איך לכתוב רב-מכר
פרק מתוך הספר "סדנת הפרוזה"
המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ.
אסטרולוג, 2000
ייתכן שעדיין נותרו עותקים בודדים של הספר בהפצת "ידיעות אחרונות"
ואם לא – אזיי אזל ואין סיכוי שייצא עוד פעם לאור
1. במתכונת של רומאן
מתכונת הרומאן עדיין מולכת בתחום הספרות היפה, הבידיונית, ובייחוד כשמדובר ברבי-המכר. אין כללים להיקף הרומאן, אבל סביר שיהיו בו לא פחות ממאה וחמישים עמודים ולא יותר משש מאות.
רומאן קצר-יחסית, עד מאתיים עמודים, הינו מתכונת אופטימאלית וממש אידאלית. אפשר להדפיסו באותיות גדולות ומאירות-עיניים ולהשיג אפקט של דפים רבים יותר, הנקראים מהר יותר. הוא נוח למו"ל מבחינת התימחור: אינו יקר מדי יחסית לקוטנו, בעוד אשר ספר רב-היקף עלול להיות פחות ריווחי כי קיים בשוק מעין גבול עליון למחיר הסביר שניתן לדרוש עבור ספר קריאה. כפל מיספר העמודים בספר אינו בהכרח כפל במחיר.
הספירה המקובלת להיקף הספר בעודו בכתב-יד או בקובץ מחשב היא לפי גליונות-דפוס. 24,000 סימני-דפוס הם 16 עמודים בספר.
סופרים את סימני הדפוס על פני שורות אחדות – אותיות וגם סימני פיסוק – מחברים ומחלקים במיספר השורות, זאת כדי להגיע לממוצע-לשורה.
מכפילים את הממוצע-לשורה במיספר השורות הממוצע בעמוד, מכפילים את התוצאה במיספר העמודים בקובץ או בכתב-היד, מחלקים ל-24,000 ס"ד ומגיעים למיספר גליונות-הדפוס בספר.
מכפילים אותם ב-16 ומקבלים את מיספר העמודים בספר הנדפס.
לדוגמא: 240,000 ס"ד = 10 ג"ד = 160 עמ'.
מעבדי-תמלילים שסופרים את סימני-הדפוס מקצרים את פעולת החישוב.
לאחר שיודעים כמה עמודי קובץ במעבד-התמלילים יהיו אותם 160 עמודי ספר, יכולים לדעת טוב יותר, בכל שלב ושלב, מה החלק היחסי ממנו שכבר נכתב, מה עוד אפשר להוסיף עליו, וכן את היחס בין עמוד במחשב לעמוד בספר.
2. כרומאן אקטואלי
לרומאן שהנושא שלו אקטואלי או נחשב-לאקטואלי או שהוא בעל עוצמה להפוך עצמו לנושא אקטואלי – יש סיכוי טוב יותר להיות רב-מכר.
למה? ככה.
אך ישנה גם גישה הפוכה האומרת שכל מה שדומה לכתבה בעיתון – כתבה בעיתון טובה ממנו.
לעיתים הנושא הבנלי הוא תאומו של האקטואלי.
חיפוש אחר אהבה קיים במרבית רבי-מכר.
הנושא האקטואלי עשוי להיות גם עירטול משפחתי כאשר מדובר בקירבה לאישיות מפורסמת, בתנאי שהאישיות טרם נשכחה. הוא יכול להיות גם כל נושא שבעולם בתנאי שהדמות הכותבת אותו היא בעלת פוטנציאל תיקשורתי-אקטואלי, ומדובר בעיקר במפורסמים שכותבים ספרים, ולא בסופרים שכבר התפרסמו בזכות כתיבתם.
לעיתים רחוקות קורה שרומאן בעל ערך ספרותי, לא-פלצני וכביכול לא אקטואלי – מגיע לרשימת רבי-המכר ומיתרגם לשפות רבות. דוגמאות אהובות עליי: "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם, "ויקטוריה" של סמי מיכאל.
נושאים הנחשבים אקטואליים ובעלי סיכוי להצלחה שיווקית, (אולי יהיה אפשר לשכנע את המפיץ לקנות אלפי עותקים מהרומאן החדש ולערום אותם ליד הדלפקים בחנויותיו), הם בין השאר:
* עולמה של אישה דתית הנמצאת בקונפליקט עם החברה שבה היא חיה. לעיתים זוהי מוטאציה מודרנית של ספרות תקופת ההשכלה או של הז'אנר שכונה בשם "שונד", "ספרות צהובה" ו"רומאן למשרתות" – אבל הקוראים, ובייחוד הקוראות, אוהבים אותו מאוד.
* יחסים אירוטיים של בת עם אביה. אבא אנס אותי הולך מצויין, גם אבא חורג או חבר של אמא שקיים יחסים אינטימיים עם הבן. אהבה אירוטית של אח לאחותו. אבא אלכוהוליסט. אמא זונה. הייתי מכור/מכורה לסמים. אימי התאבדה. רצחתי בילדותי איש מבוגר. מפקד הבסיס הטריד אותי מינית. טענת הכותב שמדובר ברומאן אוטוביוגראפי מחוללת פלאים בהחדרה-לשוק של הספר. תשפוכת מילים בכיינית, כמעט בלתי-קריאה, זוכה לא פעם להצלחה בלתי-רגילה בקהלי קוראים שונים כגון מבקרי ספרות, מרצים לספרות באקדמיה, אינסומאנים (הסובלים מנדודי-שינה) ונשים דעתניות.
* אם הכותבת אישה, אפשר לעשות הון ספרותי מכתיבה על גיבורה ביצ'ית (מכשפה), על וסת, שנאת ילדים, שנאת בעלים, הפלה, הריון, אימוץ והפרייה חוץ-גופית. ביתור גברים אינו חורג מגבולות התקינות הפוליטית. חשוב מאוד לציין כי גם לאישה יש זכות לזיין, ולא לשכוח את הדגדגן ונקודת הג'י.
* ריגול אטומי בישראל. המוסד חטף אותי. השב"כ סיממני.
* דמות ידועה חולה באיידס. כל מיגוון אפשרי של יחסים הומוסקסואליים ואהבה לסבית. גם כאן, רומאן אוטוביוגראפי או סיפור על קרוב-משפחה מפורסם, בנושאים האלה, הולך מצויין.
* ילד אוטיסטי במשפחה. אם חד-הורית. כיצד להיפטר מהורים זקנים וגם מהחותנת? אישה נכה. ילד יתום הולך לבית-ספר לכישוף. בבוקר את מתעוררת והנה בעלך, הגבר של חייך, משותק או אמנזי (חולה במחלת השיכחה). בתקופה שקדמה לתעשיית רבי-המכר המקומית, כתבה שולמית הראבן על נושא דומה ספר יפהפה, "עיר ימים רבים".
* ילדות עשוקה. תיסכול על רקע עדתי. אפשר, וכניראה גם מותר, לתאר את עדות המזרח בצורה ביקורתית ואפילו נוראה – רק אם הכותב עצמו הוא ממוצא מזרחי. הטיעון האוטוביוגראפי עוזר מאוד, ומביא ליחס סלחני מצד הביקורת.
סיכוי גדול להצליח יש ליצירה שמתארת באהדה דמות מקופחת-מילדות ממוצא כנעני, אדומי, עמוני, נבטי, יהודי-מזרחי או ערבי – מול גיבורים/גיבורות מתנשאים בלונדים אשכנזים, הניראים לעיתים כמימוש חלום הגזע הארי (ומשום כך גם מגיע להם להירצח, כי מטבעם הם אשמים גם כאשר הם הקורבנות). אפשר ליישם נוסחה תחמנית (מניפולטיבית) נועזת זו בכתיבה על דמויות היסטוריות כגון ישמעאל, עשיו, הורדוס, אבו-ג'ילדה, עוזי משולם או רוצחו של רבין. ככל שהתשתית המוסרית וההיסטורית של היצירה מופרכת ושקרית – כן היא גורפת לעיתים גילויי אהדה ו"התקבלות" מצד הביקורת – המתנודדת בין התרפסות לבין טימטום ובורות.
מי שסבור שהדברים הנאמרים כאן נכתבו בסינית – שייך לדור הישן או שמרמה את עצמו כדי שיוכל להמשיך לרמות את הקהל.
* מנקודת-מבט של הורים: הילד/הילדה ברחו להודו או לאמריקה הלטינית. הילד סרבן שירות בצבא. מגלים שהילד הומו והבת לסבית.
* "בוקר אחד בעלי/ אשתי נמאס/נמאסה עליי..." בגידות בחיי נישואים היו והינן תמיד להיט. המתכונת הבטוחה היא גבר מבוגר מתאהב בבחורה צעירה או אישה מבוגרת נסחפת אחר בחור צעיר. מומלצים החברה/החבר של הבת/הבן. דווקא בנושאים אלה נוטים הסופרים להצניע את המרכיב האוטוביוגראפי. אף אחד לא גאה לספר שבגדו בו אלא אם כן תאוות החשיפה לשם קידום המכירות גוברת על כבודו העצמי.
* חשוב שיהיה אפשר לסכם במשפט אחד עלילה של רב-מכר, כמו כשמספרים על סרט, וכך גם יתאפשר למי שלא קרא את הספר לדבר עליו בזכות הנושא. לדוגמה: תל-אביבית מואסת בחיי הנישואים המשעממים ונוסעת לתאילנד או לדרום-אמריקה, מתנסה בחוויות לסביות, סמים, מה-זה הרפתקאות, פוגשת את אהבת חייה, ישראלי צעיר בגיל של בנה, הוא נהרג בתאונה והיא שבה לחיות עם בעלה וילדיה בתל-אביב או סתם חוזרת למות לנו כאן. סיפור אהבה חושנית חד-פעמית מחוץ לנישואין בחייה של אישה משועממת-מתוסכלת נוסח "שירלי ולנטיין" או "הגשרים של מחוז מדיסון" – פשוט אינו יכול להיכשל.
* "אני מזדהה עם הסבל הפלשתינאי מפני שאני דור שני/שלישי לשואה ויודע/יודעת מה הנאצים עוללו לאבות-אבותיי..." נושא חביב על השוליים הסהרוריים של השמאל במימסד הספרותי בישראל, כמו גם על יהודים שונאי ישראל בגולה ועל גויים אנטישמיים. אפשר גם לצוד נאצים או להיות יהודי ממוצא נאצי.
* בולמיה. אנורקסיה. פריג'ידיות. נימפומאניה. קונסטיפאציה (עצירות) כרונית.
* שחיתות במשטרה או במימסד הביטחוני, הצבאי או העסקי, המשפטי, גם שופטים יכולים להיות נוכלים. הולך טוב מאוד עם גיבור שהוא עורך-דין. לעומת זאת שחיתות במימסד הדתי, חטאיו של טוען-רבני או חיי המתנחלים בגדה וברצועה נחשבים ללא-מעניינים, וכן תאונות הדרכים, אישיותם וחייהם של נהגי משאיות המתנהגים כרוצחים על הכביש, ומרבית המחלות, אלא אם מדובר במחלה שלסובלים ממנה יש עילה להאשים את החברה והמימסד.
* המאפייה הרוסית או בעלים של כלי-תקשורת רבי-תפוצה משתלטים על הפוליטיקה, העיתונות, הכלכלה, המישפט, הכלכלה, הזנות בישראל. כדי לשרוד – הם מפילים בפלילים כל אישיות בכירה שאינה מוכנה להיות משת"פית שלהם.
* מחלת נפש של אישיות ידועה או של בן/בת זוגה, כמובן בהסוואה ספרותית הנהוגה בז'אנר הקרוי רומאן-מפתח.
* לכתוב בצורה אינפאנטילית על דמויות אינפאנטיליות ולטעון במצח נחושה שזוהי הצעקה האחרונה בספרות. חצופים יכולים גם לכתוב לגמרי מבולבל כאילו.
יש סופרים הכותבים בתשפוכת אחת, ללא חלוקה לסצינות, כדי לחסוך מקוראיהם את הצורך בקריאה ממש תוך כדי הקריאה. הם מסתפקים בסיפור של הסיפור, כמייעדים אותו למתקשים בהבנת הנקרא ולמי שמירקם ספרותי של רומאן רגיל-ביותר הוא מעבר לאופק חייהם.
* התקבלות רומאן חדש על דעת הביקורת, היעשותו לרב-מכר והשיכנוע העצמי של קוראיו שהם נהנים מספר שלעיתים הוא שטחי, משעמם וחסר-עניין, נובעים גם מכך שהסופר ו/או הספר זוכים ל"הנחה" וליחס סלחני הנובעים משיקולים לא אמנותיים. מדובר במין הפלייה מתקנת בהתייחסות לציבורים ולנושאים כגון מזרחיים, הומולסביים, שחורים, ג'ינג'ים, נשים, דתיים, שואה, דור שני לשואה, ערבים ורגשי אשמה כלפי הערבים. צירוף מבטיח במיוחד הוא רומאן שתכתוב אישה מזרחית דתית, דור שני לשואה – על אהבת גיבורתה לערבי, ויותר מסקרן – לערבייה.
* כדאי לך לדעת ולהיערך בהתאם: קוראי הרומאנים כיום הם בעיקר קוראות. טעמן קובע את רשימת רבי-המכר. לרומאן שעשוי למצוא חן בעיני גברים ("ספרות של בנים" או "ספרות של גברים" כהגדרת פרופ' יפה ברלוביץ) אבל אינו כתוב לטעמן של נשים – כמעט שאין סיכוי להיות רב-מכר.
"נשים קונות יותר ספרים מגברים," כותב אוריה שביט ב"מוסף שבועי" של "הארץ" (16.6.00), "והן פוגשות כמעט רק נשים כמוכרות בחנויות." – "יחס הלקוחות בחנות שלנו הוא שני-שלישים נשים, שליש גברים," אומרת אליענה יידוב מ"תולעת ספרים" התל-אביבית, ולדברי סיגל קמחי, מוכרת בסניף סטימצקי במעלה אדומים: "מעשרה עותקים של 'בעל ואישה' (מאת צרויה שלו), תשע [כך במקור!] קונות נשים, ואחד קונה גבר – בשביל אשתו."
פרופ' חנה אדוני, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, שהתמחתה בחקר תרבות הפנאי בישראל, אומרת לשביט שטרם נעשה המחקר שיבהיר את התופעה, אף שיש לה סימוכין במחקרים רבים.
מנחם בן (מבקר ספרותי שבלהיטותו ללגלג על ספרים אופנתיים חסרי חשיבות הוא מתקשה לעקוב אחר הספרים החשובים באמת), כותב במדורו "ספרות", במקומון "תל אביב", על רב-המכר של צרויה שלו: "כפי שאפשר להבין, חידושים גדולים אין כאן. כמעט ספר מתוכנת, אמנם מופנם ומורכב, על חיי נישואים, המציע לקוראותיו (בעיקר קוראות יהיו לספר הזה, כמובן, בין השאר משום שגברים בישראל כמעט לא קוראים ספרים)..." (31.3.00), וב"לא קוראים ספרים" כוונתו כניראה ל"לא קוראים רומאנים".
יורם ברונובסקי, ברשימתו "אהבת סופרות" בעיתון "הארץ": "זו תופעה עולמית, אך נידמה, כמו בתחומים רבים אחרים, שבישראל היא מועצמת ומרשימה פי כמה: נשים הכותבות במרץ חלוצי, בתנופה, מפיקות כמדומה את רוב הרומאנים בשוק, כותריהן ניצבים תכופות בראש רשימות רבי-המכר. וכדרך הנשים הן כותבות על הדברים האמיתיים של החיים, ובייחוד על יחסים בין בני אדם, על פי רוב משני המינים, אך גם, יותר ויותר, בנות אותו המין. אכן, הנושא הגדול הוא, כבר כמה שנים בעולם וכמה חודשים בישראל, ידידות או אהבה בין שתי נשים." (7.4.00).
במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", שואל המשורר חיים נגיד את המבקר יוסף אורן: "איך אתה מעריך את הסיפורת של שנות התשעים?"
עונה אורן: "בעשור הזה התחולל שינוי היסטורי. לראשונה בתולדות הסיפורת העברית עלה מיספר הכותבות על מיספר הכותבים. חלק מהן מנהל באמצעות הספרות מסע צלב פמיניסטי, בעידודן של מיספר מרצות לספרות נשית חתרנית. אחרות כותבות ספרות שהיא בין טריוויאלית לירודה, מתוך פזילה להצלחה מסחרית." (7.4.00).
זוהי כמובן הגזמה פרועה. ספרות טובה אין לה דבר עם מין הכותב אותה, גם לא עם גזעו ודתו. אופנות באות וחולפות אבל כמו שאומר מפיסטו במחזה "פאוסט" של גיתה: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!"
* זמן הווה זמן עבר. יש רומאנים וסיפורים, שבהם השימוש העקבי בזמן הווה בלבד מעניק למסופר עוצמה רבה. הקורא חי את זמן העלילה, ואילו הסופר מתחייב שכאילו כל מה שיתואר בעמוד הבא והלאה – טרם התרחש כלל, כמו שטרם התרחש ברגע הבא בהצגה או בקולנוע. כתבתי כך ספרים אחדים: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993), "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (ידיעות אחרונות, 1994) ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (עם עובד, 1998).
השימוש בזמן עבר הוא השגור ביותר בפרוזה. יש בו יסודות של מוחלטות, של עדות ושל היגיון – אני מספר על מה שהיה, ומה שהיה לא קורה עכשיו. בשני הרומאנים האחרונים שלי, "שלוש אהבות" (אסטרולוג, 2000) ו"המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) – חזרתי לכתוב בזמן עבר מאחר שהמספר הוא-עצמו מעין סופר או כרוניסטן המתאר תקופות מרוחקות.
אלה היו החלטות מאוד טכניות ולגמרי לא ספונטאניות, ששמרתי עליהן בעקביות לאורך כל יצירה.
* מצא לך סנדק. סנדק ספרותי יקבע לך בשוק ערך גבוה גם אם אין לך. סנדק מו"לי יפיץ את ספרך באלפי עותקים, יעזור ליצור רושם שכתבת רב-מכר גם אם ספרך אינו קריא ביותר או מטופש או מפוטפט, ואתה תעבור ממעמד הסופרים המדוכאים, שעותקי ספריהם כמעט שאינם מצויים בחנויות, למעמד הסופרים המדכאים, שעותקי ספריהם ממלאים ערימות ומדפים, מקשטים כטאפט חלונות-ראווה, ואינם מותירים מקום לאחרים.
לעיתים מתאחדים שני הסנדקים בדמות אחת.
זאת ועוד –
ראוי להיצמד לעלילה פשוטה.
לשתיים-שלוש דמויות ברורות ושונות זו מזו –
לפחות אחת מהן היא צעירה יפה וחושנית, ג'וליה רוברטס של הספרות.
להישאר במסלול המרכזי של העלילה ולא לסטות לעלילות-ביניים.
סיפור בגוף ראשון משכנע מאוד.
לכתוב על מה שנידמה לכולם שכולם מכירים. "זה ממש קרה לי" או קרה למישהו שאני מכיר או קורה עכשיו, בדרך-כלל בתל-אביב.
ליצור בפרובינציה תחושה שכל מה שקורה בספר הוא משהו-משהו – החיים הפרועים והמעניינים מתרחשים רק בעיר הגדולה, ואליהם אפשר להתקרב באמצעות הקריאה.
כל מה שלא הצלחת לעצב בחיי הגיבורים מוטב להשאיר כתעלומה וכמיסתורין מאשר להדביק לו הסבר צולע.
ליצור בספר רושם של הסוואה קלה לדמויות קיימות שאו-טו-טו תובעות את הסופר למישפט דיבה.
להאשים את המדינה, לא חשוב במה, ולכתוב שפעם היה יותר טוב, אפילו שזה שקר. מומלץ גם ללכלך קיבוץ.
לא לשכוח את נתב"ג.
לא לשכוח את האנושי.
לא לקרוא את דוסטוייבסקי או את ברנר כדי שלא להיחשף לספרות טובה. גם אין צורך לקרוא את קפאקא, אפשר להסתפק באתגר קרת.
לזרוק שמות של מפורסמים בארץ ובעולם, להפגין ידע ביינות, בבישול צרפתי (הרוצה להתאבד ישבח גפילטע-פיש ויין הוק), בערים זרות, בנופים לא-ישראליים ובעיקר במסעדות יקרות ובלהיטי מוסיקה הנחשבים פופולאריים באוזני הצעירים.
להציב מתחילת הרומאן סיטואציה שכל המסופר בו נובע ממנה, ולסיים בהתפתחות עלילתית שכל המסופר בו חתר לקראתה.
לתאר רגשות עזים.
לוותר על פרס נובל. סופרים רבים נוטים לרסן את כתיבתם כדי שלא לפגוע בסיכוי שלהם לזכות בפרס. בשפה עממית קוראים לכך סירוס עצמי. בשערו האחורי של מקומון "העיר", שבו קשה לדעת אם הציטוט אמיתי או מומצא, נכתב בשם בריאן אינו: "רוב האמנים מפחדים מהכישרון של עצמם."
לשתות מיץ תפוזים טרי.
לכתוב בצורה פשטנית כך שרוב הקוראים יחושו עצמם חכמים ממך.
לכלול תיאורים חושניים אך לא מפורטים מדי, תיאורים המותירים טעם של עוד שלעולם לא יתואר בספר כי –
3. לא להגזים בסקס!
בניגוד לדיעה המקובלת, רומאן ארוטי או פורנוגראפי אינו מתכונת המבטיחה רב-מכר, מכל מקום, לא בישראל.
חרף הפתיחות-כביכול והאווירה של "הכל מותר" – אפשר להבחין בצביעות רבה בהתייחסות לסקס מצד הוצאות הספרים הנחשבות ל"מכובדות". גם בקרב הקוראים שורר קנה-מידה כפול ומכופל ("דאבל סטאנדארט") וגם צדקני בכל הקשור לפעילות המינית בספרות הבידיונית. אמנה כללים אופייניים אחדים, שניתן למוצאם גם בהתייחסות לסרטים:
* כלל ראשון: סקס שאני כותב הוא ארוטיקה. סקס שהזולת כותב – פורנוגראפיה.
* כלל שני: סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בקולנוע ובספרות נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה.
כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל. אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט ארוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער.
סימון דה-בובואר כתבה באחד מספריה כי את הדברים החשובים ביותר שיש לה לומר היא שמה בפי גיבוריה כאשר הם נמצאים יחד במיטה, כי הרגעים האינטימיים הללו נחרתים על לוח-ליבו של הקורא.
* כלל שלישי: הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בהשמחה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור ארוטי בוטה הנחשב "ספרות של בנים", ואשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראות של רבי-המכר, בדרך-כלל מתעבות אותו.
* כלל רביעי: כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה.
כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית.
כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו.
לדוגמא: הרומאן הצרפתי "סיפורה של O" (1954) מאת פולין ריאז' הוא הזייה שכלתנית ופורנוגראפית-בתכלית, שעיקרה משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן. אילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה לספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי עד כדי כך שבמהדורתו העברית (הקיבוץ המאוחד, 1999) נוספו על ההקדמה המקורית של ז'אן פולאן עוד שני מאמרים מלומדים תוצרת הארץ, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו בחשיבות שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. נקל לשער כיצד היו קוטלים ספר פורנוגראפי כזה אילו נכתב בידי סופר עברי בן-ימינו!
4. ערך הדיפדוף בו
הקורא הרגיל אוהב לרוץ בספר, ואם הוא מתעכב, אזיי להנאתו ולא משום שהטקסט אינו ברור או מייגע, אלא אם כן הוא הקורא שנהנה רק מרומאנים ומסיפורים שמפאת חשיבותם הרבה קשה לקרוא בהם ואפשר להסתפק בשלושים העמודים הראשונים.
לכן כדאי לפתוח זיח כל אימת שהתוכן מחייב ומאפשר זאת, ולתת דיאלוגים בשורות נפרדות, ואפילו קצרות, כדי שכבר בדפדוף ייראה הדף של הספר או של הסיפור לא דחוס מדי, ויעורר רצון וסקרנות לקרוא בו.
הקורא הרגיל מעדיף לקרוא אותה כמות טקסט על פני מיספר רב יותר של עמודים מרווחים, מאשר בצפיפות. מכוח העצלות הטבעית שקיימת באדם – הוא אוהב לפגוש עמודים שיש בהם הרבה שורות קצרות וכתמי-נייר לבנים, הדבר מעניק לו הרגשה שהוא רץ בקריאה. לפעמים הדיפדוף קובע את גורל הסיפור או הספר – אם יקרא בו ואם יקנה אותו.
מומלץ, כהכללה גסה (וכמעט אידיוטית) לשמור על פרופורציות של:
שליש תיאור
שליש דיאלוג (דיבור ישיר)
שליש התייחסות (מחשבות, מסקנות, הרהורים על, הגות וכדומה).
זאת כדי שמתכונת העמוד בספר, או בכתב-היד – תהא מושכת את העין וגם קלה לקריאה ומגוונת.
כדי להקל על הדפדוף וההתמצאות בספר מומלץ לחלק אותו לפרקים. ואם אפשרי, מבחינת סגנון הספר, לתת שמות לפרקים. שמות הפרקים יודפסו בתחילת הספר וינוסחו כך ששיטוט עין הקורא עליהם יטרים את המצפה לו ברומאן-עצמו.
בשום אופן לא לכלול מבוא לספר. לא להתנצל. לא להסביר. מיד אחר "שמות הפרקים", יתחיל הטקסט עצמו (בעמוד הלא-זוגי), וראוי לו שיתחיל באקורד חזק כמו סימפוניה של בטהובן.
5. משלוחים ואכזבות
אם לא פנו אליך ולא ביקשו ממך לשלוח את הסיפור או הרומאן, ואם אינך מכיר אישית את העורכים – רצוי לצרף לכל משלוח מעטפה מבויילת עם כתובתך. אמנם, בעידן המחשב אין זו בעייה להוציא עותק נוסף, ואין צורך לצלם כתבי-יד או להקלידם בכמה העתקים עם נייר קופי במכונת-הכתיבה. מעטפה מבויילת מגבירה את הסיכוי שיענו לך, אם כי יש עורכים שזורקים לסל גם אותה. אם תכתוב כתובתך עליה, לפחות לא יוכלו לעשות בה שימוש אחר.
לעיתים אני מקבל כתב-יד לחוות-דעת. לאחר שאני קורא אותו, וכותב ושולח את חוות-הדעת בדואר לכותב, כדי שילמד אותה וניפגש לשיחה – נעלם הלה כלא-היה, ומותיר בידי כתב-יד של מאות עמודים. הוא כועס על כך שכתב-היד לא מצא חן בעיניי, ויותר זול לו לוותר עליו מאשר לשלם לי את שכר העבודה שהשקעתי בקריאה ובכתיבת חוות-הדעת על ספרו.
אין לשלוח כתב-יד של סיפור או ספר לשני מקומות ויותר בעת-ובעונה-אחת, אך לאחר זמן ניתן להודיע למקום הראשון כי בגלל השתהותם במתן תשובה, אתה שוקל לשלוח את כתב-היד למקום אחר. שאלת-הבהרה טלפונית רצוייה, למנוע אי-הבנות וכפילויות. יש עורכים בהוצאות הספרים שמחזיקים אצלם חודשים ארוכים כתב-יד, הם אינם מתכוונים להדפיסו אך חוששים פן הוצאה אחרת תוציאו לאור ויתברר שהיתה זו הצלחה מסחרית.
כאשר מדובר בכתב-יד של ספר, ובהוצאת ספרים, אין לשלוח כתב-יד באופן סתמי, אלא יש לשלוח קודם מכתב קצר על אודותיו, ולשאול אם יהיו מוכנים לקבלו לקריאה. כתבי-יד גדולים אפשר למסור אישית בהוצאה ולא לשלוח בדואר, ורצוי, בבוא היום, גם לחזור לקחתו באופן אישי.
רוב העיתונים ומרבית כתבי-העת אינם נוהגים, לקראת פירסום, לשלוח את הנוסח הערוך של כתב-היד לביקורת המחבר, ואפילו לא את ההגהות. הדבר גורם לא מעט אכזבות לכותב גם כאשר סיפורו נדפס סוף-סוף, והנה הוא שונה לגמרי. מצד שני, אם העריכה טובה – יש בכך שיעור טוב לכותב המתחיל, וחבל להתרגז.
הדרך היחידה להתגבר על צרה זו של עריכה היא לכתוב ולהגיש סיפור ורומאן כך שכמעט שלא יהיה צורך לערוך אותו ולהתקינו-לדפוס. יכולת זו נדירה ביותר גם אצל סופרים מובהקים ומקצועיים.
שונה הדבר, כמובן, בהוצאת ספר. המחבר עובר על נוסח העריכה עוד לפני ההורדה לדפוס, וכן הוא חייב, על פי ההסכם עם ההוצאה, לקרוא את ההגהות. בדרך-כלל הוא רשאי לשנות עד 2% מהיקפו של הסדר. מעבר לכך – נתון הדבר למיקוח עם הוצאת הספרים, שעורכיה אינם ששים לתיקונים רבים מדי.
לסיפורים קצרצרים בני שלושה-ארבעה עמודים יש סיכוי טוב יותר להידפס בעיתון, בגלל אילוצי שטח. סיפורים קצרים שהיקפם כעשרה עמודים, וארוכים בני עשרים ושלושים עמודים ויותר – מתאימים לקובץ סיפורים כי יש בהם נשימה ארוכה יותר לקורא, אך קשה למצוא להם במה פריודית, בייחוד קשה הדבר לסופר מתחיל. היו שנים שבהן מוספים ספרותיים, רבעונים וכתבי-עת ספרותיים פירסמו סיפורים רחבי היקף, אך מיספרם והיקפם של הביטאונים הצטמצם, וכיום לבד מהשתתפות בתחרויות הסיפור הקצר קשה לסופר מתחיל למצוא במה לסיפוריו ולהיות מוכר כסופר בטרם הוציא לאור את ספרו הראשון.
זו אחת הסיבות לתופעת הסופרים הנוצרים חדשות לבקרים "יש מאין". אתמול לא שמעת עליהם, טרם ראית בעיתון סיפור שלהם, והיום ספרם החדש מופיע במודעות-ענק על פני עמוד שלם. בטרם עמדו במיבחן הביקורת או הקהל הם כבר מוצגים כסופרים בעלי כישרון מדהים.
לרומאן, אפילו בינוני, אפילו של סופר מתחיל, יש סיכוי טוב יותר שתימצא הוצאת ספרים מאשר לקובץ סיפורים, אפילו רמתו בינונית עד טובה, ואפילו כתב אותו סופר ידוע, שאין לזכותו רבי-מכר קודמים.
עם זאת צריך להאמין כי טובים סיכוייו של כתב-יד מעניין, שיש בו התפרצות עזה ומשכנעת, אפילו הוא זקוק לעריכה יסודית – מסיכויי כתב-יד ערוך ואפילו מותקן-לדפוס – אך חסר כל עניין, כל טביעת-אצבעות מקורית ואש פנימית.
6. עטיפה ועטיפה אחורית
עטיפה קדמית או שער הספר, וכן עטיפה אחורית, או שער אחורי, קובעים לא במעט את הצלחת הספר, לפחות בשבועות הראשונים להפצתו.
ציור העטיפה מושך את עין המסתכל ומפתה אותו לקחת לידו את הספר ולעלעל בו, ואילו הטקסט על העטיפה מאחור הוא כמו "פרומו" לסרט או לתוכנית טלוויזיה.
המאפיינים המומלצים לעטיפה הקדמית הם:
א. שמך ושם הספר בחלק העליון, באותיות ברורות וגדולות, על רקע לבן או צבעוני ובלבד שאינו מטשטש אותן. שם ההוצאה פחות חשוב. אל תיתן לשום עימוד "אמנותי" אחר לבלבל אותך.
ב. בציור השער צריכה להיות לפחות דמות אחת של בחורה מושכת, רצוי עירומה-למחצה. עירום מלא מותר רק אם נלקח מתמונה של צייר ידוע, אחרת יחשבו שכתבת ספר פורנוגראפי ולא יקנו אותו, מאותה סיבה שאף אחד לא הולך עם קלטות פורנו חשופות ברחוב.
ג. אל תיתן לגרפיקאים להשתולל על חשבון ספרך בציור מופשט, סמלי-כביכול, אימפרסיוניסטי או אכספרסיוניסטי, שעשוי להיות נפלא אך מקומו במוזיאון. אל תתפתה לכתמי צבע, לרושם ולאווירה אסתטית. השתדל שהעטיפה תורכב מעיבוד צבעוני נכון של ציורים, רישומים וצילומים. השימוש במחשב מציע אפשרויות נהדרות. ככל שהעטיפה יש בה יסודות יותר תיעודיים, ארציים ומוחשיים – כן גוברת האמינות של המסופר ברומאן.
בעטיפה אחורית אפשר לכלול שלושה סוגי טקסט:
א. איפיון קצר ומעורר סקרנות של הספר. אפשר לשלב גם ציטוט מעניין מתוכו.
ב. מישפטים קצרים על הספר מאת סופרים ומבקרים שקראו אותו לפני צאת מהדורתו הראשונה. במהדורות הבאות כבר אפשר לצטט מתוך ביקורות מודפסות.
ג. פרטים ביוגראפיים על הסופר וספריו הקודמים וגם תצלום, אם כי לא הכרחי.
כדי להכין עטיפה אחורית מוצלחת צריכים הסופר-עצמו ועורך הספר להיות שותפים מלאים להכנת הטקסט.
המשך יבוא