אהוד בן עזר
ימים של לענה ודבש
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997
העורך: חיים באר
הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל
חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "
2. פאריס בחודש מרס, 1952.
השכנים מתחילים להציק.
במרס 1952 נוסעת אסתר בת ה-58 לפאריס ולווישי, שבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארבע-עשרה שנים לאחר ביקורה האחרון בפאריס. בשנים אלה, שנות הצנע והקיצוב וההקצבה הסמלית של מטבע זר, נסיעות הישראלים לחו"ל הן נדירות בהשוואה לשנות ה-80 וה-90. אסתר שוהה בצרפת עד שלהי אוגוסט או ראשית ספטמבר. בתקופת היעדרה גר בדירתה בתל-אביב אלדד הרווק, פקיד בכיר במשרד הביטחון, ידידו של יוסף לואידור, הוא אלדד שגר ועבד עם אסתר ואברהם איכר בקומונה בנס-ציונה בשנת 1915.
ב-14.9.1951 היא כותבת למזכיר אגודת הסופרים העברים, המשורר אברהם ברוידס, עימו היא שומרת על קשרי ידידות מאז תקופת הבית האדום, והנחלץ תמיד לעזרתה:
אני צריכה לצאת לחו"ל לזמן קצר. זקוקה מאוד להתחדשות נפשית – להתרשמות ולהחלפת כוח ויהי מה. הרי כל זה ניתן לציירים ובנקל – לשחקנים, ובמה נופל הסופר מן הצייר? סופר שיש לו זיקה גם לתרבות חוץ יכול רק להביא דברים טובים הביתה, ומדוע לא תינתן לו הזדמנות זו? ולכן ברוידס ידידי עשה ככל האפשר לתת לי מכתב אשר ימליץ על חופשה של חודשיים בחו"ל. פרט חשוב! קיבלתי הזמנה מקרובים שלי וכן כרטיסי נסיעה וכך איני דורשת דבר מן המדינה רק חופשה של חודשיים. ("גנזים" 1/5512).
אסתר מגיעה, כאמור, לפאריס במרס 1952, מבקרת בתערוכה של סוטין אצל שרפנטייה וכותבת על כך רשימה שאינה מתפרסמת. קוראת את הספר "גליגאי" לפרנסוא מוריאק ושולחת עליו ארצה רשימה המתפרסמת ב"הארץ" ב-27 ביוני. היא כותבת גם מעין רשימה מסכמת, "פאריס בחודש מרס..." שחלקה הראשון מתפרסם ב"הארץ" ב-29 באוגוסט, וכאן היא מובאת בשלמותה:
הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.
העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. "נוטרדאם" מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.
זוהי פאריס – פאריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן "העם היושב בציון") נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש"הכל שב כאן להיות כשהיה."
ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפאריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – "הלך". ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.
"אנחנו פחות ישרים כעת," – סח לי אחד פשוט, בן העם: "שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל."
לשם בעל חמש האותיות [ישראל], אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה"רכוש הנטוש" – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: "לחיי היהודים" וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: "הלאה בלום היהודי!"
אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. "אין עלה על עץ", רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.
רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה...) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.
הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.
על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות "נרקיס צהוב" ו"צבעונים" ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.
זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפאריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.
ואף זה אחד השינויים.
השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –
משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –
הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –
המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –
עדרי מכוניות – מליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –
האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאישה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אישה יחידה – "לא בסדר", לא באמת לא בסדר –
מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –
עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –
לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –
לאחר כעשרים שנה, ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם ב-29 במרס 1972, ניכר עדיין הרושם העז שהניח על אסתר הביקור הראשון בצרפת לאחר המלחמה:
עד שקמה צרפת חדשה מיד אחרי המלחמה, קמתי ונסעתי – ו.. נדהמתי מן השינוי, מצבות-זיכרון קטנות עם לוח-אבן, כאן נפל חייל זה וזה, על הגנת פריז, וזרי-פרחים על האבן בכל פינת-רחוב, על גדות הסנה, באמצע הרחובות הראשיים, זה היה עצוב, וגם הצרפתים היו עצובים, סגורים, והמוכרת זרקה לי את העודף על הדלפק – נדהמתי ואמרתי לה: "מה קרה לכם?" והיא ענתה: "המלחמה."
העיתונים שהיו תמיד מונחים על מעקה האבן של גן ה"לוקסומבורג" נעלמו – מוכר העיתונים היה הולך לאכול ארוחת בוקר בניחותא ומשאיר עיתונים וערימות של פרנקים לעיני-כל – הקונים היו באים מניחים את הכסף ולוקחים להם עיתון – בשום מקום אחר באירופה לא ראיתי זאת – זה חסר היה לי.
משם הלכתי למספרה וספר כרגיל הוא דברן, סיפרתי לו על הרושם שלי ממוכרי העיתונים והוא ענה: "אנחנו גנבים כעת, כל ימי-המלחמה היינו מוכרחים לגנוב – וכעת זה נעשה להרגל – " ופניו נתעוותו.
ככה קילקלה לי המלחמה את העם שכל-כך חיבבתי, כל האטמוספרה השתנתה –
במכתב לברוידס מפאריס, ב-17.6.1952, מכתב העומד בסימן מותו של אשר ברש, היא כותבת: "ובכן ברש איננו! כל-כך שליו ובריא כשראיתיו באחרונה – מה קרה? היה בדעתי לכתוב לו ולכתוב לך ולהודות לוועד שלנו על המכתב שנתתם לי ועל שעזרתם לי להגיע הנה. חלומי: לתרגם שירה עברית לצרפתית, לא יכול להתגשם – אין כוח." ובהמשך היא מפרטת את מעשיה בצרפת: "אני עסוקה בטיפול רפואי – נתברר כאן שיש לי אבני-מרה. הייתי בווישי חודש ימים, חזרתי לפאריס לכמה שבועות וכעת עלי לנסוע שוב לווישי ולשתות ולשתות בלי סוף ממעייני הרפואה – ואולי תבוא הישועה. הייתי בכינוס סופרים בקשר עם המאה העשרים – סדנא דארעא חד הוא. סופרי כל האומות דומים מאוד זה לזה, כפי הניראה שזהו בכל זאת מקצוע." ("גנזים" א-209/1).
על שכיחות ביקוריה בווישי מעיד מכתבה לברוידס משנת 1955, והיא כבר במעבר לאבן-יהודה:
ברוידס יקירי, צער רב נצטערתי בקוראי את מכתבך – למה בחרת לך במיחוש שלי בדיוק – ויש לו רק תרופה אחת: מעיינות וישי, מדי שובי משם – אני בריאה שתיים-שלוש שנים. השנה לא אוכל לנסוע כי עלי לסדר לי את עניין הדיור, אבל בשנה הבאה אסע ללא ספק, ואם תצטרף אלי אהיה לך למורה דרך נאמן – כי ביקרתי במקום שמונה פעמים – וגם אם תחליט לנסוע לנסוע השנה אוכל לתת לך הוראות וכתובתו של רופא-ידיד שיטפל בך במסירות. ("גנזים" 3/13127).
מילדותי אני זוכר את אסתר המתאוננת בלי סוף על מצב בריאותה ועל היותה זקוקה לריפוי, להבראה, לנסיעה למעיינות-מרפא ולבתי-החלמה. לברוידס היא מפרטת – אבני מרה. מצד שני אסתר חזקה מאוד ואף מאריכה ימים הרבה יותר משלושת אחיה. הנסיעות לחוץ-לארץ, שעליהן היא מקפידה גם בשנים הבאות, גם ככלות כמעט כוחה ואמצעיה, מחזירות אותה לימיה הגדולים, ומרפאות לא רק את גופה אלא גם את נפשה.
בשובה ארצה ב-1952 היא מביאה לנו תפוחי-עץ ענקיים שכמותם טרם ראינו. היא גם מתאוננת על הצרפתים, ובמילים יותר מפורשות מאשר ברשימתה: "פעם, כשהייתי באה לפאריס ועוברת ברחוב ושואלת על כתובת, מיד היה איזה גבר עוצר ועונה לי בנימוס ואפילו מציע ללוות אותי כדי להראות לי את הדרך, והיום – לאף אחד אין זמן לענות לך. מה שהמלחמה גרמה להם, לצרפתים! ממש השתנה האופי של העם!"
אסתר אינה משלימה עם הזדקנותה. על פי תחושתה נכונו לה נעורי נצח, ורק דורשי רעתה גורמים לה להזדקן. היא מורחת את עצמה בשכבות רבות של קרמים שמנים ומבריקים, לשמור על עורה ועל כפות ידיה וכפות רגליה היפות באמת. היא נודפת ריחות תמרוקים ולאחר לחיצת יד שלה אחותי ואני הולכים לשטוף את הידיים, בגלל השומניות.
*
בתחילת 1955 נפטר בפתח-תקוה משה-שמואל בן-עזר (ראב), אחיו הצעיר של יהודה, ודודה של אסתר, והוא בן יותר מתשעים שנה. האחרון מדור המייסדים. בנעוריו הוא הלך ברגל מירושלים, שם למד, לפתח-תקוה, היכן שכבר יושבים אביו ואחיו. לאחר זמן לא רב הוא משתקע בה לכל ימי חייו. אסתר מדפיסה ב"הארץ" רשימה לזכרו ומחייה בה תמונות ילדות אחדות:
"הדוד הולך". כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל. לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ-לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו "הולך"; המשאבה פולטת חול במקום מים –
אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.
ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין "תוספת לנוער": הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.
יש באסתר נאמנות לאנשים שהעריכה או שהיתה בידידות עימם, ומתו עליה בחייה. במשך השנים היא כותבת רשימות ושירים לזכרם של מרדכי שניר-קושניר, אשר ברש, זאב רכטר, משה סתוי-סטבסקי, יהודה בורלא, לאה גולדברג, עדה זמורה, נעמי גלבוע ושמואל עובדיהו.
*
מצבה החומרי של אסתר הולך ורע. על המגרשים שבבעלותה היא נדרשת לשלם מיסים ובבית-הדירות השייך לה גרים דיירים מוגנים. בצר לה היא פונה במכתב לשר האוצר לוי אשכול, שבבחרותו עבד כעגלון אצל שכנם ברוך גולומב, ושלדברי אסתר עבד גם בחצר אביה. אשכול עונה לה ב-17 במאי 1954: "אני, כמובן, מוכן לראותך ולשמוע את אשר בפיך, אך הייתי רוצה למנוע ממך את הטירחה וההוצאות של נסיעה לירושלים. ייתכן כי אהיה בקרוב בתל-אביב ואודיעך על המקום והשעה שתוכלי לפוגשני. ושמא יכולה את למסור לי בכתב את הפרטים? אחפש דרך לעזור לך, במידה שהדבר יהיה באפשרותי."
ייתכן שאסתר מבקשת עזרה ישירה מאשכול, וייתכן שהיא כבר במשא-ומתן עם הקרן הקיימת לישראל על העברת רכושה כעזבון-בחיים, ומבקשת את עזרתו בסעיפים אחדים בחוזה הקשורים בהקצבת מטבע זר ובפטור ממיסים על רכושה. באחד באוקטובר 1954 נחתם חוזה בין אסתר ראב לבין הקרן הקיימת לישראל, ובו נאמר, בין היתר:
מרת ראב מתחייבת בזאת למסור ולהעביר בלשכת רישום הקרקעות לקהק"ל או לחברה בת שלה "הימנותא" בע"מ, לפי הוראות הקהק"ל ובמועד שייקבע על ידה, את הנכסים דלהלן:
מגרש ששטחו 355.25 ממ"ר ועליו בניין בן שתי קומות הנמצא בתל-אביב רחוב הירקון 108 פינת רחוב פרישמן מספר 5.
שני מגרשי-בניין מאוחדים, ששטחו של כל אחד מהם הוא 499 ממ"ר, הנמצאים בחולון.
מגרש ששטחו 1,002 ממ"ר, הנמצא בנתניה.
תמורת הנכסים הנ"ל מתחייבת הקהק"ל לשלם למרת ראב במשך כל ימי חייה רנטה שנתית בגובה של 2,580.- ל"י לשנה, שתשולם בתשלומים חודשיים רצופים ושווים של 215.- ל"י בסוף כל תקופה של חודש ימים.
במקרה שתחול העלאה בתוספת היוקר המשתלמת כיום לפקידי הלשכה הראשית של הקהק"ל – וכל עוד העלאה כזו תהיה קיימת – תשלם הקהק"ל למרת ראב תוספת לתשלומים החודשיים הנזכרים לעיל ותוספת זו תהיה שווה להעלאה בתוספת היוקר שיהיה זכאי לה במקרה כזה פקיד הלשכה הראשית של הקהק"ל אשר משכורתו בזמן חישוב התוספת הזאת תהיה 215.- ל"י לחודש.
במקרה שמרת ראב תצטרך לנסוע לזמן קצר לחוץ לארץ לצורך ריפוי, הבראה או עסקים, תהיה הקהק"ל מוכנה לשלם לה את הרנטה שתגיע לה בלבד במטבע הארץ שבה היא תימצא בתנאי מפורש שיתקבל לכך רשיון מאת משרד האוצר של מדינת ישראל.
באם מרת ראב לא תאריך ימים עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי היינו עד יום 1.10.1959, אזי מקבלת על עצמה הקהק"ל להמשיך ולשלם את הרנטה עם תוספת היוקר (באם תהיה כזאת) באותו הגובה שמרת ראב היתה זכאית לקבל לו היתה בחיים – לבן אחיה מר אהוד בן-עזר (ראב) עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי, היינו עד יום 1.10.1959 ולאחר יום זה ייפסקו לאלתר ולחלוטין כל התשלומים לפי החוזה הנוכחי.
מרת ראב תישא בכל המיסים, הממשלתיים, העירוניים והאחרים ובכל הארנונות והתשלומים מאיזה מין שהוא החלים או שיחולו על הנכסים הנ"ל. כמו כן תשלם מרת ראב את מלווה החובה או את כופר מלווה החובה המגיע ממנה בהתאם לחוק מלווה חובה, תשי"ג-1953, ואת מס שבח המקרקעים, אם ועד כמה שיוטל על העברת הנכסים הנ"ל או אחד מהם על שם הקהק"ל או על שם הימנותא בע"מ.
הרכוש שמוסרת אסתר לקרן קיימת הוא מה שנותר בידה מ-4,000 השטרלינג (לא"י) והבית האדום שאותם קיבלה ב-1930 כחלקה בפירמה "האחים גרין" – בניכוי 24 שנות חיים שחלפו מאז, והגירושים מאלואיל. הסעיף המבטיח תוספת יוקר לא עומד לה לאחר שנים, בתביעה שמוכרעת בבית-המשפט כבר אחרי מותה. תוספת היוקר ניתנת לה כל ימיה, אך ללא שום תוספת ענפית, לה זוכים פקידי הקרן הקיימת. זאת ועוד, התוספת מחושבת לפי דרגת פקיד בלשכה הראשית שקיבל 215 ל"י לחודש בשנת 1954, בעוד שבפועל משכורות עובדי הקרן הקיימת עולות במשך השנים בכמה וכמה רה-דירוגים, ואיש כבר אינו מקבל משכורת לפי הדרגה האנאכרוניסטית הנזכרת בחוזה. כתוצאה מכך מאבדת הרנטה של אסתר במשך השנים את הערך הריאלי שהיה לה בראשיתה.
עד שלא מצאתי זאת לימים בניירותיה, לא ידעתי שאני הייתי המוטב היחידי במשך חמש השנים הראשונות לאחר חתימת החוזה.
גילה של אסתר אינו נזכר בחוזה עם הקרן הקיימת, ואולם כאן המקום להסביר מה פשר הגירסאות השונות בדבר שנת הולדתה. היא נולדה בפתח-תקוה ב-25 בחודש אפריל 1894, באביב תרנ"ד, צעירה בעשר שנים מאבי בנימין, שנולד בתרס"ד, שלהי 1903.
כאשר היא נישאת לבעלה השני, אריה אלואיל, היא מצעירה את עצמה בחמש שנים, כך נירשם בתעודת-נישואיה וכניראה גם בשאר תעודותיה ושאלוניה מאז; על פי חשבון השנים החדש היא מספרת את תולדות חייה למראייניה וגורמת לשיבושים משעשעים, כגון שברחה לדגניה בהיותה בת 14!
בכך לא מסתיים הבלבול. בתעודת הזהות שלה רשום שנולדה ב-1889, כלומר 10 שנים לפני 1899! – וזאת לא ייתכן, כי באותה שנה היו ליהודה ולאה ראב רק שני ילדים, ברוך בן השנה, וציפורה בת הארבע, שמתה בתרנ"א, 1890. מעודה גם לא הודתה אסתר בגיל המופלג הזה, ואפילו כעסה מאוד כאשר הזכרתי לה אותו במכתב, במטרה לאמת את גילה האמיתי.
כיצד נוספו אפוא עשר שנים לגילה (הבדוי) וחמש (לאמיתי)?
ב-11 בנובמבר 1981 טילפן אליי עורך-הדין יצחק ברא"ז מפתח-תקוה, האפוטרופוס על צוואתה של אסתר, וסיפר לי שכאשר היה היום בחיפה לצורך הוצאת תעודת הפטירה של אסתר, הראתה לו הפקידה במשרד הפנים הצהרה בשבועה של אסתר ראב, משנת 1954, בה היא מבקשת לתקן את שנת הולדתה מ-1899 ל-1889. התיקון אכן נתקבל. וכך נכתב בתעודת הזהות שלה. הפקידה אמרה לו שמעולם לא נתקלה במקרה שבו אישה תוסיף עשר שנים לגילה!
מתברר אפוא כי ב-1954, בטרם מסרה אסתר את רכושה לקרן הקיימת, נודע לה שעל פי החישוב האקטוארי, הלוקח בחשבון ערך רכוש ותוחלת חיים, הרנטה השנתית שתקבל תהא נמוכה משום שעל פי תעודת-הזהות גילה הוא "רק" 55 שנה. היא ניגשה, אפוא, למשרד הפנים והצהירה על תיקון הגיל בתעודת-הזהות, ובאותו הגיון אקטוארי הוסיפה עשר שנים לגיל שאותו הצעירה בשעתה בחמש.
בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל כבר נכתב שהיא נולדה בפתח-תקוה ב-28.4.1899, י"ח באייר[!] תרנ"ט. תאריך שגוי זה מצוטט במקומות רבים. הבלבול נובע מכך שבקיץ 1963 לערך, כשהיא גרה בפתח-תקוה, שולחת אסתר לקרסל מכתב תשובה בקשר לפרטים שהוא מבקש ללכסיקון שלו, וכותבת: "קיבלתי השאלון שלך. לא נזדמן לי להכירך פנים אל פנים אבל באמת נידמה לי שאני מכירה אותך זמן רב בהיותך עוסק ביישוב הישן שאני שייכת לו." (המקור באוסף ג' קרסל, בית-הספרים הלאומי האוניברסיטאי). את תאריך לידתה היא נאלצת למלא בשאלון על פי תעודת-הזהות: "נולדתי 29.IV.1889", והוא מתקן בגוף השאלון: "טעות – צ"ל 1899 ג.ק." וייתכן שבטעות מתחלף לו גם אדר באייר בתאריך העברי.
וגם בכך לא מסתיים הבלבול. ב-2 בפברואר 1937 עונה אסתר על שאלון הנשלח "לוותיקי העלייה הראשונה והשנייה" מטעם "ארכיון ומוזיאון של תנועת העבודה", של ההסתדרות. "באיזו שנה נולדת?" היא נשאלת, ועונה: "1889"! – וזאת 17 שנה לפני שהיא מכניסה את התיקון הזה בתעודת-הזהות!
הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת, לבד מטעות, היא רצונה להתאים את גילה לגילם של אנשי העלייה השנייה, המבוגרים ממנה. בעיניה הגיל אינו נתון קבוע, אלא משתנה לפי הצורך.
*
לאחר מסירת רכושה לקרן הקיימת, והיא עדיין בתל-אביב, כותבת אסתר ב-29.2.1955 לברוידס:
בריאותי ירודה מאוד ואיני יוצאת כמעט את הבית. העניין הוא זה: אני גרה בבית שהוא מלא עולים חדשים – בית זה דומה יותר למחנה-ריכוז מאשר לבית – אם כי הדירה יפה (היא שכורה) – הרעש גדול כל-כך שקשה לפעמים לקרוא עיתון. שמעתי על הדירות הניתנות לסופרים בחיפה. אני מסרתי את כל רכושי לקרן קיימת לישראל – באופן שאני מבוטחה עד סוף ימיי. הייתי מסכימה לעבור לחיפה אילו ניתנה לי פינה שקטה שאוכל לחיות בה ולכתוב מדי פעם שיר. התוכל לעשות מה בכיוון זה? אבקשך מאוד לענות לי מיד.
כיצד זה נעשתה פתאום הדירה בדבורה הנביאה 8 דומה ל"מחנה ריכוז"? – החל מתקופה זו, והיא כבת 60, מתחילה אסתר להתאונן שהשכנים בקומה שמעליה דופקים בלילות בכוונה על הריצפה, וכי היא נאלצת לעמוד ולהחזיר להם דפיקות במטאטא בתיקרה.
כאשר המצב נעשה קשה מנשוא היא מזעיקה את אבי ואת בן-דודי עמנואל, בנו של אלעזר אחיה. הם באים לדירת השכנים ומתרים בהם שלא יציקו לאסתר, אך אלה נשבעים שהדבר אינו נכון וכי הגברת ראב בודה דברים מליבה.
אנחנו, בני-משפחתה, מאמינים תחילה לגירסתה של אסתר ובטוחים שנפל בחלקה לגור תחת שכנים מרושעים. אך כאשר תופעת השכנים ה"מפריעים" לה, ה"מרססים" וה"דופקים בלילות" – חוזרת בכל מקום שאליו היא עוברת, אנחנו מתחילים לחשוש שהסיבה נעוצה בה ולא בשכנים, המתחלפים על פי מקומות מגוריה.
תהא דעתנו אשר תהא, הסבל של אסתר מההצקות, מ"הריסוסים" ומ"מכות החשמל" בלילות הוא כבד, וראשיתו בימים שהיא נשארת לגמרי לבדה, לאחר שמסתיים הקשר הקבוע עם בן-זוגה האחרון ישראל שפילר.
על מצוקות אלה היא מתאוננת רק בפנינו, בני-משפחתה, ובפני ידידים קרובים כגון אברהם ברוידס, שמעון קושניר, רבקה כצנלסון וראובן שהם. איש מאלה שעימם אסתר נפגשת, כולל עיתונאים וסופרים שעתידים לראיין אותה מ-1961 ואילך, אינו חש במצוקתה זו. היא משכילה להסתיר זאת מפני זרים. חיי היום-יום שלה ניראים כלפי חוץ רגילים בהחלט. היא חיה בגפה, דואגת לעצמה, דוברת עברית מקסימה בקול צעיר וצלול להפליא (המזכיר את השורה בשירה "לא אשמע עוד פעמי-ענבליהם"), אשת-שיחה מרתקת הנוסעת מדי כמה שנים לאירופה, ומשוררת שמעיין שירתה מתחזק להפליא.
המשך יבוא