בהקשר למכתבה של רות גיל, שסיפרה (בעקבות סירובו של יהודה ראב לגנוב את האפיקומן) שאף במשפחת חרל"פ המיוחסת מרחובות ביטלו את גניבת האפיקומן, אני רוצה לספר שגם בפסח הראשון של קיבוץ נתיב הל"ה הוחלט שלא גונבים את האפיקומן. היה זה מיד לאחר תום מלחמת העצמאות, בסביבות הקיבוץ שרצו מסתננים שבאו לגנוב לנו את פרי הבוסתנים שלהם ואנחנו החלטנו שלא נהיה כמותם, אנחנו לא נגנוב – אנחנו נשדוד!

ואכן באמצע הסדר, נשמעה יריית רובה, ושני שודדים רעולי פנים נכנסו לחדר האוכל עם רובים בידיהם והכריזו:

"זהו שוד! להרים ידיים! איפה האפיקומן?"

החבר'ה, שזיהו את קולו הדקיק של ציפציף, לא התרגשו, אבל מי שניהל את הסדר (אביו של לייזר נם) היה בטוח שזהו שוד אמיתי, וכדי למנוע שפיכות דמים, מיהר לקום והגיש בידיים רועדות, את האפיקומן.

השניים נסוגו עם שללם, לא לפני שהזהירו את הקהל לבל יעזו לטלפן למשטרה.

יותר מאוחר, כשהרוחות נרגעו והחבר'ה הסבירו לאימו המעולפת של לייזר שהכול היה בצחוק, הוכיח אביו של לייזר אומץ רב כשסירב בכל תוקף למלא את דרישתם של השודדים, אשר ביקשו תמורת האפיקומן לא פחות ולא יותר מאשר – לחם.

1.

לפעמים אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי

מה יותר טוב

שהבעל יהיה מת והדירה נקייה

או שהוא חי ולא מפסיק ללכלך

ואני צריכה לנגב אחריו עם סמרטוט

ומה אני אגיד לכם

התשובה לגמרי לא פשוטה

כי אני למשל בכלל לא מלכלכת

אפשר ללקק את הרצפה

היכן שאני הולכת

2.

אם להקשיב למה שאומרים

אנטישמים

אופים היהודים מצות בדם

ילדים נוצריים

ויש יהודים שמאמינים לאנטישמים

לכן אצלם המצות אסורות

למאכלי חלב

Published by The Wall Street Journal

I recently completed a tour of Norwegian universities, where I spoke about international law as applied to the Israeli-Palestinian conflict. But the tour nearly never happened.

Its sponsor, a Norwegian pro-Israel group, offered to have me lecture without any charge to the three major universities. Norwegian universities generally jump at any opportunity to invite lecturers from elsewhere. When my Harvard colleague Stephen Walt, co-author of “The Israel Lobby,” came to Norway, he was immediately invited to present a lecture at the Norwegian University of Science and Technology in Trondheim. Likewise with Ilan Pappe, a demonizer of Israel who teaches at Oxford.

My hosts expected, therefore, that their offer to have me present a different academic perspective on the Israeli-Palestinian conflict would be eagerly accepted. I have written half a dozen books on the subject presenting a centrist view in support of the two-state solution. But the universities refused.

The dean of the law faculty at Bergen University said he would be “honored” to have me present a lecture “on the O.J. Simpson case,” as long as I was willing to promise not to mention Israel. An administrator at the Trondheim school said that Israel was too “controversial.”

The University of Oslo simply said “no” without offering an excuse. That led one journalist to wonder whether the Norwegian universities believe that I am “not entirely house-trained.”

Only once before have I been prevented from lecturing at universities in a country. The other country was Apartheid South Africa.

Despite the faculties’ refusals to invite me, I delivered three lectures to packed auditoriums at the invitation of student groups. I received sustained applause both before and after the talks.

It was then that I realized why all this happened. At all of the Norwegian universities, there have been efforts to enact academic and cultural boycotts of Jewish Israeli academics. This boycott is directed against Israel’s “occupation” of Palestinian land—but the occupation that the boycott supporters have in mind is not of the West Bank but rather of Israel itself. Here is the first line of their petition: “Since 1948 the state of Israel has occupied Palestinian land . . .”

The administrations of the universities have refused to go along with this form of collective punishment of all Israeli academics, so the formal demand for a boycott failed. But in practice it exists. Jewish pro-Israel speakers are subject to a de facto boycott.

The first boycott signatory was Trond Adresen, a professor at Trondheim. About Jews, he has written: “There is something immensely self-satisfied and self-centered at the tribal mentality that is so prevalent among Jews. . . . [They] as a whole, are characterized by this mentality. . . . It is no less legitimate to say such a thing about Jews in 2008-2009 than it was to make the same point about the Germans around 1938.”

This line of talk—directed at Jews, not Israel—is apparently acceptable among many in Norway’s elite. Consider former Prime Minister Kare Willock’s reaction to President Obama’s selection of Rahm Emanuel as his first chief of staff: “It does not look too promising; he has chosen a chief of staff who is Jewish.” Mr. Willock didn’t know anything about Mr. Emanuel’s views—he based his criticism on the sole fact that Mr. Emanuel is a Jew. Perhaps unsurprisingly, fewer than 1,000 Jews live in Norway today.

The country’s foreign minister recently wrote an article justifying his contacts with Hamas. He said that the essential philosophy of Norway is “dialogue.” That dialogue, it turns out, is one-sided. Hamas and its supporters are invited into the dialogue, but supporters of Israel are excluded by an implicit, yet very real, boycott against pro-Israel views.

Mr. Dershowitz is a Law Professor at Harvard. His latest novel is “The Trials of Zion” (Grand Central Publishing, 2010).

האפשרות היחידה שנשארה לכל אחד מאיתנו לגרום לכך שהמוסדות האקדמאים בארץ יקיאו מתוכם את משמיצי המדינה היא לפנות לתורמים שלהם בארץ ובתפוצות ולהעמידם על העובדה שתרומותיהם למוסדות אלו משרתות אנטישמים ואויבי מדינת-ישראל.

לפני כ-30 שנה הייתי ממונה על איסוף כספים למען הקרן הקיימת לישראל בדרום מערב ארה"ב. הצלחתי בתפקידי זה בכלל – ובפרט בכל פעם ששיכנעתי תורם שכספו מועבר לפרויקט מיוחד, לפרויקט התורם להתפתחותה של המדינה. מאות יהודים טובים בחו"ל תורמים מדי שנה לאוניברסיטאות, לבתי-חולים ולפרויקטים המסייעים למדינה ולמוסדותיה.

לפני מיספר שנים גיליתי שמוסד אקדמאי מסוים (בצפון) הסיר את ההטבות ליוצאי צה"ל, ובו-זמנית לא רק שקבע הטבות לסטודנטים ערבים, אלא גם נתן להם חופש התארגנות, שכלל אסיפות והסתה נגד המדינה. הנהלת המוסד הנ"ל סירבה לכל דרישה למנוע זאת והתבצרה מאחורי עקרונות מעוותים של שיוויון ודמוקרטיה – כביכול.

ברור לכל שאין דינו של הסיוע לחייל ששירת בצה"ל 3 שנים כדינו של בחור ערבי שישב בביתו או עבד לפרנסתו כל אותה עת. ברור שהשיויון לא מתחיל בשערי האוניברסיטה! ברור גם שחופש הדיבור אינו כולל חופש ההסתה, ובעיקר לא קריאות "אטבח אל יהוד" והנפת דגלי פלסטין בתחומי האוניברסיטה, וגם לא הזכות להפריע לאישים פוליטיים להרצות באוניברסיטה אם הם לא בעד זכויות ה"עם" הפלשתינאי.

מאחר והיו התעלמויות מפניותיי הישירות (וגם הבלתי ישירות) להנהלת המוסד האקדמאי הנ"ל, השגתי את רשימת תורמיהם בחו"ל, ובמכתבים אישיים לכל אחד מהם (בליווי קטעי עיתונות מתורגמים) סיפרתי להם באיזה סקנדל הם מעורבים, כיצד הם מסייעים לאנטי-ציונים ולאנטישמים בפועל... וידוע לי מתוך המערכת שלהם שפעילותי נשאה פרי. הנהלת המוסד חזרה בה ממרבית החלטותיה (ה"שוויוניות" כביכול), ואסרה על פעילויות רבות של הסטודנטים הערבים. כך אתם לומדים שיש להכות בכיסם של יפי הנפש ה"נאורים" הללו כדי שיבינו את הגבול בין הסתה לזכות ההתבטאות.

לאחרונה קראנו ב"מעריב" על תורם יהודי בארה"ב אשר מעכב תרומת ענק לאוניברסיטת בן-גוריון בגלל מערכת ההסתה האנטי-ישראלית והפרו-אשפי"ת שמנהל מתוכה ד"ר ניב גורדון, כאשר העומדת בראש האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, המזוהה עם השמאל, מגוננת עליו ועל פעילותו המתועבת, וטוענת בשמו לדמוקרטיה ולחופש הביטוי (טיעון שהוא מפלטם של כל הנבלים המסיתים נגדנו).

בחודש הבא יבואו מכל התפוצות חבורה נכבדת מאוד של תורמים לכנס חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן-גוריון . בדעתי, ובדעת כל מי שיכול להצטרף למאמציי – להסביר לנציגים האלו מכל העולם שתמיכתם במוסד זה צריכה להיות תלויה בהרחקתם של המסית ניב גורדון והעומדת בראשה פרופ' רבקה כרמי, התומכת בו.

בל הקישקושים על הסברה חיובית, על פשרות ועל שכנוע ידידותי, עבר זמנם! אנחנו במלחמה על עתידנו ועל תדמיתנו, ולכן את האוייב יש לנטרל, וכיום אנו מבינים מיהו, וכיצד יש לפעול נגדו.

להלן תשובתי להערותיך על הצעת החוק לעונש מחייב על רצח ממניעים נאציים.

אם קראת בספרי "ללמוד מהחיים" את התיאור המלא של תכנית "חקיקת הגנה לישראל", ודאי נוכחת שנעשתה כאן עבודה יסודית של כמה שנים, ללא "שליפות מהמותן" בעקבות אירוע כזה או אחר.

לכל צעד אפשרי שלנו למלחמה בטרור – בניתי פרדיגמה של תגובה צפויה מנגד (כולל זו של "העולם"). בעקבות זאת, החשש שהבעת מחטיפת בני ערובה שלנו – למניעת ביצוע גזר דין מוות לפושעים שלהם – לא נראה לי ריאלי בתנאים הנתונים.

פרשת תליית שני הסרג'נטים הבריטיים בידי האצ"ל ב-1947 מוכרת לי מקרוב, מאחד החברים הטובים שלי שהשתתף בפעולה. המצב כיום שונה לחלוטין, ולו רק מהסיבה שבידינו יש הרבה יותר "בני ערובה" מועמדים להריגה חוקית ממה שיכול להיות להם גם אם יבצעו חטיפה "מוצלחת".

החוק שאני מציע, אם יופעל בחוכמה, הוא ערובה יחידה – לקבל חטופים שלנו בחזרה כשהם חיים, ולא כפי שקיבלנו אותם מהחיזבאללה. במצב הנוכחי (והלוואי ואני טועה!) אם נקבל חזרה את גלעד שליט – זה יהיה לפי נוסחת החיזבאללה.

אשר להצעתך "להרוג את הטרוריסטים מיד עם תפיסתם" – באמתלה זו או אחרת – כבר היינו בסרט הזה, בפרשת קו 300, ואוכל רק להזכיר לך לאיזה בוץ נכנסנו אז. לעומת זאת, העמדת הרוצחים למשפט גלוי, בו הם חושפים את מלוא האנטי-אנושיות שלהם, כולל הרקע החינוכי עליו צמחו, יכולה לתרום להסברה ההתקפית שכה חסרה לנו כיום במלחמה בטרור. אם יש מקרים בהם מוצדק לערוך משפטי ראווה – אלה הם המקרים.

אשמח אם נוכל להמשיך בחילופי דעות בנושא בכללותו, בערב העיון על הספר "ללמוד מהחיים", שיתקיים ביום ה', 12.5.11, בשעה 18:30, במוזיאון ז'בוטינסקי, ברח' המלך גורג' 38 בתל-אביב, אליו אני מזמין אותך, ובאמצעותך – גם את הציבור המיוחד של קוראי עיתון זה.

שלך, בברכה, ושוב – בהוקרה על מעשיך,

יוסף דוריאל

כי אנחנו מצטיירים בו כל כך מסכנים

יורם קניוק: "תש"ח", ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 2010, 190 עמ'

עם מירה קניוק, אחותו הבלונדית היפה של יורם קניוק, למדתי בכיתה אחת, הומאנית-ספרותית, בבית הספר תיכון חדש בתל-אביב. כלומר שהיא כיום בת גילי, בסביבות ה-75, ובשנת 1948, תש"ח, היתה בת 12. והנה מספר יורם קניוק ב"תש"ח" על יום אחד בתל אביב בשנת 1948, כשהוא חוזר מאמצע המלחמה לביתו: "...ומיהרתי לחדר שלי ושל אחותי מירה, שהיתה אז כבת שבע, וטרקתי את הדלת מאחורי ולא יצאתי זמן ארוך." (עמ' 21).

ובמקום אחר הוא מספר כיצד בלילה חשוך, מעל פסגת מצדה, בחנוכה 1946, "בשכרון חושים הבטתי באורות היפים, המנצנצים מרחוק: חברון, בית לחם, בית גאלה במיוחד, אך גם ירושלים." (עמ' 42).

אז איך אפשר להתייחס ברצינות לרומאן-כביכול-אוטוביוגראפי שהמספר טועה בו בחמש שנים לגבי הגיל של אחותו הקטנה, ורואה בו בלילה מפסגת המצדה אורות רבים שלא היו אז ככה, ובייחוד שכלל לא היה אפשר לראותם ממנה?

מה עוד שהמספר עצמו, מבולבל וכרגיל – גם בעד וגם נגד, גם משמיץ וגם בוכה, ומעיד על עצמו מדי פעם שאינו בטוח אם מה שהוא מספר אכן כך קרה באמת.

סיפר לי סופר, ששמע מפי סופר אחר, ששמע מפי אחת הדמויות האמיתיות הנזכרות בשמן ב"תש"ח", שאין אפילו מילה אחת של אמת בספר. ואולם אף אחת מהדמויות הללו לא הסכימה שדברים אלה יצוטטו בשמה המלא. נראה שלא רצו להתעסק עם ההצלחה הספרותית והפוליטית של קניוק בעקבות הספר, ההזוי-למחצה, שיודע כל כך טוב להיות כל כך טוב על צד הנרצחים והרוצחים כאחד ולזכות בטוב שבשני העולמות – גם הפלמ"חניק שהביא לנו את המדינה, וגם מי שכואב את העוול הנורא שעשינו לערבים. אז טרם קראו להם "פלסטינים" כי הם סירבו לראות עצמם כיישות נפרדת אלא כחלק מהעולם הערבי, הקם עלינו להרגנו.

כאן הוא מגן על ערבי-יפואי מפני לינץ' בידי יהודים בתל-אביב, שם הוא יורה בחייל-חבר שרוצה לירות בילד ערבי ולבסוף הורג את הילד. ואולי לא? הרי מדובר כאן בסופר בעל מצפון, שתמיד נמצא משני הצדדים של המתרס, בדומה אולי לגב' רעיה ירון, דוברת מחסום ווטש, שתמונתה כשהיא חובקת את אימו של הרוצח מעוורתא, ששחט את משפחת פוגל באיתמר – מופצת עתה באינטרנט.

אבל מה – העובדות העיקריות ב"תש"ח" של קניוק הן נכונות: הוא היה לוחם. זאת היתה מלחמה אכזרית שבה נהרגו מטובי בנינו, ובהם רעיו לנשק. מצבנו היה אז גרוע מאוד ולא היה אפשר להצטעצע ב"אחוות עמים" נוסח "השומר הצעיר", ולכן, כנראה בצדק – על דיעותיו, היכו אותו חבריו לקורס פלי"ם בלילה בשדות-ים.

לוחמים ערביים מקומיים, וגם לוחמים ערביים ממדינות-ערב שפלשו לארץ-ישראל, הרגו בנו, וגם אנחנו הרגנו בהם. היו מקרים של אכזריות, בעיקר מצידם, כפי שקניוק עצמו מתאר איך התעללו בגופת חבר שלו. המלחמה הזו היתה, והיתה צודקת. וכל הצדקנות של קניוק ברוח הזמן הזה, שמבשרה החרוץ הוא בד"כ עיתון "הארץ" – לא תוכל לה ולא תלכלך אותה.

אבל מה שחשוב יותר הוא שקניוק יודע לספר. הספר כתוב היטב. מרתק. לא מעורר אמון אבל מושך לקרוא כי קניוק יודע לתאר בציוריות רבה. יש לו סגנון בכייני, מבולבל, וכובש את הקורא, ויש לו חוש לתיאור פרטים כאילו-מדוייקים שבזכותם אתה לא זורק את הספר באמצע הקריאה, אפילו וגם כשהוא מגעיל אותך ואתה לא מאמין לו – שהרי ללא הטענה של "אמת דיברתי" אין קיום מוסרי והיסטורי לספר.

מה דעתכם על קטע הזיכרונות שמקפל כמו בטיפה סרוחה את כל אופיו של הספר:

"תקופת מה התגוררנו במתבן של קרית ענבים ואחרי כן מתחת לגג הענקי של הרפת, שאולי היתה ריקה ואולי לא לגמרי ריקה. מאוחר יותר התגוררתי באוהל גדול בכניסה לקיבוץ. מדי פעם היו מושיבים אותי בחדר האוכל מול איזה ג'חש [כינוי ערבי לבחור צעיר, כאן יהודי. – אב"ע] שהחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות "לטיף", היא כמובן נפתחה מלמעלה. בתוכה הוא החזיק אוזן של ערבי. בכל פעם שנשאל הוא אמר שקטף אותה במקום אחר. כאשר היה מוציא את האוזן בחדר האוכל כדי ללעוס אותה כמו שלועסים מסטיק, היו בחורות שברחו, וכך הצליח לקבל עוד קצת מזון. זה לא היה בסדר שלא גערנו בו אבל היינו עייפים ורעבים, וכל לילה יצאנו לאיזה קרב, והיינו מקבלים כוס או שתי כוסות מים ליום לשתות ולהתרחץ, והיו כאלה שגם עשו עם כוס המים כביסה." (עמ' 130).

ולהקורא ינעם.

ואולי כל מה שביקש קניוק הפלמ"חניק-לשעבר היה רק להוסיף עוד צ'יזבאט ל"ילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ?

מכל מקום, אם מדובר ברומאנים שיצאו לאחרונה על אודות מלחמת השיחרור, אנחנו שבים וממליצים על הרומאן הביוגראפי המדהים בעוצמתו וביושרו של ישראל זמיר, "לכבות את השמש", שאזל, ושאותו אפשר לקבל בקובץ וורד אחד בפנייה אלינו.

ביני לבין קומוניסט [שהגיע ארצה ב-49]

שיחה זו התנהלה השבוע, ביני לבין איש מהיישוב שעלה ארצה כנער מאירופה באחת הספינות הישראליות הראשונות לאחר מלחמת תש"ח, סיים תיכון יוקרתי בארץ, וכן את כל שלושת התארים עד דוקטור לפיזיקה ועבד עד לפרישתו כבכיר באחת מהשלוחות היוקרתיות של תעשיית המדע והעתיד שלנו.

הוא ידע היטב, כי מולו כבר-שיח, נמצא יליד הארץ מזה כמה דורות, דובר ערבית ומכיר מקרוב את תרבותה ובעיקר, לוחם מחתרת. הוא מכיר אותי עשרות שנים וכן שהעיסוק שלי: תולדות עם ישראל.

תחילת השיחה התנהלה בעניין כלשהו עם שמות כמו איינשטיין, העם היהודי, ואפילו המילה 'תורת הקוונטים' התגנבה לשיחה, ומכאן גלשה השיחה לענייני היום: נתניהו והליכוד, הפתרון הרצוי לעם ישראל בסכסוך עם הערבים וכן עתידו של העם היהודי לא רק בארץ אלא בעולם כלו.

ברצוני לציין כי מאז פרישתו לפני כמה שנים הוא עוסק בעיקר בקריאת אתרי אינטרנט וכל הידע שלו בענייני אקטואליה והציונות, בא משם. למותר לציין שאיש זה, קומוניסט מוצהר, מעולם לא היה בחייו בבית-כנסת ואין לו מושג מה זה: סידור, משנה, תלמוד או מי זה ר' יוסף קארו ולהבדיל הסופר י.ח. ברנר וסופו בטבח [לאחר] הפגנת האחד במאי ביפו הערבית ב-1921.  

הנה תקציר מהשיחה שארכה יותר משעתיים:

הוא: קראתי ששמיר [ראש הממשלה] רצח את ההוא משבדיה.

אני: אתה מתכוון לרוזן ברנדוט?

הוא: כן! [ואז הוא עשה עם אצבעו כמי שיורה באקדח] כן, ככה.... ככה... הוא לחץ על ההדק.... הוא שמיר...

אני: אל תדבר שטויות. שמיר היה אז בתל-אביב, ההתנקשות היתה בירושלים, וכיום כולם יודעים שיהושע כהן, שהיה אח"כ איש של בן-גוריון בשדה בוקר, לחץ על ההדק... יש לך בכלל מושג מי זה יהושע כהן?

הוא: אתה רוצה לראות את העיתון?

אני: אם תראה לי עיתון ששם כתוב ששמיר לחץ על ההדק תקבל 100 אלף דולר היום במזומן, ואם לא תוכל, תשלם לי רק 100 דולר – מסכים?

הוא: אז לא. אבל הוא נתן את ההוראה... ככה קראתי...

אני: אז אם ידעת שהוא 'רק' נתן את ההוראה מה אתה מתלהב ומתפרץ כאילו הרווחת מיליון ואומר: 'שמיר ירה...' – איך אפשר לנהל ככה שיחה?

הוא: אבל הלח"י רצה גם לרצוח את צ'רצ'יל... אתה רוצה לראות את העיתון?

אני: מי כתב?

הוא: אחד מראשי לח"י שעדיין חי...

אני: לא קראת שום דבר כזה. אולי קראת שהתפרסמו מסמכים מפי בכיר של ה'מוסד' הבריטי דאז [MI5], כי בעת חקירתו של אליהו בית-צורי, אחד מהמתנקשים בלורד מוין, שהלח"י התכוון להתנקש בצ'רצ'יל... ובבווין. [שנבחר לשר החוץ רק לאחר הפסדו של צ'רצ'יל בבחירות ביולי 1945 – חודשיים לאחר המלחמה]. איזכור שמו של בווין בנשימה אחת מעידה כי ה'מסמך' הוא זבל שאינו ראוי בכלל לדיון.

אז לא קראת שום מסמך של "אחד מראשי לח"י שעדיין חי", כי ה'בכיר' הוא אליהו בית-צורי.. [הי"ד]. אתה לא יודע מה שאתה קורא ואין לך מושג בהיסטוריה זו, שהיית אז ילד באירופה מבלי לדעת מילה אחת בעברית.

הוא: יש לי את העיתון....

אני: תעבור הלאה... חבל על הזמן, מה דעתך על רצח העם בלוב, על קדאפי, למשל.

הוא: גם ישראל רוצחת עם, היא רוצחת פלסטינים בעזה... קראת את דו"ח גולדסטון?

אני: אולי התבלבלת... הפלסטינים רצחו ילדים באיתמר, לא? קראת את דו"ח גולדסטון על הרצח באיתמר?

הוא: ישראל היא כמו הנאצים... [כאן החוורתי ולא האמנתי כי איש זה מוציא את המילה הזו]. ישראל פושעת מלחמה... היא רוצחת פלסטינים ונותנת למתנחלים את הכפר שלהם, אז הם מתגוננים...

התבוננתי בפנים של בן-אדם. שתקתי. רק לאחר שהתאוששתי אמרתי לו ככה: לך תחזור לעסוק בפיסיקה. בכל שאר העניינים אין לך מושג. אין טעם לנהל איתך שיחה. נאצים? שמעת אולי כי מדינת-ישראל הקימה מחנות ריכוז ותאי גזים?

הוא: הנאצים הרגו את האויבים שלהם. העם היהודי היה האויב שלהם. למה לא עלו היהודים ארצה 2,000 שנה? עכשיו יהיה [לכם] חורבן בית שלישי... תראה...

מפאת אורכה של השיחה, לא אוכל להביאה עד תום. אבל רציתי לשתף אחרים בעובדה כי יש כאן בארץ אנשים שקשה להם להתמודד עם המציאות שישראל משגשגת על אפם וחמתם, ולכן הם ימציאו כל שקר אפשרי מבחינתם, וכל בדייה או הפיכת העובדות. ורציתי להבין מדוע איש כזה, מדען, מוכן לשים עצמו ללעג, ובפרט שהוא יודע שממול יושב אדם בקי יותר ממנו בנושא, ולמרות זאת מתעקש להציג את דעותיו כאחרון הקומוניסטים.

הערה: מפאת כבודה של השפה העברית לא הבאתי כאן כמה הערות וביטויים שלו [כלפי העם היהודי] שעלולים היו לעורר מיצי קיבה לצאת החוצה.

ועוד, הוא חי מפנסיה נאה ממשרד ממשלתי.

פעמים אין ספור אנו למדים על גזענות מדינתנו ועמה מפי דוברי מכון ואן ליר. וכי מדוע לא ייערך פעם אחת דיון על גזענות עמי המדינות בתוכן אנו מתקימים תחת איום תמידי. אלה שעמיהן ביקשו להשליכנו לים במלחמות בהן חששנו לקיומנו.

אני מציע להזמין את מיודענו עזמי בשארה לקונגרס בחסות ואן ליר. בראיון ארוך באל ג'זירה שיכנע עזמי בשרה כי מדינות ערב נכשלו לחלוטין ביחסיהן הבלתי הוגנים כלפי המיעוטים. כנסיות הקופטים במצרים מפוצצות גם בימינו אלה. בלבנון הנוצרית מחבלים בכנסיות עתיקות יומין כפי שאירע בחודש שעבר בעיירה היפיפיה זחלה. בעיראק החל מרחץ הדמים בנוצרים מיום בו זכתה עיראק בעצמאות ועד לרגעים אלו. קטל הכורדים בגזים לא האיץ במנע לארגן סימפוזיון בנושא גזענות. על פוגרומים ביהודים בארצות ערב, אין אפילו צורך ללמד את מנע על מניעיהם.

אני דורש ממכון ון ליר הנכבד לחייב את חברו לכתוב מאמר על גזענותו של חג' אמין אלחוסייני. עאדל מנע לא מפתיע, דיעותיו לא ישתנו. אך צביעותם של בני עמנו מעוררת תמיהה ועלבון. מדוע אינם יוזמים קונגרס על גזענות המזרח התיכון כולו, אולי יצוץ במהלך הדיונים חכם וימליץ על סגירתו של המכון הזה. לא אזיל דמעה אם יזעקו כולם זעקות גזענות.

שלום עכשיו, הקטר והדגל של השמאל הנאיבי והדוגמטי

שלום עכשיו בתחילת דרכה היתה תנועת שלום לגיטימית עם קבוצת אנשי איכות. ואולם בהמשך הפכה בפועל לסיירת מלשינים של השמאל הקיצוני, במימון כספים זרים ועלומים של קרנות ומדינות העוינות את כל ממשלות ישראל, בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני.

תנועת שלום עכשיו היא חוד החנית האחרון שנותר לפליטה לשמאל המדיני, שהתרסק בקלפי, בדעת הקהל וגם בתקשורת, למרות שרבים מקרב העיתונאים מזדהים ותומכים בה.

שלום עכשיו היתה לאורך כל שנות פעילותה תשתית כחול לבן, שסייעה בפועל להסברה אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית, לטובת הפלסטינים וארגונים זרים, העוינים את ישראל. פעילות זו, שגרמה בדעת הקהל העולמית לנזק לאינטרסים הישראלים, נעשתה תחת הסיסמה והאליבי שהדבר רק למען השלום.

תנועה זו איבדה את כוחה והשפעתה, למרות שפעיליה עדיין פזורים, בגלוי ובנסתר, במרצ, בעבודה ובכמה מפלגות ערביות. הגיע הזמן שתומכיה של שלום עכשיו יקימו מפלגה ויתמודדו בבחירות בקלפי, ולא ימשיכו בפעילות "מבפנים" במפלגת העבודה. ראוי להזכיר שלפני הבחירות האחרונות, מרצ ערכה סקר שלפיו רק 7 אחוז מהנשאלים הגדירו עצמם כ"שמאל". בבחירות מרצ קיבלה פחות מ-3 אחוז.

בוגי יעלון, הקיבוצניק לשעבר, וכיום המשנה לראש הממשלה, טעה כאשר כינה את שלום עכשיו וירוס. זאת מאחר שווירוס ניתן לרפא, אבל "מחלה ממארת" פוליטית בה נגועה שלום עכשיו, לא ניתן לרפא.

חלק מאנשי שלום עכשיו שייכים נפשית ומנטלית לשמאל הנאיבי והדוגמטי שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי. אנשים שיש להם דעות ומושגים שליליים, חריגים ותמוהים, למרות שחלקם אנשים איכותיים.

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

שלום עכשיו, רואה עצמה כחזית ייצוגית של השמאל המדיני, שעדיין לא השלימה עם עובדת התרסקותה וכישלונה האלקטורלי, מאז שאהוד ברק חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת בוועידת קמפ דיויד.

תנועה זו שכבשה את הכותרות, במהלך השנים, בזכות מימון חיצוני נדיב, שפרטיו והיקפו נסתרים, וכן בזכות תקשורת מקומית וחיצונית תומכת ואוהדת, ממשיכה להטיף לחזיונות ולאשליות על "מזרח תיכון חדש" ועל פינוי כל ההתנחלויות. הם לא מבינים ששום ממשלה בישראל, בימין ובשמאל, לא תוכל גם אם תרצה, לפנות 300 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.

המותג שלום עכשיו, שהיה פופולרי מאוד בתקשורת אך לא בציבור, הפך להיות שם נרדף למאבק בלתי מתפשר – רק למען הצדק והסבל הפלסטיני, ולתמיכה כמעט אוטומטית בערפאת ובאבו מאזן, תוך התנגדות "אידיאולוגית" מתמדת לקונצנזוס ולפטריוטיזם ישראלי ולאומי הכרחי, שנפסל על ידם כי נחשב ל"ימני".

חלק מפעילי שלום עכשיו הקיצונים, הפגינו לא פעם את סלידתם ממושגים של לאומיות נורמטיבית, ובכך הפקיעו את עצמם, ברוב טיפשותם, בעיני דעת הקהל, מהפטריוטיזם הלאומי. התוצאה היתה ש"המחנה הלאומי" הפך לנכס של הימין ואילו "מחנה השלום" הפך לנכס רק של השמאל. זו מציאות תקשורתית מעוותת שחילחלה בדעת הקהל, בגלל שלום עכשיו והשמאל הדוגמטי. בדיקה לעומק תוכיח שגם בימין של "המחנה הלאומי" יש גם אנשי "מחנה השלום", כשם שבשמאל ישנם אנשי "המחנה הלאומי" והפטריוטי.

רגש מחבר אנשים, בעוצמה גדולה יותר מזהות אידיאולוגית תיאורטית. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם והזדהות לאומית. רגש ופטריוטיזם גוברים בעיקר בזמני מבחן של סכנות ביטחוניות וקיומיות.

שלום עכשיו יחד עם חלק מהשמאל גרמו בעצמם לעצמם את כישלונם בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומדיניים, חלק מהם התייצבו בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלסטיני, תוך האשמת הצד הישראלי. השמאל הדוגמטי, שכולל כמובן גם את שלום עכשיו וגם חלק מהח"כים של מרצ והעבודה, ניתקו עצמם ברוב טיפשותם מהרגש הלאומי הבריא, האנושי, הנורמטיבי, היהודי הישראלי, כביכול אך ורק למען השלום.

לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי הפוליטי וגם בדרג האידיאולוגי השמאלני. ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות, זה הרסני.

אהוד: אל תדאג. יש להם כסף ויש להם תמיכה בתקשורת. הם ימשיכו להתפרנס בכבוד מהשקר, ולעולם לא יודו בטעויותיהם גם אם ח"ו תיפול ישראל בידי רצחנותם של פלסטינים ומוסלמים – שקרוב לוודאי שישחטו את שלום עכשיו כמו שהם מקווים לשחוט את כולנו, רק שבינתיים הם עסוקים בלשחוט זה את זה.

"כותבת המסות הטובה ביותר בארץ" – כך הגדיר מבקר הספרות מנחם בן את מאיה קגנסקיה, כאשר יצא לאור לפני שש שנים ספרה "דמדומי אלים", מסות על דוסטוייבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, וסופרים רוסיים גדולים אחרים.

מאיה קגנסקיה הלכה לעולמה בגיל 73 בשבת, 16 באפריל, בבדידות נוראה, והובאה למחרת למנוחות בהר הזיתים בירושלים. "בחצי השנה האחרונה, להוציא חודש אולי, היא 'בילתה' בבתי חולים. מה לא היה לה? לב מנותח, מים בריאות, כשל מערכות וכאב נפשי גדול," – סיפר לי בצער מי שתירגם אותה לעברית, ידידה הטוב פטר קריקסונוב.

מותה הוא אבידה כבדה לכל חובבי הספרות הטובה בתוכנו, קוראי עברית ורוסית כאחד, שוחרי "הכתיבה המסאית הנהדרת, כזו שלא היכרנו," אבל במיוחד לנו, במכון ז'בוטינסקי. שכן בשנותיה האחרונות התקשרנו עימה בעקבות הצעה שבאה ממנה, לכתוב ספר, ואם תרצו מסה נרחבת, על זאב ז'בוטינסקי, הסופר בשפה הרוסית.

כאשר נפגשה עם נציגי הנהלת המכון לפני שש-שבע שנים, היא היתה נלהבת: "המטרה של הספר – להשיב לז'בוטינסקי את קסם אישיותו ואת המאגיה היצירתית שלה, ובפשטות, לפתוח את כתביו לקריאה מחודשת בהקשר האירועים של תחילת המאה ה-21."

נחתם עימה חוזה, והיא נרתמה למשימה החשובה שנטלה על עצמה – לכתוב "ביוגרפיה יצירתית", כהגדרתה, "שתאפשר הצצה למעבדתו הרוחנית והאינטלקטואלית של ז'בוטינסקי." היא תכתוב ברוסית, פטר יתרגם לעברית – היש שילוב טוב מזה?

הכול שיבחו אותה: משה שמיר ז"ל, ויבל"א חיים גורי, גאולה כהן, יהודה מלצר, וכמובן מתרגמה לעברית פטר קריקסונוב: מי אם לא אינטלקטואלית משכמה ומעלה, בת העלייה הרוסית של שנות ה-70, כמאיה קגנסקיה, היכולה בעומק הבנתה, בכושר הניתוח המבריק שלה, במקוריות לשונה, בבהירות סגנונה, להציג טוב יותר לקורא העברי את הסופר בשפה הרוסית זאב ז'בוטינסקי?

ואולם מאיה כבר לא היתה אז בבריאות איתנה. הצרות ניחתו עליה תכופות.

שמרתי עימה על קשר רצוף במשך החודשים והשנים מאז אשר "שידכתי" בינה לבין מכון ז'בוטינסקי. מפעם לפעם הבטיחה לי טיוטות ראשונות של הספר, סיפרה לא-אחת שהיא מתקדמת באופן 'פנטאסטי', אמרה שיש לה כבר מעל ל-150 עמודים כתובים ברוסית, אבל גם לא חסכה ממני את צרותיה. היא אכן היתה חולנית ודכאונית, אבל – מה שחשוב יותר – תמיד מרתקת בשיחתה כמו גם בכתיבתה, בעומק תובנותיה והגיגיה.

"אין לי כוחות" – אמרה בדרמטיות בפתח אחת משיחותינו הטלפוניות האחרונות – "הייתי במוות קליני." ועם זאת ניסתה להרגיע: "אני ממשיכה לכתוב את הספר על ז'בוטינסקי, שעליו אני חולמת כל ימי חיי. דוקא כתיבת ספר זה כרוכה בצרות ובבעיות. זה ממש מיסטי..."

לפטר קריקסונוב קשה במיוחד דבר הסתלקותה: "ארבעים שנה אני מכיר אותה, עוד מקייב, ובוודאי מאז שעלתה ארצה ב-1976... עצוב שהספר על ז'בוטינסקי לא הגיע לכלל סיומו. להערכתי היא כתבה רק 50-60 עמודים, אבל בשבילה זה המון, כי כל הכתיבה שלה מתומצתת ודחוסה. אעבור על כתבי היד שהותירה אחריה ואז נוכל לראות אם אפשר לפרסם משהו מעזבונה הספרותי."

כמעט באנונימיות גמורה נעלמה מנוף חיינו האשה הרגישה והשברירית הזו, עליה אמר פעם סר ישעיה ברלין המנוח: "מאז התקופה של אנה אחמטובה, לא קראתי פרוזה רוסית פיוטית כמו של מאיה קגנסקיה."

פרט לערוץ 7, דומני ששום כלי תקשורת עברי, מודפס או אלקטרוני, לא הזכיר את דבר מותה של אשת-רוח ענקית זו, יוצאת דופן ומיוחדת בנוף חיינו הספרותיים. כמובן, בכלי התקשורת ברוסית, בקרב ציבור המשכילים דוברי רוסית שבישראל, הידיעה בדבר פטירתה ב"הדסה" לאחר שהאנטיביוטיקה שניתנה לה לא הצליחה להדביר וירוס שפשה בגופה – נפוצה במהירות והיכתה בהלם את קוראיה ומוקיריה הרבים. והתקשורת בעברית? – זו היתה עסוקה בשבוע שעבר בעמודים שלמים, בטורים ארוכים, שהוקדשו לאחד בן 17 – ג'וסטין ביבר שמו. בושה.

האם נטיותיה הימניות, התנגדותה לתהליך אוסלו, היו בעוכריה, במותה כמו גם בחייה? האם תוסיף הבראנז'ה התרבותית הישראלית להדיר מן הזיכרון התרבותי-קולקטיבי את שמה, זיכרה וכתביה של אשת הספרות והוגת-הדעות קגנסקיה?

בערב פסח תשע"א – מעטים אולי יודעים זאת – איבד עולם הספרות הרוסית-בעברית את אחת הנשים האינטלקטואליות יוצאות הדופן והמיוחדות שחיו בתוכנו ויצרו בצנעה אי שם בפאתי ירושלים, במשך שנות דור. האם עתה, אחרי מותה, נדע להעריך קצת יותר טוב את תרומתה הייחודית של מאיה קגנסקיה המנוחה לתרבות היהודית והאוניברסאלית? האם יידעו משרד התרבות וגורמי התרבות שלנו להציב לה יד וזכרון, כיאה וכראוי לתרומתה ההגותית-ספרותית?

אני המומה ממך. אתה עורך של פרסום באינטרנט והבורויות חוגגות.

אשר לשיר ביידיש:

אין ביידיש חולם שנכתב בעזרת ו. חולם נכתב כשאחרי העיצור מופיעה אלף, ותחתיה קמץ. לפיכך יש לכתוב: זאג (שפירושה – אמור) כמו שכתבתי, ולכתוב קמץ תחת האלף.

העיצור v נכתב ביידיש תמיד בשני וו. לכן יש לכתוב ווערן, ווי. האסט (ולא אוסט), ותחת האלף שאחרי הה"א – קמץ. מילה עברית כותבים כמו שהיא – פנים – אך הוגים אותה (בגלל הקמץ שתחת הפ"א, כחולם).

עייפתי מן התיקונים. שלח לי את מיספר הפקס שלך ואשלח את הנוסח הנכון של הכתיבה.

והדבר השני: אלישע פורת (שאני מחבבת את רשימותיו) כותב: תרי פסחין דלא משתכחין. הביטוי המקורי הוא "חבל על דאבדין דלא משתכחין" ואומרים זאת על אדם שנפטר, והפירוש הוא חבל על האובדים – הנפטרים, שאינם שכיחים. כלומר – הם נדירים, מיוחדים. השימוש בביטוי בצורה קצת אחרת הוא יפה, אבל הפירוש שלו בעברית אינו נכון. אנשים אינם יודעים פירוש נכון, רואים מלה כמו משתכח וחושבים שזה כמו לשכוח.

חג שמח,

ה.ג.

יש לה לתל אביב לא מעט גינות פרטית וגינות ציבוריות – ובשנים האחרונות פורחות גם גינות קהילתיות.

הגינות הקהילתית מוקמות על קרקע עירונית ומקבלות אספקת מים מהעירייה אך הן מנוהלות ומעובדות על ידי התושבים: הם האחראים להקמת הערוגות, לסיקול האבנים וניכוש צמחי הבר, לשתילה, לעידור, להשקייה ולדישון וכדומה.

האפשרות להתחבר לטבע קוסמת ללא מעט עירונים. כבר לפני כמה עשרות שנים העמידה העירייה שטח קרקע עליו יכלו התל אביבים לגדל להנאתם ירקות ופרחים, אך הקרקע הפכה לנדל"ן ולמבנים הדורים ומן הערוגות נותר רק השם – "המשתלה".

אבל הרעיון היכה שרשים וכיום כבר קיימות 15 גינות קהילתיות במרחבי העיר, בדרום – בכפר שלם, כרם התימנים, שכונת שפירא ועוד, גם ביפו – וכן בצפון העיר, מנוה שרת, עד נאות אפקה ומעוז אביב.

שכונת מעוז אביב, הסמוכה להדר יוסף ולדרך איילון, מקיימת חיים קהילתיים. כן. יש גם צורת חיים כזו בתל אביב. את השכונה מנהלת אגודה שיתופית הגובה דמי חבר, הכספים מיועדים בעיקר לתחזוקת השטחים הפתוחים. מעוז אביב הוקמה בימים הראשונים למדינה עבור עובדי משרד הביטחון. בתיה המקוריים סטנדרטים אך העצים הותיקים מוסיפים לה לווית חן. כחמש מאות בתי אב מתגוררים בה כיום. לתושבים הוותיקים נוספה אוכלוסייה דינאמית של זוגות צעירים. לפני כארבע שנים פנו התושבים בבקשה לעירייה להקים גינה קהילתית. הם גם איתרו מקום: חורשה עזובה של עצי אורן וברוש, זכר לבוסתני שכונת שיח' מוניס שעמדה כאן, והעירייה נענתה לבקשתם.

[לא זכור לי שבבוסתן של כפר ערבי יהיו עצי אורן וברוש. יש כאן כנראה טעות. – אב"ע].

"הגינה הקהילתית מעוז אביב" משתרעת על כדונם וחצי. ארבעים משפחות, בעיקר ממעוז אביב וכן מהסביבה, מטפחים כאן ערוגות. כל ערוגה גודלה 1 על 3 מטר. מי שרוצה מקבל ערוגה נוספת. העירייה מספקת את המים ויש מערכת טפטפות. ה"גננים" מנהלים את הגינה במשותף. הגינה אינה למטרת רווח, והערוגות אינן מושכרות, אך יש דמי חבר, חמישים ש"ח לחודש. הגידולים – לפי הטעם. בעיקר מגדלים ירקות – בחורף חסה, צנוניות, בצל ירוק, פטרוזיליה, ברוקולי. בקיץ – עגבניות, חציל, שעועית, ריחן וכדומה. חסה ואפונה הם הפופולריים ביותר. מעודדים גם גידול פרחים, במיוחד אלה המושכים חרקים וצפורים המאבקים את הגידולים – לבנדר, כוכב הנזיר, כלניות ונוריות תרבותיות. בגן גם ערוגות ציבוריות של תבלינים ופרחים – כמה מהחברות בגינה מעבדות אותן לצד ערוגותיהן הפרטיות. ויש אוהל להכנת שתילים ופינת קומפוסט: מביאים מהבית קליפות ושיירי תבשילים מכסים אותם בעלים – קומפוסט תוצרת בית. כעת עונת החרציות, ומרבדי הפרחים הצהובים הנפלאים ממלאים כל שעל. בעוד כחודשיים, כשיקמלו, ייאספו אף הם לקומפוסט. הגינה אקולוגית, עם יחסי גומלין בין הצמחים והאדמה, ו"חומרי ההדברה" הם ירגזים שעבורם תלו תיבות קינון. אשתקד כבר נולדו בהן גוזלים. הירגזים תופשים כנימות והם ידידותיים לגינה. לעומתם החולד המצוי כאן מכרסם לעתים ערוגה שלמה.

הגינה מהווה מעין מתנ"ס פתוח עם פעילות פנאי ומשמשת אטרקציה בעיקר למשפחות עם ילדים קטנים. לא רק אבא ואימא, גם סבא וסבתא מגיעים הנה עם הנכדים לחנך אותם לעבודה ולאהבת האדמה וכמובן לשחק.

אחת לשבוע אחר הצהרים באים לשעתיים-שלוש להשקות לנכש ו...לקטוף. יש בגינה מדריכה – קרן, אם צעירה מהדר יוסף, בעלת רקע של חינוך סביבתי, הבאה לעיתים לגינה עם ילדה הפעוט, שייהנה בחיק הטבע.

הגינה הקהילתית מהווה גם בילוי חברתי נעים. אחת לחודש מתקיים טקס קבלת שבת עם שולחן ערוך, סועדים ושרים. בשבועות חג הביכורים ובעיקר בט"ו בשבט חג האילנות עורכים בגינה מסיבה גדולה עם שולחן ערוך סועדים (מפרי הערוגות – וגם עוגות...) אוכלים ושרים. ולפעמים עם תזמורת ותחרויות.

באחד מימי שישי האחרונים קיימו בגינה שוק החלפות. החברים החליפו בגדים, ספרים, כלים, ומה לא? בקיץ מוקרן סרט על הדשא ויש אפילו תיאטרון קטן עם סיפורים וחוגי טבע לקטנים. עירונים רבים מרגישים חוסר בקרבה לאדמה ולטבע, והאפשרות לאכול מפרי עמלם קוסמת להם מאוד. אף שעבודת האדמה הזו הינה בזעיר אנפין, כמעט סמלית, היא מאוד מרגיעה. יש מתמידים המטפחים ערוגה מאז נוסדה הגינה הקהילתית. לא פעם שומעים כאן: "באתי עצבני, אבל כעת נרגעתי ונהנתי!"

 אומר הסופר ברוך תור רז, המגדל עם אלמוגה אילן ערוגת ירקות: "הרבה שנים גרתי בהוד השרון והיתה לי גינה של דונם ליד הבית, 8 ערוגות של ירקות ופרחים. אני מאוד מתגעגע לגינה. אני מגיע הנה כל שבוע מרמת אביב, לעיתים עם הנכדים, ומאושר מכל רגע. זו חברה של משפחות צעירות, ילדים קטנים ונכדים. בערוגה שלנו בצל, פטרוזיליה, שמיר, חסה. אין להשוות את החסה הרעננה שאנו מגדלים לזו שאני קונה בחנות. בכלל טעם אחר. ממש תענוג לראות איך פרי עמלי מלבלב!"

ואלמוגה מספרת כי גם ברחוב קרית ספר (בין הרחובות חשמונאים וקרליבך) מתכננים גינה קהילתית. תושבי האזור, משפחות צעירות, דתיות וגם חילוניות, נאבקו במשך שנים עם העירייה שתקים על השטח הפנוי שלידם גינה ולא בתי קומות. המאבק הצליח וסוף סוף תהיינה ערוגות גם בחלק זה של העיר, באזור שלי. חגיגה! אמנם דירתי מוקפת באדניות אבל אדנית אינה דומה לפיסת קרקע מן הטבע! בעתיד חושבת העירייה לפתוח גם קורס גננות לגינות קהילתיות. תל אביב תהיה באמת עיר ירוקה!

הערה: למרבה הצער מתברר שהתערוכה "היה היתה ילדות" של הציירת נירה לב, שעליה כתבה תקוה וינשטוק בגיליון הקודם, כבר נסגרה, אבל אפשר לרכוש קטלוג של התערוכה וישנן עוד כמה תמונות במשרד של גלריה ג'ינה, דיזנגוף 255. טל. 03-5444150.

ביום שני, היום, 25.4, ב"בימת-שיר" ברשת א' ובקול המוסיקה, 

ישודרו שירים של אסתר ראב בקולה.

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

5. חורש התלם הראשון.

המשלחת הראשונה שבאה לבחון את אדמות אימלבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, על גבי סוסים. משתתפים בה הגביר ר' דוד מאיר גוטמן, ממייסדי האגודה "עבודת האדמה וגאולת הארץ" בירושלים, שבכספו עתידה להירכש אדמת פתח-תקווה, ולצידו רוכבים יואל משה סלומון, יליד-ירושלים, וערבי בשם זאכרי, נציגו של הסוחר הערבי נוצרי מיפו, טייאן. בבעלותו של טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת אימלבס.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. דשנה היא ופוריה מאוד, מישורית, ומי הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר שבים השניים ליפו, מצפה להם אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן באימלבס טרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כשלונות. הוא איבד חלק מכספו בנסיונות קודמים לקנות קרקע, שלבעליה לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

גוטמן וסלומון שבים לירושלים, מכנסים את מייסדי האגודה, את יהושע שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל, אליעזר ראב ובנו יהודה, מיכל לייב כ"ץ, ואחרים, מוסרים דין-וחשבון על שליחותם, ומחליטים להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת אימלבס. סלומון, בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן, ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובאימלבס, יחד עם שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף קיץ תרל"ח, על שמו ולמען האגודה, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר אימלבס. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה, ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר, נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה המייסדים, אך לימים יתברר כי הדבר הוא לברכה למושבה הצעירה.

עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא מים כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע. אחרי החגים של שנת תרמ"ט, שלהי 1878, יוצאים לגבעה זו – היום כיכר המייסדים – גוטמן ושטמפפר, ואליהם מצטרף יהודה הצעיר, שירד מירושלים ליפו, ומשם יוצא בראש שיירה של חמורים עמוסי קרשים וחומרי בניין, לצורך חפירת הבאר.

כאשר הוא יורד מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיניו ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראש-העין.

בגבעה, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקוה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

הקבלן הערבי, אשר קיבל על עצמו את החפירה, הפסיק את העבודה לאחר שלא נמצאו מים בעומק שעליו סוכם עימו מראש. עוד באותו יום יורד יהודה בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל לחפור בה, וגוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת. כאשר רואה הקבלן כי היהודים ממשיכים לחפור, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה יחד עם פועליו, על בסיס של שכר יומי. לאחר כשבועיים נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא חג לחבורת הגברים שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, ראב וכ"ץ, כולם יוצאי הונגריה.

חבורת המתיישבים גדלה. הם בונים רפתות לשורי-העבודה, שבכוונתם להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם חופרים מחפורת גדולה ומכסים אותה מלמעלה בגג עשוי קש וחימר. המתיישבים קובעים תוכנית למושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים אמורים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.

החיים קשים, העבודה נמשכת מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר אימלבס הסמוך, שהחושות הקודרות שלהם מטפסות על תל בצפון אדמת המושבה – לא מעורר שמחה בלב. הם מהלכים כצללים, מנוונים מן המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, יחפים וערומים-למחצה. בלילות נשמעת רק יללת תנים. החשיכה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה ממושכת ומסוכנת, בגלל השודדים שאורבים בדרכים.

חבורת הגברים מתגוררת ליד הבאר, באוהל ובבניין אחד, שגגו חימר בלול בקש. הם אופים לעצמם את לחמם ומכינים את ארוחותיהם. יש להם מים טריים ונקיים לשתייה, ואינם נאלצים לשתות ממי הירקון הנגועים. הם שומרים על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לזריעה.

החיים קשים אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקוה הרחבה משתרעת לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של באב-אל-האווה במערב, דרך אוהלי אבו-קישק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב ג'ראמנה, טחנת-הקמח של אבו-רבאח על מעברות הירקון והכפר אימלבס, שיוצרים קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פג'ה במזרח ויהודיה בדרום. יהודה חוזר לימי נעוריו המאושרים בסנט-אישטוואן ובצ'סנק. שוב אין עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה, והוא לבוש בגדי-עבודה פשוטים.

*

בסוף חודש כסלו, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, יוצאת חבורת המתיישבים, שהתרחבה בינתיים, לשדה קרוב, שמקומו משתרע כיום מזרחה-צפונה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. עימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית גדולה שנקנתה בשרונה. בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, שתוחמים את השדה החרוש. אחריו משלים גוטמן הקפה ראשונה, והמחרשה עוברת לידי שטמפפר, שדמעות חונקות את גרונו:

 "עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים, וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

 "אמן!" עונים אחריו בני-החבורה, עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, והם מעבירים את המחרשה מיד ליד בלהט ובדבקות. ההקפות נמשכות פעמים אחדות, אבל המחרשה המודרנית זזה בקושי.

למחרת מביא יהודה פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות קלות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים מובאים גם שוורים דמשקאיים, ועבודת החריש נעשית קלה יותר.

את מעמד התלם הראשון עתידה אסתר להזכיר בשירה "לאב", שמתפרסם ב-25 בינואר 1929, בעיתון "הארץ", במלאת יובל שנים לפתח-תקוה: "ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי-חורף, / לאיוושת זרזירים עטים – / שדמות-חמרה אדומות; [– – –] / חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת-בתולה: / ברוכות הידיים!"

את השיר, המלא הערצה ליהודה, היא תזכיר פעמים לא-מעטות כשיר הראשון שפירסמה, למרות ששיריה החלו נדפסים כשבע שנים לפניו.

*

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, שערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: לסוסים, לפרדים ולחמורים, לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי להינות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!

וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

עבודתו בחריש ובזריעה הסתיימה, ועל יהודה, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו-ליג'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום נעשים נסיונות לפלוש לשדות פתח-תקוה: ערביי אימלבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שווייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקוה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג'ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.

אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים בתגרת פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה.

*

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים, שמיספרם גדל, מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם מתגוררים במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף. לקראת חג השבועות עושה דרכה שיירה של גמלים עמוסי תבואה לירושלים. אחרי חלוקת היבול נערכת סעודה חגיגית במאה שערים. גוטמן וחבריו אינם מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה באימלבס, נחלת טייאן, שמשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, ויבול השנה הראשונה הוא תעמולה טובה לרעיון הגדלת המושבה.

כך חולפת השנה הראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני משפחה אחרים. לאחר החג נישארות הנשים לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בונים לעצמם סוכת מחצלאות. יום אחד פורצים אריסיו של טייאן – פלאחים מאימלבס וממקומות אחרים, שנהגו קודם לחכור חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמות טייאן. הם תופסים קרוב לשלוש מאות דונם ומתחילים לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לבעליהם היפואי.

איכרי המושבה, חלקם חמושים, מתייצבים מול אריסי טייאן ומנסים למנוע מהם את החריש, אך הפלאחים אינם נרתעים, וממשיכים לחרוש. בכל רגע עומדת לפרוץ קטטה המונית בין שני המחנות הניצים. לפתע יורדות במרוצה מן הגבעה, שעליה עומדת המושבה הקטנה, שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים: גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע, ולאה. השלוש משתטחות על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי אימלבס, וצועקות:

 "על גבינו תחרשו!"

תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנופלת במחנם מנצלים הפתח-תקוואים להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.

*

העונה החקלאית השנייה גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף יורדים גשמים רבים וגם שלג, אבל השדות, שאינם מנוקזים, עומדים מוצפים במשך שבועות ארוכים והופכים לביצה. גם הקור פוגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכשלון התבואה מעיקה המאלאריה. לשווא קיוו המתיישבים כי מגוריהם בגבעה, באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" של הירקון, שבו ראו את הסיבה לקדחת – יעניקו להם הגנה מוחלטת כנגדה.

ובינתיים גם מתחוללים במושבה שינויים הרי-אסון. בידי המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של המתיישבים החדשים, ה"ירקונים", הן בנחלה הנוספת שנקנתה מטייאן, והיא סמוכה לירקון ולביצה, שם מקור המאלאריה, המועברת באמצעות היתושים. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, ולהינות ממי הבאר הזכים, וזאת משום שלא עמדו בתשלומיהם בעד הקרקע. רבים מהחדשים הם עניים, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר-כך הסתנוורו מהצלחתה ונרשמו לקניית חלקות מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את דמי הקנייה, ומהם יהודים שהגיעו למושבה היישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי לדעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם בעד חלקותיהם.

לאחר סכסוכים וטענות מחליט רוב המתיישבים החדשים להגר לגדת הירקון ולהקים לידה יישוב חדש. הם לא שמים לב לדברי הוותיקים, למודי הנסיון המר, שמזהירים אותם מפני המאלאריה והבילהרציה, ואף מביאים את הרופא היפואי ד"ר מזוריקה כדי להרתיעם. התוצאה היא שיישובם של הירקונים נכשל, חלקם מתים וחלקם מובאים חולים לירושלים. נוסף לכך, נחלות רבות בגבעה מעובדות בידי ערבים, כי בעליהן לא ירדו מירושלים לגור בהן, אך ניסו להתערב משם בהנהלת המושבה. הימצאות הערבים מרעה את מצב הביטחון. למושבה הקטנה אין תשתית, גם לא תמיכה ציבורית מבחוץ. המתיישבים, כולם אנשים פרטיים, מאבדים את מרבית כספם. המושבה ניטשת בשלהי שנת 1881, לקראת שנת השמיטה תרמ"ב, אשר מביאה עליה את "מכת החסד" – אדמותיה מוחכרות לערבים, ובתיה הדלים נהרסים.

ואולם, בתוך כארבע שנים מתחדשת פתח-תקוה, בזכות מייסדיה, שקונים את אדמת יהוד (היא סביון כיום), מביאים קבוצת עולים מקרב חובבי-ציון בביאליסטוק ובפינסק, ומעבדים את חלקותיהם במושבה. וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, הירקונים, ויהוד – שהיא הגלגול השלישי – בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של פתח-תקוה, כאשר חוזרים אליה מיהוד חלק ממתיישביה הראשונים, ועימם חבורת ה"ביאליסטוקים". משלהי 1878, תקופה של כשש שנים בלבד – קמים ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין המשך, ואילו פתח-תקוה המחודשת שוב לא תינטש.

חובבי-ציון מרוסיה מסייעים לאיכרי פתח-תקוה לבנות בתים. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, שבזכות מנהלה, הרב אריה לייב פרומקין, התחדש היישוב; תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. מי שעומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.

עזרתם של חובבי-ציון לא די בה, וביסוס המושבה בא רק כאשר הברון רוטשילד פורש עליה את חסותו. אמנם לא על כל איכריה, כמו במושבות אחרות, אלא רק על עשרים ושמונה מהם. פקידות הברון מבססת את החקלאות, וגם את תשתית המושבה: בתקופה זו מוקם בית-הפקידות, שהופך לבית ועד-המושבה, וכן בית-הכנסת הגדול, בית-ספר ובית-מרקחת. אך תקופה זו גובה מחיר חברתי כבד: בשל שיעבוד המושבה לפקידות הברון, האיכרים הופכים לעובדים שכירים על אדמותיהם. הבעייה מגיעה לכלל פתרון רק לקראת 1900, כאשר הברון מוסר את הנהלת ענייניו בארץ לחברת יק"א, המושבה נעשתה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, ומתבססת.

על נופלו בגיבורים של הבן יוסף היקיר על קדושת הארץ והמולדת

מי יתן ולא תוסיפו [נוסיף] לדאבה עוד

 ובבנין ציון וירושלים ננוחם

תודה! וכל טוב לעורכים לקוראים

וחג פסח שמח וכשר לכל עם ישראל

באשר הוא שם וכאן ופה ושם

לשנה הבאה בארצנו השלמה

"דרישת ציון' – משיחיות, לאומיות, פילנתרופיה ויישוב ארץ ישראל

קול קורא להצעת הרצאות לכנס מחקרי בינלאומי במלאת 150 שנה להוצאת הספר 'דרישת ציון' לרב צבי הירש קלישר

המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד יצחק בן צבי עורך כנס מחקרי, במלאת מאה חמישים שנה להוצאת הספר 'דרישת ציון' (ליק תרכ"ב), בימים שלישי ורביעי, ח'-ט' בטבת תשע"ב (3-4 בינואר 2012).

הרב צבי הירש קלישר פנה לנושא יישוב ארץ ישראל, בהגות ובמעש, עוד בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, כשפנה לבנקאי אנשל רוטשילד בהצעה לרכוש את ירושלים וסביבותיה. החל משנות הששים ועד למותו בחשון תרל"ה (1874) הוא יזם ותמך בהקמת מושבות חדשות בארץ ישראל כשלב הכרחי להגשמת הגאולה המשיחית.

בשנת 1862 יצא לאור ספרו 'דרישת ציון' על ידי החברה ליישוב א"י בפרנקפורט ע"נ אודר, שנוסדה שנתיים קודם לכן. הספר, שיצא לאור במהדורה עברית נוספת ובמהדורה גרמנית תוך ארבע שנים, והפעילות הבלתי נלאית של הרב קלישר לקידום חזונו, זרעו את הזרעים הרעיוניים, שהנצו בתחילת שנות השמונים עם התגבשות הפלג הדתי בתוך תנועת 'חיבת ציון'. תגובתו האקטיבית לתמורות שעברה החברה היהודית עוררו התלהבות, דאגה והערכה מחדש של האפשרויות העומדות בפני היהודים בעידן המודרני.

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל התנהל פולמוס ער ומלומד אודות 'מבשרי הציונות' ובכללם הרב קלישר. בין המתפלמסים היו בכירי ההיסטוריונים בישראל: בן-ציון דינור, שמואל אטינגר ויעקב כ"ץ. דומה שבשנים האחרונות שכך העיסוק בנושא זה, אם כי פה ושם נדרשו אליו מלומדים שונים ואף נכתבה עליו ביוגרפיה מחקרית מקיפה. במקביל התברך המחקר בחיבורים הנוגעים להקשר ההיסטורי הרחב של פעילותו של הרב קלישר, ובדיון ער במאפייניה של הלאומיות המודרנית ושל המשיחיות היהודית במאה התשע עשרה וכן בתופעות נוספות של 'מבשרים', כגון 'מבשרי ההשכלה'.

אנו סבורים, שבמלאת שלושה יובלות לצאת החיבור, הגיעה העת להידרש מחדש ל'דרישת ציון' ולמחברה, מקומם בהקשר ההיסטורי של תקופתם והשפעתם בתקופות מאוחרות יותר עד ימינו.

מושבי הכנס עתידים לכלול את הנושאים הבאים: המשנה הדתית והלאומית של הרב קלישר; משיחיות כיסוד אידיאולוגי דתי ולאומי; תופעת המבשרים והפרוטו לאומיות; בני חוגו של הרב קלישר; 'דרישת ציון' – התנגדות, תמיכה והשפעה; הרב קלישר והציונות הדתית; היוזמות היישוביות של הרב קלישר לאור תוכניות התיישבות בנות זמנו.

חוקרים המעונינים להרצות בכנס מתבקשים לשלוח את תקציר הרצאתם (עד 300 מילים) עד לתאריך: כ"ח בסיוון תשע"א, 30 ביוני 2011 , לכתובת: liat@ybz.org.il

בברכה,

הוועדה המארגנת: יוחאי בן גדליה, פרופ' ישראל ברטל, בנימין זאב וכסלר, ד"ר אסף ידידיה, פרופ' ג'ודי מאיירס, ד"ר מיכאל סילבר

[דבר המפרסם]

נספח ב. כתב גבאות מאת הרב צבי קאלישר לר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז, נוסח י' קלויזנר.

נספח ג. איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ"ח [1868] – נוסח י' קלויזנר.

וכן למחקרו של יהושע קניאל "תנועת יישוב ארץ-ישראל ומייסדי פתח-תקוה" – איגרת הרב צ"ה קלישר אל אליעזר ראב", קתדרה, 16, תמוז תש"ם, עמ' 160-153.

ליהושע קניאל ז"ל אנחנו חייבים רבות על מחקריו החשובים בנושא ראשיתה וראשוניותה של פתח-תקווה ועל עזרתו לנו בהנחייה ובעצות בכל הקשור לראשיתה של פתח-תקווה.

וראוי גם לקרוא ב"התלם הראשון" עצמו את פרשת הקשרים בין הרב קלישר לאליעזר ראב [שהיה סבא-רבא שלנו] הן בגוף הספר והן באחרית הדבר שכתבנו, והיא מחקר היסטורי "לתולדות ר' אליעזר ראב (1896-1828) ולתולדות בנו יהודה (1948-1858) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה."

" ברענען, פלאקערן איז בעסער"

שירים ומכתבים של לאה גרינשטיין

הצגת הספר

"לאה גרינשטיין, פלאקערן, ללהוב, כרמל 2010"

מוצאי שבת, כ"ו בניסן 30/4/2011

התכנסות: 20:00 / פתיחה: 20:30

משתתפים: דניאל גלאי – פתיחה

ד"ר שלום (קפלן) אילתי – לאה גרינשטיין-קפלן, מסלול חייה

רבקה בסמן – לאה גרינשטיין  – משיריה ומכתביה

ד"ר אביבה טל – לאה גרינשטיין כמשוררת

יובל כהן- אילתי (מלחין ומבצע) – משיריה של לאה גרינשטיין

התכנית בעברית וביידיש

כניסה: 30 ₪

הגעה:

חניון תל נורדאו ברח' פרישמן וחניון ברח' בן יהודה פינת נתן החכם,

 ליד מלון "דבורה"

תחבורה ציבורית: קווי אוטובוס: 5, 1, 2, 61, 66, 20, 11, 21 בדיזנגוף

תחנת ירידה: דיזנגוף פינת גורדון

קו 4 בבן-יהודה. תחנת ירידה: בן יהודה פינת גורדון

* כן, ויש עוד נושא חשוב אחד, הכרזת "העצמאות" הפלסטינית בשדרות רוטשילד בתל אביב על ידי ה"נציגים" ה"חשובים" והסהרוריים של העם היהודי. אלה הן החדשות שבהן מלעיטים את עם ישראל בכל מהדורה משודרת, ובעיתונים, במשך ימי החג וחול המועד! – והאם מצאתם כבר "פלסטיני" אחד שמכיר בישראל כמדינת העם היהודי? אבל מה כבר אפשר לצפות מאידיוטים מוסריים היודעים שהתקשורת ברובה איתם, ומלקקת להם את התחת, בייחוד עיתון "הארץ" שממש מת כבר להתפרקד תחת איזה ערבי!?

* הטירוף של "כשר לפסח" הביא לכך שחלק מהמסעדות, דווקא ה"כשרות", היה סגור בימי החול המעטים של חול המועד, כי הפעלתן בימים אלא לא הצדיקה את מחיר הכשרתן לפסח. ואילו בבתי קפה ובמסעדות אחרים, שאינם "כשרים" גם כל השנה, לא יכולת לקבל אפילו פיסת מצה כי הכול היה על טהרת ה"חמץ", גם העוגות והעוגיות. אנחנו, על כל פנים, הקפדנו לנגב את התחת רק בנייר טואלט שכתוב עליו "כשר לפסח"!

* האם ייתכן כי מתוך רעידות האדמה ושידוד המערכות במדינות המזרח התיכון, שגבולותיהן המלאכותיים נקבעו בעיקר על ידי בריטניה וצרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, על חורבות האימפריה העות'מנית – הולכת ומוקמת סוף-סוף מדינת כורדיסטאן העצמאית, שתהיה מורכבת מהחלקים הכורדיים האתניים של עיראק, סוריה, איראן וטורקיה? והאם יהיה זה מוגזם לקוות כי מדינה זו תהיה בעלת ברית נאמנה לישראל?

* נאמנה עלינו אבחנתו של ד"ר דן שיפטן כי בארצות המוסלמיות באזורנו [למעט אולי טורקיה] אין מנהיגים ושליטים לשעבר – שחיים עדיין, אלא גורלם שהם טמונים מתחת לאדמה [אלא אם במקרים נדירים הצליחו להימלט בעוד מועד והם חיים בגולה ונתונים בסכנת הסגרה שסופה עמוד תלייה בכיכר העיר]. זה אולי ההסבר ההולם ביותר למה שמתרחש עתה בלוב, בתימן ובסוריה, ולמה שצפוי למנהיגים מוסלמיים אחרים בארצות שטרם שקעו במהומות קריטיות שמסכנות את המנהיגים, דוגמת ירדן, בחריין וסעודיה.

* מה יהיה הסוף? תהיה תקופה ארוכה של מהפכה האוכלת את בניה, כמו במצרים, שבה כיום כל נושא תפקיד בעבר או בהווה צריך לחשוש לעורו כי הוא עומד בסכנה של משפט, מאסר ואולי גם תלייה פומבית בכיכר תחריר; ותוך כדי אותה תקופת-ביניים "דמוקראטית"-כביכול, שדומה יותר למלחמת אזרחים – תהיה כנראה התגבשות מחודשת של השינאה לישראל, של ערעור ה"שלום" עם ישראל – ועליית רודנים חדשים, בעיקר משורות הצבא או מהקיצונים המוסלמיים, בהשראת ובחתירת איראן והאופציה הגרעינית שתהיה לה.  ותיתכן גם התפוררות של מדינות כמו לוב ועיראק – למרכיביהן האתניים, ובמקביל המשך האנארכיה ומלחמת האזרחים.

* אתה הבנת את זה, ברק חוסיין אובמה? – אלמלא תקעת סכין בגבו של חוסני מובאראכ עם פרוץ המהומות, ייתכן שהכול היה מתרחש אחרת ומובאראכ לא היה מידרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ועימו גם העם המצרי, שאולי עתיד להתגעגע לנשיאו המודח חרף כל הפגמים שבתקופת שלטונו, אבל לפחות לא היתה אצלו אנארכיה, מצרים היתה מדינה בעלת השפעה וקלסתר פנים של מנהיג – והיה מינימום של אוכל לעניים שלה!

לכן מה שקורה עכשיו בסוריה הוא מסקנה ישירה של בשאר אסד ממה שקרה לחוסני מובאראכ וקורה למועמר קדאפי – שאם אתה אינך יורה באזרחים שלך, הם עתידים לחסל אותך ולטלטל את המדינה לתהו-ובוהו "דימוקרטי" – שאחריתו מי ישורנה? הגלים של האוקיאנוס האסלאמי המקיף אותנו הולכים ומתגבהים מיום ליום – ואנחנו, כבני ישראל שיצאו ממצרים, הולכים עדיין בחרבה בתוך הים הסוער הזה, ורק שלא יהיה גרוע יותר!

* האם עיריית תל-אביב הודיעה כבר שיש לה ביטוח צד שלישי ושיפוי לכל רוכבי האופניים שהיא משכירה ברחבי העיר לגדוש את מדרכותיה – ביטוח לרוכבים וגם לכל מי שייפגע מהם, ייפצע ולפעמים ייוותר נכה למשך תקופה ארוכה!

* חדשות ממדינת כל אזרחיה, וזאת עוד לפני "שתי מדינות לשני עמים": האוטובוס שהתהפך בשבת, 23.4, בכביש 6, עם עשרות ילדים ומבוגרים, למג'ד אל כרום, בדרכו חזרה מאירוע שאירגן הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית באל-קודס – "היה אחד מבין כ-300 אוטובוסים שיצאו הבוקר מעשרות יישובים ערבים באזור הצפון, המשולש והנגב בדרכם לירושלים, ועליהם תושבים רבים שהשתתפו בפעילות במסגד אל אקצא." ["הארץ" און-ליין, 23.4].  כולם טופלו בצורה הטובה ביותר ובמהירות בידי שירותי החירום, הרפואה וההצלה של שלטונות הכיבוש הישראלי הפועלים עדיין תחת חוקי החירום המנדטוריים, שכבר בוטלו בסוריה.

* לעיתים אנחנו שואלים את עצמנו מדוע נעשינו כל כך סקפטיים כאשר כולם סביבנו צוהלים לנוכח המהפכות המתרחשות בעולם הערבי, המצליחות כבר להדיח חלק משליטיו, ומבשרות עתיד נהדר. אולי האשמה היא בגילנו המופלג, 75 – שבמהלכו טרם זכינו לראות אפילו "דמוקרטיה" ערבית אחת שמתפקדת, שאינה שקר, עריצות, שחיתות ושנאת ישראל. ולא נראה לנו שהמצב הולך להשתנות בקרוב.

כן, יש חברה ערבית דמוקרטית אחת באזור, שאזרחיה אפילו מלמדים אותנו מהי דמוקרטיה –  ערביי ישראל!

* האם מישהו משלם לערוץ פליבוי המשודר בכבלים כדי שייתן רק תוכניות דביליות ומשעממות שאפילו סקס ועירום כמעט שאין בהן?

* כאשר קיצונים מהצד הפלסטיני משתוללים, כמו באיתמר, נופלים קורבנות מצידנו, אך גם כאשר קיצונים מהצד שלנו משתוללים, כמו בחזרה מקבר יוסף – נופלים הקורבנות מצידנו!