כמעט מכתב עיתי שלם הקדיש לאחרונה אהוד בן עזר לאבטיחים למיניהם, טעמם וגידולם. זה נוסף לספרו הכל-כך ישראלי "לשוט בקליפת אבטיח", [לימים נכתב מחדש בשם "ספר הגעגועים", אלא שאינו שייך לספרות העברית – אב"ע].

גם סופר הילדים והנוער אליעזר שמאלי הקדיש סיפור לנושא. שמאלי מספר על "חדרה שבשומרון" (נכתב כמובן שנים רבות לפני יו"ש...) שתחנת-הרכבת שלה מלאה בפירמידות של אבטיחים וכל סביבתה מקשות. הנער המספר את הסיפור הוא "צופה חקלאי" אוהב אבטיחים, החולם לגדל אבטיחים גדולים, עסיסיים ומתוקים כשל סעדיה מפרבר התימנים. אבל כל ניסיונותיו לזכות בגרעינים-לזריעה מהאבטיחים הללו עולים בתוהו: סעדיה נמנע מלמכור את אבטיחיו במושבה, גם לא לתימנים, שמא יזרעו את גרעיניהם ואף הם יזכו באבטיחי הפלא. הוא מוכר אותם רק בירושלים, שם אין מקשות.

משאפסה תקוותו לרכוש אבטיח מסעדיה, בוער מתשוקה לפצח את סוד האבטיחים, מתגנב הנער באישון לילה למקשת סעדיה ומתחילה סצינה קומית: הפולש הצעיר מיילל אי-אי כאי (אי – חיית טרף דומה לתן הנזכרת בספר ישעיהו.ייתכן ושמה נובע מקולות ה"אי" שהיא משמיעה. – ת"ו). סעדיה משוכנע שאכן אי חושק באבטיחים שלו ומתחיל לנבוח ככלב על מנת להניסו. הנער ממשיך ליבב "אי-אי!" – ואחרי שהתעלל דיו בתימני הוא תולש בשיניו "אבטיח גדול כחביונה" (חבית קטנה) ונמלט עם השלל מבעד לפירצה.

הפורץ הצעיר מתאפק מלאכול את האבטיח אך טומן את גרעיניו באדמה – וזוכה עד מהרה לאבטיחים מופלאים כשל סעדיה ומתמנה לראש סניף הצופים החקלאים. כשהשיג את מטרתו חוזר הנער למקשה דרך הפרצה ומכניס לתוכה אבטיח מגינתו שלו תמורת הפרי שנטל מבעליה.

"אבטיחים" נדפס לפני שבעים-שמונים שנה במקראה ספרותית לבתי הספר ושוב היה זה פרופסור רם גופנא, מעריץ של שמאלי, שעורר את תשומת ליבי לסיפור השמור בזיכרונו מאז התוודע אליו בכיתה ה"א. ("אבטיחים" מופיע גם במיקבץ מסיפורי שמאלי בספרית "דן חסכן" בהוצאת "עם עובד").

הספור אינו משיאי הכתיבה של שמאלי בהשוואה לסיפוריו "יללת בנות ישראל בחצביה" ו"הנער אמיץ הלב", שהופיעו גם הם באותה כריסטומטיה, ובוודאי שאין להשוותו לספריו. "גיבור" ה"אבטיחים" חוזר ומכריז כי אינו גנב, וכי כל מה שעשה, למען המדע החקלאי עשה.

ניחא. גם גניבה "מדעית" היא גניבה. ידע בגידול אינו הפקר, והאבטיח המוחזר לסעדיה אינו כפרה. אהבת האבטיחים שיבשה במקצת את כתיבתו הפדגוגית של המחבר, שהיה גם מורה.

2. אהבה ראשונה, אכזבה ראשונה

לזכר פרץ פסקל

בספרו "ימים של לענה ודבש", המופיע עתה גם בהמשכים במכתב העיתי, מספר אהוד בן עזר על לורט פסקל, חברתה הטובה של דודתו אסתר ראב.

לא הכרתי את לורט ואינני יודעת למה התאבדה אבל הכרתי את אביה, פרץ פסקל.

לא רק הכרתי. אהבתי!

הייתי בת שבע, בכיתה בי"ת. מדי בוקר היה יקיר, העגלון של סבא, מסיע אותי בעגלה לגימנסיה "אחד העם" בה למדתי. גרתי עם סבא וסבתא ברחוב גוטמן, סמוך לצידו המערבי [אולי כוונתך לצפוני? – אב"ע] של רחוב רוטשילד. הגימנסיה שכנה אף היא ברחוב רוטשילד אבל בקצהו המזרחי [למיטב ידיעתי, ברחוב סלומון, מערבה לרוטשילד. – אב"ע], כברת דרך מהבית . לבל תתעייף נכדתו האהובה בקש סבא שיקיר יסיע אותי בעגלה לבית הספר עוד לפני שהוא מוביל אותו, את סבא, לפרדס.

בקצה הגן שהקיף את הבית עמדה אורווה, אכסנייה לסוס "גיבור" ולאתון חסרת שם. יום אחד כירסמה האתון חצי מקיר האורווה. "היא בהריון," הסבירה לי אימא, "ומתחשקים לה מאכלים מוזרים..."

את גיבור רתמו לעגלה בעלת שני יצולי עץ וספסל עץ. ישבתי על הספסל ליד יקיר והוא הרשה לי מפעם לפעם להחזיק במושכות. הייתי מאושרת. אמנם גיבור הטיל גללים מול פניי, אבל לא נורא. העיקר שהמושכות בידי! בחורף העלו הגללים אדים והאויר הקר התחמם.

בדרך עברנו ליד בית הספר העממי פיק"א. מול פיק"א השתרע גן גדול ובפתח הגן עמד תמיד איש גוץ מלא גוף שמכנסיו אחוזים בכתפיות. הכתפיות הגדולות משכו במיוחד את תשומת ליבי.

יום אחד נסעה אתי גם אימא. מנהל הגימנסיה הזמין אותה לשיחה. לא ידעתי למה הזמין, אך קיוויתי שלא יגיד לה שאני חלשה בחשבון. כשחלפנו על פני האיש בפתח הגן, בירכה אותו אימא לשלום. הוא השיב בשלום חביב ושניהם ניהלו שיחה קצרה בצרפתית, שלא אבין.

"מי זה?" התעניינתי.

"זה פרץ פסקל," השיבה אימא. "הוא גיבור! הוא הציל את המושבה! תקראי עליו בספר על פתח תקווה!"

כשחזרתי מהלימודים נגשתי לארון הספרים שבבית ואכן בספר היובל של פתח תקווה [יערי, פולסקין, 1929] נכתב כי כשהמוני ערבים משבט אבו קישק התנפלו על המושבה לטבוח טבח, קפץ פרץ פסקל על סוסתו, פילס דרך בין המרצחים ובשארית כוחותיו הגיע למושל הבריטי ביפו לבקש עזרה. כשהגיע נפל מתעלף מרוב המאמץ והסוסה התמוטטה. בספר הופיע תצלומו של פסקל, רכוב על סוסתו.

למחרת, בדרך לגימנסיה, ביקשתי מיקיר לעצור לרגע ליד הגן. קפצתי מהעגלה כשהספר בידי פתוח בדף על פסקל.

"הנה זה אתה!" קראתי בהתרגשות. "אתה גיבור! אני מעריצה אותך!"

פסקל חייך, ליטף את ראשי ואמר:"ילדה טובה. ילדה חכמה!"

מאז, מדי בוקר, כשראיתי אותו חייכתי לפסקל והוא החזיר לי חיוך רחב. פעם אף הכניס אותי לגנו היפה. צמחו בו עצים עבותים והיה גם כלוב ציפורים גדול.

 איזה איש נחמד! חשבתי בליבי. הלוואי והיה האבא שלי! אימי היתה גרושה ואת אבי לא הכרתי.

יום אחד נעלם האיש. הוא חזר אחרי שבועות מיספר וקרא לי.

"הבאתי לך מתנה," אמר.

משקית עטופה בניר כסף הוציא צמיד שחור קטן מלופף בחוט זהוב דק. "זו שערה מזנב של פיל," הסביר. "נכנסתי לחנות תכשיטים בפריז, עיר הבירה של צרפת, וביקשתי מתנה לילדה שהיא חברה שלי. הזבנית הצטחקה בערמומיות ושאלה 'בת כמה הילדה?' – כשאמרתי שאת בת שבע, הציעה לי את הצמיד הזה."

בפעם הראשונה בחיי קיבלתי מתנה מאיש שאינו מחוג המשפחה. ואיזו מתנה! איזה צמיד יפהפה ועוד מזנב של פיל מהג'ונגל!

ענדתי את הצמיד מבוקר עד ערב ולא נפרדתי ממנו גם בלילה. מדי עברנו ליד פסקל הייתי מושיטה את זרועי הימנית ומראה לו שאני עונדת את הצמיד שלו והוא היה מניע את ראשו בהנאה. כל כך רציתי שידע כמה אני אוהבת אותו!

בכיתה גימ"ל לא הוסעתי יותר בעגלה. כבר יכולתי ללכת בקלות לגימנסיה ברגל. בוקר אחד, צועדת עם חברתי הטובה רוחל'ה, גיליתי לה את הסוד: "את רואה את האיש עם הכתפיות בפתח הגן? הוא מחכה לי! הוא אוהב אותי!"

 רוחל'ה הסתכלה בי בפליאה. "לך הוא מחכה? כל המושבה יודעת שהוא מחכה למורה רחל מפיק"א! כולם יודעים שהם זוג!"

כולם מלבדי! אז לא לי הוא מחכה, חשבתי ביאוש. אז רק אני אוהבת אותו אבל הוא אוהב אחרת! ולעולם כבר לא יהיה האבא שלי!

היתה זו האהבה הראשונה וגם האכזבה הראשונה

הקטע מופיע בשינויים בספרי "בעקבות האב האבוד" בהוצאת "גוונים".

אחרית דבר ומפתח הדמויות:

סבא (מצד אימא), ר' אלתר אטינגון, ניהל פרדס שקנה קרוב משפחה עשיר שישב באמריקה. הפרדס שהיה בסגולה הכיל מאה דונם עצי הדר וכן משק חי. הוא נודע במושבה כפרדס אטינגון, והעבודה בו היתה עברית,

 רחל איכילוב היתה בת למשפחה פתח-תקוואית ותיקה. המשפחה התגוררה בבית קטן וארוך ברחוב חובבי ציון, לא הרחק מבית פסקל ומבית הספר פיק"א. רחל לימדה בפיק"א והיתה מורה נערצת. מנהל בית הספר היה שנים רבות המורה המיתולוגי דוד חיון.

רחל, שגרה בבית משפחתה, לא נישאה מעולם. אחיה, עזרא, היה חבר כנסת, ואח אחר שלה היה משה איכילוב, היה סגן ראש העיר תל אביב ועל שמו נקרא בית החולים איכילוב.

פרץ פסקל יליד רומניה היה מהפרדסנים העשירים והנכבדים במושבה. הוא לא התלהב להעסיק פועלים יהודים. "קינדערלאך," היה אומר להם באידיש (הוא ידע יותר אידיש מעברית), "אתם הסוציאליסטים טוענים שבסוף כל הפרדסים – גם שלי – יפלו לידיכם, אז אם הפרדס יהיה שלכם, למה אינכם עובדים בו כמו שצריך?"

פסקל חי בנפרד מאשתו, שישבה בפריז. בתו לורט שמה קץ לחייה אבל היתה לו עוד בת, בטי פסקל-לוי, ולה שני בנים, אהוד וסתרי. פסקל הוסף ללוי כדי ששם המשפחה לא ייעלם, ואולם שני הבנים אינם חיים בארץ.

באחוזה של פסקל נפתח בשנות ה-40 בית קפה מפואר, לפי מושגי פתח תקווה, עם ריקודים. הוא נקרא "הציפור הכחולה" כשם ספרו של מטרלינג, שהיה רב מכר באותה תקופה.

רוחל'ה היתה בת כיתתי, רחל ליפשיץ. לימים נישאה לבן ציון שניצר, אף הוא בן כיתתנו. שניהם מנוחתם עדן.

אהוד: הבניין של "הציפור הכחולה", שהיה קיים כבית פרטי ברחוב רוטשילד עוד בטרם נפתח בו הקפה, ואותו אני זוכר משנות ילדותי, נמצא בין נחלת פסקל לבין הצריף של משפחת ינובסקי שמצפון לו – ואני לא בטוח אם הבית היה שייך לפסקל או אולי לגיסו, מאיר אפלבוים. אשמח לקבל עדויות נוספות.

יליד 1906 בעיר פינסק, אז – פולין, היום – רוסיה הלבנה. עלה ארצה ב-1925. עבד בקיבוצים מרחביה וגבת ואחר-כך בפתח תקווה. כאן היה חלק מגרעין התיישבותי של "התיישבות האלף", שעלה על קרקע צופית ב-1933.

עם העבודה הפיזית הקשה, שלח מדי פעם רשימות, כתבות וסיפורים לעיתונים שונים, ואלה זכו להתפרסם.

ב-1965 יצא לאור "ספר צופית". בנימין היה פעיל בדיבוב מתיישבים במושב והוסיף מפרי עטו לספר. גם היום מהווה הספר בסיס ללימוד התקופה וכמזכרת לאנשים ולפועלם.

מפעל חיים משמעותי בחייו הינו החייאת עיר הולדתו – פינסק, באמצעות שרטוט המפה שלה, הוספת שמות של בעלי תפקידים שונים ושמות משפחה של יהודים ברחוב בו הם גרו.המוסדות הציבוריים מצויינים במיקומם בעיר. הגטו במלחמת העולם השנייה תחום וצבוע בצבע כדי להבדילו משאר חלקי העיר.

מתחת למפה מוזכרים רבנים מ-1560 ומ-1640, רבינרים חשובים, עיתונים של פינסק, ושוב בתי הכנסת, המוסדות, המפלגות, עורכי הדין, הסופרים וכדומה. המפה הופצה בארץ ובעולם. היא נמצאת בבקעת הקהילות, במוסדות ואצל אנשים פרטיים. גם היום יש לה ביקוש.

חמש עשרה שנים הקדיש למחקר העיר.

לפני חודשים אחדים התקשרה אליי חוקרת יהדות פולין שראתה את המפה. היא סיפרה לי שהיסטוריונים שראו את המפה נדהמו מהמידע שיש בה. מפה ממין זה – לא פגשו מימיהם. היא רצתה לפגוש את בנימין כדי לשאול אותו מה דחף אותו לעבודה הזו וכיצד שיחזר פרטים רבים מתוך זיכרונו. לדאבון ליבנו, בהיותו בן מאה ושלוש חל דירדור בזיכרון יוצא הדופן שלו, דירדור שהלך וגבר.

בחצרו ישנה טורייה ישנה בה עדר. הוא המשיל אותה לכלי מיתרים (סטראדיוואריוס בלשונו). היא היתה כלי הנגינה שלו. הוא טען שזו הייתה הטוריה של א"ד גורדון.

בנימין היה מעין אנציקלופדיה לתולדות היישוב בארץ. הכיר את מפת העולם על ארצותיה. אהב להכניס אורחים ובזכות ציפורה אשתו (היא אימי) אף אחד לא יצא רעב. תמיד מילאו את ידי האורחים בירק ובפרי שגדלו במשק.

בן מאה וחמש ושבעה חדשים נפח את נשמתו.

יהי זכרו ברוך.

בתו

ביליה שדר

אהוד: דמותו של לבנדיגר זכורה לי מהשנים שבהן למדתי בבית הספר העממי של צופית, כאשר גרנו בקלמניה. הבית והמשק של משפחת לבנדיגר היו כמעט מול בית הספר, ליד הבית של בן-גילי עמירם זק, שניהם מהצד השני של הרחוב. איתי למדה ילדה נחמדה, צנומה וחייכנית, בשם בלהה לבנדיגר, ואנחנו מופיעים בתמונות הכיתה מאז. היום שמה כמובא לעיל.

הגענו לקלמניה בשנת 1944, כאשר המושב צופית היה בן אחת-עשרה שנים בלבד, והיום קשה לי להאמין בכך כי ברוב החצרות היו כבר עצים גבוהים מאוד ומשקים מבוססים – כאילו מדובר ביישוב בן עשרות שנים.

מי הם הממוענים: אימי היתה מבשלת לפרנסתה במטבח של "גדוד העבודה" בעת סלילת הכבישים בשכונת בית הכרם בירושלים, והיא נערה בת 14. אבי היה ממקימי קיבוץ איילת השחר. מאוחר יותר הקימו את ביתם בשרון השומם, בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, היום משאת נפשם של כרישי הנדל"ן.

מזה זמן שלא דיברנו. אני נוהג לפקוד את "בית העולם" אחת לשנה ושב לעיסוקי היום-יום שלי. אכן נכון הבחנתם, הורים שלי, קהל המבקרים גדל עם השנים, גם ילדיי ונכדיי מתלווים אליי. רציתי הפעם לשתף אתכם בהגיגיי ולספר דבר שוודאי לא הגיע עוד לאוזניכם (כי שוועתו לא הגיעה עד השמיים היא עדיין מרחפת מעל הארץ) – שהמדינה שלנו עוברת טלטלה לא קטנה.

מהי, אתם שואלים? – קוראים לה היום "מחאה". זו תנועה של צעירים שנמאס להם להיות הפראיירים של המדינה, והחליטו לשים קץ לצביעות ולהעמדת הפנים של מנהיגינו, כאילו הכול בסדר. לכאורה באמת הכול מתנהל בסדר. גם החופשה של חברי הכנסת יצאה לדרך וגם הם. אבל בעצם הרבה מאוד לא בסדר. יותר מדי לא בסדר.

לרגע אחד קטן , כשחשתי צורך לכתוב לכם, כל כך רציתי לבשר תקווה. לשם שינוי רציתי, בכל ליבי רציתי לספר לכם על דברים טובים שקורים לנו כאן. כמו למשל על הפרדס הירוק שמקיף את חצרנו שפירותיו גדלים לקראת עוד עונה חדשה של תנובה, על עצי התאנה המשמש האבוקדו המנגו והאתרוג שהוספנו אל עצי ההדרים שכל כך אהבתם. על רוחות של אופטימיות המפעמות בליבנו נוכח החלטות הבג"צ שפסק פסיקה שנותנות תקווה בעניין בעלותנו על האדמות שרכשתם והורשתם לנו, ועוד ועוד דברים יפים וטובים שמתרחשים ובאים עלינו.

אבל לא הצלחתי. עם כל הרצון הטוב נראה שנכשלתי.

הרוח המפחידה הנושבת משדרות רוטשילד בת"א, שלא צפינו את בואה ולא נטענו בפניה שוברי רוחות  של ברושים כמו שנהגנו בפרדס, עוברת כעת וגורפת את רוב ערי ומושבות הארץ עם תקווה בצידה מחד, וחשש כבד מאידך.

רוח זאת מדירה שינה מעיניי ואני עצוב. בעצם, מחד אני כל כך שמח שסוף-סוף נפרצה חומת השתיקה, ותופעת הכניעה הגלותית חלפה ועברה ממקומותינו. נראה שיש מי שקורא תיגר על השיטה הנלוזה שמצאה לה שביתה אצלנו. קוראים לה לשיטה הזאת בכל מיני שמות. מהקפיטליזם החזירי דרך הניאו ליברליזם ועד השוק החופשי. אתם לא יודעים מה זה?

אז ככה, זה לא ההיפך מקומוניזם, אותו בטח הכרתם. בשניהם יש המון רוע והמון אי שוויון והמון-המון אי צדק. אבל אצלנו זה משוכלל יותר, עז פנים לא פחות ועם המון, המון צביעות. זה בקיצור על קצה המזלג מה שזה.

אבל לא הייתי טורח להפריע את מנוחתכם לפתע ככה פתאום, אלמלא הפחדים שאחזוני בעת נדודי השינה שפקדוני באחרונה. הרהרתי ביני לביני, כמה יפה הסולידריות ההולכת ותופשת תאוצה בחברה שלנו. אפילו הציניקנים הגדולים ביותר, מראשי ההסתדרות ועד האחרון יושבי בית המחוקקים, עיניהם כלות למראות הללו. חברה צעירים עזבו את מה שכינו "בתי המגורים" שלהם, ועברו לגור באוהלים כמוכם בקיבוץ ובגדוד העבודה, והחליטו – לא נזוז עד שתמלאנה בקשותינו/דרישותינו לצדק חברתי. חלוקה שווה של העוגה הממלכתית. לכל אחד חתיכה שווה, לא יותר לשמנים ופחות ולרזים. יפה נכון?

אבל לפתע חלחלה אחזתני. ורטט של פחד ומורא חלף בגופי. ומה יהיה אם דרישותיהם לא יתמלאו? אם הקפיטליזם החזירי ימשיך להתקיים, אם חוקי השוק החופשי ימשיכו להתקיים ובעלי יוזמה יקבלו לידיהם עוד ועוד כוח, והממשלה והעומד בראשה ימשיכו להוליך שולל את האזרחים התמימים, ששוב לא יקראו נכון את המפה, ויתברר להם ששוב רימו אותם? ששוב הוליכו אותם שולל? זה מה שעשו כבר לרפתנים – החוליה החלשה כביכול בחברה המיוסרת שלנו.

ואז חשבתי, אם זה לא יצליח הפעם, אחרי כל כך הרבה שנים של כניעה ושפל רוח חברתי, של קבלת המציאות כתורת משה מסיני, מה יעשו כל אותם צעירים הנאנקים עכשיו תחת כובד המעמסה.

והסקתי, שמכיוון שמרביתם צעירים בעלי השכלה, חלקם אפילו בעלי מקצועות נדרשים, בוודאי ימצאו להם פתרונות טובים אחרים. למשל, ארצות רבות תשמחנה לקבל אותם בזרועות פתוחות . ארה"ב, קנדה, אוסטרליה משוועות לידיים עובדות וחרוצות. אפילו מדינות באירופה יעדיפו אותם על-פני האסלאם הגורם להם כאב ראש לא קטן. צעירנו לפחות לא מתכוונים לבנות מסגדים, אפילו לא בתי כנסת.

וראיתי לנגד עיני זרם אדיר של צעירים מאוכזבים אורזים, ויחד עם בני משפחתם נוהרים אל נתב"ג ועוזבים את הארץ ומותירים בה את מי? נחשו. ניחשתם נכון. את החרדים (אבל הפעם לא כמו בימיכם רק בירושלים אלא גם בבני ברק בבית שמש באלעד במודיעין-עילית ובביתר- עילית, כי הם כבר רבו והתרחבו), את המתנחלים ביו"ש, את הערבים אזרחי המדינה, וכמובן אותנו הזקנים שממילא קרבו ימינו.

דיברתם על ציונות. דיברתם על חזון של עם הנבנה במדינתו המתחדשת, דיברתם על עבודה עברית, על לשון עברית, על מושבים וקיבוצים שיחזירו את הגאווה לפזורת העם, לחמנו בשש מלחמות ועוד שתיים שכבר לא יכולנו מפאת גילנו, שילמנו את מרבית המחירים עם ריבית וריבית דריבית, כדי להמשיך את חזונכם/רצונכם, ואבוי לנו, שבר. ייתכן שהכול היה לשווא. כל העמל לריק?  אולי זה רק חלום רע.

דוד אגמון

מושב גן חיים

אהוד: אני חושב שהכי טוב לצעירים המאוכזבים, המחזיקים אוהלים ריקים-למחצה בשדרות תל אביב – שיהגרו לשכונותיה הבוערות של לונדון הנפלאה, או למדינה החלומית והנכספת שבה פורחת שנאת ישראל – נורווגיה, או לצרפת המתאסלמת, ואם גם לא יורשו להגר למיאמי וללוס-אנג'לס, שתי מדינות ישראליות כשרות לחלוטין בשפה האמריקאית – יחזרו מהר מאוד ארצה, אל המציאות ה"נוראה" שאתה מתאר, ואולי גם יגידו תודה לסבא ולסבתא שלהם, שעלו בזמן לארץ והקימו משק במושב גן חיים.

ברור שמלכתחילה היה צריך לעשות מהפכה בקצבאות הילדים ולהקטינן – אבל זה תהליך שנמשך שנים, ולא מהיום למחר!

ובאשר להתנחלויות, מלכתחילה התנגדתי להן בתוקף וראיתי בהן חילול שם הציונות! – אבל כיום, כאשר בישראל יש יותר ממיליון ערבים ובידואים, שחלקם מתנגדים למדינה וגם מצפצפים על חוקיה ורואים עצמם קודם כל פלסטינים – לא נראה לי שאפשר לדרוש ששום יהודי לא יחיה מעבר לקו הירוק. והרי כשיבוא השלום – יגור זאב עם כבש מן הים עד הירדן!

אהוד בן עזר

מכובדי,

אבירי הדמוקרטיה אצלנו דוגלים בכינון חברה רב-תרבותית עם שיוויון זכויות מלא לכול העדות. לא עוד מדינה יהודית, אלא מדינה דמוקרטית בלבד.

הבעייה היא ששיוויון החובות והציות לחוק פחות חשובים להם. את דגם הרב-תרבותיות מעתיקים אצלנו מארצות אירופה הנאורות, שפתחו את שעריהן והעניקו שיוויון זכויות למהגרים ולמיעוטים. אך התוצאות מאכזבות. לא רק ביוגוסלביה השסועה יש איבה בין העדות. נשיאת גרמניה הכריזה לא מזמן שהרב-תרבותיות נכשלה בגרמניה מאחר שהמהגרים אינם מעוניינים להשתלב בחברה הגרמנית.

כך עשה גם ראש ממשלת אנגליה והנה רואים אנו שראה את הנולד, אנגליה, אם הדמוקרטיה, בוערת במהומות אתניות. לפני שנה היו מהומות אתניות קשות גם בצרפת. ואצלנו בני מיעוטים מביעים בפומבי אי הכרה במדינת ישראל, מסרבים לשרת שירות אזרחי, עורכים פוגרום בערב יום הכיפורים בעכו, משתלטים על קרקעות המדינה בנגב וכיו"ב.

זה לא מונע מאבירי הדמוקרטיה הצרופה אצלנו, לרבות יו"ר הכנסת, לדרוש עוד סיוע והטבות לבני המיעוטים וסלחנות מופלגת באכיפת החוק בשם הרב-תרבותיות הנכספת. הם מיעוט מקופח ומגיעה להם אפלייה מתקנת.

האם לא הגיע הזמן להתפכח מאשליית הרב תרבותיות ולהגן על זכויות הרוב במדינה. היהודים הם מיעוט מקופח במזרח התיכון ומגיעה להם אפלייה מתקנת בזכויות לאומיות ומדיניות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד שלומות, בגיליון מס' 667 כותב אורי הייטנר ('סקירת עיתוני סוף השבוע 5-6.8.11')?: "אזרחי ישראל לא בחרו את פרס לראשות הממשלה ולא ייפו את כוחו להכתיב לישראל את דרכה המדינית. הכנסת בחרה בו להיות סמל המדינה, להיות הגורם המאחד, להיות סמכות מוסרית. זאת הציפייה ממנו, במיוחד כמי שהחליף את 'האנס הסדרתי' שקדם לו. כנשיא, היה עליו לצאת נגד החרם על ציבור המתנחלים, ובמיוחד נגד חרם האומנים הנפסד והמכוער. דווקא כמי שמתנגד להתנחלויות, היה תוקף מוסרי לאמירה ברורה שלו נגד החרם. אך הוא השתמט מחובתו הנשיאותית הזאת. במקום זאת, הוא מינה את עצמו כמתווך בין ישראל לאויביה. זה תפקיד של נשיא מדינת ישראל?"

ועל כך ייאמר: קצב ביצע הטרדה מינית – הנשיא פרס מבצע הטרדה מדינית...

בברכת יישר כח,

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למערכת חב"ע)

– שמעת משה, מה קרה אתמול אצלנו באוצר?

– אהרון, תאמין לי מה שהולך אצלנו בעיריה זה הרבה יותר גרוע.

– למה, מה קרה אצלכם?

– ראש העיר נבהל מההפגנה של האוהלים והוא החליט לקדם את הפינוי בינוי בתל אביב.

– נו אז מה רע בזה?

– אני אגיד לך מה רע בזה. יש בשכונת שפירא, על יד אימא שלי, שטח די גדול שפעם היו מגדלים שם אבטיחים והחליטו לבנות שם לפני 30 שנה שיכון של עמידר.

– נו אז זה יפה מאוד.

– כן אבל אם אני בא לבקר את אימא שלי שהיא גרה ממש קרוב, אני כל פעם מחנה שם את האוטו שלי. ואם יבנו שם, לא יהיה לי נוח, כי אני אצטרך להקיף את כל המגרש וזה די מעצבן. חוץ מזה, ככה כל פעם בקיץ אימא שלי פותחת שולחן במגרש הזה ושמה שם כל מיני פיילות ודליים, ממלאת מים וכל הנכדים מתרחצים. ממש קנטרי קלאב. וגם אנחנו עושים שמה על האש. זה כמו המגרש שלנו. כשהיינו קטנים אנחנו היינו עושים אותו דבר וגם בלילה היינו יושנים שמה. מאז שהפסיקו לגדל שם אבטיחים זה קצת פחות יפה, אבל עם האבטיחים זה היה ממש כמו בטבע.

– ולמה הפסיקו את גידול האבטיחים?

– כי העיריה שמה שם שלט שאסור וגם היו עוקרים את השיחים של האבטיחים.

– אז מה עשיתם?

– הגשנו התנגדות ואמרנו שזה לא בסדר שאם יבנו על המגרש זה יסתום לאימא שלנו את האוויר וגם הבאנו מכתב מרופא שהוא חבר שלנו, שגר ביפו והוא תמיד מוזמן אצלנו, שאימא שלנו אלרגית לריח של בטון ואי אפשר לבנות. וגם חבר שלנו שהוא במקרה שופט נתן צו מניעה.

– ואיך הגעתם לשופט הזה.

– או זה ממש פשוט. הרי אני עובד בארכיב בעיריה ואני אמרתי לראש הוועד שאם הוא רוצה שאני אבחר בו בבחירות הוא צריך לסדר שהתיק הזה ייפול אצל השופט שלנו. אז הוא הלך לתובעת העירונית ואמר לה שאם היא רוצה תוספת ביגוד והשתתפות יותר גבוהה בחנייה וגם עיתון בוקר אז היא צריכה לשים את התיק הזה בארגז שהולך לשופט הזה והיא סידרה את זה. אני לא יודע איך. אבל עובדה. אז עכשיו יש צו מניעה והתיק ככה תקוע.

– אז הכול בסדר. לא ?

– די בסדר כי עכשיו בגלל שראש העיר בפניקה אז בודקים את כל השטחים הפנויים ויש סכנה שהם יגלו את השטח הזה ואת זה שהתיק כבר תקוע 30 שנה. ואני אכלתי אותה. שאם יבנו שם לא נוכל לעשות יותר מנגל אצל אימא שלי ונצטרך לשבת במרפסת הקטנה שלה.

– באמת בעייה, אבל זה מה שאמרתי לך. אצלנו באוצר נעשה יותר גרוע.

– מה כבר יכול להיות גרוע ?

– תשמע.הם הקימו ולממים בכל מחלקה והיום אף אחד כבר לא בטוח.

– מה זה ולממים?

– זה ועדה לבדיקת מחדל מתמשך. הם הקימו מין ועדה כזאת שבודקת שאם יש מחדל מתמשך יעני משהו לא זז, אז הם עושים קיצור דרך ועוקפים אותו.

– לא יאומן.

– כן, אתה לא מאמין. עד היום היינו עובדים בצורה מסודרת. למשל אם בבית חולים אברבנאל היו רוצים לצבוע את החדרים של החולים, כי כבר עברו עשרים שנה מאז הצביעה האחרונה והחדרים נראים רע מאוד.

– נו, אז מה עושים מזמינים צבע וצובעים, לא?

– הצחקת אותי. הרי העולם קטן לא? מנהל בית החולים, בטח יש לו איזה חבר צבעי והוא רוצה לסדר לו עבודה. אז כדי לשמור על השוויוניות וטוהר המידות ולהגן על קופת האוצר, אנחנו אומרים לו שהוא צריך לפרסם מכרז. וגם בשלושה עיתונים יומיים במודעות של לפחות 40 אינטש כדי שכולם ידעו על זה וישמרו על השוויוניות. ואחר כך הוא צריך לפנות למשרד הבריאות כדי לקבל אישור עקרוני להתקשר עם הצבעי. ויש ועדה באוצר שהיא צריכה לאשר את זה. בלי האישור של האוצר, החשב של משרד הבריאות, לא יאשר למנהל בית החולים לשכור את הצבעי. וככה הם בטוחים שהכול נקי. ועכשיו הם רוצים לשנות הכול. הם מינו את הוולממים ואם זה יעבוד אז לא יהיה לי מה לעשות.

– למה? אין לך עבודה?

– דווקא יש לי. אבל זה לא פשוט. תראה אני עובד באוצר כבר עשרים שנה. לפני שנתיים שינו לי תפקיד. פעם הייתי סגן מנהל הארכיב ועכשיו הם רצו שאני אהיה אחראי גם על עובדי הניקיון. ואני רציתי תוספת אחריות, שמגיע לי על פי ההסכם עם הממונה על השכר משנת 1952 ולפי התוספות והעדכונים משנת 1995 שעד היום לא עדכנו. היית מאמין שאפשר ככה לנהל את המדינה? וגם הייתה לי תוספת שלא שילמו לי של מענק להולדת הנכדה ותוספת עיתון. אז ראש הוועד שהוא חבר שלי מהצבא, שאכלנו הרבה חול ביחד, הוא נתן לי גיבוי ובסוף החליטו, שבמקום זה אני אהיה ממונה זמני על האישורים שנותנים לחשבים של משרדי הבריאות הרווחה והחינוך.

– ומה עם שאר המשרדים כמו משרד הביטחון או משרד הדתות, מה איתם, אין עליהם פיקוח?

– נראה לך. שמה, לא שמים עלינו קצוץ. הם לא מבקשים אישורים. משרד הבטחון תמיד עושים מה שהם רוצים. אף אחד לא מתחיל עם ברק. ההוא יש לו זיכרון של פיל ואם אתה שם לו רגל, הלך עליך והוא לא עוזב אותך, עד שלא יעיפו אותך. ככה זה איתו כמו רוטוויילר. העיקר הכבוד שלו. צריכים לעשות מה שהוא אומר. ככה כמו נפוליון אתה יודע כמו כל הנמוכים.

– ומשרד הדתות?

– ההם זה לא בעייה. יש לנו מחלקת אישורים מיוחדת בשבילם. הם יושבים על יד הארכיב והם כולם דתיים, תמיד המניין של מנחה אצלם בחדר. אבל התקן שלהם הוא בכלל שייך למשרד לאיכות הסביבה, שזה קומבינה בין ארדן ישי וכחלון כדי שהם יתנו להם אישור חופשי במשרד שלהם. זה עובד יפה. אז הם כאילו בודקים, אבל לא ממש, אלא כאילו. והם גם בודקים את התקנים של רבני הערים והמקוואות וכמה משכמים יש לכל עיר.

– מה זה משכמים?

– זה משגיחי כשרות מדופלמים. זה כאלו משגיחי כשרות שיש להם תוספת אקדמאית בגלל ההסכם עם משרד האוצר שהכיר במכללה לטיפוח יהדות התורה שנמצאת בנתיבות כמו אקדמיה. אז עכשיו אני ראש מחלקת אישורים ויש לי גם תקן וגם מזכירה וכל התוספות שאמרתי לך. עכשיו אם הם יגלו בוולממ המחורבן הזה שבעצם מנהל בית החולים אברבנאל הוא מסכים חכם ואחראי למצוא צבעי, כדי לצבוע את החדרים המלוכלכים של החולים המסכנים, שנמצאים שם, אז הוא לא יצטרך לבקש אישור מהחשב של משרד הבריאות וההוא לא יצטרך את אישור משרד האוצר וכל השרשרת האיומה הזאת תגרום לכך שעוד פעם אצטרך לפנות לחבר שלי מהוועד ואולי לעשות מחדש את כל הדרך שעשיתי, מסגן מנהל הארכיב, עד שהגעתי למנהל מחלקת אישורים. ואם תיקח בחשבון שנשארו לי עוד חמש שנים עד לפנסיה, בגלל שהנבלות האלו, שינו את גיל הפרישה, אז יכולה להיות לי בעייה בקביעת גובה השכר לפנסיה וזה בטח לא דבר שאני צריך עכשיו על הראש שלי.

– מה אני אגיד לך אהרון. כל החיים שלנו השתנו. החברה הצעירים האלו באמת נחמדים. עושים הפגנות ברוטשילד ואנחנו אוכלים אותה. מצידי שיתנו להם דירות קוטג' גבינת קוטג' עגלות ילדים מרצדס, מה שהם רוצים. אבל לך תדע שבגלל ההפגנות שלהם שאני באמת מסכים איתם, ילך לי המנגל ואתה מסכן תצטרך שוב פעם ללקק את התחת של החבר שלך מהועד.

– זה באמת נורא משה. ככה זה בחיים כל אחד רואה את זה מהצד שלו. אני רק מקווה שהרוח הרעה הזאת שתקפה את הצעירים לא תקלקל לנו את החיים שהיו לנו עד היום. אנחנו כמו משה ואהרון שהוליכו את עם ישראל ארבעים שנה במדבר ובסוף אכלו אותה ולא ראו את הארץ המובטחת בגלל קנאה ושנאת חינם.

["הארץ", 9.8]

בשוודיה 75% מכוח העבודה יוצאים בוקר בוקר לעמל יומם. אצלנו רק 57%. הפער העצום הזה מסביר חלק נכבד מההבדל ברמת החיים. אם היינו מאמצים את הסטנדרט השוודי, הרי שבמקום שלושה מיליון מועסקים היו לנו 3.9 מיליון, ובמקום שהתוצר לנפש יהיה 30 אלף דולר לנפש הוא היה עולה ל-35 אלף דולר לנפש – וזה הבדל עצום.

בשוודיה אין קבוצות שאינן משתתפות במאמץ הכלכלי. אין אוכלוסייה של חרדים שברובה אינה עובדת, ואין מפלגות חרדיות הדואגות כל העת להגדיל את ההטבות והתמיכות שהמדינה מעבירה לחרדים. כך קורה, שהאוצר משלם מדי שנה מיליארד שקל כ"דמי כולל" למי שאינו עובד, אבל מהסטודנטים באוניברסיטאות הוא גובה שכר לימוד. כלומר, שינון גמרא חשוב יותר מלימודי הנדסה, רפואה, כלכלה וספרות.

למרבה האבסורד, "דמי כולל" גבוהים יותר משכר של חייל בשירות חובה. בכולל מקבלים כ-900 שקל בחודש, חייל מקבל 350-700 שקל. וזה כבר באמת מרתיח; גם לשרת, גם לסכן את החיים, וגם לקבל פחות ממי שמשתמט?

ההשתתפות בשוק העבודה נמוכה מאוד גם במגזר הבדווי והערבי. שם רוב הנשים אינן יוצאות לעבודה, ושיעור העלמות המס גבוה. לכן המעמד הבינוני כורע תחת הנטל. הוא חייב לשלם יותר מס, כדי להחזיק על גבו את שני המגזרים הללו שקצב הגידול שלהם גבוה.

בראווו יוסי אחימאיר, הפעם באמת הצלחת לקומם אותי בדבריך. חום יולי-אוגוסט קטן בהשוואה לכתבתך הנלוזה [גיליון 667], בנוסח עיתונים שחלפו מזמן מן העולם. האמן לי, שאיש לא נפל על הראש וגם תמימים גדולים אינם צעירי ההפגנות, המשיבים למדינה את החן והאדרנלין.

אני משיב לך, כאב לחמישה ילדים, שכולם שירתו ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל, אך לאיש מהם אין דירה משלו, וכנראה שגם לא תהיה בשנים הבאות. לבתי, ילד בן שלוש, שהפעוטון שלו עולה יותר מאשר לימודים באוניברסיטה. אז כאשר סטודנט צריך לשלם, הוא יכול להסתייע בהוריו, שכבר הסתדרו בעבודתם, השתחררו מעט מחובותיהם, אך זוג צעיר, שמשלם 3,500 שקלים לשכירת דירה עלובה, ועוד 3,500 שקלים לפעוטון, ושניהם משתכרים שכר מינימום ועובדים כמו חמורים – אלה המנסים לסחוט את המדינה?

לית מאן דפליג, שמדינת ישראל "הצליחה לפתח כלכלה, שמעוררת השתאות באירופה ובשאר חלקי תבל," כהגדרתך. אך האם רצון בדיור ובחינוך, בפרנסה בכבוד ובצמצום הפערים האיומים בחברה, משמעותם "לחיות את היום, בבחינת 'אכול ושתה', למצוץ את לשדה של המדינה ככל האפשר, לקבל ממנה כמה שיותר – תחת סיסמת ה'מגיע לי' – ולהציגה כאילו לסוריה או למצרים דמינו?"

איזה מין קשקוש חסר אחריות הוא זה. של נעליך, כאשר אתה מדבר על מיטב הנוער שלנו. נוער שמשרת, נותן, לחם, מתנדב... אז מה אם הוא גר בתל-אביב או בכפר שמריהו?

אמת, נכון, לצד האמרתם הבלתי-מוצדקת של מחירי הדיור והקרקעות, הקוטג' והדלק – ביולי 2011 רכשו אזרחי ישראל לא פחות מ-20 אלף כלי רכב חדשים, אך האם אלה אותם חסרי דיור או עובדים שאינם יכולים לסיים את החודש?

יוסי אחימאיר, למרבה הצער איש איננו יכול לשים את האצבע ולומר: "כנגד זה אנו מוחים."

"אנחנו מרמים אלה את אלה," כתבת בכתבתך שמזכירה את כתבות התעמולה במשטרים האפלים ביותר, "גובים מחירים מופרזים אלה מאלה, וגורמים להתייקרות בלתי רציונלית במוצרים ובשירותים. אנחנו נתונים בסחרחורת-התייקרויות שאנחנו, הציבור, אשמים בה לא פחות מהממשלה."

מאין בא לך הקשקוש הזה? הציבור אחראי להתייקרויות שלוחות הרסן, של המים, הדלק, תעריפי הדואר (שהתייקרו בשנה אחת בעשרות רבות של אחוזים), בתעריפי הבריאות ועלויות התרופות, שהממשלה בה אתה מתהדר, מצאה לנכון לבלום בעצמה את תאבונה חסר השובע... הארנונות, המנגנונים המנופחים בכל עירייה ורשות מקומית – ומה לא?

כן, יוסי, כשהכל רקוב, קשה להניח את האצבע ולומר "זהו!"

שכר המינימום הפך להיות אידיאל במדינה. ההפרטה אכלה הכל בכל מכל כל. מערכת החינוך קורסת, מערכת הרפואה קורסת, הנהגים הם פרה חולבת שמממנים ומממנים ומקבלים קדחת. היכן שתניח את האצבע תמצא כישלון או שחיתות, אז על מה בדיוק אתה מדבר?

ההפגנות האלה, נועדו לדבר אחד – לשנות את סדרי העדיפות במדינה. לקחת קצת יותר מכל המתעשרים למיניהם, ולהתחשב גם באחרים שחיים כאן, נותנים כאן, ומחזיקים את ציבור המושחתים על כתפיהם. לך אליהם, אחימאיר, ראה במי מדובר. הם השאור שבעיסה, הם מיטב בנינו ובנותינו, הם העתיד שלנו, ואולי הם יגאלו אותנו מהפוליטיקאים המושחתים, שהנהיגו אותנו בעשורים האחרונים...

לא אפרט כאן את ההקצבות המטורפות שחולקו לחרדים. בדוק רק כמה עולה שנת לימודים אקדמית, לחרדים המעוניינים ללמוד ומה הדרישות האחרות מהם... בדוק את כל העמותות ושכר מנכ"ליהן ועסקניהן וכל שאר מוצצי לשד עצמותיה של המדינה. אז ילדים אלה, מיטב הנוער שלנו, הם לפתע הסחטנים?

שתי פטמות למדינה – לאחת צמוד יעקב ליצמן ולשנייה אלי ישי, ושניהם יונקים עדיין מהשדיים הסחוטים...

מים הכרזות שגאה לצלילי שירתו הקסומה של שלמה ארצי, אחת משכה את עיניי. "ישראל – את יקרה לי..." נכתב בה. אכן ארצי האהובה, זעקי, כי באמת יקרת לי...

אהוד: לאחר שקראתי את תגובתך השתכנעתי עוד יותר שיוסי אחימאיר צודק.

תשובת דיין היתה כי "עדיף לייבא אבקת פקידים."

הכה בחקלאי והצל את המדינה – זאת התחושה המתקבלת מהתנפלות האוצר על החקלאות הישראלית.

ובהזדמנות חגיגית זו הראשונים שחוטפים הם הרפתנים. הבאים בתור הם מגדלי הביצים בגליל.

אני קורא לקברניטי המדינה לחשוב פעם נוספת לפני הנחתת המכה על ראשינו. להיות חקלאי במדינת ישראל זוהי זכות לא חסד. אל תעבירו את החקלאות לידי טייקונים מהארץ ומחו"ל. אפשרו לאלפי החקלאים הקטנים והגדולים להמשיך בייצור ובעשייה בגבולות המדינה לטובתם ולטובת העם כולו.

חי בנימיני

כפר יחזקאל

מכתבים למערכת / "ישראל היום" – 09.08.2011

יוסף שניידר הידוע יותר בכינויו יוסי שריד, מתנאה בהיותו מגן הדמוקרטיה ומאושיות "התנועה הפרוטסטנטית". והנה בביקורת על הצעת החוק של דיכטר להגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא קורא: "את המפלגה הזאת חייבים לחסל! ("הארץ" 5.8.11) מר שניידר-שריד אי אפשר להיות דמוקרטי ולחסל מפלגות...

2. שמעון שבס הון-שלטון והתנועה הפרוטסטנטית

לא יאומן, שמעון שבס שהואשם בפרשה של עבירות מרמה, הפרת אמונים ושוחד, והמהווה סמל השחיתות של "הון-שלטון", ושלאחר הרשעתו ירד לאנגליה, הגיע לארץ במיוחד להשתתף בהפגנת התנועה הפרוטסטנטית (המחאה) בתל אביב ב-6.8.11. שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אמר ל-ynet , במהלך העצרת מול קריית הממשלה בתל אביב, כי "הממשלה הזו גמרה את חייה. המשמעות היחידה של מחאה כזאת היא שהם לא עשו את העבודה. אנחנו מדינה דמוקרטית. המחאה הזו תקים מפלגה חדשה."

מן הסתם שבס רוצה להיות באותה מפלגה כדי להמשיך את שחיתותו ולהרוויח מיליונים מ"הון-שלטון".

שרון אס – קידום מכירות – הזדהות עם הטרור הערבי-מוסלמי

במסע קידום מכירות לספר שירים שהוציאה עושה שרון אס כמקובל סטריפטיז אישי. (מיה סלע, "המשוררת שרון אס מספרת למה את השירים שלה אי אפשר להקריא בחתונות", "הארץ", 4.8.11).

אס בת 45, אמא למתיא, בן חמש, ובת הזוג של חוקרת הספרות והמיגדר ד"ר עמליה זיו כבר 22 שנים. הבן – מתיא, היא מספרת, קורא לעמליה בת זוגתה – פאפי. "כמעט התגרשנו בגלל זה. אני הייתי רגע לפני הלידה, והיא אמרה שהיא רוצה שהוא יקרא לה אבא. ודוק: בדרך כלל על-פי כללי הפוליטיקלי קורקט בין שתי נשים מדובר על שתי אימהות. כאן לא. אין אימא שנייה אלא, "פאפי" – אבא.

אבל כל זאת אינו מספיק לקדם מכירות ב"הארץ", נחוץ דבר נוסף. שרון אס משווה עצמה לדנטה: "אני פותחת את דנטה, ודנטה צריך להוכיח את עצמו לי כמו שאני צריכה להוכיח את עצמי לדנטה. זו התכונה הכי יפה שיש לי כאדם קורא."

אבל בניגוד לדנטה, ששם את הנביא מוחמד בגיהנום ושופך מעיו ומשסע את גופו מהסנטר עד פי הטבעת (קנטו 28 שורה 24) בגלל שפיכות הדמים שלו, שרון אס מעריצה ומזדהה דווקא עם הטרור המוסלמי: בשיר "גניבות" היא כותבת על ופא אל בס, צעירה פלסטינית שניסתה בשנת 2005 לבצע פיגוע התאבדות במחסום ארז ונעצרה כשלגופה מטען חבלה. בספר מופיעים אף תצלומים של אל בס שבהם היא מתפשטת, חושפת את תחתוני הנפץ, מנסה להפעיל את המטען ונכשלת. התמונה לדידה של אס היא בעלת יופי וקומפוזיציה מופלאה, "ולכן יכולתי להזדהות אתה." (מעניין מה היתה תגובתה לו היתה מתפוצצת על מתיא הקטן?)

הטרור המוסלמי כמה יפה הוא! איזו קומפוזיציה מופלאה! בדיוק אותו שילוב של יופי אסתטי ורצח יהודים נאצי עליו כתב שאול פרידלנד בספרו "קיטש ומוות".

אין ספק, עתה ספר שיריה של אס יימכר כלחמניות טריות.

בימים שלאחר ט' באב תרצ"ד 1944, פירסם ברל כצנלסון ב"דבר" את מאמריו המיתולוגיים "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב". ברל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, הזדעזע כששמע על צאתם של חניכי תנועת הנוער "מחנות העולים" למחנה קיץ דווקא בתשעה באב, ובדם לבו כתב את המאמרים.

נחשפתי למאמרים אלה לראשונה לפני למעלה משלושים שנה, כשלמדתי אותם בביה"ס. התחברתי מאוד למאמרים, שהשפיעו עליי מאוד. שנה-שנתיים מאוחר יותר יצאה לאור הביוגרפיה של ברל, מאת אניטה שפירא, ודרכה התחברתי עוד יותר לאישיותו והגותו. מאז, המאמר ומסריו מלווים ומנחים אותי בדרכי החינוכית והתרבותית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש." הפיסקה האלמותית הזו היא המוטו לפועלי.

תשעה באב מודר כמעט לחלוטין מתודעת הציבור החילוני. יתכן שהעובדה שהוא נופל בחופשת הקיץ היא אחת הסיבות העיקריות לכך. מזה שנים אני פועל להחזרת מועד זה למעגל השנה במתחם התרבות הישראלי. עשיתי זאת, בהצלחה לא מועטה, בגולן, בעשור האחרון. השנה אני עושה כן, לראשונה, גם באצבע הגליל – במאהל המחאה בקריית שמונה ובקיבוץ ברעם, בתפקידי כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי; המרכז הפלורליסטי לתרבות וזהות יהודית.

שתי שאלות סיקרנו אותי מאוד לאורך השנים. האחת, האם היציאה למחנה הקיץ היתה מכוונת, להכעיס, או כפי שברל העריך, היא היתה תוצאה של אי ידיעה?

שאלה שנייה שעוררה את סקרנותי, היא כיצד הגיבו מדריכי הנוער.

עד היום, לא היה לי מענה על השאלה. בשנה שעברה יצא לאור ספרה של עמירה הגני "גוף ראשון רבים", הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מחנך דגול, איש התרבות המרכזי בתנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי. אב"ג היה גם ממייסדי תנועת "המחנות העולים" ומסתבר שהוא היה אחד המדריכים שהשתתפו באותו מחנה קיץ.

בערוב ימיו, כתב אב"ג על האירוע. "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון, עורך 'דבר'... הייתי אז בכיתה י"א, מדריך בתנועת 'המחנות העולים', והנה בחופש הגדול 1934 מכינים למפעלי הקיץ: טיול ליער בן-שמן, בתאריך הבלתי מודע – תשעה באב, ויצאנו מתרוננים. דבר המסע הגיע לאוזניו של ברל. למחרת הופיע ב'דבר' מאמר בשם 'חורבן ותלישות', החתום בשמו המלא של המחבר: ברל כצנלסון. אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שיעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'."

לאורך כל חייו, עיצב אב"ג את החג הקיבוצי. בין השאר הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, להטמיע את תשעה באב בתרבות הקיבוצית. לאורך השנים ערך ופירסם אב"ג ילקוטי חגים נפלאים. שנה טרם מותו, עמד מאחורי הוצאת הילקוט האחרון, ילקוט תשעה באב. את הילקוט ערך ניר מן, בן בית השיטה, חניכו של אב"ג. כמובן ששני מאמריו של ברל לא נפקדו מן הילקוט. בילקוט התפרסם גם מאמרו של אב"ג "פנים בתשעה באב".888

כך כתב, בין השאר: "המורשת שקיבלנו מצווה עלינו לזכור ולהזכיר את האירועים החשובים בתולדותינו כמו: יציאת מצרים, חורבן ירושלים וגלותנו מהארץ. לזכור את א"י כמולדת שבלב וברוח, למען אזכור השאיפה הבלתי פוסקת לחזור הביתה. בלי זיכרון העבר אין עתיד היסטורי ואין שיקום אישי. האדם, הפרט, נושא את אירועי העבר הקולקטיבי; כאן ועכשיו".

הילקוט יצא לאור ב-1997. חמש שנים מאוחר יותר, יזמתי את המסורת של מפגשי חילונים ודתיים בגולן ערב תשעה באב, כמפגש האחרון והמסכם של "חברותא", תכנית שנתית ברוח זו. המפגש הראשון, במועדון מושב יונתן, ארח את עורך הילקוט, ניר מן. נושא ההרצאה היה "תשעה באב בהוויה הציונית". כמאה עשרים איש, בהם בני נוער, השתתפו באירוע ושתו בצמא את דבריו. בפאתוס ובכושר הביטוי שלו, הזכיר לי ניר מן, את מורו ורבו אריה בן גוריון.

במאמר "פנים לתשעה באב" כתב אב"ג: "מיהו יהודי? מי שמחנך את בנו ואת תלמידו להיות יהודי".

מתוך הרומאן הנידח "המושבה שלי" שאינו חלק מן הספרות העברית

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו, ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה – על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

1. סדנא לירידה במשקל באמצעות כתיבה המתקיימת בימי רביעי בערב,

בין השעות 19.00 עד 21.30.  האתר: www.harzaya.com

2. "לקראת ספר ראשון" – סדנת תמיכה ועבודה לכותבים/ות המעוניינים/ות לצאת מהמגירה. הסדנא מתקיימת בימי ראשון בערב, בין השעות 19.00 עד 21.30, ובנוסף – מתקיימות גם פגישות אישיות.

ניתן להיפגש איתי גם במסגרת פגישות אישיות לתמיכה ולקידום מטרות באמצעות כתיבה.

לפרטים נוספים ולפגישת היכרות והכנה לא מחייבת אנא פנו אלי.

אשמח לשמוע,

בברכה,

שז

shez@bezeqint.net

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך השיחה

הספרים באנגלית ובעברית אזלו וכנראה לא יודפסו יותר

העותקים בחנויות לספרים משומשים הם נדירים ויקרים

אהוד בן עזר: כאיש מדע-הטבע וכיהודי מאמין, מהי עמדתך בין שני העולמות הללו? האין אתה בא לידי סתירות מהותיות בתחומו הפנימי של עולמך – בתור אדם דתי השרוי בתוך-תוכה של עשייה מדעית בתקופתנו?

ישעיהו ליבוביץ: התפיסה האמונתית-דתית של התורה מחסלת את כל הבעייה של הניגוד בין התורה ובין הידיעות וההכרות שרכשנו לנו מן המדע – בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוחי-סרק.

כל העיסוק בעימות (קונפרונטאציה) המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה על פי ההכרות של המחקר המדעי (מדעי-הטבע או המחקר הפילולוגי-היסטורי) ובייחוד ההשתדלות המגוחכת "להציל" (כביכול) את אמיתת התורה על-ידי הטלת ספק בוודאות של תוצאות השימוש במתודה המדעית, או על-ידי ההסברה ש"אמת מדעית" אינה עניין של ודאות אלא של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא מוחלטת – כל אלה הן טעויות גמורות בהבנת מהות המדע, ומשגים חמורים מבחינה דתית-אמונתית.

כל העוסק בעימות הזה מעיד על עצמו, שהוא מתייחס לתורה הקדושה כשם שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, בגיאולוגיה, בביולוגיה וכדומה. זאת אומרת, הוא דן בה מבחינת הערכתה כמקור של אינפורמציה לאדם; ואם הוא אדם המוחזק בעיני עצמו דתי, אין לגביו בין התורה ובין ספר-לימוד מדעי אלא שהאינפורמאציה שהתורה מספקת מהימנה יותר.

לאמיתו של דבר, גישה זו היא חילונית מובהקת, גישה של אדם שאינו מכיר כלל את המשמעות של המושג כתבי-הקודש, שהוא קטגוריה דתית טהורה. כל עניין של אספקת אינפורמאציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי או מימוש ערך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנידון זה אין שום הבדל בין אינפורמאציה על מזג-האוויר, או אינפורמאציה על העולם ומלואו ועל מהותם של הטבע ושל האדם; כשם שמבחינה דתית אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון: מאכל ומשקה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון: ידיעה והשכלה.

עניינה של הדת – הקטגוריה של הקדושה – הוא מעבר לכל אלה, ובמובן ידוע אף זר להם לגמרי, לכל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים. עניינה של התורה ושל כל כתבי-הקודש הוא הכרת מעמדו של האדם לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד") והדרישה היא שהאדם יעבוד את ה' – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה, ואפילו על האדם עצמו.

כשם שמצוות התורה הן התוכנית של עבודת ה', ולא התוכנית של תיקון חברתי, מוסרי או אינטלקטואלי של האדם או של האנושות, כך היגדי התורה אינם תיאורי-טבע או סיפורי-היסטוריה, אלא אחת הצורות המרובות של הביטוי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; והוא הדין בהלכה ובתורה-שבעל-פה. הסעיף הראשון של "שולחן ערוך, אורח חיים" הוא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה'." לא לעמוד בבוקר כדי להכיר משהו על-אודות העולם, הטבע או האדם. לדעת איך ומתי מתהווה העולם, ואם בכלל נתהווה – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של המחקר המדעי; לדעת את טיבו ואת טבעו של האדם – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של האנתרופולוגיה הפילוסופית; ושתי הידיעות הללו כאחת הן אירלוואנטיות מבחינת האמונה והדת.

מעמדו של האדם לפני ה' אינו מוגדר מצד המציאות הטבעית, וחובת עבודת ה' – והכרת חובה זו – אינן תלויות ואינן מותנות בכך אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא, ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות. השאיפה לדעת דברים אלה היא מן הדאגות של האדם – דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע, ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש "דאגות" אחרות לגמרי – "דאגות" מסוג מה שנוסח באותו סעיף א' של ה"שולחן-ערוך". ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה כדי ללמד את האדם פרק במדעי-הטבע או בהיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר-סיני כדי למלא פונקציה של מורה לפיסיקה, לביולוגיה, לאסטרונומיה וכדומה; וכי השם-יתברך הוא רק פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה אינו מגוחך בלבד אלא יש בו משום חירוף וגידוף.

הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או אינה מספקת), מעיד על עצמו שאין כוונתו לעבוד את ה' אלא שה' (כביכול) יעבוד אותו וישרת את צרכיו מבחינת סיפוק-ידע; לשון אחרת: אדם זה ניגש לתורה ולנותן-התורה לא מבחינת אמונה-לשמה אלא מבחינת אמונה-שלא-שמה, אמונה לצורכי עצמו. האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו מצפה שהתורה תלמד אותו משהו על-אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מתעניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו כדי לברר רותן, עד כמה שהמדע מאפשר לו דבר זה, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השם-יתברך.

מן התורה האדם המאמין מצפה לדבר אחד בלבד: להדרכה בדרכי עבודת ה'. לפיכך הוא מבין, שכל מה שאמרה תורה על-אודות העולם וההיסטוריה – לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – דבר שהוא עניין של חול ולא עניין של קודש – אלא נאמר מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.

השם-יתברך אינו פונקציונר של העולם ולא הדמיורגוס של אפלטון, ואין מקשים ממה שאנו יודעים מן המדע על העולם – על מה שהתורה מצאה לנחוץ להגידו.

המשך השיחה יבוא

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

17. אבל ליבה לאברהם-חיים, הסטודנט בביירות,

ולמורה הצעיר דיזנדרוק, שדומה לו כל כך...

כותבת אסתר בפנקסה במוצאי שבת, כ"ו טבת, חורף 1913:

יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אלי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני ... כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –

איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –

*

כ"ז טבת, בפרדס:

מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים – "אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אלי] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –

רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??

במקום הזה בפנקסה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר, מיובש, שנטמן אולי בפנקסה בשעת הכתיבה בפרדס האב, בחורף 1913, ונותר שם כל השנים. ייתכן מאוד שזהו הפרח מכנרת ששולח לה שמואל דיין במכתבו אליה מאביב תרע"ג: "הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא." מכתבו של דיין מתקבל אצלה, לפי יומנה, באסרו חג פסח, תרע"ג. הסיבה שהפרח נטמן בדף של חודש טבת ולא בדף של מועד קבלתו בניסן – נעוצה אולי בכך שאסתר הניחה אותו בין הדפים הכתובים כבר, כדי שיתייבש וגם כדי שלא יפריע לה להמשיך ולכתוב.

סוף טבת, תרע"ג:

יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית-הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק'לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם כל-כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות וSon bien etre – [הנינוחות שלו].

הילד – החביב –– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –

מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –

זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –

אף לנגן [בכינור] אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –

תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –

*

בשנת 1913 עולה לארץ הסופר צבי דיזנדרוק בן ה-23 ומתחיל ללמד בבית-הספר החקלאי בפתח-תקוה. לאחר כשנה הוא יעזוב את הארץ, ובשנות המלחמה העולמית יחיה זמן-מה בברלין, כמורה בתיכון וכסטודנט באוניברסיטה, ואף ישרת שנתיים בצבא האוסטרי. לאחר המלחמה הוא ילמד ספרות ופילוסופיה בפדגוגיום העברי למורים בווינה, בהנהלת צבי פרץ חיות, ויקבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת וינה ב-1924. רוב שנותיו, עד מותו ב-1940, הוא יחיה בארה"ב, למעט שנתיים, 1930-1928, שבהן הוא מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ממכתב ששולח איזאק גרין מקאהיר ב-29 ביוני 1922 לאשתו אסתר הנמצאת באוסטריה – עולה שאסתר שבה ופוגשת את דיזנדרוק בווינה. לכך לא נותרה שום עדות מצידה, אך ממכתב נוסף שלו אליה, ב-25 ליולי 1922, מסתבר שאסתר מתאכזבת מן הפגישה המחודשת עם המורה שאותו אהבה בנעוריה.

ברשימה אוטוביוגראפית ששולחת אסתר ראב לראובן שהם בפברואר 1972, היא מספרת:

נוסד בית-ספר-חקלאי בפתח-תקוה ואבי סוף סוף ראה שאין טעם לאיסור שלו – ונכנסתי ללמוד בבית-ספר זה. את המקצוע לימד ד"ר פיקהולץ, אגרונום – ואילו היסטוריה עברית לימד הסופר יעקב רבינוביץ. בהיסטוריה כללית וגיאוגרפיה היה צבי דיזנדרוק, איני יודעת אם ידוע לך שם זה – הוא היה יודאיקן ידוע בשעתו גם לימד באוניברסיטה בירושלים ולאחר מזה בבית-המדרש לרבנים בסינסינטי באמריקה. הוא היה תלמידו של חיות בווינה.

*

ועדיין אנחנו בחורף של ראשית שנת 1913, ג' שבט תרע"ג, מוצאי שבת:

השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –

הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין] רומזות עלי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית-ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –

פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –

כעבור יומיים, ב-ה' שבט, היא כותבת:

זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים – – –

למחרת כותבת אסתר:

משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי נוגות מרפרפות באוויר – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?

כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –

והיא ממשיכה: "צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – " והצלילים נשמעים מביתו של משה כרמי שבא למושבה ביום השנה השלישי למות אימו, ואסתר מתארת בפנקסה את ההבדל ביחסים בינה לבין משה אז ועתה:

רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –

*

שבת, שבט, תרע"ג. אילו הייתה לי מרים [ברנשטיין-כהן] אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – – לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –

י"ח שבט, תרע"ג. שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים... צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים – עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –

עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית-ספרנו על החגיגה במקווה-ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון] "עיניים שחורות" וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עלי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –

משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עלי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –

למחרת כותבת אסתר:

ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – "הלב מלא והמוח ריק" – אני חובקת את ידיך החיוורות –

כ"ז שבט, תרע"ג. נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –

כ"ט שבט, מוצאי שבת. אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער-הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות ... זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –

היתה שעה יפה – – –

עברה עברה – –

זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –

הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –

נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –

סוף שבט, תרע"ג. היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית-הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל-כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה – – –

תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –

ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –

ג' אדר, תרע"ג. כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –

ד' אדר, תרע"ג. איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר-מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל-כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת ב- Exposition [חשופה], השלווה הבודדת איה?

משה מתרחק, והוא משונה כל-כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –

גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –

היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – –

י"א אדר א'. איני יודעת מה שיהיה, אני כל-כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל-כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אלי בזעם – חלמתי חלום כל-כך מרתיח הלילה –

הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –

המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –

הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –

י"א אדר, תרע"ג. לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –

ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אלי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני] זו השותה כל-כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –

י"ח אדר, תרע"ג. הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – – –

הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –

הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –

יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –

ערפל אפור ירד אלי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אלי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת-אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –

ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל-כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל-כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –

משונה כמה מתבוננת אלי התמונה הזאת, היא כך מדברת אלי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –

אני לומדת חימיה, רצה לבית-הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –

בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל-כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אלי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –

מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק אני מרגישה בחסרונו –

יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל-כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –

*

ממשה כרמי-ינובסקי נשתמר בעזבונה של אסתר רק פתק אחד אליה, כתוב על נייר משבצות דקות-גבוהות, במעטפה קטנה ורודה, ללא תאריך:

אסתר!

הנשף המוסיקלי יהיה בלייל שני לא בלייל ראשון

השתדלי לבוא זה יעניין אותך הרבה מאד

פרוגרמה כ"כ עשירה ...

חזה חזיתי גם גלה גליתי אך:

ואחרי כן את עמי נדברתי ויעצני עצה.

אם תעני לי על זה אז תהיי ילדה טובה......

                                         משה

הפתק יכול להיכתב במרוצת שנים 1913-1910, אך ייתכן שהוא הזמנה לערב המוסיקלי, הנזכר בהמשך הפנקס, ביום כ"ח אדר ב', תרע"ג, כאשר משה מנגן בכינורו:

משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל-כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל-כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – –

הערב קיבלתי מכתב מקיפניס [יצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה], הוא מתוודה באהבה אלי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל-כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים – צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – –

*

ה' אדר ב', תרע"ג. כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –

היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה "מיתת נשיקה", משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –

על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –

עבר חמק דודי – – –

מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – –

מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?

אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל-כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –

דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –

אנה לברוח, אנה?

בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר-מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –

איני יודעת, אפשר להשתגע –

בחופש שלפני פסח:

גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –

וויינוס – – – ויהנוס –

כל-כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל-כך ריקה –

הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – – –

מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?

אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – כמוהו, כמוהו –

נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –

אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –

 "אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "

האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אוקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –

ואני איני

יודעת

אצלי חרבון

חרבון –

הוודאי גמור גמור

ואני אומללה

החיים עוד כך

רחבים איני יודעת

איני יודעת –

חול-המועד פסח:

היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עיניים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר-מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –

הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל-כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –

אסרו חג של פסח:

אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עלי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עלי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –

ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל-כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע עשרה שנה לפני שבועיים, תשע עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל-כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל-כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר-מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן-מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –

וכשהלב חלל? – –

אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל-כך הרבה לפנייך –

המשך יבוא

"מי שמלחין פזמון צריך להתייחס אליו באותה חרדת קודש כמו אל מוסיקה נשגבה" – מ. זעירא

מופע מוסיקלי המוקדש למרדכי זעירא שהיה, בין היתר: פועל, חלוץ, יושב בתי קפה, מייבש ביצות, עובד חברת חשמל ומעל לכל מלחין גדול.

השירים שיושרו במופע: "היו לילות", "שלכת", "לילה לילה", "פילפילון", "על גבעות שיח' אברק", "השיר אלייך" ואחרים.בין השירים נספר את סיפורו של יוצר שהיה ענף איתן ופורה בזמר העברי.

רעיון, עריכה, ניהול מוסיקלי: ניב קאופמן

עיבודים: רפי קדישזון, ניב קאופמן

משתתפים: קרן הדר, רפי קדישזון, אייל חביב, גלעד אפרת

מחיר מוזל לכרטיס לקוראי "חדשות בן עזר"  95 שקל. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156. יום שני 19/9 בשעה 20:30, אולם לולה.

* סחבו אותנו לראות את הסרט "בגינרס" ועברו עלינו שעתיים מעיקות בהן חיכינו רגע-רגע שהסרט המשעמם ייגמר. דבר יחיד שלמדנו הוא שחלק מהדור הצעיר האמריקאי בסרט הם כבר יהודים למחצה ולרביע. פרי ההתבוללות בת עשרות השנים של יהודי ארה"ב, שהביאו דור חדש שהוא גם לא-יהודי וגם יהודי. לא שזה מציק להם במיוחד אבל, מבלבל, כי הם מתוסבכים כמו יהודים וחכמים כמו גויים.

* "אלתרמן, שלמד אגרונומיה בעיר נאנסי שבצרפת, היה שותף לאגרונום שלמה צמח בהבאתם לארץ של זרעי העגבניות של זן המרמנד, ששלטו בשוק המקומי במשך שנים רבות. המרמנד התאקלם במהירות בתנאים המקומיים, ועד שנות ה-70 היה הזן העיקרי בשימושם של החקלאים. הבעייה היתה שהמרמנד הניב עגבניות מעוותות בצורתן, שטעמן לא היה משובח והתרככו כעבור יומיים-שלושה – ולכן התאימו רק להכנת מיץ עגבניות ולשקשוקה." [עמירם כהן, "דה מארקר", 4.8].

מר כהן הנכבד, דברים מטופשים כאלה על עגבניות המרימנד לא פגשתי מעודי. עד היום לא הגיעו העגבניות המגודלות בארץ [למעט כמה זני "שרי"] לטעמן המופלא של עגבניות המרימנד, שהיו מלכות הסלט הארצישראלי, ואין להן תחליף. היתה להן צורה נהדרת ומגוונת, היה אפשר לקלפן לסלט, היה להן תוך עסיסי ולא גושי ירוק-קפוא כעגבניות היום. בקיצור, מה אשחית דבריי עליך, הרי זה כמו לדבר על אדום עם עיוור צבעים. חבל שנתנו לאדם חסר טעם כמוך לכתוב על עגבניות! אתה ודאי מעולם לא טעמת עגבניית מרימנד ואתה גם ניזון משקרים על אודותיה, אולי מצד אינטרסנטים שהכחידוה.

ואם המידע על נתן אלתרמן ושלמה צמח בקשר לעגבניות – נכון, אזיי תודה לאלתרמן לא רק על שיריו, תרגומיו ופזמוניו הנפלאים אלא גם על השנים הקסומות שבהן נהנינו כאן מעגבניות המרימנד! – ולצמח על ספרו הנהדר "שנה אחת"!

* אלישע פורת: "אהוד היקר, טוב עשית שהזכרת בהרחבה כזו את עמוס כרמל. מותו הוא אבידה גדולה לשיח הציבורי העברי השפוי."

* אבניאל: ל"מחאת ההמונים"? – "אינני יודע מה האמת, אך מסתובבות ידיעות כי חלק לא קטן ממנהיגי המחאה לא שירתו בצה"ל ואף מטיפים נגדו. אתם מדברים על צדק חברתי? קודם תתרמו את חלקכם ואחרי זה תדברו. ועוד... יש לי חשד כי חלק לא קטן מההמונים בא להפגנות על מנת ליהנות מהופעות חינם של עשירי הזמרים/הבדרנים, אשר גובים מחירי עתק מופרזים עבור כרטיס להופעה. והנה היתה הזדמנות לשמוע אותם חינם אין כסף. ועוד להרוויח פרסום ענק. אני מנחש כי לולא הכוכבים, ההיענות להפגנות היתה מזערית. כדברי הנשיא המנוח קנדי, 'אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך, שאל מה אתה עשית למען המדינה?' הייתי מעוניין לשמוע מכל אחד ממובילי המחאה, מה הם עשו למען המדינה? שירות צבאי? שירות לאומי? התנדבות כלשהי? בטרם תדרשו דרישות מהמדינה."

* "ואף על פי-כן נוע תנוע. יישר כוח לאלון גן על מאמרו הצלול. מים זכים בתוך כל הנרגנות הקודחת המורגלת של הכותבים הקבועים. ניכרים דברי אמת. חתום: דודו – מן הפריפריה, גבעת עדה."

אהוד: דודו אמיתי היקר, אני מבין שמי שאינו בדעתך שייך לקטגוריה של "הנרגנות הקודחת".

* לונדון שרוייה במהומות על רגע גזעני-מוסלמי-צבעוני של מהגרים ובני-מהגרים. ה"צעיר" שנהרג בידי שוטרים בסוף השבוע, בנסיבות בלתי-ברורות, היה בן 29 וכבר היו לו 4 ילדים!!!! אלה אזרחי הרוב, אזרחי העתיד של לונדון הבזוזה! חפשו על כך מידע רציני בתקשורת שלנו?! – בראשית השבוע כמעט שלא תמצאו כי אצלנו היו עסוקים במתחזים המחזיקים אוהלים קטנים ריקים עם שלטים בשדרות. לא בעיירה שדרות אלא בשדרות רוטשילד. רחמו עליהם, הם ממש הלומפן-פרולטריון של המזרח התיכון! עוד מעט גדעון לוי ו"המנהיגים" השחצנים של "המאה החברתית" שהשתן עלה להם לראש – ידרשו לנהל את המדינה!

* זיכרו!!! אנחנו היינו הראשונים, בגיליון הקודם, אחרי חצות יום ראשון – שהבאנו עדות חיה בזמן-אמת על המהומות בלונדון מערוצי הטלוויזיה הבריטיים, ושהזהרנו כי מהפכת המפונקים והפגנתם בישראל הם בדיחה לעומת מה שהולך ומתפתח שם!!!– לכן כדאי מאוד שלפעמים תקשיבו לנו ולא רק לתקשורת הישראלית, המושחתת-בחלקה!

* בשנים שבהן היה עמוס כרמל ז"ל עורך המדור הפובליציסטי היומי ב"ידיעות אחרונות" היינו שולחים לו מדי פעם רשימה קצרה שלנו, לעיתים התפרסמה, אך מעולם לא שבה ופורסמה ב-Y-net, האתר האינטרנטי של "ידיעות אחרונות". כאשר שאלנו על כך את עמוס, הסביר כי הוא שולט על בחירת המשתתפים רק ברבע מהגיליון. חצי ממנו משוריין לחברי המערכת ולכותבים הקבועים בעיתון, שחובה עליו לפרסמם. רבע או יותר שמור לפוליטיקאים שהעיתון חפץ ביקרם, שמקבלים שכ"ס גבוה על השתתפותם [כנראה שילמו להם יותר מאשר לפרי-לאנסרים כמוני], וגם אותם הוא חייב לפרסם. ורק על שטח הרבע הנותר מתחרים כל המשתתפים האחרים, הלא-קבועים והלא-מיוחסים, כמוני.

ובאשר לאתר האינטרנטי של העיתון, סיפר עמוס, יושבת שם מערכת עצמאית, בעלת דיעות שמאלניות, שגם את מאמריו שלו בעיתון היא אינה מפרסמת באתר כי הם "ימניים" מדי בשבילה.

* מוטי הרכבי: "מה רוצה העם? העם לא רוצה צדק חברתי. זה לא מעניין אותו. הוא לא יודע מה זה. העם רוצה מכונית חדשה. העם רוצה לקנות דירה בזול ולמכור את שלו ביוקר. העם רוצה חשבון סלולרי קטן יותר. העם רוצה אינטרנט מהיר. העם רוצה פעוטון חינם. העם רוצה שאחרים ישלמו על הפעוטון שלו. העם רוצה מיסים נמוכים. העם רוצה מיסים גבוהים על אחרים. העם מוכן להריע הידד לכל דבר, כל עוד נדמה לו שמישהו יתן לו משהו בחינם. העם מוכן לתמוך בכל מועמד בבחירות שיוכל להפוך עופרת לזהב ויבטיח נגישות למעין הנעורים לכל פועל. העם רוצה, אבל יודע שזה לא יקרה. העם יודע שאין כסף לכל התוכניות היפות ושהן נידונות להישאר על הנייר. העם מריח חרטא ממרחק של קילומטר."

* עוד יש בעולם מדינות ששריהן אינם סוררים וחבר גנבים כמו במדינה המושחתת שלנו:  "לאחר שסין השילה מעליה את גינוני הקומוניזם והסלידה מהעושר, התפתח במדינה דור של עשירים חדשים והוללים ששאיפתם היא להתעלות על כיבושיהם במיטה של אבותיהם מימי הקיסרות. לפי פרסומים מביכים בחודשים האחרונים, הסדרים מסוג זה הם עניין שבשיגרה בקרב עשירים חדשים ועובדי מדינה שהכנסותיהם ורווחיהם אינם תמיד חוקיים. הם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מאהבת אחת או יותר, ולממן עבורן דירות ומכוניות יוקרה. התופעה מטרידה את הרשויות מזה זמן. ב-2007 הודיע גורם בלשכת התובע הכללי של סין כי 90% מבכירי הממשל בסין שנחשדו בשחיתות, החזיקו פילגשים. המפלגה הקומוניסטית החליטה לצאת נגד התופעה בשל העובדה שמלחמות הפילגשים במאהביהן ותחושת הבוז שמפגין הציבור נוכח התופעה, עלולה לפגוע בסמכויותיה. כיום מנסה המפלגה לעצור את שטפון הפילגשים בשיטת המקל והגזר, ופועלת נגד שני הצדדים, הגברים והנשים. בית המשפט העליון בסין בחן הצעה המפרשת את חוק הנישואים ואשר בה מוכר בפעם הראשונה מעמד הפילגש. ההצעה קובעת כי לפילגש אין זכות חוקית על כספי פטרונה או על רכושו. אולם לעומת זאת, גברים נשואים לא יוכלו עוד לפנות לבית המשפט בדרישה לקבל בחזרה כספים ומתנות יקרות ערך שהרעיפו על פילגשים שחנן סר בעיניהם." [דן לוין, "ניו יורק טיימס", "דה מארקר", 10.8].

ייתכן שגם נשים סיניות נבגדות תקמנה אוהל בשדרות רוטשילד, וממול יוקם אוהל פילגשים שתספקנה שירותי מין לנזקקים.

* אם יש תביעה צודקת שעליה יש להפגין יומם וליל היא תביעתם של החקלאים היהודים ברחבי הארץ ובייחוד בנגב להגן עליהם מפני מעשי הגניבה והשוד והוואנדאליזם הנערכים במשקיהם כמעט מדי לילה, והאשמתם ברצח אם הם מתגוננים. למרבה הצער יש לתופעה הזו גם אופי לאומי כי מרבית הגנבים והשודדים הם בידואים וגם ערבים מעבר לקו הירוק, ובתוכו, שמצפצפים על המשטרה חסרת האונים, ופועלים מדי לילה ללא הפרעה כדי להבריח יותר ויותר את היהודים לתל-אביב ולסביבותיה [כפר שמריהו], איפה שגרים דפני ליף וחבריה. אך מה זה מעניין את המפונקים האלה ממאהלי השדרות? לגוש דן השודדים והגנבים האלה טרם הגיעו בהמוניהם. ובינתיים אפשר לארגן הפגנות חצופות בבועה, בסיועם של גורמים מפוקפקים.

* אבו מרזוק מודה למשפחת שליט ולכל מסייעיה המכפישים את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה, ומיטיבים את תנאי החמאס במשא-ומתן:

"הלחץ הפנימי בישראל ושינוי הרכב צוות המשא ומתן הישראלי יביא לתזוזה חיובית בעסקת חילופי השבויים בין החמאס לישראל, כך העריך סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס ד"ר מוסא אבו מרזוק. "בשיחה עם עיתון אלחייאת שיצא לאור בלונדון הבוקר (רביעי, 10.8) אמר אבו מרזוק כי החמאס מאוד מעוניין להשלים את העסקה, אולם הדגיש כי עמדת הארגון לא השתנתה ביחס לתנאי העסקה. על פי הדיווח, החמאס ממשיך להתעקש על מספר האסירים שישוחררו וכן על שחרור האסורים השפוטים לתקופות מאסר ארוכות בהתייחס לבכירי האסירים וראשי הפלגים הכלואים בישראל. כמו כן, החמאס ממשיך להתנגד לגירוש האסירים לרצועת עזה או למדינות שונות, בדומה לתסריט מגורשי כנסיית המולד בבית לחם." ("הארץ" אונליין, 10.8).