עם נפילת גוש קטיף נפל גם המחשב שלי. את האחרון ניתן לשחזר. את הגוש לא, ועל אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים.
אני רואה עכשיו ששאלת רשות ממני לפרסם דברים שכתבנו, ואני מסכימה כמובן, ונבוכה מהשאלה, כי מי אני. אני מפשפשת בין ניירות שקיבצה פעם דודתי, כדי לכתוב לכבודו תשובה אמינה שאין בה ספק:
אכן, אח של סבתי, הפסל היהודי ששמו הלך לפניו בכל אירופה בתחילת המאה העשרים, אברהם אוֹסטשעגא (קרי: אוסצֶ'גָה), הוא שפיסל את המצבה המפוארת של אוהל י"ל פרץ. הוא פיסל גם את הנביא ירמיהו, את זנמהוף, ועוד, ועוד.
ההכרה העולמית באוסטשעגא, כפסל ראשון במעלה, באה לו בזכות עבודתו על פסל של נשיא פולין הראשון. הפֶּסל זכה בפרס והוצב על הקיר של בנין הטכניקער שנקרא ע"ש הנשיא הפולני ההוא [פילסודסקי?]. מאז חשקו גויים רבים ועצומים בפסל של דמותם על מצבתם ולכן פסלים על מצבות היו חלק אדיר מאומנותו. אוסצ'גה פיסל גם דמויות וקומפוזיציות. תערוכות רבות שלו הוצגו במוזיאון של וארשה ובלודז' בשנים 1919 ועד 1924 לפחות.
אוסצ'גה הוזמן על-ידי בוריס שץ מ"בצלאל" כדי ללמד אצלו את הסטודנטים של ירושלים, אך לא הגיע ארצה בזמן. עם התהדק המצור הנאצי אסף אליו אוסצ'גה, את אנשי האמנות והספרות, שגם להם היו סדנאות כמוהו ברחוב מילנה, ודאג להם לתעסוקה בבית המלאכה שלו, ברחוב מילנה 9. היה לו שם אוסף מרשים של אבנים שנועדו לפיסול יצירות חדשות.
הנאצים ימ"ש שלחו אותו באוגוסט 1942 לטרבלינקה עם כל מי שהיה שם. את בית המלאכה הפכו לסדנה לאבני משחזת ואבקה למירוק כידונים.
כדי להתרשם מכישרונו הנדיר של הפסל ולהבין את גודל האובדן, טוב יעשה הקורא אם יעלה לירושלים אל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה על הר הצופים, ויפגוש במו עיניו וידיו (אי אפשר לא למשש) את פסל ראש הרמב"ם שמוצב שם, בכניסה התחתית (יש שתיים). את הפסל שלח אברהם אוסצ'גה בעצמו, מתנה לאוניברסיטה, עם הנחת אבן הפינה ב1925, וזה מה שנשאר ממנו. פרטים אלו ידועים למשפחתי דרך הספר "בחוצות וארשה" של רחל אוירבך. גם יש משהו ב"אמנים יהודים שנספו" מאת יוסף סאנדעל, ורשה, 1957.
אין לנו שום פרטים על חייו האישיים. היו לו אישה ובת.
הצייר מוישל'ה ברנשטיין שהכיר אותו, אמר פעם לדודתי: "עד שלא תלכי לראות את הפסלים שלו בפולין, אין לי מה לדבר איתך עליו."
אני רוצה לכתוב עליו ספר, ואיני יודעת עליו דבר.
אולי מי ממכריך וקוראיך הרבים יידע?
אני נפרדת ממך בברכת "חודש טוב", (שהרי, כידוע לך בודאי, היום ומחר ראש חודש אלול, ולפעמים ניתן לחוש בריזה קלה מהים).
ובתקווה לבשורות טובות, ישועות ונחמות.
בכבוד רב,
זהבה קור [4.9, ל' באב תשס"ה]. kor8@netvision.net.il
 
[עד כאן התגובות הנוספות. ניתן להזמין חינם את יומן המסע (המלא) לפולין ובו כל התגובות בקובץ אי-מייל אחד, אצל "חדשות בן עזר"]
 
 
עוד תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
מיהי נחמה ט. המיסתורית?
שלום רב אהוד,
קיבלתי בתודה את ספר השירים שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת לי בדואר, ובמהירות כזו. הספר יפה גם בחיצוניותו. ומי זאת בכל זאת היפהפייה ההדורה והאלגנטית [על עטיפתו]?
השירים יפים ולא בספירות העליונות, כך שנהנים מהם גם ללא  צורך, תודה לאל, בפרשנויותיהם של בעלי הקילומטרים הרבועים ב"מוספי הספרות" למיניהם בערבי שבתות, הממלאים רשימותיהם  ברב מלל שאיש לא מבין מה זה אומר, ואני משוכנע שאף הם לא מבינים. אבל חזקה זו חזקה.
יופי של אסופה על נושאים מגוונים שנוגעים למעשה בכל אחד מאיתנו. גם אלה מביניהם [השירים] ה"נגועים" בארוטיקה, מעניינים, ורבים אף מרגשים ומעוררים נוסטלגיה שבלעדיה אי אפשר. אשתי מצטרפת להערכתי, ושנינו מאחלים לך רוב הצלחה בעתיד, וגם רוב השראה ופעלים כתמיד.
בברכה,
יעקב זמיר [7.9.05].
 
ליעקב היקר שלום,
דיוקן האישה הצעירה והיפה על עטיפת "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – נחמה ט. – הוא של נחמה טיטלבוים, דודתה אחות אביה של אשתי יהודית. נחמה עלתה ארצה מביאליסטוק בשנת 1932 והעלתה אחריה את הוריה והם בנו בית בקריית-חיים. היא היתה מורה בקריה, ועל תלמידיה נמנו בילדותם רב-סרן חנן סמסון, ממזרע, שנהרג באחד המרדפים, והקריינית עדי חרלפ, לימים שטרן. לרוע-המזל חלתה נחמה במחלה קשה, היתה נוסעת להבראה לסנטוריום בארזה, ונפטרה בשנת 1942 בעודה צעירה לימים ולא נשואה, ויש אומרים שגם נושאת אהבה נכזבת. יהודית והוריה הגיעו ארצה רק בשלהי 1948 לאחר שברחו מפולניה לרוסיה ומשם אחרי המלחמה למחנה-עקורים בגרמניה; אך זה כבר סיפור אחר, שסופר בחלקו ביומן המסע לפולין.
תקופה ממושכת חיפשתי תמונת אישה לשער הספר, כדי להעבירה למעצבת נעמה יפה, שעיצבה את כל ספריי שיצאו לאור בהוצאת "אסטרולוג", ותמיד בהסתמך על חומר צילומי שהמצאתי לה. מצאתי תמונה של נערה צעירה קוראת בספר, שהיתה מאוד מוצאת חן גם בעיני הומברט הומברט. אך התברר שהזכויות עליה בידי חברה מסחרית, שדרשה קרוב לאלפיים שקלים עבור השימוש בה לעטיפת הספר.
יום אחד מצאה אותי אשתי מעניין בספר עבה ובו אלף תמונות עירום עתיקות, רובן מהמאה-ה-19, ששלח לי מתנה לבקשתי ידידי הצייר אורי שולביץ מניו-יורק. אני אוסף גלויות עירום עתיקות, ובאחדות מהן השתמשתי לעטיפות ספרים שלי ושל סופרים שערכתי.
כשראתה אותי אשתי שקוע בספר, נדאגה מאוד. כאשר הסברתי את הסיבה, אמרה, "מה הבעייה? קח תמונה של נחמה!"
וכך היה. זוהי תמונת פספורט של דודתה נחמה, כנראה עוד מלפני עלייתה ארצה; ונעמה יפה הצליחה לעצב ממנה עטיפה באיכות כה מיוחדת, שרבים מדברים על העטיפה בנשימה אחת עם הספר כאילו נועדו זה לזה מלכתחילה.
כאשר נחמה נפטרה, הייתי ילד בן שש, כך שהיא אינה האישה בחיי, שלה הקדשתי את ספר השירים. 
אהוד
 
צדוק ראב החליט: "לקום בבוקר ולהתחיל הכול מחדש!"
קרוב-משפחתי צדוק רַאבּ בן השמונים ושלוש (ראב ובן עזר הם אותה משפחה), שפונה מעצמונה כשהוא, כפי שראיתם בטלוויזיה, עומד זקוף, מְנשק את הקצינים (במקום למות בידיהם על כיסא-הגלגלים, כפי שאמר לי ימים לפני כן, בייאושו) – ומאחל להם "תבואו לעבוד במשתלה החדשה!" – נמצא עתה ביישוב הזמני "יחד" באזור חלוצה; הוא ומשפחת בנו יחזקאל גרים בצריפים יחד עם עוד עשרות משפחות מעצמונה. הרפת והמשתלה מצויות עדיין במקומות אחרים, אבל הוא מקווה שבשנה הקרובה ייבנה היישוב עצמונה מחדש, בשלישית (לאחר גלגוליו הראשון בימית והשני בגוש קטיף) וגם הרפת והמשתלה הגדולה תחזורנה ליישוב החדש. "מסביב רק חול," הוא אומר, ומרגיש כמו ראשוני פתח-תקווה. עם זאת, מרירותו וכעסו הגדול לא פגו. "בלילה האחרון בביתי בעצמונה, לפני הפינוי, החלטתי שאקום מחר בבוקר ואתחיל הכול מחדש. אני חקלאי, וכאשר דבורה עוקצת, העקיצה כואבת זמן-מה, ונשכחת, אבל העוקץ נפרד מגוף הדבורה, והיא מתה. אנחנו לא ישבנו על שום שטח שהיה בו יישוב ערבי ולא גירשנו שום ערבי – כפי שעשו מתיישבי משמר-העמק לערביי אבו-שושא. לא היה בגוש קטיף אפילו מובטל אחד, אלא  אזור חקלאי משגשג שתרם לייצוא." אלה דבריו.
 
מי מדד בשעלו מים?
האם היה אפשר, בהשקעה אדירה, להגביה ולהרחיב את הסכרים שמגינים על ניו-אורילנס, כך ששום הוריקן, גם דרגה 5, לא יוכל להם? – או שמפעל הנדסי כזה הוא בלתי אפשרי, וגם כל בנייה עתידית לא תיתן ביטחון של מאה אחוז מפני התמקדות ההוריקן על קטע אחד עד כדי הריסתו, ומכאן והלאה שטף המים ימוטט את הסכר, וזרימתו תתגבר ככל שהסכר יהיה גבוה יותר מלכתחילה?! – והיה אם במיסכור היה אפשר למנוע את ההצפה, האם המימשל אשם ברשלנות נוראה, והיה עליו להכריז מלכתחילה על ניו אורלינס כאזור אסור במגורים עד שלא יחוזקו ויוגבהו הסכרים? – והיה אם אין אפשרות מיגון במאה אחוז לעיר משיטפונות, האם המימשל אשם באישור מגורים מלכתחילה באזור מועד לפורענות? – והאם זה האזור היחיד בארה"ב ובעולם החי בצל סכנות של התמוטטות סכרים? מה על סכר אסואן ברעידת אדמה?
 
 
ספר המשחקים של ילדותנו
בעקבות הרשימה של מר א. בן עזר על משחקי החופש הגדול
התוספות מתפרסמות לפי שולחיהן
ואפשר לבקש את כל הספר בקובץ משולב אחד, וגם להוסיף
 
שלום לאודי,
משחק חוץ נוסף:"סְמֶל". אחד עומד כפוף, היתר קופצים מעליו, וכל פעם הוא מתרחק במידת אורך כף רגל. הראשון שלא עובר מעל הכפוף – מחליפו.
"חמור חדש": אחד עומד כפוף, וראשון הקופצים נותן הוראות לביצוע מטלות שונות ומשונות, שכל הבאים אחריו חייבים למלא בדייקנות. מי שטועה מחליף את הכפוף.
איה וגדעון אור [7.9.05].
 

רציתי להוסיף לרשימת המשחקים שלך: גוֹגוֹאִים (גלעיני משמש). בנדוֹרוֹת (בתל-אביב) בָּלוֹרוֹת (בחיפה) גוּלוֹת (בירושלים). "קלאס" בתל-אביב הוא "ארץ" בירושלים. בבנדורות שיחקו ב"מור בננה" שצורתו בננה או במור טברייני שצורתו משולש. פקקים – פקקי-כתר של בקבוקים שימשו לקליעה אחד בפקקו של השני, את ה"ראס" היו ממלאים בשעווה כדי שלא יקפץ מעל פקק המטרה. פורפירה רגילה ופורפרה-שוט דמוית הפטרייה, השפיץ של הפורפירה היה מברזל ונקרא "סין". עם עפיפונים שהזכרת היו עושים מלחמות – לסבך חוט של אחד בזה של היריב זה נקרא "שאקן". אלוהים יודע מאיפה באו הביטויים הללו. בהעפת הטיארה היה אחד מחזיק בטיארה ואחד רץ עם החוט כדי לצבור מהירות, כשסבר שמהירותו מספקת היה קורא למחזיק העפיפון, שרץ איתו, "חֶלאק" (חי"ת סגולה) ואז היה מחזיק העפיפון משחררו.
עם תחביבי האיסוף היו: איסוף פרסים (בנות), זהבים (בנות). עטיפות של סכיני גילוח (בנים). בולים.
בין המשחקים האלימים היה אקדח עם גומי (כמו זה שירה חיצי ניר) אך כתחמושת שמשו חוליות של שרשרות של מיטות (וזה היה כואב !!!)
דרך אגב, נחום סטלמך היה איתי בתותחנים לפני שהפך מד"ס, ואשתו נירה שירתה ביחידה שלי בחיל. אם אזכר בעוד משחקים אודיעך דבר.
בברכה,
אריאל עינת [9.9.05].