אהוד בן עזר
ימים של לענה ודבש
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997
העורך: חיים באר
הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל
חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות
3. בכפר-סבא 1947, התחדשות שירתה,
סרג'נט ישראל שפילר, בן-זוגה הארצי האחרון.
מאורעות 1939-1936 מגיעים לקיצם ופורצת מלחמת העולם השנייה. אסתר כלואה בתל-אביב ללא אפשרות לגוון את חייה, כבעבר, בנסיעות לאירופה כדי לנפוש במעיינות המרפא בווישי ובקארלסבאד ולהתאוורר בפאריס. היא נתונה בהווייה קמוצה, עירונית, של התקפדות "עד יעבור זעם", ובלא שמץ של נשמה יתירה. תל-אביב מופצצת על ידי מטוסים איטלקיים. בימי אל-עלמיין שורר חשש כבד פן צבאו של רומל יגיע ארצה מכיוון מצריים, ומי יודע מה יהיה בסופו של היישוב העברי. אלה ימים של מחסור. גם הנייר בקיצוב, כי רבות מדרכי הים מנותקות, והעיתונים המצומקים מודפסים על נייר זול שצבעו אדמדם או ורוד. אין פעילות רבה בתחום כתבי-העת הספרותיים והמו"לות. אסתר קוראת הרבה. בהיעדר יבוא של ספרים בגרמנית ובצרפתית, היא לומדת בכוחות עצמה אנגלית ומתחילה לקרוא ספרים ושבועונים בשפה זו.
באווירה בה נמצאים היא והיישוב העברי כולו, אסתר אינה יכולה לחזור לשירי המולדת של "קמשונים", לשירי האהבה של נעוריה, ולשירי ההתפכחות המרירים שאותם כתבה בראשית שנות ה-30. דברים רבים מתגמדים לנוכח המציאות הקשה ולנוכח הידיעות על השמדתם של יהודי אירופה; אבל על כך, ועל המלחמה, אסתר אינה יכולה לעשות שירים אקטואליים בחריזה מבריקה ובפאתוס לאומי או בסמלים, בנוסח שלונסקי או אלתרמן של שירי "הטור השביעי" או של "שירי מכות מצרים". אם אין השראה פנימית, עמוקה, אין כותבים.
בשיר מאוחר, משנת 1964, היא מגדירה את מקורות שירתה: "יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי-שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה / עם אחד פלאי..."
לרות בונדי, הבאה לראיין אותה בכפר יחזקאל, היא מספרת, כעבור שנים:
איך אני כותבת? יש לי תת-הכרה גדולה מאוד, ענקית, זה אוצר גדול, ואני מברכת על כך את אלוהים. למשל? אני מתעוררת מתוך שינה, ובדימדומים אני שומעת מילים באות מתוך-תוכי, מאיזה מקור שאין לי שליטה עליו. אני יודעת, זה נשמע מיסטי. לא, זה לא זכרונות, גם לא חלום, אפילו לא מילים. אני מוכרחה להפוך תחושה למילים. דברים שכאילו יוצאים מעולם אחר, כמו צלצול של פעמונים רחוקים, והצלצול הזה בא מקירבי, וזו ההשראה, שאני קוראה לה מתת אלוהים. אני מאמינה באלוהים, ואני מודה לו על מה שהעניק לי, גם אם זה לא כל-כך טוב בחיי יום-יום. במה זה לא טוב? זה מבודד. והרי אני מוכרחה לחיות בתוך חברה, בין אנשים. זה משהו שמרחיק אותי מהם. אילו היתה לי בת, בשום פנים לא הייתי רוצה שתהיה משוררת. זה קשה מאוד, להית שונה מן האחרים. יש קוראים טובים, שהם כמעט משוררים בעצמם, ויש שכותבים יפה ובכשרון, אבל אין בהם הברכה והקללה הנקראת שירה. להתפרנס על שירה? מעולם לא ניסיתי. וגם אי-אפשר. אני לא רוצה להיות משוררת גדולה, אלא עמוקה ונאמנה לעצמי, ובעיקר נאמנה לאמת.
תהליך דומה של שתיקה עובר באותן שנים גם על נחום גוטמן. (הקשר החברתי של אסתר איתו ועם אשתו דורה ניתק בשנים אלה, למרות שהם חיים באותה עיר). נחום, שעלה ארצה בן שבע, ב-1905, גדל בעברית וחש עצמו כל שנותיו כ"צבר" עד כדי הסתרת שנות ילדותו הראשונות מקוראיו. בשנות המלחמה שבהן אסתר משתתקת בשירתה, נחום חדל כמעט לצייר בשמן, אם כי ממשיך לכתוב ולאייר ספרי ילדים, חלקם במסגרת עבודתו כמאייר "דבר לילדים". אין התייחסות לשואה בכתיבה של השניים. הזווית הארצישראלית האותנטית שלהם, לטוב ולרע, אינה מניחה להם להגיב. "הגבולות הצרים של עולמה השירי והלשוני," כדברי מירון על אסתר ראב, אינם מאפשרים לה לכתוב על השואה מבלי לעשות שקר בנפשה.
בראיון שקיים עימה משה דור היא אומרת:
כל מהותי, כצברית, היתה שונה [מהגלות], וגם העובדה שאבי ואבותיו גדלו בכפרים השפיעה. בית-המדרש והציציות השחיתו את היהודים – הווייה גדולה היתה זו, אבל גלותית. אני שונאת את הגלות שנאה גדולה. אינני כנענית, אבל אינני יכולה להשתפך על הנער החיוור הלומד תורה. מוטב לי שירכב על סוס ויפול וישבור את ראשו ויקום שוב. אני באתי אל היהדות כמו אל בלטריסטיקה – אבל לפעמים אני מוצאת איזה שורש עמוק, חבוי ורחוק. כאבתי בשואה באופן בלתי-נורמאלי, אף כי בתור מה שהנני לא צריכה הייתי להגיב כך; כאבתי את ההמונים ההולכים לשחיטה. היתה בי גאווה מטבעי, כיהודי וכאדם. ותכונה זו של גאווה, תכונה טבעית זו, השחיתה הגלות ביהודים. כל בעל-חיים מגן על עצמו כשבאים להורגו – ואני יודעת לזרוק אבנים, לא כאיש, אלא כגבר. אחיי לימדוני. האינסטינקט של החיים, של ההגנה העצמית, כבה בנו בגלות.
בנושא השואה כותבת אסתר רק שיר אחד, "שיר לאייכמן", שאותו אינה מפרסמת בחייה, אולי מתוך חשש שהוא פלאקאטי וחיצוני מדי. הוא נכתב לאחר משפט אייכמן, שנים בהן אסתר כותבת גם שירים לאומיים, וברובם היא אכן חורגת מ"הגבולות הצרים", שהם סוד כוחה וייחודה.
*
מביקוריי הראשונים כילד, בראשית שנות ה-40, בדירתה ברחוב בן-יהודה אני זוכר את שולחן הזכוכית הנמוך, העגול, בחדר-האורחים, שריצפתו מכוסה ערימה של עיתונים וז'ורנאלים, חלקם ישנים, בצרפתית, גרמנית, אנגלית ועברית, ואני מעלעל בתמונותיהם. רושם גדול עושה עליי הראדיאטור של ההסקה המרכזית, הצמוד לקיר.
דירתה מלאה עדיין ברהיטים, בתמונות, בכלי-הבית ובספרים מתקופת הבית האדום. פינת העבודה שלה, כיסא ושולחן-כתיבה בצבע עץ חום-כהה, מעוצבים, לדבריה, על פי רישום של נחום גוטמן, בסגנון שכבדות וסלסול לא-סימטרי ממוזגים בו. "דוגמה המזכירה עלי כותרת של פרח, פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלה," כפי שכותבת תמר אבידר. השולחן ניראה תמיד מוזנח, עמוס ניירות ישנים, כאילו אינה ניגשת אליו. על השולחן, מחוברת לכן מיוחד, מסכת הפנים שלה, מסכה לבנה מגבס, שהתקין נחום גוטמן. על הקירות תמונות שמן ואקווארלים של גוטמן, גליקסברג, ציונה תג'ר, עובדיהו ואחרים, בהם גם דיוקניה של אסתר. את תמונות השמן של אלואיל היא נותנת מתנה להוריי, כי אינה רוצה לראותן מול פניה. על מדפי הכוננית ספרים לא רבים, ובהם הקדשות של סופרים ומשוררים שנימנו על חוג מכריה בימי הזוהר של הבית האדום. על הרצפה מתחת לכוננית ערימות של עותקי "קמשונים" שלאיש אין חפץ בהם והם הולכים ומתבלים במרוצת השנים, בכל פעם ששוטפים את הרצפה – עד שהם נזרקים לאשפה. כיום כל עותק שווה הון, כי רק בודדים נותרו מהם לפליטה. גם כלי האוכל, הסרוויס והסכו"ם, מיוחדים במינם ויוצרים אווירה של אצולה שירדה מנכסיה. מרבית הפריטים האלה עתידים ללוותה מדירה לדירה במשך כל שנותיה, ולהטביע על מקומות מגוריה את חותמה המיוחד.
בסתיו 1944 גרה אסתר באופן זמני אצל כצברג, ברחוב קינג ג'ורג 43. ב-23 בספטמבר היא שולחת גלוייה ליעקב רבינוביץ, הגר ברחוב בוגרשוב פינת פינסקר, אצל גברת קומרוב. כותבת לו אסתר:
הצטערתי מאוד שלא מצאני – אבל בדיוק הייתי אצל בנימין בקלמניה. אני שוכנת באופן זמני במלון 'עדן', [שנמצא אז בפסג' ברחוב שטמפפר 7, ליד סניף הדואר היחיד של פתח-תקוה]. ביתי [בכפר-סבא] לא יתפנה לפני ינואר – אסע בינתיים לעמק ולטבריה.
בשלהי שנת 1944 אנחנו עוברים לגור בקלמניה, האחוזה היפה ליד צופית, לא רחוק מכפר-סבא. ב-1945 נולדה אחותי הצעירה לאה, הקרוייה על שם לאה ראב, אימה של אסתר. [טעות, לאה נולדה בנובמבר 1944. כאשר הורגש כבר באוויר סופה של מלחמת העולם השנייה, ולפחות האיום על ארץ-ישראל, החלו נשים בארץ להיכנס להריון].
אבי משמש כמנהל האחוזה החקלאית הגדולה השייכת עדיין למשה גרדינגר. האחוזה נבנתה ב-1929 על ידי דודי ברוך בשביל יהודי עשיר זה מאנגליה, שקרא לה על שם אביו, קלמן. אנחנו גרים שם עד שלהי שנת 1947, וחוזרים לפתח-תקוה לקראת מלחמת השחרור. שלוש השנים הכפריות שבהן אני משוטט בקלמניה הן שנות ילדותי המאושרות ביותר, ואני ניזון מהן שנים רבות כשם שאסתר ניזונה מילדותה במשק החקלאי של יהודה ראב בפתח-תקוה. לימים אני מתאר שנים אלה בספריי "הפרי האסור" (1977), "לשוט בקליפת אבטיח" (1987) ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994). [וכן בנוסח החדש, למבוגרים, של "לשוט בקליפת אבטיח" הקרוי "ספר הגעגועים" (2009)].
איני יודע אם מעברנו לקלמניה משפיע על אסתר או אם יוזמתה באה במקביל ואפילו קודמת לשלנו. בינואר 1945, והיא כבר בת חמישים, עוברת אסתר לגור בבית שהיא קונה, וייתכן ששוכרת, בשכונת פועלים ב' (שכונה ב') בכפר-סבא. בית בן קומה אחת מוקף חצר שבה גדלים עצי-פרי. לראשונה מאז מכרה את הבית האדום היא גרה בבית משלה, ולא בבית-דירות, ולא בדירה שכורה (אם אכן קנתה את הבית, כדבריה לאחר שנים, אין לכך אישור בארכיונה). יש לה בכפר-סבא גם ידידים טובים, משפחת ברוך פריבר, שאיבד את ידו כשנפל לבאר בפרדס קרול בפתח-תקוה, בתקופת העלייה השנייה.
ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת ב-20 במרס 1972 לראובן שהם היא כותבת:
אני עוזבת את תל-אביב, העיר שהייתי בה מלכה קטנה, קונה לי בית בכפר-סבא ושם בין עצים שדות ופרדסים שבה אלי רוחי. מאז אני גרה בפרובינציה, החלפתי את כפר-סבא באבן-יהודה בשרון, ותמיד הבסיס: בית עם גן.
אמנם בין כפר-סבא לאבן-יהודה אסתר חוזרת לשש שנים לערך, 1955-1949, לגור בתל-אביב, אבל עדותה כאן מדוייקת בעיקרה: שירתה מתחדשת בנוף הכפרי של כפר-סבא, ומעתה תשתדל ככל יכולתה לגור בנוף כפרי, מוקפת עצים וירק.
בעזבונה שמורה רשימה קצרה, "אנקורים", שנכתבת בסוף שנות ה-60 לערך ומתארת את הבית בכפר-סבא:
בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז'קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –
אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –
האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –
ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל"בעלי כנף רננים". אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –
זכרונות ילדות מתקופת שהותה של אסתר בכפר-סבא מספרת שושנה גולדווסר, שביתה ברחוב בוסל ניצב בשכנות לבית אסתר, ושבהיותה בת שתים-עשרה קיבלה מאסתר את "קמשונים" (המקורי) במתנה: "זכורתני דמותו של יעקב רבינוביץ, המדשדש במקלו בחצר ביתה המוקף עצי נוי ופרי ענפים. הסופר סתוי והצייר עובדיהו היו אף הם אורחי קבע בביתה."
צרור גלויותיה ומכתביה של אסתר ליעקב רבינוביץ מאיר את המתרחש אצלה בשנים אלה. ביום 28.1.1945 היא כותבת לו מכפר-סבא:
הנה סוף סוף אני חונה כאן! et pour le bon [ולטובה] לימים רבים הלוואי – אמן! אני שמחה מאוד על הסביבה החדשה והשקטה. מה שלומו? ביקרתיו אבל פגשתי רק את בעלת-הבית שלו. לבנימין יש בת חדשה ונחמדה. אני מקווה שבריאותו טובה ובבקשה לבקרני הימים יפים ואשמח לראותו. ("גנזים" א-7209).
ב-16.4.1945, מכפר-סבא:
רציתי להזמינו לפסח אבל כידוע לו אין אצלי כשר למהדרין כמוהו. לי שלום, עובדת הרבה ובכל זאת לא הספקתי לסדר את הגינה השנה היות ובאתי בסוף ינואר ועלי היה לסדר את הבית ראשית כל. אשמח מאוד אם יבקרני, אני רוצה להזמינו לכמה ימים לאחר שהעזרה הקטנה שלי תבריא. אילו היית מודיע לי בדיוק מתי תבוא הייתי מחכה – אבל על הדלת ישנה תמיד פתקא ובה כתוב היכן אני. ("גנזים" א-72815).
ב-14.10.1945, מרמת-גן:
אני מצטערת שהטרחתי אותו במכתבי הקודם. פשוט נבהלתי קצת וחבל שעשיתי "עסק" שלם מזה. הייתי כשבוע בבית-החולים ומשם נסעתי אל בנימין – כאן קן-אושר, למרות המצב החומרי הצנוע. כעת אני נמצאת בפנסיון קירשמן ברמת גן, לכמה זמן לא ידוע לי עדיין, היות ואני מתגעגעת לביתי ולגן. אני מקווה שהנהו בריא. ומודה לו מאוד על ביקורו בבית-החולים, לכשנתראה אספר לו עוד כמה פרטים שלא יכולתי לספר לו אזי. ("גנזים" א-72810).
מה הסיבה לאישפוזה של אסתר? – בסיכום מחלתה בבית-החולים פלימן, בתאריך 2.8.1975, לאחר שנפלה באוטובוס ושברה את ירכה השמאלית, נכתב כי בעבר, לפני כ-40 שנה, עברה ניתוח כריתת תוספתן.
ב-15.11.1945, מכפר-סבא, עדיין ליעקב רבינוביץ:
שמחתי מאוד על מכתבו. ודאי – אני כבר בבית – וכי יש מקום טוב בעולם מאשר בבית? לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל-כך מכאן. והערב קריר כבר – ובגן שלי שורר כבר סתיו – אולי יבקרני – הנני נוהגת כעת מנהג מטרוניתא ממש – יש לי עזרה שלמה שלנה כאן – כי גופי מאוד נחלש ואני זקוקה לטיפול – אוכל, מנוחה וכו' – כל השאר בסדר. הייתי שמחה אילו היה ניגש ליום יומיים, ואם עדיין לא מלאו לו שבעים ישמור בכל זאת על ברכתי, ואני הייתי רוצה לחיות הרבה הרבה ולו אפשר היה – לעולם, כי מתוק האור לעיניים. ("גנזים" א-72811).
ב-20.5.1946, מכפר-סבא:
שמחתי מאוד על הפתקא שלו – לי שלום – וגם הבריאות לא רעה. שוב החייתי את גני ומקווה לפירות – הנהו מוזמן מראש לאכילתם. אני גם כותבת מזמן לזמן – כשאין מפריעים לי, אך גם ההפרעה נחוצה. אני מקווה לראותו אצלי באחד הימים – ("גנזים" א-72812).
*
בתקופה שבה היא גרה בכפר-סבא עדיין מחזיקה אסתר בחדר קטן ומוזנח בבית השייך לה בפינת פרישמן-הירקון בתל-אביב, ממש ליד מקום הירידה לחוף. לכאן היא באה בימי הקיץ, כי היא אוהבת מאוד לרחוץ בים. לפעמים היא לוקחת אותי איתה. ההווי המתואר ברשימתה "עוצר" הוא כניראה מתקופת היכתבה, בקיץ 1946, כאשר אסתר נקלעת לעוצר בשהותה בחדרה בתל-אביב ימים אחדים כדי לרחוץ בים. עוצר כזה טרם מטילים הבריטים ב-1944, שהיא השנה האחרונה למגוריה של אסתר בתל-אביב.
בשיחה עם ראובן שהם בטבעון, באוגוסט 1971, אומרת אסתר: "יש לי תמיד אקדח. זה נותן ביטחון. אני שונאת להסתמך על הזולת." אכן, בתקופה שבה היא משוחחת עם ראובן כבר לא נמצא ברשותה האקדח. לדברי עמנואל בן עזר, בן-אחיה אלעזר, אסתר החזיקה אצלה אקדח אישי, חצי-מאוזר, חדש לגמרי, שכניראה קנתה אותו באחד מביקוריה בחוץ-לארץ. לערך ב-1946 היא קוראת לעמנואל לבוא אליה לתל-אביב ומבקשת ממנו לקחת ממנה מיד את האקדח כי היא חוששת מהחיפושים של ה"כלניות" הבריטיים. עמנואל לוקח אותו כבקשתה, והוא מצוי ברשותו עד היום: "אקדחה של המשוררת אסתר ראב"!
מכפר-סבא מגיעה אסתר לפעמים להתארח בימי שישי בתל-אביב אצל חברתה הטובה, הציירת ציונה תג'ר. ציונה גרה עם בנה אברהם (כ"ץ-עוז) בדירת גג בת שני חדרים נפרדים ברחוב פינסקר 10. אסתר לנה בחדר אחד עם הילד. בערב שבת באים ציירים וחברים ועושים שמח ושותים קוניאק "מדיצינאל". החיים פשוטים מאוד. אפילו אין מקרר קרח, רק ארון-אוויר. בשבת בבוקר אוכלים השלושה על הגג ביציות וסלט שמכינה ציונה, אולי גם הולכים לים. אברהם זוכר את אסתר עם כובע גדול, שמלה ארוכה, ויחפה, על החול. בספרו לי דברים אלה הוא נזכר גם בחגיגה אצל אסתר בשנות ה-40, עוד בדירתה בבן-יהודה. אימו כבר היתה אז לבדה. לא היה לה איפה להשאיר אותו, והילד היה עד ל"מסיבה פרועה מאוד." בכלל, לדעתו – אימו ואסתר "היו שתי היפיות." לעיתים הוא נוסע עם אימו להתארח אצל אסתר בכפר-סבא, ומתרשם מהבית הבודד, המוקף עצים ואדמה חולית.
לדבריו, מאז "קמשונים", אסתר ראב היא בעיני אימו המשוררת הלאומית, ואין לה ספק בכך. היא מעריכה רק אותה ואת אצ"ג. במידה רבה היא מזדהה עם אסתר כי שתיהן צבריות, בנות הארץ, השייכות לדור שלפני תקופת העלייה השנייה והשלישית. את הטון בשירה ובתרבות העברית נותנים אלה שלא נולדו בארץ, ובכך אין הבדל בין ביאליק וטשרניחובסקי לבין שלונסקי ואלתרמן.
ישנה שותפות גורל מסויימת בין ציונה לאסתר. זמן-מה לאחר נישואיה של אסתר לאלואיל נישאת גם ציונה. ב-1934, סמוך להפלה האחרונה של אסתר, יולדת ציונה את בנה אברהם. בתוך זמן קצר נפרדות השתיים מבעליהן ולא נישאות עוד כל ימיהן. ב-1942, כאשר אסתר שקועה בשתיקתה, מתגייסת ציונה ל-אי.טי.אס, חיל הנשים של הצבא הבריטי, ומשרתת כחיילת בבסיס טירה שליד חיפה.
כאשר אני מוציא ב-1983 את קובץ סיפוריה של אסתר "גן שחרב" בספריית "תרמיל", מופיע מאחור, אמנם בהקטנה ובשחור-לבן, הדיוקן שציירה ציונה תג'ר ב-1932, ואני שולח לה את הספר. בתשובה כותבת אלי ציונה, ב-20 בנובמבר 1983:
קיבלתי בשמחה את הספר "גן שחרב" של אסתר, בוודאי השקעת בו הרבה עבודה, והיה כדאי! הסיפורים והקריאה בהם מחזירים אותי לשעות היפות שבילינו אסתר ואני יחד, והיו הרבה כאלה. אני מדפדפת בספר ורואה את ילדותי שלי ביפו, אמנם לא זו של האדמה והפרח אשר היא כל כך מכירה, אבל את מנהגי המקום, הבית, הדיבור, כמעט אותו דבר.
עד היום אינני סולח לעצמי שלא הלכתי אליה כדי לשמוע מפיה על השעות היפות שבילו יחדיו.
*
באותו הזמן, אולי עוד בטרם עוברת אסתר לכפר-סבא, היא פוגשת בסרג'נט ישראל שפילר, שמגיע ארצה בתקופת המלחמה עם צבא אנדרס, בהשאירו אחריו בפולניה הכבושה בידי הנאצים את אשתו ובתו, והוא משרת עתה בצבא הבריטי.
ישראל ואסתר חיים כזוג לכל דבר, ללא נישואים.
בקיץ אני לוקח לפעמים מקל והולך מקלמניה רגלי, נער כבן תשע, יחף בחול הנהדר, לבקר אצל הדודה אסתר בכפר-סבא. אני עובר בדרך הפרדסים שממזרח לשכונת אליעזר ומגיע לסימטה שבה שוכן ביתה של אסתר, לא רחוק מן הכניסה המערבית לכפר-סבא. בסימטה בתים בודדים, והיא מוקפת פרדסים. ביתה המוצל של אסתר מוקף בגן שגדלים בו תפוחי-עץ, חבושים ופירות אחרים. אני מופיע תמיד בהפתעה, כי אין דרך לטלפן, ואסתר, השמחה על בואי, מושיבה אותי במיטבח ומשקה ומאכילה אותי. היא מתלוצצת באוזניי על העוזרת שלה, שחמדה איזה תבשיל שאסתר רצתה לשמור בשביל "הבחור שלה".
אני יודע שאסתר גרה עם "הדוד ישראל", כך אני קורא לו. חדר-השינה שלה תמיד פרוע. לפעמים הם באים לבקר אצלנו בקלמניה וישראל מביא מתנה לאחותי התינוקת. אני זוכר אותו כאיש לבבי, גבוה, ממושקף ובעל מצח גדול ושיער אפור-גלי משוך לאחור. פניו דומים קצת לפניו של השחקן שרגא פרידמן המנוח וכך גם מיבטאו. בתמונה שנשתמרה מאותם ימים הוא ניצב לבוש מדים, בתנוחה של מפקד, בפני קבוצה של חיילים. הוא לא ניראה צעיר מאסתר, אף כי ייתכן שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות.
לימים מספרת לי אסתר שישראל התייחס אליה בחיבה, אך בלא להבין לשגיון שלה, שהיא משוררת. לדבריה הקשר ביניהם היה אמיץ אולי דווקא בשל השוני הרב הקיים ביניהם. לא היתה לו כניראה כל נגיעה לשירה ולאמנות. מעט הגלויות והפתקים ממנו, שנשתמרו בעזבונה, כתובים בעברית עוד יותר מצחיקה ומלאה שגיאות מזו של ישה ברוכמן.
יום אחד הם לוקחים אותי ליום של כיף בתל-אביב, אך נגרמת לי אכזבה מפני שצריך לצאת באמצע ההצגה היומית בקולנוע מגדלור כדי להספיק לאוטובוס האחרון היוצא לכפר-סבא.
אימי מספרת שישראל אמר לה פעם: "אסתר היא אישה חשובה ואני מאוד מעריך אותה, חבל רק שהיא לא עקרת-בית טובה." ואכן, בצד סימני העושר שחלף וגינוני העולם הגדול, נישאר באסתר משהו ספארטני וקצת בידואי בכל הקשור להליכות-הבית, זאת אולי בהשפעת בית-אביה. יש פער בין יומרתה לארח כפי שלדבריה היא יודעת מימי הבית האדום, ובשרידי הכלים היפים שלה – לבין נקיון הבית והמיטבח וטיב הבישול. ככל שהשנים עוברות, כך אחותי ואני מחפשים תירוצים שלא לישון ולא לאכול אצלה.
בכפר-סבא "שבה אליה רוחה" ומתחייה נפשה. מלחמת העולם מסתיימת. תקוות חדשות רוחשות באוויר. אמנם מתחילה תקופת המאבק של היישוב העברי בבריטים, פעולות הטרור, המאסרים והעוצר, אבל מפינתה בכפר-סבא, חומרת המצב מורגשת פחות מאשר בתל-אביב.
מאז עזבה את פתח-תקוה בקיץ 1921 לא חיתה אסתר בסביבה כפרית המזכירה לה את ימי ילדותה ונעוריה. תל-אביב, חרף שמחת השיבה ארצה ב-1925, היא בסופו של דבר "לא גורן ולא זית" אלא "ערוגות קלוקלות, אבני מלט על חזך הרזה", וגבעותיה "כחילפה צחיחה מייבבת", כפי שהיא כותבת בשירה "תל אביב" (1928).
אסתר חיה עתה עם בן-זוג המשרת בצבא הבריטי, ואחר-כך כניראה במשטרה, ובהגנה. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית בתוקף תפקידו, ולכן אינו מעיק עליה בנוכחותו היומיומית אך מביא בה תחושה של סיפוק בחיי האישות, וזאת לאחר שנים של בדידות ושל קשרים אירוטיים לא-מחייבים. ייתכן שהמעבר למקום החדש מקל עליהם להופיע מלכתחילה כזוג לכל דבר.
ושוב ליד פרדסים וברושים, שומעת את קולות הבולבולים, הפשושים והאנקורים שאליהם היא רגילה בילדותה, נהנית הנאה חושנית מאווירת הכפר שעדיין מצוייה במושבה הקטנה ובייחוד בפינה המרוחקת של שכונה ב' –
– ומתוך הרגשת מלאות זו וללא שמץ של שינוי בשיכחה ובהתעלמות השוררת כלפי שירתה, וללא שום עידוד ספרותי מבחוץ – לבד אולי ממכתביו הטובים של יעקב רבינוביץ אליה, אשר למרבה הצער לא נשתמרו – היא שבה לכתוב ולפרסם.
תחילה נדפסים ב"הארץ" שניים ממיטב סיפוריה על תקופת הילדות: "בצאתנו העירה" (8.2.1946), ו"שושנים" (13.4.1946). ונוספת להם הרשימה בשם "עוצר" (23.8.1946).
שנה לאחר מכן היא מפרסמת שלושה שירים ראשונים: "כפרג נישא ברוח", שנכתב באביב 1947 ונדפס ב"גזית" באותה שנה, והוא מן היפים בשיריה ואינו נופל מן השיא שהציבה ב"קמשונים". "ושחותי אלי עפר-ארצי" – זו הכרזה על התקשרותה מחדש עם נוף ארצה. ואילו על כך שהשיר נכתב בכפר-סבא מעידים "שרשרת ההרים" המאזינה, ו"עיבל וגריזים כבדי שרעפים" המשחירים מצל – כל אלה ממזרח למושבה. (ליעקב רבינוביץ היא כותבת משם: "לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל-כך מכאן"). שדרת "ברושים כהים" היא של הפרדס שגבל ממזרח עם חצר-ביתה והשתרע עד לשכונת אליעזר, וכן "פשושים המרשרשים בגדרות השיטה" ו"בולבולים המנסרים בחביון-פרדסים" ו"רוחי מרחפת עליהם כפרג דל נישא ברוח."
השיר הבא, "חלום", שנדפס אף הוא ב"גזית" ב-1947, הוא שיר געגועים לפאריס, שממנה נפרדה אסתר כתשע שנים קודם לכן, וטרם שבה לראותה אחר המלחמה. השיר ניזון מזכרונות, מגעגועים, ומושפע אולי מסרט קולנוע שפאריס משמשת לו כרקע, והוא מסתיים בשורה: "ותבך פאריס כל הלילה בגשם להט ורון."
והשיר השלישי, "אסיף", שנדפס ב"הארץ" בנובמבר 1947, הוא שיר הודייה מלא מוסיקאליות ושמחה חושנית, המזכיר את חוויית השיר "שיבה" ("עתה אשלה כאן") משנת 1925. "אסיף" מסתיים במילים: "נגדשתי ריחות וטעמים / וחלב-מרומים מתרונן, / אין זאת כי אשור הערב / יען בשלתי מאוד."
בכפר-סבא שבה אסתר אל שירתה בשתי התרפקויות על ארצה ובחלום אחד על פאריס.
המשך יבוא