חיים רק פעם אחת

מחזה ובימוי: אייל נחמיאס

משחק: גאיה טראוב

במשך שעה תמימה, שבמהלכה שמרו בני-נוער על האזנה דרוכה, ללא כל הפרעות, גילמה גאיה טראוב את דמותה של צעירה בשם דניאל ותשע דמויות נוספות, כשהיא משנה מעט טון דיבור, תנוחות גוף, תסרוקות ואביזרים בודדים, כדי לעבור מדמות לדמות וממצב למצב.

בקסם אישי ובכישרון מגוון של משחק, תנועה וזמרה, מעבירה טראוב לקהל הצעיר סיפור מהחיים, שיכול להיות סיפור של כל אחד מהם: מדובר בהצגה על זוג צעיר בעיצומו של רומן לוהט ורגיש, שחייהם עתירי בילויים והרפתקאות, בנוסח הבילויים של בני הנעורים של ימינו: שהייה עד שעות הלילה הקטנות ושתייה בברים ובמסיבות, טיולים בכבישי הארץ, בדרך כלל ברכב של אחד ההורים, ואי-הקפדה על "אם שותים לא נוהגים."

אחת הנסיעות הליליות של בני הזוג הסתיימה בתאונה קטלנית. החבר לחיים של דניאל מאושפז לאחר ניתוחים בבית לווינשטיין וספק אם יוכל לשוב וללכת, וזוג צעיר – הורים לילדה – שעמם התנגשה מכוניתו, נהרגו בתאונה. יחס עם זגוגיות המכוניות שנופצו – ובהצגה הוקלטו צלילי נפץ מעין אלה בווליום ריאליסטי לחלוטין – התנפצו חלומות בני הזוג על נישואין, ילדים וכל השאר.

טראוב היא צעירה מקסימה, חיננית, ומעבירה לקהל הצעיר כל דמות ודמות, כל מצב וכל רגש בתבונה ובעדינות, ויחד עם זה באנרגיה מתפרצת. הצגה מומלצת, בנושא אקוטי.

טיפול שורש

יצירה ומשחק של פנינה רינצלר

בימוי: נטלי תורג'מן

פנינה רינצלר היא שחקנית שעיצבה לעצמה קריירה בימתית מגוונת, התואמת הן את שלל כישרונותיה והן את הצורך להתפרנס מעבודה תיאטרונית חוץ-ממסדית. רינצלר היא שחקנית, זמרת, ליצנית, מנחה סדנאות תיאטרון ועוד. מיגוון כישוריה בא לידי ביטוי ביצירתה "טיפול שורש", יצירה נועזת, שכדי להביאה לידי ביטוי מילולי ובימתי נזקקה האמנית, ללא ספק, לטיפול שורש עצמי ברמה עמוקה ואמיצה. רינצלר מספרת את סיפורה האישי כילדה שעברה חיים לא קלים, בלשון המעטה, בקרב משפחתה הגרעינית, אבל ההצגה לא נושאת אופי של וידוי ישיר, אלא משתמשת בדימויים תיאטרליים עתירי השראה, ובסגנון משחק קברטי, שבמסגרתו פונה השחקנית ישירות אל הקהל ולעתים מערבת אותו באופן פיזי בהצגה.

ההצגה נפתחת במעין חגיגת ט"ו בשבט, כשהקהל נכנס ומתיישב במקומותיו לצלילי השיר "כך הולכים השותלים". על השולחנות הוצגו עציצים שיש להשקותם, והשחקנית עצמה נתונה במעין בגד-עציץ ומשקה את עצמה (ממש, עד כדי הירטבות), במהלך ההצגה. הדימוי החזק ברור, והולך ונעשה ברור במהלך ההצגה: זו ילדה שבלית-ברירה מגדלת את עצמה, משקה את עצמה, ומתפתחת לפרח מלבלב למרות נקודת המוצא הנמוכה-יחסית של חייה.

בין השאר נרמז בטקסט ובהתנהגות של רינצלר על בעיות אכילה, בעיות בדימוי הגוף, וחוויות של גילוי עריות במשפחה. למרות שההצגה נועזת ומזעזעת דיה, לטעמי – אילו העיזה רינצלר לחשוף את נושא העריות עוד יותר, המחזה היה שלם יותר ונוגע בתופעה שלא מרבים לעסוק בה, למרות קיומה.

סבתא

אנסמבל "פרסונה", בתיאטרון היהודי-ערבי

בימוי: טיירי מורל, נלי עמר

זוהי הצגה שמעבירה סיפור משפחתי שבמרכזו סבתא שאיבדה את קולה ואת כושר הדיבור שלה, לאחר שכילדת שואה צוותה על-ידי מי שהסתירו אותה מהנאצים לא להשמיע קול. היא הקימה משפחה, בנים ונכדים, וקולה חוזר אליה בעקבות חוויה מרגשת, ממש לקראת סוף ההצגה. בהתאם לעובדה שהסבתא נטולת כושר דיבור, גם ההצגה מתבססת בעיקר על שפת גוף וכושר גופני מעולה של כל השחקנים – במיוחד של השחקנית הראשית, רותם נחמני, שעוברת בווירטואוזיות מדמות הסבתא בגיל הקשיש להבזקי הזיכרון המתוארים במחזה, של נעוריה ושל ילדותה.

ההצגה דורשת מהקהל, הן הצעיר והן המבוגר, כושר ריכוז מעולה כדי לפענח את שפת הגוף ואת הדימויים שנוצרים על-ידי הבימוי הכוריאוגרפי. בהצגה שבה נוכחתי שמעתי ילדים לא מעטים שואלים את הוריהם מה מתרחש בעלילה. אילו נוספו קטעי מלל המתארים את השתלשלות העניינים, אפשר היה לעקוב בפחות מאמץ אחר המתרחש.

משחקי ילדים

מילשטיין הפקות

גם הצגה זו (כמו "חיים רק פעם אחת" ואחרות), מתבססת על טקסט שמשקף, כמעט אחד-לאחד, את הווי בני הנוער, את סגנון הדיבור שלהם וסגנון ההתנהגות שלהם. הפעם הנושא הוא השימוש ברשתות החברתיות. שימוש שיש בו ברכה וקללה. במרכז העלילה – נער חדש בבית-ספר תיכון, נער מזן ה"חנונים": תלמיד מצטיין, מוסיקאי, רגיש, מעודן. על מנת להתקבל על-ידי חברת הנערים, מוצע לו לגנוב שאלון של בחינה עבור שני תלמידים שמתעללים בו, נפשית וגופנית. מובן מאליו שהנער הרגיש והפגיע מעביר לצידו את הנערה "של" אחד מהנערים המתהוללים ומתעללים, ומובן מאליו שהעונש לא יאוחר לבוא: השפלה באמצעות הרשת החברתית. התאבדות של הנער היא רק צעד נוסף בדרך אל תחושת האובדן והאבדון שלו, ואל התובנות של הנערים בהצגה (ובקהל).

בתום ההצגה הנחה אחד מיוצרי ההצגה – רודריגו גונזלס, ועובד סוציאלי וקב"ן בצה"ל, ערן שי, דיון על אודות הרשתות החברתיות. נכחתי גם בדיון, שלדעתי הוא חלק אינטגרלי מההצגה, ומומלץ ללוות תמיד את ההצגה בדיון מעין זה.

הנון של ראש העיר

תיאטרון החאן, ירושלים

שמו של המחזאי, יוסף בר-יוסף, מעורר סקרנות לקראת הבכורה של מחזהו החדש. אלא שכגודל הציפייה, גודל האכזבה. וזוהי ה"עלילה": אל משרדו של ראש העיר ירושלים (המשוחק היטב על-ידי אריה צ'רנר, כשהמודל של טדי קולק המנוח בולט מאוד הן בלבושו והן בהתנהלותו), מתפרץ אליעזר דוד ירדן, אב שכול, אדם דתי, ובין השניים מתנהל ויכוח עקרוני לאורך המחזה כולו, ולכן – לאורך ההצגה כולה. הימים הם טרום מלחמת ששת הימים. על מצבה קונקטיבית [?] לזכר נופלים במלחמות קודמות (וביניהם בנו של האב השכול), נכתב "נזכור את הנופלים..." – כלומר כל אזרחי ירושלים זוכרים, ואולי כל עם ישראל. האב השכול (בגילומו של יוסי עיני, אף הוא משחק היטב) סבור שרק אלוהים לבדו יכול לזכור, ומפציר בראש העיר ירושלים לשנות את ה-נ' ל-י'.

סוגייה שהיתה יכולה להסתכם בדיון לא ארוך במיוחד ב"פופוליטיקה", או במאמר פובליציסטי או שניים (של שני הצדדים), בני 700 מילה לכל היותר –  נמתחת מעל בימת ה"חאן" לאורך שעה ועשר דקות, כשאל שתי הדמויות המרכזיות נוסף מנחה מגוחך של ספק תחרות מלכת-יופי שהסתיימה בזמן המחזה ונותרה עלילת חוץ-במה מופרכת.

לשם מה היה צריך לגייס את כישרונותיהם של במאי מוכשר כרוני ניניו, שחקנים שאת שמם כבר הזכרתי, יוצרים נוספים מתחומי המוסיקה, התאורה, התפאורה והתלבושות? אילו זה היה אפשרי, הייתי ממליצה ל"חאן" להחזיר את המחזה ליוצרו, לעבות את דמותן של הנפשות הפועלות המרכזיות, לבטל את תחרות מלכת היופי המיותרת, ולהעניק למחזה מימד נוסף של דרמה אנושית – על חשבון התנצחויות תיאולוגיות החוזרת על עצמן שוב ושוב עד לזרא.

סמירה

עמותת התיאטרון הפתוח

ענת ברזילי היא שחקנית מוכשרת, שמסוגלת לשחק בהצלחה בקומדיה ובדרמה. לאור הניסיון הנוכחי, כמחזאית של "סמירה", איני בטוחה שכישרונה כמחזאית זהה לכישרון המשחק שלה. הרעיון ליצור מחזה ליחיד על בסיס אישיותה וניסיון חייה של שאהידית כבת 50, ערבייה מוסלמית, לפוצץ עצמה בבית-קפה ו"להרוג יהודים", ובמיוחד לאור אי-הצלחתה במשימה, הוא רעיון שמאפשר לכותב דרמה מנוסה להגיע למעמקי הנפש והתודעה של דמות יחידה על הבמה, לחפור עמוק ולהוציא מהמכרה יהלומים. ענת ברזילי כתבה תפקידים נוספים, לכמה וכמה שחקנים שצולמו לסרט וידיאו, והם מגלמים שלל דמויות: אחותה של סמירה, אימה, בעלה, אשתו השנייה של הבעל, סטודנט שעימו הייתה לה פרשייה רומנטית, וחוקרי שב"כ. כל השחקנים מנסים לומר דברים במבטא יעני-ערבי, מי בהצלחה גדולה יותר ומי פחות. חוקרי השב"כ מרעימים בקולותיהם לאורך כל ההצגה, אפילו לא מנסים להיות לפעמים השוטר הרע והשוטר הטוב, ואוזניים רגישות בקהל נלאות משמוע את הצעקות. (על פי עדות של מקורות מוסמכים, אפילו למען גילוי נאות של האמת – לא כך חוקרים בשב"כ, ולא כך מצילים מאסירים ביטחוניים את הפרטים הנחוצים. ריכוך של הקול והתיידדות מזוייפת משיגים לא פחות...)

הטקסט ששמה ענת ברזילי בפי הדמות בשר-ודם שהיא עצמה מגלמת על הבמה, מתרכז יותר מדי בנימוקים תיאולוגיים, ב"קולות" ששמעה הדמות, ולא במסכת חייה האומללים עם סביבתה הדתית, הפטריארכלית. כאשר האלמנטים הללו כן מובאים לאוזני ולעיני הקהל, ההצגה מתרוממת לגבהים שהייתה יכולה להמריא אליהם אלמלא סרט הווידיאו, ובסיוע כתיבה מעמיקה יותר.

איש ואשה אחת

אנסמבל הרצליה ותיאטרון חיפה

כדרכה באמנות התיאטרון, מאתגרת הבמאית אופירה הניג את קהלה בכמה וכמה מישורים: ראשית כל – בהקשבה דרוכה ומרוכזת ליותר מעשרה סיפורים שונים, בנושאים שונים. הסיפורים מובאים מפי עשרה שחקנים מצויינים הנעים על הבמה בחופשיות, מדברים את הסיפורים בטון שנע בין דיבור טבעי למשחק דרמטי. את הסיפורים ליקטה הניג יחד עם צוות מסייעים מתוך השפע העצום שסופר במרחב הסובב אותנו, במזרח התיכון, סיפורים מאוצרות יהודיים של יוצאי ארצות ערב, וסיפורים ערביים.

תהליך המיון והניפוי, כפי שכותבת הניג בתוכנייה המקורית שהופקה להצגה, היה ממושך ומעמיק, וככל שנחשפה יותר לעולם הסיפורים כך נכבשה לו. במרכז הבמה היפהפייה ניצב עץ אייקוני, גזע דקיק ושני ענפים – מעין מזלג עצי חשוף. מלבד השחקנים נמצאות על הבמה גם כמה בובות שעיצבה אירנה גלוזמן. בשמאל הבמה שולחן אוכל ומטבח מאולתר, שבראשו עומד השחקן סלים דאו, שממלא תפקיד של טבח ושחקן, ומכין ארוחה שאליה מסבים השחקנים בתום ההצגה. כי מה נכון יותר לסיום ערב של מספרי סיפורים אקזוטיים, אנושיים, אם לא ארוחה בצוותא?

התוכנייה, שמבחינתי היא פרויקט משלים להצגה עצמה, היא פלטפורמה שעליה מספרים יוצרי ההצגה את סיפור חייהם ומשפחותיהם בקיצור נמרץ, ובדימיוני יכולתי לשמוע אותם על הבמה, משוחקים על-ידי היוצרים, וההצגה הייתה מעניינת לא פחות מזו המוצגת, ואף נגישה יותר.

ייתכן שכוח הריכוז שלי בהצגה לא היה במיטבו, ייתכן שקשה מאוד לקלוט שפע כזה של סיפורים בערב אחד. שיחות שניהלתי עם כמה מהצופים שחזו בהצגה באותו ערב שבו חזיתי אני, דיווחו על רמה דומה של קליטה וריכוז. הייתי שמחה מאוד לו התוכנייה הייתה כוללת את הטקסטים המלאים של הסיפורים כולם.

חוטאים

בתיאטרון הקאמרי, במסגרת "אנסמבל עתים", בניהולה האמנותי של רינה ירושלמי

לקראת סופו של המחזה, שכתב וביים יהושע סובול, מפטירה הגיבורה הראשית אל דמות הגבר שבהצגה, מילים נוקבות על פחדם של הגברים ממיניותה של האישה, מתשוקתה, מחירותה, ממאווייה לממש את אהבתה ללא מעצורים, ללא חסמים. האישה במחזה חיה במרחב המוסלמי-דתי, והיא העיזה לאהוב סטודנט שלה, גבר נשוי וצעיר ממנה. על כך היא נועדה לסקילה בידי הקהילה האופפת אותה, ואהובה הצעיר מלקט את האבנים ואמור להטיח בה את האבן הראשונה.

על הבמה של אולם נחמני בתל-אביב הוקמה במה קטנה נוספת המייצגת ערימת חול, ובה בור עמוק שבו ניצבת האישה (השחקנית אייר ולפה). הגבר הצעיר (השחקן אייל צ'ובן) מתרוצץ כל העת סביב האישה השקועה בבור, שתחילה ראשה מכוסה בברדס, ולאחר הפצרות האישה הברדס מוסר ואנו יכולים להתבונן בפניה הנאים של וולפה. לקראת סיום המחזה אנו חוזים בקטע קצר, מעין פנטזיה, כשהאישה יוצאת מבור הקבר שלה, מגלה את מחלפות ראשה ומרקדת מעין ריקוד בטן מאופק לעיני הגבר הצעיר – קטע שכנראה נועד להמחיש לנו את מערכת היחסים הארוטית שהתקיימה בין המורה לאנגלית הבוגרת והבשלה, והסטודנט הצעיר, חטוב הגוף. קטע מיותר לחלוטין, שכן באמת ובתמים הקהל יכול לדמות את הסיטואציה הזו בעצמו, וייתכן שאף בצבעים עזים הרבה יותר...

וזו אחת הסיבות לכך שהצד הבימתי של המחזה, שכאמור – בוים על-ידי מחברו – לוקה מאוד בחסר. אייר וולפה ניחנה אומנם בעוצמה נשית, אך לא ממש מספקת כדי להעביר במשחק כמעט ללא תנועה, בקולה בלבד ובהבעת-פנים לא גלויים לגמרי, את המעברים החדשים שבמחזה, מהבעת זיכרונות של תשוקה עזה ורכה חליפות, למבעים של זעם, חרדה והתחשבנות של לפני המוות בסקילה. אייל צ'ובן אולי עושה ככל יכולתו, אבל התפקיד שהועיד לו סובול אינו יכול למצות את יכולתו של שחקן צעיר, מוכשר ככל שיהיה. הבימוי של המחזאי לא עושה חסד עם מחזהו, שבהפקה אחרת יכול היה להיות מרתק הרבה יותר.

המלבוש

תיאטרון תאיר

מחזה ובימוי: אודי בן-סעדיה

המכנה המשותף של שלושה הסיפורים של עגנון שאודי בן-סעדיה קיבץ לערב תיאטרוני אחד, הוא מצבו הקיומי של האדם, המצוי תדיר בתחושה של חסר וחסך, ושל אי שביעות רצון. האדם שתמיד נדמה לו כי אילו היה חי במקום אחר, בזמן אחר, עם בן/ת זוג אחר/ת, נסיבות אחרות, מצבו היה טוב יותר. משום כך, נראה לי שהיה מתאים יותר לקרוא לערב כולו על שם הסיפור "עם פטירת הצדיק", הכלול בערב, ולא על שם הסיפור "המלבוש" (הסיפור השלישי הוא "מעשה העז").  שכן בסיפור "עם פטירת הצדיק" מועבר המסר האנושי האופן הברור ביותר: אדם שנקלע במקרה להלוויה של צדיק, רוצה בכל מאודו להתקדם ולהגיע לשורה הראשונה של המלווים, למען יראה וייראה...

אודי בן-סעדיה, המעבד והבמאי, שמרבה לעסוק ביצירתו של עגנון, הותיר את לשונו של עגנון לאורך כל משך ההצגה, והחליט לא להסתפק בכך ובמשחקו הטוב של של ישי מאיר, אלא להוסיף לשחקן פרטנר, המוסיקאי נדב רובינשטין, שאף מנגן בצ'לו לצדו של השחקן. יש בכוחה של מוסיקה לפרש תחושות סמויות ומעמקי רגש, ולכן יש טעם בשיתוף ממד מוסיקלי לממד הטקסטואלי והתיאטרוני. בהצגה שבה צפיתי האיזון בין צליליו של המוסיקאי לבין קולו של השחקן לא היה מנותב היטב: הצ'לו השתלט לא פעם על החומר הנשמע, והיקשה על קליטת הטקסט, שבשל הרמה הגבוהה של השפה גם כך הוא לא קל לקליטה.

אורלי

מועדון צוותא

השחקנית יעל זיגדון מבצעת בקסם אישי רב ובכישרון את דמותה של הילדה אורלי, שמגיעה לישראל עם הוריה באמתלה שזהו טיול שיימשך שישה חודשים. מסתבר שההורים הערימו על הילדה, הם נקלטו היטב בעבודה – אם כי שונה מעיסוקם בפריז, והילדה המאוכזבת מנסה לחזור לבדה לפאריז. ללא הצלחה, כמובן.

המחזה של עדו סתר מבקש להציג לקהל הילדים (גילאי 7+) את קשייה של עולה חדשה בישראל, נוכח קשיי שפה, מנטליות, היקלטות בחבורת ילדים חדשה ונמרצת בנוסח ישראלי. המחזה שוזר למסכת ההתערות של אורלי גם ידידות עם ילדה שאף היא עלתה מפאריז, וכבר התאקלמה, וידידות עם ילד בשם אלון, שתחילה – איך לא, מתנכל לילדה החיננית, ולאחר מכן מחזר אחריה.

הבמה שעוצבה על-ידי אופיר צויבל מורכבת ממכלי קרטון בגדלים שונים, המשמשים בתורם רהיטים, כיסאות בבית-קולנוע, אריזות של בגדים ועוד. אביזר נוסף המככב על הבמה היא מזוודה גדולה, שגם היא מחליפה זהויות: פעם ילקוט בית-ספר, ופעם מיטת-נוער...

המחזה מסתפק במעט מדי כדי לחדור לעולמה של ילדה נקלטת בחברת הילדים הישראלית. מעט מדי על רגשותיה, מחשבותיה, מעט מדי על היחסים עם הוריה, עם מורתה, עם ילדים נוספים פרט למעטים שמוזכרים במחזה. אבל על כל אלה מחפה משחקה שובה הלב של יעל זיגדון.

אמא שלו

תיאטרון "בית לסין"

הדמות המרכזית במחזהו של איוון בלאסי, אישה גרושה ואם לשני בנים, מתמודדת עם דרמה משפחתית קשה: בני מואשם באונס של שלוש סטודנטיות, והוא מועמד למאסר בעוון חטאו. פרט זניח במחזה הוא, שהאם היא יהודייה מטורונטו, קנדה, ובמהלך המחזה, המתרחש בימי החנוכה, מדליקים את הנרות. הפרט הזה לא רק זניח, הוא גם מיותר, ואינו מקדם או מעכב את העלילה ולו בשמץ.

הן המחזאי והן הבמאי, רוני פינקוביץ, לא נותנים לקהל מנוח, וכתוצאה, גם אסי לוי – שחקנית איכותית מאוד, אומנם מחזיקה את המחזה על כתפיה, אבל מעמיסה על הקהל מתח ועומס רגשי רב מדי. אין רגע דל, אין מנוחה. אין אתנחתא , אפילו של ממש רגעי רוך וחמלה בין האם לבין בנה הסורר, בין האם לגרוש שלה המציע את עזרתו, בין האם לעורך הדין שהוא ידיד המשפחה.

לי היה קשה לצפות בהצגה לא מפאת קשיים בהבנה, אלא קשיים בהתאמת סף הגירוי שלי לתזזית שעל הבמה.

יונה ונער

תיאטרון "גשר"

כדי להסביר מדוע אני ממליצה בחום על ההצגה (עיבוד על פי הרומן של מאיר שלו מאת רועי חן ויבגני אריה), אתרכז רק בתיאור הפיוט הבימתי שיצר הבמאי, יבגני אריה, בעבודתו עם השחקנים ובאמצעים הבימתיים האחרים, בבואו להעביר לקהל את התחושה של היונים בהצגה.

כידוע לכל מי שקרא את ספרו המקסים של שלו, מדובר כאן ברומן בין שני מפריחי יוני-דואר, שבאמצעותן העבירו בתקופת מלחמת העצמאות מסרים סודיים. הבמה של "גשר" מלאה במסכים לבנים כמעט שקופים, המוסטים לכיוונים שונים, והם מתנפחים כמפרשים המאזכרים תנועה של אברותיהם של בעלי כנף. את היונים מגלמים בחלקים הרלוונטיים בהצגה קבוצת שחקנים שהולבשו במעין ברדסים המכסים את פניהם, והם מתנועעים תוך כדי הפנמת שפת הגוף של היונים – מזיזים את צוואריהם וראשיהם בתנוחות היוניות, הוגים בקולותיהם את המיית היונים, מלאכת מחשבת של עבודת השחקן על גופו וקולו.

בחלק השני של ההצגה, באחד המפגשים בין הנער והנערה (הנרי דוד ואפרת בן-צור המעולים), הם מפריחים באוויר נוצה, הנידפת ברוח, משנה כיוונים וצונחת מעדנות אל הקרקע, כשהשחקנים מלווים בעיניהם את המסע האוורירי של הנוצה.

רגעים אלה ואחרים בהצגה הם נדירים בתיאטרון הישראלי, זהו פיוט תיאטרוני מזוקק, וכן מאז שחזיתי בה אני ממליצה – כמעט מכריחה – את כל מי שנקרה על דרכי, למהר ולצפות בה.

מדמואזל ז'ולי

תיאטרון "תמונע"

כשלמדתי בזמנו בחוג לתיאטרון נקרא מחזהו של סטרינדברג "העלמה יוליה". המתרגם העכשווי של המחזה, פרופ' גד קינר, העניק לו את השם מדמואזל ז'ולי. כך או כך, שומר המחזה – שנכתב בתחילת המאה ה-20 על-ידי אחד מגדולה המחזאים המודרניים, על רלוונטיות ואותנטיות חוצה זמנים. הדמויות במחזה הן אומנם שריד למייצגי הבדלי מעמדות מהעולם הישן: גברת, משרת ומשרתת. אבל היחסים בין עקרות בית נואשות, או נשות קרירה בנות-זמננו, לבין מאהבים שנחותים מהן במעמדם וכן בינן לבין סוכנות הבית שלהן, עוזרות הבית שלהן, המטפלות שלהן בילדיהן – עדיין טעונים כמו במחזה של סטרינדברג. יחסים שמציבים את השאלה מיהו בעל השררה והכוח, בזכות מה, ומהי נקודת השבר והכאב של כל אחד מנציגי המעמדות הנזכרות.

שלומי ליברמן ביים את ההצגה היטב, ומנצל היטב את החלל הגדול, יחסית לתיאטרון-שוליים כ"תמונע". גם הדרכת השחקנים שלו מוכיחה את עצמה, בזכות ביצועם הטוב של ענת חדיד (ז'ולי), עירית נתן-בנדק (המשרתת) ויואב בר-לב (המשרת-מאהב). הצגה מומלצת.

[עד כאן רשימותיה של ורדה צ'צ'יק]

ביום 13 בנובמבר, עיתון "הארץ" מספר לנו שבקליפורניה שבארצות הברית מיספר האסירים רק הולך וגדל, והמדינה איננה יכולה לעמוד בהוצאות הענקיות. הם מאכלסים כמעט פי שניים אסירים מאשר התפוסה שלהם מאפשרת, האלימות בהם גואה וטיפולי הבריאות לקויים. כל אלה הביאו את בית המשפט העליון של ארה"ב לפסוק שאלה המוחזקים בבתי הכלא של מחוז ריברסייד ישלמו 142 דולר ו-42 סנט ליום בעבור שהותם. ההחלטה התקבלה פה אחד (חמישה מול אפס) בהצבעת הוועד המפקח על בתי הסוהר במחוז. המפקח ג'ף סטון אמר כי על הוועד מוטלת האחריות למצוא דרכים שבהן יפוצה המחוז על עלויות כליאת האסירים, ההוצאות המשפטיות ועוד. על פי סטון, הפיצויים עשויים להחזיר לקופת המחוז בין שלושה לחמישה מיליון דולרים בשנה, גם אם רק רבע מתוך כ-60,000 האסירים שעוברים מדי שנה בבתי הכלא של המחוז יעמדו בתשלום.

בארץ שלנו מצב בתי-כלא הרבה יותר טוב. רק השנה הקציבה ועדת הכספים 38 מיליון שקלים רק לשיפוץ אגפים ורכישת מערכת קשר בנוסף לתקציב השנתי.

רעיון מבריק, אדיר, שצריך להעתיק אותו אלינו. לחוקק חוק שכל העבריינים למיניהם מגדול ועד קטן ישלמו עבור השהות  בכלא שכר-מדורג, על-פי הכנסותיהם. לדוגמא, מר קצב שמקבל משכורת מהמדינה בסך 42 אלף שקלים בחודש, כל עברייני הצמרת שמגלגלים מיליונים, ויש להם מיליונים ושמהכלא מנהלים את "עסקיהם", משרתי ציבור מושחתים וכל השאר. שישלמו עבור 9,000 עובדי השב"ס, המיטה, האוכל, החינוך, ההכשרה, הלימודים, הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים,  השיקום, מתקני הספורט ובטח יש עוד. עלות אסיר היא כ-100 אלף שקלים לשנה. אם נחלק ל-12 חודשים, נקבל 8.300 שקלים בחודש. משכורת יותר גבוהה מרופא מתמחה. ומי משלם? אנחנו וילדינו. הילדים שגדלו, התבגרו, מהמעמד הבינוני, שלא מצליחים לעמוד ביוקר החיים כאן, וזה אמיתי וכולנו משלמים עבור הפשעים שלהם. יש היגיון רב בהשתתפותם של האסירים בהחזקתם בכלא.

2. מה חושבים פרקליטיו של קצב על השופטים?

עורכי דינו של משה קצב ומקורביו אומרים שהוא אינו מוכן נפשית לרצות את עונשו בבית-כלא. נו באמת,  איזה עבריין מוכן נפשית ללכת לכלא? הרי רובם בטוחים שהם חפים מפשע. אביגדור פלדמן, אחד מפרקליטיו של קצב המכובד והיקר, התבטא כך: 

"גם אם היא היתה אומרת שהאונס היה על כוכב ונוס, בית המשפט היה מקבל את זה. בתיקי אונס חבל על הסנגוריה ועל המשפט ברגע שהמתלוננת הצליחה לרכוש את אמון בית המשפט, בליווי לחץ מאסיבי. לא פלא שבית המשפט האמין לה, היא באה עם גייסות, עם עיתונאים."

זו דעתו של עורך הדין פלדמן על בתי המשפט שלנו. אם כך, איך הוא הגן על לקוחו שידע מראש שאין לו סיכוי? הרי בלתי אפשרי להגן על עבריין זה או אחר אם התוצאה ידועה מראש, ועוד לקבל תשלום על כך?  

פלדמן אינו מאמין בשופטים. יש גבול לחוצפה ולציניות. הלקוח שלו הוא אנס על פי קביעה של שני בתי-משפט והוא יוצא נגדם?  עורך הדין האחר של מר קצב, ציון אמיר, חושש לחייו של מרשו. לכן יעמידו לרשותו כאשר ייכנס לכלא פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ושמירה אישית הדוקה. הוא יקבל תמיכה רחבה וחזקה רק כדי לשמור עליו כי הוא עלול לפגוע בעצמו.

 ועוד מידע מעניין: ראשי שרות בתי-הסוהר גילו לנו שהוא יוכנס לכלא לאגף התורני כי הוא אדם מאמין ושומר מצוות. עכשיו יהיה לו את כל הזמן שבעולם להתעמק בפירושם של עשרת הדיברות. 

3. הרב אליקים לבנון מתכונן

"ליטול את השרביט"

הרב של אזור השומרון, אליקים לבנון, תקף בחריפות את ההמלצה שלא לאפשר לחיילים דתיים להשתחרר מטקסים רשמיים שבהם נשים שרות. 

בראיון לרדיו קול חי הוא אמר לא פחות ולא יותר כי צריך "למסור את הנפש" על עניין זה. הרב מזהיר שאם המלצות הוועדה שהקים הרמטכ"ל, לפיהן יחויבו חיילים שבאים בעיקר מישיבות ההסדר, להשתתף בטקסים רשמיים בהם שרות נשים, לא רק הוא, אלא רבנים נוספים יצוו על תלמידיהם [שטופי המוח] לקום וללכת "גם אם בשל כך יועמדו מול כיתת יורים."

עוד הוסיף הרב שמדובר בכפייה מצד הצבא כלפי החיילים הדתיים, שיכניס אותם למצב שנקרא בהלכה "שעת השמד" מצב שבו אסור לאדם להתפשר אפילו על המצוות הקלות ביותר: "ייהרג ואל יעבור."

כאשר שמעתי וקראתי מה שאמר, צמרמורת עברה בכל גופי. צבא הגנה לישראל הוא צבא דתי מאז קום המדינה. מאכיל את כל חייליו באוכל כשר. ביום כיפור אין אוכל. בפסח אוכלים מצות. זו לא כפייה דתית? ואם ישנם חיילים שלא רוצים לצום ביום כיפור או לא לאכול מצות בפסח? יש להם ברירה? לא! הכפייה הדתית התחזקה מאוד בזכות הרב וחבריו. ועכשיו הוא מאיים עוד פעם על ראשי הצבא בבעיית שירת הנשים והוא וחבריו ינצחו מפני שראשי הצבא פוחדים מהם. מפני שראשי הצבא ימצאו פשרה כדי לרצות אותם.

עמדותיו הקיצוניות של אליקים לבנון ידועות. הוא רוצה לשלוט בארץ ישראל. חד וחלק. בכנס שאירגן,  שנקרא: "איחוד הרבנים למען ישראל וארץ ישראל", בשנת 2000, (תקראו לאט לאט) כך הוא אמר: "הגיע הזמן ליטול את השרביט. לחזור לתקופת דוד המלך ולדעת שרבנים אין תפקידם רק ללמד תורה, אלא להקים הנהגה. 'מלכי דרבנן'. הנהגה אשר תהווה את הממשלה האמיתית של עם ישראל. הממשלה, הצבא והעם כולו הם היום בגדר תועים בשדה. הגיע הרגע ליטול את השרביט ולא להיות עוד רבנים של הגולה."

נא לקרוא פיסקה זו עוד פעם. הרב אליקים לבנון מתכוון ברצינות למה שאמר. בתקופה שלפני ההתנתקות הוא חתם על מכתב עם עוד רבנים שקרא לחיילי צה"ל לסרב פקודה. ומה דעתו של הרב על דמוקרטיה? בדיון בחודש אוקטובר 2010 אמר כי "רבנים מחויבים להשמיע את דעתם גם אם היא סותרת את ערכי הדמוקרטיה, רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה."  

יש לו גם מה לומר על התמודדות אישה למזכירות היישוב. ומהי דעתו?  "מתן שררה לאישה זו בעייה, ושותפות במזכירות כמוה כשררה." מקומה של האישה הוא במטבח, ללדת ילדים ולשתוק. לרב יש שבעה ילדים. אינני יודעת כמה בנים וכמה בנות. האם אשתו ובנותיו אינן יכולות לשבת איתו סביב השולחן ביום שישי בערב ולשיר איתו זמירות שבת ואת "אשת חייל מי ימצא"? המסר של הרב ברור. הוא רוצה במדינה חרדית וחותר לכך לא רק בדיבורים, גם במעשים. החורבן יבוא מבית ולא מחוצה לו.

אהוד: שכחת לציין מי משלם את המשכורות של הרבנים, שבזכותן הן יכולים להקים משפחות גדולות ללא עול פרנסה וגם לחתור בריש גלי לערעורה של מדינת ישראל!

ברשותך אתייחס לחיבורו של אוריה באר, "1943, הניצחון שלא היה", חב"ע 692 – וזאת  ללא "החוכמה לאחור" אלא בהעלאת עלילותיו של וינסטון צ'רצ'יל כפי שהתרחשו, בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה.

הציבור בעולם המערבי מודע לגדולתו של צ'רצ'יל מתוך מערך ספרים בנושא, שצ'רצ'יל עצמו הפיק בעזרת צוות גדול של מקצוענים, וכן תקשורת אוהדת שהפיצה במשך שנים את נאומיו ומאמריו.  בין השאר נודע צ'רצ'יל, כביכול, באהדתו לעם היהודי ולציונות, כפי שפורסם לאחרונה באורח מסולף ומגמתי בביוגרפיה של צ'רצ'יל, גם בעברית.

גדולתו התבססה על נאומיו המלהיבים בתחילת מלחה"ע השנייה, כאשר השכיל לעודד את העם הבריטי ולשמור על איתנותו למרות הבליץ הגרמני הנוראי, שזרע הרס ומוות ברחבי דרום אנגליה.

אולם, עם מינויו כרוה"מ במקום צ'מברלין, התמקד צ'רצ'יל וקנה את עולמו בהנחיית ההתגוננות נגד ההפצצות הגרמניות, כולל התקפת איזורי יציאות המטוסים והטילים הגרמנים להפצצות על אנגליה. באותה העת, באסיה וביוון ובצפון אפריקה, ספגו הבריטים תבוסות ונסיגות מבישות.  

רק לאחר שפילדמרשל רומל נקרא לסגת מצפון אפריקה ולהעביר את גייסותיו להצלת החזית באיטליה ולאחר מכן ברוסיה, זינבו כוחות מונטגומרי אחרי כוחות רומל הנסוגים, ועולמנו התברך ב'ניצחונו' של מונטגומרי. לאחר מכן, כפי שמתאר אוריה באר, קפא צ'רצ'יל על שמריו, והצבא הבריטי לא יצא למלחמה ישירות בצבא הגרמני.  

ואכן היסטוריונים ומדינאים אמריקאים מאשימים את צ'רצ'יל בכך שהוא גם נמנה עם המתנגדים הנמרצים לתוכנית הפלישה לאירופה ביוני 1944, ולטענה זו יש בסיס ושורשים בהתנהלותו של צ'רצ'יל, שהעדיף להניח לצבא הגרמני לכתוש את ברה"מ, שהיתה שנואה עליו עוד מתחילת המאה ה- 20, כאשר הבולשביקים חיסלו את מקורבו הצאר ניקולאי. 'יודעי דבר' מסבירים כי בשעתו הוביל צ'רצ'יל את מבולקת גליפולי בה ניספו מאות אלפי חיילי בנות הברית, במגמה להגיע לרוסיה ולהציל את הצאר ומשטרו. מכל מקום, צ'רצ'יל לא נענה לזעקות ותחינות סטלין והמחנה הסוציאליסטי לפתיחת 'חזית שנייה' להקלת הלחץ מעל ברה"מ, וכאמור הניח לגרמנים לכתוש את ברה"מ.   

רק במאוחר, כאמור בשנת 1944, הבחין צ'רצ'יל כי הצבא האדום כבר שועט כלפי ברלין, והסכים להפעיל את הפלישה בנורמנדי, אך נכשל ולא השיג את הצבא האדום.

 כל אותה העת, ניהלה ממשלתו של צ'רצ'יל מאבק מר נגד מעמד היישוב היהודי בארץ, הפעילה את גזירות 'הספר הלבן' בנחישות אכזרית ובלתי מובנת למניעת ההתיישבות ולהכשלת ההגנה וההעפלה.  והגרוע מכול, סוכניה מנעו כל אפשרות להציל יהודים ברחבי אירופה, כאשר הגרמנים היו עדיין מעוניינים בעיקר בגירושם.  ואכן, במכתביי למנהיגים בריטיםי, ציינתי שמיספר היהודים שניספו עקב אותם סוכנים בריטים, עולה על מיספר קורבנות הטרור ברחבי תבל.  כאיש פלמ"ח-פלי"ם, חוויתי את אכזריות המאבק הבריטי בהתיישבות ובמעפילים שרידי השואה, והנחישות השטנית בעת מעצרים והרס ישובים וגירוש מעפילים, נחישות שעדיין לא נחקרה די צורכה. 

בשלב מסויים טען צ'רצ'יל שיחסו העויין לציונות נבע מהריגת לורד מוין ע"י אנשי הלח"י; אך האמת שונה וניתן ללמוד עליה מגילויי פרופ' מיכאל כהן באונ' בר אילן, שחשף והפריך את תיאורי ידידותו.  ומגילויי  פרופ' מאיר זמיר באונ' בן גוריון, שחשף את ההתחייבות הבריטית לחידוש "הסהר הפורה" הערבי, תוך מיזעור הישוב היהודי ו'העלייה' ארצה.  מכאן, ייתכן שעויינות ממשלת צ'רצ'יל לציונות ולניסיונות להצלת שרידי השואה, היא הסיבה לתבוסת צ'רצ'יל  בבחירות בבריטניה מיד עם סיום המלחמה, למרות שבתקשורת וב'דעת הקהל' הוא נישא ככוכב עליון. יתכן שמצביעי הלייבור רגשו ממוראות השואה ועדיין פעמה בהם ההתחייבות להקמת 'הבית הלאומי' בארץ ישראל. 

ומנגד, כבר באותה העת פרשו חוקרים והיסטוריונים ובראשם דויד ריינולדס רשימה ארוכה של סילופים, הטעיות וחצאי אמיתויות בששת כרכי ה'היסטוריה' של צ'רצ'יל, שתכליתם היתה להאדיר את צ'רצ'יל, לעתים בניגוד לאמת ההיסטורית.

נ.ב. יש אמת בהערתך אהוד, ש"הרזיסטאנס הצרפתי היה בין בדיחה לבין אגדה שטופחה אחרי המלחמה כדי להצדיק את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים, והסגרת יהודים להשמדה."  אחרי המלחמה התפרסם ספר גרמני בשם "משחק אנגליה" בו מתואר כיצד המודיעין הגרמני 'הקים' את המחתרת בהולנד והפעיל אותה בפיקוחו עם המחתרת בצרפת, עד שנחשפו בשלהי המלחמה.

אהוד: אף שהיית כבר אדם בוגר, פעיל ומגוייס באותן תקופות, אני חושש שחלקים רבים מדבריך הינם הזויים לגמרי. צ'רצ'יל, למשל, נשא את נאום ה"דם יזע ודמעות" כבר כשהיה ראש ממשלה ולא לפני כן, כמשתמע מדבריך. גם הפרשנות שלך לניצחונו של מונטגומרי באל-עלמיין היא בדיחה גרועה המוכיחה על ידיעה חלקית בלבד בהיסטוריה.

את הרעיון לסדנא ואת הגשמתה יצרתי בשנים האחרונות, לאחר שנים רבות כמנחת סדנאות כתיבה, בהן נוכחתי בצורך וברצון של חלק מהמשתתפים להתחייב לפרוייקט אחד במהלך הסדנא ולהתרכז בו.

הפרוייקט יכול להיות: ספר שירים, רומן, ספר סיפורים, אוטוביוגרפיה ועוד. ייתכן גם שמטרת הפרוייקט לא תהיה ברורה בתחילת הסדנא ותיחשף קצת מאוחר יותר, כשהסדנא ומשתתפיה "יחממו" את המשתתפים ויעזרו להם להרגיש יותר בטחון עצמי וחיבור לעצמם.

להבדיל מסדנאות כתיבה "רגילות" אותן אני מנחה, כאן אנו לא רק מתמקדים ביעד, לוקחים מטרות לקראתו ועובדים על הטקסטים ספרותית. כאן אנו גם מהווים קבוצת תמיכה חמימה לבדיקת החסמים הפנימיים שמונעים מאיתנו לממש את עצמנו ככותבים שמביאים את יצירותיהם לגמר ומוצאים להם מקום מכבד בעולם.

הסדנא היא סדנא אינטימית מעוטת משתתפים המתקיימת בביתי בגבעתיים מדי יום א', בין השעות 19.00 עד 21.30, וכוללת גם פגישות אישיות עם המשתתפים.

המחיר המומלץ הוא: 400 שקל ל-4 מפגשים (כלומר, 1200 שקלח לכל הסדנא), אולם ניתן לשלם גם לפי יכולת אישית. למתקשים – 325 שקל ל-4 מפגשים (כלומר, 975 שקל בלבד לכל הסדנא) ולניחנים בשפע 475 שקל ל-4 מפגשים (כלומר 1425 לכל הסדנא). לפרטים נוספים ולמפגש היכרות לא מחייב אנא צרו אתי קשר. אשמח.

בברכה,

שז

משוררת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה והסדנה לירידה במשקל באמצעות כתיבה.

 shez@bezeqint.net

03-7313444,  נייד: 0507-393095

[דבר המפרסמת]

גם אני, כמו יואל רפל, התרגשתי מאוד מתרגומו של יואל נץ לשיר "באבי יאר". זוהי משימה לא פשוטה – אחרי התרגום הכה-ידוע של שלמה אבן שושן. ישנם עוד תרגומים אך זה של אבן שושן נחרט וצוטט לרוב בטקסים ובמאמרים, ובצדק. ואגב, עד כמה שזכור לי, השורה הראשונה בתרגומו של אבן שושן היתה "בבאבי יאר אין יד ואין מצבת" ולא מצבה כפי שנהגו לימים לצטט. תרגומו של יואל נץ הוא אחר ונפלא בפני עצמו. ואוסיף משהו קצת אישי: לפני מיספר שנים התלוויתי לקבוצה בהדרכתו של יואל רפל לאוקראינה. ביקרנו בקייב ובבאבי יאר, ביקור מרגש מאוד. לאחר מכן עזבתי את הקבוצה ליום ונסעתי בליווי מדריך לעיירת הולדתה של אימי, זולוטונושה, גם שם יש באבי יאר, בו נקברו עצמות 4,000 יהודים שהושמדו ביום אחד. שם ישנו שלט ופסל אחד, שמי יודע אם מישהו פוקד אותו, והעצמות עדיין מוטמנות בתוך סבך שיחים על גבעה שוממה.

מיכל

ברכות ואיחולים מכל המשפחה

צפוייה לך שנה נפלאה

של משפחה מורחבת

וחופש מעבודה

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים,

ראשוני שיריה ב"הדים" [חלק ראשון]

בשעה שתיים, בצהרי יום ה-17 במאי 1922, כארבעה וחצי חודשים בלבד לאחר נישואיהם, יושבים אסתר ואיזאק גרין בבית-הקפה "טריאנון הקטן", בית-קפה מפורסם באלכסנדריה, הקרוי על שם אחד מארמונות המלוכה בצרפת. באותו בוקר הם יצאו כניראה ברכבת מקאהיר לאלכסנדריה. אסתר על מזוודתה וצרורותיה. עוד מעט יעלה עימה איזאק לאוניית-הנוסעים "מונטנגרו" העוגנת בנמל, ייפרד ממנה על הסיפון ויחזור להמתין על הרציף עד אשר בשעה שלוש תשמיע האונייה צפירות קיטור אחדות ותפליג, ועל סיפונה אסתר, הנוסעת לראשונה בחייה לאירופה.

ביושבם יחדיו בקפה, איזאק בוודאי מבטיח לכתוב לה כמעט מדי יום, ובהכירו את אופייה הלא-מסודר, מפציר הוא בה שתנהג גם היא כך במכתביה אליו. בארכיונה שמורים חמישים מכתבים בצרפתית שהוא שולח אליה, בכתב-ידו המסודר להפליא, בחודשים מאי-אוגוסט 1922. הדפים שגוונם כחול-אפור מונחים לפי סדר קבלתם בקופסת בשמים ישנה, או בונבוניירה, עליה כתוב רק: "L. Jacquin /Paris " על-גבי קופסת הקרטון, בצבעים אדום ושחור, ובסגנון המזרח הרחוק, ציור של סירה העוגנת בתעלה ליד מדרגות של גן, ושלוש-ארבע דמויות של נשים עוטות קימונו, מוקפות פרחים רבים. למן העמוד הראשון ממוספרים עמודי המכתבים באופן רציף, ובנוסף יש לכל מכתב מיספר סידורי. למרבה הצער לא נשמרו המכתבים ששלחה אסתר לאיזאק באותו קיץ.

בראיונות עימה ובשיחות איתי נהגה אסתר לחזור ולספר שאיזאק שלח אותה לפאריס זמן קצר לאחר נישואיהם. שם הפירמה הצרפתית על קופסת המכתבים הפאריסאית חיזק בי סברה זאת. בעקבות פיענוח ותרגום המכתבים על-ידי אהרון אמיר התברר שאסתר שהתה בחודשים מאי-אוגוסט 1922 תחילה בווינה ולאחר-מכן בעיירת-המרפא באדן שליד וינה. לפי המכתב האחרון בקופסה, מן ה-23 באוגוסט, 1922, עמד איזאק לצאת בעקבותיה ולפגוש אותה באוסטריה אך לא ברור אם נסיעתו אכן יצאה לפועל, אם חזרה אסתר למצרים בגפה או יחד איתו, ואם אכן היא ביקרה בסתיו 1922 בפאריס או במקום אחר כלשהו.

אסתר לא גילתה מעודה, לא בראיונות עימה ולא בשיחותיה עימי, שנסיעתה הראשונה לאירופה היתה לאוסטריה. במכתביו של איזאק לאסתר לא מועלית כלל האפשרות של נסיעה לפאריס באותם ימים, ואין בארכיונה של אסתר שום עדות לכך ששהתה בפאריס בשנת 1922. יתירה מזו, ממכתבי איזאק מתברר שנסיעתה הראשונה של אסתר לאירופה, לווינה ולבאדן, אין לה ולא כלום עם הרחבת אופקים ועם הספרות הצרפתית אלא היא באה בעיקר בגלל בריאותה הלקוייה, ואולי גם כדי לחסוך מאסתר את הקיץ הקאהירי הקשה. ייתכן כי ממרחק השנים לא נעים לאסתר לחשוף את הסיבות האמיתיות לנסיעתה לאירופה בקיץ 1922, ולכן היא מערבבת אותה עם שהותה בפאריס בתקופה מאוחרת יותר.

על מה עוד מדבר או מהרהר הזוג ה"לא צעיר" היושב בקפה "טריאנון הקטן" באלכסנדריה? אולי על הסיבות לנסיעה? יש לשער, ואהרון אמיר מעלה סברה זו בעקבות התרגום, כי הסיבה הרפואית אינה רק "מיעוט הדם" של אסתר, וההתקפות החוזרות והנישנות של המאלאריה – אלא העובדה שחולפים עליה כבר ארבעה חודשים של חיי אישות מלאים, לראשונה בחייה, והיא טרם נכנסה להריון. "ראי, על עקרות את מדברת! אל תוציאי את המילה מפיך!" – כותב לה איזאק ב-25 ביולי 1922. החשש הזה הוא אולי הגורם האמיתי לנסיעתה וגם הסיבה מדוע היא תימנע מלהרחיב על כך את הדיבור בשנים שתבאנה.

במכתביו מכנה איזאק את אסתר בשמות חיבה שכבר הספיקו להמציא ביניהם – סטולו, סטוליניו, טולי, לעיתים אסתרקה, ופעם אחת אפילו – אימי יקירתי, ואת עצמו – טומוץ או מוץ. מובאים כאן רק כעשרים ושלושה מתוך חמישים המכתבים, גם הם תוך קיצורים, ובנסיון לשמר את העיקר והוא – היחסים שבין אסתר לאיזאק, ודמות אסתר עצמה על פי השתקפותה בעיניו. יש רומאנים בידיוניים שמחבריהם משתמשים, מעט או הרבה, במתכונת המכתבית כדי לבדות "אמת". את המכתבים בביוגראפיה של אסתר ראב, הנפרשת כרומאן, אין צורך להמציא – כולם אמיתיים.

קאהיר, 17 במאי 1922

סטולו יקירתי,

הבטחתי לך שאכתוב בערב שבו הפלגת. רצון טוב לא היה חסר לי כלל. לאחר שנפרדתי מאומאף ב-8.30 בערב האם היה לי דבר יותר טוב לעשותו מאשר לחזור ל"טריאנון הקטן" ולהתיישב אל אותו שולחן שלידו ישבנו שנינו יחד 6 שעות קודם?

וכך עשיתי! לאחר שהזמנתי כוס לבן עם לחמניה ביקשתי נייר-מכתבים ודיו. אחרי שהגישו לי, ואחרי שהתחלתי לגלגל שיחה איתך, כלומר אחרי כתיבת השורה השלישית, בא אורח שלא-בעיתו והפריעני.

באמתלה שהוא חבר משכבר-הימים, התיישב האיש אל שולחני ולא זז עד שקמתי ללכת ולתפוס את הרכבת שלי, כלומר בשעה אחת-עשרה.

הפגישה הזאת הזכירה לי את זו שהיתה לנו ביום-א' אחד אחר-הצהריים בדיוק בשעה שהיינו צריכים להיות לבדנו.

גם הפעם רציתי להיות לבדי, בלעדייך ועימך, כי שוב לא יכולתי להשלים עם הרעיון שכבר אינך כאן.

בפעמים הבודדות שבהן חיינו זה ליד זו ניתנה לנו, לרוע-המזל, לעיתים קרובות הזדמנות להבין שבהכרח נהיה תלויים בחסדי המיקרה והטבע.

אם כן, הואיל ואמש לא יכולתי לגלגל שיחה עימך, הבטחתי לעצמי שאת הערב הזה אשמור בשבילך.

הוא התחיל בשעה תשע פחות רבע והוא יימשך ככל שיימשך – לא מפני שרצוני הוא זה, כי אני מצידי לעולם לא הייתי מסכים להגיע לסוף – אלא ככל שיעמוד לי כוחי להישאר סמוך אל המנורה, הנייר והעט.

אין צורך שאמסור לך את רשמיי מן הערב האחרון ומיום הפלגתך, שהרי כבר קראת זאת בעיניי, כל כמה שהן מיקרוסקופיות.

הירידה מן האונייה, ההמתנה על הרציף, הפלגתה של "מונטנגרו" – כל זה התרחש בצורה בלתי-מודעת כל-כך, עד שלמען האמת לא יכולתי לתפוס באיזה מצב הייתי שרוי ברגעים הללו.

אני חושב שאת כל זה אני צריך לייחס לשמחה שבאה עליי בראותי שסוף-סוף מתגשם אחד מחלומותייך היפים.

על כל פנים, את מה שהתרחש ביום ה17- הזה במאי בשעה 3 אחה"צ התחלתי לתפוס באמת רק כשראיתי את האונייה זזה, מסתובבת ומתרחקת ממני לאט-לאט... הו לא! בבהילות יתירה, תוך שהיא לוקחת עימה כל מה שיקר לי ביותר עלי-אדמות.

כן! ידידתי! אמנם כן! רק אחרי הרגעים הללו חשתי שאני בודד לגמרי ושאת חומקת ממני!

וכאשר הירהרתי בדבר ונוכחתי לדעת שמדקה לדקה המרחק המפריד בינינו גדל והולך חשתי פיק-ברכיים.

לאחר שהחלטתי לחזור בו-בערב לקאהיר הלכתי עם מר אומאף לבקר כמה לקוחות, וכך יכולתי למצוא לי מרגוע ולו אך מעט מ4- עד 8.30 אחה"צ.

הכניסה ל"טריאנון הקטן" היתה נעימה ועגומה בעת ובעונה אחת – נעימה מפני שחזרתי וחוויתי את הרגעים שבילינו יחדיו שעות אחדות קודם לכן, עגומה מפני ששוב לא היית כאן...

הפיטפוט עם החבר הזה שבא להפריעני בבדידותנו אין בו כל עניין בשבילך כי לי עצמי היה זה לטורח.

אם רצונך לקבל מושג עד כמה מצאתי עניין בחברתו בערב הזה, די לי שאומר לך שמשעה 9 עד 11 אולי יצאו מפי כעשרים מילה! הוא דיבר... ודיבר... ולא פסק!! כאותה אישה מן הבדיחה שסיפרתי לך בדבר השדכן.

ב-11.15 נכנסתי לתא סגור ונוח למדיי בקרון, השתטחתי על הספסל, עצמתי עיניים וניסיתי לישון.

לא בא בחשבון! חיים שלמים התגלגלו לעיניי כמו סרט-ראינוע. אני, שבעיניי בילוי של שעות בבית-ראינוע הוא תמיד ביזבוז-זמן, זו פעם ראשונה אני מוצא שלפעמים אפשר להפיק ממנו קצת הנאה.

לי זה קרה בפעם ראשונה.

כמה תמונות עברו לנגד עיניי, מהן מרגשות ומהן עגומות ואחרות, ואלו המרובות ביותר, מלאות תענוגות ואושר!

כך עברה כל הדרך בין אלכסנדריה לקאהיר.

ב-5.30 בבוקר חזרתי לבית ההורים, השתטחתי על הספה כדי לראות את המשך הסרט, בעודי מחכה עד שתקום המשרתת ותכין לי אמבט חם.

אבל במכשיר נפלה תקלה, כנראה מותר לו לפעול רק מיספר שעות, ולכן שבת וכפה עליי שינה כבדה למדיי. כמה וכמה פעמים נכנסו אבא-אמא אחר-כך לחדרי ואני המשכתי בשנתי כאיש תם וישר! הרי כזה אני, לא כן?

בשעה 9 התעוררתי, התלבשתי במהירות, ולאחר ששתיתי קפה בחלב חם (בזכות ה"פרימוס" ולא בזכות הקומקום החשמלי) הלכתי למשרד.

לשם היתה סטולו הקטנה שלי מלווה אותי תמיד, ולמרות העיסוקים החשובים שלי לא נילאתה מלחזור אליי מדיי רבע שעה לכמה דקות בלבד כדי לומר לי שעודנה על-ידי, אף-על-פי ש"מונטנגרו" השתדלה ככל יכולתה להרחיק אותה ממני.

רק בצהריים נכנסתי לאמבט החם שלי, ואחרי שאכלתי ארוחת-צהריים כמו בימים הטובים שהיו השתטחתי על מיטתי, לאחר שהוצאתי מאמא הבטחה שתעיר אותי ב-3 בדיוק.

רק ב-4.30 יצאתי מן המיטה וב-5 שקעתי בעבודה כפויית-הטובה של המשרד. שעות אחר-הצהריים עברו כמו שעות הבוקר ועכשיו... אני מפטפט איתך... טוב כך! באמת טוב שאני יכול לומר לך שאוהבים אותך!

נעים לי שבעתיים שאני יכול להודות בזאת לפנייך שהרי לא תמיד אני לבדי, ופעמים רבות יכולת להיווכח בזאת, ואינני מסוגל להשמיע הודאה שכזאת.

את אוהבת אותי?... הגידי לי!... הגידי לי?... הגידי לי שאת אוהבת אותי!!!

מילים ספורות אלו שנאמרו בצורה בטלנית למדיי ב-2 באוגוסט 1921 חרצו את גורלנו! וכיום אנו חיים זה למען זו וזה על-יד זו, ואחת היא איזה מרחק מפריד בינינו.

כן, ידידתי הטובה, החודשים המעטים שבילינו יחד גילו לפנינו חיים חדשים, מלאי שמחה ואושר.

מן הפרידה הזאת, שרק אתמול התחילה ושרוצה הייתי כבר לראותה נגמרת, למדנו הרבה דברים, והיא מבטיחה לנו עוד ימים יפים מאוד.

חיינו כמו שני משוגעים קטנים (אם לחזור על ביטוי שלך) ועכשיו עלינו להשתדל להכשיר את הקרקע לחיים נעימים וטובים לשני "ילדים טובים" קטנים.

אני רוצה לקוות שבאהבתנו הלוהטת איש לרעותו נשכיל למצוא די חומר-גלם (סבלנות, אומץ, היגיון, שלווה וכו'...) להשגת המטרה שקבענו לעצמנו.

פרידתנו הנוכחית תהיה לנו תקופת-המעבר בחיי שתי הנפשות הנ"ל.

ועכשיו הבה נעבור קצת אלייך! אני שרוי בחרדה לא תתואר, ובקוצר-רוח שאין כמוהו אני מחכה לחדשות ממך.

איך את מרגישה בים, האם התא טוב, ואיך חברייך-למסע? איך את מבלה את הימים ואת הלילות באונייה?

אינני רואה את הרגע שבו אקרא את השורות הראשונות שאקבל ממך.

ספרי לי על כל מה שאת מרגישה, חושבת וכו'... הכניסיני לחיי-היומיום שלך, הדבר הזה יגרום לי אושר כה רב ויתן בי כל-כך הרבה אומץ לשאת בגבורה את פרידתנו!

הנה השעה כבר 11 פחות רבע, כלומר שעתיים עימך. אלה הרגעים הטובים ביותר שהיו לי מאז פרידתנו, ואני משער שגם לך הם הנעימים ביותר.

הגיעה השעה להיפרד, וקודם-כל מפני שעודי עייף מעט מן המסע הלילי וכמו כן... יען כי... אינני רוצה לפנק אותך יותר מדיי... אני חושש שתתרגלי ואחר-כך תמצאי ששעתיים אינן מספיקות ואז... יהיה עליי לתת ארבע... וכעבור זמן אפילו שש... וכו'... עד שמדי יום אבקש לי יומיים.

הבה ננהג בהיגיון ונפסיק כאן! הדוקטור לא... אבל ה"תבונה" דורשת שאשאיר קצת גם בשביל המתחרה שלך – חיי החומר והכלכלה.

ובכן אני מפסיק הערב, אך אינני יכול לסיים לפני שאטביע במצחך הנאה עינייך המתוקות לחייך היפות פיך המקסים ולבסוף בכל אברי גופך המתוקים ללא שיעור את יתר אלף הנשיקות החמות-חמות.

       לך אך לך,

       טומוץ

*

קאהיר, 20 במאי 1922

סטוליניו יקירתי,

עברו כבר ארבעים שעות מאז מכתבי הראשון. אין זאת אומרת שלא חשבתי עלייך כל הזמן הזה, אדרבה – בעיסוקיי המטרידים ביותר, ברגעים הנעימים ביותר והבלתי-נעימים ביותר, היו מחשבותיי איתך בלי הרף.

מי היה אומר? מי היה מאמין? אף לא אני, שאין כמוני שמיטיב להכיר אותי.

מאז צאתך למדתי הרבה דברים על אודותיי ועל אודותייך.

נוכחתי לראות שקשה לי מאד לחיות בלעדייך, ואולי אפילו בלתי-אפשרי; שאת הצלחת להשפיע עליי כדי-כך שאני מאוהב בך עד לשיגעון.

אינך צריכה לנהוג בגלל זה כמו כובשת גדולה! שהרי אני משוכנע כי גם את מצידך נגזר עלייך אותו גורל כמוני.

את גם אינך צריכה להצטער בשל כך, כי יבוא יום ונתראה שוב ונוכל לחזור ולחוות את הימים היפים האלה ואת הערבים הגדושים זכרונות נעימים.

בינתיים, ידידתי הטובה, השתדלי לנצל את ישיבתך באירופה כדי לראות את הטבע ואת החיים במערב ולהינות מהם.

21 במאי שעה 3 אחה"צ

אמש הפסקתי ויצאתי לנשום קצת אוויר צח. החום היה מחניק ואני ידעתי שלא תכעסי עליי שנטשתי אותך בעט בלבד, ו... כדי להתקרב אלייך במחשבותיי לאורך הגשר של כסר אל-ניל, מקום שאדם יכול לזון עיניו בדבר שאחרים מתפעלים ממנו כל-כך בגלויות-דואר.

כמה זכרונות העיר בי הטיול הזה! שבתי וראיתי את ערבי-הקיץ היפים שבהם עברנו זה ליד זו את הגשר הזה ואת כל הגזירה. מאז עבר כבר זמן כה רב עד שלרגעים שאלתי את עצמי אם זוהי מציאות או שמא דמיונות שקיבץ לו מוחי העקר – הו לא! הפורה! לא, ידידתי! אין ספק שזוהי מציאות! מטיולינו האילמים או הדברניים נישארו לי הרבה זכרונות נעימים, ויש רגעים שבהם אני מוכן לתת כל הון שבעולם ובלבד שאוכל ללטף ולנשק אותך.

אני רואה שכל הזמן אני מפטפט על עצמי. אז נפסיק רגע כדי שנוכל להחליף את הנושא.

בואי נדבר קצת עלייך! איך עברה עלייך הדרך? האם היית מרוצה? ספרי-נא לי בתכלית הכנות, יקירתי.

נפשי יוצאת לקרוא מה יש לך לומר בעניין זה ובעוד הרבה עניינים אחרים. מה מצב בריאותך הקטנה? מה שלומך בשעה זו. – כל-כך הרבה דברים יש לך לומר לי ועדיין לא קיבלתי ממך שום חדשות!!

ההמתנה קשה, אבל אין ברירה – אני חייב לקבל את הדין ולהצטייד בחבילה גדולה של אורך-רוח.

רק היי חביבה וכתבי לי מהר ככל האפשר ובתכיפות ככל האפשר.

דעי לך! מוץ שלך נמצא במצרים! ניראה שכדי להתנחם בהיעדרך זקוק יהיה לכל הפחות לכמה שורות כתובות בידייך המתוקות כל-כך!!

היכן הידיים האלו המתוקות כל-כך, שלעתים כה קרובות בלעתי אותן בנשיקות פי!

אני לבדי בבית ההורים. כתבתי למשפחתך משעה שחזרתי מאלכס[נדריה], ואם אקבל מהם מכתב אשלח לך אותו.

הגידי-נא, יקירתי! האם טוב הוא להתרחק ממוץ שלך? אל תתביישי! היי כנה. –

אשר לי, אינני חושש להודות: "בשבילי הגלולה מרה מדיי". כל-כך טוב היה לנו יחד! אפילו ברגעים עצובים.

מעליש! ובלבד שלא פחות ממני תמצאי שאין אנו צריכים להתמהמה אלא עלינו לשוב ולחוות ביחד את תשוקתנו הלוהטת ולהתענג עליה.

במכתבי הבא תגיע אליך המחאה על סך 5 לירות וכך מדי שבוע אחר-כך.

אני רוצה לקוות שלפני סוף השבוע הזה אקבל ממך את החדשות הראשונות, ובינתיים אני מנשקך עד לטירוף ועד בלי די.

       טומוץ

       המעריצך

       יותר מתמיד

*

קאהיר, 24 במאי 1922

אסתר היקרה,

ודאי תתפלאי לראות שאני מתחיל כך את מכתבי וזונח לגמרי את סטולו שלי הקטנה והטובה!

אבל לא זמן רב תצטרכי לחכות להסבר שלי. הפתיחה הזאת נעימה לי מאוד, בייחוד בחודש מאי, והאם את יודעת מדוע? נראה אם תנחשי... אבל בלי להמשיך בקריאה!...

האם את יודעת שהמכתב הראשון שקיבלת ממני נכתב במאי?

איזה הבדל בין המכתב ההוא לבין זה ששלחתי לך אשתקד?

במכתב ההוא נחתך דבר זיווגנו לעולם ועד, המכתב ההוא בא להפוך את חלומותינו למציאות. המכתב ההוא היה בעצם הנס שחרץ את גורלנו בלי שנרגיש בכך!

ואילו המכתב הזה מה הוא אומר לך? את חייבת לומר, ואני אשתתק דקה אחת כדי לתת לך את רשות-הדיבור................................................................

אולי את רחוקה כל-כך עד שאינך שומעת את הצעתי, שהרי קולך אינו מגיע אליי.

הנה! אינני כועס עלייך בשל כך, יקירתי, ואשמח לדעת שאת מרוצה מנסיעתך ושאת נהנית כמו שצריך.

הבוקר קיבלתי את מכתבך מהאונייה, וקשה לי מאוד לומר כמה שמחתי לראות את כתב-ידך כי את הרי יודעת שאינני מצטיין בדיבור ואינני קל-ביטוי ביותר. –

על-כל-פנים, בסיפוק רב קראתי את כל הפרטים שאת מוסרת לי, אבל... אבל, סטולו קטנתי היקרה, אני אינני מרוצה ממך ביותר.

הצורה שבה נכתב מכתבך אומרת לי הרבה.

מדוע אין תאריכים על מכתביך? מדוע אינך חתומה על מכתבך הראשון? וכי כל-כך מיהרת להיפטר ממני?

מכתבך השני מלא שגיאות ואין לך סבלנות לתקן אותן, משמע: אין לך סבלנות לקרוא אותו שנית.

אני מוכן להתערב שלא כך היה הדבר במכתבים הראשונים שכתבת מפתח-תקוה לדודנך היקר.

אמנם כן! הבעל של היום, המוץ של סטולו, מקנא במכתבים שכתבה הדודנית לדודן.

וכי אין לו זכות לכך? הגידי את בכנות! וכי לא היה זמן שבו היתה הדודנית אמיצה יותר מן הסטוליניו של עכשיו?

יקירתי! אינני נוזף בך, אבל אני מבקש ממך ואפילו מתחנן לפנייך שתקדישי לי מזמן לזמן כמה דקות שבהן תגלגלי שיחה בנחת עם טומוץ כדי לתת לו את האשלייה שאת נמצאת על-ידו.

אני יודע שאת טובה מאוד ומלאה נכונות להקריב קורבנות. – ובכן, הקריבי-נא קורבן אחד קטנטן, ומזמן לזמן –

הפסקתי רגע קט כדי לקרוא מה שכתבתי ו... ואני נוכח לראות שאני באמת... אדרבה, נחשי מה המילה.

ולבסוף, כלום יש מקום לקוות לקבל ממך חדשות בקרוב? כן, אין לי ספק! וכבר אני שמח לעצם המחשבה שבקרוב אוכל לקרוא את מכתבך. –

מה לעשות, יקירתי, טומוץ משתגע אחרייך! מה הוא אשם אם אינו יכול למשול ברוחו? הוא אינו יכול למצוא תירוץ כמו שלך אלא אם כן יכתוב לך כמה מילים בעברית ויתנצל כמוך.

אולי זה עוד יבוא עם הזמן אם לא תחליטי לוותר. – כאן חם עד למחנק בשעות היום ובלילות יש קרירות נעימה. אין זאת אומרת שאפשר לישון!

לא, ידידתי, בזכות ה"רמדאן" אי-אפשר בכלל לשכב לישון לפני חצות. בלילה יש שאון-תופת ואני נאלץ ללכת מדי ערב לגשר כסר אל-ניל שלנו.

לא בלב כבד אני עושה זאת! בשום פנים ואופן! נדמה לי שאני חביב יותר ממך מפני שאני לפחות אומר לך כמה אמיתות קטנות. –

מדוע את מסויגת כל-כך? מדוע אינך מספרת לי שום דבר על הרשמים שהותירה בך הפרידה שלנו?

הו! הרי זה טיפשי מאוד כשאדם מודד את הבריות כמו שהוא מודד את עצמו, לא כך?

אם נסיעתך השפיעה עליי מאוד, האם ממילא היא חייבת להשפיע גם עלייך?

לא ולא! אל תכעסי עליי בשל היומרות האלו! עדיין אני צעיר כל-כך, תמים כל-כך ודל-נסיון כל-כך.

אנא, יקירתי, נדבר ברצינות! כבר הגיע הזמן לכך, שאם לא כן תוכלי עוד לחשוב שכל מה שאני כותב לך הוא אמנם רציני!

עצה של דודן! אל תאמיני אפילו במילה אחת מכל מה שבעלך כותב – זה יהיה לך לטובה וזה יאפשר לך להשתעשע כמו ילדה קטנה טובה ונבונה.

אינני יודע אם אמנם זהו הדודן שלך, ידידך, בעלך או טומוץ, בעצם זה הוא... המעביר אליך במעטפה זו המחאה קטנה על סך 5.0.0 לי"ש שאותה תוכלי לפדות על-ידי הידיד טוך כאשר תצטרכי לכסף...

אשר לך, ידידתי הקטנה והטובה, אל תשכחי לכתוב בתכיפות ו... באריכות לטומוץ ש... לעולם אינו אוהב אותך די והמנשק אותך בכל ליבו בכל מקום שוב ושוב.

עוד פעם ולעולמים,

טומוץ

המשוגע הקטן

מצורף בזה מכתב מהורייך שנתקבל היום. הרבה ברכות-שלום מהוריי, ב. & ש.

*

קאהיר, 28 במאי 1922

סטוליניו! אהובתי! –

אה! ניראה מה מומוץ כותב לי!... כך אמרת לנפשך כאשר קיבלת את המכתב הזה וקרעת במהירות את המעטפה שהכילה אותו. לא כך, יקירתי?

יהי כן! הואיל ואת מצפה כל-כך לחדשות מטומוץ, שאינו יכול לשכוח אותך אפילו שנייה אחת, הרי עוד מעט תקבלי אותן. –

סבלנות, ידידתי, אל תהיי קצרת-רוח כל-כך, תמיד דבר מגיע בעיתו למי שרק יידע להאריך רוחו.

ומאחר שעמדה לך סבלנותך לקרוא אותי עד כאן בלי להתקצף הרי אגש ישר לעניין.

מכתבך מן האונייה, כמובן בלי תאריך (אצלך זה דבר כרוני, מחלת התאריך הזאת, וכדאי יהיה לרפא אותה מיד אחרי שתגיעי לווינה), וכך גם הגלוייה שלך מיום 22/5/20, הגיעו אליי יחד ב25- בחודש.

אני צוהל ומאושר לדעת שצלחה דרכך, שאת נהנית, שאת שרה, ושאת בקו-הבריאות.

אני שמח מראש לדעת שבווינה תמצאי חברה טובה, חברה שתאפשר לך לשכוח לעיתים קרובות למדיי את טומוץ.

לא כך אצלי. – לא, יקירתי. – רוצה הייתי בכך מאוד, אבל אינני מצליח.

צלליתה וחמדותיה של סטולו הקטנה שלי אינן סרות ממני ולו לרגע.

כשהיית כאן ואני ישבתי במשרד היו לעיתים קרובות רגעים, ואפילו שעות, שבהן נפרדנו זה מזו מפני שהייתי שקוע במלאכה הזאת כפויית-הטובה שקוראים לה מסחר.

כיום שוב אין הדבר כך, ואחת היא מה מידת חשיבותה של העבודה המוטלת עליי בבית; כל כמה שאהיה שקוע בה, תמיד את מביטה בי בעינייך הרכות כל-כך, בחיוכך המלבב.

יודעת את, ידידתי הטובה, שאינני יכול להעמיד פנים, וכל אלה הם אמת לאמיתה. – כן, ידידתי, אלה הם החיים! –

תירוץ נאה מאוד בדית לך כדי לקצר את מכתבייך! פעוטתי הרשעה והנערצת! אינך יכולה לבטא כראוי את רשמייך בשפה הצרפתית. –

אני אענה לך שאין זה נכון כל עיקר! אם רק תרצי, יכול תוכלי. – יש לי בטחון בזה ואפילו... הוכחה לזה. –

האם לפחות ידועה לך ההוכחה הזאת? המדובר הוא במכתבייך הראשונים, שבכמה עמודים כתובים כהלכה, ולו גם בצניעות, הם מכילים עולם מלא של ביטויים! ו... של רשמים!...

היית יכולה להמשיך באותו סגנון תוך כדי שימוש באותה צרפתית. אני מבטיח לך שלא אחזיר לך את מכתבייך, ולא מחשש שמא אפגע בגאוותך. לא, זה אינו מטריד אותי ביותר! אבל רק כדי שלא לקבל כעבור 3 שבועות מברק שמודיע לי על בואה של אורחת. –

זה הגמול על כך שאת מקצרת כל-כך בכתיבת מכתבים. – אני מקווה שהלקח טוב ושמכתבייך הבאים יחזיקו 5 או 10 או 20 ואפילו 30 עמודים. –

מה לעשות? יכול להיות שכבעל אני מגזים קצת! אבל בו בזמן שאני הבעל (כמו שאומר רבי מנדל... [הרב שהשיא אותם]) אני גם טומוץ, ובתור שכזה אין בתביעותיי שום הגזמה. –

אם כן, משעה שתגיעי לווינה אני מחכה למכתב ארוך מאוד שבו אמצא תמונה כללית ומפורטת מכל רשמי המסע שלך מרגע שלקחה אותך "מונטנגרו" מאדמת הפרעונים הזאת עד לשעה שבה את כותבת.

התחלתי את המכתב הזה ביום א' זה לאחר שניסיתי לפוש כהלכה; אבל... לבדי... כל כמה שהתהפכתי ימינה ושמאלה... כל כמה ששלחתי את גפיי העליונות ו... התחתונות לכל העברים, סופן שצנחו לחלל הריק.

התרגלתי אלייך כל-כך עד שקשה לי מאוד להירדם.

כתפייך המשגעות, נשימתך המצודדת, חזך... וכל-כולך בעצם, הרי את חסרה לי. לא שיערתי בנפשי שהגלולה תהיה מרה כל-כך, לא ציפיתי לכך שהפרידה תהיה קשה עליי כל-כך. ועם זאת אני מרוצה, שבהיותך רחוקה ממני טוב לך מאוד.

אל תכעסי עליי בשל הבדיחה הזאת, יקירתי. אני יודע שאני מתגעגע אלייך כמעט בכל מקום, ובעיקר כאשר תם היום ועליי להשיבך למקומך...

הפרידה הזאת, על אף כל מגרעותיה, יש בצידה גם הרבה מעלות טובות, שבעצם הן ידועות לך לא פחות מאשר לי. – לא כך, ידידתי?

עצה אחת קטנה בשבילך, אהובתי הקטנה! –

אל תשכחי ששוב אינך הבחורה מפתח-תקוה, האיכרית הצעירה והקטנה שמותר לה לדלג לפזז כאיילות קטנות, שלא לומר כמו שיות, זכרי שאת כבר אישה, ושבתוך שאר דברים שמוטלים עלייך את צריכה גם לדאוג לבריאותך הקטנה.

לא הייתי רוצה, יקירתי, שתשכחי ששוב אינך רשאית להתעייף יותר מדיי. לעולם אל תצאי לטיולים ממושכים, להליכות ארוכות ברגל שסופן לעייף אותך ולצערך.

זכרי-נא, יקירתי, שתמיד אמרתי לך כי רצוני שאשתי הקטנה והמקסימה תהיה תמיד בקו הבריאות.

זה הדבר היחיד שאני מבקש ממך, ואני סומך על אהבתך אליי... ולעצמך, שאראה אותך נוהגת בתבונה ובזהירות.

רוצה הייתי שבבואי לווינה אמצא את סטולו הקטנה שלי רעננה, רגועה ומושכת-לב יותר מתמיד. –

האם אני מפריז בדרישותיי בכל הכתוב למעלה? הגידי לי זאת בכנות ו... אם כך הדבר, לא אבקש ממך עוד מאומה.

מאומה!... מאומה!... כמו שידידתנו מיטיבה כל-כך לומר. –

כאן הפסקתי את מכתבי ב-5.30 אחה"צ כי יצאתי עם הוריי ל"בית-הקפה הקטן" לחוף הנילוס ליד קאהיר הישנה. – את יודעת איזה הוא. – זה שקראנו לו "הקפה של היונים".

השעה 10.30 וכבר חזרנו, אכלנו שם ארוחת-ערב ושתינו כמה ספלי בירה. – ראיתי אותך על-ידי וחוויתי שוב את כל הרגעים הנאים שבילינו במקום הזה.

ראיתי את הסירות שטות בחן ובהדר בנילוס ואז... הטיול הראשון שלנו, השני והיתר, עד האחרון מיום א' אחה"צ ביחידות – כל אלה שבו קמו כמו חיות לנגד עיניי.

היבטתי מולי, לא ראיתי איש, הוריי פנו אלי בדברים ואני לא שמעתי מאומה, דיברתי איתך והייתי כולי עם סטולו שלי.

עכשיו הנה אני בחדרי ואני כותב אלייך... מה דעתך?... שטויות??... הה! תודה! את באמת חביבה. –

הגידי זאת עוד פעם ו... ו... כאן אני מפסיק!

למזלך אינני שומע עוד את קולך! האם זה מפני שהאמירה הזאת פגעה בי, או מפני שדימיתי פשוט לשמוע את קולך והנה חזרתי למציאות?

אחת היא, ובלבד שאמשיך בשיחתי הקטנה איתך!

אל תקצר רוחך, יקירתי, הדברים לא יארכו עוד, זה הדף האחרון שברשותי ואני אשתדל לצמצם את השטויות שלי במקום המועט שנשאר לי.

הואיל ודיברתי על צימצום, אתחיל בדבר החשוב לי ביותר. –

ובכן? את מנחשת מהו, לא כך? אמנם כן, יקירתי! אני אוהב אותך ברצינות רבה ואפילו עד כדי שיגעון! אני אוהב אותך בצורה שמעולם לא הייתי מאמין שאני מסוגל לה.

ו... כדי שאוהב אותך ככה הכרח שיהיו בך עוד הרבה מחמדים שהסתרת ממני, הרבה קסמים מטרפים שהייתי רוצה להשיגם, לבלוע אותם חיש-מהר, תיכף ומיד ו... כהרף-עין ממש.

אבל... החיים אינם תלויים בחסדינו! אנחנו התלויים בחסדיהם! עלינו להשלים עם משובות הטבע למרות כל מחאותינו ולמרות כל המרץ הזורם בעורקינו.

ובכן, נותר לנו רק לשמוח בחלקנו ולומר כידידינו האנגלים: "Keep Smiling".

אין לי שום דבר מעניין למסור לך מעיר-הקודש שלנו הקרויה "קאהיר".

הדבר היחיד שאולי ינעם לך הוא שנמצא כאן בעל-חיים קטן שבולע אותך כל הזמן בנשיקותיו ו... הוא מתקרא

       טומוץ

       המשוגע הקטן

עוד אחת ו... לילה טוב!

*

קאהיר, 1 ביוני 1922

אימי יקירתי

הואיל ואני ילדך אינך יכולה אלא להיות אימי! לא כך, סטוליניו?

מכתבך הנטול תאריך, כמובן, מזמן שעלית לאונייה בקורפו, נמצא לנגד עיניי. זו פעם שישית מאז אתמול אני מקפל אותו; השעה אחת-עשרה בערב, והייתי רוצה מאוד לגלגל שיחה קלה עם ידידתי הגדולה והטובה...

כאשר קראתי שוב את מכתבך נטול התאריך, וזאת בפעם השישית, היה לי חשק להתחכם קצת... איתך... יקרה שלי. –

אני מחפש בכל מקום נייר זהה לזה שבו השתמשתי במכתבים הקודמים ו... אינני מוצא!...

מה לעשות?... לוותר ולא לבלות חצי שעה בנעימים איתך? ועל שום מה?... בשל זוטות כאלו?... לא ולא! יהיה הנייר מה שיהיה, טוב או רע באיכותו, גדול או קטן, הריהו הופך להיות מציאה ופלא-פלאים משעה שהוא מסייע לקרב אותנו זה לזו....

כן, יקירתי, היית בקורפו ומצאת שהמקום הזה נהדר, אך כלום צץ בך אגב כך רוגז על שטומוץ איננו שם?

איזו ילדונת את! אין לך מה לכעוס! – שמחי ותיהני כהלכה, ודעי לך שטומוץ יהיה מרוצה מכל מה שיקרה לך, ובלבד שבעיני סטוליניו יהיה הכל טוב, יפה ונעים. –

מאחר שאת מספרת לי על הגב' פ., אגיד לך שהיא כתבה לבעלה שאת מתרוצצת כל הזמן ושלא השארת באונייה פינה קטנה שלא ביקרת בה. – מובן מאליו שמיהרו מאוד לספר לי זאת... ואני מזדרז לגעור בך בשל כך... תיהני, אבל בלי להתעייף יותר מדיי! את שומעת, יקירתי?

כל מה שאת כותבת לי הוא מעניין מאוד, אבל עכשיו שאת נמצאת בווינה, מקום שיש בו לא מעט בתי-חרושת לנייר, הריני תמה איזה תירוץ תמצאי כדי לקצר את מכתבייך? לא תוכלי עוד לומר שחסר לך נייר! ובכן? אני מחכה... הדבר לא יתמהמה! המכתב הראשון מווינה, שכבר אני מרגיש שהוא נמצא בדרך לקאהיר, מכיל תירוץ אחר. לא כך, מרשעת קטנה שלי?

עוד פעם, יקירתי! דעי לך. – אם רצונך לגרום נחת לטומוץ, שברור לי כי אותו את אוהבת, כתבי אליו באריכות ולעיתים קרובות מאוד!... אפילו בכל ערב לפני שתתכסי בשמיכות!

ובכן? מובטח, לא כך? יופי, סטולו שלי, יפה מצידך! –

את ודאי שואלת את עצמך איך עובר עליי הזמן ו... את יודעת בלי שאגיד לך, ובכל-זאת אנסה לתאר לפנייך יממה של 24 שעות.

אל תיבהלי! לא תהיה זו תמונה יפה של אחד מן הציירים המרובים או הנדירים המתנדנדים במוחך, גם לא אחד השירים היפים הללו ששירבט אחד מאלפי המשוררים הפרים-ורבים סביבך, בפועל או אף בדמיון. יהיה זה פשוט מה שטומוץ מסוגל להביע.

חוץ מזה, חייב אני להודות לפנייך, לא אתאמץ אפילו להשביח יצירת-מופת זו שלי. לא עשיתי זאת במאי 1921, ועל אחת כמה וכמה לא אעשה זאת ביוני 1922. –

ובכן, אם לחזור לא אל "כבשותינו", כמאמר המשל הצרפתי, אלא אל יממת 24 שעות שלי ו... לתיאורה בפי, הרי אגיד לך... מה?... הו! הרי לא יעלה הדבר על הדעת! שום דבר מעניין שלא היה מוכר לך כבר ממילא – לכן אסתפק בכך שאעבור בשתיקה על הכל! ממש על הכל, למעט בכל-זאת מעשה אחד ויחיד שחוזר-ונישנה בכל יממה, ואחת היא מה התאריך שבלוח מאז ה17- במאי! אפילו המעשה הזה מוכר לך, את מנחשת מהו! אף-על-פי-כן אינני יכול שלא להגיד לך את אהבתי הקטנה, שבתוך כך היא אהבתי הגדולה! אמנם כן! הרי מחשבתי פועלת ואינה בטלה ממעש! תמיד ובכל מקום היא עם סטוליניו שלי החביבה. –

מספיק לך, יקירתי? לא בדיחה היא זו! לא דיבורים ריקים הם אלה! זוהי אמת לאמיתה!

מה עוללת לי?... אינני מצליח לתפוס זאת. –

אולי חזרתי לימי הילדות ואני סוגד לך כאילו היית אימי?

לא!... אינני מצליח להשיב לעצמי. די לי בכך שאני ממתין לידיעה הזאת ממך ומסטולו שלי, אשר מסתבר שעכשיו דווקא היא מזהירה... ככוכב ברקיע-השמיים.

וכי די לך בכל הפרטים האלה? עכשיו תורך. – לך יהיה זה קל הרבה יותר אף על פי שאינך יודעת צרפתית, או שכך לפחות את מעמידה פנים. –

אני מחכה לדין-וחשבון קטן ממך בנוגע להוצאות שתהיינה לך לדעתך – וכן גם, בעיקר, למכתבים טובים ורבים מאת סטולו היקרה שלי.

טומוץ

שכל הזמן רק חושב עלייך

*

קאהיר, 8 ביוני 1922

יקירתי!

קיבלתי את מכתבך מוונציה, את גלוייתך מטריאסט וכן גם את מכתבך מווינה, מתאריך 1 ביוני.

בעת ובעונה אחת הייתי משוגע מרוב שמחה למקרא התוכן שלהם ועצוב משנודע לי שאת חשה קצת ברע.

אין זאת אומרת שאת צריכה להסתיר ממני דבר כלשהו. הכל אני רוצה לדעת, יקירתי, כאילו אני על-ידך. – כן, על-ידך, יקירתי, יהיה לי טוב כל-כך... אין דבר, יקירתי, גם זה יבוא. – בינתיים אני חרד לקבל ממך חדשות תמיד.

אל תעשי כמוני, ידידתי, אני כותב אליך מדי 4 או 5 ימים כי אני עסוק יותר מדיי ו... אשר לך, יקירתי, את יכולה למצוא דרך לכתוב אליי ולומר לי דברים מתוקים כל-כך ורבים כל-כך בכל ערב לפני שתשכבי לישון.

עשי זאת, סטולו שלי – זו בקשתי. – בזה ייטב לשנינו, כמו שאת כותבת לי. כן, ידידתי! לא היה לנו צל של מושג מה ערך יש לנו זה לגבי זו. – אני מרגיש עכשיו שאני חשוב לך לא פחות מכפי שאת חשובה לי.

אני חרד לדעת איך והיכן תמצאי לך קורת-גג, יקירתי!

כדי שלא להחמיץ את הדואר של היום אני שולח לך המחאה של חמש לירות, מחר אשלח לך עוד עשר, וזאת תהיה לך עתודה למקרה שמשלוח-דואר אחד יאחר לבוא.

ידידתי! צר לי מאוד לכתוב לך זאת, ואף-על-פי-כן בעיניים דומעות אני חייב, אני מרגיש, שחובתי לומר לך זאת.

את יודעת עד כמה אני אוהב אותך, את יודעת כמה אני מעריך אותך וכמה אני משתוקק אלייך. כמה הייתי רוצה שתהיי מאושרת ושבעת-רצון.

ואף-על-פי-כן מוכרחים לומר זאת: המצב אינו כשורה, העסקים אשתקד היו רעים והשנה רעה עוד יותר, ואנו נעשה שינויים גדולים מאוד כדי שנוכל לשפר את פני הדברים. אנו נרכז את כל העבודה, המשרד וכו'... בחנות הקיימת, נפטר חלק מהעובדים ונקצץ הרבה מאוד בהוצאותינו.

רוצה הייתי, יקירתי, שאם גם תיהני מישיבתך באירופה ותבלי יפה, תשתדלי לחסוך הרבה ככל האפשר.

הו! אהובתי! הו יקירתי! לו ידעת כמה מצערות אותי כל המילים האלו הנכתבות אלייך, הנערצה. – על אחת כמה וכמה הריני כואב וסובל בשעה שהייתי רוצה להפוך עולמות כדי שכל הסובב אותך יהיה מלא עליצות ואושר. אל תכעסי עליי, יקירתי, בגלל כל מה שנאמר עד כאן. – אולי אין זו אשמתי, כי כך ברא אותי הטבע, ולעיתים קרובות אני רואה שחורות גם בשעה שהתמונה ורודה. לוואי ואתבדה הפעם. – אך על-כל-פנים החלטתי נחושה. אני חייב לעזוב את הארץ הזאת! אני חייב לסדר כאן את הדברים בצורה שתאפשר לי להסתלק בכבוד וכראוי.

אחרי-כן נטפל בשאלת יציאתי מכאן ובאפשרות למצוא מישרה באירופה – בצרפת או באוסטריה, או בגרמניה.

ואחרון אחרון, יקירתי! אמנם כן, אחרון אחרון, אני אצטרף אלייך כדי שאהיה כולי שלך. – אל תכעסי, יקירתי! את מכאיבה לי כשאת מניחה שאינני אוהב אותך די. –

אני מפסיק, יקירתי, כי אינני יודע עוד מה לכתוב לך. – סלחי לי, יקירתי, אם יעציב אותך המכתב הזה קצת, והבטיחי לי שתמהרי לשכוח את תוכנו, פרט לשאלה הכלכלית שאותה אסור לשכוח...

אלף נשיקות לך, יקירתי, ועוד... זה לא יכול להספיק לכל החיים כולם

       טומוץ

*

קאהיר, 13 ביוני 1922

סטולו יקירתי!

הנה סוף-סוף בא יום-השלישי שחיכיתי לו בחרדה שכזאת!

הנה זה בא! השכמתי מאוד וקמתי בשעה 6, רק כדי להיות ראשון בדואר ולקבל ממך את החדשות. –

ובכל-זאת לעולם אין הדברים מסתדרים במהירות הרצויה לנו. –

עד לשעה 9 הייתי צריך לחכות לפתיחת האשנבים.

כמה ארכה השעה ובאיזו סבלנות הייתי צריך לחכות!

לטוב-המזל היה הפיצוי טוב. מצאתי חמישה מכתבים בבת-אחת!

הו יקירתי! צריכה היית לראות אותי ברגע ההוא, הייתי מאושר עד כדי כך שהיססתי אפילו לפתוח את המעטפות. – עצם המראה של חמש מעטפות שכתבת לי בעצם ידך די היה בו למלא אותי שמחה.

אני באמת הייתי רע ואת באמת טובה טובה.

והרי במכתביי הקודמים גערתי בך על שאת מזניחה אותי! יקירתי, לא העזתי אפילו לחשוב כך, ולכן כתבתי לך. בבקשה ממך, אל תכעסי עליי בשל כך, כי הרבה פעמים קורה שמרוב אהבה אני כותב לך דברי שטות.

יותר מתמיד אני חש עכשיו שלא נוכל עוד לחיות איש בלעדי רעותו. לא כן, אהובתי, את לעולם לא תעזביני עוד?

ומאחר שזו הפעם הראשונה וגם האחרונה, אינך צריכה להצטער על היעדרי, הלא יחד נהיה לעולם-ועד.

השתדלי איפוא להתבדר בלי לחשוב יותר מדיי על טומוץ.

לפי-שעה הסתפקי בכך שמדי-ערב תאמצי אותו בכוח אל חזך כאשר תשכבי לישון כאילו הוא על-ידך מצד שמאל... ואני... לעיתים קרובות מאוד ואפילו תמיד, כן, תמיד, ידידתי, אני רואה אותך בין לימיני ובין לשמאלי ו... לעיתים קרובות אני רואה את גופותינו חבוקים ומתמזגים עד היותם לגוף אחד בעל שני מנועים הפועמים בכל עוז.

כן יקירתי, כן נערצה שלי, אהבתנו לוהטת והיא מתלהטת עוד יותר ככל שאנו מתקדמים. מה-טוב, הרי זה מבטיח עוד הרבה אושר, למרות ענני-הערפל המתחשרים סביב חיינו החומריים וחיינו הכלכליים.

ברגע שאחליט להצטרף אלייך תהיי את הראשונה לדעת – כי איך אוכל להתאפק, איך אוכל לרוות אושר מתוך ידיעה שאשוב לראותך ותשובי להיות שלי, בלי שאודיעך על כך ברגע שאוכל להשתעשע בתקוה הזאת?

לא, אהובתי, אני אודיע לך... את תהיי ראשונה... כי אני רוצה לשוב ולראות את סטולו שלי וכולה רעננה צוהלת מקסימה ונהדרת! – כן, ידידתי, כך אני רוצה לראותך שוב, והרבה אני סומך על אהבתך אליי שבזכותה תהיי כך גם את. – לא כן, יקירתי?

חדלי איפוא מחיי הכרך וגורי כמו בת-איכרים קטנה וטובה מחוץ לעיר. אלה הם החיים הטובים והיפים שמגיע לך להינות מהם. –

טומוץ אינו נמצא על-ידך כדי לחמם לך מים, ולכן את צריכה להיזהר שלא להצטנן ולא להתעייף... ובעיקר... לא להתרגז. –

עיקר-העיקרים בשבילנו הוא שאנו אוהבים זה את זו, ואפילו הרבה. ובכן, כל תלאות החיים האלו, תהיינה אשר תהיינה, עתידות להישכח ולהיות מאחרינו.

אם המנדט על ארץ-ישראל ייחתם ביולי והמצב בארץ-ישראל ישתפר, יכול להיות שאמכור הכל ואקח קצת כסף כדי לעזוב סופית את המזרח וללכת לגור באירופה.

בעוד 10 שנים נספיק לחזור לארץ-ישראל. עד אז לא נוכל לעשות מאומה בארץ-ישראל, כי שם צריך הרבה כסף.

כל אלו הן תוכניות; נקווה שנוכל להגשימן. – כאן בינתיים העסקים הולכים מדחי אל דחי. חם, אנשים נוסעים, והפוליטיקה המצרית אינה מסתדרת כלל. יש רגעים שאינם שמחים כל-עיקר בשבילי, אבל אני מתחיל להתרגל. אין זו סיבה לכך שאת לא תיהני, יקירתי! פעמים רבות אני מרוצה כל-כך שאינך כאן עד שאני מברך את הרגע שהאונייה הרחיקה אותך ממני. – הו ידידתי! כמה זה מטופש, נכון?

לא! יקירתי – אני כל-כך אוהב אותך! עד שאני יכול לפתוח את סגור ליבי לפנייך... הנה!... עינייך הרואות! כל כמה שאני אוהב אותך, הריני גורם לך סבל. – כן יקירתי! ואף-על-פי-כן מוטב לי כך מאשר להיסגר בפנייך. – פעמים רבות אמרתי לך זאת, אהובתי – רק לפנייך התחלתי לפתוח את ליבי לרווחה ורק לפנייך אמשיך בזה. – את הכל אתן לך... את השמח כמו גם את העצוב! –

אם תהיה מנת העצב גדולה בהרבה ממנת השמחה והאושר הרי יהיה זה גורלך, מנת-חלקך אשר חפצת בה.

אני רואה שאת צריכה לוותר על המעיינות! מעליש, במקום אחר נמלא את החסר. –

אהובתי, האם את רוצה שאכתוב לך בכל ערב? אני הייתי מוכן בהחלט לכתוב אלייך כל היום וכל הלילה. – זהו קורבן נעים מאוד שאני רוצה בהחלט לגזור על עצמי אבל... בתנאי אחד. –

את רואה? איזה בעל! תנאים הוא מעמיד לאשתו. – כדאי להתחתן בשביל לעמוד בפני אולטימטום! – אמנם כן, יקירתי! תנאי אחד אני מציג לך, ואפילו שניים. –

אם רצונך שאכתוב לך בכל ערב הרי עלייך

 1) להשיב לי 3 עמודים כנגד כל עמוד שאשלח לך.

 2) להכין לי דין-וחשבון מפורט כמו שאני מכין לך, על הטוב ועל הרע כאחד.

 3) לא לשקוד לפרכס את מכתבייך כי בזה יקפחו את המקורי שבהם. אי-הסדר שבמכתבייך מצודד את הלב והוא מתאר אותך בדיוק רב, ודווקא בזכותו אני מזהה אותך כל-כך.

כל כמה שמתחשק לי להמשיך בשיחתנו, אני חייב להפסיק. אני מרגיש שאני עייף, ובכן אעזוב אותך לשתי דקות בלבד ושוב אמצא אותך אחר-כך לימיני. כמה טוב יהיה! אמנם כן! אפילו טוב מאוד. –

ובכן בינתיים, עד שנמשיך בשיחתנו, אני מסתפק בכך שאגיד לך שהנני וגם אהיה

טומוץ

הסוגד לך

יותר מכל

*

קאהיר, 17 ביוני 1922

אסתרקה היקרה!

היום יום-ראשון ואני לבדי, ז"א בלי סטוליניו שלי האהובה! קמתי ב-11 בבוקר, ובגלל החום הנורא החלטתי להישאר כל היום בבית. אחרי שהתקלחתי במים קרים ומרעננים מאוד, הריני מתמתח לי על הספה.

לקחתי את המספריים הקטנים ביד וחיפשתי... את מי?... ולשם מה?... את היתר הרי את מנחשת.

נעים היה כל כך לבלות את ימי-ראשון לצידך, טוב היה כל-כך להתפנק אצלך עד שרגע אחד התחרטתי שהנחתי לך לנסוע.

כן! היום ה-17 ביוני ו... ביום ה-17 במאי נפרדנו!... איזה הוא היום שבו ניפגש שוב? שבו נתאחד מחדש?

לא נתייאש, יקירתי, זה יבוא וזה יהיה כל-כך... טוב וכל-כך מתוק! לשנינו, לא כך, ידידתי הטובה?

כל שעות אחר-הצהריים נשארתי בחדרי ו... חשבתי רק על סטוליניו שלי. מה היא עושה בשעה זו? רק שתיהנה, שתנוח, שתהיה בחברה טובה! – כן, אהובתי, מאוד הייתי רוצה לקבל ממך חדשות, ובעיקר את האמת! מה מצב-בריאותך, קטנתי? האם את מרגישה שצריך מישהו לשפשף אותך? כלומר: האם הגב כואב לך, או שפשוט טוב לקבל שיפשוף מטומוץ?

איך את מבלה את הזמן? אני מקווה שכבר בנית לך חוג הגון של ידידים ושאת מוצאת דרך לשכוח, ולו אך לזמן-מה, את טומוץ, את הכיעור שלך, כמו שאת מעיזה לקרוא לו.

הערב היינו – ההורים, לפין ואני – בבית-הקפה הקטן שלנו בגיזה על הנילוס. – היה טוב כל-כך עד שהצטערתי שאת אינך איתנו. – זה הזכיר לי את הטיולים שלנו ביחידות בזמן שגאו מי הנילוס והגיעו כמעט עד לשולחננו. – זהו אחד הזכרונות הטובים שאותם לא אשכח לעולם!

לא מזמן חזרנו, אמא הגישה לנו תה, היא קוראת בספר שלה, אבא מדבר או בעצם מתעסק בקלפים, ואני תוך כדי שתיית התה שלי הריני משוחח עם אשתי הקטנה והחמודה! אני אומר לה: שתי את התה! (תה יש לך שם לפחות?) כתבי לי כמה את משלמת בעד החדר והפנסיון, עכשיו שהלירה שטרלינג שווה 100,000 כתר.

דרך-אגב! את ודאי מיליונרית כי ב-10.0.0 יש לך מיליון כתר. אני מקווה שהדואר הבא של יום-שלישי יהיה מוצלח לא פחות מן הקודם ויביא לי חבילה נאה של מכתבים מן המחצית החביבה ביותר שלי! מה דעתך? נכון שכך יהיה?

אני מפסיק רגע מפני שאמא הגישה לי את ספל התה ה-2! –

הה! הנה שוב אני אלייך! אני רוצה לקרוא שוב את מכתבך מס. 18/9 ולהמשיך במכתב הנוכחי.

הוא פותח במילים "גשם יורד", והרי גם כאן יורד, אלא שאצלך זהו גשם אמיתי מחייה ונעים וכאן גשם של זיעה! מזיעים עד בלי די!

אני אבקש ממך לעשות לי איזה שירות! אבל שירות גדול מאוד! לך לא פחות מאשר לי! הבטיחי לי שלא תצאי מהבית 4 ואפילו 5 ימים כל פעם שתהיה לך וסת. – זה חשוב מאוד, יקירתי, אם את רוצה להיות בריאה ו... בייחוד אם את רוצה להיות אותה אמא קטנה וטובה שאותה אני מעריץ כבר מראש. את יורדת לסוף דעתי? אל תביאי אחר-כך תגלית חדשה! – אין כבר אמריקה חדשה, הכל ישן ומוכר!

את מבטיחה לי, לא כך? יפה, ידידתי! אני כל-כך שמח לדעת שאת בת-חיל ושתקפידי לשמור על עצמך. –

הה! הנה עכשיו את עוזבת את הווינאיות הצעירות – הרי זה שם-דבר! האם היא לפחות חביבה, יוליה שלך? אם כן, התרחקי מן החלון ופני לי את מקומך כי רומיאו מתאים לי אבל לא לתספורתך הקצרה כל-כך. –

באשר לתספורת, האם את יודעת שגזזתי את כל הבלורית שלי? רציתי לשלוח לך תלתל קטן אבל... מה לעשות? אבד לי, ואינני יודע היכן.

ובשביל שלא אתרגז יותר מדיי, החלטתי להעביר לך את כל הבלורית החדשה עם בעליה, בשלמות ולצמיתות. – עכשיו את מרוצה, יקירתי?

אני קיוויתי שהנסיעה בים תרפא אותך מן המחלה הכרונית האחרת שמציקה לך, אך לדאבון-הלב לא כך היה. – – –

את אומרת שאנשי וינה יש להם פרצוף אינטליגנטי. – על זה אינני מתפלא שהרי בעלך אינו נימנה עמהם! כאן המצב כבר משתפר. – ברחובות רואים זוגות ורק זוגות מטיילים מחזיקים זה בזה ומשלבים זרועות! – זה מוכר לי מאחר שראיתי זאת בפאריז. – אמנם כן, רושם משונה זה עושה עליך כשאתה רואה את הזוגות האלה והם מאושרים כל-כך ומצפצפים כל-כך על העוברים-ושבים וכאשר אדם מרגיש שהוא לבד!! אל תדאגי, יקירתי! לא יארכו הימים! אנו אוהבים מאוד זה את זו! את יודעת זאת – ואם זה כך, מה יש לדאוג? גם הטיולים שלנו עוד יבואו, ואני מבטיח לך שיהיו טובים! העיקר שתהיי בריאה!

את רואה, יקירתי, כמה פעמים אני מדבר אלייך על בריאותך, קטנה שלי! – היא חשובה לי עד כדי כך שאת חייבת להשגיח עליה, ולו רק כדי לרצות אותי.

אני שמח לראות שמצאת חדר טוב ב-40,000 כתר, ז"א בערך 10 פיאסטר מצרי ליום. – זה לא יקר כלל! זה אפילו מחיר טוב מאוד. –

כתבי לי כאשר תלכי לאופרה או לתיאטרון, תגידי לי מה המחזה שתראי ואיזה רושם הוא עשה עלייך. – זה מעניין אותי כל-כך כי הודות לזה אני אחיה לצידך, לפחות במחשבה.

במכתבך האחרון את כותבת לי שב7- בחודש לא ישנת כל הלילה. – זה בהחלט לא טוב!

את צריכה לישון, יקירתי, ובייחוד לא להתעצב בגלל היעדרו של טומוץ. – זה לא יימשך עוד. – חיי בשקט, אל תתעייפי יותר מדיי. – דעי רק דבר אחד! שאנו תמיד נחיה זה לצד זו ונאהב זה את זו בכל עוז! זו באמת האמת הגדולה והמציאות. – אם כן, אין טעם שתכניסי מחשבות קודרות לראשך... באשר למצב הכלכלי, אל נא נחשוב עליו. – אם לא נוכל להמשיך בחיינו בעושר, ננהג ככל שאר הפרולטרים ובכל-זאת נהיה מאושרים מאחר שאנו אוהבים זה את זו מאוד.

ודאי כבר נוכחת לדעת שגבר או אישה, יהיה מרצם אשר יהיה, אינם יכולים ללכת נגד חוקי הטבע.

ובכן, למה לנו להתקומם. הטבע רצה שנאהב מאוד זה את זו! או שאנו מקריבים קורבן בזה שאנו נאהבים. – אם הטבע אינו רוצה שנהיה זעיר-בורגנים, אם הוא מעדיף לעשותנו פרולטרים, למה לנו להתקומם? זה בכלל לא יועיל לנו. – נחכה וניראה מה יקרה. בינתיים החשוב ביותר יהיה שנאהב הדדית ובעיקר שסטוליניו תאהב את טומוץ ככל שהוא אוהב את סט.

       נשיקה גדולה

       מטומוץ

*

קאהיר, 23 ביוני 1922

סטוליניו יקירתי,

רק עכשיו חזרתי מטיול ארוך שעשיתי לבדי בגזירה. – מזג-האוויר נחמד ואני מוצא שכולם כבר ישנים.

אין טעם לומר לך שאם גם טיילתי לבדי ראיתי אותך כל הזמן לצידי. שיחתנו היתה מעניינת מאוד ואני יכול לומר לך שיצאתי ממנה מוקסם. –

אני חייב להודות שאת חביבה אליי מאוד כי את כותבת לי באופן סדיר מאוד ו... אינני רוצה אפילו להודות לך על זה כי את עצמך אומרת שתמשיכי "לדאבון הלב" (לא לדאבוני אני, על-כל-פנים) לכתוב לי לעיתים קרובות. מה את צריכה לשכב על מכתב ששייך לי? האם חשבת בטעות שהוא מוץ? האם את זוכרת מתי נשכבת עליו מלוא קומתך?... הו כמה טוב זה היה! מתי נתחיל שוב בחיים האלה?

הה! הנה שוב אני מדבר הבלים! אלף פעמים אמרתי לך כבר ש"הבחור הזה משוגע" ואין אפילו צל של אפשרות שינהג בהגיון כשהוא מרגיש שאת על-ידו. – יפה עשית שנטשת אותו כי לולא כן היה ממשיך לגרום לך סבל.

מה זה עיניי רואות! בהחלט היית רוצה לשכוח אותי אבל... זה לא מסתדר... וכי גם אני מצידי אהפוך להיות איזה כריסטופר קולומבוס?

לא, ידידתי! לא! אני יודע היטב מאוד שאת אוהבת אותי מאוד! חוץ מזה, לא פעם אחת בלבד הוכחת לי זאת, ואינך צריכה להתחרט על שהודית בזה שוב. אני לא אנצל לרעה את מצבך שהרי את עצמך רצית בזה... – ובכן! מאחר שאת מתעקשת כל-כך ליפול בזרועותיי, בואי הערב והיי עימדי. – כה טוב וכה מתוק יהיה זה לשנינו עד שחיש-מהר אשכח את רגעי הבדידות המכבידים עלינו לעיתים קרובות כל-כך. –

זכרי רק זאת שאם אינך יכולה להיענות להזמנתי הערב יהיה המצב שונה לגמרי כעבור זמן, כאשר תשובי כבר לאיתנך לגמרי.

אני שמח מאוד להיווכח שאת נוהגת בתבונה. נטשת את וינה ועברת לבאדן. – הרי זה מעשה נבון מאוד מצידך. את רואה, אהובתי, שצדקתי בזה שסמכתי עלייך כאשר הנחתי לך לנסוע לבדך? את רואה שצדקתי בזה שלא חששתי מפני האופי שלך הילדותי וקל-הדעת?

את אומרת שנהנית מאוד על סיפונה של "מונטנגרו", מה-טוב הדבר, אני מאושר!

על הפנסיון, כולל הכל, את מוציאה בערך 11 לי"ש בחודש, ואם כך האם יספיק לך סכום של 20 לי"ש בחודש? ז"א 4 לי"ש (ארבע) בשבוע? או שאולי את רוצה שאמשיך לשלוח לך 5 לי"ש? – אעשה מה שתחליטי, ידידתי. – רק שאני מזהיר אותך! אינני רוצה שתאמרי לי 4 כאשר לדעתך את זקוקה ל-5. אם אשלח לי"ש אחת נוספת בשבוע זה לא יוכל להכביד עליי יותר מדיי, ולא הייתי רוצה לשלול ממך דבר כלשהו בגלל הפרש קטן כל-כך. – שיקלי-נא היטב בדעתך לפני שתחליטי. – בינתיים, עד שתעני לי, אמשיך לשלוח לך 5 לי"ש בשבוע.

כשאני מוסיף לקרוא במכתבך הריני נוכח לראות שהיית רוצה לקנות הרבה דברים שנחוצים לך. אם כך הדבר, האם היית רוצה שאשלח לך עוד 10 לי"ש? בנוסף ל5- לי"ש?

אל תתביישי, יקירתי! נהגי איתי בגילוי-לב! אם את צריכה לקנות לך דברים הכרחיים הריני מוכן בהחלט לשלוח לך מה שתרצי. – קיבעי את עצמך את הסכום. אשר לידידייך שאותם אינך מוצאת, בתוך השאר גוטמן הנצחי שלך, הרי אני מצטער על כך לא פחות ממך, אף-על-פי שאת משערת שאני קצת מקנא בהם!

הנה זאת נקודה שבה אינך מכירה אותי עדיין! אחרי כל מה שאמרתי לך, אחרי כל האמון שנתתי בך כאשר הנחתי לך לנסוע לבדך לווינה אל ידידייך, אינני חושב שהיית צריכה להעלות אפילו רגע אחד בדעתך שאני מקנא.

ובעצם הרי זה פשוט כל-כך! אני אינני רואה מה באמת יוכל לעורר את קינאתי!... נחשי את בעצמך את יתרת מחשבתי...

דרך-אגב! הואיל ואת מדברת אליי על גוטמן, אני חייב לומר לך כי לפין אמר לי שקיבל ממנו גלוייה בעת נסיעתו. – ואת? לא כלום!!

עכשיו אני נוטל את מכתבך האחרון. – הוא מתאריך 10 בחודש והוא כתוב על נייר תוצרת באדן. יפה! את מרגישה כבר את עצמך פחות עייפה, אולי רצונך לומר פחות חולה! מרשעת שכמוך! האם את מסתירה ממני משהו? אני מקווה שלא! על-כל-פנים כתבי לי, והעיקר שתאמרי לי את כל האמת.

אני נוכח לראות שאת מקנאת בכל בני-הנעורים של באדן. – בהתלהבות עצומה את מתארת לי איך הם אוהבים זה את זה בראש-חוצות. –

אינני חושב שבעניין זה יש לך על מה להתלונן ואני מאמין שאת אהובה, ואפילו מאוד, למרות המרחק העצום שמפריד בינינו! – כן, יקירתי, את אהובה אפילו יותר ממה שאת יכולה לשער וזאת על-ידי טומוץ, שרוצה ואינו רוצה להיות פרוד ממך. – – –

אני מפסיק כאן הערב. הרי עליי לשוב ולעלות על משכבי המרוקן לגמרי מאחר שסטוליניו איננה כאן.

עם זאת יש לקוות שהמצב הזה לא יימשך הרבה כי בלעדיה באמת קשה לו

       למוץ שלה

לילה טוב, יקירתי! השתדלי לחלום חלומות יפים!

*

ניראה כי "גוטמן הנצחי שלך", נחום גוטמן בן ה-24 – כבר עזב בקיץ 1922 את וינה בדרכו לברלין. בספר "בין חולות וכחול-שמיים", שכתבתי מפיו, הוא מספר: "בשנים 1926-1920 ערכתי מסע-לימודים יסודי, שנתיים בווינה, ואחר-כך בברלין ובפאריז. לווינה נסעו שניים מידידיי ב'בצלאל'. וינה נחשבה לעיר זולה מאוד אחרי המלחמה." אסתר שבה ופוגשת בגוטמן רק מ-1926 ואילך, כאשר שניהם כבר גרים בתל-אביב. כתובתו בשרלוטנבורג, ברלין, נמצאת ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית, מתקופת אמצע שנות ה-20 לערך.

באותם ימי קיץ 1922, בהיעדר אסתר מהארץ, מתפרסמים בחוברת "הדים" שלושת שיריה הראשונים ובהם השיר: "כציפור מתה על הזרם / צפת אז לקראתי. / עיניך כבות עמדו / ומבעד לזהב עמום / רגע עוד לחשו; / זרועותיך עייפות / רועפות עצב. / זית דל עלינו, / צללים חיוורים לרגלינו."

לימים אומרת לי אסתר, במעין התרסה ובחיוך שובב, כי בשיר התכוונה לנחום גוטמן, שעימו טיילה בשדות פתח-תקוה לאחר שהגיע למושבה בימי הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917; אבל – "כמה טיפשים היינו, אפילו לא התנשקנו!" – בשיר תיארה, לדבריה, את אופיו הפאסיבי, הנגרף, של נחום.

שיחתי עם אסתר על אודותיו באה לאחר פגישתה האחרונה עימו ב-1974. באותה שנה, כאשר ריאיינתי אותו לספר "בין חולות וכחול-שמיים", אמרו הוא ודורה אשתו שהיו רוצים לראות את אסתר לאחר שלא פגשו בה כארבעים שנה. יום אחד אסתר באה לתל-אביב ועליתי איתה לדירתם. נחום כבר לא היה במיטבו, דעתו מפוזרת, הפגישה היתה פאתטית ואני לא זוכר ממנה שום דבר מיוחד. שניהם שבו והזכירו במקוטע דברים שקרו פעם, כשני אנשים שכבר אינם יכולים לומר הרבה זה לזה. אסתר בת השמונים, המבוגרת ממנו בארבע שנים, התבוננה בו בחמלה וצער.

ב"מחברת 'קמשונים'" הרביעית נמצאת טיוטת סיפור שכתבה אסתר בפתח-תקוה באביב או בקיץ 1921, אולי כאשר עלתה כבר האפשרות שתיסע אל קרוביה במצרים. בסיפור מתארת לעצמה הגיבורה את עתידה, לאחר שתינשא לאדם עשיר:

האישה הצעירה שטוחה על הדרגש הנאה – ומהרהרת: סביבה הרהיטים, והשטיחים הכבדים לרגליה – מספרים על הון שנצבר במשך דורות. עיניה הירוקות הפקוחות מאוד מכוונות ישר נגדה, הווילון הלבן הנופל גלים-גלים מעל החלון הגבוה כאילו הסתיר מתחתיו את כל אשר מתאווה היא לראות ולחדור במבטה.

 "שנתיים – " מדובבות שפתיה, "שנתיים אני בבית הזה עם אדם זה תחת גג אחד על יד שולחן אחד, יום-יום ערב-ערב גם כשאינו בבית משהו ממנו מרחף פה בחלל החדרים האלה – שלו המה, הנה כוננית דקה זו, האין היא מספרת עליו, האין היא זרה לי [כמוהו?] – "

היא מעבירה את עיניה על הרהיטים, המרבדים מסביב – זר זר, אך הנה נח מבטה על תמונה קטנה אחת בזווית, פרנצסקה ופאולו של רוזטי, זה שלה מחדרה הקטן מבית אבא עוד. נחשול של זכרונות שוטפה פתאום. הן זה נתן לה פעם הצייר – האהב אותה, אילו ידעה זאת, ומי אהבה? באמת, הן יש זמן כעת להרהר בזה –

מחרוזת של ראשים וידיים עוברת לפני עיניה, הנה ראשו המוארך והנפלא של הצייר עם פני השעווה והעיניים עם האש השקטה המחבקת ואוכלת כל חפץ ראוי לשימת לב, החודר וידיו החזקות והמכוערות מתנועעות בביטחה טבעית תמיד כאילו עושות הן דבר מה חשוב וגם מובן מאליו – הנה זה היה נפלא – הוא היה רמז לעולמות שלא נתגלו עוד, יפים היו הימים ההם בשדות זהובים בדרכים מתפתלות בין הכפרים. ההיתה זאת אהבה? הוא היה נושק לה ושותק. פעמים היה במבוכה, היא לא הבינה את מבוכתו, הוא היה מצטער על זה –

מה היה, מה היה אז? לא, כעת כבר נאבד החוט ואין היא יכולה לקשר כל הדברים שהיו ביניהם אז, לא, איני יודעת – פתאום חדל לשמוח לבואה, זמן מה עוד נעה חגה כשיכורה בתוך רגשה הקודם, לאט לאט הלך הטמפו הלוך וחלוש עד אשר עמדה, עמדה וכאבה וקיבלה את פניו בתימהון כשהיא עוטה שחורים ושקטה – לבסוף נעלם. הכל את פניו הצהובים היא זוכרת, ומעילו המהודק לגבו הרזה והצעיר –

אסתר כבת 27 בעת היכתב הסיפור. דמות הצייר אינה מתאימה לנחום גוטמן, אולי היא מעוצבת על פי מישהו אחר, אף לא צייר, שהכירה אסתר באותה תקופה. בהמשך הסיפור היא מעלה דמות של צעיר נוסף המכונה: "הנביא".

*

קאהיר, 29 ביוני 1922

אסתרקה יקירתי!

אמש כתבתי לך מכתב ארוך למדיי ואני חושב שתסלחי לי על שכמה ימים הזנחתי אותך. – זה לא יקרה עוד! –

במכתבך מן ה-19 בחודש את מתלוננת על כך שנישארת 4 ימים בלי מכתבים ממני.

מה אני צריך לומר שבמשך 7 ימים אני נישאר בלי ידיעות ממך? הדואר הוא האשם, כי את הכל תקבלי בבת-אחת. –

אני רושם לפניי בסיפוק שביקרת אצל דיזנדרוק. – השתדלי לראותו שוב, כדאי יהיה לך!

ועוד פעם, ידידתי! את ממעטת לטייל מפני שאין לך כוח! –

יפה, צריך שיהיה לך. דאגי לכך שיהיה לך כוח, ידידתי! וזאת למענך, למענו ולמעני! – את שואלת אותי מה שלומי עכשיו!

את מבקשת שאגיד לך דברים טובים – מתחשק לך מאוד שאגפף אותך. –

וכי מה, יקירתי! אני כבד-פה כל-כך ואינני מסוגל לומר לך מילים טובות עד שבתכלית הפשטות את נאלצת להסתפק באהבה הטהורה, הכנה והטבעית שאותה מציע לך טומוץ לכל ימי-חייך!

אשר לגיפופים, את יודעת עד כמה הגיפופים שלי מגושמים, פראיים, ואם את רוצה בהם כמו שהם, אז אני אביא לך חבילה גדולה מלאה וגדושה כאשר אבוא. –

רק הואיל והחבילה הזאת תהיה כבדה הרי עלייך להתחזק כדי שתוכלי לשאתה. – ובכן, ידידתי, השתדלי להסתדר בצורה שתוכלי לקבל את חבילת הגיפופים שלי ואותי בלי הרבה הרגשות, ובייחוד בלי אריזות...

בינתיים אני מצרף לכאן המחאה על סך 5 לי"ש וכן גם אלף נשיקות וככמות הזאת גיפופים, כל מה שאני יכול להניח בשמי... על הגוף הזה היפה שאותו אני אוהב עד לשיגעון ואשר נפשי יוצאת כבר לחבקו בחזקה אל גופו של

 טומוץ

 שאוהב אותך ותמיד יאהבך

*

הסופר צבי דיזנדרוק שעלה לארץ-ישראל ב-1913, בהיותו כבן 23, לימד שנה בבית-הספר החקלאי בפתח-תקוה ועזב את הארץ. כאמור, בשנות מלחמת העולם הראשונה חי תקופת-זמן בברלין, כמורה בתיכון וכסטודנט באוניברסיטה, ואף שירת שנתיים בצבא האוסטרי. לאחר המלחמה לימד ספרות ופילוסופיה בפדגוגיום העברי למורים בווינה, בהנהלת צבי פרץ חיות, וקיבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת וינה. רוב שנותיו, עד מותו ב-1940, חי בארה"ב, למעט שנתיים, 1930-1928, שבהן לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

כזכור, בשנה שבה היתה אסתר תלמידתו בבית-הספר החקלאי, היתה מאוהבת בו וראתה אותו גם בדמות בן-דודתה אברהם-חיים גרין. ממכתבו של איזאק עולה שאסתר שבה ופוגשת את דיזנדרוק בווינה. לכך לא נותרה עדות מצידה, אך ממכתבו של איזאק מתאריך ה-25.7.1922 מסתבר שאסתר התאכזבה מן הפגישה המחודשת עם המורה-לשעבר.

המשך הפרק יבוא

אהוד היקר,

אורלי קסטל-בלום התראיינה בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ודרשה שהמדינה תתמוך בה כלכלית – בה ובעוד 35-40 סופרים אחרים – אחרת המדינה איננה ראויה לאהבתה. 

יש לי מספר שאלות: 

א) יש בארץ כעשרת אלפים כותבים. איך בדיוק נדע למי להעניק את ההטבה הכלכלית?

ב) אם טשרניחובסקי הגאוני, גם בשירה וגם בתרגום, יכול היה לפרנס את עצמו שלא מן הספרות (היה רופא, כידוע) – מדוע דווקא קסטל-בלום ראויה לתמיכת הציבור?

ג) אם המדינה תעניק סיוע ל-40 סופרים נזקקים – מה יהיה דינם של הציירים? של השחקנים? של המוסיקאים?

ד) מי אמור לפרנס את המיוחסים האלה? הרי אנחנו כבר מפרנסים את החרדים, את "העניים", את המוגבלים, את הקשישים – מה עוד אפשר להטיל על המיעוט בארץ שמשלם מס אמת? 

והערה אישית: אני אמנם לא חשוב כמו קסטל-בלום, אבל חיברתי למעלה מחמישים ספרים, ומאות (אולי אלפים) של מאמרים בתחומי הספרות, המקרא והחינוך. בין הספרים שחיברתי נזקקתי לתחקירים חובקי עולם (הלקסיקון ההיסטורי, "שיחות עם סופרים", "עגנון ללא מסווה", "התנ"ך – כף החובה" וכו') – ומעולם לא החמצתי אפילו שעה אחת של עבודה, ומעולם לא עלתה על דעתי המחשבה המבהילה והמשפילה להיות סמוך על שולחנה של המדינה. 

שלך, 

משה גרנות

אהוד: מאחר שאתה סופר "לא חשוב", ממש כמוני, נידח – מי אנחנו שנערער אחר דבריה של נסיכת הספרות העברית, הנערצת על קהל קוראות, מבקרות וחוקרות אדיר, שבעיקר הן – הן הקובעות את החשיבות ואת הטעם הספרותי בתקופתנו? אם קסטל-בלום אמרה, אז זה קלאסיקה, ואפשר גם ללמד בבתי הספר. 

מכובדי,

מסתבר לשמחתנו שהעם בישראל הוא עם בוגר, השומר על פרופורציה ועל קור רוחו נוכח מאורעות השעה. במה דברים אמורים, משפחת פוגל נרצחת באיתמר, אב ובנו התינוק פלמר נרצחים על ידי יידוי אבנים על מכוניתם הנוסעת – אך העם בישראל אינו יוצא מגדרו מכגון אלה.

מה שמסעיר את העם בישראל הוא ריסוס קירות ("תג מחיר" לא עלינו), נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת מזדרזים לצאת בגינויים חריפים ולהודיע שריסוס הקירות ("תג מחיר") הוא-הוא הסכנה הגדולה ביותר לציונות.

עם הטרור הערבי הרצחני כבר למדנו לחיות ומסתדרים איתו לא רע. רק לא ריסוס קירות.

משה כהן

ירושלים

מהאוניברסיטה העברית בירושלים

זכינו לחפור עימו עתיקות בעין גדי

בשנות ה-60 של המאה שעברה

בצלע ההר מעל פתח נחל ערוגות

תנחומים למשפחתו

כידוע את התלם הראשון חרש יהודה ראב בן עזר בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, אבל ככה זה נראה כאשר מישהו מתנדב לספר את תולדות המושבה רק על פי האינטרסים האישיים שלו; מושבה, כיום עיר – שרוב אזרחיה אינם יודעים את קורותיה מעבר לשיר היפה אך הבדוי-למחצה של יורם טהרלב, והם מאמינים לכל בלוף על אודותיה.

* רואים בטלוויזיה קטעי חדשות שבהם חיילים מצריים מכים באכזריות מפגינים צעירים בכיכר תחריר, מכים גם עד מוות, וברקע נשמעים כל הזמן קולות ירי – והמפגינים דווקא אינם נראים אנשי "האחים המוסלמים" אלא לבושים כצעירים חילוניים. ליבנו, ליבנו לעם המצרי האומלל, כי אם זו אינה מלחמת אזרחים אזיי מלחמת אזרחים מהי? ומי יחזיר את המדינה לשנים שבהן שלט בה מובאראכ והיו בה יציבות ושקט יחסי, ותיירות, ואוכל להמונים הרעבים?

הו מפגיני מחאת האוהלים ברוטשילד, ועכשיו גם בכיכר רבין – מתי תצליחו ותביאו גם עלינו מלחמת אזרחים שכזו? שאחרת אתם רק נמושות מפונקות לעומת המהפכה-ההפיכה האמיתית המתחוללת במצרים, זו אשר נתנה לכם ולתקשורת הישראלית את ההשראה המטומטמת!

* "בתקופת מובארק היה תחום הנשים בסמכותה של סוזאן מובארק, שחוללה כמה שינויים לטובתן, כעת חוששים ארגוני הנשים שהישגיה יבוטלו כחלק מהרצון למחוק את מורשת בעלה. 'מאז המהפכה, אנשים מנסים לסלק את השם מובארק מכל דבר, והתנועות האיסלאמיות מנסות לבטל את החוקים למען הנשים,' אמר עורך הדין חוסאם, 'הם רוצים, למשל, לחוקק חוק לפיו אישה לא תוכל להתגרש,' הוסיף." [קתרין זוף: "ניו יורק טיימס", מצוטט ב"הארץ", 22.11.11.].

אז איפה אתם, כותבי המאמרים שהריעו ל"מהפכה", איפה אתם, חברינו, שלא האמנתם לתחזיותינו הקודרות למן פריצתה של "המהפכה", ואמרתם שזוהי את משעות חייכם הגדולות ואתם מזדהים עם המהפכה – אולי תכירו בכך יום אחד שהבנת המציאות שלנו, ושל חלק ניכר מהכותבים המובחרים והמקצועיים אצלנו – היא  מדוייקת יותר מהשיטפון הדמגוגי שלכם? מהתפעלויות הריר הפאבלוביות מכל מה שריח "מהפכה" ו"שמאל" עולה ממנו?

* רקטור אוניברסיטת בת שלמה רבתי מסר לפרסום במסיבת עיתונאים מיוחדת שהתקיימה בדיר של משפחת הגבינות שוורצמן במושבה, את הידיעה המדהימה הבאה – מחקר מידגמי שנערך באוניברסיטה שלו הוכיח ש-90% מהישראלים שהאמינו לעלילת הדם על חטיפת ילדי תימן ותמכו בפושע עוזי משולם – גם האמינו ש"האביב הערבי" מבשר עידן חדש של חופש ודמוקרטיה במצרים ובשאר ארצות ערב. ולמרבה הפלא 50% מה-90% הם במקרה אותם אידיוטים שימושיים.

* מתי תיכתב אופרה דוגמת "אאידה" על ימיו האחרונים של מובאראכ הזקן והחולה, האחרון בשלישיית המנהיגים המפוארת של מצרים במאה ה-20 – נאצר ואחריו סאדאת?

אופרה על מובאראכ, הרואה כיצד מצרים האהובה, מפעל חייו, עליה שמר יותר משלושים שנה – גוססת מול עיניו ושוקעת בתהום של עוני, ייאוש, אנארכיה, הרס השלום עם ישראל, ומלחמת אזרחים – ואילו האחים המוסלמים והארגונים שמהם יצאו רוצחי סאדאת ואלה שגם תיכננו וניסו להתנקש בחייו – כל הנבלים והקיצונים הללו, החוגגים והקרובים לתפוס את השלטון.

* אסור בהחלט למנוע את הפיכתה של צפת לעיר ערבית-יהודית כפי שהיתה ערב מלחמת 48' [כאשר הרובע היהודי ניצל ברגע האחרון משחיטה בזכות מרגמת הדווידקה – "פצצת האטום", ומחלקת הפלמ"ח] – כי כל פעולה למניעת התיישבותם המחודשת של הערבים בצפת היא הרס הדמוקרטיה הישראלית וניצחון הגזענות היהודית!

* הפגנת ה"שמאל" מעוטת המשתתפים שלשום בכיכר "הבימה" בתל אביב גילתה שוב שאלה הם אותם אנשים ואותם ח"כים שמלבים כל הזמן את הפעילות נגד הכנסת ונגד ממשלת ישראל והם מצליחים לתפוס את כותרות העיתונים והתקשורת המשודרת – תוך שידור תמונות של פינוי אלים ושימוש בגז פלפל [במקביל כמובן לגז המדמיע, המכות וההרוגים בכיכר תחריר! הלא אנחנו והמצרים מצויים ממש באותו מצב דיקטטורי-אנארכי!]

הקשקוש הדמגוגי הזה תופס יותר מקום מהרבה נושאים חשובים אחרים – ומעניין אלו גורמים זרים עומדים מאחורי הפעילויות האנטי-ישראליות האלה וגם מממנים אותן?

עמוד ראשון ב"הארץ" מאתמול, למעלה, תמונה קטנה של הגנרל טאנטאווי, אף תמונה על המהומות בכיכר תחריר (אלה אמנם באות בעמודים 2-3) – אבל תמונת ענק של ה"אלפים" [כאלפיים!] שנאספו מטעם "שלום עכשיו", מר"צ [ניצן הורביץ] וחד"ש [דב חנין] והם כנראה המייצגים, לפי הבנתה של מערכת "הארץ" – את מחאת כיכר תחריר של המוני בית ישראל!

ככה מזייפים מציאות ויוצרים חדשות במקום לדווח עליהן בפרופורציה מתאימה, בתחתית אחד העמודים הפנימיים, במסגרת הפעילויות של מפלגות אופוזיציה קטנות, שלא במקרה הן קטנות כי הציבור לא אידיוט.

* אנחנו לא כל כך מעודכנים בנעשה עיראק. האם הממשלה שם שולטת בכל חבלי הארץ או שכבר קמה מדינה כורדית דה פקטו בצפון-עיראק והיא מנהלת מדיניות משלה, ומה טיב קשריה עם ישראל?

* והסכלים של אובמה בוואשינגטון עומדים שוב לצד המפגינים בכיכר תחריר ודורשים לרסן את התגובות – לא מהם, מהמפגינים המתפרעים – אלא מהמועצה הצבאית העליונה! אכן, האמריקאים לא למדו מאומה מתקיעת הסכין של אובמה בגבו של מובאראכ עם תחילת המהומות, והם ממשיכים בהשתדלותם לדרדר את מצרים לתהום ולתיתה כפרי בשל ורקוב בידי האחים המוסלמים.

* עדיין יש תקלות במשלוח המכתב העיתי ואנחנו מבקשים מכל מי שלא קיבל את הגיליון והצרופות במועד סביר להודיע לנו – ומיד נשלח לו באופן אישי את הגיליון החדש!

* וירוס חדש התגלה באזורנו, וירוס פיצוץ מחסני תחמושת של מדינות ואירגוני טרור – באיראן, בלבנון (חיזבאללה]; ועל הכוונת של הווירוס החמוד הזה – פיצוץ מחסנים נוספים, "כן ירבו" – בכל מקום שבו קיים ארסנל של נשק, גם גרעיני, שמטרתו לפגוע בישראל. אגב, בקרוב ייפתח משפט נוסף נגד ראש הממשלה המודח אהוד אולמרט – על החלטתו הפלילית להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה כדי לצבור עוד נקודות טיסה.

* מעניין מה חושב עיתונאי "הארץ" אורי בלאו על ארבע וחצי השנים שנגזרו על ענת קם, שנכנסה אתמול לרצותן בכלא? האין הוא מרגיש אחריות כלשהי וגם שותפות לפשע? האם לא היה מתאים שיבקש לרצות במקומה לפחות את מחצית תקופת מאסרה? האחריות שלו לפגיעה בביטחון המדינה גדולה לא פחות מזו שלה.

השני, מהדורה חדשה של "מלחמת העולם השנייה – הכרוניקה", (הוצאת קינג), שזכה להצלחה רבה, הומלץ ע"י משרד החינוך ומופיע בוויקיפדיה, ברשימה "לקריאה נוספת" בערך "מלחמת העולם השנייה". עליו המליץ אל"מ ד"ר מאיר פעיל: "זהו ספר חשוב מאוד, מעניין וייחודי. זו ממש אנציקלופדיה קומפקטית על מלחמת העולם השנייה.".

עופר ריחני, יליד 1959, תושב מזכרת בתיה, נשוי לאירית ואב לשלושה, החל לחפש מידע מסודר ובהיר על המלחמה בעקבות רצח סבתו ברטה (ברכה) בראון, ע"י הנאצים, על אדמת הונגריה הכבושה, בהותירה את אימו, רחל, יתומה בגיל ארבע. בגיל רך זה הצליחה לברוח, בעזרת משפחתה, כשהם חוצים את האלפים וגונבים גבולות באירופה הכבושה בדרכם לישראל.

[דבר המפרסם]