אהוד בן עזר
ימים של לענה ודבש
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997
העורך: חיים באר
הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל
חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד
9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר.
שלהי החורף, 1910. בני-כיתתה של אסתר עומדים לצאת לטיול. "מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית-ספר?" רושמת אסתר בפנקסה, "מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – את אינך ילדה מבית-ספר. את אינך תלמידה." היא מצטטת את תשובת אביה "היקר", ומתווכחת איתו בפנקסה: "מדוע אינני תלמידה כמוהן? הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – – "
ושוב היא נשארת לבדה "בבית הארור". חברותיה תיסענה כולן לטייל מחר: זו ליפו, אחרת להרי אפריים, "רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – – "
לאחר הפסקה של ימים אחדים בכתיבה: "אני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים."
ופתאום, לאחר ימי הגשם שבהם היתה כלואה בבית, מתפרץ לפנקסה האביב, מצב-רוחה משתנה: "האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – – אני אוהבת אותך! אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!" – ובפנקסה מבשילה התחלת סיפור, אולי נסיון ביטוי ספרותי ראשון שלה, לבד מחיבורים שכתבה בבית-הספר:
השושנה החיוורת
שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג... ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר:
"שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעתך לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי הן כולן אדומות ומלאות?"
לאחר דפים אחדים בא נוסח חדש, שונה, בשם "חלום":
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –
*
כשלושים-וחמש שנים לאחר מכן, כאשר היא מתעוררת משנות שתיקתה, שחלקן מקביל לשנים הקודרות של מלחמת העולם השנייה, חוזרת אסתר אל השושנים של ילדותה, בסיפור "שושנים", שנדפס ב-13 באפריל 1946, בעיתון "הארץ".
שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.
אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות-בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.
גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.
עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים-שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים...
הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –
הילדות מתגנבות לקטוף את השושנים, והסיפור מסתיים בגוון אדום כאשר לפתע: "השומר!" פורצת צעקה מפי חברתה, "מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה."
*
שבט תר"ע. סוף ינואר 1910. "משה היה פה היום, ומרים תבוא מחר." ביקורו של משה כרמי קשור כניראה ביום השנה הראשון למות אימו. "אילו אילו יכולתי לאחד אותם! – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – היו חברים!" רושמת אסתר בפנקסה, וההמשך בצרפתית:
זה אבסורדי! ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – אסון – – –
תחושת האסון קשורה אולי בעננים הקודרים המצטברים מעל הבית: החובות, הדיבורים על מכירתו, ואולי סימנים ראשונים להתערערות מצב-בריאותו של האב. ובינתיים נמשכת חליפת המכתבים והגלויות עם אברהם גרין הלומד בביירות:
מכתבך קיבלתי ומאוד התענגתי בקוראי אותו. באמת אנוכי לא חיכיתי לתיאור כל כך מדוייק ומעניין ומפורט. – מקווה אנוכי שתכתבי לעיתים קרובות ובאריכות. מחכה אנוכי את המכתב בו תכתבי לי על אודות "ירדניה" שאת שמה הזכרת במכתבך העבר. – גם את "חפצך" אני מקווה לקבל בקרוב. כיוון שהבטחת אין שום ספק אצלי שתמלאי את הבטחתך ובמוקדם האפשרי.
כך נפתחת גלוייה, אחת מרבות, שהוא שולח לה בדואר האוסטרי מביירות ליפו, מיום כ"א שבט תר"ע, 2.2.1910. ואברהם ממשיך:
ראינו את הכוכב בעל הזנב, [לימים שילב נחום גוטמן בציוריו את כוכב השביט, כרובץ בשמיים מעל ים יפו] אבל אני חושב שבעוד יום או יומיים הוא ייעלם יען כי הוא הולך ומתרחק מן הארץ. – בעוד עשרה ימים מתחילים אצלנו הבחינות של חצי השנה וכעת עסוק אני מאוד בהכנות. פה הכל הולך כמנהגו – לומדים, קוראים, וכו'. לימודייך רבים באמת ובקרוב תהיי 'גאונת הדור'. את הכל אני מבין אבל גרמנית זו למה לך בזמן שיודעת את העברית והצרפתית. האם לא יותר טוב היה לך להשתלם בשתי השפות הללו מלבזבז את כוחותייך. שלום שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים גרין.
*
פורים 1910. האווירה במושבה כבדה ועצובה. הרופא עזב. חילוקי הדיעות נישארו בעינם. אגודת "התחיה" התפרקה. האם גם השנה מארגן חשסמן את להקת הנערים להצגת המעשה באסתר ובמרדכי? – לאסתר אין מצב-רוח "לסדר חגיגה לפורים", כפי שהציעו לה עוד בחנוכה. אולי בגלל בדידותה, והאיסורים המוטלים עליה, היא מעבירה קו תחת הכותרת: "מוצאי פורים (יום שישי בלילה)" ועושה כן במעין התרסה, להדגיש ולתעד את העובדה שהיא כותבת בשבת. ואכן י"ד באדר תר"ע הוא יום שישי, ה25.2.1910-.
לדברי אימי, דורה, מעוררת עליה אסתר כעס רב במשפחתה בנעוריה בכך שהיא תולה את הכבסים בחצר בשבת, להרגיז; חולבת את הפרה ומוסרת את החלב לפועלים הצעירים, חבריה, מאנשי העלייה השנייה. חילול שבת מופגן הוא חלק מהמרד שלה בהורים.
בראיון שקיימתי בשלהי 1991 עם מירונה גרינברג-מרץ, בתו של אברהם-חיים גרין, סיפרה כי שמעה מאימה שאסתר נלחמה לצד הפועלים העבריים בפתח-תקוה נגד האיכרים, שלא רצו לתת להם לעבוד אצלם והעדיפו את העבודה הערבית. היה שירות דילג'אנסים מפתח-תקוה ליפו, ובאחד השלבים אסתר גירשה או פיטרה את העגלון הערבי ועמדה על כך שאם בעלי הדיליג'אנס אינם רוצים לקחת עגלון יהודי, אזיי היא תסיע כל יום את הדיליג'אנס ליפו וחזרה. היא כניראה עשתה זאת ימים אחדים ו"הדבר הספיק כדי שהראבים יקבלו שבץ מאוד רציני," בלשונה של מירונה, "אסתר מאוד שברה את לב הוריה."
סיפור זה לא שמעתי מימיי, וגם איני מוצא לו אישור ממקורות אחרים במשפחה או בזכרונות אסתר. גם לא ניראה לי שבנעוריה היתה אקטיבית עד כדי כך. מתוך היכרותי איתה אני מניח שאילו היה הסיפור נכון, היתה חוזרת ומספרת אותו פעמים רבות. הרמז היחיד שאני מגלה הוא שבתקופה זו, שבה שולטים שני ועדים במושבה, מתחרה ועד "הצעירים" במחיר הנסיעה בעגלות ליפו עם המחירים המקובלים על-ידי הוועד הישן.
*
כותבת אסתר ביומנה:
ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –
ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –
ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעשעים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!
*
בין פורים לפסח תר"ע, 1910, מתקבל כניראה אצל אסתר מכתבה השני של מרים. קרוב לוודאי שהשתיים החליפו ביניהן באותם הימים מכתבים רבים, אך רק שני אלה נשתמרו בעזבונה של אסתר, ואילו בעזבונה של מרים ברנשטיין-כהן, כפי שנאמר לי על-ידי בתה אביבה, לא נשתמרו מכתבים מאותה תקופה. ממכתב זה נישארו רק שני עמודיו האחרונים. מרים מספרת שהיא קוראת ספר צרפתי –
"L'institutrice de Province"
– המתאר מאבק של מורה בכפר ליד פריז, אשר לאחר מאבק מתיש מצליחה סוף-סוף בעבודתה, אך נחלית ומתה:
היא ניצחה את האנשים, אך הטבע ניצח אותה, החיים ניצחו. וכן גורלה. האם כל גורל המורות בעם, בהמון החשך הוא כזה? אני באמת יודעת כי לא בשושנים נטועה דרכי זו, אך האם כן סוף האיליוזיה? אני יודעת כי צריכה אהיה לסבול, יותר מאשר רופא, כי עלי לרפאות נפשות ולא גופות, יותר מיתר בעלי מלאכה כי עלי לעבוד במוח, בנפש. אך ככה? – – ! בכל זאת! כל אחד נוצר לסבול, כל אחת, פחות או יותר! קדימה, אסתר! דחפי הצידה את המפריעים לדרכך, קדימה! אני לא סובלת עתה – אך לפניי מלחמה. את נצחי כעת ותהיי לי אז לעוזר!
אסתר, קודם כל לאחי יש צרות החיים, הוא מנוסה די. הוא לא משקר לי אף פעם. ואם אני שואלת אותו: אבשלום! מה זה? איך שיותר רחוק בחיים, כן יותר רע? הוא לא ישקר, הוא עונה לי: כן. וגם אני, אסתר, לא יכולה לסגור את עונייך, המלחמה אף פעם לא תיגמר, החיים הם יותר רעים מאשר אנו חושבים. אם כן: אל נתאר לנו עתה את החיים בצבעים שחורים (ולא בצורות פנטסיות) בשביל שלא ידמו לנו אחרי-כן כל-כך נוראים, הם ידמו לנו יותר מזהירים. ובל לא נסתיר איש מאחיו את האמת – החיים המרים, אך נעזור במלחמה אחד לשני. את רוצה מילת ניחומים בעת צרותייך – איך אוכל לנחמך? בהגידי כי "הלאה יהיה יותר טוב"? הלא גם אני גם את יודעות היטב כי יהיה יותר רע! אפשר בסוף, בסוף ננצח את האנשים. את תסבלי מהחיים, אסתר,
את תהיה כמו, שרה, יען-כי תראי שאפשר יתר האנשים יותר מפותחים "בלימוד הלימודים" ואת – יותר "בלימוד החיים". אך בעד זה תדעי כי סופם להתייאש מהחיים, בזמן שאת כבר תדעי אותם, תדעי שאין לך לחכות מהם דבר, כלום בעדך, אך אחרייך, אפשר תעזבי איזה סימן איזה קו לטובת האנושיות כולה, אפשר שבבא אחרייך יהיה יותר טוב. אך הם גם כן לא יהיו שבעים רצון וכן הלאה וכ"ה. ואני אסבול מהחיים והאנשים יחדיו. אני אעשהme desenchanter [אני אתאכזב] טרם שאלך לעבוד את עבודתי, אני לא אחכה בשבילי כלום ורק אתנחם בזה שאחרי מותי (לא קודם!) יישאר איזה סימן מעבודתי בעד הכלל בתור ילדים שחינכתי.
ואם תנצחי ותרצי להביע לאחר את שמחתך, הלא אני תמיד מוכנה לשמוע כמו גם לעזור לך. אני יותר מאחותך, אני הנלחמת (לא! זאת שתילחם, יען-כי תורי לסבול עוד לא בא!) איתך לטובת חיי האחרים, לא בשבילינו. בעולם אין תודה, אין recompense [גמול]. זכרי! רק אחר-כך –
אסתר! גם אני מזמן לא דיברתי. כעת אני מרגישה מה היה חסר לי כל הזמן. לדבר מזה הכל, הכל. אינני יודעת מתי נתראה. זמן נסיעתי עוד לא מוחלט לגמרי. אם לא אסע בהתחלת הפסח, אפשר בחול-המועד אבוא.
מה שלום שמח'לה? מבלי לראותה אני אוהבת אותה מאוד. ואיני יודעת בעצמי למה. אפשר אני רואה בה את אחת מתלמידותי העתידות. אהבי אותה מאוד, אסתר! נידמה לי כי בה יש לך הרבה נחמה בצרותייך, ואפשר אני שוגה.
מרים חשה קירבת-נפש לאבשלום גיסין בן-גילה, שלומד עימה בגימנסיה. "אחי" היא קוראת לו. בתה, אביבה גור, מאשרת שמרים אימה היתה מאוהבת באבשלום. משה התאהב אולי גם בלורת, אך בעיקר הוא מאוהב ברבקה שרתוק. רק אסתר בגפה, מנותקת מהוויית האליטה החברתית שנרקמת במחזור הראשון של הגימנסיה היפואית, שעל בוגריו נימנים משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב, ורבים ממיטב צעירי הארץ ומהבאים אליה ללמוד באותה תקופה.
בבני-המושבה, "נערים ריקים אבל נחמדים", שבחברתם מנסה אסתר להשכיח לעיתים את עצמה, אין אחד שישווה למשה, או לבן-דודתה אברהם-חיים גרין, הלומד בביירות. התינוקת שמח'לה היא שמחה ראב, לימים שוחט (שכטמן), אחייניתה של אסתר, בתו בכורתו של ברוך אחיה. שמחה נולדה בסוכות 1909, והיא אפוא כבת חודשים אחדים בעת התקבל מכתבה של מרים.
ב-1910 אסתר מוקפת ילדים: אחיה אלעזר בן העשר ובנימין בן השבע, אחייניתה התינוקת, ואולם ביומניה, ובסיפורים שהיא עתידה לכתוב בשנים הבאות, מוקדש מעט מאוד מקום ליחסים עם בני המשפחה הצעירים ממנה. אסתר לוחמת בטבעה, מחפשת אתגרים מול המבוגרים ממנה, לכן עיקר התייחסותה הוא למאבקים באם, באב ולתחרות עם אחיה הגדול ברוך.
הדים למתרחש בנפשה של אסתר אנו מוצאים בגלויות ששולח לה מביירות אברהם:
קראתי בעמ' האחרון של הפה"צ שאגודת התחיה בפ"ת התבטלה. – וגם אגודת חובבי הבמה העברית שבקה חיים לכל חי? מה הסיבה לזה? שתי מתות אלה בפעם אחת מה סיבתן? כתבי לי חדשות, ועתיקות. – אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. – אבל צריך לחכות. – מה הם הסימפטומים (הסימנים) שהביאו לידי כך שתכני אותי בשם "גדול" ו"זקן". – אין אני כועס על זה. – אבל הייתי חפץ לדעת את [הסיבה? – קרוע] של הדבר. – מחכה אני לביאורים בנוגע ל[כינוי? – קרוע] זה של "זקן", שלום לך מאחיך הנאמן, אברהם.
בגלוייה אחרת הוא מעיר:
כרטיסך ומכתבך קיבלתי בזמנם. – להבא השתדלי לשים על המכתבים די בולים מפני שאם את עושה אחרת (כמו שעשית בפעם האחרונה) אני מוכרח לרדת בעצמי אל הפוסטא להוציא את המכתבים וזה מסיב עיכוב, ויודעת את הלא שמכתבים כמו מכתבך האחרון לא כדאי שיתעכבו – – –
וגלוייה נוספת, שלושתן ללא תאריך, אך ניראה שהן מתחילת 1910:
ומה אצלך? גם את מתאוננת על הריקניות או יותר נכון על ההתרוקנות. – אל אלוהים! מה יהיה הסוף מכל המצב הזה? כתבי לי לעתים יותר תכופות מפני שפה, בין כל הצעירים והצעירות, אין הרבה שידברו את אותה השפה, (בדעתי אותם העניינים) שיגעו ישר לתוך ליבנו, על אודות העניינים שבהם שקועים כל עשתונותינו. –
ימי הפסח עוברים, הקיץ מגיע. אסתר עובדת בפנקסה על פתיחה חדשה ל"אגדה", שהפעם שמה "חלום". והנושא הוא עדיין שושנה:
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו איתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – – פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה מביטה עלי – – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –
ילדה אומללה שאוהבת ואינם אוהבים אותה –
בכ"ב ניסן תר"ע, מיד למחרת הפסח, מתברר סופית – הבית יימכר. ואסתר רושמת:
1910 III Avril
האלה הם היהודים שלנו? הזה הוא העם? –
היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? – – הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –
"הבית נמכר ליהודי בשם חרס," מספרת אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, בת ברוך אחיה. לדברי אסתר עוברת המשפחה למשך תקופה קצרה לבית שכור, שאינו נחרת בזכרונה, ומשם לבית החדש ברחוב ביל"ו. בהמשך היומן אין אסתר מזכירה את עזיבת הבית, שמתרחשת כניראה חודשים אחדים לאחר-מכן, אולי רק בשנת 1911. בספר זכרונותיו "התלם הראשון" מספר יהודה:
הפרדס גדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסקתי בפלחה על מעט הקרקעות, שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של 12-10 ראש התפתחה אצלי לאט-לאט, וכך חיינו. חיינו והפרדס חיה, אבל השתקעתי בחובות למעלה ראש.
בשנת 1911 חליתי בשפעת חזקה. הייתי כבר עייף ותשוש לפני המחלה, ובקומי ממנה לאחר שבועות מיספר, הרגשתי משבר בחיי. ליבי נחלש וזיקנה קפצה עליי, ואני רק בן חמישים ושלוש. בפקודת הרופאים נאסר עליי לעבוד עבודה קשה ובייחוד – לעסוק בענייני ציבור (שהיו מרגיזים אותי ביותר). נסעתי נסיעת החלמה לשבועות מיספר לקהיר, אבל מאותו זמן ואילך נישאר ליבי חלוש ולא היה עוד כוחי כמלפנים. משחדלתי לעסוק בענייני ציבור – "ירדתי מעל הבמה" והתכנסתי לפינתי. המשכתי לחיות כמסתכל מן הצד, במובן ידוע. החובות עצמו עד כדי כך, שנאלץ הייתי למכור את ביתי הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום). בניתי אחר-כך בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו יושב אני עכשיו ועוסק בזכרונות, ושבו אני מקווה להישאר עד סוף ימיי.
ובבית זה אכן גר יהודה עד יום מותו בל"ג בעומר תש"ח, 1948. אסתר, ב"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", מקדימה את מחלתו של האב ל-1910:
את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת "קאמפור", וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.
מה עובר על אסתר בקיץ 1910? האם נמשך קשר המכתבים והגלויות עם בן-דודתה אברהם? האם היא מאוהבת בו או רק מתייחסת אליו כאל אח מבוגר ובעל-סמכות, שקרוב לה בדיעותיו ואינו לועג לחלומותיה? יש לו, ללא ספק, השפעה רבה עליה. במכתביה אליו, שלמרבה הצער לא נשתמרו, הוא משמש לה מעין כותל דמעות לספר לו על צרותיה, וגם פורקן לצורך בהבעה עצמית, בהתנסחות עברית, בשפה שרוב המבוגרים אינם מדברים ואינם כותבים בה, והיא משמשת לנוער במה וביטוי לחלומות לאומיים הממלאים את ליבו.
חלומותיהם של שני הצעירים על תחייה לאומית ועל מרד עומדים אמנם בניגוד למציאות השמרנית בפתח-תקוה, והמתבוללת בביירות, אבל בעצם הם ממשיכים את חלומות סביהם: ר' אברהם-חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, אשר על שמו נקרא אברהם-חיים, ואליעזר ראב, הסב המשותף לשניהם, שעל שמו נקרא אחיה הצעיר של אסתר, אלעזר.
אברהם עומד לסיים שנת לימודים בבית-הספר לרפואה בביירות. בתחילת יוני 1910 הוא משגר לאסתר גלוייה ומבטיח לה:
החופש באמת קרוב מאוד, יען כי בית-הספר ייסגר בעוד חודש ימים ומכיר תודה אני לך על הזמנתך המלאה חום וידידות. – אנוכי אשתדל לעבור דרך א"י ולשהות אצלכם ימים אחדים. חבל שאינני יכול לבלות את כל החופש בארץ ישראל אבל כשניפגש אבאר לך את הכל ואז תביני את הסיבות המונעות אותי, שלום, שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים.
בגלוייה נוספת, מסוף יולי 1910:
לך אין חשק לכתוב ולי אין זמן לכתוב. – הבחינות מעסיקות אותי. רובן כבר עברו. – עוד מעט וייגמר הכל. בעוד ימים אחדים אנוכי נוסע ליפו. אבל אנוכי עוד מקווה לקבל דבר מה ממך לפני נסיעתי. – אפשר – – מי יודע, יבוא לך החשק ואז תכתבי תשובה על מכתבי העבר. –
בשנים 1912-1909 לערך, בתקופת לימודיו, עובר כניראה אברהם-חיים מדי קיץ בארץ-ישראל ומבקר לעיתים גם אצל דודו יהודה בפתח-תקוה. גם אחיו האחרים, איזאק וברנרד, באים ממצרים לבקר במושבה, ולומדים להכיר את אסתר בת-דודם. בפגישות אלה נזרעות שתי אהבות שאינן הדדיות: אהבת אסתר לאברהם, ואהבת איזאק אחיו – לאסתר.
המשך יבוא