אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
במלאת 80 להירצחו
יוסף-חיים ברנר: עצבים
בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
הספר נדפס בישראל בשנת 2001
אזל ולא יידפס פעם נוספת
א. דמות הערבי בספרות העברית [המשך]
תחושת מצור בשנות ה-50 וה-60
אצל דור הסופרים הבא, דור "ילדי המדינה", שהשנים בהן עוצב היו ברובן כבר לאחר הקמת ישראל, דמות הערבי ממשיכה להיות חלק בלתי-נפרד מעולמו הנפשי של הגיבור העברי, אך לא עוד כבעייה מוסרית, לא כחלק מתיאור מלחמת השחרור, שלאחריה היתה כביכול תקווה להשגת שלום ושלווה לתקופה ארוכה. לא. הערבי היה לדמות סיוטית, צד הצל המשתקף בתהומות נפשו של הגיבור הישראלי. דמות הערבי הופכת לסיוט קיומי שאינו מאפשר לגיבור הישראלי להיחלץ ממצב המצור שבו הוא נתון.
הסיפור "מול היערות" (1963) לא.ב. יהושע מייצג תחושת מציאות עמוקה הרואה בנוכחותנו מול הערבים מצב של סיוט קיומי. סטודנט ישראלי מוצא מישרה כצופה מול יערות, בדרום הארץ. תפקידו להזעיק מפני שריפה. במקביל משתקע הסטודנט בעבודת מחקר על תולדות הצלבנים. בבית-התצפית, ביער, מתגורר ערבי כרות-לשון, עם בתו, הנערה. מתברר גם שהיערות נטועים על חורבות כפר ערבי, שתושביו גורשו במלחמת 48', והערבי כרות-הלשון היה מתושביו.
הצופה הישראלי נתון במתח מעיק, מתח של סיוט, של טרום-קאטסטרופה, שהנה-הנה עתידה לפרוץ שריפה. באורח תמוה הוא חולק מתח זה עם הערבי. אפשר לומר שהציפייה משגעת את שניהם. הצופה משליך גפרור בוער ובדלי-סיגריות ליער, כאילו מקווה בסתר ליבו לשריפה. הערבי מטמין קופסאות מלאות נפט בפינות שונות ביער. מעשיו של הערבי ידועים לצופה, אך הוא אינו מונע אותם. לבסוף הערבי מצית את היער, שנשרף כולו, ועם שחר, נראים מחדש שרטוטי חורבותיו של הכפר הערבי שנמחק.
הפיכת הערבי לדמות סיוטית, דימונית, המבטאת, בסופו-של-דבר, את הצד ההרסני, הדסטרוקטיבי, אשר בנפשנו-אנו, כפרטים וככלל. לא פחות מן הערבי יכמה הצופה לפרוץ השריפה, כי הפורקן שבקאטסטרופה עדיף אולי בעיניו על האחריות שבצפייה ובציפייה הממושכות.
קבלת-דין המזוכיסטית מבטאה את פיכחונו המיואש של הצופה ואת בדידותו. קשה לדעת משקלו של מה רב כאן יותר: הצופה המחפש חרס לגרד בו את פצעיו הנפשיים, או הסביבה המעצבת אותו ופוצעתו. ב"מול היערות" אין התלבטות מוסרית, אין הבלטת הקרע שחל באידיאולוגיה, אין קיימת המבוכה המאפיינת את סיפורי השבי וההגלייה של ס' יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז ואחרים מבני דורם. כאן הכל כבר עומד בסימן סיוט קיומי, בלי אשליות, ואולי זוהי גישה אופיינית לדור סופרים אשר חייו התעצבו והוכרעו אחרי מלחמת 48', בתשע-עשרה שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, המוקפה והנצורה.
*
בסיפורו "נוודים וצפע" (1963) מתאר עמוס עוז בת-קיבוץ מתוסכלת, אשר בטיול מחוץ לכפרה היא פוגשת רועה בידואי, המתואר כיצור פרימיטיבי, כמעט בהמי. הוא מכוער, עלוב, ועם זאת מעורר בה את יצרה. דומה שיאנוס אותה, והיא עצמה נמשכת-נדחית אליו, אך מאום אינו קורה. בסיום הסיפור נמצאת גאולה לעת-ערב שוכבת על הדשא, בין שיחים, ליד חדרה בקיבוץ, לאחר שצפע הכיש אותה. הערבי מייצג כאן את הצד האפל והיצרי של הקיום. היענותה-דחייתה של גאולה כלפיו מבטאות את התמרדות יצריה מול מסגרת החיים החברתיים, הישראליים כל-כך, המתורבתים. הצפע כמו-משלים את מלאכת הערבי. הצד האפל, צד היצרים, הוא גם צדו של השיגעון ושל המוות. הערבי כמו-קיים בצד האפל של נשמתה, שהוא גם מישכן התשוקה הבהמית, האירציונאלית, וחדוות ההתפוררות – המוות.
ב"מיכאל שלי" (1968), רומן שנכתב לפני מלחמת יוני 67', מספר עמוס עוז את סיפורה של סטודנטית ירושלמית, נשואה ואם לילד, ההולכת ויוצאת מדעתה. את הצד האפל שבה, השיגעון המתפתח, מימד הסיוט, מבטאים הרהוריה החוזרים ונשנים על שני תאומים ערביים, עזיז וחליל, חברים למשחקיה בילדותה. עתה הולכת נוכחותם ומתעצמת בהזיותיה. הם הופכים להיות מסתננים, מחבלים, הנושאים הרס, חורבן ומוות. תהליך העצמת נוכחותם בהזיותיה נמשך לאורך הסיפור ומגיע בסופו לשיא, שמרמז גם על השלמתה עם טירופה.
התאומים אינם הסיבה הבלעדית, אלא ביטוי, למצוקתה של חנה. יש להדגיש עניין זה כדי למנוע טעות. המוות, המין, הטירוף והצד האפל של החיים – קיימים גם בלא נוכחות הערבים. גם מצב אידילי של שלום מוחלט, של הסרת חומות השינאה, של פתרון הבעיה הפלשתינאית – לא יגאלו את האדם הישראלי מן הסיבות הפנימיות והעמוקות למצוקתו האנושית, שהיא מטבע זמניותו וסופיותו של האדם. אך ביטוייה של המצוקה הקיומית, אצל סופרים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים, בשנות השישים ואילך – עומדים בסימן היעשותו של הערבי לסיוט, לצד ה"צל", לאותו חלק אפל של החיים שעליו אנו משליכים את פחדינו ואת האימה והרתיעה הקיימים בנפשותינו שלנו. הערבי שוב אינו מופיע כפרט ממשי, גם לא כמייצג בעיה אידיאולוגית ומוסרית, אלא כחלק מן הסיוט הישראלי. אין לו, לערבי, קיום משל עצמו, קיום חברתי, לאומי, יומיומי, אלא הוא השלכה מפחידה היוצאת מנפשו המעונה של הגיבור הישראלי. ויותר משהערבי מפחיד, הוא מציק, ואינו מניח לאדם הישראלי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה, במנותק מן ההתמודדות המתמדת עם הסכסוך ועם המלחמות שנובעות ממנו.
*
תחושת מצור מעיקה מאפיינת יצירות נוספות שנוצרו לפני 1967, כגון "עור בעד עור" (1962) ו"נמלים" (1968) לאורפז, "הגבול" (1966) לשמיר, "הקרב"(1966) ליריב בן אהרון ו"מקום אחר" (1966) לעמוס עוז. יש הפנמה של הבעייה הערבית ושל דמות הערבי. נוכחות הערבי אינה מניחה לגיבור העברי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה. היא מחלחלת לתוכו, אך לאו-דווקא בתחושות של אשמה ושל שבר אידיאולוגי, אלא כסיוט מציק, משהו שמפריע, מאיים ומדיר מנוחה. החרדה הקיומית שבהתייחסות לדמות הערבי מחליפה את ההתלבטות המוסרית. הערבי, האוייב, לא נתפס כדמות בשר-ודם אלא כחלק מכלל בעל מהות מאיימת, לעיתים לא-אנושית.
במולדת הגעגועים המנוגדים,1967 והלאה
במקביל לדמות הערבי הזר, האחר, האוייב שמעבר-לגבול, יש התייחסות לחיי יהודים וערבים אלה לצד אלה ב"ישראל הקטנה" שבין 48' ל-67'. אלה יצירות שבהן השאלה הלאומית הערבית מקבלת לא פעם אופי של מאבק מעמדי, שמתנסה בו הפרט הערבי בחברה הישראלית. ב"זר לא יבוא" (1962) של חמדה אלון, וב"ספל קפה מר" (1967) ליהושע גרנות, מתוארים חיי יהודים וערבים בישראל. היריבות הלאומית מקבלת מימד תחרותי, חברתי וארוטי, ללא גוון סיוטי. הסביבה החברתית המשותפת, שעל רקעה נרקם הסיפור, מנטרלת את הסיוט ואת הזרות, וגם את ההתלבטות המוסרית. ביצירות אלה אין רומאנטיקה בנוסח העבר. הן עוסקות לרוב במאבק של בחור ערבי העושה דרכו אל לב החברה הישראלית, תוך תיאור לבטיו הלאומיים, החברתיים, התרבותיים והנפשיים.
מגמה זו זכתה לחיזוק רב לאחר מלחמת יוני 67'. הערבי נעשה, יותר ויותר, חלק ממציאות החיים הישראלית, ואינו רק הזר והאוייב שהיה בא מעבר לגבול. כך הרומאנים "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, "חסות" (1977) ו"חצוצרה בוואדי" (1987) לסמי מיכאל ו"המאהב" (1977) ל-א.ב. יהושע.
פתחי, גיבור "חסות", משורר המחאה המפונק, הנערץ על ידי קוראיו הערבים וידידותיו היהודיות, הינו דמות פאתטית וטראגית כאחת. הוא ערבי שאיבד את זהותו, שחפץ ליהנות מכל העולמות ונותר חשוד ומפוקפק בעיני כולם. למרות שבשירתו הוא מבטא, כביכול, את רוח עמו, הריהו לאמיתו של דבר מנוכר לבני-עמו, והדבר מומחש בצורה גרוטסקית בתיאור ביקורו בג'נין. בעיני ערביי הגדה פתחי הוא ישראלי גמור, כמעט חצי-יהודי. עוף זר להם. מעין גוזל של קוקיה. וכך הוא גם בקרב הבחורות היהודיות. הוא אדם בלתי-מעשי לחלוטין, ועם זאת מאוהב בעצמו ודואג היטב לעצמו. משאלותיו הלאומיות, אם אכן תתגשמנה, תמטנה חורבן גם עליו, ולא רק על ישראל. אך אין לו אומץ לעזוב את הארץ, ולהתגייס לאש"ף, כפי שעשה פכרי ידידו. הוא אינו מסוגל לוותר על ההווייה הישראלית שבה גדל והיא לו כאוויר לנשימה – אולי יותר מהווייה ערבית בארץ אחרת או בגדה המערבית.
פתחי מסמל את מעמד האינטלקטואל הערבי הלאומי בישראל, אשר כל מעשה ממעשיו וכל התבטאות שלו, נמדדים ונשפטים על-ידי כמה וכמה ציבורים מנוגדים: הציבור היהודי בישראל, השמאל הישראלי, הציבור הערבי בישראל, השמאל הערבי, הפלשתינאים בגדה המערבית, הפלשתינאים מעבר לגבול, וכן עולם הספרות הערבית בכללה, אשר בו יוערך יום אחד על פי ערכו האמנותי כשלעצמו, ולא רק בזכות היותו מפורסם כאחד ממשוררי ההתנגדות.
דמותו של פתחי מרוחקת מרחק רב מאוד מכל סטראוטיפ או דמות חיה של ערבי, בספרות העברית שהכרנו עד כה – החל מדמויותיו של משה סמילנסקי, דרך "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, "השבוי" ל-ס. יזהר, עובדיה-עבדאללה מהרומאן האליגורי "הפרדס" לבנימין תמוז, הערבי ב"מול היערות" ועד לנעים ב"המאהב". פתחי משכיל, רגיש, מוכשר, זר ושייך בעת-ובעונה אחת, ומזכיר לא במעט את התבנית הנפשית של משכילים יהודים בארצות המערב, או של משכילים יהודים מיוצאי ארצות-ערב, בישראל – הנקרעים בין תרבויות וזהויות שונות, ואשר על כל הכרעה והכרעה הם משלמים מחיר, המחדד את רגישותם ואת מורכבותם הנפשית.
הערבי כפרט, כדמות בשר-ודם, מופיע בספרות העברית הנוצרת בארץ, שמאז יוני 67' הופכת יותר ויותר למדינה לשני עמים – כאשר לא עוד רומנטיקה בדמותו, לא התנודדות בינה לבין מרירות המציאות נוסח ברנר, לא כתיבה תמימה על חייו מבפנים, לא הוא כבעייה מוסרית ללוחם הישראלי הרואה עצמו כל-יכול, חזק ואשם מולו, גם לא סיוט, אך גם לא בעייה חברתית-לאומית בלבד של הערבי הישראלי – אלא שני עמים החיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי.
השלום ינצח?
מאז נכתבו הדברים האלה, שנימתם פסימית למדיי, התרחשו פגישת רבין ועראפאת על מדשאת הבית הלבן, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, רצח רבין שזיעזע את העם אבל היה עשוי אולי, בטווח הקרוב וגם הרחוק, לחזק את תהליך השלום בין ישראל לערבים – ופרצו מאורעות אוקטובר 2000 בגדה המערבית, ברצועת עזה ובישראל שבתחומי "הקו הירוק", הקרויים בפי הערבים אינתיפאדת אל-אקצה.
אם אכן נוצרה וגם תמשיך להיווצר מציאות חדשה של שלום, היא תהיה אולי הגשמת החזון המקורי של הרצל בדבר היחסים בין שני העמים, כמתואר ברומאן האוטופי שלו "אלטניילאנד", שיצא לאור לפני כמאה שנים. הרצל היה סבור כי ההתפתחות הכלכלית והקידמה תיגברנה על היריבות הלאומית, שבה כמעט שלא הבחין. מדינות הנפט הערביות היו אז מידבר, והתקוות שתלה הרצל בהון היהודי, שיפתח את הארץ לטובת יהודים וערבים כאחד – דומות לתפקידו של הסיוע האמריקאי בימינו, הניתן למצרים, לירדן, לישראל וגם לפלשתינים, כדי להבטיח שהשלום יהיה לטובת כולם.
אפשר לומר ששתי מגמות התרוצצו בארץ-ישראל במאה ועשרים השנים האחרונות: מצד אחד תהליך איטי של בניין, של רגיעה ושל יחסים כלכליים בין יהודים לערבים, ומצד שני התגברו תמיד תקופות של הקצנה לאומית ושינאה, שבהן לא היתה התחשבות בהפסד הכלכלי ובסבל האנושי, והן הביאו מלחמה אחר מלחמה.
*
קיים מוטיב "האוהב הנכזב" בספרות העברית העוסקת בערבים. ראינו זאת בחמשת המיתוסים שמלווים אותה בתקופת העלייה הראשונה, וכן ברומאן "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי-אגמון, שמבטא את אכזבת צעירי העלייה השלישית מכך שהערבי אינו מקבל אותם ואינו נעשה למין אב מזרחי, קדמון וגם חדש, במקום האב היהודי שהושאר בגולה. ראינו את ההתרפקות הרומאנטית, וראינו את שברה. למרבה הצער, מבחינה היסטורית צדקו תמיד הסופרים העברים שהיו פסימיים.
הישראלי רוצה להרגיש עצמו כחלק מהמזרח, לא כזר, לא ככובש, לא כמי שבלי כוחו הצבאי אין לו קיום באזור. כאשר ביקרתי במצרים ב-1989 חשתי עצמי חלק מהמזרח. זה היה מעין הגשמת חלום ילדות. במצרים לא פגשתי במבטים מאשימים ועוינים, למרות שמחיר הדמים ששילמו ישראל ומצרים גבוה ממחיר הדמים של הסכסוך בין ערבים ליהודים בארץ-ישראל.
סבו של סבי עלה מהונגריה לירושלים ב-1863 כדי למות בה. סבי, יהודה ראב (בן עזר), עלה לארץ-ישראל עם אביו ב-1875 כדי לייסד מושבה עברית ראשונה, פתח-תקווה, שבה נמצאת ואליה קשורה משפחתנו מאז נוסדה ב-1878. אני עצמי אין בי שמץ של זרות או אשמה על היותי ישראלי, אבל אני פוגש בהן בעיני הפלשתיני, המנסה לשדר לי או לעורר בי תחושות אלה.
סאדאת אמר בנאומו בכנסת ב-1977 כי הפריצה החשובה ביותר ביחסי ישראל והערבים היא פריצת המחסום הפסיכולוגי. אני סבור שמוטיב "האוהב שאינו רוצה להיות נכזב" מתעורר מחדש מדי פעם בקרב הישראלים, גם לאחר שנים של אכזבות מיחסם של הערבים אליהם. אם ידעו הפלשתינים, ועימם העולם הערבי והמוסלמי כולו, לקבל אותנו במאה אחוז, וקודם כל באופן פסיכולוגי, ללא שום תנאים מוקדמים – כי אז כל השלבים המעשיים הבאים של הפתרון יהיו קלים יותר, ומה שניראה היום בלתי-אפשרי, יהיה אפשרי מחר ומחרתיים.
*
התוצאה של אותה "אהבה נכזבת", ביחסינו לערבים, היתה שאחת ההכחשות החזקות ביותר שלנו, כקולקטיב, היא כלפי בעיית הפליטים הפלשתינים, מ-1948 ואילך, הקרוייה בפיהם "זכות השיבה", פתרון בעיית הפליטים או "שלום צודק".
גם למתונים בקרב הישראלים כמעט שאין לבטים בהתנגדותם לזכות השיבה, זאת בעיקר בגלל העמדה הפלשתינית שגרסה ועדיין גורסת – הכל או לא כלום. שום פרט, שום עם נורמאלי, אינם רוצים להיעלם או להתאבד בכך שיכניסו לארצם הקטנה מיליוני אזרחים שמתנגדים לעצם היותה מדינתו של העם היהודי.
ככל שהעמדה הפלשתינית תתקרב לפשרה, לדו-שיח, לשלום ולדו-קיום, כן תורגש אולי נכונות רבה יותר בציבור הישראלי להאזין לדרכי פתרון לשאלת הפליטים, שבעבר היו בגדר טאבו. אך אם העמדה הפלשתינית תשוב ותושמע רק באופן הנחרץ והמאיים, וגם מעשי הטרור והאינתיפאדה יימשכו, שלא לדבר על גרירת ישראל למלחמה כוללת עם מדינות-ערב – תהליך הפיוס ייעצר ושום פתרון לא יצלח.
*
הסופרים מותנים על ידי העבר, הכאב, השכול, ראיית האחר כמי שמפריע לחיות את "החיים הטובים". אפילו סופרים ששייכים ל"מחנה השלום", מעלים בכתיבתם הספרותית שכבות של סיוטים, פחדים ורתיעות, תיאורים שאינם מחמיאים לצד השני, ואינם אופטימיים.
כדי להיות אופטימי, בכתיבה ספרותית על יחסי היהודים והערבים בדורות האחרונים, עליך להתעלם ממה שברנר כינה בשם "מרירות המציאות", עליך להיות פלאקאטי, אוטופי, רומאנטי, פאציפיסטי, ואז יש חשש של זיוף המציאות, וזאת מפני שהיא מציאות קשה ומכאיבה.
פלאקאטיות קיימת לא רק בספרות הלאומית או הלאומנית, השוביניסטית, בערבית או בעברית, ספרות "פטריוטית" שאינה מכירה בזכותו של העם אחר. פלאקאטיות קיימת גם בספרות השואפת לשלום, המציירת את השלום. ואפשר לומר ששני סוגי הספרות הפלאקאטית רחוקים מאוד מספרות אמת, ומן המציאות. המציאות והספרות הן מורכבות, רבות סבל, יצרים ותהומות, ואין בהן פתרונות פשטניים ומצבים אידאליים.
בפרשת השלום בין ישראל למצרים, כמו במהפך שהחל מסתמן אחרי הסכם אוסלו ביחסים בין ישראל לאש"ף ולעם הפלשתיני, ובשלום עם ירדן – דומה שהמדינאים משני העמים הקדימו את הסופרים, וכי המנהיגים הפוליטיים הם גם פחות פסימים מן היצירות הספרותיות.
הסופר הערבי-ישראלי אמיל חביבי אמר פעם: "הדמויות של יהודים וערבים, אלה ביצירותיהם של אלה, לא ישתנו מכך שאנחנו כפרטים נכיר טוב יותר אלה את אלה ונכתוב זה על זה אלא רק לאחר שיימצא פתרון פוליטי, שיביא לנורמאליזאציה וליחסי שלום בין שני העמים."
דומה שהוא צדק.
*
מאורעות אוקטובר 2000 חייבו את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו גורמת קורת-רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם, אשר מחוץ ל"אמרנו לכם" אין לו תשובה מעשית לשום דבר.
צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך למעשה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו של השלום בעתיד הניראה לעין.
תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, שקדם להם השלום עם מצרים, נטעו בנו את ההרגשה שאנחנו מתקדמים בהדרגה להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב.
אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי, ובפזורתו באירופה ובארה"ב, והשינאה התהומית כלפינו – כל זאת אחרי אוסלו! – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הקשה, והיא – שלמעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – מחזוריות של שביתות-נשק והסכמים מפוקפקים, ולא שלום אמיתי. ומהצד הערבי – הרצון לצבור מדי עשור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.
כן, אנחנו נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בשלום. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, תהיינה אולי תקופות של רגיעה יחסית – אבל למעשה יהיו כל אלה רק שביתות-נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר ממאה ועשרים שנה בתוך הסכסוך עם הערבים, נמשיך לחיות ולהתחזק ולצמוח כאן עוד מאה ומאתיים שנים ויותר, כי אין לנו ברירה אחרת, "הננו חיים מאז היינו לעם," כדברי ברנר בשנת 1913, "אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות."
המשך יבוא