מדינות אלו תסחפנה לגל של אסלאם רדיקאלי.

מה ההשלכות של תסריט בלהות כזה על ישראל?

המשמעות העיקרית, היא התובנה שאסור לישראל לקחת סיכונים ביטחוניים גדולים. העובדה שלישראל גבולות בני הגנה, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן הוא בריבונות ישראלית, ממזערת הן את הסכנה שתפרוץ מלחמה, והן את מחיר המלחמה, אם תפרוץ, חלילה. לכן, חובתה של ישראל לדבוק בגבולות הללו.

משמעות נוספת, היא שעלינו להפסיק להפחיד את עצמנו באמירות נוסח: מה, לנצח תאכל חרב? עד מתי? איזה עתיד אנו משאירים לדורות הבאים? וכו', כל הסיסמאות להצדקת הוויתורים. יש להחליף דיסקט, ולחזור לאמת הציונית – בניין המדינה והחברה הישראלית אינו מותנה בהסכמת הערבים וברצונם הטוב. הצלחנו ליצור מפעל מפואר חרף ההתנגדות והמלחמה נגדנו, ונוכל להמשיך לבנות וליצור אותו, לחזק את החברה הישראלית, את הכלכלה הישראלית, את התרבות הישראלית, את החינוך הישראלי, גם אם השכנים שלנו יסרבו לקבל את זכות קיומנו עוד מאה שנים, כפי שלא קיבלו אותה במאה השנים שחלפו.

אני יודע. המומחים לא יאהבו את מה שאני אומר. אבל הרי אלה בדיוק המומחים שלא חזו (גם) את ההתפתחויות האחרונות במזה"ת.  

4. השד הרוסופובי

אביגדור ליברמן הוא מנהיג קונטרוברסלי. הוא מושך אש. התנהלותו כוחנית, סגנונו בוטה, כשר החוץ הוא מרבה לנהוג באופן בלתי דיפלומטי, בלתי ממלכתי ובלתי לויאלי לראש הממשלה. הצעות החוק הפרובוקטיביות שסיעתו מגישה, מבעירות אש מחלוקת מיותרת, שהחברה הישראלית ממש אינה זקוקה לה. גם דעותיו המדיניות היוניות – קבלת עקרון הנסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים", כאשר השטחים בתוך הקו הירוק שהוא מציע לסגת מהם יהיו אזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, נשמעים ומצטיירים כקיצוניים בשל הסגנון המתלהם כלפי ערביי ישראל בו הוא נוקט. שובל החשדות בפלילים המלווה אותו לאורך השנים, רק מגביר את הרתיעה שהוא מעורר בקרב רבים בציבוריות הישראלית. ליברמן הוא מנהיג חזק וכריזמטי, מושא להערצה של רבבות אזרחים ישראליים, ומושא לחרדה ותיעוב מצד רבבות אחרים.

יש סיבות רבות המצדיקות את הגישה השלילית כלפי ליברמן, גם אם עוצמת התיעוב חורגת מכל פרופורציה – כמו האשמתו בפשיזם, כביכול, הנובעת בעיקר מצורך של חלקים בציבור הישראלי לצייר דמון פשיסטי המאיים עליהם, כביכול. הביקורת המוטחת נגדו, בהחלט מובנת ובחלקה מוצדקת. אולם שנאת ליברמן הוציאה מן הבקבוק את השד הרוסופובי בחברה הישראלית; את רגשות הניכור, הפחד והשנאה הקיימים בתוכנו כלפי העלייה המבורכת מחבר העמים.

לרוסופוביה אותם הסממנים המאפיינים כל תופעה של שנאת זרים וגזענות. הגזען אינו מסתפק בביקורת על מעשיו ומחדליו של בר הפלוגתא שלו, אלא הוא מתייחס להשתייכותו האתנית של היריב ולמוצאו. היחס כלפי הקבוצה האתנית של היריב אינו רציונאלי אלא רווי סטריאוטיפים שליליים ודמוניים, המאפיינים אותה כביכול, ומתגלמים בדמותו של היריב.

אביגדור ליברמן חי בישראל 33 שנים. רוב חייו הוא ישראלי. אבל בעיניי הרוסופובים, ה"רוסיות" היא בלתי הפיכה. היית "רוסי" (כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי חבר העמים) וכל חייך תשאר "רוסי". ו"רוסי" פירושו כוחני ואלים, מי שנולד בדיקטטורה ואינו יכול להסתגל לשיטה הדמוקרטית ולהפנים את ערכיה, והוא מוכרח להשליט את נורמות השלטון ה"רוסיות" על ישראל.

בתוכנית החרצופים נקרא ליברמן "ולדימיר" – שם קולקטיבי שנועד למחוק את זיהויו כפרט, והצגתו כאב טיפוס לסטריאוטיפ של "הרוסי". ה"ולדימיר" הזה מאיים עלינו ומפחיד אותנו ויש לבצע לו סיכול ממוקד, בטרם יהיה מאוחר.

את דבריי אמחיש בציטוטים משני מאמרים גזעניים ורוסופוביים מן העת האחרונה, שאינם חריגים אלא בהחלט מייצגים את הטרנד הגזעני הזה. הראשון הוא מתוך מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" – "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" (13.1), בו התגולל גדעון לוי על שר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, כשלוז המתקפה היה מוצאו הרוסי. הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן,"

אין זו רק גזענות רוסופובית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.

הציטוט השני הוא ממאמר גזעני של יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ" – "חלום ליברמן, הסיוט" (14.1.11): "ניתנת הפראבדה להיאמר, אוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העלייה שלו היא הירידה שלנו... יותר מידי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא היתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו... יודע שליט נפש אומתו. האומה עצמה יודעת ונותנת צוואה לאפסר. היא גועה. מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו ... ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת מנוסים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה," וכן הלאה וכן הלאה לכל אורך המאמר.

על החברה הישראלית ועל כל אדם נאור בתוכה לגנות בשאט נפש את הגזענות החשוכה הזאת, את ההסתה הרוסופובית הזאת. על כל יהודי וציוני בישראל להלחם נגד הדה-לגיטימציה לעדה שלמה בעם היהודי, שאי אפשר להפריז בתרומתה האדירה למדינת ישראל.

בוז לגזענות ולרוסופוביה.

אהוד: בד"כ מה שלוי ושריד כותבים בעיתון "הארץ" מעורר בי בחילה ואינני מסוגל לקרוא אותם.

פסיכולוגים טוענים שזיקנה ושיגרה ירדו לעולם כרוכות זו בזו. קשישים מתקשים לשנות הרגלי חיים, אף על פי שהמציאות משתנה ללא הרף. לעתים הם מתעלמים מן השינויים וממציאים לשמרנותם הצדקה – כאלה היו יצחק ושרה סדן, שהתגוררו מול ביתי.

מרי יום ששי בבוקר הם נראו קוטפים פרחים בגינתם הגדולה ונוסעים עם הזר לקריית-שאול, אל קבר בנם אלי, שנפל במלחמת יום-כיפור. הטקס חזר על עצמו מדי שבוע. חמסין, גשם, סערה – דבר לא הרתיע אותם. כך זה נמשך כבר שמונה-עשרה שנה. עשרות מיני פרחים הקיפו את ביתם במרבד צבעוני מרהיב עין – כולו קודש לאלי.

בעבר היכרתי את הבן כנער חביב ששיחק עם יתר ילדי השכונה, אך מאז האסון השתבללו ההורים באסונם וניתקו מגע מיתר דיירי השכונה. לא אחת התעכבתי ליד בית הוריו ושאלתי לשלומם, בעודם גוזמים ורדים או עוקרים עשבים שוטים. בימי שישי בבוקר, כשקטפו פרחים, ראיתי שכל פרח נבדק בזהירות, בדקדקנות, אם ראוי הוא להיכלל בזר שיונח על הקבר. בקפדנותם הרבה, הזכירו חסידים, הבודקים לולב לפני קנייתו ערב חג הסוכות. פעם שאלתי אותם מתי חל יום-השנה, ויצחק משך בכתפיו והשיב:

"אצלנו כל יום שישי הוא יום-השנה."

אלי התגייס לצבא כחצי שנה לפני מלחמת יום-כיפור, השתתף במלחמה ובמהלכה נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. ההורים המודאגים התרוצצו בין מוסדות הצבא שבועות וחורשים.

יום אחר נתגלה קבר-אחים מעבר לגשר הפירדאן בסיני, והרבנות-הצבאית הזמינה קבוצת הורים, לזיהוי. לאחר לבטים ממושכים שרה ויצחק הצביעו על אחת הגוויות ואמרו, כי זהו בנם. בצה"ל לא התווכחו, וכעבור ימים אחדים נערכה לאלי סדן לווייה צבאית כדת וכדין. ההורים לא היו משוכנעים בכל מאת האחוזים כי הגופה היא גופת בנם, כך נודע לי מפי משה, אחיו הבוגר של אלי. האב יצחק סבר כי מוטב שתהא להם חלקת קבר, שעליה יוכלו להתרפק ולהזיל דמעה, על פני ספקות לב.

עם הזמן הפך הקבר למרכז חייהם, שאותו פקדו, טיפחו וריפדו בפרחים. מדי יום שישי בשבוע, בבואם לבית הקברות, נהגו לספר לאלי כל שהעיק על ליבם. אלי, בשעתו, גילה עניין בפוליטיקה, ויצחק נהג ליטול עימו ערימת עיתונים וקרא לאלי קטעים שנראו חשובים בעיניו. שרה, אשתו, נהגה לספר לו על מצוקות היום-יום, על כאבים ברגלה ועל אזלת ידם של הרופאים. הם שיתפו את אלי בכל שקרה להם. כאשר שרה רצתה לצאת לבית-הבראה, היה ברור כי אלי חייב לאשר את ההוצאה החריגה.

כיצד ידעו את תגובותיו? תהינו, ולדבריהם, חשו הכול בליבם. המשפחה ניסתה להחזירם למציאות ופסיכולוג מטעם משרד-הביטחון הוזמן לסייע בשיקומם, אך נאלץ לצאת מביתם בבושת פנים. וכי לפסיכולוג הם זקוקים? "אלי הוא כל ה'לוגים' שבעולם," הסביר פעם יצחק. משה, בנם הבכור, לא עמד בפולחן שנוצר סביב אחיו המת ועקר לחיפה.

כל ימות השבוע ההורים תיכננו את הביקור השבועי. לא אחת התווכחו ליד הקבר, כמבקשים את הכרעתו. שתיקותיו פורשו בדרכן. "אנחנו יודעים היטב מה הוא חושב, גם בלי שיאמר לנו זאת. הוא אינו טועה בשיקוליו," אמרה פעם שרה לרעייתי, ששאלה: כיצר מת יכול לעוץ עצות? – ושרה הוסיפה, שכאשר תשובתו סתומה, הוא מופיע בחלומם ומפרש את דבריו. לא אחת קמו בבוקר וטענו שחלמו אותו חלום.

לצורך הנסיעה השבועית יצחק החזיק מכונית ישנה, שכל נסיעותיה קודש לבית הקברות. בשעתו עבד כגנן בעיריית תל-אביב עד שיצא לגמלאות ודאג שפרחים יפרחו בגינתם בכל עונות השנה. לביתם לא נטלו ולו פרח אחד.

פעם אחת חלפה בתי הקטנה ליד ביתם, בשעה שקטפו פרחים, וביקשה פרח.

"הפרחים הם לא שלנו, הם של אלי," הפטירה הזקנה.

"ומי זה אלי?" שאלה הקטנה,

"נו, זה הבן שלנו שנפל במלחמה."

היינו מן היחידים שביקרו בביתם. פעם אחת ביקשתי להצטרף אליהם לבית הקברות. לתומי חשבתי שישמחו, אר נדהמתי כאשר סירבו, ויצחק הסביר:

"לא ביום שישי. תוכל לבוא אליו בכל יום אחר."

באחד הימים, כששבתי מן המשרד, הבחנתי במכונית אמריקנית שחנתה ליד ביתם וזעקות בקעו מתוך הבית. חששתי מאסון ומיהרתי לשם. המראה שנתגלה הדהים: הזקנים צעקו, בכו והטיחו דברים קשים בפני אדם בסביבות גיל הארבעים –

"לא, אתה לא אלי! אל תשקר. אלי שלנו שוכב שם, בבית-הקברות," אמרו והצביעו לכיוון. "מחר נהיה אצלו, הוא מחכה לנו."

האורח, אשתו ושני ילדיו בכו יחד עימם. כל ניסיונותיו של האורח לשכנעם, כי הוא בנם – עלו בתוהו. לרגע ביקש לפשוט את חולצתו ולהציג צלקת-ילדות, אך הזקנים מנעו זאת ממנו בכוח. האישה הצעירה התחננה בפני בעלה בספרדית שיסתלקו, אין טעם. שני הילדים, שלמדו בכית ספר עברי בארגנטינה, קראו בהתרגשות: "סבא, סבתא!" אולם הזקנים אטמו אוזניים וגירשו אותם מביתם.

הזמנתי אותם לביתנו. אלי הציג את אשתו גלוריה והילדים מאוריציו בן הארבע-עשרה וחורחה בן העשר.

"ובכן, אתה אלי?" שאלתי בזהירות, לאחר שהתיישבנו ליד השולחן והוא הנהן בראשו. אלי דמה איכשהו לתמונת הנער במדי הצבא, שניצבה על הכוננית בסלון ההורים, אף ששערו התדלדל, הכסיף ושיבה זרקה בצדעיו.

"מדוע שתקת כל השנים? מדוע לא הודעת כי אתה בחיים? מדוע לא כתבת שאתם באים?" לא התאפקתי ושאלתי בנימה מוכיחה-משהו, "אתה בכלל מסוגל להבין מה גרמת להם? כל חייהם סובבים סביבך – בנם המת הקבור בקרית-שאול – ואתה מופיע, כאילו נפלת משמיים בלי להודיע, בלי להכינם מראש. וכי מסוגל אתה להבין איזו טראומה חוללת?"

שתיקה ארוכה נפערה.

אשתי הגישה פירות, דברי מאפה ומשקאות. גלוריה נטלה תפוח ויצאה עם הילדים למרפסת. אלי לא חדל לייבב. זמן רב חלף עד שנרגע. מדי-פעם הציץ החוצה, מבעד לחלון לעבר בית הוריו.

"זהו סיפור ארוך, סיפור קשה מאוד," אמר. העברית התנגנה כספרדית. שמונה-עשרה שנה חי בארגנטינה ולא דיבר עברית. פנים מיוסרות עם תערובת מוזרה: מצחו ואפו הזכירו את האב ואילו עיניו וסנטרו החד כשל אימו. על פניו החיוורות נראו בבירור שרידי הזעזוע. עיניו היו אדומות מבכי. גלוריה נפגעה מקבלת-הפנים הבוטה של הוריו ולא ידעה נפשה מצער. כל השנים שידלה את אלי שיכתוב להוריו את האמת, אך אלי לא היה מסוגל לכך. לרגע האמינה, שלאחר ההלם הראשון ייצאו ההורים מדעתם מרוב שמחה. הבן חי וקיים! לא, גם היא לא היתה מסוגלת להבין מה עבר על הזקנים באותן שמונה-עשרה שנים שהבן נעלם. לאחר שעה ארוכה אלי החל לדבר.

"קשה לי לדבר אפילו היום, שנים כה רבות לאחר אותה מלחמה," פתח לבסוף את סגור-ליבו. "...המלחמה תפסה אותנו בתעוז על כביש חת"ם דרומה למוצב 'דרורה'. שבוע לפני המלחמה היתה כוננות. תפקידנו היה לסייר לאורך קו המעוזים הצפוני: 'דרורה', 'לחצנית', 'אורקל', 'בודפסט'. ראינו, שבצד המצרי בונים סוללות. רכבים נעו והחיילים לבשו אפודות-מגן ולראשם קסדות. זה לא מצא חן בעינינו ודיווחנו למפקדה. שם אמרו לנו שהמצרים עורכים תמרון. ביום-כיפורים, בשעה שתיים אחר-הצהריים, פגזים התחילו ליפול. זבנג פה, זבנג שם. נבהלנו נורא." אלי החל להניע ידיו כאילו היה עדיין בסיני. ההפגזה נמשכה אולי שעה. שמענו בקשר קריאות עזרה מבוהלות מהמעוזים. לדברי הקצינים, המצרים צלחו את התעלה וביקשו בדחיפות: "ציפורים" – סיוע אווירי.

"זוג מיגים מצריים חלף מעלינו בדרכו לבלוזה. עשן שחור התאבך מעל לבסיס. נדרשנו לצאת לתעלה ולהוציא מהמעוזים פצועים ואת צוותי הרבנות-הצבאית, שבאו לערוך טכסי תפילות יום-כיפור. המפקד שלנו קרא לנהגי הזחל"מים לקבלת הוראות. יצאנו ארבעה נגמ"שים לכיוון מוצב 'דרורה'. ציר התנועה היה אפוף עשן. התקדמנו כקילומטר ולפתע נתקלנו בפלוגה מצרית, ששכבה לאורך הדרך וחסמה את הציר למעוזים. המפקד נתן פקודה לדרוס אותם. דהרנו עם הנגמ"שים קדימה כשאנו יורים מכול הכלים. דרסנו המון חיילים מצריים. הייתי נהג מוביל. המ"מ שלנו, כל משך הנסיעה עמד מאחוריי, החזיק בכתפיי וכיוון אותנו. לרגע ביקש סיגריה ונתתי לו. הם התחילו להרביץ עלינו שמלים וסאגרים ממרחק אפס. אחד הטילים פגע בזחל"ם שרעד מן הזעזוע. הרגשתי זבנג נורא ומשהו נשפך על צווארי. ליד ידית-ההילוכים ראיתי פתאום את ראשו הכרות של המ"מ שלנו. טיל כרת אותו כמו..."

"הבלחת חרב," השלמתי את המשפט.

"שיהיה. אף-פעם לא שמעתי את המילה הזאת. לא האמנתי למראה עיניי. עיניו היו פקוחות, מזוגגות ובפיו עדיין תקועה הסיגריה הבוערת שנתתי לו. עשן הסתלסל ממנה. זה היה נורא. התמונה הזו חוזרת אלי כל הזמן. פעם ראשונה ראיתי מת. עוד טיל נורה עלינו והנגמ"ש נעצר. מה קרה? טיל דפק את הזחל הימני ופרשנו שרשרת. לא הייה ברירה אלא לקפוץ מהזחל"ם ולהסתער עם העוזים. קפצנו, ירינו ורצנו כמטורפים לכיוון דרום-מזרח. בחיים שלי לא רצתי כל-כר מהר. רצתי שעות רבות ואיבדתי את חבריי בדרך. בסוף נשכבתי מאחורי גבעה ובכל המהירות כיסיתי את עצמי בחול. השארתי חריץ לנשימה וסדק לעיניים, השטח שרץ חיילים מצרים. הליקופטרים הנחיתו חיילים וג'יפים. שמעתי רעשים ודיבורים בערבית. הם חיפשו אותנו. 'לא לזוז, לא לזוז,' אמרתי לעצמי וקפאתי במקומי. פתאום הבחנתי בסודני ענק, שירד מג'יפ והתקרב לכיווני. זה הסוף, אמרתי לעצמי, שפתיי לחשו את 'שמע-ישראל'. במרחק של מטר ממני, נעצר להשתין. ליחה עלתה בגרוני ופחדתי להשתעל. כמעט נחנקתי. עצמתי עיניים. השתן זרם כמו מים. הרגשתי שאני מתייבש. זבובים עם גב ירוק גילו אותי, חשבו שאני מת וחדרו לתוך נחירי אפי וניסו למצוץ את קצות עיניי. מצמצתי כמו מטורף. ידעתי שאם אניע יד, המצרים יגלו אותי. ניסית לתת לזבובים למצוץ את ליחת אפך ולשד עיניך בלי לגרשם?"

"תגיד, מאיפה העברית הטובה שלך?" לא התאפקתי ושאלתי.

"ביום אני חי בספרדית ובלילות חולם בעברית. המלחמה מדברת רק עברית. לפני שהתגייסתי, אהבתי מאוד לקרוא ספרים והמורים אמרו, שיש לי כישרון לשפות. המילים, ששאלת עליהן, איכשהו קפצו בעצמן ללשוני." הוא גמע מן הקפה ולאחר אתנחתה המשיך:

"שכבתי בחול ובכיתי בלב: 'אני נגמר, אני נגמר'. בדמיוני ראיתי את ההלוויה שלי. אבי אמר 'קדיש', והרב הצבאי - 'אל מלא רחמים.' כנראה נרדמתי, ואולי התעלפתי.

"כשהתעוררתי, היה חושך. קמתי, מצאתי בקלות את כוכב-הצפון והתקדמתי לדרום-מזרח. ידעתי שבאזור 'יורם' מצוי בסיס טנקים. כל הזמן חשבתי על מים. בדימיוני הייתי במזנון של 'ויטמן', ברחוב אלנבי. לקראת בוקר הבחנתי בטנק מצרי, שחנה כמאה מטר ממני. החבר'ה ישנו לידו. הבנתי שאני עדיין בשטח מצרי. התפלאתי שצה"ל לא בלם אותם. חיפשתי מסתור מאחורי גבעה. חפרתי בור וכיסיתי את עצמי. השמש והחול טיגנו אותי חיים. שכבתי כמו מת, נרמה לי שאני יודע מה מרגיש אדם מת. כשאתה בסכנת-חיים, אתה מסוגל להתאבן כמו פסל ולא לנוע. הייתי הרוג מהליכה וכנראה נרדמתי. התעוררתי ונרדמתי מספר פעמים עד שהחשיך. המשכתי ללכת. אחרי כמה שעות, הבחנתי באורות זעירים של טנקים.

"'אלה שלנו, שלנו,' צעקתי בשמחה, 'ניצלתי, ניצלתי, אני באזור יורם!', בחניון טנקים. הייתי כמאה וחמישים מטר מהם. התקדמתי וצעקתי:

"'חבר'ה זה אני, אלי סדן, ישראלי, אל תירו בי'.

"'מאיזו פלוגה אתה?' צעק מישהו בחזרה. לא זכרתי את מספר הפלוגה שלנו, וצעקתי:

"'הבסיס שלנו בבלוזה. יצאנו לעזרת המוצבים בתעלה!"

פתאום שמעתי קולות של עוד שני חבר'ה מהפלוגה שלי, שאף הם הצליחו להסתנן. התחבקנו. היינו שלושה תשושים ומיובשים.

מישהו מחניון הטנקים חשד בנו שאנו מצרים ופתח באש. הכדורים פצעו את שני החבר'ה שלידי, חטפתי קריזה והתחלתי לצעוק:

"'זונות, כולרות, אתם הורגים אותנו. אנחנו מהתעוזים!' שמעתי שהם הודיעו באלחוט שחיסלו חולית אוייב.

"'חולית אוייב? חיסלתם אותנו. זונות, נבלות, חיסלתם יהודים, את החברים שלי מהפלוגה..." אלי צעק ובכה כילד. הוא שלף ממחסה וניגב את עיניו.

"הם תפסו מה קרה. שני החבר'ה הפצועים נלקחו לחאג"ד ואני בנגמ"ש לבלוזה. בבלוזה היה בלגן בורא. פתאום הופיע קצין כזה מצוחצח ורצה שאצא לבלימה. לא הייתי מסוגל. רבע שעה עמדתי ליד ברז-מים ושתיתי, ושתיתי ושתיתי. אכלתי בחדר-האוכל מרק חם עם הרבה לחם ונכנסתי לאחד האוהלים לישון. ניסיתי לישון ולא הצלחתי. הלכתי למרפאה לבקש כדור שינה ופגשתי את אלברט, אחד מחברי לפלוגה, עולה חדש מארגנטינה, שעלה ארצה והצליח לחזור. הוא לא הפסיק לבכות.

"'אם ככה אפשר להפתיע את צה"ל – אז חבל על החיים' חזר ואמר לי. חברו, שבא עימו ארצה, נהרג.

"'זהו, אני גמרתי. אני חוזר לארגנטינה. חבל על החיים. ככה להפתיע את צה"ל? כנראה שהכול פה בלוף אחד גדול,' כל הלילה דיברנו. באוהל שלו נמצא התרמיל של חברו ההרוג. הוא שלף מתוכו את דרכונו והציע שיחד נסתלק לארגנטינה." לדבריו, אני וחברו ההרוג דומים. 'לפחות נינצל,' חזר ואמר.

לא הייתי מסוגל לחשוב על העניין בראש צלול. היום אני יודע שהייתי הלום-קרב. למחרת בערב כבר היינו על המטוס.

 כשנחתנו בבאנוס-איירס התעלפתי ונלקחתי לבית-חולים. חצי-שנה הייתי מאושפז במחלקה לחולי-נפש עד שהתנקיתי ממוראות המלחמה. כל השנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בגדתי בכל מה שהאמנתי בו. לא היה לי האומץ להודיע להוריי שערקתי. לא הייתי מסוגל לספר להם שאני חי. אתה מבין, הייתי קרוע, ממולכד לכל אורך הדרך.

"מה קרה לחבר שהביא אותך לארגנטינה?"

"הייתי בבית-חולים ויום אחד הוא הפסיק לבוא. אחר-כך התברר שנהרג בתאונת-דרכים. שכרתי חדר בפרבר ליד בואנוס-איירס ועבדתי כמסגר אצל בעל בית-מלאכה יהודי. בסוף התחתנתי עם בתו, גלוריה," והצביע לכיוון המרפסת. "אחר-כך נולדו הילדים. עבדתי ביום, והלילות היו קודש לסיוטי-לילה. הגולגולת עם הסיגריה עדיין לא עזבה אותי. זה כל הסיפור. גלוריה לחצה כל השנים שניסע ארצה. פחדתי מן הצפוי לי והיא הבטיחה שתעזור לי."

לא היה טעם ללכת אל הוריו ולשדלם. הכול נראה כה הזוי. הקבר שאימצו אינו קבר בנם, והשנים הארוכות שפרחיהם הונחו למראשותיו לא היו אלא הונאה.

זכרתי שיש לאלי אח, משה, שהתנתק מהוריו, בשל אותו "פולחן" והתגורר בחיפה. הצעתי לאלי שיתקשר אליו. נפרדנו במועקה קשה.

נראה שאלי איתר את אחיו, ולאחר התדהמה הראשונה פגש בו, במשפחתו, והאח אף סייע להם למצוא דירה בחיפה, לא רחוק מביתו.

חודשים רבים לא שמעתי עליהם. כל שראיתי הוא, שמדי יום-שישי הזקנים ממשיכים לקטוף פרחים ולעלות לקברו של אלי.

כעבור כשנה, ואולי פחות, יום אחד, הבחנתי מבעד לחרכי התריס במשה, אחיו של אלי, ועמו ילדיו של אלי: חורחה ומאוריציו, שדפקו על דלת הזקנים. ראיתי את שרה נושקת לשני הילדים והבנתי, שהזמן בדרכו פעל וטוב שכך.

חלפו חודשים אחדים והמכונית שוב נראתה ליד הבית. משה, אלי, גלוריה והבנים יצאו מתוכה ונכנסו לבית-ההורים. לא היה לי מושג כיצד התקבלו. לא עלו צעקות משם. לתומי האמנתי, כי המעגל בדרכו נסגר והם השלימו עם הבשורה הטובה.

למחרת-היום, יום ששי בצהריים, ראיתי את יצחק ושרה יוצאים עם זר פרחים בדרכם אל בית הקברות, כאילו דבר לא קרה. טירוף אמיתי – אמרתי לעצמי.

כעבור שבוע, פגשתי את יצחק ושרה שבים מבית-העלמין ולא התאפקתי ושאלתי:

"יצחק, מהו ההיגיון לנסוע לקריית-שאול, להניח זרים על קבר זר כשבנכם חי וקיים?"

הם הציצו כי במבט תמוה ויצחק הפטיר:

"אתה מחפש היגיון? מאימתי הגיון מניע את חיינו? האם הופעתו של אלי לאחר שמונה-עשרה שנה היא תופעה הגיונית?

"קורים מקרים שאין לנו דרך הגיונית להסבירם. יש לנו אלי אחד בקרית-שאול ואלי שני בחיפה. מאז שאלי הגיע מארגנטינה, בילינו שבועות וחדשים בשיחות-נפש עם אלי המנוח והוא זה ששיכנע אותנו שלא נתנכר לבננו החי. הוא התעקש שנסלח, שנבין, שנתחשב במצב המיוחד שלתוכו נקלע, כשלקה ב'הלם-קרב'. לדבריו, נענש די והותר. אל לנו להתנכר לו. חודשים רבים חלפו ואין-סוף שיחות עם אלי בקרית-שאול עד שעיכלנו את הדבר. למרות הבשורה, לא ויתרנו על אלי שלנו השוכן בקרית-שאול. הוא היה, הווה ויהיה לעד בשר חי מבשרנו. הוא הציל אותנו מיגון, משיברון-לב, ממשברים לרוב. ידענו, כי עלינו להיות בריאים, כדי להיות אצלו ביום ששי בצהריים. אולי לא תבין, אך היה לנו למען מי לחיות ועם מי להתייעץ. בלעדיו, לא היינו מגיעים להחלטה כה קשה לשוב ולחבק אל ליבנו את אלי, גלוריה והילדים.

"דיברנו אליו בפרחים והוא השיב במילים. אל תחפש היגיון, כי לא תמצא אותו."

הגעת לתרי"ג!

[גיליון 613!]

זהבה

בישראל מחירי המזון הטרי התייקרו בשיעורים דומים, למעט הבשר. אלא מי שמרוויח שכר מינימום של 30 דולר ליום, כך בישראל לפני העלאת שכר המינימום, יכול לשרוד ולהאכיל את משפחתו גם במחירים אלו.

במצרים, בה שכר המינימום לא עלה מזה 27 שנים ועומד על 7 דולר לחודש, מדינה בה 40% מהמועסקים משתכרים פחות מ-2 דולר ליום, והשכר הממוצע במגזר הציבורי הוא 70 דולר לחודש, התייקרות של 17% במחיר הפול ו-60% במחיר הבשר שברה את האיזון העדין בין עוני לרעב.

כשאתה רעב ובמיוחד כשילדיך רעבים, אתה כועס, שובר, בוזז וצועק דמוקרטיה ושחיתות – ומתכוון בעצם לפיתה. ["דה מארקר", 1.2.11]

פרשת חיים מרתקת באה אל קיצה

יישר כוח!

נאוה

 1. יציאת מצרים. בראותנו מה שמתרחש בימים אלה במצרים, אין לנו אלא להודות למשה רבנו שהוציאנו ממצרים [לפני 3000 שנה].

2. אי של יציבות. המזרח התיכון סביבנו כמרקחה: רועד וגועש, מתהפך ורותח, ואילו אצלנו – שקט ושלווה. אי של יציבות. לא רק "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון," אלא גם השקטה והיציבה ביותר.

למי עלינו להודות על כך? לריבונו של עולם? לגורלנו? לאופיינו כעם? למנהיגינו [אם הם ראויים לתואר הזה אם לאו]?

אי של יציבות.

3. הפיקח והחכם. האלוף גלנט הוא כנראה האיש המתאים ביותר, הראוי והנחוץ ביותר לעמוד בראש צה"ל בתקופה זו, ובשנים הקרובות. יש לו זכויות רבות כלוחם, כמפקד נערץ, כקצין אחראי ושקול. חבל שהוא הסתבך בפרשה כל-כך לא חשובה של 28 דונם, שסיפח לעצמו בלא סמכות ובלא רשות [לכאורה].

יואב גלנט הוא אדם מבוגר, מנוסה, בעל חוכמת-חיים. אז כיצד הוא הסתבך בפרשה זו, שהפתגם העממי אומר על כך: "פיקח נחלץ מצרה, שחכם לא נכנס אליה"?

4. הפגנה. למראה ההפגנות ההמוניות במצרים, לפני-כן בתוניסיה וכן בארצות קרובות ורחוקות, מעניין היה לראות אצלנו הפגנה דומה לאורך רחוב אבן גבירול בתל-אביב, כאשר ההמונים צועדים וקוראים בקצב: "די! די! די! / יקר יותר מדי! / בדם ובבנזין / נפדה אותך יונדאי!"

צאו להפגין דפוקים בכיכר רבין

כדי להראות שאתם יותר דפוקים מהמפגינים בכיכר תחריר

יהיה סידור מיוחד להחנות את מאות אלפי המכוניות הדפוקות שלכם סביב תל אביב הדפוקה כאשר תבואו

להפגנת מיליון הדפוקים

ובינתיים אתם יכולים לדפוק את מס הכנסה שדופק אתכם

ולדפוק את מע"מ שדופק אתכם

ולבכות ולבכות ולבכות

באולמי הכניסות והיציאות הדפוקות של נתב"ג

וגם להמשיך לדפוק את הנשים שלכם

ולייצר עשרות אלפי משפחות דפוקות "ברוכות ילדים"

כי אנחנו הדפוקים נפרנס גם אתכם

הוצאת כרמל ירושלים, ינואר 2011

"לא את קלטת אותנו... אנחנו קלטנו אותך..."

"פתחת לנו צוהר לעולם..."

"ואז הביאו 'אורז בן גוריון' והאוכל היה כבר בסדר..."

"אנחנו היינו קיר המגן של המדינה."

"הכיתה שלנו נהנתה מה'יחד'."

"נתת בנו אמון ונטעת בנו אמון בעצמנו

זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהווה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל-אביב. המפגש הוא בין המורה רנה, שיצאה ללמד במעברות כמורה צעירה, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קירבה של שותפים לתקופה בראשיתית, וריחוק של מי שמתבוניים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא איתו לתוך עולמם וחוויותיהם של הדוברים.

הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מיגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית. יש בסיפור סימני שאלה, תמיהות, השתאויות וגם ביקורת, יש בו אהבה, רעות ואמון.

רנה שפירא היא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של חינוך באוניברסיטת תל-אביב, שבה שימשה בשורה של תפקידים בכירים, היתה חברה בוועדות אקדמיות וציבוריות שונות בתחומי החינוך והחברה ועמדה בראש חלק מהן. בשנת 1995 הוענק לה פרס ישראל לחקר החינוך. בשנים 1995-1998 היתה יו"ר רשות השידור. מחקריה, שתוצאותיהם פורסמו בספרים ובמאמרים רבים בעיתונות המקצועית, התמקדו בריבוד חברתי, מיגדר, השכלה גבוהה, תנועות נוער, ייחודיות בית-ספרית ובחירת הורים, בתי-ספר וקהילותיהם.

הציור על העטיפה: מרסל ינקו, מעברה, 1949

[דבר המפרסם]

שמקבל (בצדק) פריחה מ"רכשו" במקום "רחשו" [גיליון 613]: עליך להמשיך ולהתרגש משגיאות כאלו ולא משגיאות כאלה. אלה – לזכרים, אלו – לנקבות. ונאמר בספרינו הקדושים: "אלו עיירות בתחום צור – שצת ובצת ופי-מצובה."

גרימי (צבי גלעד)

(קרייתי, אלא מה)

עין-גדי ד.נ. ים המלח 86980

אהוד: מדובר בשני חברי גרעין "שדמות". עמי עתיר הוא עמי רייכמן משכונת אליעזר בכ"ס.

גם אם יירדו

כי בקרוב מאוד הם יעלו פי כמה וכמה

בגלל סחרור מחירי הנפט בעולם

בעקבות ה"דמוקרטיה" של המהפכה המצרית

וסכלותו ובוגדנותו של ברק חוסיין אובמה!

מי שפספס ובכל זאת מתעניין יוכל אחר כך להאזין ב:

http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=33282

ולהשומע ינעם!

נורית יובל

מש"ק במילואים (השר לנושאי כלום) מיכאל איתן קיבע בדעתנו את קביעתו לפיה האלוף גלנט נהג כמאפיונר. מיכאל איתן מוכר כאדם ישר מאוד, ככל הידוע לנו אין לו מכרים במושב עמיקם בעבורם יצא במלחמת חורמה נגד גלנט, ורק העיתוי שלו קצת מפתיע שכן השר איתן לא מצא לנכון למנוע מה"מאפיונר" גלנט להוביל את הצבא במבצע "עופרת יצוקה" למרות שהטענות נגד גלנט היו ידועות כבר אז.

אלא מה? מיכאל איתן היה ידוע בהתנגדותו להתנתקות. האם טינתו ליוזמה הזו של אריאל שרון היא זו שכיוונה אותו נגד מי שהיה מזכירו הצבאי של שרון, גלנט? האם ייתכן שישנה קונספירציה נגד כל מי שהיה מעורב בהתנתקות?

האם זהו רק מקרה שדווקא אתמול [1.2.11], תשע שנים לאחר שהחלה החקירה נגד שרון ובניו, מצאה המשטרה מקום להודיע שיש חשד מבוסס לעיסוק בשוחד על-ידי שני בניו של שרון?

האם זה מקרה שבחינמון של המדינה כותבת אמונה אלון שלא פולסא דנורא אבל בכל מקרה כל המעורבים בהתנתקות נענשים בזה אחר זה?

ולבסוף: האם דובי ויסגלס צריך כעת להתחיל לדאוג?

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."