טקס פתיחה למוזמנים [ולחסרי כבוד עצמי] בלבד
20.2, יום ראשון, 18.00-19.00
טקס פתיחת היריד והענקת פרס ירושלים
לסופר איאן מקיאואן מבריטניה
[שהלך ביום שישי, 18.2, עם הסופר דויד גרוסמן, להפגין בשיח' ג'ראח נגד ממשלת ישראל ונגד המשך שלטון הכיבוש בירושלים המזרחית בירת פלסטין]
על ידי ראש עיריית ירושלים המערבית מר ניר ברקת
במעמד נשיא המדינה הזמנית מר שמעון פרס
ושרת הספורט, המדע והתרבות גב' לימור לבנת
האישור שלהם נשלח אליו בפקס, והוא התפלא לראות כי מסכום ברוטו של 4,148 שקלים (שפירושו שבשנת 2008 קיבל לפי המדגם 8,296 שקלים עבור שאילת ספריו בספריות) ניכו לו:
1,866.60 שקלים מס הכנסה –
290.36 שקלים ביטוח לאומי (למרות שהוא כבר גימלאי ומקבל קצבת זיקנה) –
207.40 שקלים מס בריאות! –
הסכום נטו לתשלום היה 1,783.64 שקלים שהועברו לחשבונו בבנק!
זאת ועוד, אם יתברר במידגם נוסף כי בשנת 2009 הגיעו לו פחות תשלומים, יהיה עליו, כפי שהתחייב בטופס שהתבקש למלא – להחזיר למשרד את הסכום מהברוטו, חרף כל הניכויים!
אודי יקירי,
תודה על איזכור המקרה שלי בעיתון [אהוד: זה היה בגיליון הקודם, 618, שאז טרם ראינו עצמנו רשאים להזכיר את שמו המפורש ואת פרטיו המדוייקים].
אתמול טילפן אליי ראש המחלקה (שלמה שמו) התנצל לפניי והסביר לי שאין מה לעשות. אי אפשר לקבל מה שכבר הופרש (כלשונו).
לא נשאר לי אלא ללכת לסניף הביטוח הלאומי (אין לי מושג איפה הסניף שלי), להסתובב שם במסדרונות ולהתחנן לפקידים שיקשיבו לי. אני מודה שיש בליבי שמץ של פיתוי לעשות זאת, אולי ייצא משהו מן הפרשה הזאת?
שוב תודה,
נתראה ביום שני,
שלך,
יהושע
ובעל-פה הוסיף יהושע שכאשר התלונן טלפונית על הניכויים המיותרים האלה בפני פקידה במשרד התרבות (של הגב' לימור לבנת), היא ענתה לו: "מה אתה עושה עניין גדול? מה זה כבר חמש מאות שקל?"
אהוד: למיטב ידיעתנו, על ניכויים למס הכנסה אפשר להתקזז לאחר הגשת הדו"ח בסוף שנת הכספים, אך לא על הניכויים לביטוח לאומי ולמס בריאות, כי הם לא נאספים אצלם למחשב מרכזי אחד כמו במס הכנסה.
לנו טרם שלחו את הפירוט לסכום שהופקד בחשבוננו בבנק, כך שייתכן שגם מאיתנו ניכו בהתאם את כל הסכומים האלה, ואנחנו אפילו לא יודעים על כך!
מן הראוי שנקיים ערב לכבודה.
ובינתיים: ברכותיי החמות להרצליה רז במלאת לה 90, ולרגל צאת ספרה החדש "כל אחד ומעבר יבוק שלו". אני מכירה ומוקירה את הרצליה מאז ימים רבים, ומעריכה מאוד את תרומתה בתחום ספרות הילדים והסיפור העממי, הן כמרצה ומחנכת, והן כיוצרת. הארכיון המיוחד שלה, גם בתחום זה, נתרם למכללת דוד ילין, והוא בעל ערך רב לכל מי שעוסק בחינוך ובחקר ספרות ילדים. טרם קראתי את ספרה החדש, אבל קראתי בעניין את ספר שיריה היפה "לילותי פקוחי העיניים".
אנושיותה של הרצליה והתעניינותה בי בימים קשים נגעו לליבי, ואני יודעת עד כמה היא עצמה נשאה בעול החיים. הנחישות שלה ודבקותה בחיים ראויים להערכה.
אני מאחלת לך, הרצליה, עוד שנים של בריאות, עם אישך לאורך כל הדרך הזו הארוכה, שמחה וברכה במשפחתך וביצירתך.
בברכה חמה,
אילנה אבן טוב-ישראלי
באהבה,
ריקה ברקוביץ
להתראות ולא בקרוב,
אלימלך שפירא
על ספר שיריה של הרצליה רז
"כל אחד ומעבר יבוק שלו"
2010, 61 עמ'
הרצליה רז ידועה כסופרת, חוקרת ספרות וכמורה למורים, אך היא גם משוררת בעלת אמירה, ו"כל אחד ומעבר יבוק שלו" הוא ספר שיריה השלישי – קדמו לו "עיני מיתר" (1966) ו"לילותיי פקוחי העיניים" (1995). אם יורשה לי לשים תווית שתאפיין את שיריה, הרי שמדובר בשירה לירית-הגותית. המבט של המשוררת מופנה אל העולם הפנימי, הגם שהשירים נעגנים בדמויות קלאסיות (בעיקר מהתנ"ך) ובנוף.
שיר המפתח בקובץ שלפנינו הוא "מעבר יבוק" (עמ' 3), שעניינו לכאורה סיפורו של יעקב העובר את היבוק ונאבק עם דמות אלוהית, אך למעשה, השיר מדבר על "האני השרה" בפרט, ועל כולנו בכלל: "כולנו צולעים אחריו (אחרי יעקב שצלע על ירכו לאחר ההיאבקות הלילית) / מדדים אל פניאל. / הנעבור במעבר יבוק? / הנגיע?" כולנו מייחלים לעבור עוד מכשול בדרך אל הארץ המובטחת, אבל בעל-כורחנו, אנחנו מדדים אל פניאל, שכן הסוף מגיע על הרוב לפני שחצי תאוותנו בידינו.
איש הרוח של הרצליה רז איננו מוצא נשמה בתוך עצמו, ולא בסובבים אותו, ועובדה זאת ממלאה אותו ייאוש. הוא איננו מטיף בשער, כיוון שהוא לוקה באותה תסמונת מבהילה כמו אלה שאליהם הוא פונה. תחושת האינות היא בלתי נסבלת, לכן קריאות הייאוש שלו ("איש הרוח", עמ' 9).
הגם שכאמור, השירים סבים סביב העולם הפנימי של המשוררת, הנה, חוץ משירים בודדים, כמעט שאין מוצאים בקובץ שירים החושפים ביוגרפיה. יש אמנם מספר שירים המתארים בפיכחון את פגעי הזיקנה (בעיקר בפרק האחרון בספר – עמ' 61-53), אך הקורא איננו מתעשר במידע ביוגרפי, להוציא שלושה שירים שעניינם רמזים על שני ילדיה – האחד על בתה שנשמתה היתה רחבה כעולם, אך זה היה "עולם מבוזבז בגוף כבול" ("בתי", עמ' 12), האחר על הבן, והוא מרמז על אי נחת וכאב ("הבן", עמ' 16). בשיר שלישי מביעה המשוררת קנאה באילנות שבגן הבית הזוכים לתשומת לב הבן ("אצבעות ירוקות", עמ' 39). אינני בטוח שמובעת כאן עגמת נפש, אך ברור לחלוטין שהילדים הבוגרים לעולם אינם ממלאים אחרי התקוות הגדולות שהם מעוררים בינקותם: בשיר "חלמתי" (עמ' 49) מתואר הבן בינקותו כשהוא מעניק גאווה ואושר אינסופי לאימו המיניקה אותו ולאביו הגאה שלצידה – אך כל האושר הזה התרחש רק בחלום, כש"האני השרה" מתעוררת – "עלבון הבדידות עמדי / ריקות זרועותיי, ריק ליבי."
עולמה הפנימי של המשוררת נעגן, כאמור, בנוף: "מתוכי בקעה אל הלילה / ירוקה ונערותית / עדויית עלווה מרשרשת, / זהורי זהורים של עלים..." ("צפצפה", עמ' 21), וכן הוא נעגן בדמויות תנ"כיות: כל הדמויות התנ"כיות בשיריה של הרצליה רז יש בהן אסרטיביות "הרצלית" מובהקת: צלופחד מתגאה בחמש בנותיו הגיבורות שמעיזות פנים כלפי משה ("צלופחד", עמ' 22), אשת לוט מתריסה בפני עולם ואלוהים – "עמוד המלח שניצח את אלוהים, את" ("אשת לוט", עמ' 23), ורבקה האם הגדולה היא אשר סללה את דרכו של יעקב שיעבור את "יבוק התלאובות" ("רבקה", עמ' 24).
יש בקובץ גם שירי אהבה מרטיטי לב, כמו "בשניים" (עמ' 30), "הבה" (עמ' 38), "ביקש", וביניהם שניים מיוחדים במינם: "שנאה" (עמ' 34) המדבר על קשר שלא ניתן להינתק מבת הזוג, והדבק הזה מוליד שנאה, ו"שביקשה אהבה" (עמ' 47), שעניינו ענישה לעמוד הקלון מוטלת על אישה שביקשה אהבה.
הפתעה נעימה היתה עבורי כשקראתי שני שירים מחורזים בקובץ: "ביקש" (עמ' 32) ו"כזאת" (עמ' 45). אני מודה שאני אוהב שירה מחורזת, ואני סבור שמשורר אמת איננו רואה בחרוז מכשול – עובדה היא שמשוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ולאה גולדברג כתבו בחרוזים ובמשקל, ולא נגרע מעומקם דבר. כאמור, שמחתי לפגוש בקובץ את השירים האלה, ואחד מהם אני מבקש להביא כאן במלואו:
ביקש
ביקש שתבוא בידיים פרושות
גווה עגלולי מתחנחן
תהא מנחשת צפונותיי הכמוסות
משיבה למפרע חן חן.
ביקש מבטיה תשזור בעיניו
במפרץ זרועותיו תתרפק.
רכה קשובה, תעגון באוניו
בזיזי גברותו תידבק.
היא הייתה לו כסער
כאש נצמדה אל מימיו
מבטה גא כשמש במער,
כבשה לילותיו וימיו.
החרוז לא הפריע למשוררת להעשיר את השיר בציורים נהדרים כמו "במפרץ זרועותיו" ו"מבטה גא כשמש במער". שיר זה מוכיח כי מגבלות פרוסודיות מיטיבות עם שירת אמת.
המיזם הפופולרי כיום שקרוי "פינוי בינוי", הוא למעשה פתרון שעשו כל הוותיקים בארץ שהיה להם צריף משנות ה-30 או ה-40 ובמקומו בנו על אדמתם הפרטית בית או "וילה" כפי שמכונה היום כל בית פרטי.
בשלבים מאוחרים יותר יזמו קבלנים קניית בתים ישנים בני קומה אחת במרכזי הערים ובנו במקומם בתי-קומות, והרווח התחלק בין בעל המגרש או הבית לבין הקבלן.
עד לפני 20 שנה לא בנו קבלנים מגדלי יוקרה עם חניון תת-קרקעי ושער חשמלי, ומרבית הבנייה של שנות ה-80 וה-90 הייתה סטנדרטית. מי שחולף כיום בערי שדה כמו ראשל"צ, רואה לאורך את הרחוב הראשי את הבתים בני 8 או 12 קומות בני 30 שנה או אפילו ליד שפת הים [גינדי א-ל-ספניול, זוכרים?]
אבל מאז שנת 2000 חל שינוי דרסטי במאפייני הבנייה. לא עוד סטנדרט אלא יוקרה. מגרדי שחקים של 26 קומות שסביבתם פארקים. לא עוד כניסה מהרחוב עם גדר חיה ודשא מוזנח אלא שער חשמלי וכניסה עם לובי משיש, חדר כושר, ואפילו בריכת שחייה על הגג. את זה משלם קונה הדירה. ככה התרגלו כיום זוגות צעירים. שנה או שנתיים לפני החופה יש להם כבר דירה בת 4 חדרים ששווייה כיום במרכז כמיליון וחצי שקלים. מהיכן הכסף? ולמה אנחנו הסתפקנו בדירה מצ'וקמקת בת שני חדרים עד הולדת הילד השני וזהו, זאת שאלה בסוציולוגיה. אבל לא. אנחנו לא עוסקים בשאלות אלא בפתרונות.
בעבר, מתחילת שנות ה-50, כשקנינו דירה, אפילו בת 3 חדרים [בבתים בלי מעלית], עשינו כל מיני קומבינות להגדיל את הדירה וסגרנו מרפסות עבור חדרי ילדים בעיקר, או חדרי עבודה.
כתוצאה ממעבר של דירות בני 2 חדרים אל 3 חדרים ולבסוף אל 4 חדרים במרכזי הערים, הפכו הרחובות שלנו, למשל רחוב מודיעין בר"ג – לשדרה אינסופית של קילומטרים בבניינים בני 4-5 קומות [עדיין ללא מעלית].
כיום, לאחר 50 שנים ויותר, בתים אלה הם סלמס, כמו בניין "הרכבת" ברחוב מצדה בבאר-שבע. אפילו רחוב חיים עוזר או חפץ חיים בפתח-תקווה הם סלמס. אין צורך יותר בבתים כאלה. יש להרוס את כל הבתים הללו ולבנות במקומם בניינים מודרניים בהתאם לחוקי רעידת האדמה – ובעיקר לרווחת דיירי המקום, ומצד שני כדירות למכירה בשוק החופשי.
על שטח כולל של עשרה בתים מול עיריית פתח-תקווה, למשל, או על רחוב בשכונת 'יד-אליהו' בתל-אביב – אפשר לבנות בניינים בני 26 קומות עם חניון תת-קרקעי של 8 מפלסים [ככה יש למשל בבית אבי חי בירושלים], קומפלקס שיכלול פי ארבעה וחמישה דירות מהקיים.
אז מי צריך קרקע לבנייה?
יש להרוס [לחוקק חוק] את כל הבניינים שבנו 'שיכון עובדים' או 'סולל בונה' כשכונות 'עמידר' בערים הגדולות. ולכן יש למחוק מעל פני האדמה שכונות כמו 'דורה' ו'סלע' בנתניה ב"פינוי בינוי" – וככה נפתור לעולמים את נושא הקרקעות לבנייה בארץ.
סיור באתר 'גוגל ארת' עם עכבר המקלדת מראה את מרבית הערים בארץ כסלמס אחד גדול עם דודי שמש מכוערים. אז מי צריך את זה? למה שלא נבנה כאן ארץ יפה?
אני בטוח כי מאמר זה 'יזכה' אותי בים צוננין; "לאיזה זוג צעיר יש כיום מיליון וחצי שקל?" ועוד ועוד.
נכון. אין. ולא לוויכוח זה התכוונתי. אני מתכוון לצעקה הציבורית "אין קרקעות".
אז יש.
האליטוקרטיה נואשה מהאפשרות להשפיע על דעת הקהל, ולכן היא מבקשת לכפות על ישראל, בשם זכויות האדם והדמוקרטיה, מדיניות פוליטית קיצונית המנוגדת לרצון העם.
המאבק על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגונים העוסקים בדה-לגיטימציה של ישראל הוא סימבולי ומכונן. הוא מייצג מאבק רעיוני עמוק בחברה הישראלית בין רוב דמוקרטי, שמאס במציאות האנטי-דמוקרטית שבה הוא שרוי, לבין מיעוט אנטי-דמוקרטי, המבקש להמשיך לכפות את רצונו על הרוב. מאבק בין הדמוקרטיה הלאומית, השואבת את סמכותה מהעם, לבין האליטוקרטיה האנטי-ציונית, השולטת במוקדי ייצוג הכוח.
לאליטוקרטיה מסגרת ערכים שונה. בעיניה, העם מאמין באמונות תפלות, וערכיו פרימיטיביים. לכן הוא זקוק להנחייה ולחינוך מחדש. מתוך מסגרת ערכית פוסט-מודרנית, האליטה מעודדת שקרים והלשנות נגד המדינה, מעודדת לימוד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מעודדת חברי כנסת לפעול נגד המדינה, ואת המדינה להמשיך לממן את משכורתם, מביעה אהדה לחרם על ישראל, ואף טוענת שלגיטימי לקבל כסף ממדינות זרות כדי לרדוף משפטית את חיילי צה"ל.
זוהי אליטה, שכאשר יש מי שרוצה לפעול למען האמת והצדק, נגד חרמות, גניבת מסמכים מהצבא, נגד הגשת תלונות סרק נגד מפקדי הצבא בחו"ל ודו"חות או"ם שקריים, הוא ממותג על ידיה כפשיסט-מקארתיסט, ואותו חופש ביטוי מהולל שרק לפני רגע נשבעו בשמו, נשכח.
אנשי האליטה האנטי-ציונית כופרים במוסר, שהרי לטענתם המוסר הוא יחסי, אך טוענים באותה השעה לכתר המוסר והליברליזם. הם בזים לרצון הרוב כפי שהוא משתקף בכנסת, ומקבלים בשמחה סכומי עתק ממדינות זרות, ובתמורה מייצגים אינטרסים זרים.
האליטוקרטיה נואשה מהאפשרות להשפיע על דעת הקהל, ולכן היא מבקשת לכפות על ישראל, בשם זכויות האדם והדמוקרטיה כמובן, מדיניות פוליטית קיצונית המנוגדת לרצון העם.
הפנמת נרטיב הצדק הפלסטיני, שעליו עמלה האליטה האנטי-ציונית, סדקה עמוקות את האתוס הציוני, ומכאן סוד הצלחתה. היא לא הסתפקה רק ביצירת סדר יום אלטרנטיבי, אלא גם הצליחה לטעת ספק בקרב מי שאינו מסכים איתה.
אמנם לא כל העיתונאים, השופטים, האמנים והאירגונים החוץ-פרלמנטריים הם אנטי-ציוניים; אולם תרבות התקינות הפוליטית הפוסט-מודרנית, שהושלטה עקב שליטת האנטי-ציונים במוקדי הכוח, כמעט שאינה מאפשרת גם למי שאינו מסכים עימם, להימלט מאותו זרם מחשבתי עכור.
כך, לדוגמה, נהפכת ציפי לבני מקורבן של אותם האירגונים, שאך אתמול רדפו אותה באנגליה, קראו לה פושעת מלחמה וגרמו לה לשוב ארצה מפחד מעצר – לסניגורית שלהם בבית הנבחרים הישראלי. תסמונת שטוקהולם במיטבה.
המאבק על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית הוא אם כן המאבק האמיתי של החברה הישראלית. מאבק נגד מיעוט פוסט-מודרניסטי, אנטי דמוקרטי ואנטי ליברלי, שבשם הדמוקרטיה, הליברליזם, זכויות האדם והחופש מייצר רודנות מחשבתית.
אהוד: זו אחת הסיבות שכבר לפני שש שנים הקמתי את המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שצובר מגיליון לגיליון יותר נמענים.
אלא: "גלגל במייל*"
בעוד חודש, ב-15.3.11, תיפתח באולפני גבע-ברקי (לשעבר) תערוכת פרידה מבניין האולפנים ששירת את תעשיית הקולנוע הישראלי יותר מ-30 שנה. התערוכה מוקמת ומופקת ביוזמתי האישית, וללא מימון או תמיכה כספית של גורם ציבורי כלשהו. הבניין הועמד לרשותי באדיבות חברת הבנייה ש. אלון – למטרה זו. הכניסה לתערוכה תהיה חופשית. כדי לאפשר לכל המעוניין לבקר בבניין ולראות מאות תצלומים וכרזות של האנשים ושל סרטי הקולנוע שהופקו במקום.
לסיוע במימון הפקה זו אני מדפיס חוברת-קטלוג במהדורה של 300 עותקים בלבד שתחולק כשי למסייעים בסכומים של 100 ש"ח ומעלה. תינתן חשבונית המוכרת כהוצאה. המוכנים והמעוניינים לסייע מוזמנים לפנות אלי במייל:
yakgross@gmail.com
ויוזמנו גם להשקת התערוכה.
ובקיצור, שווה ביקור!!! מצ"ב הזמנה ב-PDF.
את הודעתי זו – אנא העבירו הלאה
אבקשכם לא להתעצל
לגלגל במייל לפני שבניין גבע נופל
אנא שלחו את המייל לכל עם ישראל
ולתושבי גבעתיים שלחו פעמיים!
נ.ב.
ביום ה', 17.2.11, במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, אמורה להיות כתבה בהשתתפותי על "חיילים יצאו לדרך". ההקרנה תתקיים בסינמטק ת"א בעוד חודש – י"א אדר ב' – 17.3 ב-19:00
* גלגל במייל – ביטוי חדש מבית היוצר של יעקב גרוס.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
בהוצאת "ידיעות אחרונות" 1994, אזל
תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.
"מה זה?" מיילל תופיק.
"ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."
אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."
נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.
"מי אתה?"
"תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.
"מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.
"יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.
"הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"
"אז תישאר פה," היא אומרת.
"אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."
התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.
"הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.
"יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."
"שאלוהים יברך אותך, זריפה."
"שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."
תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.
"מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.
אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.
אהוד: ליוסף אורן, אני מניח שלא התייחסת לסיפור ההנקה שלי כעוד משפיע על סיפור הנקת המבוגרים בסנטיאגו דה קומפוסטלה של א"ב יהושע משום שאתה, כמרבית מבקרי הספרות והסופרים העבריים, ומרבית הקוראות של ספרותנו החשובה – מעולם לא קראת את הרומאן הנידח והנשכח שלי משנת 1994 – אשר שהדי במרומים, כל המתואר כאן, אכן התרחש נגד עיניי באותו לילה, בהיותי בן עשר, ברפת הגדולה של אדון משה גרידינגר באחוזתו קלמניה, שבנה עבורו דודי ברוך בן עזר ראב, ושחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי".
מכובדי,
איאן מאקיואן הוא סופר דגול. יש לו גם מצפון פוליטי מפותח. רק דרכה כף רגלו על אדמתנו והוא כבר הביע דאגה מהעוולות שהכיבוש וההתנחלויות גורמים לפלסטינים. לאחר מכן הוא מיהר להשתתף בהפגנה נגד התיישבות יהודים בירושלים. אכן איש נאור. על כן ישראל מעניקה לו פרס כספי דשן של מאות אלפי דולרים. משום מה אני מרגיש שהוא עושה מאיתנו פראיירים. לולא הפרס הדשן, האם היה מבקר בישראל? אינני חושב. גם הפעם התלבט איש המצפון הזה אם לבוא לארץ, אך הפרס בכל זאת קרץ והוא התרצה ועשה לנו טובה לבוא לקבלת הפרס.
תכונה ישראלית מוזרה, להתנדב ולשלם ממון רב כדי לשמש שק חבטות לאנשי המצפון הטהור. והמחזה המביש הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.
2. הנדון: עולם כמנהגו נוהג
מכובדי,
קשה להאמין. אמנם רגילים אנו שמוסדות הקהילייה הבינלאומית עוסקים באופן כפייתי בגינויים של ישראל – אך בכל זאת השתנו דברים לאחרונה במזרח התיכון. העולם צופה בהשתאות בהתקוממות ההמונים בארצות ערב, ובהרג מאות מפגינים בראש חוצות, והמרחב כמרקחה. ניתן היה לצפות ממוסדות האו"ם שיתנו דעתם על המתרחש הנשקף מכל מסכי הטלוויזיה. לא האמנתי למשמע אוזני כששמעתי ביום שישי האחרון שמה משמעסיק את מועצת הביטחון זו הצעת החלטה לגנות את אם כל חטאת בעולם... את ההתנחלויות בישראל, עד שארה"ב מצאה לנכון להטיל וטו על ההחלטה, ולא בלי גינויים חריפים של ההתנחלויות.
זו התנהלות צינית וצבועה – להתעלם מהבעיות האמיתיות של אזורנו ולהפוך את ישראל לשעיר לעזאזל. אך עושה רושם שלאירועים יש תאוצה משלהם ואפילו גדולי הציניקנים לא יוכלו לטייח אותם עוד. מתי יגיעו למסקנה שההתנחלויות אינן הבעייה הבוערת של המזרח התיכון.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
בתודה ובברכה
אהרן גרף
ספרות יהודית צעירה
מופע ספרות מיצירותיהם של סופרים יהודיים צעירים בארה"ב היום בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
בהשתתפות: עידן אלתרמן, דן כנר, מיקה שדה, יפתח קמינר, תמר בן עמי ועוד
הסופרים הצעירים המובילים כיום את הספרות האמריקנית הם יהודים בני 30 ו-40. סופרים משפיעים שספריהם הופכים לרבי מכר ומתורגמים גם לעברית מיד עם הופעתם. ביניהם והבולט מכולם: מייקל שייבון שספריו "ההרפתקאות המופלאות של קווואליר וקליי", "איגוד הסופרים היידיים" וספרו האחרון "אבירי הדרך", על תקופת הכוזרים, מפתיעים בצורות העיסוק שלהם ביהדות כנושא עכשווי בספרות העולמית. סופרים אחרים הם: נתן אנגלנדר, שגם חי תקופה מסויימת בישראל וכתב גם סיפורים על רקע ישראלי, דארה הורן, וכן ניקול קראוס הכותבת על העולם היהודי, ובעלה ג'ונתן ספרן פוייר שעל פי ספרו "הכל מואר" נעשה סרט.
המופע יעלה בדרכים בימתיות קטעים מיצירות סופרים אלה, כולם כותבי רבי מכר איכותיים, אשר מהווים את התופעה המעניינת והמעודכנת ביותר כיום בספרות האמריקנית. מדובר בספרות שכולה בעלת הקשרים יהודיים וישראליים.
תיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב
יום שני, כ"ד באדר א' תשע"א, 28-2-2011, בשעה 20:30
כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950157
המחיר 90 ₪ למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708. להצטרפות למקבלי הודעות מייל על "בימת מופעי הספרות", כיתבו אל: oumeir@gmail.com
אבקש, אם אפשר, להיעזר בשירותיו הטובים של המכתב העיתי, בפרט – המומחה לענייני זמר, כדי לפענח עניין המטריד את מנוחתי מזמן: למה התכוון המשורר חיים חפר בשיר "אוגנדה"? – השיר פותח במילים: "אתה זוכר כשנסענו לאוגנדה / אתה אני ואולגה אלכסנדר."
אודה מאוד אם יימצא מישהו שיואיל לשפוך אור על הנושא.
חן חן,
פלוני
מילים כדרבנות!
מוניקה כהן
והפעם בעניין שירו של ז'ורז' בראסנס (1921-1981) שנדון בחב"ע מס' 617 ו-618.
השיר "מי אוהב מילים גסות", בתירגומו המעולה של דן אלמגור, נקרא במקור "הפורנוגרף" – LE PORNOGRAPHE .
מהמתרגם אלמגור לא נגזל הקרדיט. אנא עיינו להלן באתר שירונט וכן בצרופה של תקליטור המופע "אין אהבות שמחות" של יוסי בנאי ע"ה בסוף שנות השישים, תחילת השבעים למאה שחלפה (כפי שכבר ציין נחומי הרציון / חב"ע 618 ).
כמו-כן הכותרת: " דן אלמגור הוא המתרגם של שירי ז'ורז' בראסנס" עלולה להטעות מאחר שלמופע הנ"ל תרמו מלבד אלמגור יבל"א – גם נעמי שמר ע"ה, עמוס קינן ע"ה וניסים אלוני ע"ה.
למיטב ידיעתי, לאחרונה יצא ספר תרגומים לשאנסונים של בראסנס מאת הפירסומאי-לשעבר ראובן וימר.
ולסיום, ובאוירה זו, הרשו לי לצרף שיר נוסף של בראסנס השובב, גם הוא בתרגומו של דן אלמגור, תהנו.
בברכת יישר כוח ,
מ-דן
[השם והכתובת ידועים למערכת]
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=497&wrkid=9614
סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים
חלק שני
בשעה 07:30 כבר נמצא משה ב"בור". בשורה הראשונה, מול המפות, תצלומי האוויר, מכשירי הקשר, שולחן המלחמה ומחיצות הזכוכית, יושבים מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, וקציניו. בשורה השנייה, מאחור, על ספסל מוגבה, יושב משה, ובאים גם יועצו המיוחד של אשכול, יגאל ידין, והרמטכ"ל יצחק רבין. ה"בור" רוחש פעולה אך שקט, כדי שלא להפריע לקבלת הדיווחים הראשונים ולמתן ההוראות.
הוד לוגם מים בלי הרף וליבו חרד לכל מידע, המגיע מהטייסים הצוללים על שדות התעופה במצרים. העיניים מבריקות כאשר טייס מדווח על הפלת "מיג", או השמדת מטוס על הקרקע, או חזרה לבסיס בשלום, ומועקה כבדה משתררת כאשר טייס מודיע שהוא נוטש את מטוסו, או כאשר חברו מספר שממטוס ישראלי שנפגע לא נפתח מצנח. הוד, מקודם פיין, נולד אף הוא בדגניה. אביו יוסף היה גלילי שורשי, בן מטולה, מעורה בהווי הערבי, והוא שהדריך את משה לקראת הפעולה בסוריה ב-1941.
הניצחון במלחמת ששת הימים מתאפשר בזכות ההכרעה שהושגה בבוקר 5 ביוני, במבצע "מוקד" של חיל האוויר. מעקב מודיעיני אחר תנועות חיל האוויר המצרי מגלה, כי מטוסי היירוט שלו ממריאים עם אור ראשון לסיור הנמשך כשעה, שלאחריו נוחתים הטייסים וסועדים את ארוחת-הבוקר. לפיכך, מ-07:14 נמצא כמעט כל חיל האוויר הישראלי באוויר; רק שנים-עשר מטוסי "מיראז'" נשארים להגן על שמי הארץ. המטוסים מתקרבים למטרותיהם בטיסה נמוכה ובדממת אלחוט גמורה. גל התקיפה הראשון מגיע ליעדיו בשדות התעופה הצבאיים בסיני ובמצרים ב-07:45, בדיוק בשעה שהטייסים המצרים עסוקים בארוחת-הבוקר, והקצינים נמצאים בדרכם מהבית למפקדה. בעשר הדקות הבאות, עד 08:55, נשבר עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי.
ב-09:34 מתחילה תקיפת הגל השני. סך-הכל מושמדים כשלוש מאות מתוך כארבע מאות מטוסי חיל האוויר המצרי, הרוב בעודם על הקרקע, וכן מוצאים מכלל פעולה מסלולי המראה ותחנות מכ"ם. ב-11:50 מתחילים מטוסי סוריה, ירדן ועיראק לתקוף את ישראל. בתגובה מתרומם גל תקיפה שלישי של חיל האוויר, בשעה 12:15, ומשמיד את כל חיל האוויר הירדני ואת מחצית חיל האוויר הסורי, יחד – כשמונים מטוסים. עוד עשרה מושמדים בעיראק, בשדה התעופה הצבאי המערבי ביותר, שממנו המריאו מטוסיה לישראל. בסופו של היום מאבדות ארבע המדינות, שכרתו ברית נגד ישראל, כשבעים אחוזים ממטוסי הקרב וההפצצה שלהן, רובם בשש השעות הראשונות ללחימה. חיל האוויר הישראלי מאבד עשרה מטוסים, חמישה טייסים נהרגים ושניים נופלים בשבי.
לדברי מקורות חוץ, חיסול כוחו של חיל האוויר המצרי בשעות הראשונות למלחמה היה נחוץ גם כדי לשים קץ לאחת ממטרותיו המרכזיות של נאצר במלחמה – הפצצת הכור בדימונה וחיסול "האופציה הגרעינית" של ישראל, על כל המשתמע מכך.
ב-08:15 בבוקר, עם הגל הראשון של תקיפת המטוסים במצרים, מקבל פיקוד הדרום את הסיסמה "נחשונים פעל. בהצלחה." חיל השריון של צה"ל מתחיל לנוע לתוך סיני ולהבקיע בצירים שהותוו לו. קרבות רבים עתידים להתחולל בחמשה הימים הבאים, מאות לוחמים ישראלים ייהרגו וייפצעו, אבל גורל המלחמה נקבע באותה שעה שבה נעשה חיל האוויר הישראלי שליט יחיד בשמי האזור. מעתה הוא מגן ללא מפריע על שמי ישראל, מסייע לכוחות הלוחמים על הקרקע ותוקף מטרות אוייב נקודתיות: טנקים, תותחים, שיירות כלי-רכב, מוצבים ומתחמים מבוצרים.
העולם, ובייחוד ארה"ב, רגישים לשאלה "מי ירה ראשון?" – סגירת המיצרים, וריכוז הצבא המצרי על גבול ישראל, כדי שירתק את כל כוחותיה תקופה ממושכת, אך גם יוכל לפתוח כל רגע במתקפה כללית – אינם נחשבים לפעולה מלחמתית בעיני "העולם"! – ישראל היתה אמורה להמתין כקורבן למתקפה הכללית עליה, ולהפעיל את צה"ל רק לאחר שהצבא המצרי יפלוש לנגב ומטוסיו יזרעו מוות והרס ברחבי ישראל.
לכן מפרסם דובר צה"ל, בשעה 08:00, הודעה כללית: "משעות הבוקר מתחוללים בחזית הדרום קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, ובין כוחותינו שיצאו לבלום אותם." וזה אינו רחוק מן האמת. המטוסים והשריון המצריים אכן קודמו לעבר ישראל, לפני התקפת-הפתע שלה, כדי להכות בה.
רדיו קהיר מבשר עד מהרה, כי חיל האוויר המצרי כבר הפיל ארבעים מטוסים ישראליים, ומתרברב בנצחונות הצבא המצרי. מאוחר יותר יתברר, כי דיווחי שקר של הדרגים הצבאיים גרמו לכך שההנהגה המצרית הבינה רק באיחור את גודל המפלה.
מספר משה: "הפעם שירתו אותנו יפה השחצנות והגוזמאות הערביות. ביקשתי מן האחראים להסברה שלא יודיעו, לפחות במשך היום הראשון, על נצחונותינו. יש להציג את הפעולה כתגובה על התקפות הערבים, וב-24 השעות הראשונות עלינו 'להיות מסכנים'."
זכות יוצרים על גישה זו מיוחסת לעסיסיותו הלשונית של אשכול, שנהג לומר כי את ישראל צריך להציג בארה"ב כ"נעבעכדיקער שמשון", שמשון המסכן.
*
מאוחר יותר באותו יום, עדיין ה-5 ביוני, מדבר משה, באמצעות "קול ישראל", אל חיילי צה"ל, ודבריו נחרתים גם בלב כל אזרח בארץ:
"הגנרל המצרי מורטאג'י פנה אל חייליו ואמר להם, כי עיני העולם כולו מופנות אליהם בציפייה לראות את תוצאות מלחמתם הקדושה וקרא להם לכבוש בכוח הנשק את 'האדמה השדודה של פלסטינה'.
"חיילי צה"ל, לנו אין מטרות כיבוש. יעדנו הוא לשים לאל את ניסיון הצבאות הערביים לכבוש את ארצנו. יעדנו הוא לנתק את טבעת ההסגר והתוקפנות הקמה עלינו. המצרים גייסו לעזרתם וקיבלו תחת פיקודם את הכוחות הסוריים, הירדניים והעיראקיים. כן התווספו אליהם יחידות צבא מכווית ועד אלג'יריה. הם רבים מאיתנו, אולם נוכל להם. אנו עם קטן, אך אמיץ. רודף שלום, אך נכון להילחם על חייו וארצו. הציבור שבעורף יצטרך, בוודאי, לשאת בסבל. אולם המאמץ העליון ייתבע מכם, החיילים, מהלוחמים באוויר, ביבשה ובים, מהעומדים בחפירות ההגנה על יישובי הספר, ומהמסתערים בטורי השריון. חיילי צה"ל, בכם היום תקוותנו וביטחוננו."
*
את ההודעה הראשונה של דובר צה"ל אני שומע בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נבאללה, רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי של פלוגת הפח"ח שלנו מופיע בין העצים ומודיע בקול רם שהמלחמה התחילה.
מיד אנו מפסיקים את התרגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת השדה, עולים אל המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש לכיוון ירושלים. אנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד הבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, 6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים היישר מהאזור של גבעת הרדאר לבית-החולים "הדסה" בעין-כרם.
מאוחר בליל 5 ביוני, עדיין ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת בינינו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, ונכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שייח' ג'ראח, שנכבשה שעות לא רבות לפני כן. רק יריות בודדות של צלפים ירדנים נשמעות פה ושם, ואנו מסתתרים במשאית, מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ואולם פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות.
*
את מלחמת ששת הימים עורכת ישראל מראשיתה במגבלת זמן חמורה, הקובעת שעליה להסתיים בתוך ימים ספורים, וזאת מחשש שהערבים יבקשו הפסקת-אש קודם שיושגו כל מטרותיה, מחשש שרוסיה תאיים בהתערבות, כפי שעשתה במבצע סיני ב-1956, ומחשש שהאו"ם, מועצת הביטחון וארה"ב יכפו על ישראל את הפסקת הקרבות. אלמלא המגבלות, אם לא היה צורך למהר כל-כך, ייתכן שמטרות אוייב רבות יותר היו נופלות כפרי בשל בידי צה"ל, מוכרעות בהפצצות מהאוויר ונכנעות ללא קרב אכזרי, וייתכן שמספר הקורבנות מצידנו היה קטן יותר.
ביום השני למלחמה עורך משה סיכום ביניים של מטרותיה, המתרחבות והולכות:
העדיפות הראשונה של צה"ל היא השמדת השריון המצרי כדי להשיג הכרעה בחזית הזאת, החשובה ביותר.
העדיפות השנייה היא כיבוש שארם א-שייח', פתיחת מיצרי טיראן והשתלטות על סיני ורצועת עזה, אך בלי להתקדם עד גדת התעלה, אלא לעצור במרחק סביר ממזרח לה, ולהשאיר את תעלת סואץ חופשית לשיט מצרי ובין-לאומי.
העדיפות השלישית היא כיבוש הגדה המערבית. ואולם, לאחר שחוסיין הכניס את צבאו למלחמה כבר ביום הראשון, בטרם הושגה הכרעה בחזית הדרום, היה על צה"ל להפעיל מייד את כוחותיו בחזית הירדנית, ולהילחם בבת-אחת בשתי חזיתות.
כתוצאה מפזיזותו איבד חוסיין את הגדה המערבית, אך למד את הלקח, ובמלחמת יום הכיפורים ישב בשקט ולא התגרה בישראל.
אשר לסוריה – התוכנית היא להגיב על פעולותיה המלחמתיות, אך לא לעלות אל רמת הגולן ולא להגיע לעימות מיותר, שפירושו פתיחה בו-זמנית של חזית שלישית. אם תיפגע סוריה בתחילת המלחמה עלולה רוסיה, התומכת בה, לכפות הפסקת-אש טרם הושגו המטרות החיוניות בדרום.
*
כבר ביום השני למלחמה, 6 ביוני, מושגת הכרעה בחזית המצרית בקרבות השריון הקשים בסיני. בלילה מקבלות יחידות הצבא המצריות הוראת נסיגה כללית מסיני, ובעצם הנסיגה מתחילה עוד קודם לכן. בימים הבאים משלים צה"ל את כיבוש כל סיני, רצועת עזה ושארם א-שייח'.
ב-8 ביוני, בלילה, מסכים נאצר להפסקת-אש בלא תנאים. אותה שעה כבר נמצא כוח צה"ל על שפת התעלה. תחילה מנסה משה, בהתייעצות עם אשכול ורבין, ליצב קו במרחק 20 קילומטרים מהתעלה, ואולם המצרים ממשיכים לפעול ממזרח לתעלה גם לאחר הסכמת ממשלתם להפסקת-אש. כמוסכם מסתמנת הצעה אמריקנית למועצת הביטחון, לפיה ייפרדו כוחות עם הפסקת-האש, וכל צד ירחיק את כוחותיו מהתעלה. משתי הסיבות הללו מתקבלת אצלנו החלטה להתיר לכוחות צה"ל להגיע עד התעלה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לסגת ולהתארגן במרחק 20 קילומטרים ממנה, והיא תישאר פתוחה לשיט.
אך לא כך קורה. המצרים מטביעים בתעלה אוניות, והיא נסגרת לשנים אחדות, וצה"ל יושב על גדתה המזרחית בקו המעוזים, ההופך לקו החזית במלחמת ההתשה. התעלה שבה ונפתחת לשיט רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר משה כבר אינו שר הביטחון.
במקביל לקרבות בסיני מתנהלים ביומיים הראשונים קרבות קשים בחזית הירדנית, בכיבוש הגזרה שמצפון לירושלים, מהרדאר ונבי סמואל עד יריחו, ובקרב על בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. קרב אכזרי זה אופייני לקצב המהיר של המלחמה. מאחר שתחילתו נדחית בשעות אחדות, ומועדה נקבע ל-02:30, אור ליום 6 ביוני, סבור הפיקוד העליון שכדאי לדחותה לשעות הבוקר ולהקדים לה תקיפה אווירית, שתרכך את התנגדות הירדנים. אך מפקד חטיבת הצנחנים, וכן אלוף הפיקוד שמעליו והמג"דים שמתחתיו, מעדיפים להתחיל בפעולה בעוד לילה, ללא סיוע אווירי, ומקבלים את אישור המטכ"ל.
הקרב על גבעת התחמושת נמשך זמן רב ומסב אבידות כבדות לכוחותינו. חיילים ומפקדים מסתערים על עמדות מבוצרות ומחופרות ונהרגים באש מקלעיהן. "החיילים הירדנים," מספר משה, "לחמו בעקשנות ובחירוף נפש. לאחר הקרב נאספו במוצב יותר מ-90 גוויות שלהם. נשקם היה מוצב ומכוון על כל המבואות, ועמדותיהם היו מוגנות בקירות עבים של בטון ואבן."
עמדת מקלעים מרכזית, שחולשת על כל השטח, מחוסלת לבסוף בעזרת שני טנקים שהוזעקו לעזרה. בשש ורבע בבוקר מסתיים הקרב על גבעת התחמושת, שלדברי משה "היה הקשה ביותר במלחמה נגד הירדנים. השתתפו בו טובי הלוחמים של צה"ל. 21 מבחיריהם נפלו. נפגעו יותר ממחצית החיילים ורוב המפקדים שלחמו בגבעת התחמושת ובבית-הספר לשוטרים. אולי לא הקושי שבכיבוש מוצב זה ואף לא המחיר היקר ששולם, אלא הגבורה האישית של לוחמיו, היא שעשתה את הקרב על גבעת התחמושת לדף לא נשכח במלחמות ישראל."
בחצות הלילה מקבל הצבא הירדני פקודת נסיגה כללית מהגדה המערבית, ולמחרת, 7 ביוני, נכנסים הצנחנים לירושלים העתיקה, הנצורה כבר מכל עבריה בידי הצבא הישראלי.
בעשר בבוקר מודיע מפקד הצנחנים מוטה גור: "הר הבית בידינו!"
במדי חאקי, חבוש קסדת פלדה, ולצידו הרמטכ"ל רבין, אף הוא חבוש קסדה – מחשש לצלפים ירדנים, שעדיין מסתתרים בשטח – צועד משה אל עבר הכותל המערבי שעות אחדות לאחר כיבושו. כאן הוא אומר דברים, שעתידים להיחרת כתמציתה של מלחמת ששת הימים, ולחזור ולהיות משודרים פעמים רבות:
"חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום."
ב-8 ביוני כובש צה"ל את חברון ומשלים את השתלטותו על הגדה המערבית. חיילינו מפוצצים את גשרי הירדן. ביום הזה מסתיים כיבוש סיני, לרבות קנטרה המזרחית, למעט גזרות אחדות על גדת התעלה, שכיבושן מושלם רק למחרת.
*
אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.
משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.
משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.
"יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר," הוא מספר. "ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא."
משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכל כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, "נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי."
חיילי צה"ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח'ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה"ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.
*
במועדון הקצינים הסורים בקוניטרה יושבים, ביום האחרון למלחמה, משה ועימו כמה ממפקדיו הבכירים של צה"ל בחזית הצפון, ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד. הם דנים בשרטוט הקו של הפסקת-האש, נושא שמשה עסק בו כבר בשנת 1949. נציגי האו"ם אמורים לבוא יומיים אחר-כך. הפסקת-האש כבר נכנסה לתוקפה, אבל החרמון אינו בידינו.
מוטי הוד, שאביו נולד במטולה וסבו היה ממייסדיה, מרים את ידו ואומר: "שר הביטחון, יש לי בקשה."
"איזה בקשות יש לחיל האוויר?" שואל משה.
"אני חושב שזאת טעות לא להכליל את החרמון בגבול של ישראל."
"למה חיל האוויר צריך את החרמון?"
הוד אינו רוצה לספר למשה על הקשר הרגשי שלו למטולה ולשלג החרמון, וממציא בו-במקום נימוק צבאי.
"משה, חיל האוויר צריך את החרמון כדי שיהיה לו קשר עין עם דמשק."
חיל האוויר, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, לא היה דבר שלא היה מקבל, מספר הוד.
"בסדר," אומר משה, "בתנאי שאתם תקחו הליקופטר ותעלו למעלה ותהיו אחראים לתחזק את המקום עד שאנחנו נסלול כביש."
הוד מתכוון בדבריו לפסגת החרמון הסורי, אבל כאשר עולה המסוק של חיל האוויר לחרמון שורר שם ערפל, והטייס אינו רואה בדיוק היכן הוא נוחת. הוא יורד אל הפסגה הנמוכה יותר, הנשארת, וקרויה מאז – החרמון הישראלי, "העיניים של המדינה".
*
"קראתי ושמעתי: זו היתה מערכה מתוכננת מראש," מסכם דיין את המלחמה. "ההיפך הוא הנכון. בכל מערכות ישראל, זו היתה המתוכננת-מראש פחות מכולן. במערכת סיני 1956 קבענו מראש את המהלכים ואת היעדים ואחר-כך פעלנו לפי זה. הפעם לא התכוונו לכבוש את הגדה המערבית, או אף את ירושלים, וגם לא להיכנס למלחמה עם סוריה. מי שמציג את זאת בתור מערכה מתוכננת מראש אינו אלא טועה. הצבא יש לו תוכניות אופרטיביות, לבנים של תכנון, לכל החזיתות. אבל כשיוצאים למלחמה, הממשלה מחליטה למה הולכים. יש לנו צבא טוב, חיל אוויר טוב, שריון טוב. והידע של הקצונה, יכולתה לפתח את הפעולות הצבאיות תוך כדי מערכה – ממדרגה ראשונה. במלחמה זו, תוך כדי מערכה, נקבעו חזיתות חדשות, וצה"ל לא אמר שאינו מוכן לכך.
"מדינת ישראל יצאה למלחמה. מה היו יעדיה? כאשר קיבלתי את משרד הביטחון, מצאתי שהיתה כוונה למלחמה של 72 שעות. נאמר, כי ב-72 שעות אלה ישמיד צה"ל את חיל האוויר המצרי, יכבוש את רצועת עזה ואת אל-עריש ויגיע עד לתעלת סואץ. בשתי הגזרות האחרות, סוריה וירדן, נהיה בהגנה. ואף במשימות הצפויות בדרום לא נכלל כיבוש המיצרים."
*
הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן ושמו ג'וחדאד, המשמש בסיס שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, הבנויים בגבעות המקיפות אותו.
הרבה מה לעשות אין לנו. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סורים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו לקשים למדיי. אנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני – גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.
בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סורים, בעיקר נשים וילדים, ואנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג'וחדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.
הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו אנשי מילואים – אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנו תקועים בג'וחדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדויק המטוסים שלנו, כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.
באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –
ומדוע פנו דווקא אלי? – כי אני סופר.
להודות על האמת, זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי ביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי כסופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.
וכך נערך מעין מסדר מזוודות – הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שנראה כמין הגרלה נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי התרחש הדבר בצורה אחרת. המזוודות נפרסו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.
בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, ובתוך כך העיפו מבט איש בשכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב ביניהם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או ייסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.
תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה בחיי שאני משתתף בה.
*
שטחה של מדינת ישראל, מרמת הגולן ועד שארם א-שייח', גדל פי ארבעה, ואילו אורכו של הגבול היבשתי מצטמצם בקרוב לשליש, ל-650 ק"מ. לעומתו מתארך הגבול הימי פי ארבעה, ל-1,000 קילומטרים. העומק האסטרטגי גדל מאוד ועימו גם מרחב ההתרעה, בעיקר מפני תקיפות מטוסים. מרבית שטחי היישוב היהודי הצפוף הם עתה מחוץ לטווח התותחים של האוייב, ואילו בירות המדינות הערביות קרובות עתה יותר לגבול עם ישראל. תוספת המרחבים מאפשרת לצה"ל לראשונה לפעול במגננה, תוך ויתור על התפיסה הקודמת של תקיפה מוקדמת במקרה של מלחמה, והעברת המערכה לארצות האוייב. ואולם מעתה נאלצות יחידות צה"ל להתפרס על פני מרחבים גדולים במרחק מאות קילומטרים, כאשר כל העוצמה הצבאית של מדינות האוייב, ובעיקר מצרים, מתרכזת סמוך לקווי הפסקת-האש החדשים. צה"ל נאלץ להחזיק כוחות גדולים בקווים הקדמיים והמרוחקים, בייחוד בסיני. כתוצאה מכך גדל הצבא הסדיר, שירות החובה מוארך משנתיים וחצי לשלוש, וגדל הנטל על יחידות המילואים, עד שלושה חודשים בשנה.
העבודה הרבה המוטלת על משה, והאחריות הכבדה שהוא נושא בה, משמשות משקל-שכנגד לנטייה הטבעית של כל מנהיג ומדינאי לנוח על זרי הדפנה ולשקוע בהערצת עצמו. אכן, לאחר הניצחון המהיר והמדהים, שמעטים כמוהו בתולדות המלחמות בעולם, המוניטין של משה מרקיע שחקים. הוא עתה הישראלי הידוע ביותר בעולם, קוצר את תהילת המלחמה, הגיבור בה"א הידיעה. הפרסום וההצלחה יוצרים סביבו אווירה של הערצה. תמונותיו מתנוססות בכל מקום, והוא נעשה סמלה של ישראל החזקה, המנצחת והבוטחת בעצמה.
לאחר מערכת סיני ב-1956 באה הנסיגה המהירה בהוראת בן-גוריון, ולמשה – העומד אז בסוף דרכו כרמטכ"ל – אין אפשרות לעצב מציאות חדשה. עתה המצב שונה בתכלית. לא זו בלבד שהוא זוכה בפרסום ובתהילה רבים פי כמה, אלא שעיקר האחריות לביטחון, ליחסים עם מדינות העימות ולטיפול בערביי השטחים, מוטלת עליו. אמנם המצב נראה זמני – השטחים הכבושים נחשבים לפיקדון עד שיחל בקרוב המשא-ומתן לשלום תמורת החזרתם. וכאשר מזהיר אשכול, כי ייתכן שנצטרך להחזיק בהם גם בעוד עשרים שנה, נשמעים דבריו בלתי מתקבלים על הדעת.
בעוד ישראל מחכה לשווא לפתיחת משא-ומתן על הסדרי שלום תמורת מרבית השטחים, קובעים המצרים בהנהגת נאצר, ובעקבותיהם שאר מדינות ערב, באחד בספטמבר 1967, את ארבעת ה"לאווים" של ועידת חרטום: "לא שלום, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עימה ולא ויתור על זכויות הפלסטינים."
רוסיה שולחת למצרים כמויות עצומות של נשק באוויר ובים. בתוך שנה וחצי מגיעה מצרים לעוצמה גדולה יותר בכוחות האוויר והשריון משהיתה לה ב-5 ביוני 67'.
משה מכריז שהוא מחכה ל"טלפון מחוסיין", כדי לגבש הסכם שלום, ואולם ב"בינתיים" המתמשך והולך הוא מוצא עצמו לא רק שר הביטחון אלא גם שר השטחים. מחשבותיו, יוזמותיו, הצעותיו והכרעותיו, המתקבלות על דעת הממשלה, עתידות לעצב את דמותה של ישראל למשך שנים ארוכות. ניסיון חייו, אישיותו, השקפת עולמו והאינטואיציה שלו יטביעו מעתה חותם על ביטחונה, על יחסיה עם מדינות ערב, על מעמדה הבין-לאומי, ובעיקר על דרך טיפולה באוכלוסייה הערבית הגדולה הנמצאת מעתה תחת שליטתה, בעיקר בגדה המערבית וברצועת עזה.
המשך יבוא
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010
מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!
פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."